בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ז · פרק ה
אבל ההפרש שבין הבוטח על האלהים. וזולתו בענין התעסקו בסבות אומר כי הבוטח באלהים. יבדל מזולת הבוטח עליו. בשבעה ענינים:
אחד מהם כי הבוטח באלהים רוצה בדינו בכל עניניו. ומודה לו על הטובה ועל הרעה. כמ"ש חסד ומשפט אשירה. וארז"ל אם חסד אשירה. ואם משפט אשירה. ואמרו חייב אדם לברך על הרעה. כשם שמברך על הטובה. (עלח"ש מ"ג פי"ג דשבת. ומשנה לחם. ובפירוש המעמדות ליום שני ובסולם הבית) ואשר איננו בוטח באלהים מתהלל בטובה. כמו שנאמר כי הלל רשע על תאות נפשו גו׳. ומתקצף על הרעה כמ"ש והיה כי ירעב והתקצף. (ויקלל) [אלטונא תקח: וקלל] במלכו:
והשני כי הבוטח באלהים. נפשו במנוחה ולבו שליו מצד הגזרות. לדעתו כי הבורא ינהיגם לטובתו בעולמו ואחריתו. כמ"ש המלך החסיד ע"ה. אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. ואשר איננו בוטח באלהים. הוא בטובה. בצער תדיר ודאגה ארוכה ואבל להוסיף ולהרבות ולכנוס וברעה מפני שהוא קץ בה. והוא כנגד תאותו וטבעו ומדותיו. ובו אמר החכם כל ימי עני (בדעה) רעים גו׳:
והשלישי כי הבוטח באלהים ואם יתעסק בסבות לא יסמך בלבו עליהם. ולא יקוה מהם תועלת. ולא נזק בלתי רצון האל. אך מתעסק בהם לבחור בעבודת הבורא. אשר יצוה להתעסק בעולם ליישבו ולזיינו. ואם תגיעהו תועלת או ידחה מהם הנזק. יודה האלהים לבדו על זה. ולא יוסיף בהם אהבה וחבה יתרה ולא תנוח נפשו עליהם יותר. אך יחזק בטחונו באלהים. ויסמוך לבו עליו מבלעדי הסבות ואם לא יועילוהו הסבות. יידע כי יבואהו טרפו כשירצה ה' מאיזה ענין שירצה. ולא ימאס בהם בעבור זה ולא יניח להתעסק בהם לעבודת הבורא. ואשר אינו בוטח באלהים מתעסק בסבות. לבטחונו עליהן שהן מועילות אותו. ודוחות הנזק מעליו ואם הם מועילות אותו ישבח אותן. וישתבח השתדלותו בהן ובחירתו אותן. ולא יפנה אל זולתן. ואם אינן מועילות לו יגנה אותן וימאסם וישיב חפצו מהן. כמש"ה על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו:
והרביעי כי הבוטח באלהים. כשיותר לו דבר על מזונו יוציאנו במה שמפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבו. כמו שכתוב כי ממך הכל גו׳. ומי שאינו בוטח באלהים איננו רואה העולם וכל אשר בו. די פרנסתו וספק צרכו. והוא חס על ממונו מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו. ואיננו מרגיש בו. עד שיאבד ממנו ממונו וישאר לזולתו. כמש"ה יש מפזר ונוסף עוד. וחושך מיושר אך למחסור:
והחמישי כי הבוטח באלהים הוא מתעסק בסבות העולם להכין מהם צידה לאחריתו וספק לבית מועדו. ומה שיתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו מתעסק בו ומה שיהיה שום הפסד בתורתו. או מביא להמרות הבורא איננו מתעסק בו שלא יביא לעצמו מדוה תחת הארוכה. ומי שאינו בוטח באלהים. בוטח על הסבות. ותנוח דעתו עליהן ולא ירחק מדבר מהם. ויתעסק במשובח ובמגונה מהם. ולא יחשוב באחרית עניניו. כמ"ש החכם בהם חכם ירא וסר מרע:
והששי כי הבוטח באלהים הוא אהוב לכל כתות בני אדם. ודעתם נוחה עליו מפני שהם בטוחים מהזקתו ולבם שלם מחמתו ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם והוא ג"כ בטוח מהם. מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו על כן איננו מפחד מהזקתם כאשר איננו מקוה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו יאהבם ויאהבוהו. כמ"ש והבוטח בה׳ חסד יסובבנו. ומי שאיננו בוטח באלהים אין לו אוהב. מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם. וחושב כל טובה שתגיע אליהם סרה ממנו. ושטרפיהם לקוחים מטרפו וכל מה שנמנע ממנו מתאותיו. הוא בעבורם. ובידם להגיע אל תאותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו. יחשוב כי הוא מאתם ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו. יבוא בעבור זה למאוס אותם ולדבר בהם ולקללם ולשנוא אותם. והוא הנמאס בשני העולמים. והמגנה בשני המעוני' כמ"ש עקש לב לא ימצא טוב:
והשביעי כי הבוטח באלהים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד (אוהב) [אלטונא תקח: אהוב] ולא יאצור הנמצא ואיננו דורש ליותר מטרף יומו (ר"ל אינו מבקש מה' אלא כמ"ש הטריפני לחם חקי(אלטונא תקח: )) לא יטריח עצמו יותר מדאי מה שאינו מהמסודר לו. כגון אם הוא שכיר יום או עוסק במלאכה לא ידאג אם ימצא שוכר או קונה מחרתו אבל יבטח בה' שיזמין לו טרף יומו. כמ"ש ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. וארז"ל מי שי״ל מה שיאכל היום. ואומר מה אוכל למחר. הרי זה מקטני אמנה אכן מי שמלאכתו לזמן ידוע ובעונה ידועה כגון העובד האדמה. בודאי צריך שיטריח ביום ובעת המוכשר לימים הרבה ולעתות בצרה. כמ"ש אוגר בקיץ בן משכיל. ויסרו למשפט אלהיו יורנו ללמוד מן הנמלה ולראות דרכיה להתחכם בזריזות להכין בעת לזולתו. וכן העוסק בסחורה וצריך ליסע לירידים לשוקים וכיוצא בו אין איסור למלא אוצרות לסמוך עליהן בשני בצורת. או לאסוף מקנה וקנין מן המותר. ממה שימציא לו השי"ת שיהא מוכן לעת הצריך. וכן כתוב בתורה וידעת כי ה׳ הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ות"א דיהיב לך עצה למקני נכסין. ואמר החכם הון עשיר קרית עזו גו׳. כשהוא עושר עשוי במשפט. יחוס עליו ואל יבעט בברכתו של הקב"ה גם אינו מחויב לפזר הכל. אלא בתנאים מיוחדים (עש"י סס״ג) והמשכיל יכלכל דבריו במשפט הטבעי על פי הרצון האלהי כאשר סודר לו בעסקי מחיתו לבקשם בזמן מבלתי זמן עם לב שלם בוטח באלהיו ונאמן) ולא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו מפני שאינו יודע עת בוא קצו. ובוטח באלהים להאריך [אלטונא תקח: לו] בו. ולהזמין טרפו ומזונו בו. ואיננו שמח בעתיד ולא יאבל לו כמש"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה (יולד) [אלטונא תקח: ילד] יום. ואמר בן סירא אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא מחר בא ואיננו. נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל דאגתו ואבלו על מה שהוא מקצר בו מחובות הבורא. ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם בנראהו ובנסתרו מפני שהוא חושב במיתתו ובוא יום האסיפה ופחדו שיבואהו המות פתאום. יוסיף לו השתדלות וזריזות להרבות לאחריתו ושלא ירגיש על מה שיזמין לעולם הזה. והוא מה שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך. ופירשו בו שוב היום שמא ימות למחר. נמצא כל ימיו בתשובה. כדכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ואשר איננו בוטח באלהים. ירבה אבלו להתמדת פגעי העולם עליו. ויפקדהו אוהביו. וימנעו ממנו בקשותיו. ויזמין (מהן) [אלטונא תקח: מהון] העולם הרבה. כאילו בטח מן החליפה (כמ"ש אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים) וסרה מעליו אימות המות. כאילו ימיו לא יתמו. וחייו לא יכלו. איננו זוכר אחריתו. ומתעסק בעולמו. איננו מעיין בעניני תורתו וצידתו ובית (מודעו) [אלטונא תקח: מועדו]. והיה בטחונו באריכות ימיו בעולם. סבה לאורך תאותו בעניניו. וסבה לקוצר תאותו בעניני אחריתו. וכאשר יוכיחנו מוכיח ויורנו מורה. ויאמר לו עד מתי אתה מתעלם מחשוב בצידתך ועניני בית מועדיך. יאמר עד שיהיה לי די פרנסתי וספוקי. (וכל) [אלטונא תקח: ולכל] אשר אתי מאשה ובנים. עד סוף ימינו תנוח נפשי מדאגות העולם. ואפנה לפרוע חובותי לבורא. ואחשוב בסבות הצידה ליום המועד. וראיתי להראות פני סכלותם. וטעותם בדעה הזאת. בשבעה ענינים ויגלה בהם גודל טעותם. ואם יארכו דברינו. בעבור שיש בזה מן הביוש והתוכחה לבעלי הדעה הזאת. והם כת בעלי המשכונות. ענינם בזה כענין הסוחר המוכר באשראי. למי שאינו מאמינו. וימשכנהו בעת המכר. מפני יראתו ממעוט אמונתו. ושלא תמצא ידו לפרעו. והראשון מאופני התשובה עליו שנאמר לו אתה האיש המסתפק בגזרת הבורא ושאינו מאמין בגודל עצמותו. אשר חשך אור שכלו וכבה נר תבונתו בגבור אפילת תאותו עליו. הטוב לך לבקש משכון ולקחתו. אלא מרעך וחברך אשר אין לו רשות עליך ולא מצותו עוברת עליך. אבל השכיר כשהוא משתכר אצל בני אדם. אין טוב לו למשכן שוכרו בשכרו קודם עבודתו וכ"ש העבד שלא ימשכן אדוניו קודם עבודתו. ק"ו הנוצר שלא ימשכן יוצרו קודם עבודתו לו. ומן התימה כי עבודת העבד לאדוניו. על מנת שיפרע לו שכרו אחר עבודתו. גנאי הוא כמו שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס כו׳ כ"ש שיעיז פניו לבקש משכון בפרנסתו קודם עבודתו. וכדומה לזה אמר הכתוב הלה' תגמלו זאת וגו'. והשני שכל המקבל משכון מחברו יש לו קצבה ולבקשתו תכלה. אך בעל הדעת הזאת. אין קץ לבקשתו כי אינו יודע מה יספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ממזון ומותרים עד יום מותם ואילו היה לו ממון כפלי כפלים ממה שיספיק לו לא תנוח נפשו מפני שקצם נעלם ומדת ימיהם אינה ידועה והוא סכל במה שבקש מפני שאין לו תכלית אצלו. ולא שעור. והשלישי שהממשכן את חבירו. אינו ממשכן אותו אלא אם לא קדם לו עליו חוב שהוא חייב בו ואינו משה בו משאת מאומה. והדין עמו אבל אם קדמו לחבירו עליו חובות שהוא חייב בהם. ויודע שיש לו עליו חובות ראויות. אין לו לבקש ממנו משכון בשום פנים ולא יהיה ראוי לקחתו ממנו אפלו אם יתנדב בו הממושכן כל שכן הבורא שיש לו על האדם החובות הראויות. מה שאילו היו מקבצין מעשי כל בני אדם בכל ימות העולם. לא היה מספיק הכל לגמול טובה אחת מטובות הבורא עליו. ואיך לא יתבייש זה העז פנים לבקש מן הבורא שיקדים טובות גדולות על מה שקדם לו אצלו. ויכבד החוב עליו ושמא לא ישלם מה שנדר לו מן העבודה. בעבור כלות ימיו ובוא קצו. והיה אחד מן החסידים אומר לבני אדם. היתכן שיתבע אתכם הבורא בחובות מחרת ביום הזה. וכן במה שאתם חייבין אחריו בשנה ושנים אמרו לו היאך יתכן שנהיה נתבעים בחובות ימים. שאין אנו יודעים אם נחיה עד שנגיע אליהם ויחייבנו בהם. אבל אנו חייבין עבודה ידועה בזמן ידוע וכאשר נגיע לזמן נתחייב בעבודה אמר להם וכן ערב לכם הבורא יתברך לכל זמן ידוע טרף ידוע ועליכם בו עבודה יתירה. וכאשר איננו תובע אתכם בעבודה קודם חיוב עתה. כן ראוי שיהיה בפניכם בושת ימנע אתכם מלבקש טרף שלא הגיע עתו. ומדוע אני רואה אתכם מבקשים ממנו טרפי שנים באות. אינכם יודעים אם ימיכם יגיעו אליהם. ותבקשו להקדים לכם טרף מי שלא נברא עדיין מאשה ובנים ולא יספק לכם המזון לבדו. אלא שאתם מקדימים המזון ומותריו. לזמנים שאינם ידועים ולא ערוכים לכם. ולא די לכם שאינכם מקדימין לו עבודה לזמן עתיד. אלא שאינכם מחשיבים עם נפשותיכם במה שהתעלמתם מן העבודה: במה שעברו מן הימים. אשר לא התעלם מהשלים לכם טרפם בם:
והרביעי כי הממשכן את חברו הוא ממשכן אותו לאחת משלש עלות. אחת מהן. שמא יעני ולא תשיג ידו. והשנית שמא יקפוץ ידו על מה שיש לו אצלו ולא יוכל להפרע ממנו. והשלישית מפני שהוא ירא שמא ימות או שלא ימצאהו והמשכון רפואת המדוים האלה בין בני אדם. ואילו היו בטוחים ב"א קצתם בקצתם מאלה השלש מדות. היה גנאי להם למשכן מבלי ספק והבורא יתברך אשר לא יאותו לו אלו המדות. יותר הוא גנאי גדול ומופלא שימשכנו אותו וכבר אמר הכתוב לי הכסף ולי הזהב וגו׳:
והחמישי כי הממשכן את חבירו תנוח נפשו במשכון מפני שהוא מקוה להפרע ממנו וליהנות בו או בתמורתו אבל מי שיחשוב כי כאשר יקדים לו הבורא די ספקו תנוח נפשו מצד העולם טענתו (כצ"ל) שקר. מפני שאין בטוח בהשאר הממון אצלו שאפשר שיקרהו פגע מן הפגעים המבדילים בינו לבינו כמש"ה בחצי ימיו יעזבנו (ואמר התעיף עיניך בו ואיננו) ומה שטענו ממנוחת נפשם בהגיעם אל חפצם מהון העולם. כזב וסכלות מהם בבקשותם כי אפשר שיהיה סבה חזקה לטרדת לבם ולצער נפשם. כמ"ש רז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה:
והששי כי המקבל משכון מחבירו. אילו היה ברור לו שיפרעהו קודם זמנו ויגמלהו תחת המתנתו כפל מה שיש לו אצלו לחסד עליו לא היה ממשכן אותו בשום פנים והבורא יתברך אשר ידענו מנהגו הטוב עמנו. וטובו הגדול עלינו חדשים גם ישנים ושהוא גומל על מעשה הצדקה והעבודה במה שאינו עולה בדעת. כל שכן שיסופר כמו שאמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. יותר הוא גנאי גדול שנמשכן אותו:
והשביעי כי הממשכן את חבירו. אינו ממשכנו אלא אחר שהוא יכול למלאות מה שמשכנו בעבורו מהון העולם. אבל הממשכן הבורא יתברך בהקדמת הטובות אין לו יכולת לשלם העבודה עליהם ולא מובטח לפרוע מה שיש עליו מן החובות הישנות כל שכן החדשות. שהאדם הצדיק איננו פורע חובת טובות האלהים עליו. אלא בעזרת האלהים לו. כמו שאמר אחד מן החסידים בתושבחותיו. ואף המשכיל היודע אותך. לא במעשהו יתהלל כי אם בשמך וברחמיך אשר הכינות את לבבו לדעת אותך. כי בך יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל ונאמר באלהים הללנו כל היום:
וכיון שהשלמנו בשער הזה מה שהיה ראוי לו מן הדברים. כפי השגתנו ראוי לנו עתה לבאר מפסידי הבטחון באלהים ואומר כי מפסידי השערים הקודמים (המה יחוד. בחינה עבודת האלהים) כולם מפסידים הבטחון. וממפסידיו עוד הסכלות בענין הבורא ובמדותיו הטובות. כי מי שאינו מבין רחמי הבורא על ברואיו. והנהגתו עליהם והשגחתו ומשלו בהם. ושהם קשורים באסוריו. לא ינוח ולא יסמך עליו ומהם סכלותו במצות הבורא ית' ר"ל תורתו אשר הזהיר בה לסמוך עליו ולבטוח בו ובחנוני נא בזאת. ואמר בטחו בה׳ עדי עד ומהם נטותו אל הסבות הקרובות אשר הוא רואה אותן ולא ידע כי העלות כל אשר תקרבנה מהמעולל. תמעט יכלתם להועיל למעולל ולהזיקו. וכל אשר תרחקנה יהיה כח יכלתו להועילו ולהזיקו יותר חזק ונראה כמו המלך כשהוא רוצה לענות אחד מעבדיו מצוה משנהו לעשות. והמשנה מצוה השר והשר מצוה השוטר והשוטר מצוה לסרדיוט והסרדיו' מצוה הנוגשים והנוגשים מקיימים המעשים בכלים מוכנים לו ואשר יכלתו מעוטה מכלם להקל מצערו ולהוסיף עליהם. הם הכלים מפני שאין להם חפץ. והנוגשים יותר יכולים מהכלים וכן הסרדיוט יותר מהנוגשים והשוטרים יותר מהסרדיוט. והשר יותר מן השוטר. והמשנה יותר מן השר והמלך יותר מכולם מפני שאם ירצה ימחול לו. וכבר נראה לך כי חלישות העלות וחזקתם להועיל למעולל תהיינה כפי קרבתם ורחקם ממנו. והבורא יתעלה אשר הוא תכלית העלות ברוחק מן המעוללים. ראוי לבטוח בו ולסמוך עליו לחוזק יכלתו על תועלתם ונזקם. כאשר קדמנו מן הדברים וכללו של דברים בענין הבטחון כי יתרון הבטחון מהבוטחים באלהים. כפי יתרון ידיעתם אותו ואמונתם בהגנתו עליהם. ורוב השגחתו על טובתם. והנה הילד בתחלת ענינו בוטח על שדי אמו. כמ"ש מבטיחי על שדי אמי. וכאשר תחזר הכרתו בטחונו על אמו. לרוב השגחתה עליו כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו׳ וכשתחזק הכרתו עוד ורואה כי הנהג' אמו אל אביו משיב בטחונו אליו. למעלת הגנתו עליו וכאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו במלאכה או סחורה והדומה להם. משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו. מפני סכלותו בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלהים. ואמר אחד מן החסידים שהיה לו שכן סופר מהיר. היה מתפרנס בשכר ספרותו. אמר לו יום אחד האיך ענינך. אמר לו בטוב בעוד ידי שלמה ולערב נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה ענשו מהאל יתעלה. על אשר בטח על ידו ואם יתכן לו טרפו על ידי זולתו מן הבריות ישיב בטחונו אליהם ותנוח נפשו עליהם וכשתחזק הכרתו ויראה חסרונם וצרכם אל הבורא יתעלה ישיב בטחונו אליו ויסמוך עליו בענינים שאין לו יכולת בהם ולא יוכל להמלט מהמסר בם אל גזרת הבורא. כמו ירידת הגשמים בעת הזריעה והליכת הים והליכת המדברות מאין מים ובבוא שטף ובנפול הדבר בחיים. והדומה לזה מן הענינים אשר אין בהם לאדם שום תחבולה בשום פנים. כמ"ש ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו ואם תחזק הכרתו באלהים עוד יבטח בו גם כן במה שיתכן לו בו קצת תחבולה כמו הבאת הטרף בסבות המסוכנות והמלאכות המיגעות את הגופים. ויניחם לבטחונו באלהים שיטריפהו במה שיהיה קל להתעסק בו יותר מהם. ואם תחזק הכרתו באלהים יותר ישיב בטחונו אליו בכל הסבות הקשה מהם והקלה ויכוין בהתעסקו בהם להם לעבודת האל ולשמור מצותו. וכאשר תחזק הכרתו יותר מזה בחמלת הבורא על ברואיו ירצה במה שיהיה מגזרת האלהים לו. בלבו בחושיו ובנראהו ובנסתרו. וישמח בכל אשר עשה לו האלהים ממות וחיים וריש ועושר ובריאות וחולי לא יבחר לזולת מה שבחר לו האלהים. ולא ירצה אלא מה שרצה ונמסר אל האלהים. והשליך נפשו וגופו אל דינו ולא יגביר ענין על ענין ולא יבחר על זולת מה שהוא בו מעניני עולמו. כמו שאמר אחד מן הבוטחים. לא הסכמתי מעולם בענין והתאויתי לזולתו. וכאשר תחזק הכרתו באלהים יותר מזה ויידע הענין המכוון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה ויכיר מעלת העולם האחר הקיים ימאס בעולם הזה ובסבותיו. ויברח במחשבתו ובגופו אל האלהים יתברך וישתעשע בזכרו בבדידו' וישתומ' מבלתי המחשבה בגדולתו. ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסוף כי אם לפגיעתו. תטרידהו שמחתו באהבתו. משמחת אנשי העולם בעולם. ושמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא. וזאת העליונה שבמדרגות הבוטחים. מהנביאים והחסידים וסגולת האלהיים הזכים והוא כמו שאמר הכתוב אף אורח משפטיך ה׳ קוינוך. לשמך ולזכרך תאות נפש. ואמר צמאה נפשי לאלהים לאל חי. אלה עשר מדרגות הבטחון. אשר לא ימלט בוטח מאחת מהנה. ומצאנו ענין הבטחון בלשון הקודש. מליצים בעדו בעשר מלות כנגד העשר המדרגות האלה. והם מבטח. ומשען. ותקוה. ומחסה. ותוחלת. וחכוי. וסמיכה. וסבר. ומסעד. וכסל. האלהים ישימנו מן הבוטחים עליו. הנמסרים לדינו בנראה ובנסתר ברחמיו אמן: