בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
י
עליית הבנים ז״ל רס״ג ראו אנשים אחרים שישתדלו בבקשת הבנים ואמרו שיש בזה שמחה לנפש. ומחמד לעין וששון וגילה. ולולי הבנים לא היו בני אדם. ולא יתקיים העולם. והם הסגולה לאדם לעת הזקנה והזוכרים אותו בטוב אחר מותו ושהחנינה והרחמים אינם כי אם להם והכבוד והיקר להם. ודי כי כל נכבד מן הנביאים שואל אותם. כאשר תמצא אברהם אומר. הן לי לא נתת זרע ואמרה התורה ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא. ואמרה רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ופעמים מלמדו האב תורת האלהים יתברך ויתעלה. וחוקיו ומצותיו. יקנה בהם שכר. כאשר אמר אב לבנים יודיע אל אמתך:
והשתכלתי במה שאמרו וראיתיו נכון בבנים שיחנם הבורא לעבדו כרצונו. ומקום טעות אלה שמחייבים כונת זה השער לבדו. מבלי שאר הדברים ואומר מה תועלת יש בהם אם לא יהיה להם מזון וכסות ומחסה. ומה טוב יש בגדולם אם לא יהיה להם חכמה ומדע. ומם היא חנינתם והחמלה עם העדר אלה הדברים רק תוספת בצער האבות. ואיה היא יקרם וכבודם שיקוה מהם דבר. כשלא יהיו להם הקדמות. ואיה צער הריון וחבלי לידה. ומה שיקרה מן חליה. וכמו שאמר בעצב תלדי בנים ושמא תמות בעת לדתהו. תשוב השמחה לאבל. כמ״ש ויהי בצאת נפשה כי מתה (וכיוצא בה באשת פנחס בן עלי) ואיה יגיעת האב ועמלו. והכנסתו בכל סכנה. כי אם על מזון בניו. כמ"ש ואפרוחיו יעלעו דם. ואיה צער הגידול והנהגת החולי. ותקון הרפואות ושמירת מי השעורים והכנת המשקים כי אם עמהם ברוב כל שכן שאחרית הענין למות ולשכול(אלטונא תקח: י). והוא האוי והאבוי. כמ"ש כי אם יגדלו את בניהם (ושכלתם) [אלטונא תקח: ושכלתים] מאדם. ואם יחיו הפחד ממה שיחדשוהו הזכרים מהם. איננו מניח לו לישן. וכמ״ש משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר ופחד ממה שיתחדש על הנקבות מהם. הוא כלימות עולם וחרפת פנים. כמ"ש רבותינו מפחדה לא יישן בלילה. והכלל אם יהיו ממרים תאבד התוחלת. כל שכן אם יהיו מרעים ועליהם אמר. דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך:
אבל שם האב לאהוב את הבנים להחזיק במה שחננו בוראו בהם. ולא יקוץ בהם כמ"ש הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן ע״כ. ושנו חכמים הבנים נאים לצדיקים ונאים לעולם שנא׳ עטרת זקנים בני בנים גו'. יל״ד אי בצדיקים מיירי פשיטא שהם נאים לכל אדם אי בר אוריאן יאי אם לאו אשא תיכליה. ומאי מעליותא עי"ל בכתוב שהביא על זאת דקשיא מאי שנא בני בנים שהם עטרת לזקניהם. ואיפכא לא קאמר אלא אבותם לחוד. וי"ל ה"פ דקרא בני בנים לעולם הם עטרת אבי אביהם אפי׳ אם אביהם אינו צדיק וישר משום דקי״ל ב״ב הרי הן כבנים וכן בדין בן שלוה בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות דמצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא. דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך הא קמן אע"פ שהבן הוא מפזר ומפסיד נכסי האב. האב מתעטר בבן בנו שמוציא ומתקן הקלקול. וכן לענין ירושה ומתנה שאם אמר זה לבני וא״ל אלא בן הבן. במקום אביו הוא עומד דבני בנים חשובים כבנים כדילפינן מקראי. וכ״ש אם הבן ובנו הם צדיקים שאז אינו צריך יותר כי אין תורה פוסקת מזרעו עוד. שאפי׳ אם יש איזה הפסק בדורות מ״מ תורה מחזרת על אכסניא שלה זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי. סוף סוף חוזרת על זרעו משו״ה שפיר קאמר תנא דידן הבנים סתם כל שהן. נאים הם לצדיקים ולעולם שאפילו אינם הגונים בסוף יוצאין מהם צדיקים שהולכין אחר שרשיהן וכן היא המדה ברא מזכה אבא. ונתקן על ידו משא״כ בבנים דעלמא שמעשה אבותיהם בידיהם שתולדותיהם כיוצא בהם. פשיטא שהעדרם טובה ממציאותם. כי מאריא בישא. גוריא טבא לא נפק. משורש נחש יצא צפע. וסיפא דקרא אתי נמי שפיר דקמ״ל דמ״מ איפכא ליכא למימר הכי. שבודאי ותפארת בנים אבותם כי בחמשה דברים האב זוכה לבן בנוי בכח כו׳ על כן התפארת שנטל מאביו בא לו על פי הרוב. אמנם אם יזדמן שיצא האב מן הכלל לא יוכל עוד הבן להתפאר באבי אביו שגרם לו. מאחר שנפסק כחו. שהרי לא הועיל אפילו לבנו ואין אבא מזכה ברא. איך תועיל לבן בנו. ולא עוד שגם הוא עצמו נקרא רשע. כדאמרינן כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא. רשיעא ב״ר. כר״י שא״ל ראו גדולים שגדלתם. נמצא ע"י כך נפסקה העטרה לגמרי ע״כ אין לו להתעטר אלא באביו בלבד והרי זה נכון ומכוון מאד: