בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
יז · פרק ח
עוד הי"ל להזכיר הרבה דברים מהלכות ד"א. שהיא פרשה שכל התורה תלויה בה. והיא הלכה עמוקה מתהום. ואין לה חקר (וכבר דברנו בם בכמה מקומות מחדרי הבית האלהי. וגם שיירנו פאה לנוה שאנן המיוחד לכך בעז"ה) ועליה נאמר. הוי ערום ביראה. סמא דמילתא. אזלת למדינתא. הלך בנימוסה (ואל תהי סכל כפלוסוף. שהשליך כל כליו וקניניו מעליו. ובקש להתדמות לבהמה לכרוע לשתות מים וללקק בלשונו מן הבארות והנהרות. כאשר ילקק הכלב) שאפילו מלאכים שירדו למטה. לא שינו ממנהג המדינה על כן בעודך בין בני אדם. לא תחשוב להיות מלאך. לחיות בלי צרכי הגוף אכל ושתה מה שהנאך (להנאתך ולטובתך ולתועלתך האמתית) ולמעלה פנה. זרע ובנה. מכור וקנה. ועשה את אשר תמצא ידך. והתנהג בדרך ארץ בכל דבר בבית ובשדה רבה צבאך. כל הימים אשר אתה חי על פני האדמה וכימיך דבאך. והכל על פי התורה אשר צוך בוראך:
אך השמר לך ושמור נפשך מאד פן תנקש אחרי מנהגי עם הארץ. בדברים הסותרים התורה. והיא בחינת הרע שבמדה זו. לא בלבד שלא ללכת בדרכי האמורי כנזכר למעלה. אבל צריך להתחזק ולעשות גדרים לתורה וסייגים. אפי׳ בדרכים המותרים. אל תפן בכל פעם אל מנהגים. ואל תתבייש מפני המלעיגים. כי על כן מיד ה׳ עליו השכיל בעל המפה בהציגו כלל זה בהתחלת הש"ע. ראש דברו אמת. ליסוד גדול ועמוד חזק. שכל בית התורה והעבודה נשען עליו. ואל (תשא) [אלטונא תקח: תישע] למנהגי עם הארץ אשר השחיתו דרכם ומעלליה' ועשו מהם מנהג. שכבר קדמוך חכמים ואמרו לא ילפינן ממקלקלת'. ומנהג בטעות אינו מנהג. אפי׳ הוקבע לחסידות ופרישות כענין בני ירחו ובן בוהיין החסיד. שהיו נותנין פאה לירק. ומיחו בהם. ובני חוזאי דמפרשא חלה מארוזא. ואר"י ליכלה זר באנפייהו. וכדומ' לזה הרבה כידוע. גם נמצא לפעמים מנהג הפוך גהנם שמו נקרא אע"פ שמנהג אבותיהם בידיהם והמון העם כמה פעמיס מוסרים נפשם על מנהגים משובשים. כאילו נמסרו להם מסיני (אין זה רק מחמת הרגל המוטבע. כמו שמבקש למודו בכל דבר) וכמה גופי תורה משליכים אחרי גיום. כמעט בעשרת הדברות מזלזלים ודשים אותם בעקב בשתם. ועוקרים הרים על אמירת איזה פיוט כו׳ על כן הזהרתיך. שלא תהיה כשוטה שהלך בין הסומים. ונקר עיניו. כי חשב לעצמו עון. אם ישנה עצמו ממנהגם. שאינם משתמשים בחוש הראות. והעטלף חושב עיני זולתו בלתי בריאות. (ולפעמים נמשך ונשתלשל מנהג של הבל. שלא בכונה ולא ברצון רק תחלתו באונס. ועל פי דוחק השעה. ובימים הבאים הכל נשכח אצל ההמון ונעשה אצלם חוק ולא יעבור כהלכה קבועה. כענין מ"ש הרב בחו"י החכם האשכנזי פאר אנשי מדינתו בדורו. יעוין בחתימת ספרו (סרל"ד) על אודות מנהג ק"ק ידוע. שאין אומרים פיוט שני זתים נכרתים. מראשו. אלא מאמצעו מתחילין. ואם יתנו להם כל הון ומוהר ירבו. להתחיל בראשית הפיוט עם שאר קק"א בשוה לא יאבו מנהגם לעולם לא יעזובו משם תראה ותבין מאין באו ואיך נמצאו מנהגים גרועים ובאיזה אופן התגלגלו. גם הגבוהות התקלקלו. שמחזיקים לפעמים במנהגים נראים כחוכא ואיטלולא. ולא נתייסדו על פי ותיקין כל עיקר. ועושין מטפל עיקר. ובעיקר וגופי תורה נוהגים מנהג הפקר. אחת היא על כן אמרתי באר צרה נכריה (ר"ל צרת צרה דמחיים. דעבדי לן מן השמים. כי היכי דנזדרז טפי. היא הבאר של מים בלתי חיים. היו למרים. שגלינו למקום מים הרעים ועכורים. נחלה עבר על נפשנו. כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם) ובור הגלות מקור משחת. פח ופחד ופחת. היה לנו השאת והשבר לעוף השמים בלי אבר. כסה ענן הסכלות על עינינו. ונפסדו מאזני בחינתנו. לפלס מעגל דרכינו. נוכח ה' בנתיב האמת וישר. כראוי למחזיקים בעץ החיים ותומכיה מאושר) ואין צורך לומר במה שנוגע לחוקות העכו"ם. כי זה יתד שכל התורה תלויה בו. ובהתמוטטו מתקעקעת כל הבירה. ומזה נמשכו שני חורבנות. ב"ר וב"ש נעקרו בשביל כך כמפורסם. וכמו שכבר ראינו בעיר האלהית דרך חלון המצרי ובחצר המטרה. על כן צריך ליזהר מאד. שלא (תכשל) [אלטונא תקח: להכשל] במנהגים רעים לה'. הן במאכל ומשקה. כאותן מקומות שנוהגים קלות ביין ובשכר בחלב וגבינה של כותים. והן בקשוטים. כגלוח (הזקן) [אלטונא תקח: פאות הראש והזקן. ומלבושי נכרים. ע"פ מ"ודע מדויק. ביחוד להסיר תפארת פאה נכרית והעכסי' (שטייף רעק) כעכס אל מוסר אויל וכתוא מכמר. על כן נעשה רחב (לא מוצקת מתיה] כאוצר. ולמעלה נצב כצר. ובגד בוגדים בגדי נשים קצרי יד ורחבי צואר. העשוים כפי תקון מוד"ע חדשה. (אולי עושות המספחות לזכור עת בואנה לכרוע ולשחות. לישב על המשבר. אשר הרחיב כשאול ועוצר רחם נפשה תתייפח תפרש כפיה כארך האבר)} קרן חזות קשה. שהם שני סרסורי עברה שושביני השטן ההולך בין שני אלה כחתן כמלך עתיד לכי דו"ר תהפוכות העתידים עורר לויתן. כשתתמלא סאתן. ותעדנה נזמן וחליתן. תגיע עונת וסתן. וה' פתהן יערה לרחוץ צואתן. לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה. ובלעה מהן כתות יולדות ילדות טרם בוא עתן. מאז נתחדש המנהג הרע הלז בארץ הלזו רבתה מהומתן. הפלא ה' מכתן. הפשיטן כותנתן. ובגדי רקמתן. הציגן ערומות כיום לדתן. אסף אלהים את חרפתן. אוי (מאולתן) [אלטונא תקח: מאלתן]. מי ינוד להן בצרתן. מי יפנה לצעקתן. מי יסור לשאול שלומן וטובתן. האזינה בנות בוטחות בהשג מילוי תאותן. וסרוחות על ערסותן. ואינן זוכרות אחריתן. אל בנותי מר לי מאד מכם על שדים סופדים על שדי חמד קוץ ושמיר תעלה וספח קדקדן מבעד לצמתן ווי להאי שופרא דבלי בארעא גליי׳ לדרעא ומהדר׳ כרעא לאחורי תרע'. ידעי בהאי צערא נשי דשכנציב אמרן ווי לאזל׳ ווי לחבילה הא מאנא דלא שוי חבולה עדיה בצד אסתן. שובנה בנותי ותעטו מעטה תהלה תשובנה לקדמתן. ותעדו עדי קש"ב נזם זהב וחלי כתם עטרה אמתית. שמעי בת נדיב ושכחי עמך ובית אביך אמורי ואמך חתית. ואל תצאי לראות בבנות הארץ אדומיות צדניות חתיות לראות בך התפתית ויתאו המלך יפיך עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים על הגתית:
עוד יש להזכיר ולהכות כף אל כף. כמה טפשאי הנך אינשי. דאפי' בעת אנינותו של אדם. יצרן מתגבר עליהם ומגרים יצה"ר בעצמן. שלא לסור מחוקות העמים. דכי מיתרע בהו מילתא. מיד אומנא לביתייהו קרו. הנהו קבוראי סברי מצוה קעבדי מצוה להביא מן החדש. חתיכת בגד מצבע שחור. דרכי ציו"ן אבלות חדשה. ועושין להם בגדים חדשים חשובים ראוי לברך עליהם שהחיינו (ביחוד הנשים שמתקשטות מבפנים בכלי לבן הדקין היקרים מאד הפורחות ויוצאות בעד השבכה ונוטפות על ידיהם וזרועותיהם. מתחת למד'. ולא יקדשו את העם בבגדיהם (השחורות) החמודות. כי בזה מוסיפין נוי ופאר עשר ידות) וכן נוהגין ללבוש בשוי"ט מלבושים שחורים לאות. לכבוד ולתפארת ולהתנאות. דעבדין [אלטונא תקח: להון] יום טב ויום ביש. יארוגו קורי עכביש. כמאן דמדא לביש. בנימוסי עממיא שפיל ואזיל בר ע"ב זה באורח כביש. לאויל רמות וגביש:
וביום טובה היה בטוב והיית אך שמח עם שבורי לב ודכאי רוח. לנחם אבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ואל תתחבר לשמחי׳ אלי גיל כעמים ישישו כי ימצאו כופר. בסוד משחקים אל תשב. לשמוע דברי לצים אזניך אל תקשב. ואצ"ל שלא לראות ולשמוע דברי נבלה ושחוק וקלות ראש. המרגילין לדבר ערוה כמו שנהוג בבתי המשתאות. ואל תחשוב להתדמות למלאכי השרת. בין בני אדם המתקבצים לראות במזמוטי חתן וכלה. בדורות הללו. שהוסר מסוה הבושה ישחקו יחדו נערות עם בתולות. אנשים ונשים לשיר והמחולות. גדולים וצעירים ירקדו כשעירים. שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. תחת חט"אה יצא חוח. ותחת צו"רה באושה בושה. ומצח נחושה. כך הוא המנהג מדרך ארץ. ומכת מדינה מכה אנושה. באין מכלים דבר או מי יענה קשה:
אל תהיו כסוס שוטף במלחמה. (שוטף) [אלטונא תקח: שטוף] בזמה. כגון דרך ארץ פלונית שמקילין בנשג"ז. על זאת תאבל הארץ ותרגז. ומנהג מדינה פלונית שנושאין מהם נשים. תמות בנוער נפשם וחיתם בקדשים. האם אין בבנות עמם אשה כי הלכו געולים. לקחת אשה מבנות הערלים. דתיהם שונות ממנהג מדינה ומדינה. אשתני דינא. ואשתני קטלא. כי לפנים בישראל היו קנאים פוגעים בהם. ועכשיו אלו הולכין בראשי גסו"ת הרוח. (כנוד) [אלטונא תקח: כדוד] נפוח. טבולי סרוח:
ומה נאמר ממנהגי עם הארץ תעו מרחם. לשחוק עושים לחם הפורשים מישובו של עולם עברו תורות חלפו חוק. למסוק בק"ר ובצחוק ביחוד בחנוכה ובפורים ובמועדי ה' המקודשים. יקראו איש אל רעהו ואנשים לקראם נשים. נערים וישישים לשחוק בקלפים יפיס ישנים עם חדשים. שוקדים על סכנת בנות ישראל לילה ויום ואינם בושים על כן אמרתי אמרר בבכי כי הטחול שוחק. מה שגבריאל כותב שמשי מוחק. ובעל הבית דוחק לשחוק אמרתי מהולל מהול במי דמעות בהשתפך נפשם אל חיק. שכינה מה לשון אומרת גם אני באידכם אשחק. אתה ה׳ אל תרחק. וקרב עת ימלא פינו שחוק. יום ההוא לא ירחק חוק. גם בלמוד צריך ליזהר שלא להשגיח במנהג המקומות. אצ"ל שלא להכשל בבני אדם רעים וחטאים לה' הולכים בשרירות לבם להתחכם בפלוסופיא ואל תשמע לעצת העוכר. יצה"ר החכם המתנכר. ומתלבש בטלית של ת"ח צדיק וירא שמים. לומר כי על ידיה יזכה אדם ליראת ה׳ טהורה. כי באמת דרכיה דרכי מות. ואין שלום בנתיבותיה. במעמקי שאול קרואיה. לא ישובון כל באיה. ולא ישיגו אורחות חיים. לכן הרחק מפתח ביתה וחצרותיה. אל תדיחך בחלק שפתיה. אלא אפי' בלמוד הקדוש. צריך אזהרה יתרה שלא לפנות אחר רוב העולם. אחר שנתקלקלו הדורות בעו"ה. והפכו סדר הלמוד על פניו. מה שסדרו חז"ל בן חמש למקרא בן עשר למשנה. בן חמש עשרה לתלמוד. ועתה בעונינו הרבים וחטאינו העצומים. באתנו כל זאת. טח מראות עינינו. מהשכיל לבותינו. מתחילין לחנך הנער בפטפוטי פשטים ממושכים וממורטים בטרם ידע קרוא מקרא. גם הלמדן לכבוד עצמו הוא דורש דרשות של דופי ומרגלא בפומיה חלוקא דרבנן. ואפילו מקרא לא קרא ומשנה לא שנה בהלכה מנין לו אצ"ל בפסק לא התבונן. ובזה נעשה מוסמך ומקבל תואר מורינו ורב מרנן. עד דלא ידע מאי קאמרי רבנן. סודריה (דין שיעוריה כשק ומרדעת של (חמר) [אלטונא תקח: חמור] גוד (אסיק שמא כשומשמנ׳ גמלא בעי קרנ') לית דין צבי למילף) כי צורבא נקטיה תונבא. בדיקנא ביה דלא ידע ברוך מרד"כי לא כשר לא דכי אידכי יומא ולא טהר גברא ניחא ליה בהפקרא. ולאחזוקי נפשי׳ בגברא רבה. וכי היכי דליהדרי ליה בט"ע כלי אנפוריא משני (לבסומי) בפוריא בכל כי (גוונא) [אלטונא תקח: האי נבגא]. צ"מ אנא לא יהיבנא כרג'. בר מלחך פנכי. וסינוק לא אשכי ובשכי. יומא טבא לגו כסילים. טוב לב משתה תמיד בכלים מכלים שונים. כמשתה אחרונים משתם שמרים ימצו. בפיהם ירצה עד מזעזעיהם יקצו. בבה"כ צריך להשמר שלא להלכד (ברשות) [אלטונא תקח: ברשת] מנהג ההמון ארשת שפתיהם אתם. מי אדון להם בל מנעו סלה. מלהשיח בפני השכינה בחצר המלך והיכלו דברי בטלה. ואפי׳ יפסיקו בם קריאת התורה וברכה ותפלה אין חטא ואין מכלים כבוד או"מר כולה. ויתלוצצו הבנים (לא אמון בם) בקרבה בעברם על בתי כנסיות כשרואין מי שפורש מהם ואינו מאזין לדבריה' או גוער בהם באמרם כך נהגו לפניו פ' ופ' רועינו מנהלינו המדקדקים שלא לשנות מנהג קל. ואפי' לעבור על ד״ת מנהגן של ישראל תורה לכן החרש שים ידך על פיך ושים בעיניך קורה. והיית לנו לאב ולכהן מורה. ותורת אבותינו אל תטוש הותרה הרצועה ואין מעכב הדבור. שיחת של ת"ח היא הותרה בצבור כל שכן שאין להרהר אחר מנהגי נגוני חזנים הנם בפיהם שיר עגבים יפה קול כקול הסירים. שכים וצנינים ואפילו ידברו בלעגי שפה ובלתי מבינים. כך נהגו משנים קדמונים:
באומנות צריך שמירה יתירה ומלפול בפח יקוש שטמן היצר אוהב הבצע כפי מנהגו של עולם אין נקי תושב ושכיר לעבודתו נרצע. דין רגליה תבירא ודין מוחיה נפצע. והם שותפים עם הכל לטול מן האמצע וקצר מהשתרע המצע. לא תהיה אחרי רבים לרעו"ת את עצמך במרעה שמן חלב ודם מעניי הצאן לרדות אותם בחזקה באונס ולא ברצון כדרך ארץ של האיש העשיר אשר חמל לקחת מצאנו שה אחת מן המאתים משחת וקיצון ויקח את כבשת האיש הר"ש לעשות לאורח החיצון יפיחו קריה אנשי לצון קרבת אלהים יחפצון ואת עמו ינאצון והומכו ככל יקפצון למען ידידיו יחלצון. אל תפנו אל האלילים אלהי כסף ואלהי זהב. אילין דמתמנין בכסף ובדהב. וטליתן מ"רדעת חמור של רחיים של יד ליד לא ינקה לא שבתה מדהבה אומרת הב הב. ידיו מלכלכת בד"מים כדי לטהר אשה לבעלה מתלהב ועליו ישליך יהב כי יאמר הלא הוא דרך התגרים חכמתו מכר לו וד"ת מעות קונות לך התר פס ודהב. אל יקנא לבך בחטאים. שקרי ושחרוראי ומצלי דינא זייפנים עזי פנים ורמאים גיד ברזל ערפם פעל און בכפם. עושים מעשה זמ"רי זמיר עריצים יענה כחשם בפניהם והנם שולחים הזמר"ה אל אפם. אשרי האיש אשר לא פנה אל רהב"ים ושטי כזב לה"ר אונאה נשך ותרבית הוי המרבה לאלו ממלא ומערה לאשפה שבבית כדמשלם שערי מכדא פתח בכד וסיים בחבית. נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית הן אלה קצות דרכי ארץ ארץ ארץ הי"ת ברחמיו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו אין יוצאת ואין פרץ. ויזכנו בביאתן בפרץ: