בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ו · פרק ז
קרא הגב' מי יתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה לידע חלק הרע בבחינ' החשוכה והאפלה. והנה בעל כנפים מגיד דבר אל תהי חכם בעיניך כפלוסוף הסכל אל ראזי. האומר רזי לי רזי. להוציא מכור הבחינה שהרע במציאות יותר מהטוב כמ"ש בשמו במ״נ (פי״ב משלישי) וז״ל הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעו' בעולם יהיו יותר מן הטובות. ויאמרו כי מן הפלא שימצא דבר טוב. אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן. (ולא לראוי) [אלטונא תקח: ולאלראזי] ספר מפורסם כלל בו משגעונותיו הרבה. ומכללם ענין בדהו שהרע נמצא יתר מאוד מהטוב. שאתה כשתקיש בין מנוחות האדם ועונגו. בעת מנוחתו. עם מה שיקרהו מן הכאבים והחבלים הקשים והמומים. ובטול האברים. והמהומות והדאגות. והצרות. תמצא שבמציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת. לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמולות חסדי ה׳ למציאות האדם וטובתו המבוארת. והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק וכל מה שיבוא מאתו טוב גמור. וסבת זה הטעות כלו היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש אחד מבני אדם לא זולת זה וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו וכאילו אין שם (מציאתו) [אלטונא תקח: מציאות] זולתו לבד. וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה. יגזור מהמציאות כולו רע ואילו בחן האדם המציאות וציירו וידע מעוט חלקו ממנו התבאר לו האמת. ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם אינם אומרים שהוא בחק המלאכים ולא בחק הגלגלים והכוכבים. ולא בחוק היסודות. ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח ולא בחוק מיני ב״ח גם כן ואמנם תלך מחשבת' כולה לקצה אישי המין. ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשהוכה זה בערון. ומה שדומה לזה. והבחינה האמתית היא שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני ב״ח. הוא דבר שאין לו שעור כלל. בערך אל המציאות כולו. כמ״ש אדם להבל דמה. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. אף שוכני בתי חומר הן גוים כמר מדלי. וכל מה שבא בדברי הנביאים מזה הענין הנכבד גדול התועלת בידיעת האדם ערכו ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד (ויען שכוי אין בזה מה שיספיק לשכך תלונת בני אדם. מרבוי הרע המוצא אותם ועודפו על הטוב. והראוי היה בהפך. כמ״ש חז״ל מדה טובה מרוב׳ ממדת פורענו' ובהבחין יתרון הטוב בעליונים וכן בשאר נמצאי העולם התחתון. מזולת האדם. הנכבד שבעולם התחתון לדברי הכל הן הוא לבד. היה עלול הרעות הגדולות רבו מספר. אשר זכרנו קצתם במו"ק (סרכ"ו ובלח״ש פ״ה דאבות) בזה לא סרה תלונת בני אדם וצעקת חמסם מדוע הרע להם האל הטוב ושדי המר נפשם יותר מכל החי אשר על פני האדמ׳. אף כי באמת כולם נבראו לצרכו ולתשמישו. כמ״ש באריכות בסולם הבית שבודאי אפי׳ הגרמים השמימי׳ בעבורו נמצאו ובבחינת טובות ההנאה וההשקט והשלוה וביחוד במציאת הטרף הנה הוא גרוע גם מהרמש הקטן בלי ספק (וכמ"ש ראית מימיך ארי סבל כו' והם מתפרנסים שלא בצער וכ״ה מקרני ראמים עד ביצי כנים חוץ מן האדם) ואיך נהייתה הרעה הגדולה הזאת מאלהים. וכמו שאיוב מילא פיו תוכחו׳ בזה הענין הרע ומר לשוכני בתי חומר אך האמת הוא מה שהשיב הרב בנמשך וז״ל אבל המציאות לפי דעתנו מפני רצון הבורא. אשר מין האדם הוא נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות ומציאותו הוא טוב גדול לו (הכרעה לשעה קלה במ״ש ב"ש וב״ה ב״ש ומחצה ועיין בסולם) וחסד מה' במה שיחדו בו והשלימו ורוב הרעות הנופלות באישיו. הן מעצמן ר"ל מאישי בני אדם החסירים (במדותם) ומחסרונותינו מה נצעק ונבקש עוד ומהרעות נעשה אותם בעצמנו בבחירתנו. נכאב וניחסהו לה׳ חלילה לו ממנו. כמ"ש בספרו שחת לו לא בניו מומם וגו׳ וכמש״ה אולת אדם תסלף דרכו (וכמ״ש באחי יוסף בתחלה נתרעמו מה זאת עשה האלהים לנו ובסוף הודו ולא בושו לומר מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון כולנו) ובאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינין:
המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההויה וההפסד ר״ל מאשר הוא בעל חומר כו'. וישיג אישי המין מן החסרון כפי חסרון חומר האיש שהוא כו' ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני אדם מזה המין מעטים מאד מאד. ולא יהיו אלא לעתים רחוקים. שתמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו וכן יוולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות. ולא בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות. ואינו חלק אחד מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות:
המין השני מן הרעות. הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם. ואלו יותר מרעות המין הראשון. וסבותם רבות וידועות. והם ג"כ ממנו. ועם זה איזה מדינה שתמצא בעולם כולו. לא ימצא בין אנשי המדינה ההוא זה המין מן הרע מתפשט מאד כלל אבל מציאותו ג״כ מעט כאיש שיתנכל את איש להרגו. או לגנוב ממונו בלילה. ואמנם יכלול זה המין הרע אנשים רבים במלחמות הגדולות. וזה ג״כ אינו ברוב מה שבישוב:
המין השלישי מן הרעות הוא כי ימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו. וזהו הרוב. ואלו הרעות. יותר מרעות מין השני הרבה. ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם. וזה כי לא ימצא מי שלא יחטא על עצמו בו. אלא מעט. וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת. ויאמר לו כמו שאמר מידכם היתה זאת לכם. ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה. ועל זה המין מן הרעות נאמר אולת אדם תסלף גו'. וכבר באר גם כן בזה המין מהרעות שהוא פעל האדם בעצמו. והוא אמרו לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר. והם בקשו חשבונות רבים. והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות. ועל זה המין נאמר. כי לא יצא מעפר אין ומאדמה לא יצמח עמל. ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מהרע. ואמר כי אדם לעמל יולד וגו׳ וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם. ר״ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל ולקיחתם ביתרון כמות. או בהפסד סדר. או בהפסד איכות המזונות ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות. אמנם חליי הגוף הם מבוארים. אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר. משני צדדים האחד מהם השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף. מאשר היא כח גשמי כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף (ע"ל בחלון צורי באורך) והצד השני הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים. וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי. לא בהשאר האיש. ולא בהשאר המין. וזאת התשוק' הוא ענין אין תכלית לו אמנם ההכרחיים כולם הם מתי מספר בעלי תכלית . אבל המותר אין לו תכלית והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף. והלא היותם מזהב. יותר נאה. ואחרים עשאום מספיר. ואפשר ג״כ שיעשו מנופך. או מאודם או מכל מה שאפשר למצוא ולא יסור סכל רע המחשבה. מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות. וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות ברכיבת הים ועבודת המלכים ותכלית כוונתו בזה להשיג אל אלו המותרות שאינם הכרחיות. וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזרת ה׳ ומשפטיו ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממעוט דינו. איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול. יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד. ופלגשים רבות מזויינות במיני תכשיטי זהב ורקמה ואבנים טובות עד שיעיר רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו. בעבור שיהנה באלה תכלית הנאת זה הפחות בלבד. עד כה הגיע סכלות ההמון. עד שהלאו השם בזה המציאות אשר המציאו בזה הטבע. המחייב לאלו הרעות הגדולות לפי דמיונם להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה. להשיג אל רעתו. עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה. אשר אין תכלית לה. כמו שבארנו:
אמנם החשובים החכמים. כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו כמש״ה כל אורחות ה׳ חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. אמר שהם שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם. התבאר להם צד החסד והאמת בכל. ולזה שמו תכליתם מה שכוון להם. אשר הם אדם והוא ההשגה ומפני הכרחי הגוף. יבקשו צרכיו ההכרחיים. לחם לאכול ובגד ללבוש מבלי מותר. וזה דבר קל. ויגיע אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי (ומה שאחז״ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. נמשך אחר קלקול העולם ורוע בחירות רוב בני אדם. וכמו ששנינו. אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. והוא נכלל במה שיבארהו הרב בסמוך. אך מה שנמצא במ״א בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא יסבור שהם דברי יחיד. עמ״ש בס״ד במ״א) וכל מה שתראהו מקושי זה הענין וכבדותו עלינו הוא מפני המותרות. בבקשת מה שאינו הכרחי יקשה אפי' מציאות ההכרחי. כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות יהיה הענין יותר כבד. ויכלו הכחוח והקנינים במה שאינו הכרחי. ולא ימצא ההכרחי וצריך שתבחן. כי כל אשר הענין יותר צריך לב״ח הוא נמצא יותר. ויותר בחנם כו׳ (כמש״ל בפ"ה) אמנם המוסק והענבים והאודם. איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב. שיש לו צורך גדול לאדם אלא לרפואה. והנה יעמדו במקומם ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים והעפרים. זהו פרסום גמילות חסדי ה׳ למציאותו ואפי׳ בחוק זה החי החלוש:
ואמנם פרסום ישרו והשוותו ביניהם מבואר מאד. כי אין בהויה ובהפסד הטבעי איש מכל שאר מיני ב״ח שיתייחד. בכח מיוחד בו (כי אם ימצא לאחד מפרטיהם כח עודף בגבורה ובבריאות וביופי. כבר ייוחס לסבת חלוף הכנת החומר כענין שאמרו במין האדם הנבחר. ששאלו לאימא שלום מפני מה בניך נאין ביותר כו׳. (ובקמחית שזכתה בניה לכ"ג) [אלטונא תקח: ולקמחית שזרדה עלה לגג]. ואמרה מימי לא ראו כותלי ביתי קלעי שערי וכן ביתר ההכנות התלויות באבות להנחיל אושר לבניהם ובשורש הטוב. וכמ"ש טוב ינחיל בני בנים. וכמו שלא יתכן שיתהוה מחומר החול אבן הכחול. אולם השתנות החמרים במקום זולת מקום כי יש מקום לזהב יזוקו בארץ החוילה ואופיר. וארץ כוש מקום אבניה ספיר. ולבונה משבא וקנה הטוב מארץ מרחק יובא. גזרה החכמה האלהית למען תתפשט ידיעת ה׳ בקצוות ובארצות רחוקות. כי ע"י הרוכלים וסוחרים ההולכים לתור את הארץ. לחקור אחר הדברים היקרים החסרים בארצם. יתאחדו לבות בני אדם. וילמדו כולם לדעת את ה׳. כמו שאירע במלכת שבא וכמקווה לעתיד. כענין שכתוב לקבץ את כל הלשונות האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי. והגידו את כבודי בגוים וכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה. לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד כי״ר בב״א) או באבר נוסף על איש ממנו כו' ואם יש באחד מהם חסרון הוא במקרה כו':
אמנם היות זה אצלו כיסי מר דרור רבים ובגדים מוזהבים. וזה חסר זה המותר אין עול בו ולא חמס ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק. ולא זה החסר המותר. חסר דבר מחויב. לא העדיף המרבה. והממעיט לא החסיר. איש לפי אכלו לקטו זהו על הרוב בכל זמן ובכל מקום ולא תביט לזר:
(ואולם אין בידינו טעם נגלה ליסורי הצדיקים (אם לא בדרך החכמה האמיתית הנעלמת. המגלה עמוקות) אלא היותם נסיון כענין איוב וכמש״ה וה' נסה את אברהם. עיין בעליית האהבה יותר מזה. וגם הם על חטאים קלים עכ"פ. והכל לטובתם כמו שהארכנו בזה בסולם הבית. אכן אמת הדבר אין העולם נדון אלא אחר רובו ובטוב העולם נדון. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. לפיכך אין אחד משלשה מיני הרעות הכוללות הנזכרים שליט באדם הישראלי להרע לו במקרה. ולהיות נספה בלי משפט חלילה לאל מרשע ושדי מעול. ומי שיש לו כח המבחן בשלמות. אם יסתכל בענין אומתנו הגולה הנתלאה. יראה מהשגחת השי״ת הנפלאה. כי אם שבעונותינו גלינו. והננו בחרפה כהיום הזה. על כל זה עין ה׳ עלינו לטובה. שהרבה חלאים רעים נמצאים באו״ה כמ"ש בס׳ רפואות שלהם מה שלא נודע ולא נשמע בזרע ישראל אפי׳ לעתים רחוקות. עם שיעדנו במדוה מצרים ומכות גדולות וחליים רעים. גם כל חלי גו׳. ברוך אשר חשך למטה מעונינו ונתן לנו פליטה. ונתקיים בנו גם היום בהסתירו פניו ממנו. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ויד ה' עלינו לשמרנו. מכל המקרים הזרים כי בשמירת התורה (הגודר׳ מאכלנו ומשקנו. וכל הנאות חושינו והנהגת הרגשותינו. פנימיים וחיצונים כולם עשוים באמת ויושר וקצב אלהי) סם חיים ומרפא לכל בשרנו ושקוי לעצמותינו ורפואת תעלה כוללת לכל איברינו בה נשמר מכל פגעים רעים בנערותינו ובזקנתנו. ותכלכל את שיבתנו גם בארץ לא לנו) ולפי שתי הבחינות האלה. יתבאר לך חסדי הש״י על ברואיו. ולפי זאת הבחינה האמתית אמר אדון הנביאים הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואמר המשורר כל אורחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. ובבאור אמר טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו. כי המצאתנו הוא הטוב הגדול הגמור ע״כ מדברי המ"נ: