בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ברכות שמים · ברכת גבעון
ברכת גבעון ע״ש ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה. עתה יקומו הנערים וישחקו לפנינו. כי מיום שחרב בהמ״ק אין שחוק לפני הקב"ה אלא בארבע אמות של הלכה ותורה אור. ב"פ אור גי׳ שחוק (ע"ע מ״ש בס״ד בלקוטי אורות) לכן גם כן אסור למלא שחוק פיו בעולם הזה כ"א בבדיחותא דמצוה (לא שחוק הכסיל אשר אחריתה שמחה תוגה) ובשחוק זה עוסק הקב"ה בכל יום. ותבין ד"ח שאמרו למ״ד מיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקב״ה. ברביעית מאי עביד יושב ומלמד תורה עם תשב״ר. כי הוא השחוק ממש שאין שמחה גדולה מזו לפניו ית' להשתעשע בגמולי מחלב כנ"ל. ועל הבל פיהם שאין בו חטא העולם עומד. לכן צריך להעלותם לראש הגבעה הזאת בהתחלת צמיחתם. וללמדם חרב פיפיות של שחוק זה. ויקוים בהם ובמלמדיה'. ותשחק ליום אחרון. בריכה זאת תשקה ארבע תעלות:
א ההכנסה לבית המלמד
א
בן שש שלמות מכניסין התינוק אצל מלמד תנוקות:
ב
ז"ל הרוקח מנהג אבותינו שמושיבין התנוקות ללמוד בשבועות לפי שנתנה בו תורה:
ג
רמז שמכסין הנער שלא יראה כותי וכלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקודש גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא.
ד
כעלות השחר יום עצרת מביאין הנער על שם בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים ומכסין אותו תחת המקטורן. (מביאו) [אלטונא תקח: מביתו] עד בית הכנסת או עד בית הרב ע״ש ויתיצבו בתחתית ההר:
ה
ונותנין אותו בחיקו של הרב שמושיבים ללמוד ע״ש כאשר ישא האומן את היונק ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו:
ו
ומביאין הלוח שכתוב עליו אבג״ד תשר״ק. תורה צוה לנו תורה תהא אמונתי. ואל שדי בעזרתי. ויקרא אל משה:
ז
וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתנוק אחריו וכל תיבה של תשר"ק והתנוק אחריו וכן תורה תהא וכן ויקרא:
ח
ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הדבש שעל האותיות בלשונו:
ט
אח"כ מביאין העוגה שנלושה בדבש וכתוב עליה ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבוקר. בבוקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים י״י אלהים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי:
י
וקורא הרב כל תיבה של אלו הפסוקים והנער אחריו:
יא
אח״כ מביאין ביצה מבושלת קלופה וכתוב עליה ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק:
יב
וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו:
יג
ומאכילים לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב ע"כ:
יד
הרואה דברים הללו הלא יכיר מדוע הצליחו הראשונים בלמוד תורתן שכל מעשיהם לשם שמים בלב שלם בהשגחה גדולה ובכונה עצומה ובדקדוק עצום ורב למען יגדלו בניהם בתורה התמימה ילכו בדרכי ה׳ גם יעשו פרי ביראת ה' לכן גדלו והצליחו ועשו פרי למעלה קרובה לרוח הקודש:
טו
ומעתה לא יפלא בעינינו מדוע אין אחד מאלף עכשיו יוצא להוראה אע"ג דכולהו תנויי בנזיקין ומתנו בעוקצין תליסר מתיבת' והיא הנותנת (גרס) [אלטונא תקח: גרם] בנזקין לבדוק בעוקצי תואנה הם מבקשין ולכבוד עצמן דורשין כמין חומר להשיג ע״י עשירות האיבה אומר היינו דצווחינן ככרוכיא ולית דמשגח בן לא תמצא בארץ החיים כי כל למודם בעו"ה רק להתפאר ולהתגדר לא לשם שמים לידע לשמור ולעשות ולקיים לפיכך אם תשאל לגדולי הלומדים בזמנינו מ״ע הפשוטה שבתורה נבוכים הם בבאורה והם חריפים ובקיאים לרמות הפתאים וכל רוח חיים אין בהם נחת לבריות ולא לשמים ודב״ל כאן שאינו מקומו רק הערה קטנה לקטן המתחיל ולאב המשכיל שישקיף על הצלחת בנו כשיוליכהו אל בית הרב להושיבו על כנו ובאמת לא ידעתי מדוע בטלו מנהג הנ"ל מכל וכל ואף אם מנהג אכילת העוגה שכתובים עליה פסוקים ושמות יש להרהר אחריו והיכא דנהוג נהוג אבל כל מ״ש מתחל' עד סימן ט' נראה טוב וישר והגון מאד ואיך נהיתה כזאת לעקור דבר נאה ויפה כזה בלי טעם אין זה כי אם (ממסו') [אלטונא תקח: ממעו'] מחשבה על עסק הלמוד הישר וטוב ע"כ נתקיים בהם מ"ש רז״ל מ״מ אין מצוין לצאת מת״ח בנים ת"ח אבל אב חכם יראה את הנולד שיהא כיוצא בו ויקוים בו יולד חכם ישמח בו: %% (י) [אלטונא תקח: טז] לחוכמא צפורת כרמים (דמשתכחא בדיקלא דחד נבארא) עבדי לה לחוכמא אכיל פלגא דימינא ופלגא דשמאלא (מחי) [אלטונא תקח: רמי] ליה בגובתא דנחשא (וחתום) [אלטונא תקח: וחתים] ליה בשתין גושפנקי ותלי ליה באיברא דשמאלא וסימנך לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וחכים כמה דבעי וגמר כמה דבעי ואכיל לאידך פלגא דאי לא מעקר תלמודיה:
ב סדר הלמוד
א
מתחילין ללמוד עם התינוקות פ' ויקרא כך אז"ל יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות ועיין בס״ח סי' תת"שם:
ב
וילמדנו מקרא כולו היינו תנ"ך ויפה כח הספרדים בזה מכח האשכנזים המהפכים הסדר ורוצים שילמוד הנער כל התורה על רגל אחד ושיעיין הלכה בטרם יכיר לה"ק על בוריו ואיך יעלה עה״ד להכנס לחדרי פנימיות התורה שמתגלים בתורה שבע״פ אם לא נמסרו לו מפתחות החצונות שהן פשטי המקראות שבהכרח צריך להקדימם וכמו שסדרו חז"ל בספ״ה דאבות וכבר צווחו עלה הרב החסיד בשל"ה ובניו החסידים ז"ל והב״ח (ודברי הש״ך בזה אינן נראין כלל כבודו במקומו מונח):
ג
והחכם עיניו בראשו לבחור לבן סדר ישר בלמודו להשכילו תחלה בתורה שבכתב ע"ד הפשט בצירוף פירש״י:
ד
וילמדנו רוב חכמת הדקדוק (ע״ל בחלון המצרי ובש״י (סקנ״ב) ותדע הצורך הגדול לידיעתה שאפי' למד כל התורה אינו נצול ממכשול בלשון ולפעמים קרוב לחרוף ר״ל וא״צ שידע כל מה שפלפלו בה בעלי אותה חכמה כי באמת אינה אלא המצאה אנושית לא אלהית ואין מההכרח לידע כל חלוקי דעותם ורעיוני סברותיהם שאין בהם לא אסור ולא התר. אצ"ל שאין יוצא מהם ידיעת ה׳ ולא שום חכמה. ולכן קראוה מלאכה בלבד. אולם היא כלי לכל דבר מלאכת חכמת תורתנו הקדושה בכלל. לפיכך יש צורך גדול בה ולה משפט קדימה זמנית. אכן מעוטה יפה כדי הצריך להכרת לה״ק בשלמות. ורובה קשה אבוד זמן בלי תועלת מסוים. וימי אדם יצטרכו ללמוד כל ס׳ הדקדוק. ועדיין לא ידע את ה' ותורתו אימתי נעשית. ועוד הרבה דברים צריך שילמוד ויידע שהם פרפראות לחכמה. ונזכירם אי"ה בהנהגות האבות והמלמדים עם בניהם ותלמידיהם) בימי הילדות קודם שיטריד שכלו בלמוד הגמרא. ואם ככה יתנהג עמו יבנה לו יסוד טוב שיעמוד עליו בנין הלמוד התכליתי בטוב וביושר ויקל עליו אח״כ למוד התלמוד וישיגנו במהירות יותר. ומה שהלך מן הזמן בלמוד המקרא ירויח על ידו שלא יכבד עליו אח"כ עיון גפ״ת וכל דבר חכמה בינה. משא״כ המבלבלים הסדר. זה וזה לא עלתה בידם ואין להאריך (כידוע) [אלטונא תקח: בידוע] לכל בר דעת אלא שקשה לאדם לפרוש מהרגלו ומנהג אנשי מקומו. וכבר ארז"ל ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. א״כ מה אוסיף עוד לדבר בזה:
ה
צריך ללמוד עם התנוקות כל היום ומעט מהלילה כדי לחנכן לקיים מצות והגית בו יומם ולילה. יתר דיני ת״ת והנהגת מלמדים ותלמידים יתבאר עוד בעזה״י:
ו
לא למדו אביו ב"ד חייבין ללמדו ומושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר: {אלטונא תקח:
ז
ועיר שאין בה מת"ן מחרימין אותה שאין העולם עומד אלא פיהם של תשב"ר}
ח
לא תמחי לינוקא אלא בערקתא דמסאנא. שא״ד מת״נ יבוארו במקומן אי"ה:
ט
לא יראה אדם לתינוק באזנו:
י
לא יפחידנו בדבר טמא. שאר הדברים שצ״ל בגידול הבנים והנהגתם בילדותם נזכור בס"ד במקומן:
יא
התנוקת אין מכניסין אותה לבית מ״תן זה פשוט מאד שהרי אינה מצווה ללמוד. וה"ה כמלמדה תפלות ואפי' במצות שחייבת בהן. מ״מ ודאי אינה מוליכה לבית הספר בשום ענין תדע מדהוצרכו לטעם שלא ילמד רווק סופרים מפני אמותיהן של תנוקות שמביאות בניהם לבית הספר ת"ל משום ילדות גופייהו אלא דבר ברור הוא שאיסור גמור יש בזה מכמה צדדים:
יב
אם משום איסור יחוד שפעמים נקבה אחת או יותר מתייחדות עם המלמד בטרם בוא הזכרים או אחר שהלכו לביתם ואפי׳ בעודם עמם בזה לא נסתלק איסור יחוד א"ל בגדול כשר או במי שאשתו משמרתו ובכל זה אין אפוטרופוס והנסיון הוכיח כ״פ שאנסו ילדות בבית רבן. ואצ"ל כשהוא רווק שמשנה שלימה שנינו שלא ילמד סופרים אפי׳ עם ילדים זכרים עאכ"ו עם נקבות ולא אוכל לידע מאין בא המנהג הרע הזה עכשיו במדינות הללו ששולחין בנות קטנות לבית המלמד ואפי' הוא רווק מבלי משים לנצח ויש להשגיח ע"ז ולמחות בידיהם אלא ישלחו אותן ללמוד אצל אשה בקיאה או ילמדו אותנה בבית אבותיהם ולא בין הילדים שמרגילים אותן לדבר עבירה:
יג
אפי׳ אצל אשה לא ישלחוה ללמוד חוץ לביתה פן יתעללו בה הנערים. גם שלא תהא יצאנית ולא תלמוד דרכי יוצאת החוץ הומיה וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחובות אצל כל פנה תארוב. על כן צריך ללמדה דרכי צניעות מנעוריה שכל כבודה בת מלך פנימה. וצריך להטמינה מבני אדם כל מה שאפשר כולי האי ואולי. וכבר אמר ב״ס בת לאביה מטמונת שוא בקטנותה כו':
יד
עאכ"ו שצריך ליזהר מאד מאד בדחז"ל שלא למסור תנוקות (בין זכרים בין נקבות) ללמוד אומנות. אצל מי שאסרו ג״כ להתייחד עמהן אפי׳ גדולים. ובזה אין מועיל שום שמירה והשגחה. לשוא שקד שומר. והשמר והזהר שכל דבריהם כגחלי אש:
תעלה ג לחינוך מצוה דקטן
א
בדבר זה לא נאמר בו דבר ברור. ולכאורה נראה שאינו זמן שוה בכל מקום אלא הכל לפי הענין. וכ״כ הר"ן:
ב
כי [%%% א] בראיה(: (א)) נתנו שיעור לדבר כל שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית:
ב
בציצית כל שיודע להתעטף:
ג
בתפלין כל שיודע לשמרן:
ד
בת"ת משיודע לדבר:
ה
היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות:
ו
לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרות:
ז
היודע לשאול בר"ה ספקו טהור:
ח
היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבה"ג:
ט
היודע לשחוט אוכלין משחיטתו בא׳ עע"ג:
י
יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו הפסח:
יא
כל שניעור ואינו קורא אימא אימא חייב בסוכה:
יב
עלח"ש מ״ג פ״א דמגלה הוכחתי שמצות הבאת קטנים להקהל. גם היא אינה אלא בקטנים דגבי ראיה לפחות: %% (יג) [אלטונא תקח: ג] אמנם בקצת מקומות נתנו חכמים דבריהם לשעורין הללו בשנים. כמו שפירשו לענין סוכה עוד:
א
עד בן ד' עד ה'. (כל חד לפום חורפיה. כפרש״י. וי״ל לפי כחו אם בריא או כחוש) והיינו כי איתיה לאביה במתא:
ב
וכי ליתיה במתא עד בן שש (והם שלמות):
ג
וכן בן שש יוצא בערוב אמו:
ד
האב זן בנו בן שש:
ה
וכן לענין ת״ת ומו"מ כמש"ל בס"ד:
ו
והטור סובר לענין חיוב סוכה בן שש וז' ונסתבכו שם המפרשים מהיכן למד לומר כן ולענ"ד מדין הפעוטות למדה (ומכאן שמ״ש המג״א בדעת הטור לענין חנוך דציצית שהוא מבן תשע דליתא וגם התו׳ ריש ערכין דחו סברא זו):
ז
גם לענין תענית שעות והשלמה דיה״כ קבעו השעור בשנים כמ״ש בס״ד:
ד
ברם נראים הדברים דבסתם בן שש שלמות הרי הוא בן חינוך לכל המצות המעשיות שא״צ בהם ידיעה ולמוד ובקיאות:
ה
ובדבר שיש בו משום הפרשה מאיסור הקדימוהו שנה ושיעורו בן ד׳ שלמות לבריא ובן חמש לכחוש כמו שמצינו ביניקה דכוותה ונ״ל דחד טעמא הוא משום שאז נכנס בשנות החנוך שמצוה להפרישו מאיסור ואע״ג דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו אביו מצווה עליו ואפי' במידי דמדרבנן:
ו
ותו בידים אסור להאכילו אפי׳ דברים שאיסורם מד"ס וה״נ חלב אשה שהיא נותנת לו הדד לתוך פיו הו"ל ספי איסורא בידים דאסור ודאי לכל אדם:
ז
ומילתא דנפיק מנה חורבא כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים מצוה לב"ד להפרישו:
ח
ולענין טומאת מת גבי כהן קטן י״א שמצווין להפרישו אפי׳ לא הגיע לחנוך וכך נ״ל עיקר אע"פ שיש חולקין וסוברים שאין מוזהרין עליו אלא בהגיע לחנוך:
ט
ואוהל טפח הוא טומאה דאורייתא ואם לא הפרישו אביו מזהירין אותו להפרישו:
י
וסוף טומאה לצאת הוי ספק וכל ספקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוי ולכתחלה צריך האב להפרישו וא"ל הפרישו אין ב"ד נזקקין לו כך נ"ל:
יא
אשת כהן מעוברת שמלאו ימיה ללדת נ"ל שאסורה ליכנס לאוהל המת עמ״ש בס״ד בי"ד (סשע״א) על מ"ש שכה״ג ובו מתיישב ג״כ תמיהת המג"א ודוק:
יב
אסור ליתן לתנוק חגב טמא לשחוק בו ואצ״ל מת:
יג
וכן חגב טהור חי אסור ליתן לו לשחוק דלמא אכיל ליה ועבר על בל תשקצו. אבל מת שרי:
יד
קטן שלא הגיע לחנוך ושתיית המים יזיק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם בתנאי שימזגנו בששה חלקים מים וישים המים תחלה אח"כ היין (ראב"ח):
טו
וכתב במג״א ונ״ל אם היין אינו חזק שיפסד ע"י כך יצוה לא״י ליתן לו:
טז
וכן אם התנוק צריך לדבר אסור שהוא חולה קצת. אע״פ שאין בו סכנה מותר לומר לא״י להאכילו:
יז
וכן נוהגים בפסח שאומרים לא״י לישא התנוק לביתו להאכילו ולהשקותו חמץ ע״י שומר ישראל:
יח
וכן בשבת צרכיו נעשין ע"י א"י כשצריך לכך כל זמן שלא הגיע לחנוך:
יט
וביה"כ אפי׳ ישראל מאכיל אותו בידים:
כ
אבל מידי דלא צריך ליה אסור לעשות לו אפי' ע״י א״י:
כא
וכשהתנוק חולה קצת לא גרע מגדול שאומר לא״י ועושה לו מלאכה בשבת ולענין שאר אסורין מאחר שעדיין אינו מוזהר עליהן ג"כ אומרים לא"י ונותנן לתוך פיו כשצריכין לו לרפואה:
כב
ובפסח אם התנוק חולה שאינו יכול לשאתו מביתו (אע״פ שאין בו סכנה) יבקש מן הא״י שיתן להתנוק חמץ והוא מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של א״י ואז אפי׳ הולך הא״י החוץ לפעמים יכול לצוות לקטן הבריא לתת לו אבל הגדול לא יגע בו:
כג
ופשוט דבמקום סכנה גם הגדול נותנו לו ואינו חושש:
כד
לענין הפרשה מאיסור בן ובת שוין לכל דבר:
כה
בד"א באב אבל אמו אינה מצוה עליו. מ"מ נשים צדקניות מגדלות בניהן לתורה ולמצוה ורודות אותן. כמו שמצינו בבת שבע שהיתה כופתו לשלמה ומייסרתו ואומרת לו מה ברי ומה בר בטני. וע״י כך זוכות לחיי עוה"ב. כמ"ש רז״ל נשי במאי זכיין. ויזכר עוד משפט גדול בנים במקומו הראוי בעזה״י:
כו
וכן בחנוך דקיום מצוה מצינו בהילני המלכה שהושיבה בניה הקטנים בסוכה:
כז
הבת אינה בתורת חינוך אפי׳ ע״י האב. אם לא במצוה שחייבת בהן מן התורה כגון אכילת מצה בל״פ:
כח
משא"כ במה שאין עליהן חובה. אע״פ שהיא מצוה הנוהגת בהן. כגון בק"פ דנשים רשות. או בנזירות וכיוצא בהן אינו מוטל על אביה לחנכה ואצ״ל במע"שהג דפטירי מנייהו ומיעטינהו קרא:
כט
וכן אפי' במה שחייבות בהן מדבריהם כתפלה וברכה. כיון דכל עיקר חיובן אינו אלא מד״ס. תקנתא לתקנתא לא עבדינן:
ל
מ"מ מד"ח שילמד אדם גם את בתו בילדותה ולהרגילה במה שחייבת בו אצ״ל שמחויב לפקוד ביתו ובניו ובנותיו כשיגדילו. ולצוותם תמיד ללכת בדרכי ה'. למען ייטב לו וישמח בהם בגדלותם. ויאירו עיניו בזקנותו בסבתם ובמקומו אי״ה יבואר יותר:
לא
לפי דרכנו למדנו שכל המצות שהגדול חייב בהן ד״ת. יש לאביו ולרבו חובת חנוך עליו: