בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ברכות שמים · תעלת הברכה העליונה. בביאור משפטי הנולד עד היותו בן שמונה:
ברכות שמים
א
שנינו בפי״ד תנוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. ובנגעים. ובטמא מת. זוקק ליבום (אם נולד קודם מיתת אחיו) ופוטר מן היבום (אם חי אחר מיתת אביו אפילו מת מיד) מאכיל בתרומה. ופוסל מן התרומה. ונוחל ומנחיל. וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם:
ב
תינוקת בת יום אחד מיטמאה בנדה. אם ראתה טפת דם כחרדל. טמאה שבעה. ולכל שאר דברים הנ"ל דינה שוה לדין התינוק:
ג
אבל עובר אינו בכל זה. ומ״מ אסור להמיתו (עש״י סמ״ג):
ד
וצריך קבורה בודאי (עש״י סמ״א):
ה
גם לענין קדושין יש להחמיר בהוכר העובר. כמ״ש במקומו בס״ד:
ו
אמנם משנעקר לצאת הרי הוא כילוד לכמה דברים, הרי שישבה אמו על המשבר ומתה. מחללין עליה השבת. ומוציאין אותו. שמא עדיין הוא חי. והוא שידוע שכלו לו חדשיו (ולענין מילתו וכן לענין ירושה יתבאר עוד כל דבר במקומו בעזה״י):
ז
הולד שנולד בשבת. עושין לו כל צרכיו. ומרחיצין ומולחי׳ אותו וטומנין השליא ומיישרין איבריו:
ח
וחותכין טבורו. ונ״ל שיש לעשותו ע״י עובד כוכבים ומזלות היכא דאפשר וכל זה בשכלו חדשיו:
ט
אבל בן שמנה חי. ואפילו ספק בן שבעה שלא גמרו שערו וצפרניו. אסור לטלטלו בשבת (י"א עד שיהא בן עשרים) אבל אמו שוחה עליו ומניקתו:
י
בשבת אחר יום הלידה. אסובי ינוקא אסור. לפופי שרי. וע״י עובד כוכבים ומזלות מותר לעשות לו הכל:
יא
יונק תינוק מארמית ומבהמה טמאה. ומביאין לו חלב מכל מקום ואפילו בשבת:
יב
כבר נ"ל שדין ולד נקבה. כדין זכר. וה״ה לדין עובר ונפל ששוין בשניהם:
יג
בא״י נוהגים להיות נעורים אצל התינוק בכל הלילות שקודם המילה. ועוסקים שם בתורה (וי"ל בס"ה פ' לך לך דצ״ב) ובמדינות הללו נהגו כך בלילה שלפני המילה.
יד
ועושין קצת סעודה. ואין לה דין סעודת מצוה. שאינה אלא מנהג בעלמא:
טו
בליל שבת שלפני המילה נכנסין אצל התינוק ואוכלין שם פירות ומיני מתיקה. י"א שזהו שבוע הבן שנזכר בתלמוד (פ"ז דקמא וספ"ב דבתרא) ויסכים לזה שם שבוע. שכן השבת היא תכלית ימי השבוע כי אין טעם לקרות כך סעודת הברית. שהיא בשמיני. וקורין אותה סעודת זכר. אולי הוא לשון זכרון וזכירה. כלומר מפני ששכח התורה שלמד במעי אמו. שבא מלאך וסטרו בצאתו לאויר העולם (וכ"כ ז"ל הטעם שבאין לבקרו עכשיו לנחמו על שכחת תלמודו. ואני אומר זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וזה דווקא בשבת לפי שנאמר בה ג"כ זכור. ועוד שהיא מצוה ראשונה שמקיים עתה. ועל כן עושין סעודה להתחלת התורה ושמירתה ובדין שתהיה חשובה סעודת מצוה (וכהסכמות האחרונים. ועחו"י) וזה טעם יפה אף נעים בענין סעודה זו ושמה. עי"ל שנקרא זכר ע״ש שבאין להזכירו שבועתו. שמשביעין אותו בשעת לידתו. וזהו ג"כ שבוע הבן. מלשון שבועה. ומזכירין אותו בפעם ראשון שבאה מצוה לידו. שהוא השבת. גם זה טוב ויפה. אלא שי"ל קצת א״כ מדוע לא נעשה ג״כ שבוע הבת. הלא גם היא מוזהרת על שמירת התורה (כי לא חלק הכתוב בין איש לאשה לכל עונשין שבתורה) ונראה א״כ שככה משביעין לנקבה כמו לזכר (ולדרך הראשון לא קשיא. דאשה אינה בת״ת) מ"מ לא קשיא כולי האי דפשיטא אינו דומה רבוי המצות שהאיש חייב בהם, ועל כולן חלה שבועתו. משא״כ באשה. (ובס״ד) [אלטונא תקח: ובס"ת] י"ל הענין בטוב טעם ודעת. כי ידוע שכל הנשמות זכר ונקבה הן באין. עס"ה לך לך (ד צא ב') כי כל אחד הוא פלג בלבד והזכר הוא עיקר היצירה. והנקבה נכללת בו. לכן כשיוצא לאויר העולם. משביעין אותו לבדו ובזה מושבעת ג״כ בת זוגו בבת אחת. אבל לא נשבעת בפני עצמה. ובכן הכל מתוקן ונכון: