אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

ז

ו

עלית הבטחון

פתח השער. אמר בח״ה ז״ל מה שצריך יותר מכל הדברים לעובד האלהים. הוא הבטחון עליו בכל דבריו בעבור מה שיש בו מן התועלות הגדולות. בענין התורה ובענין העולם. ותועלותיו בו בתורתו. מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלהיו יתברך. כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו מפני שאם איננו בוטח באלהים. בוטח בזולתו ומי שבוטח בזולת ה' מסיר השם השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו ויהיה כמו שנאמר בו כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים וגו׳ ואמר הכתוב ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו ואמר אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ואמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו. ומן ה׳ יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו ייגע לריק ויחלש כחו. ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו כמש"ה לוכד חכמים בערמם. ואמר שבתי וראה תחת השמש. כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה. ואמר כפירים רשו ורעבו ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב. ואם יבטח ברוב עשרו. יוסר ממנו וישאר לזולתו. כמש"ה עשיר ישכב ולא יאסף. עיניו פקח ואיננו. ואמר התעיף עינך בו ואיננו וגו׳ ואמר בחצי ימיו יעזבנו וגו׳. או תמנע ממנו הנאתו בו כמש"ה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים. עד שישוב למי שהוא ראוי לו כמ"ש ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק (ואומר וצפון לצדיק חיל חוטא). ואפשר שיהא הממון סבת רעתו ואבדון נפשו. כמ"ש וגם זו רעה חולה עושר שמור לבעליו לרעתו. ומהם שהבוטח בהי"ת יביאנו הבטחון עליו. שלא יעבוד זולתו. ושלא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. ולא יעבדם להתרצות אליהם ולא יחניף להם ולא יסכים עמהם. בבלתי עבודת השם. ולא יפחידהו ענינם. ולא יירא ממחלקותם אבל יתפשט מבגדי טובתם וטרח הודאתם. וחובת תגמולם. ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם. ואם יכלימם לא יבוש מהם. ולא ייפה להם השקר כמש"ה וה׳ אלהים יעזר לי ע"כ לא נכלמתי. ע"כ שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש. ואמר אל תירא מפניהם ומדבריהם אל תחת (ואמר ושמתיך לחומת נחושת בצורה) ואמר כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ומהם שהבוטח בה' יביאהו בטחונו לפנות את לבבו מעניני העולם. וליחד לבבו לעניני העבודה ויהא דומה (בנוחת) [אלטונא תקח: במנוחת] נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לבעל האלקימיא והוא היודע להפך הכסף לזהב. והנחשת והבדיל לכסף ע"י חכמה ומעשה ועוד כי הבוטח באלהים יש לו עליו יתרון בעשרה דברים:

תחלתם שבעל הכימיאה צריך לדברים מיוחדים למלאכה. לא יגמר לו דבר זולתם ולא ימצאם בכל עת ובכל מקום. והבוטח באלהים טרפו מובטח לו מכל סבה מסבות העולם. כמש"ה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳. כי הסבות אינן נבצרות ממנו בכל עת ובכל מקום. כאשר ידעת מדבר אליהו עם העורבים. ועם האשה האלמנה. ועוגת רצפים וצפחת המים ודבר עובדיהו עם הנביאים. שאמר ואחביא מנביאי ה׳ מאה איש וגו' ואכלכלם לחם ומים ואמר כפירים רשו ורעבו ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב. ואמר יראו את ה׳ קדושיו כי אין מחסור ליראיו:

והשני כי בעל הכימיא צריך למעשים ולמלאכות. לא ישלם לו חפצו זולתם. ואפשר שימיתהו ריחם ועשנם. עם התמדת העבודה. ואורך היגיעה בהם לילה ויומם. והבוטח באל בבטחה מהפגעים. ולבו בטוח ממצוא הרעות וכל אשר יבואנו מאת האלהים. יהיה לו לששון ולשמחה. וטרפו בא אליו במנוחה והשקט ושלוה. כמ"ש בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני:

והשלישי כי בעל הכימיא אינו מאמין על סודו זולתו. מיראתו על נפשו. והבוטח באלהים איננו ירא משום אדם בבטחונו אבל הוא מתפאר בו כמ"ש דוד המע"ה באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי:

והרביעי כי בעל הכימיא אינו נמלט מהזמין מהזהב והכסף הרבה לעת צרכו או שלא יזמין מהם כלום אלא כפי שיספיק לזמן מועט. ואם יזמין ממנו הרבה. יהיה כל ימיו מפחד על נפשו שלא יאבד ממנו. בעניני סבות האבדה. ולא ישקוט לבו ולא תנוח נפשו מפחדו עליו מהמלך והעם. ואם לא יזמין מהם אלא למלאות מחסורו זמן מועט אפשר שיבצר ממנו המעשה בעת הצורך הגדול אליו מפני המנע סבות מסבותיו ממנו. והבוטח באלהים בטחונו חזק באלהיו שיטריף אותו כרצונו בעת שירצה ובמקום שירצה כאשר יטריף העובר ברחם אמו. והאפרוח בתוך הביצה אשר אין בה מקום מפולש להכנס אליו מחוצה. והעוף באויר והדגים במים והנמלה הקטנה עם חלישותה ויבצר הטרף מהארי עם תקפו בקצת הימים כמ"ש כפירים רשו ורעבו גו׳ ואמר לא ירעיב ה׳ נפש צדיק. ואומר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:

והחמישי שבעל הכימיא תחת יראה ופחד על מלאכתו. מן המלך ועד הקטן שבעם. והבוטח באלהים ייראוהו המלכים ונכבדי בני אדם. אף האבנים והחיות מבקשים רצונו. כמ"ש במזמור יושב בסתר עליון עד אחריתו ואומר בשש צרות יצילך גו' ברעב פדך ממות עד סוף הענין:

והששי שבעל הכימיא אינו בטוח מהחליים והמדוים שמערבבין עליו שמחתו בעשרו ואינם מניחים אותו ליהנות ממה שיש לו. ולא להתענג במה שהשיגה ידו. והבוטח בה' בטוח מן המדוים והחליים. אלא ע"ד הכפרה או התמורה (להמיר לו עולם עובר בעולם עומד ולהיטיב אחריתו) כמשה"כ וייעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו. וקוי ה׳ יחליפו כח ואמר כי זרועות רשעים תשברנה וגו׳:

והשביעי שבעל הכימיא אפשר שלא יגיע אל מזונו במה שיש אצלו מן הזהב והכסף. מפני שלא יהיה האוכל נמצא בעירו בקצת העתים כמ"ש כספם בחוצות ישליכו ואמר גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם והבוטח בה' לא יבצר ממנו מזונו בכל עת ובכל מקום עד סוף ימיו כמ"ש ברעב פדך ממות ואמר ה׳ רועי לא אחסר ואמר לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו:

והשמיני שבעל הכימיא אינו מתעכב בשום מקום מיראת שמא יתגלה סודו. והבוטח באלהים בבטחה בארצו ובמנוחת נפש במקומו כמ"ש בטח בה׳ ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה. ואמר וצדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה:

והתשיעי שבעל הכימיא. לא תלונו באחריתו ולא ישיג בה זולת הבטחון מן הריש והצורך לבני אדם והבוטח בהי ילונו גמול בטחונו בעוה"ז ולעוה"ב כמ"ש והבוטח בה׳ חסד יסובבנו, ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳:

והעשירי שבעל הכימיא אם יודע ענינו תהיה סבת מותו. מפני שמה שהוא משתדל וטורח בו. הפך הנהגת העולם ומנהיג הכל (ישלוט) [אלטונא תקח: ישליט] עליו מי שימיתהו. כשאינו יודע להעלים את סודו (כי מתת אלהים היא. ואין ראוי לבעט בברכתו. ולגלות דבר סוד כמוס בחכמת הטבע לבלתי ראוים. שהזיקן מרובה משכרם בהמצא להם הכסף והזהב בשפע גדול לכל חפצם וישתמשו בו להשחתת העולם. כענין שכתוב וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. ונאמר יש עושר שמור גו׳. לכן המגלה אותה לשאינו צנוע נענש. אבל עטרת חכמים עשרם ואת ישרים סודו. שהכל פעל ה' למענהו אך אין בזה עון אשר חטא שיהפך וישביח צורת מין מתכת אחד ותכונתו לזולתו ויעלהו למדרגה חשובה זוהי חכמה ובקיאות ואומנות גדולה. וכבוד בורא הכל היא מלאכה מעולה ויקרה כזאת. ולגודל חשיבותה הסתירה מהבלתי ראוים כאמור) והבוטח בה׳ כאשר יוודע בטחונו יגדל בעיני הבריות ויכבדוהו בני אדם ויתברכו בקרבתו ובראייתו ויהיה גורם לתקנת עירו. ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו כמ"ש וצדיק יסוד עולם. וכענין לוט בצוער:

ומתועלת הבטחון בה׳ בענין התורה הבוטח בה' אם הוא בעל ממון. ימהר להוציא חובות האלהים וחובות בני אדם ממנו. בנפש חפצה ורוח נדיבה. ואם איננו בעל ממון יראה כי חסרון הממון. טובה מטובות המקום עליו מפני שנסתלקו מעליו החובות. שהוא חייב בהם לאלהים ולבני אדם בעבורו ומעוט טרדת לבו בשמירתו והנהגתו. כמו שנא' על אחד מהחסידים שהיה אומר המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש. אמר שיהיה לי ממון בראש כל נהר ובראש כל קריה. והוא מה שאמרו ז״ל מרבה נכסים מרבה דאגה. ואמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ומהם כי הבוטח בה' לא ימנענו רוב הממון מבטוח בה'. מפני שאיננו סומך על הממון. והוא בעיניו כפקדון צוה להשתמש בו על פנים מיוחדים ובענינים מיוחדים לזמן קצוב ואם יתמיד קיומו אצלו. לא יבעט בעבורו ולא יזכור טובתו למי שצוה לתת לו ממנו ולא יבקש עליו גמול הודאה ושבח אבל הוא מודה לבוראו יתברך אשר שמהו סבה לטובות ואם יאבד הממון ממנו לא ידאג ולא יאבל לחסרונו אך הוא מודה לאלהיו בקחתו פקדונו מאתו. כאשר הודה בנתינתו לו (כמ"ש איוב ה' נתן גו' וישים אשם נפשו ויצדיק דינו) וישמח בחלקו. ואיננו מבקש הזק זולתו ולא יחמוד אדם בממונו כמש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו:

אך תועלות הבטחון בעולם. מהם מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאותיה הגופניות. והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעוה"ז כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו ואמר והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו וגו׳ ומהם מנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים אשר היא מכלה הגופות. וממהרת השלמת ימי החיים כמ"ש ענה בדרך כחי קצר ימי ונאמר על אחד מהפרושים כי הלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף בתחלת פרישותו ופגע אחד מעובדי הצלמים בעיר אשר הלך אליה אמר לו הפרוש כמה אתם בתכלית העורון ומעוט ההבנה בעבודתכם לצלמי'. א"ל האמגושי ומה אתה עובד א"ל הפרוש אני עובד הבורא היכול המכלכל האחד. המטריף אשר אין כמוהו. א"ל האמגושי פעלך סותר את דבריך. א"ל הפרוש והיאך. א"ל אילו היה מה שאמרת אמת היה מטריפך בעירך כמו שהטריפך הנה ולא היית טורח לבוא אל ארץ רחוקה כזאת ונפסקה טענת הפרוש ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו אח"כ:

(אמר שלה (הייתי) [אלטונא תקח: שלה הוית] בביתי וגלגל החוזר גלגלני וטלטלני אל ארץ רחבת ידים כדור צנפני. ולא ממעוט בטחוני בקוני חלילה. אבל גזרת עלאה היא ואף היא לטובה ושומע לעצה חכם. שכן צוו חכמים מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל למתא אחריתא וזה משלש טעמים אם עונותיו מנעו הטוב ממנו במקומו הרי גלות מכפרת עון ואם לאו אלא עונות אנשי המקום גורמים שהיחיד נמשך אחר הרוב א״כ מהר המלט ימלט מן המקום ולא יספה עמהם בלא משפט או שמא נסיון הוא. (כמ״ש בס״ד בבית נתיבות יע״ש) ואין אחד מאבותינו הראשונים ועמודי אומתנו הזקנים שלא נטרדו בגלות וטלטול מארץ אל ארץ. לבקש טרפם והצלתם. צא ולמד מאבות השלשה ומרע"ה ודוד המע״ה וזולתם נביאים וחסידים רבים קבלו עליהם עול גלות וע"כ דבר תמוה הוא שלא מצא אותו פרוש ידיו ורגליו לענות הכסיל כאולתו ולהשיבו על עקב בשתו. וי״ל עיקר טעמו של הפרוש שחזר למקומו היה מחמת שראה שיצא שכרו בטלטולו בהפסדו מפני רשעות אנשי המקום שהלך לשם. שהיו עובדי אלילים והיה ירא פן תדבקתהו הרעה שם בסבתם לפיכך הסכים לשוב למקומו. נמצא שכר גלותו כפול. ולא חשש להשיב את הכסיל פן יבוז לשכל מליו וקיים בו אל תען) ומהם. מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המיגעות את הגופות ועזוב עבודת המלכים וחמוס אנשיהם והבוטח בה' הוא תובע מסבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו. ושם טוב לו ופנאי (לבבו) [אלטונא תקח: ללבו]. ומה שהוא מפיק יותר לחובות תורתו עם אמונתו כי הסבה לא תוסיף לו בחקו ולא תחסרהו ממנו מאומה. אלא בגזרת האל יתברך. כמ"ש כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים וגו' ונאמר בנאות דשא ירביצני וגו' ומהם מעוט צער נפשו במסחר אם יתעכב אצלו או פרקמטיא. או אם לא יוכל לגבות חובו אם יפגעהו חולי בגופו מפני שהוא יודע כי הבורא יתברך מתקן ענינו יותר ממנו ובוחר לו טוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו כמו שאמר אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי ומהם שמחתו בכל ענין שיעתיקהו אליו. ואם יהיה כנגד טבעו מפני בטחונו באלהיו. שלא יעשה לו אלא הטוב לו בכל ענין כאשר תעשה האם החומלת לבנה ברחיצתו וחתולו וקשירתו והתרתו על כרחו כמש"ה אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו וגו':

וכיון שבארתי מתועלות הבטחון באלהים. והנאותיו בתורה ובעולם מה שנזדמן לי. אבאר עתה מענין הבטחון שבעה דברים אחד מהם מהו הבטחון והשני בסבות הבטחון על הברואים והשלישי בבאור ההקדמות אשר בעבורם יתחייב הבטחון באלהים וחיוב העסק בסבות והרביעי בבאור הדברים אשר בהם יהיה הבטחון וחיוב שבחו וגנותו בהם. והחמישי בהפרש בין עסק הבוטח באלהים בסבות הטרף ובין עסק מי שאינו בוטח באלהים בהם. והששי בבאור אופני חיוב גנות דעת האומרים באריכות התאוות בעולם ומיחלים נפשותם בקבלת עבודת האלהים כשיגיעו לחפצם בו והם בעלי המשכונות והשביעי במפסידי הבטחון באלהים. וכל מה שצריך לדבר בענין הבטחון ולקצר בחלקיו:

פרק א

אך מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח. ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו. כפי יכלתו ודעתו במה שמפיק טובתו. אבל העיקר אשר בעבורו יהיה הבטחון מן הבוטח אם יפקד לא ימצא הבטחון הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקיים מה שאמר. ויעשה מה שערב. ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבה וחסד.

פרק ב

אך הסבות אשר בהן יתכן הבטחון מהבוטח על הברואים הן שבע:

אחת מהן הרחמים והחמלה והאהבה. כי האדם שהוא יודע בחברו שהוא מרחם וחומל עליו יבטח בו ותנוח נפשו עליו בכל מה שיטריחהו מעניניו:

והשנית שיהיה יודע בו עם אהבתו שאיננו מתעלם ממנו ולא מתעצל בחפצו. אבל הוא יודע בו שהוא משתדל ומסכים לעשותו כי אם לא יתברר לו ממנו כל זה. לא יהיה בטחונו עליו שלם. מפני שהוא יודע התעלמותו ורפיונו בחפצו וכאשר יתקבצו לבוטח ממי שבטח בו שתי המדות האלה גודל רחמנותו עליו ורוב השגחתו על עניניו יבטח בו מבלי ספק:

והשלישית שיהיה חזק לא ינוצח באשר הוא חפץ ולא ימנעהו מונע מעשות בקשת הבוטח. כי אם היה חלש לא ישלם הבטחון עליו. אע"פ שנתברר שהוא מרחם ומשגיח. מפני המנע דברים ממנו ברוב הענינים. וכאשר יתקבצו בו שלש המדות האלה יהיה הבטחון עליו יותר ראוי:

והרביעית שיהיה יודע באופני תועלות הבוטח עליו. ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה ומה שייטב בו ענינו. כי אם לא ידע כל זה לא תנוח נפש הבוטח עליו. וכאשר יתקבצו לו בו דעתו בתועלותיו ויכלתו בהם ורוב השגחתו עליהם וחמלתו עליו יחזק בטחונו בו בלי ספק:

והחמישית שיהיה מתייחד בהנהגת הבוטח עליו. מתחלת הוייתו וגדולו וינקותו ונערותו ובחרותו וישישותו וזקנתו. עד תכלית ענינו וכשיתברר ממנו כל זה לבוטח. יתחייב שתנוח נפשו עליו וישען אליו. בעבור מה שקדם לו עליו מן הטובות העודפות. והתועלות המתמידות ויהיה זה מחייב חזקת בטחונו בו:

והששית שיהא ענין הבוטח מסור בידו. ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו ולא להיטיב אליו ולא לדחות נזק מעליו זולתו. כעבד האסור אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו:

והשביעית שיהיה מי שבטח עליו. בתכלית הנדיבות והחסד. למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו. ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך לא יכרת ולא יפסק ומי שנקבצו בו כל המדות האלה. עם כל מה שזכרנו קודם לזה נשלמו תנאי הבטחון בו והתחייב היודע זה ממנו לבטוח בו ושתנוח נפשו עליו בגלויו ובנסתרו בלבו ובאבריו. ולהמסר אליו ולרצות בגזרותיו ולדון אותו לטוב בכל דיניו ומפעליו. וכאשר נחקור על אלה השבעה תנאים. לא נמצאם כלל בברואים. ונמצאם כולם בבורא יתעלה. שהוא מרחם על בריותיו כמ"ש רחום וחנון ה׳ ואמר ואני לא אחוס על נינוה וגו׳. ושאינו מתעלם כמ"ש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ושהוא חכם ולא ינוצח כמ"ש חכם לבב ואמיץ כח מי הקש' אליו וישלם ואמר לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפאר' והנצח וההוד וגו׳. וכתוב ה׳ אלהיך בקרבך גבור (מושיע) [אלטונא תקח: יושיע]. ושהוא מתייחד בהנהגת האדם מתחלת ענינו והתחלת גדילתו כמ"ש הלא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ואמר עליך נסמכתי מבטן אמי ממעי אמי אתה גוזי. ואמר הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. ושאר הענין. ושתועלתו והיזיקו אינם ברשות אדם. כי אם ביד הבורא יתעלה לבדו כמ"ש מי זה אמר ותהי. ה׳ לא צוה. מפי עליון לא תצא הרעות. ואמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם ואמר אכן חציר העם וכבר התבאר הענין הזה בשער עבודת האלהים במה שיש בו די. ושנדיבותו כוללת וחסדו סובב. כמ"ש טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ואמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון והשכל גוזר בקבוץ אלה השבעה עניינים בבורא יתעלה. מבלתי הנבראים לכן הבאתי אלו הפסוקים מן הכתוב לזכרון בלבד וכאשר יתברר זה לאדם ותחזק הכרתו באמתת חסד הבורא. יבטח בו וימסר אליו. ויניח הנהגתו עליו ולא יחשדהו בדינו. ולא יתקצף על בחירתו לו. כמ"ש דוד המע"ה כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. ואמר צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא:

פרק ג

אך ההקדמות אשר בברורן ואמתתן ישלם לאדם הבטחון באלהים הן חמש. אחת מהן שיאמין ויתברר אצלו התקבצות השבעה ענינים באלהים אשר בהתקבצם במי שבוטחים בו יתכן לבוטח לבטוח עליו. וכבר זכרתים והעירותי עליהם במה שנזדמן לי מן הכתוב. והם:

הראשון שהבורא יתברך מרחם על האדם. יותר מכל מרחם. וכל רחמים וכל חמלה שיהיו מזולתו עליו כולם הם מרחמי האל וחמלתו. כמ"ש. ונתן לך רחמים ורחמך והרבך:

והשני כי הבורא יתעלה לא יעלמו ממנו אפני תועלות האדם. והדין נותן זה מפני שהוא אחד ממעשיו ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו. ובפגעים המשיגים אותו ובאופני מחלתו וארוכתו יותר מעושהו. ואם זה יהיה נמצא בעושים מבני אדם. אשר לא יחדשו במעשיהם זולתי צורה מקרית. אך השורש והצורה עצמה אין להם בהם שום תחבולה. ולא יכולת לחדשם ואשר חדש שרשי האדם וצורתו ותכונתו וסדר חבורו. הוא החכם היודע בעניני תועלותיו ונזקיו והטוב לו בעולמו ואחריתו בלי ספק. כמש"ה אני ה׳ מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. ואמר את אשר יאהב ה׳ יוכיח גו׳:

והשלישי כי הבורא יתברך חזק מכל חזק ודברו נגזר מכל דבר. ואין משיב את דינו כמש"ה כל אשר חפץ ה׳ עשה. ואמר כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו׳:

והרביעי כי הוא משגיח על הנהגת בני אדם כלם לא יניחם ולא יתעלם מהם ולא יסתר ממנו דבר מהם מקטנם ועד גדולם ולא ישכיחהו דבר את דבר כמ"ש למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור. ואמר הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה׳ בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו גו':

והחמישי שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקו ולא לזולתו. כי אם ברשות הבורא יתעלה. כי העבד כשיהיה לו יותר מאדון אחד. ויהיה כל אחד מהם יכול להועילו. לא יתכן לו לבטוח על אחד מהם. מפני שמקוה התועלת מכל אחד מהם. ואם יהיה אחד יכול על הגדלתו יותר משאריתם יהיה חוזק בטחונו בו כפי יכלתו. אע"פ שהוא בוטח בשאריתם. ואם לא יוכל להועילו כי אם אחד מהם בלבד. על כרחו יבטח עליו לבד. מפני שאינו מקוה תועלת מזולתו. וכן כשירגיש האדם שלא יועילנו ולא יזיקנו אחד מהנבראים אלא ברשות הבורא יתב' ישוב לבו מיראתם ותקותם ויבטח על הבורא לבדו. כמ"ש אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה:

והששי שידע רב טוב האלהים על האדם. ומה שהתחיל בו מרוב החסד והטובה מבלי שיהיה ראוי אצלו לכך. ולא לצורך שיהיה אליו. אך נדבה וטובה וחסד. כאשר בארנו בשער הבחינה. וכמ"ש רבות עשית אתה ה׳ אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר:

והשביעי שיתברר אצלו כי יש לכל ההויות שבעולם הזה מעצם ומקרה גבול ידוע. ולא יוסיף ולא יגרע. על מה שגזרו הבורא יתעלה בכמותו ואיכותו וזמנו ומקומו. אין מרבה למה שגזר במעוטו. ולא ממעט ממה שגזר ברבותו. ולא מאחר למה שגזר להקדימו. ולא מקדים למה שגזר לאחרו. ומה שיהיה מן הדברים על הדרך הזה. (ר"ל כשיתחדשו בעולם דברים יוצאים מהלוך הטבע נוהגים מנהג זר ודרך נס) הוא הנגזר אשר קדם בתחלת הידיעה. אלא שלכל הגזרות הקדומות בידיעת הבורא סבות. ולסבות סבות. ומי שאינו מבין עניני העולם יחשוב כי הסבה המתחדשת מחייבת שינוי הענינים. והתהפכותם מענין אל ענין. והסבה חלושה ונקלה מהיות ממנה שנוי או חלוף בעצמה כאשר נראה הגרגיר האחד מן החטה מצמיח שלש מאות שבלים. ובכל שבולת שלשים גרגרים. ויהיה הגרגיר הא' סבה לעשרת אלפים. או קרוב להם. היעלם כי כח הגרגיר חלוש מעשות כמות זו. וכן שאר הגרגרים הנזרעים והנטועים. וכן נאמר בהוית האדם ושאר החיים מטפת הזרע. וכמו כן הוית הדג הגדול מביצת הדג עם קטנותה. וטרדת הנפש להקדים מה שיאחר הבורא יתעלה. ולאחר מה שהקדים ולהרבות מה שהמעיט. ולהמעיט מה שהרבה מקניני העולם. מבלי סבב אל קיום מצות עבודתו וקבול תורתו. חלישות ההכרה באמתת ידיעתו. וסכלות מהבין טובת הנהגתו. וכבר רמז החכם אל הענין הזה באמרו לכל זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים ואח"כ זכר מהם עשרים ושמונה ענינים. והוא מה שאמר עת ללדת גו׳. עד אמרו ועת שלום ואמר כי עת ופגע יקרה את כולם. ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. והליכות דיני הבורא יותר נעלמות ועמוקות ועליונות מהגיע אל ידיעת חלקיהם. כל שכן כללם. וכבר אמר הכתוב כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם:

וההקדמה השנית שידע ויתברר אצלו. כי הבורא יתברך משקיף עליו. ואין נעלם ממנו נגלהו ונסתרו. וצפונו ונראהו ואם בטחונו באלהיו בלב שלם אם לא כמש"ה ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל ואמר הלא תוכן לבות הוא יבין ואמר כי אתה ידעת לבדך את לבב בני אדם וכשיתברר זה לבוטח אין ראוי לו לטעון שהוא בוטח באלהים יתעלה בדבורו. מבלי שיבטח עליו בלבו ובמצפונו ויהיה במעלת מי שנאמר עליהם בפיו ובשפתיו כבדוני. ולבם רחק ממני:

וההקדמה השלישית שייחד אלהיו בבטחו בו במה שהוא חייב לבטוח בו ואל ישתף זולתו עמו. ויבטח עליו ועל אחד מהברואים ויפסד בטחונו באלהיו. בהשתתף זולתו עמו וכבר ידעת מה שנאמר באסא עם חסידותו עת שסמך על הרופאים שכתוב. וגם בחליו לא דרש את ה׳ כי ברופאים. ונענש על זה. ואמר הכתוב ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו וגו' ומן הידוע עוד כי מי שימנה מבני אדם שני ממונים או יותר לעשות דבר מנויו מופסד כל שכן מי שבטח על האלהים וזולתו. שיסתר בטחונו. ויהיה זה סבה חזקה להמנע ממנו מה שבטח עליו בו. כמש"ה ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה׳ יסור לבו:

וההקדמה הרביעי' שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה. לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו ולעשות מצותיו. ולהזהר מאשר הזהירו ממנו כפי מה שהוא מבקש כדי שיהיה הבורא מסכים לו. במה שהוא בוטח עליו בו כמ"ש רז"ל עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ואמר הכתוב בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואמר טוב ה׳ לקוויו לנפש תדרשנו. אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו. כמה הוא סכל וכמה דעתו חלושה והכרתו כי הוא רואה כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר. כשהוא מצוה אותו להתעסק בצורך מצרכיו או מזהיר אותו מדבר. ויעבור על מצותו. ויגיע לממונה עברו על מצותו. כי יהיה הסבה החזקה להמנע ממנו העשות מה שבטח עליו בו. כל שכן מי שעבר על חוקי האלהים ומצותיו אשר יעד (בעצמו והועד על ידי הנביאים) עליהם שתהיה תוחל' הבוטח עליו נכזבה כשימרהו ולא יהיה ראוי להקרא בשם בוטח באלהים. אך הוא כמש"ה כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו. הצעקתו ישמע אל גו'. ואמר הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה גו' ואמרתם נצלנו. ואמר המערת פריצים היה בבית הזה:

וההקדמה החמישית שיתבאר אצלו כי השלמת הדברים המתחדשים בעוה"ז אחר היצירה. הוא בשני דברים. אחד גזרות הבורא יתעלה וחפצו ביציאתם אל גבול ההויה. והשני סבות ומצועים. מהם קרובים ומהם רחוקים ומהם נגלים ומהם נסתרים. וכולם רצים להשלים מה שנגזר הויתו והראותו. בעזר האלהים להם על זה.

ודמיון הסבות הקרובות. כהוצאת המים ממעמקי הארץ בגלגל הכלים. המעלי' את המים מן הבאר וסבתו הרחוקה האדם. שהוא קושר הבהמה אל הגלגל ומניעתו להעלות המים מתחתיות הבאר אל פני ארץ. אך הסבות אשר בין האדם והכלים. מצועים בין שני הדברים. ואם הבהמה והעגולים שמניע קצתם את קצתם. והחבל. ואם יקרה פגע לאחד מן הסבות הנזכרות. לא יגמר הענין המכוון בהם. וכן שאר המעשים היוצאים אל גבול ההויה לא יתקבצו מן האדם וזולתו. כי אם בגזרת האלהים. והזמנתו הסבות אשר בהם הגמרם. כמ"ש ולו נתכנו עלילות. ואמר גדול העצה ורב העליליה. ואמר כי היתה סבה מעם ה׳. ואם תהיינה הסבות נעדרות בכלל. לא תגמר יציאת דבר מן הפעולות הטבעיות אל גדר ההויה. וכאשר נסתכל בצורך האדם לסבב ולהתגלגל לגמור עניניו. נמצאהו בראות העין כי הצריך אל המזון כשיושם לפניו המאכל כראוי לו. אם לא יתגלגל לאכלו ובהגבהתו אל פיו ולעסו לא ישבר רעבונו וכן הצמא בצרכו אל המים וכל שכן אם ימנע המאכל ממנו עד שיתגלגל לתקנו בטחינה ולישה ואפיה והדומה לזה ויותר גלגול וקשה אם יצטרך לקנותו ולתקנו ויותר מזה עוד אם לא יזדמנו לו הדמי' שיקנה אותו בהם ויצטרך לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קודם שישתכר בדמים או שימכור מה שהוא צריך לו מחפצים וקנינים וכיוצא בהם. והעלה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזר ולסבב על סבות הטרף ושאר מה שהוא צריך אליו לשני פנים. אחד מהם מפני שחייבה החכמה בחינת הנפש בעבודת האלהים ובהמרותה בחן אותה במה שמראה זה ממנה והוא הצורך והחסרון אל מה שהוא חוץ לה ממאכל ומשתה ומלבוש ומעון ומשגל וצוה אותה לחזר עליהם להביאם בסיבות המוכנות להם על פנים מיוחדים ועתים ידועים ומה שגזר הבורא שיגמר לאדם מהם יגמר וישלם בהשלמת הזדמנות הסבות. ואשר לא גזר להגמר בהם לא יגמר וימנע ממנו הסבות ונתברר ממנו העבודה והעבירה בכוונה ובבחירה לאחת מהנה מבלתי האחרת ויתחייב אחר זה הגמול והעונש ואפילו לא גמר בהם המעשה. והשני כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו. היה בועט ורודף אחר העבירות (כמ"ש בדור המבול וסדום וחבריהם) ולא היה משגיח על מה שהוא חייב בו על טובת האלהים עליו. כמ"ש והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ואת פועל ה׳ לא יביטו גו' ואמר וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו. ואמרו רז"ל יפה תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. כל שכן מי שאין לו חלק באחת מהן. לא שם לבו על אחת מהן והיה מחמלת הבורא יתעלה על האדם שהטרידו בעניני עולמו ואחריתו להתעסק כל ימי חייו בזה. ולא יבקש מה שאינו צריך לו ולא יוכל להשיגו בשכלו. כמו עניני ההתחלה והתכלה (שאלת מה לפנים מה לאחור) כמש"ה גם את העולם נתן בלבם. מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. ואם הוא מגביר עבודת האלהים ובוחר ביראתו ובוטח בו בעניני תורתו ועולמו וסר מן הדברים המגונים. וכוסף למדות הטובות לא יבעט במנוחה ולא יטה אל השלוה (לפנות לבו לתענוגי העולם ותאותיו) ולא ישיאהו היצר. ולא יפת בכשפי העולם. יסתלק מעליו טורח הגלגול והסבוב בהבאת טרפו מפני הסתלקות שני הפנים מעליו הבחינה והבעיטה בטובה. ויבואהו טרפו בלי טורח ובלי יגיעה כפי ספקו ומזונו כמש"ה לא ירעיב ה׳ נפש צדיק. ואם יאמר האומר הנה אנחנו רואים מקצת צדיקים לא יזדמן להם טרפם אלא אחרי העמל והיגיעה. ורבים מאנשי העברות בשלוה וחייהם בטוב ובנעימים. נאמר כי כבר קדמו הנביאים והחסידים לחקור על זה הענין. מהם מי שאמר מדוע דרך רשעים צלחה ואמר האחד למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי גו'. ואמר כי רשע מכתיר את הצדיק. ואמר תחריש בבלע רשע צדיק ממנו ואמר אחד הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. ואמר אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים. ואמר אחד על אנשי דורו. גם בחנו אלהים וימלטו. והרבה כזה (בספרי אמת וקהלת ביחוד) אך הניח הנביא התשובה בבאור עלת זה מפני שעלת כל אחד מן הצדיקים הנבחנים. וכל אחד מן הרשעים שהם בטובה בעוה"ז זולת עלת האחר לכן העיד על זה באמרו הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ואמר החכם בדומה לזה אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה גו׳. ואמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. ועם כל זה ראיתי לבאר בענין הזה מה שהיה בו מעט הספקה. ואומר כי הפנים אשר בעבורם ימנע מהצדיק הזדמנות טרפו. עד שיטרח עליו ויבחן בו. אפשר שיהיה לעון שקדם לו. התחייב לו להפרע ממנו עליו. כמ"ש הן צדיק בארץ ישולם. ויש שיהיה על דרך התמורה בעולם הבא. כמ"ש להיטיבך באחריתך ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת הבורא יתעלה. כדי שילמדו בני אדם ממנו. כמו שידעת מענין איוב. ויש שיהיה לרשע אנשי דורו ויבחנהו הבורא יתעלה בעוני ובריש ובחלאים להראות חסידותו ועבודתו לאלהים מבלעדיהם כמ"ש אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ויש שיהיה מפני שאיננו מקנא לאלהים. לקחת הדין מאנשי דורו. כמו שידעת מענין עלי ובניו. שאמר בהם הכתוב והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו גו׳. אבל טובת האל יתעלה על הרשע. יש שתהיה בעבור טובה שקדמה לו יגמלהו האלהים עליה בעולם הזה כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ותרגמו בו הראשונים ומשלם לשנאוהי זכוון דאנון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון. ויש שתהיה על דרך הפקדון אצלו עד שיתן לו האל יתברך בן צדיק יהיה ראוי לה. כמ"ש יכין וצדיק ילבש. ואומר ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים. ואפשר שתהיה הסבה הגדולה שבסבות מותו ורעתו. כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואפשר שתהיה להאריך הבורא יתעלה לו עד שישוב ויהיה ראוי לה כמו שידעת מענין מנשה ויש שתהיה לחסד שקדם אביו והיה ראוי להיטיב לבנו בעבורו. כמו שאמר ליהוא בן נמשי בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל. ואמר מתהלך בתומו צדיק. אשרי בניו אחריו. ואמר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ויש שתהיה לנסות אנשי התרמית והמצפונים הרעים כשהם רואים זה ממהרים לסור מעבודת הבורא וחשים להתרצות אל אנשי הרשע וללמוד ממעשיהם. ויתברר הנבר לאלהים. ויראה הנאמן בעבודתו. בסבלו עת ששולטין בו ומביישין אותו. ויקבל שכר מהבורא יתעלה על זה. כמו שידעת מענין אליהו עם איזבל. וירמיהו עם מלכי דורו. וכיון שהתברר חיוב (הגלגל) [אלטונא תקח: הגלגול] על הסבות על בני אדם:

נבאר עתה כי אין כל אדם חייב לחזור על כל סבה מסבות הטרף. כי הסבות רבות מהן נקלות שטרחם מעט. כסחורה בחנות. או מלאכה שטרחה מעט. כתפירה וכאיחוי (קרעים) והספרות ואצור המסחרים ושכור האריסין והפועלים והשמשים בעבודת האדמה. ומהן סבות יש בהן יגיעה וטורח כעבוד העורות. והוצאת הברזל והנחושת מן מוצאיהם וזקוק הכסף בעופרת. ונשוא המשאות הכבדות. ולכת בדרכים רחוקים תמיד ועבודת האדמה וחרישתה. וכיוצא בהם. ומי שהוא מבני אדם חזק בגופו. חלש בהכרתו ראוי לו מהם מה שיש בו מן היגיעה כפי שיכול לסבול. ומי שהוא חלש בגופו. והכרתו חזקה אל יבקש מסבות הטרף מה שמייגע גופו. אך יטה אל מה שיהיה קל על גופו. ויוכל להתמיד עליו. ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה. מבלתי זולתה כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחבה. וכן בשאר החיים כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף. ובטבע האיל. צידת הנחשים. וכן יש מן העופות שיצודו הדגים לבד. וכן בטבע מין ומין ממיני החיים. נטיה ותאוה אל מין ממיני הצמחים והחיים. הוטבע עליו להיות סבה למזונו. ותכונת גופו ואיבריו לדבר ההוא. כפה הארוך ושוק הארוך לעוף שצד את הדגים. וכשן והצפורן החזק לארי. והקרנים לשור ולאיל. ואשר תוכן מזונו מן הצמח. לא נתן לו כלי הציד והטרף. ועל הדמיון הזה תמצא מדות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות ומי שמוצא במדותיו כוסף אל מלאכה מן המלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טרחה. יחזור עליה וישים אותה סבה להבאת מזונו ויסבול מתקה ומרירותה. ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים. אך יבטח באלהים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו. ויכוין בטרדת לבו וגופו בסבה מן הסבות והסבוב עליה. לעמוד במצות הבורא שצוה האדם להתעסק בסבות העולם. כעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה. כמ"ש ויקח ה׳ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ולהשתמש בשאר בעל חיים בתועלותיו ומזוניו ובנין המדינות והכנת המזונות. ולהשתמש בנשים ולבעול אותן להרבות הזרע. ויהיה נשכר על כוונתו בהם לאלהים בלבו ובמצפונו בין שיגמר לו חפצו בין שלא יגמר לו חפצו. כמ"ש יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. וארז"ל וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ויהיה בטחונו באלהים שלם. ולא יזיקנו הסבוב על הסבות להבאת טרפו בהם מאומה. כשהוא מכוין בהם בלבו ומצפונו לשם שמים. ואל יחשוב כי טרפו מעומד על סבה ידוע. ושאם תמנע הסבה ההיא ממנו. לא יבוא בסבה אחרת. אבל יבטח על האלהים בטרפו וידע כי הסבות כולן אצל הבורא שוות. יטריפהו במה שירצה מהן. בעת שירצה מאיזה ענין שירצה. כמש"ה כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ואמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ואמר לא בחיל ולא בכח. כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות:

פרק ד

אבל הדברים שחייב המאמין לבטוח בהם על הבורא יתעלה כוללים אותם שני מינים. אחד מהם דברי העולם הזה. והשני דברי העולם הבא. ודברי העולם הזה יתחלקו לשני חלקים. אחד מהם עניני העולם לתועלת העולם הזה. והשני עניני העולם לתועלת העולם הבא. ועניני העולם לתועלות העוה"ז. יחלקו לשלשה חלקים. אחד מהם תועלת גופו בלבד. והשני תועלת טרפו וסבות הונו ומיני קניניו. והשלישי תועלת בני ביתו ואשתו וקרוביו ואוהביו. ומי שהוא למעלה ממנו ולמטה ממנו מכתות ב"א. ועניני העולם לתועלת העולם הבא יחלקו לשני חלקים. אחד מהם חובות הלבבות והאברים שהוא מתייחד בהם לבדו. ואין מעשהו יוצא בהם להנאת זולתו. ולא להזיקו. והחלק השני חובות האיברים אשר לא יוכל לעשותם אלא בהשתתפות זולתו עמו בפועל ובהפעל. כצדקה וגמילות חסדים ולמוד חכמה. ולצוות בטוב ולהזהיר מן הרע. ועניני העולם הבא יחלקו לשני חלקים. אחד מהם הגמול הראוי והשני שהוא מחסד הבורא יתברך על החסידים והנביאים לעוה"ב והנה כל הדברים שבוטחים בהם על הבורא יתברך שבעה חלקים אחד מהם עניני גוף האדם בלבד. והשני עניני הונו וסבות טרפו. והשלישי עניני אשתו ובניו. וקרוביו ואויביו. והרביעי חובות הלבבות והאיברים. שהוא מתייחד בתועלותם והזקם. והחמישי חובות האיברים שתועלותם והזקם מתעברות אל זולתו. והששי גמול עוה"ב אשר יהיה כפי המעשה בעוה"ז. והשביעי גמול העוה"ב אשר יהיה מהבורא יתברך על דרך החסד על אנשי סגולתו. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. וכיון שפירשתי ההקדמות. אשר בעבורן יתכן הבטחון מן הבוטח באלהים יתברך. יש עלי לסמוך להן פירוש אופני יושר הבטחון בכל אחד מהשבעה דברים אשר בהם יבטח כל בוטח באלהים ועל זולתו אחד ואחד. ואומר בפירוש החלק הראשון מהם והוא בעניני גוף האדם בלבד והם חייו ומותו. וטרף מזונו לעצמו. ומלבושו ודירתו. ובריאותו חליו ומדותיו. ואופני היושר בבטחון על האלהים בכל ענין מהם. שישליך את נפשו בהם להליכת הגוזר. אשר גזר לו הבורא מהם. ותבטח נפשו באלהים יתברך. וידע כי לא יגמר לו מהם. אלא מה שקדם בדעת הבורא. שהוא הנכון לעניניו בעוה"ז ובעוה"ב. ויותר טוב לאחריתו. ושהנהגת הבורא לו בכולם שוה. אין לשום בריה עצה ולא הנהגה. אלא הכל ברשותו וגזרתו ודינו. וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו ובריאותו (כי) [אלטונא תקח: כן] אין בידם טרף מזונו וספוקו ולבושו. ושאר עניני גופו ועם ברור אמונתו כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתברך. ושבחירת הבורא לו. היא הבחירה הטובה. הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחור הטוב (כ)[אלטונא תקח: ב]נראה לו מן הענין. והאלהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה כי האדם אע"פ שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתעלה. יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ובמלבוש ובמעון כפי צרכו ולא יניח זה על האלהים. שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחיה. ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי. ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין [אלטונא תקח: ראוי] לאדם להכנס בסכנות. בבטחונו על גזרות הבורא: וישתה סם המות. [אלטונא תקח: או] שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק. או שישליך עצמו בים או באש. והדומה לזה ממה שאין האדם (בוטח) [אלטונא תקח: בטוח] בהן ויסכן בנפשו. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במ"ש לא תנסו את ה׳ אלהיכם גו׳. כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים או שימות. ויהיה הוא הממית את עצמו. והוא נתבע על זה כאילו המית (אחד) [אלטונא תקח: זולתו] מבני אדם אף על פי שמותו על הדרך ההיא בגזרת האלהים וברשותו. וכבר הזהירנו שלא להמית שום אדם בשום גלגל. באמרו לא תרצח. וכל אשר יהיה המומת קרוב אל הממית יהיה העונש יותר ראוי. כמ"ש על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו גו׳ לכן מי שהמית את עצמו. יהיה ענשו גדול בלי ספק. מפני שמשלו בזה כעבד שצוהו אדוניו לשמור מקום לזמן ידוע. והזהירו שלא יפרד ממנו עד שיבוא שליח אדוניו אליו. וכיון שראה שבושש השליח לבוא. נפרד מן המקום קודם בואו. וקצף עליו אדוניו והענישו עונש גדול. וכן הממית את עצמו. יוצא מעבודת האלהים אל המרותו. בהכנסו בסבות המות ועל כן אתה מוצא שמואל ע"ה אומר איך אלך ושמע שאול והרגני. ולא נחשב לו לחסרון בבטחונו אל האלהים. אך היתה התשובה מהאלהים לו במה שמורה כי זריזותו (ר"ל שהיה זריז לשאול כהוגן. ולהתעצל במעשה) בזה משובחת ואמר לו עגלת בקר תקח בידך. ואמרת לזבוח לה׳ באתי. ושאר הענין. ואילו היה זה קצור בבטחונו. היתה התשובה אליו. אני אמית ואחיה גו׳. או הדומה לו כמ"ש למשרע"ה. עת שאמר לו כי כבד פה וכבד לשון אנכי. מי שם פה לאדם גו׳. ואם שמואל עם תום צדקתו לא הקל להכנס בסבה קטנה מסבות הסכנה אע"פ שהיה נכנס בה במצות הבי"ת. כשאמר לו מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי. כ"ש שהיה זה מגונה מזולתו מבלתי מצות הבורא יתברך. או שינצל בעזרת הבורא יתברך לו. ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו כמ"ש חז"ל בזה הענין. לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס. שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס. מנכין לו מזכיותיו. ואמר יעקב אע"ה קטונתי מכל החסדים גו׳ ואמר המתרגם בפירושו זעירן זכותי מכל חסדין ומכל טבוון. וכמו שאמרנו בחיים ובמות כן נאמר בחיוב תביעת טובות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמדות הטובות. ולהרחיק שכנגדם עם ברור אמונתו כי הסבות אינן מועילות אותו בזה כלום. אלא בגזרת הבורא יתברך. כאשר יש לבעל האדמה לחרוש אותה. ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה. אם לא יזדמנו הגשמים בעתם. ויבטח על הבורא יתברך להפרותה ולשמרה מן הפגעים ותרבה תבואתה. ויברך אותה הבורא. ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה. בבטחונו על גזרת הבורא שתצמיח האדמה מבלי זרע שקדם לו (עליו אמר החכם מחורף עצל לא יחרוש וגו' כמ"ש בס"ד בבית העצל דברים נאותים מספיקים בזה הענין וע"ש):

וכן בעלי המלאכה והסחורה והשכירות. מצווין לחזור על הטרף בהם עם הבטחון באלהים כי הטרף בידו וברשותו. ושהוא ערב בו לאדם ומשלימו לו באיזה סבה שירצה. ואל יחשוב כי הסבה תועילהו או תזיקהו מאומה. ואם יבוא לו טרפו על פנים מאופני הסבות אשר התעסק בהם. ראוי לו שלא יבטח על הסבה ההיא וישמח בה ויוסיף להחזיק בה ויטה לבו אליה. כי יחלש בטחונו באלהיו (אמנם לא יעזבנה מידו מאחר שראה בה סימן טוב. אחז"ל הקב"ה ייפה לכל אומן אומנותו. ואמרו לעולם יחזיק אדם באומנות אבותיו ואמרו בית תנוק ואשה כו' יש סימן. אבל יודה להשי"ת על חלקו ויתפלל אליו להצליחו בה גם לעתיד וישליך יהבו על השי"ת) אך אין ראוי לו לחשוב כי תועילנו יותר ממה שקדם בדעת הבורא ואל ישמח בהדבקו בה וסבובו עליה. אך יודה הבורא אשר הטריפו אחר יגיעתו. ולא שם עמלו וטרחו לריק. כמ"ש יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמר אחד מן החסידים אני תמיה ממי שנותן לחברו מה שגזר לו אצלו הבורא. ואח"כ יזכיר לו טובתו עליו בו. ויבקש להודות אותו עליו. ויותר אני תמיה ממי שקבל טרפו על יד אחד מוכרח לתתו לו. ויכנע לו ויפייסהו וישבחהו (נאום שלו דילמא שלו הוית לבח"ה. מש"ה רבים יחלו פני נדיב. וכל הרע לאיש מתן ואוהבי עשיר רבים. מתן אדם ירחיב לו. ולפני גדולים ינחנו. ובמ״ר מפליג כמה מהגדולה והכבוד שעשו ר"א ור"י לאבא יודן שפסק הרבה לכיס של צדקה וכמה דברי פיוס ושבח אמרה רות לבועז על גמלו אותה טוב וכן נעמי ברכה (אותה) [אלטונא תקח: אותו] בפה מלא (ומפיבושת כמה הכנעה ופיוס עשה לדוד על שהתחסד עמו. בראשונה ובאחרונה) ולא נמנעו מזה מחמת היותו מוכרח במעשהו. בשליחות ה' בעל הסבות ית׳ כי זהו רצון הי"ת לשבח לעושי הטוב ולהודות להם על טוב בחירתם שאם לא כן הרי אתה מסלק הבחירה וחלילה להיות כופר בטובה שמקבל האדם מחבירו ולומר אינני צריך להחזיק לו טובה מאחר שהוא מחויב בכך מגזרת עליון המסבב הכל כי זוהי סכלות גמורה וכפירת הטובה מאוסה אצל כל בעלי דעת. ואין צריך לומר אצל רז"ל ויש ראיות והוכחות רבות על סתירת דעה זו המשובשת. ויוצאה מגדר המוטבע בבני אדם כולם ואמרו רז״ל לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. והתורה פרסמה לשבח עושי הטוב כמ״ש בבועז ויצבט לה קלי וארז"ל אלמלי ידע בועז שעתיד הכתוב לומר כך עליו. פטומות היה מאכילה וכיוצא בזו הרבה. ודוד המע"ה שלח לאנשי יבש גלעד והודה להם על ג"ח שעשו עם שאול בקבורתו עם שהיו מחויבים על זה בחיוב גמור. גם השתדל להיותם בעזרתו בדבר המלוכה באמרו. ועתה תחזקנה ידיכם והיו לבני חיל וגם אותי משחו גו' וכן עשה עם זקני יהודה ועמשא אחר מעשה דשבע ב"ב. שהרבה בהפצרות ודברי פיוסים להטות לבבם אליו. אצ"ל ממה שהתחנן לנבל בעניו ובעת הצטרכו אליו ואף בשקר פייס והתקרב אל אכיש. כאילו היה רוצה לבוא למלחמה נגד בני עמו. בעבור אהבת אכיש. רק למען ימצא חן בעיניו. ולא סמך על הנגזר (במוכרח) [אלטונא תקח: בהכרח]. עאכ"ו להודות למיטיב. חובה הוא ודאי. ומה שמצינו לשמעון בן שטח דא״ל לאו את מוקרת לי אורייתא היא דמוקרא לי זה עשה מחמת שהתפאר עליו ואמר חזי מאי יקרא עבדינא לך. והכה על קדקדו להודיעו שכך חובתו וכך יפה לו. וכך היא המדה כל התולה בזכות עצמו. תולין לו בזכות אחרים כו׳ למען לא יתפאר אדם בעשייתו הטוב. אבל מי שאינו מתפאר בו ראוי להחזיקו טובה ולתמוך בידו בתשואת חן. בעבור יגבה לבו בדרכי ה' ויתחזק על עשיית הטוב. כזה וכזה לא ירפה כענין שכתוב אל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם רק בתנאי שיתלה אדם הגדולה בבעליה. וכשמחזיק טובה למי שגמל חסד עמו. שישבח מעשיו ויודה על צדקו ואמונתו שהולך בדרכי מישרים ואוהב צדקות. כאשר אהב ה׳ יתעלה. ושהוא ית' יחזק לבו בעשות הטוב והישר להרבות זכיות ופעלי' טובים בישראל ויזכה לו ולדורותיו. זהו המוטל על כל נבון וחכם לעשותו לאשר בעלי המעשים הטובים ולחזק ידם וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם) ואם לא יבואהו הטרף על הפנים אשר סבב עליהם אפשר שטרף יומו כבר קודם אצלו והוא ברשותו. או שבא לו על פנים אחרים. ועל איזה פנים שיהיה. ראוי לו להתעסק בסבות ואל ירפה מחזר עליהן. כשהן ראויות למדותיו ולגופו כאשר קדמתי ויבטח עם זה על אלהיו שלא יעזבוהו ולא ירפהו ולא יתעלם ממנו כמ"ש טוב ה׳ למעוז ביום צרה גו׳. וכן נאמר בענין הבריאות והחולי. כי על האדם לבטוח בבורא (ב"ה) [אלטונא תקח: בזה]. ולהשתדל בהתמדת הבריאות. בסבות אשר בטבעם זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו (עלח"ש ס"פ מש"נ) כמו שצוה הבורא יתעלה ורפא ירפא מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי. שהן מועילות או מזיקות. אלא ברשות הבורא. וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסבה ובבלתי סבה. וכמ"ש ישלח דבריו וירפאם גו׳. ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה כמו שידעת מענין אלישע במים הרעים. שרפא הזיקם במלח. וכן ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים ואמרו הקדמונים שהיה עץ הרדופני וכמוהו ויקחו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי. וכבר ידעת מענין אסא כשבטח על הרופאים. והניח בטחונו באלהים בחליו ואמר הכתוב הוא יכאיב ויחבש. ופירוש החלק השני הוא בעניני קניני האדם וסבות טרפו ואופני עסקיו מסחורה ומלאכה. והליכת דרכים ומנוי. ושכירות ועבודת המלכים. וגזברות וקבלנות. ואמנה וספרות ומיני העבודות והליכת המדברות והימים והדומה לזה ממה שמתעסקין בו לקבץ ממון. ולהרבות מותרי המחיה. ואופני יושר הבטחון בהם על האלהים שיתעסק במה שזמן לו הבורא מהם לצרך ספקו ומזונו. ולהגיע אל מה שיש בו די מן העולם ואם יגזור לו הבורא יתעלה בתוספ' על זה תבואהו מבלי טורח ויגיעה. כאשר יבטח על האלהים בה. ולא ירבה לחזר על הסבות ולא יסמוך עליהם בלבו. ואם לא יגזרו לו יותר מן המזון אם היו משתדלים עליו כל אשר בשמים ובארץ להוסיף עליו. לא היו יכולים בשום פנים ולא בשום סבה. וכאשר יבטח באלהים. ימצא מנוחת לבו ושלות נפשו. כי לא יעברנו חקו אל זולתו. ולא יקדם ולא יאחר מעתו הנגזר לו בו ויש שמנהיג הבורא טרפי רבים מבני אדם על יד איש אחד מהם להבחין בזה עבודתו לאלהים מהמרותו. וישים את זה מן הסבות החזקות שבסבות הנסיון וההסתה לו כמלך שהוא מטריף חילו ועבדיו וכן השרים ורואי פני המלך. והסגנים אשר סביבותיהם כתות מעבדיהם ושמשיהם ופקידיהם ונשים וקרובים ומשתדלים בעבורם לחזר על סבת קבוץ הממון מפנים טובים ורעים. והסכל מהם. יטעה בשלשה פנים אחד בקבצו הממון כי הוא לוקח מה שגזר לו הבורא לקחתו. על פנים מגונים ורעים. ואלו היה מבקש אותו על אפניו. היה מגיע אל חפצו ורצונו והיה מתקיים בידו ענין תורתו ועולמו ולא היה חסר לו ממה שגזר הבורא מאומה (כמ"ש לעלי ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל גו'. וכענין הזה מ"ש לדוד ואתנה לך את בית אדוניך גו'. ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה) והשני כי הוא חושב שכל מה שהגיע אליו מן הממון. הוא טרף מזונו ולא יבין כי הטרף מתחלק לשלשה חלקים אחד מהם טרף מזונו והוא כלכלת גופו בלבד. והוא המובטח מן האלהים לכל אשר בו רוח חיים. עד תכלית חייו. והשני טרף מזון זולתו. מאשה ובנים ועבדים ומשרתים והדומה להם ואיננו מובטח מן האלהים לכל הברואים. אלא לסגולה מהם. בתנאים מיוחדים. והוא מקרה מזדמן בעת אחת. ואין מזדמן בעת אחר'. כפי שמחייבות הליכות דיני הבורא מן החסד והמשפט. והשלישי טרף קנין. והוא הממון אשר אין בו תועלת לאדם והוא שומר עליו ונוצר אותו. עד אשר יורישנו לזולתו (כמ"ש כי איש נכרי יאכלנו) או שיאבד ממנו (כענין שכתוב ואבד העושר ההוא בענין רע גו' ומאומה לא ישא בעמלו גו') והסכל יחשוב כל אשר גזר לו הבורא מן הממון שהוא טרף מזונו וכלכלת גופו. והוא ממהר אליו ומשתדל עליו. ואפשר שיקבצנו לבעל אשתו אחריו ולחורגו ולגדול שבשונאיו. והשלישי שהוא נותן הטרפים לבעליהם. כמו שגזר להם הבורא על ידו והוא זוכר להם טובתו בהם. כאילו הוא הטריפם בהם וכלכל אותם והתחסד בם עליהם ורוצה שיודוהו וישבחוהו הרבה עליהם ושיעבדוהו בעבורם ויתגאה ויגבה וירום לבבו ויניח הודאתו עליהם ויחשוב שאם היה מונע אותם הבורא מהם. היו נשארים אצלו. וכי לולא הוא. היו נפסקים טרפיהם. והוא העני אשר ייגע לריק בעוה"ז ויפסיד שכרו לעוה"ב. והמשכיל נוהג בשלשה הפנים. על הדרך הנכונה לתורתו ולעולמו. ובטחונו במה שיש ביד האלהים מטרפו וקנינו יותר חזק מבטחונו במה שיש בידו מהם מפני שאינו יודע אם הוא טרף מזון או טרף קנין. ויגיע לכבוד העוה"ז. ואל הגמול הטוב בעוה"ב. כמ"ש במזמור הללויה אשרי איש ירא את ה׳ עד סופו:

ויש מבני אדם כתות שאינם משתדלים לקנות הממון ולהרבות ממנו. אלא לאהבת הכבוד מבני אדם. ולעשות להם שם. ואין מספיק להם ממנו דבר. וזה סכלות מהם בסבות הכבוד בעוה"ז ובעוה"ב וגורם להם זה. מה שרואים מכבוד עמי הארץ לאנשי הממון לתקותם מה שיש אצלם. ולמשוך מאשר בידם ואילו השכילו והבינו כי אין ביכלתם ולא בכחם. לא לתת ולא למנוע למי שגזר לו הבורא אצלם לא היו מקוים לזולתו. ולא היה ראוי אצלם לכבוד. אלא מי שייחדהו הבורא במעלות משובחות. ראוי בעבורן לכבוד הבורא יתעלה כמ"ש כי מכבדי אכבד ומפני שסכלו עמי הארץ בכבדם בעלי הממון בסבות הכבוד הוסיף להם הבורא סכלות בסבות בקשותם. ונפלו בהשתדלות גדולה ויגיעה רבה כל ימיהם. והניחו מה שהיו חייבין להשתדל בו ולמהר אליו מהשלים חובות הבורא אשר עליהם. ולהודות על טובותיו אצלם ותהיינה בקשותם יותר קרובות בדרך הזה בלי ספק. כמש"ה אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד ואמר והעושר והכבוד מלפניך וגו׳:

ויש שימצא בכלל מבקשי הממון מי שיגיע ממנו אל תכלית תאותו. בדרך הסבות אשר זכרנו. ומהם מי שיגיע אליו בדרך הירושה והדומה לזה. ויחשוב כי הסבות חייבו לו את זה ולולי הם. לא היה מגיע אליו ממנו. ומשבח הסבה מבלעדי המסבב. וכמה הוא דומה בזה לאדם שהוא במדבר. הכביד עליו הצמא ומצא מים שאינם מתוקים בבור אחד. ושמח בהם שמחה גדולה ורוה מהם. וכאשר הלך מעט. ומצא מעין נובע מים מתוקים. ודאג על מה שקדם משתותו המים הראשונים ורותו מהם. וכן בעל הממון שהגיע אליו בסבה ידועה. אילו היתה נמנעת הסבה ההיא ממנו היה משיג אותו בסבה אחרת כאשר הקדמנו כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט:

וממה שראוי לבוטח על האלהים בטרפו. כשיתעכב ממנו הטרף יום מן הימים. שיאמר בלבו. כי אשר הוציאני אל העולם הזה בזמן ידוע ועת ידוע. ולא הוציאני אליו לפניהם ולא לאחריהם. הוא שמעכב ממני בוא טרפי לעת ידוע ויום ידוע. לדעתו מה שהוא טוב לי (כמ"ש ואתה נותן להם את אכלם בעתו. ונאמר נותן לחם לכל בשר כל"ח) וכן כאשר יבואהו טרפו מצומצם לא יותיר על מזונו מאומה. ראוי לו לחשוב בלבו ולומר אשר הכין לי מזוני בשדי אמי בתחלת עניני כפי צרכי ודי כלכלתי יום יום. עד אשר המיר אותו לי בטוב ממנו. ולא הזיק לי בואו בצמצום מאומה. כן לא (יזיקני) [אלטונא תקח: יזיק לי] בוא הטרף הזה אשר העתיק אותו אליו עתה מצומצם. כפי צרכי עד תכלית ימי. מאומה ויהיה נשכר על זה כמש"ה על אבותינו במדבר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. ואמר הלוך וקראת באזני ירושלם גו׳ וכן אם יבואהו טרפו בסבה מבלי סבה. ובמקום מבלי מקום וע"י איש מבלתי איש אחר. יאמר בלבו אשר יצרני על צורה ותבנית ותכונה ומדה. מבלי שאר הצורות והתכונות והמדות. לתקנת עניני. הוא בחר לי שיבוא טרפי על הפנים המפיקים לעניני מבלי שאר הפנים. ואשר הוציאני אל העוה"ז במקום ידוע ועל ידי שני אישים ידועים. מבלי שאר אשי העולם הוא בחר לי בוא טרפי בארץ ידועה. ועל ידי איש ידוע שם אותו סבה לטרפי לטוב לי וכמ"ש צדיק ה׳ בכל דרכיו וטוב ה' לכל גו'. אבל פירוש

החלק השלישי והם עניני אשתו ובניו ובני ביתו וקרוביו ואוהביו ואויביו ומיודעיו ומכיריו ואשר למעלה ממנו ואשר למטה ממנו. מכתות בני אדם אפני יושר הבטחון על האלהים בהם כאשר אספר. והוא שאין אדם נמלט מאחד משני דברים שיהיה נכרי או שיהיה בתוך משפחתו וקרוביו ואם יהיה נכרי יהיה צוותו באלהיו בעת השתוממותו. ויבטח עליו בגרותו. ויעלה על לבו גירות הנפש בעוה"ז וכי אנשי הארץ כמו הגרים בה כמ"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי (ונאמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. כי גרים אנחנו לפניך גו') ויחשוב בלבו כי כל מי שיש לו קרובים בו. עד זמן מעט ישוב נכרי בודד. ולא יועילהו קרוב ולא בן ולא יתחבר עמו אחד מהם. ויחשוב אח"כ בהסתלקות כובד משאם וחובותם מעליו ויחשוב זה טובה מטובות הבורא עליו מפני שאם יהיה רודף אחר עניני העולם וצרכיו תהיה יגיעתו יותר קלה עליו מבלי אשה ובנים וחסרונם מנוחה לו וטובה ואם יהיה מבקש עניני אחריתו. יהיה לבו יותר ריק ופנוי בעת התבודדותו מבלי ספק ועל כן היו הפרושים בורחים מקרוביהם ומבתיהם אל ההרים כדי שיפנו לבותם לעבודת האלהים. וכן היו הנביאים בזמן הנבואה יוצאים ממעונותיהם. ומתבודדים לחובות הבורא עליהם כמו שידעת מענין אליהו עם אלישע. שנאמר עליו שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר וכיון שרמז לו אליהו במעט רמז. הבין אותו ואמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך. ואמר וילך אחרי אליהו וישרתהו ואמרו על אחד מהפרושים שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודת האלהים. וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם ותכשיטיהם. וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם. ולא ראה ביניהם אשה ושאל אותם על זה ואמרו לו מה שאנו לובשים צבע אחד שלא יהיה ניכר בנו העני מן העשיר. ושלא יבוא העשיר להתגאות ולהתפאר בעשרו ויבוא העני להתבזות אצל עצמו ושידמה ענינו על האדמה כענינו תחתיה ונאמר על אחד מהמלכים שהיה מתערב בין עבדיו (ר"ל בענין המלבוש היה משתוה להם. למען לא ירום לבו מאחיו. זוהי דרך התורה רק שלא יקל ראשן לפניהם ותהא אימתו עליהם) ולא היה נכר ביניהם מפני שהיה נוהג מנהג השפלות בתכשיטיו ובמלבושיו. ומה ששמנו קברות מתינו אצל פתחינו. כדי שנוכח מהם. ונהיה נכונים למות ונזמין לנו הצידה המגעת אותנו למקום המנוחה. ומה שראית שפרשנו מן הנשים והבנים דע כי יחדנו להם קריה קרוב מכאן. כשיצטרך אחד ממנו אל דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים צרכו. וישוב אלינו. מפני שראינו מה שיכנס עלינו מטרדת הלב ורוב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור בעניני העוה"ב. ולמאוס בעניני העוה"ז וייטבו דבריהם בעיני הפרוש ויברך אותם ויאשרם בענינם. ואם יהיה הבוטח באלהים. בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים יבטח באלהים בהצלתו מהם. וישתדל לפרוע מה שחייב להם ולעשות חפציהם ולהיות לבו שלם עמהם. וירף ידו מהזקתם. ויסבב על מה שיהיה טוב להם. ויהיה נאמן בכל עניניהם. ויורם אפני תועלותם בעניני התורה והעולם לעבודת הבורא. כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ואמר לא תשנא את אחיך בלבבך. לא ליחל הגמול מהם. ולא לקדם אצלם. ולא מאהבתו בכבודם ושבחם. ולא להשתרר עליהם. אך לקיים מצות הבורא ולשמר בריתו ופקודתו עליהם. כי מי שתהיה דעתו בעשותו חפציהם על אחד מהדברים שזכרנו תחלה. לא ישיג רצונו מהם בעוה"ז. וייגע לריק ויפסיד שכרו לעוה"ב ואם הוא נוהג בזה לעבודת האלהים בלבד. יעזרם האלהים לגמול אותו בעוה"ז. וישים בפיהם שבחו. ויגדל ענינו בעיניהם ויגיע אל הגמול הגדול בעוה"ב. כמש"ה לשלמה וגם אשר לא שאלת נתתי לך גו׳. אבל אופני בטחונו על אלהיו בעניני מי שהוא למעלה ממנו ומי שהוא למטה ממנו מכתות בני אדם. הפנים הישרים לו. כשיביא אותו הצורך לבקש חפץ ממי שהוא למעלה ממנו או למטה ממנו. שיבטח בו על אלהיו. וישימם סבה בהשלמתו. כאשר ישים עבודת הארץ וזריעתה סבה לטרפו. ואם ירצה להטריפו ממנה. יצמח הזרע ויפרה וירבה. ואין להודות הארץ על זה. אך ההודאה לבורא לבדו (בעצם וראשונה ולאדם במקרה מצד בחירתו וכנ"ל) ואם לא יחפוץ האלהים להטריפו ממנה לא תצמיח הארץ. או תצמיח ויקרה לצמח פגע (או תצמיח קוץ ודרדר) ואין להאשים הארץ וכן כשיבקש מאחד מהם חפץ שיהיה נחשב אצלו החלש מהם והחזק שוה בעשותו. ויבטח בהשלמתו על האלהים יתב'. ואם ישלם על יד אחד מהם. יודה הבורא יתב' אשר השלים חפצו. ויודה למי שנעשה על ידו. על לבו הטוב לו. (כאן באר המחבר עצמו מש"ל. וכן מצינו מפורש בדוד שברך לה' אשר שלח אביגיל לקראתו וחזר וברך אותה) ושהבורא הביא תועלתו על ידו. ובידוע שאין הבורא מגלגל טובה אלא ע"י הצדיקים. ומעט הוא שמתגלגל הפסד על ידיהם. כמ"ש חז"ל מגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב. ואמר הכתוב לא יאונה לצדיק כל און. ואם לא ישלם על ידיהם. אל יאשימם. ואל יתלה בהם קצור (אחר שברור לו הדבר שהם אוהביו ושהיו עושים חפצו אם היה אפשר בחקם. כמו שיבאר. אך במנעם הטוב ויש לאל ידם. לא ינוצלו בגזרת עליון על בחירתם הרעה בעצלת ומניעה) אך יודה לאלהים אשר בחר לו הטוב בזה. וישבחם כפי שידע מהשתדלם לעשות חפציו. אע"פ שלא נשלם כרצונו וכרצונם לו. וכן ינהג במיודעיו ואוהביו. ומי שנושא ונותן עמהם. ושמשיו ושותפיו. וכן אם בקש ממנו מי שלמעלה ממנו או שלמטה ממנו חפץ. יסבב לעשותו בכל לבו. וישתדל להשלימו במצפונו אם יזדמן לו. ויהיה מי שבקשו ראוי להשתדל [אלטונא תקח: לו] בו. ואח"כ יבטח על האלהים בהשלמתו ואם ישלימהו על ידו וישימהו סבה לטובת זולתו. יודה על זה. ואם ימנע ממנו ולא יזדמן לו לעשותו. אל יאשים נפשו. ויודיע את חברו שלא קצר אחר שיטרח וישתדל בו בעצמו. אבל עניני אויביו וחומדיו. ומבקשי רעתו. יבטח בעניניהם על הבורא יתעלה. ויסבול חרפתם. ואל יגמול להם כפעלם. (נאום שלו דבר זה צריך עיון גדול. כי אמנם אמת מצאנו כתובים רבים מצווים ומזהירים על זה. אל תאמר אשלמה רע גו׳ אם רעב שונאך האכילהו גו'. וכן מצינו בדוד המע״ה ביחוד עם שאול במערה ובמעגל. וכמ״ש עליו שאול ואתה הגדת היום גו׳ וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה. ובס׳ תהלים ואני בחלותם לבושי שק. ואני כחרש לא אשמע גו׳. דום לה׳. אך לאלהים דומה נפשי. וכהנה רבות. נגד זה נמצא הרבה כתובים מתנגדים ובפרטות אצל דוד המע״ה כי בקש להנקם מנבל בשצף קצף. על מניעת הטוב בלבד. וכן בקש מהשי"ת לעשות נקמה באויביו ואמר חנני והקימני ואשלמה להם. עשה להם כפעלם גו׳ והתרעם כמה ימי עבדך מתי תעשה ברודפי משפט ואויבי חיים עצמו וכיוצא בזה רב מאד משיסופר. ושבח הנקמה. ישמח צדיק כי חזה נקם (ואין סבלנותו ומחילתו לשמעי מענין זה. כי בשעת מעשה היה בצרה גדולה ונכנע. וקבל חרפתו לכפרה. וסבל הצער תמורת ענשו הראוי. ממעשה דב״ש. ובסוף כשבקש ממנו שמעי מחילה. היה ראוי למחול לו. אם לצורך שעה ג״כ כי מלבד שכל שב ומודה ועוזב ירוחם ואעפ״כ (שאמר) [אלטונא תקח: שמר] לו הדבר ונפרע ממנו ע״י שלמה בנו) ולא יקובל אל הדעת לומר שכל מקום שנשתבחה הנקמה בכתוב מדבר באו״ה באויבי ה׳ ועמו דווקא. גם ירמיהו בקש נקמה מאנשי ענתות הכהנים בני משפחתו. כאמרו הנקם לי מאויבי גו׳ אל לארך אפך תקחני. וצ״ל הכל לפי חומר הענין וגודל העון ויזכר עוד בעליית הנקמה בעז״ה. כי שם ביתו) אך יגמלם חסד. ויעשה להם כל מה שיוכל לעשותו מן הטוב. ויזכור בלבו שתועלתו ונזקו ביד הבורא יתעלה ואם יהיו סבה להזקו. יחשוב עליהם טוב. ויחשוד את עצמו ומעשיו ברוע הקדמותיו אצל אלהיו. (כמ״ש פפוס ולוליינוס) ויתחנן אל האלהים ויבקש מלפניו לכפר עונותיו (כענין שעשה דוד במעשה דשמעי) ואם ישובו אויביו לאהבתו. כמש״ה ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (כאשר אירע ליעקב עם עשו. והשבטים עם יוסף. ואצ"ל משמעי) ופירוש

החלק הרביעי בעניני חובות הלבבות והאברים שהאדם מתיחד בתועלתם ונזקם וזה כצום וכתפלה וכסוכה וכלולב וכציצית ושמירת שבת והמועדים. והמנע מן העברות וכל חובות הלבבות. לא תעבורנה אל זולתו ותועלתם ונזקם מיוחדים בו. מבלי שאר בני אדם. ואופני יושר הבטחון בכלם על האלהים יתברך. מה שאני מבאר אותו. ומאלהים אשאל להורות אותי האמת ברחמיו. והוא כי מעשי העבודה והעברה לא יתכנו לאדם. כי אם בהקבץ שלשה דברים. האחד הבחירה בלבו ומצפונו והשני הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו. והשלישי שישתדל לגמור המעשה באיבריו הנראים. ויוציאהו אל גדר המעשה. ומה שאינו נעלם ממנו בהם. כבחירת העבודה והעבירה והכונה וההסכמה על המעשה הבטחון על האלהים בזה. טעות וסכלות. כי הבורא יתברך הניח ברשותנו עבודתו והמרותו כמ"ש ובחרת בחיים ולא הניח ברשותנו השלמת המעשה בעבודה ובעברה. אלא בסבות שהם חוץ לנו. מזדמנות בקצת העתים. ונמנעות בקצתם. ואם יבטח על האלהים בבחירת עבודתו. ויאמר לא אבחר ולא אכוין לעשות כלום מעבודת הבורא. עד שיבחר לי הטוב ממנה כבר תעה מדרך הישרה. ומעדו רגליו מאופני הנכונה. כי הבורא יתברך כבר צונו לבחור במעשה העבודה ולכוין אליה בהשתדלות והסכמה ובלב שלם לשמו הגדול. והודיענו שהוא אופני הנכונה בעוה"ז ובעוה"ב. ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו. אשר קדמה בחירתנו בה. יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה. ועל הכונה לעשותה. ועל השלמת מעשיה באיברים הנראים. ואם ימנע מן האיברים גמר המעשה. יהיה לנו שכר הבחירה והכונה (החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו כאילו עשאה. מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה) כאשר זכרנו במה שקדם. וכן העונש על העבירה. וההפרש שבין עבודת הבורא. ושאר מעשי העולם בענין הבטחון באלהים יתעלה. ששאר עניני העולם לא נגלו לנו אופני הטוב והרע בסבה מן הסבות מבלעדי שאריתם. ולא אופני הטוב והרע בקצתם בלתי קצתם לא עמדנו על איזו מלאכה מן המלאכות טובה לנו. ויותר ראויה לבקשת הטרף והבריאות והטוב (עם היות חז"ל גילו קצת מן המגונים שבהם. כאשר יתבאר באוצר המלאכה בס"ד) ולא באיזו סחורה ובאיזה דרך כשנתגלגל בהם. ומן הדין עלינו שנבטח באלהים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובתנו אחר שנתגלגל עליהם. ונתחנן אליו להעיר לבבינו לבחירת הטובה והראויה לנו מהם. אבל עבודת הבורא יתעלה איננה כן. מפני שכבר הודיענו בגמול עליה. ואם נתחנן אליו בבחירתה. ונבטח עליו בהראותנו אופני הטוב לנו. נהיה טועים בדברינו וסכלים בבטחוננו. מפני שכבר קדמה הודעתו אותנו דרכי העבודה אשר יועילנו בעוה"ז ובבא. כמ"ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים. ואמר בגמול העוה"ב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות גו' ועוד כי ענייני העולם. יש שתשוב הסבה המשובחת (כמו שאמרו אהוב את המלאכה) מגונה (כיון שנתמנה פרנס על הצבור אסור לעסוק במלאכה בפני ג') והמגונה (כבורסקי וגרדי שאין ממנין מהם לא מלך ולא כ"ג) משובחת (כמו שמצינו שהיו לפעמים גדולי החכמים בעלי אומנות גרועה. כמו שני גרדיים משער האשפות. וחלפתא אביו של ר"י שלחא הוה. וא"ר לר"כ פשוט נבילתא בשוקא כו') אך העבודה והעבירה אינם כן. כי המגונה והמשובח מהם לא יעתק מענינו ולא יתחלף. אבל מה שראוי לבטוח עליו. הוא גמר מעשה העבודה. אחר בחירתה בלב שלם ונאמן והסכמה והשתדלות בבר לבב וכונה לשמו הגדול. ובזה אנחנו חייבין להתחנן אליו לעזור אותנו בו. (גם נגד היצר סמוך. כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו) ולהורות אותנו עליו. כמ"ש הדריכני באמתך ולמדני ואמר הדריכני בנתיב מצותיך. ואמר דרך אמונה בחרתי וגו׳. ואמר דבקתי בעדותיך ה׳ אל תבישני. ואמר ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד וכל זה ראיה שבחירתו היתה במעשה העבודה. אך התפלל אל האלהים על שני דברים. אחד מהם לייחד לבבו ולחזק בחירתו בעבודתו בהרחקת טרדות העולם מלבו ומעיניו כמ"ש יחד לבבי ליראה שמך גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. העבר עיני גו׳ הט לבי אל עדותיך והדומה לזה והשני לחזק איבריו על השלמת המעשים בעבודתו. והוא מה שאמר הדריכני בנתיב מצותיך סעדני ואושעה. והרבה כמוהו. (אמר שלו עם היות דברי בח"ה אמת וצדק בזה מ״מ אינן מספיקים ליישב לשון כמה פסוקים בס׳ תהלים וביחוד בתמניא אפי וכן רבו כמו רבו בס׳ משלי החכמה. אשר יראה מהם לכאורה התנגדות למ״ש בח״ה וסתירה לכן צריכין אנו למודעי כי יש עוד דברים בגו. שהתפלה להעזר בלמוד התורה וקיומה הכרחית גם מפני ארבעה טעמים נוסף על מה שזכר בח"ה. והם אחד לפי שהרבה דברים סתומים בתורה וצריכים באור רחב וביחוד בפרטים המסתעפים. שבהם נחלקו הפירושים ונתרבו הדעות והסברות ומתחדשים בכל דור. כי אין קץ להם וצריכים יגיעה גדולה ועזר אלהי לעמוד על האמת הברור. אפילו בענין קיום המצות על הנכון ופעמים הרבה יוכל החכם להטות הדין וההוראה לכל צד שירצה לאסור או להתיר לחייב או לזכות ככל חפצו. לא יבצר ממנו להורות אופני פני ההראות לפי נטית דעתו לכן הזהירו רז״ל לא לידון אינש מאן דרחים דלא חזי ליה חובתא ולא למאן דסני ליה דלא חזי ליה זכותא וכ״ש אם הדבר נוגע לעצמו או למי שחביב עליו כגופו. אמרו אין אדם רואה חובה לעצמו וכן במשוחד שהוא חד וגם משוחד דברים הזהירו ואפי׳ תלמיד בור מנעו שלא ישב אצל רבו המובהק בדין שמא יקפחנו בטעות. וכן להגיע לסוף חקור דין. שהוא מקצוע גדול בתורה ומקרא מועט. מלבד שאר הלכות מרובות שהן כהררים התלוים בשערה. ועל זאת בקש המלך החסיד למדני חוקיך ולמדני את חוקיך. ומשפטיך למדני. והדומה לזה. ועל זה אנו מתחננים באה״ר כן תחננו ותלמדנו. והשני על ענין טעמי תורה הכמוסים וגנוזים וחתומים באלף חותמות. על זה התחנן באמרו גל עיני וגו׳ וכן אנו מבקשים והאר עינינו כו׳. וע"י זה אדם זוכה לעבוד אלהיו באהבה עזה ובדבקות גדול ובשמחת לבב. והשלישי להשיב למינים המונים אותנו בטענות להשיבם על עקב בשתם בדרך הנגלה. וע״ז אמר ואענה חורפי דבר. ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. והדומה לזה הרבה. והרביעי להסיר המונעים והמבטלים ולעזור על ההכנות המצטרכות והמדות הטובות והחמודות. שכמו כן אינן מבוארות כל כך ברוחב. וע"ז אמר דרכיך ה׳ הודיעני אורחותיך למדני. ולזה שאלו התלמידים לרבותיהם למדנו אורחות חיים ושאלו לזקנים במה הארכת ימים. ללמדם מדרכי החסידים וצריכים סיוע גדול מן השמים. הן בענין הלמוד. לידע הדרך הטוב והישר למצוא חן בעיני אלקים ואדם (כי לפעמים יש דרך ישר לפני איש וגו׳ והיצר חכם להרע) והן באופן קיומן והוצאתם לפועל. וכל אלה כלים לעיקר מלאכת התורה והעבודה. שתשמר ותקוים באופן היותר טוב וחזק. ובכן תדע ותשכל דרכי כתובים רבים כאלה. (ואל) [אלטונא תקח: ועל] זה נתייסד ספר משלי ביחוד לדעת חכמה ומוסר אם תבקשנה ככסף אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב. על כן בודאי צריך להתמיד בתפלה ובבקשה עצומה על הדבר הזה ואחר שנמלכת בקונך. בטח בה׳ ועשה טוב. אז תלך לבטח דרכך כי אז תצליח את דרכיך בתורה ובמצות ואז תשכיל ואם תרוץ לא תכשל בשוגג ומשגה יועץ לפי דרכו וטוען ואל בינתך אל תשען) ואני עתיד לבאר אופני מפסידי החלק הזה ואופני השלמתו. והדרך הנכונה בו בעה״י. אבל פירוש

החלק החמישי והוא חובות האיברים. אשר תועלתם ונזקם מתעברים אל זולתם. כצדקה והמעשר ולמוד החכמה. וצוות בטוב (וזהיר) [אלטונא תקח: והזהיר] מהרע. ולהשיב האמנות ולהסתיר הסוד ולדבר טוב ולעשות הטוב וכבוד אבות. והשבת הרשעים אל האלהים. והורות ב"א דרכי טובתו. ולחמול ענייהם ולרחם עליהם. ולסבול חרפתם. כשמעיר אותם אל העבודה. ומוחל אותם ומיראם בגמול ובעונש. ואופני יושר הבטחון בזה. שיהיה האדם צופן בלבבו כל המעשים האלה והדומה להם. ויבחר עשותם ויסבב עליהם. כפי מה שהקדמנו בחלק רביעי מחיוב הבחירה עלינו. להתקרב אל האלהים בלבד. לא לקנות שם וכבוד ביניהם ולא לקוות הגמול מהם ולא להשתרר עליהם. ואח"כ יבטח על האלהים בהשלמת המעשה שכיון לעשותו מהם כפי מה שהוא רוצה בו ממנו. אחרי שיסבב עליו. ויזהר כפי יכלתו בכל זה. להסתירו ממי שאין צריך לו להודיעו. כי בהיותו נסתר יהיה שכרו יותר גדול. ממה שיהיה אם יהיה נודע ומה שלא יוכל להסתירו יזכור בו השורש אשר הקדמנו. כי התועלות והנזק לא יהי' מן הברואים (על כן לא ידאג לקבל גמול מהם מטוב עד רע. על עשותו הטוב. ולא יחוש לעלבון מקנאים ומתלוצצים. ולא נמצא חן בעיני אוהבים הרוצים בכך וחפצים) כי אם ברשות הבורא יתברך. וכאשר יגלגל הבורא על ידו מצוה. יחשוב בלבו כי היא טובה מאת הבורא יתברך שהיטיב בה אליו ואל ישמח בשבח אותו בני אדם עליה. ואל יחפוץ בכבודם בעבורה. ויביאהו זה להתגאות במעשהו. ויפסד לבו וכונתו לאלהים. ויפסיד מעשהו ויאבד שכרו. ואני עתיד לבאר זה בשערו בעזרת האל. אבל פירוש

החלק הששי והוא בגמול העולם הזה והעוה"ב אשר יהיה האדם ראוי לו במעשה הטוב בעולם. הוא שהגמול על שני פנים. גמול בעולם הזה בלבד. וגמול בעוה"ב בלבד. ויש שיהיו ראוים שניהם על מעשה אחד. ולא פירש לנו באור זה באר היטב אך ערב הבורא לעמו גמול כולל על מעשה כולל ולא חלק הגמול על העבודות בעולם כמו שעשה בעונש על העבירות בעולם כמו שפירש המעשים שעושיהם חייבין סקילה שרפה הרג וחנק ומלקות ארבעים ומיתה וכרת ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ונזק שור ובור ושן ואש ונותן מום באדם. ושולחת יד במבושיו. והמוציא שם רע. והדומה לזה. אבל גמול העוה"ב וענשו. לא פירש מהם הנביא מאומה בספרו. בעבור כמה פנים מהם כי צורת הנפש בלעדי הגוף. אינה ידועה אצלנו. כל שכן מה שתתענג בו או תצטער בענין ההוא (ולא יהיה נחשד במרחיק עדיו) אך פירש אותו למי שהיה מבין הענין הזה. כמו שאמר ליהושע כ"ג ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ולא יהיה זה בעוד נפשו קשורה בגופו אבל רמז למה שיהיה אחרי המות. שתשוב הנפש בצורת המלאכים בענין פשיטותה ודקותה. ועזבה להשתמש בגופה. כשתזדכך ותזהיר. והיו מעשיה טובים בעולם הזה. ומהם שגמול העולם הבא וענשו היה מקובל אצל עם הארץ מהנביאים ומושכל אצל החכמים. והניחו לזכרו בספר כמו שהניחו לזכור הרבה מפירוש המצות והחובות. מפני שסמכו על הקבלה. ומהם שהעם היו מן הסכלות ומעוט ההבנה. בענין שאיננו נעלם ממה שכתוב בתורה (מתלונות ונסיונות שנסו את ה' בטרם נתן ה' להם לב לדעת) ונהג הבורא עמהם מנהג האב החומל על בנו הקטן. כשהוא רוצה ליסרו בנחת ולאט כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו. והאב כשרוצה ללמוד את בנו בנערותו החכמות אשר יעלה בהם על המעלות העליונות אשר לא יבינם הנער בעת ההוא ואילו היה מפייס אותו עליהם ואומר לו סבול יגיעות המוסר והלמוד בעבור שתעלה בהם אל המעלות החמודות לא היה סובל את זה ולא שומע אליו מפני שאינו מבין אותו וכאשר יעדהו על זה במה שהוא ערב לו מיד ממאכל ומשתה ומלבוש נאה ומרכבת נאה. וכדומה לו ויעדהו במה שיצער אותו מיד מרעב ועירום ומלקות והדומה להם ויישב דעתו על מה שיבטח עליו מן הראיות והמורגשות והעדויות הגלויות האמתיות יקל מעליו לסבול יגיעות המוסר ולשאת טרחו. וכאשר יגיע לימי הבחרות ויחזק שכלו יבין הענין המכוון אליו במוסרו. ויכוין אליו ותתמעט בעיניו הערבות. אשר היה רץ אליה בתחלת עניניו והיה זה לחמלה עליו. וכן הבורא יתב' יחל עמו והפחידם בגמול ועונש ממהרים. מפני שידע כי העם כאשר יתוקנו לעבודה. תגל מעליהם סכלותם בגמול העולם וענשו ויכוונו בעבודה אליו. ויתנהגו עדיו וכן נאמר בכל מה שבספרים מהגשמות הבורא יתב':

ומהם שגמול העולם הבא אין אדם ראוי לו במעשהו הטוב בלבד. אך יהיה ראוי מן האלהים בשני דברים אחר המעשה הטוב האחד שיורה ב"א עבודת הבורא יתעלה וינהיגם לעשות הטוב כמ"ש ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ואמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב וכאשר יתקבץ למשתדל גמול הצדקתו אל גמול צדקתו וגמול אמונת לבו וסבלו יהיה ראוי לגמול העוה"ב אצל הבורא והשני חסד מאלהים ונדבה וטובה כמ"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו והעלה בזה כי אם היה מעשה האדם כחול הים במספר. לא יהיה שקול בטובה אחת מטובות ה' יתב' עליו בעולם הזה כל שכן אם יהיה לו חטא. ואם ידקדק הבורא עם האדם בתביעת הודאת הטובה. יהיה כל מעשהו נכחד ונשקע בקטנה שבטובות הבורא עליו ומה שיהיה מגמול הבורא לו על מעשהו הוא מחסד הבורא עליו. אך העונש בשני העולמים הוא באמת ובדין וחוב שחייב בו האדם אלא שחסד הבורא יתגבר עלינו בשני העולמים כמ"ש ולך ה' חסד והוא רחום יכפר. (וכה"א שובה משובה ישראל לא אפיל פני בכם כי חסיד אני ונאמר כי אתה חשכת למטה מעונינו ונתת לנו פליטה וזולתם):

ומהם כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים ממנו נסתר אין משקיף עליו זולת הבורא כחובות הלבבות והדומה להם. וממנו נראה על האיברים איננו נסתר מן הברואים והם המצות הנראות על האיברים והבורא יתעלה גומל על (המעלה) [אלטונא תקח: המעשה] הנראה על האיברים בגמול נראה בעולם הזה וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר והוא גמול העוה"ב ועל כן זכרו דוד המע"ה במלה שמורה על הענין כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳ (ואמר הנביא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו) וכן דרך העונש הנראה והנסתר כדרך הגמול הראיה על זה כי האל יתעלה ערב לעמו על העבודה הנראית על האברים גמול נראה מהר בעולם הזה והוא המפורש בפרשת אם בחוקותי וכן ערב להם על העברות הנראות הגלויות עונש נראה מהר בעולם הזה לפי שאין להמון העם אלא מה שנראה מן המעשים לא מה שנסתר והוא מה שאמר הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ואמר הכתוב ואם העלם יעלימו עם הארץ גו׳ ושמתי אני את פני באיש ההוא גו׳ אך העבודות והעברות הצפונות בלב דין גמולם על הבורא יתברך בעוה"ז ובעוה"ב על כן הניח הספר פירוש גמול העולם הבא:

ומהם כי הגמול והעונש הנזכרים בספר דבר ה' בגמול העוה"ז וענשו לאנשי העולם ומפני שהיה יהושע בן יהוצדק בעולם המלאכים אמר לו ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי זהו דרך היחול וההפחדה שיהיה כראוי לזמן ולמקום ואתה הבין:

ומהם שגמול העוה"ב אין תכליתו אלא להדבק בהאלהים ולהתקרב אל אורו העליון כמ"ש והלך לפניך צדקך (אלטונא תקח: ו)כבוד ה׳ יאספך. ואמר המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ואמר לאור באור החיים. ולא יגיע אליו אלא מי שרצה הבורא בו ורצון הבורא שורש הגמול כמ"ש כי רגע באפו חיים ברצונו:

ואמר בפרשת אם בחוקותי רמזים שמורים על הרצון מאלהים. והוא מה שאמר ולא תגעל נפשי אתכם. ואמר ופניתי אליכם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. והבטחון על האלהים במה שיעד בו הצדיקים. מגמול העוה"ז והעוה"ב על העבודה שישלמהו למי שראוי לו. וכן ישלם העונש למי שראוי לו מן הדין על המאמין. ובטחונו על האלהים בזה מהשלמת האמונה באלהים כמ"ש והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. ואמר לולי האמנתי לראות בטוב ה׳ בארץ חיים. ואין ראוי לבטוח על מעשהו הטוב. ויבטיח נפשו בגמול העוה"ז והעוה"ב על מעשהו. אך יטרח וישתדל בו הודאה לטובות הבורא התמידות עליו. לא לתקות גמול עתיד שיתחייב לו במעשהו אך יבטח על האלהים בו. אחר ההשתדלות לפרוע הודאת הבורא על גודל טובותיו עליו. כמו שאמרו רז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת (ע"ש נ"א ובלח"ש) שלא לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם. והיה אחד מן החסידים אומר לא יגיע אדם אל גמול העוה"ב במעשהו. אם מדקדקים עמו בחשבון. במה שהוא חייב לאלהים על טובותיו עליו אבל בחסד האלהים עליו. על כן אל תבטחו במעשיכם ואמר הכתוב ולך ה' חסד גו'. אבל פירוש

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה