אור ברסלב
בירת מגדל עוז יז › פרק ב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

יז · פרק ב

פרק א

ד"א של ת"ח. דרכן של ת״ח להיות עמלים בתורה לשמה. ומחזרין על המצו'. ושוקדים על בתי מדרשו' עליהם נאמר אשרי אדם שומע לי גו' רודפי צדק מבקשי שלום לעמם. מצטערים עם הצבור בשעת דחקם. כדגרסינן פ״ק דתעני' ת״ר בזמן שהצבור שרוים בצער. יחיד הפורש מהן שני מה"ש המלוים לאדם מניחים ידיהם עליו ואומרים פ׳ זה שפרש מן הצבור. אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך בזמן שהצבור שרוים בצער. אל יאמר אדם אלך לביתי אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. אם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר גו׳ מה כתיב בתריה. ונגלה באזני ה' צבאות אס יכופר לכם העון הזה גו' אלא חייב אדם שיצטער עם הצבור. שכן מצינו במרע״ה וידי משה כבדים ויקחו אבן גו' וכי לא הי"ל כר או כסת אלא אמר משה הואיל וישראל שרוים בצער. אף אני אהיה עמהם בצער. והקב"ה כביכול משתתף בצערן של ישראל. כדגרסינן בספרי. כל זמן שישראל משועבדים. כביכול שכינה עמהם שנאמר בכל צרתם לו צר. ואין לי אלא צרת צבור. צרת יחיד מנין. תלמוד לומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (וכך שנינו כשאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי) וכן אתה מוצא שכ"מ שגלו ישראל. שכינה עמהם. שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים. גלו לבבל שכינה עמהם. שנאמר למענכם שלחתי בבלה. גלו למדי. שכינה עמהם. שנאמר ושמתי כסאי בעילם. וכשהן חוזרין שכינה עמהם. שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך. והשיב לא נאמר אלא ושב. וכתיב אתי מלבנון כלה (ונאמר אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו) וכל המשתתף עם הצבור בעת צרתם עליו הכתוב אומר טוב ה' למעוז ביום צרה:

לעולם יהא ת"ח נאה בכניסתו וביציאתו ומתעסק בעסק ועוסק בתורה עניו ושפל רוח. זריז וזהיר וממולא טוב. עלוב מן הכל ואינו עולב אפי' קל שבקלים. אהוב שפל רוח לאנשי ביתו כל שכן לאחרים ירא חטא מואס כל טוב העוה"ז ואינו דבק אלא בתורה. ויאמר כל מה שיש לי בעוה"ז אין לי חפץ בו כי אם בתורה בלבד לפי שאין העוה"ז שלי יושב ושונה ומטנף כסותו לפני רגלי ת"ח. ואין אדם רואה בו דבר מכוער. שואל כענין משיב כהלכה. כנאד בקוע שנפתח להכניס הרוח אבל לא להוציא. וכערוגה עמוקה שמחזקת מימיה. כקנקנה זפותה שמשמרת את יינה. וכספוג שהוא סופג את הכל. ולא יהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים. אלא כאסקופה התחתונה שהכל דשים בה. וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה ואם ילקה בממונו יזכור איוב שלקה בממונו ובגופו. ואם ילקה בגופו. יזכור דתן ואבירם שירדו חיים שאולה. אל יכשל במראה עיניו אל יבוש משניו. לתת להם לאכול יותר מדאי. אם אומרים עליו דבר רע. אפילו גדול. יהא בעיניו כקטן כדי שימחל מיד. ואם אומר הוא על אחרים דבר קטן. יהיה בעיניו גדול. כדי שיפייס חברו מיד. יהא פרקו נאה. שזהו שבחו של תורה. אוהב את התורה. ומכבדה. אוהב את הבריו' ומכבדם ומקרבן לתורה. אוהב שלום ורודף שלום. מעביר על מדותיו. ומעביר רצונו מפני רצון אחרים שכך עשתה רחל ללאה. ודוד לשאול. כל דבריו יהיו לשם שמים. חרד על המצות. אל יהי נבהל להשיב. משיב על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם שאלוהו אפילו דבר קטן. אל יבוש לומר לא ידעתי. אלא ילמד לשונו לומר איני יודע. שמא יתבדה ויאחז. ויזהר בדבורו ולא יוציא דופי על פיו:

מעשה ברשב"א שבא ממגדל עדר מבי' רבו. והיה רוכב על החמור ומטייל ודעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה ונזדמן לו אדם מכוער ביותר. נתן לו שלום ולא החזיר א"ל ריקה כמה מכוער אותו איש שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. א"ל איני יודע. אבל מה אעשה לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי שעשי'. מיד ירד ר"ש מן החמור ונשתטח לפניו. וא"ל נעניתי לך מחול לי. א"ל אין אני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית. הלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו יצאו לקראתו. אמרו לו שלום עליך רבי. אמר להם למי אתם קוראים רבי. אמרו לו לזה שמטייל אחריך. אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. א"ל מה עשה לך. א"ל כך וכך עשה לי. א"ל אף על פי כן מחול לו. א"ל מוחל אני לו. ובלבד שלא יהא רגיל בכך:

לעולם יהא ת"ח נאה במשאו ובמתנו בכסותו ובמנעלו במאכלו ובשתייתו. במשאו ומתנו כיצד צריך שיהא משאו ומתנו באמונה. ואל יחליף בדבורו שלא יאמר מחר אתן ואינו נותן ואם יש לו מלוה אצל חברו. לא ילחצנו וידקדק על עצמו ויפרע מה שיש לו ליתן ואפילו בויתור. ואל ידקדק כל כך על בני אדם אם יש להם ליתן לו שום דבר מפני שנמצא כאומר שלי שלי ושלך שלך וזו מדת סדום:

בכסותו כיצד. לעולם ילבש ת"ח בגדים ממוצעים. לא חשובים ביותר. כדי שלא יסתכלו בו בני אדם. ולא פחותים ביותר כדי שלא יתגנה ואל יצא מבושם לשוק (כדגרסינן משמיה דר"י בזמן שחושדין על הזכור) ואר"ש ל"א אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעבר' ליה אר"פ שערו כבגדו דמי ואמרי לה כגופו. ואל יצא יחידי בלילה מפני החשד ל"א אלא דלא קבע ליה עידניה אבל קבע ליה עידניה. מידע ידיע דלעדניה קאזיל. אל יצא במנעלים המטולאים. מסייע ליה לרחב"א דאמר גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאי'. איני והא רחב"א נפק אמ"ז בריה דר"נ בטלאי ע"ג טלאי ול"א אלא בפנתא. אבל בגילדא לית לן בה. ול"א אלא בימות החמה אבל ביה"ג ל"ל בה. ולא יספר עם אשה בשוק אר"ח אפילו היא אשתו או בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ולא יסב בחבורה של ע"ה דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו. ולא יכנס באחרונה לבה"מ דלמא חשדי ליה בפושע. ולא יפסיע פסיעה גסה. דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. במאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשא ולא יהלך בקומה זקופה. דכתיב מלא כל הארץ כבודו וגרסינן בפרק ט"ו דשבת כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות:

במאכלו ובשתייתו כיצד. לעולם אל ירבה ת"ח סעודתו עם ע"ה ולא בכל מקום. כדגרסינן שילהי פא"ע. ת"ר ת"ח המרבה סעודתו בכ"מ. לסוף מחריב ביתו ומאלמן אשתו ומייתם גוזליו. ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות באות עליו. ודבריו אינן נשמעים ומחלל ש"ש ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. מאי היא דקרו ליה בר מיחם תנורי (פירוש שכל כך הוא גרגרן ובזוי ונקלה. שמחמם את התנורים כדי שיאכל הפת החמה) רבא אמר בר מרקד בי כובי (כך דרך ליצנים שוחקים ומרקדים בחניות להשקו' בשכרן) רב פפא אמר בר מלחך פינכי (ר"ל מלחך הקער') רב שמעיה אמר בר מך רבע (מקפל לבושו ורובץ וישן בשוק כדרך הלצים המשתכרים. לשון אחר מתוך שכרותו בא לידי עניות מלשון כי ימוך אחיך. רבע שמתוך עניותו יאכל כסותו וירבץ בביתו שלא יהא לו בגד לצא' בו לשוק) וגרסינן תניא רשב"א אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה. א"ר יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנאמר אוכלים כרים מצאן. וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים וגרסינן בסנהדרין דרש רב אחא ב"ח מ"ד אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו. ועיניו לא נשא שלא הלך בקומה זקופה ואת אשת רעהו לא טימא. שלא ירד לאומנות חבירו ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה. וכתיב צדיק הוא חיה יחיה: וגרסינן בפ"ק דקדושין רב יהודה לא מסגי ד"א בקומה זקופה רב הונא לא מסגי ד"א בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי. ויקבע ת"ח סעודתו בזמנה. ולא יקדים לאכול קודם. ולא יאחר מפני הסכנה (עיין כסא שן) ואם יבוא ת"ח לעיר לא יתארח אלא אצל ת"ח דגרסינן בפ' הפועלים מ"ש גבי אברהם דכתיב כן תעשה כאשר דברת. וגבי לוט כתיב ויפצר בם. א"ר אליעזר מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואל ישנה אדם מממנהג המדינה א"ר תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג. שהרי משה עלה למרום ולא אכל ומה"ש ירדו למטה ואכלו ושתו. אכלו ס"ד אלא נראין כאוכלין. והצדיקים כשיבוא אורח להם. מקבלין אותו בסבר פנים יפות שנאמר ואקחה פת לחם וגו' וכתיב ואל הבקר רץ אברהם גו' וכתיב ויקח חמאה וחלב גו' רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושים מנ"ל מעפרון מעיקרא כתיב השדה נתתי לך גו' ולבסוף ארץ ארבע מאות שקל וכתיב וישקול אברהם לעפרון את הכסף:

וחייב ת"ח וכל אדם להרעיב עצמו בשנת בצורת. ואפילו הוא עשיר גדול ויש לו מאכלים רבים כדי שיצטער עם הצבור בצרתן כדגרסינן בפ"ק דתענית. אר"י א"ר כל המרעיב עצמו בשני רעבון. נצול ממיתה משונה. וצריך ת"ח למשוך סעודתו ולהאריך על שולחנו כדגרסינן בבתרא דברכות. א"ר יהודה ג"ד מאריכין ימיו של אדם. ואלו הן המאריך על שולחנו והמאריך בתפלתו. והמאריך בב"ה. ולא יאכל ת"ח מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה ולא ילקק באצבעותיו ולא יאכל כל התבשיל שבקערה. אלא ישאיר ממנו מעט בקערה כדי שלא יראה גרגרן. וגרסינן פ"ה דערובין אריב"ח מימי לא נצחני אדם. אלא אשה תנוק ותנוקת. אשה מה היא פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא ועשתה לי פולין פעם ראשונה סעדתי ולא שיירתי כלום. שניה סעדתי ולא שיירתי כלום שלישי' הקדיחתו במלח כיון שטעמתי משכתי ידי ממנו. אמרה לי רבי מפני מה משכת ידך ממנו אמרתי לה כבר סעדתי מבע"י. אמרה לי היה לך למשוך ידך מן הפת כמו שמשכת ידך מן התבשיל אלא סבור' אני שהנחת פאה מפני שלא הנחת בראשונה ולא כך א"ח אין משיירין פאה באלפס. אבל משיירין פאה בקערה. תנוקת פעם אחת הייתי מהלך בדרך ראתני תנוק' אחת אמרה לי רבי לא שדה היא זו אמרתי לה לא בדרך כבושה אני הולך אמרה לי לסטים שכמותך כבשוה. תנוק פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תנוק שהיה יושב בפרשת דרכים. אמרתי לו בני באיזו דרך נלך ללוד. אמר לי זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה הלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר היו מקיפין לה גנות ופרדסים. וחזרתי לאחורי אמרתי לו בני לא כך אמרת לי זו קצרה אמר לי ולא כך אמרתי לך זו ארוכה. נשקתיו על ראשו ואמרתי אשריכם ישראל שכולכם חכמים מגדוליכם עד קטניכם. כללו של דבר ישמור עצמו מכל רע ודופי. כדי שלא יראה בו ערות דבר. וכדי שלא תתבזה התורה ונמצא שם שמים מתחלל על ידו ויזהר בכל עניניו שלא יבא לידי נוול ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו. ות"ח העושה כך לא די לו שגופו מכובד על הבריות אלא שהתורה מתעלה ומתכבד' על ידו כדגרסינן בואלה ש"ר. ויתן אל משה ככלתו. אר"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין. כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. ככלתו. אר"ל מה כלה זו כל הימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה ואין אדם מכירה. באתה ליכנס לחופה מגלה פניה כלומר כל מי שיודע לי עדות. יבוא ויעיד עלי. כך ת"ח צריך להיות צנוע ככלה זו. ומפורסם במעשים טובים ככלה שהיא מפרסמ' עצמה בחופה. הוי ויתן אל משה ככלתו. הא למדת שצריך ת"ח לנהוג ד"א בעצמו. כדי שלא יבא לידי בזיון:

ואין התורה מתקיימ' אם אין עמה ד"א דתנן אם אין ד"א אין תורה וכו' ויהיה עניו ולא יגיס לבו בתלמודו. ולא יהא שמח (בהוריות) [אלטונא תקח: בהוראה].ולא ינהיג עצמו ברבנות לפני גדולים וחכמים כדגרסינן (בהוראה) [אלטונא תקח: בהרואה] א"ר ג"ד מקצרין ימיו של אדם מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא. שנאמר כי בי ירבו ימיך. ומתוך הן אתה שומע לאו. ומי שנותנין לו כוס של ברכה ואינו מברך שנאמר ואברכה מברכיך. והמנהיג עצמו ברבנו'. דאר"ח ב"ח מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנו' לפניהם. וכשקורא בתורה יטול רשות אפילו מתלמידיו. ק"ו מהקב"ה שנטל ממ"ה כדגרסינן בב"ר ארשב"נ אר"י בשעה שהיה משה כותב את התורה כו' כיון שהגיע לפסוק זה נעשה אדם בצלמנו. א"ל (מרש"ע) [אלטונא תקח: רבש"ע] למה אתה נותן פ"פ למינין א"ל כתוב. והרוצה לטעות יטעה. א"ל הקב"ה למשה. משה האדם הזה שאני בוראו. בכל יום גדולים וקטנים יוצאין ממנו. ומכאן ילמדו ד"א שאם יבוא הגדול לטול רשות מן הקטן ממנו ואמר למה אני נוטל רשות מן הקטן ממני. והם אומרים לו למוד מבוראך. שהוא ברא את העליונים והתחתונים כיון שבא לברוא את האדם נטל רשות ממ"ה. וגרסינן רפ"ק דיומא ויקרא אל משה. הקדים קריאה לדבור למדה תורה ד"א שלא יאמר אדם לחבירו אא"כ קורהו. וגרסינן בפ"ב דר"ה אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים. קל וחומר שקטנים נשמעים לגדולים מתוך שגדולים נשמעים לקטנים ישאו קטנים ק"ו בעצמן ונשמעים לגדולים ומכבדים אותם. לפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו ויעמוד לפניו כעבד וישמשנו. כדגרסינן רפ"א דכתוב' אריב"ל כל מלאכות שעבד עושה לרבו. תלמיד עושה לרבו. חוץ מנעילת המנעל והתרתו. א"ר ל"א אלא במקום שאין מכירין אותו (שיחשבו שהוא עבד כנעני) ארי"ו כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. שנאמר למס מרעהו חסד. רנב"י אמר אף פורק ממנו יראת שמים. שנאמר ויראת שדי יעזוב:

ולא ירחוץ ת"ח עם רבו במרחץ. ואם רבו צריך לו לשמשו מותר:

ולא יקרא תלמיד לרבו בשמו. אלא קורהו גבירי או מורי או אדוני. וכיוצא בו דרך כבוד. וגרסינן פ' חלק ארי"ו. למה לקה גחזי. מפני שקרא לרבו בשמו. שנאמר ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע: ולא יפטר תלמיד מרבו. אא"כ נטל ממנו רשות. והרב נכנס לבית תחלה אח"כ התלמיד. היו שניהן שקולין זה כזה. בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. וכשיוצאין יוצא אורח תחלה. ובעה"ב אחריו. והנפטר מחבירו בין שהוא גדול ממנו בין שהוא קטן ממנו. אומר לו הריני נפטר ממך:

ואפילו שאר בני אדם חייבין לשמש לת"ח. דא"ר מאיר כל מי שיש לו ת"ח בעירו ואינו משמשו. חייב מיתה שנאמר כי דבר ה' בזה. ואומר מה מצאו אבותיכם בי עול. כי רחקו מעלי:

וצריך ת"ח להיות תמיד דואג ומשתומם בוכה ונאנח בלבו על עונות שעשה. ועל חורבן בהמ"ק ועל חלול השם בפי הכותים. ועל ישראל הנפוצים בין האומות. ויצפין העוצב והדאגה בלבו ויראה שמחה בפניו. כדי שיקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ויהא לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו. ואל יקפיד על התלמידים אם לא הבינו דבריו וישנה וישלש להם אפילו כמה פעמים אם לא הבינו. ולא יהא נוטר איבה ולא חמדן. ולא מדבר במום חבירו. שונא מתנות. שונא השררה. סובל התלאות. מודה על היסורין ואינו בועט בהם. ביישן. נדיב. אם יסכים יעשה. ואם יטעה. יחזור. ולא יתבייש לומר טעיתי. ולא ימהר במעשיו עד שיוודע לו אמתת הדבר. לא יהא מקנטר ולא מקטרג. אם יחלוק יהיה לשם שמים. ולא יתקנא בחבירו ואפילו בשררת מי שאינו חכם ממנו (נאם הסריס כמדומה שעל שררת מי שפחות ממנו א"א לעקור הקנאה. שכן מצינו בהעניו מכל האדם. שאמר מאה מיתות ולא קנאה אחת כשבקש הקב״ה לעשות יהושע רב לו. ואע"פ שבכל אדם מתקנא חות מתלמידו. אלא שי"ל זהו בתחלה כשאומרים לו עלה. אבל כשאומר רד ודאי גם בתלמידו אדם מתקנא כה"ג. שאפי׳ הצנוע ועניו מטיל עליו קומקומוס של חמין כה"ג. להניח גדולתו אפי' לגדול ממנו. מ"מ מסתברא דבקטן איסורא נמי איכא בכל גוונא חלילה ליפתח להשתרר בעוד שמואל חי וקים. וא"ל מיהושע. כי שם הוכיח ה' והודיעו למשה. שהגיע זמנו של יהושע. וע"כ הערה למות נפשו מאחר שא"א לדחות השעה) קיים במאמרו. אם יאמר הן. יעשה. ואם יאמר לאו אל יסתפק לומר הן (נראה שר"ל שלא יאמר לאו עד שיהא ברור לו הדבר בלי ספק שלא יצטרך לחזור ולומר הן. כי ע"פ הרוב הלאו הוא מניעת מתן השאלה. ואדם מהיר בו ומצוה לחזור בו. משום א״ת טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. לפיכך ידקדק ת"ח על כל מוצא שפתיו שיהא הן שלו הן. ולאו שלו לאו. שלא יחשב להפכפך ומתעתע. ויזדלזל ענינו בפני ההמון. אם לא יהא עומד בדבורו כל פעם על כן יהא חכם לראות את הנולד מתחלה. אם אולי יוכל לתת שאלת השואל מהיות טוב א"ת רע (וכ"מ בנשבע להרע לעצמו כר"י דאמר אהא בתעני' עד שאבוא לביתי) משא"כ בהן שהוא ברוב נתינ׳ המשאל ומלוי החפץ. מסתמא אינו מסופק באמירתו שיוכל להוציאו לפועל ולקיימו במעשה. שא"כ היה מתון בתשובתו שלא יתבדה ויאחז. ואעפ"כ יזהר אדם גם בהן שלו. שלא ימהר להבטיח מתוך הבושה ושמא לא יוכל לקיימו ואז הוא גרוע יותר מן האומר לאו וחוזר בו. כי היא מדת צדיקים. וזו מדת רשעים. לפיכך יעיין מתחלה לצדק הן שלו) כובש תאותו ויצרו. ויהיו כל מעשיו לשם שמים. לא ידבר דברים שאין בהם תועלת. ולא יחרף חברו בקורו' הזמן. קשה לכעוס נוח לרצות שמח בחלקו. מכיר את מקומו. יודע מומו שומר עונו בלבו ומתחרט עליו. שוקד על תלמודו מוחל למי שהרע לו. מדבר אמת. ומה שגמר בלבו יקיים ודובר אמת בלבבו:

מעשה ברב ספרא שיצא יום אחד עם תלמידיו לטייל חוץ לעיר פגע בחסיד אחד בא מן הדרך. אמר לר"ס ולמה טרח מר כל כך כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמר לו ר"ס לא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד אמרו לו תלמידיו לר"ס ולמה אמרת כך. א"ל ומה הייתי משקר א"ל הי"ל לשתוק א"ל אילו שתקתי לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו. וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו (אמר הסריס זו המובאה בספרים חצונים אינו הלכה. ברם הכי איתא פג"ה דמר זוטרא ברדר"נ הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוז׳. ורבא ור"ס הוו קאתו לסיכרא פגעו אהדדי. הוא סבר לאפיה הוא דקאתו אמר להו ל"ל לרבנן (לטרוח) [אלטונא תקח: דטרוח] ואתו כולי האי. א"ל רב ספרא אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר. אי הוי ידעינן טפי הוה טרחינן. א"ל רבא מ"ט אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה. א"ל והא קא מטעינן ליה. איהו דקא מטעי נפשיה. והכי קי"ל אפי׳ לענין אונאה בדררא דממונא. דמכרזינן נפל בישרא לבני חילא. דליתו כ"ע וליזבנו. ול"א נפל טריפתא לבני חילא ולא מיבעיא משום דרכי שלום הבריות ודאי כי הכא. דהא מותר אפילו לשנות בפירוש מפני השלום. והקב"ה בעצמו שינה בו בדבור עאכ"ו בלב בלבד. אמנם לענין דבר שבממון. מדת חסידו' הוא להיות דובר אמת בלבבו. וזה מצינו בר"ס כדאי׳ בתלמודן שילהי מכות. ומייתי רש"י בשם שאלתות דר"א. דהכי הוה עובדא ר"ס הי"ל חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש. וא"ל תן לי החפץ בכך וכך דמים. כסבור זה שלא היה רוצה לתנו בדמים הללו והוסיף ואמר תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים ק"ש א"ל טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה. שבאותן דמים היה בדעתי לתנו לך ע״כ ועפ״ז י"ל קושית הגמר׳ בפה"ו ל"ל לר"ס למזכי ביה נהי דכי אפקריה אדעת' דארי' אדעת׳ דכ"ע ל"א. דמשום דהוה בר"ס מדה זו שהיה דובר אמת בלבבו והו' ידע בעצמו שכבר נתייאש ממנו והפקירו בלבבו. לפיכך הוצרך לחזור ולזכות בו ודילמא היינו נמי דמשני תלמודא ר"ס לרווחא דמילת' עבד הכי פירוש דבודאי מדינ' לא היה צריך לכך. משום דהפקר מדין נדר נגעו בו ובנדרים אומדים דעת הנודר כאותה ששנינו אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגזי צמר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסו' וכן במסרבין לישא בת אחותו דכוותה טוב'. א"כ ה"נ אומדנ׳ איכ' דל"א (אדעת ודכ"ע) [אלטונא תקח: אדעתא דכ"ע]. משו״ה בשאר אינשי פשיט׳ דל"צ למהדר ומזכי. אלא ר"ס שמדה יתרה היתה בו דמקיים בנפשו ודובר אמת בלבבו להכי אצטריך בהא נמי למעבד לרווחא דמילת' מה"ט דאמרן). ויהיה חונן לבריות. חומל לאביון. מושיע לעני (כענין ויקם משה ויושיען וכמ"ש איוב כי אמלט עני משוע גו'. אב אנכי לאביונים גו' ואשברה מתלעות עול) חכם לחכמים (מדת הקב"ה. יהב חוכמתא לחכימין) אח לצדיקים עמית לתמימים. ריע לחסידים. רחמן לתלמידים (וזורק מרה) אב ליתומים בעל לאלמנה (כמ"ש איוב ולב אלמנה ארנין. דכל היכא דהויא אלמנה. דלא הוו נסבי לה. הוה אזיל שדי שמיה עילוה. והוו אתו נסבי לה). מזכיר למשכיל. מלמד לפתי (משתטה לשוטים כענין דוד עם אכיש ורמאי עם הרמאים כענין יעקב עם לבן. וכמ"ש עם עקש תתפל) שמחה לקשה יום (וליראי ה'. כמש"ה יראיך יראוני וישמחו. מוראו על התקיפים כמש"א ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו שרים עצרו במלים גו' קול נגידים נחבאו גו' מאוים להמון העם כמ"ש איוב אשחק אליהם לא יאמינו. פחד לרשעים כענין שנאמר ביהושפט. ויהי פחד ה' על כל ממלכות הארצו׳ אשר סביבות יהודה ולא נלחמו עם יהושפט ובמרדכי כי נפל פחד מרדכי עליהם עינים לעור רגלים לפסח) וכל המשמח לעגומים ונכאבים ומנחם אבלים ודובר על לב עניים ואומללי'. מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסינן סדר תענית ר' ברוקא חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו ז"ל אתחזי ליה. אמר ליה מי איכ' בהאי שוק' בר נש דחזי לעלמא דאתי אמר ליה אילין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו אזל בתרייהו אמר להו מאי עבידתייכו אמרי לי' אינשי בדיחי אנן. וכד חזינן אינש דעציב מבדחינן ליה אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא בהדי הדדי. טרחינן ועבדינן שלמא בינייהו. ואם יראה מום בחברו יכסה עליו ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו. וכל ת"ח שהוא נזהר בכל עניניו ומתנהג בהם כשורה בכל מה שכתבנו הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק הגון ישר ונאמן ומכבד להקב"ה ולתורתו הקדושה ובזכותו הקב"ה מביא שלום לעולם. דתנן אר"א אר"ח תלמידי חכם מרבים שלום בעולם. שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה