בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
אוצר הטוב · ראש פינה
פנה א תקרא אבן בוחן
ובזה נשלמו המוסדות ועתה יתיצבו שש פנות יוצאות מהראשונות:
א
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל:
ב
ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי:
ג
כיצד כשיעמוד עכו״ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו ויתבאר עוד לפנינו:
ד
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעכו"ם וג"ע ושפיכות דמים אבל שלש עברות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור:
ה
במד״א שבשאר מצות יעבור ואל יהרג (שרי ליה מריה לבש"ג שאמר משם הר״מ ז״ל מה שלא עלה על דעתו וטעה מחמת סדור הדברים עכנה״ג) בזמן שהעכו״ם מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות ביתו בשבת או לבשל תבשילו או אנס אשה (פנויה או אפי׳ תימא אשת איש וס״ל דאינה בכלל ג"ע והראיה שהרי אינה נאסרת עליו כמ״ש בפ״י מה״ג ואתיא כדעת ר"ת וכמ"ש במקומו בס"ד ובזה (אלטונא תקח: אין) א״צ לדחוק כלל במעשה דאסתר כ"ני וכ״מ ולא בלשון הרב ודלא כלח״מ) לבעול אותה וכיוצא בזה:
ו
אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד יש חלוק בדבר שאם היה בינו לבין עצמו ואין שם במקום ההוא עשרה (מאנשים) [אלטונא תקח: מישראל] שיודעין בו יעבור ואל יהרג:
ז
ואם אנסו להעבירו בעשרה (מאנשים) [אלטונא תקח: מישראל] הרי זה יהרג ואל יעבור שום מצוה ולא אפי' אערקתא דמסאנא:
ח
אבל אם אינו מתכוין אלא להנאת עצמו יעבור ולא יהרג וכל הדברים האלו שלא בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] אבל בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפי' על אחת משאר מצות אפי' אערקתא דמסאנא בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העכו"ם:
ט
ודווקא שרוצים להעבירו על דבר שהוא משום ל״ת אפי' בלאו דלא (סתור) [אלטונא תקח: תסור] אבל אם גזרו שלא לקיים מ״ע א"צ למסור נפשו על קיומה:
י
מ"מ אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימה הרשות בידו ונראה דבשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] אין חלוק לגמרי בין מ"ע לל"ת כדמוכח מההיא דמה לך יוצא ליצלב על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני ודניאל שמסר נפשו על התפלה יוכיח ואלישע בעל כנפים על התפילין ור״ע על נט״י וכמו שעשו לרוב בימי יוונים (והרי זה כעין אותה שאמרו ב״ד מכין והורגין שלא מן הדין אלא להוראת שעה ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו ואם ממיתין בידים את שאינו חייב מיתה כ"ש שרשאי אדם מרצונו לקדש השם בנפשו אפי׳ על מ״ע ומצוה היא ודאי בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד]) וכן מצינו בר״י בן בבא שמסר עצמו להריגה על סמיכת זקנים ורחב״ת על תלמוד תורה וכן ר״ע שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה נגד גזרת (הע״ג) [אלטונא תקח: המלכות] ולא זז משם עד שסרקו בשרו במסרקות של ברזל ואין לך קדוש שם גדול מזה:
יא
ובע״א ג״ע ש"ד אפי' בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי׳ אין העכ״ום מכונין אלא להנאתן יהרג ואל יעבור:
יב
ודוקא שאומרים לו לעשות מעשה כגון שאונסין לאיש לגלות ערוה (ולבוא על הכותית הוא בכלל ג״ע) או שיהרוג נפש (מבני אדם) [אלטונא תקח: מישראל] או שישתחוה לע״א אבל אם אונסים לאשת איש לבוא עליה העכו״ם או לאיש שהוא מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה או שרוצים להשליכו על התנוק להרגו או לכוף ראשו לפני ע״א בעל כרחו או לזרוק עליו מים שלהם א"צ ליהרג:
יג
וכל איסור של ע״א ג״ע ש״ד אע"פ שאין בו מיתה אלא לאו צריך ליהרג ולא לעבור כך הוכיח הר"ן ממעשה דאדם שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ולא תספר עמו אחורי הגדר ולא הבינותי הוכחה זו שא״כ אפי' אין שם איסור ולאו ג״כ יהא ביהרג ואל יעבור אם יגזרו עליו עכו״ם לעמוד ערום בפני אשה או אשה ערומה בפני איש או שיספרו זה עם זה ימסרו עצמן להריגה ולא יעשו וזה לא שמענו ולא עלה על דעת אדם אלא ע״כ לומר אחת משתים אם שאותו מעשה ד״א הוא לפי שגירה יצה״ר בעצמו שנתן עיניו במה שאינו שלו לכן משפטו שימות באין מוסר וברוב אולתו שלא הי"ל לתור אחר עיניו ואין האשה חייבת להצילו בגופה ולא משום שאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך כי בזה באנו למחלוקת ר' ורשב״ג די"ל כמ״ד ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא לעביד חבריה איסורא רבא כ"ש במקום פ״נ אלא משום לתא דהאשה הוא דבזיונא דגופא הוי לפחות ולא מצינו שאדם חייב להציל חברו מן המיתה בבזיון גדול כזה שנוגע עד הנפש כמו שאינו מחויב להצילו באיבוד אבר מאיבריו כענין ההוא שתעמוד בפניו ערומה וכן באחורי גדר ערומה איירי שהוא דבר קשה כמות אע״פ שאין בו אפילו לאו בעלמא לא חייבו חכמים האשה להצילו בנזק עצמ׳ ואפשר אפי׳ היתה רוצה מיחו בידה שלא לפגום עצמה ואי נשואה הואי משום פגם בעלה שאינו מוחל על פגמו ובשתו משו"ה פשיטא לתלמודא למ״ד אשת איש שפיר דאין בידה למחול על כבודה ומסיק דאפי׳ בפנויה איכא משום פגם משפחה או כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות כדאיתא התם או נאמר שידעו חז"ל שאין בו סכנת נפש ודאי אע״פ שאמרו ימות לפי דבריהם של רופאים השיבו שלא השגיחו במשפט הרופאים ולא חשבוהו אמיתי איך שיהיה אינו דומה במקום שהוא גרם לעצמו יש כח ביד חז״ל (לנקום) [אלטונא תקח: לקנוס] אף שלא מן הדין. והו"ל כמו הוראת שעה ואף לעולם הדין כן משום מגדר מילתא לשמור האדם מללכת אחר עיניו:
יד
והרב בחו״י בתשו׳ (סק״ה) העלים עין מגמרא זו. ויש לתמוה על הוראתו להקל שם. כי הוא מתנגד ממש לההוא עובדא דהעלה לבו טינא הנ"ל שלא התירו אפי׳ בזיון בעלמא בלי שום קריבה לגמרי וגם במקום סכנת נפשות להציל נפש מבני אדם לא. עאכ"ו שלא להפקיר אדם בתו (לעכו״ם) [אלטונא תקח: לערל]. לעבור על איסור קריבה דאסור מדאורייתא ומלקין עליה למ"ד וכל זה לצורך פרנסת אביה. שבודאי לא היה פקוח נפשות דבר זר ותמוה מאד בעיני שסמך להקל בדבר. ואע״פ שהאב חשש לעצמו ורצה להמנע. ונראה דהוה ס״ל דכיון דהעכו״ם אינו מצווה אלאו דקריבה. איהי נמי לא מיפקדא. ואין זה כדאי ח״ו (א"כ בדבר ערוה גופא נמי נימא הכי) אף כי מרגילה לדבר ערוה. ואחר שיצרו תקפו כל כך. ומשיג רצונו וחפצו בה. ליראת אביה מקפוח פרנסה מן הקל יבוא אל החמור. ואין אפוטרופוס לערוה ולא אפשר להושיב שומר והרי זה עובר ממש אלאו דלא תחלל בתך להזנותה וגם יש לחוש להבת אפי' שתחלתה קצת באונס. סופה ברצון מתוך ק"ר ופריצות שנוהג עמה בלי בושה. שהוא כאש לנעורת. בפרט אשה דעתה קלה. אפי' כשרה שבכשרות. פרצה קוראה לגנב. סוף שהיא שוכרתו. אחר דיצר אלבשה וכמדומה שצער ודוחק העני גרמו להרב להטות דינו להקל (ולהביא עצות מרחוק מיעל דטובתן ש"ר רעה היא. התם להצלת ישראל נתכוונה גם לא היו שם ישראל. משא"כ בנדון הלז שהיה בק"ק. שיש משום ח"ה ג״כ ולשינויא דקרקע עולם. הרי זו בתהרג ואל תעבור. ואף למ״ד הנאת עצמן שרי. דווקא במקום ס"נ דידה. גם נ"ל דיעל אע״פ שצדקת היתה ומשתבח בה קרא לא היתה ישראלית. ונראה מפשטי המקראות שחבר הקיני אף אם היה מבני יתרו. לא היה אלא גר תושב) כי נכמרו רחמי הרב על דל משום כדי חייו. והרי הוא כמהנן ממון ואינו אלא כמפסיד נפשות ח"ו. לפיכך אין לסמוך על הוראה זו כלל:
טו
אמנם בענין שאנו בו. נראה להקל דהיינו שאינו מחוייב למסור עצמו להריגה אם גזרו עליו עכו"ם לעבור על לאו דקריבה בעלמא. בא"א או בערוה. מותר להציל נפשו בכך אם אין העכו״ם מכוין להעביר על דת. ואינה שעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] ואפילו מאן דמחמיר בה. מודה נמי היכא דלא מתכוין ליהנות בדרך תאוה וחבה. וכ״כ בש"ך דכה״ג לכ"ע אינו עובר בלאו. ובמקום סכנה שרי לגמרי. אלא שאין אני מודה בסברא זו בהחלט. משום דמתעסק בעריות חייב. ואע"ג דהכי מסתברא לאקולי במקום סכנה כי הכא וכן לענין משוש דפק בא״א ובנדה דבעבידתיה טריד. ואין פנאי ליצר להתגרות בו דומיא דמרביעי בהמה דמותרין להכניס למכחול בשפופרת:
טז
מ״מ נ״מ במתעסק בקירוב דחבוק ונשוק הערוה כדי להמלט מן המכס. ודאי אסור דלא סגי דלא נהנה וגם אינו אלא משום רוח ממון. פשיטא דלא שרי כלל:
יז
אבל דכוותה לענין ע״ז לנשקה ולגפפה. אע״ג דאינו אלא לאו בודאי הוא ביהרג ואל יעבור בכל גוונא דשאני ע"ז ואבזרהא דחמירא טובא:
יח
ואפי' אאנדרטי דמלכא מסרו חמ״ו עצמן למיתה. ומרדכי הכניס כלל ישראל בסכנת (נפשות) [אלטונא תקח: שמד]. שלא לכרוע להמן אע״פ שלא היה עושה עצמו ע"ז ואפי' למ״ד ע"ז היה חקוק על לבו. כה״ג שרי במקום סכנה. כיון דלא מכוין אלא לכבוד האדם מ״מ הרשות ביד האדם לקדש שמו של הקב"ה בכך. ובש"ד כה"ג כגון לזרוק אבן לגו או לסבב המיתה בגרמא בעלמא. כדי להציל עצמו ממיתה ודאית. עדיין אני מסתפק. ונראה ג"כ להחמיר בו אצל הנרדף. ולהקל אצל הנאנס כיון שהוא אינו פוגע בעצמו דמא דחבריה סומק טפי:
יט
אלאו דלפני עור ל״ת מכשול. כגון שאנסו להשאיל או לתת לו דבר לצורך ע״א יעבור ואל יהרג:
כ
ישראל הבא על העכו״ם הרי הוא בכלל ג״ע. הכי מוכח בשילהי פ"ק דקדושין בעובדי דר״נ ור״כ:
כא
ויש עוד מן קדוש השם והוא להכניס עצמו בסכנה כדי להעמיד הדת על תלה ולפגוע בעוברי עבר' כענין פנחס וראב״ה כדאמרינן פמ״ש מ״ש ראשונים דאתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על ק״ה ובכלל זה המזהיר ומזכיר לעם הדרך הישרה הטובה להם. ואינו חושש על עצמו וממונו רק להיטיב לזולתו ולכבוד קונו אין קדוש השם גדול מזה:
כב
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג. ונהרג ולא עבר. ה"ז מתחייב בנפשו:
כג
וכבר נזכר למעלה שבמקום שיש קדוש השם רשאי אדם להחמיר על עצמו. אע"פ שאינו מחייב (והיינו לקיים עשה או שלא לעבור על״ת אפי' להנאת העכו״ם בפרהסיא אבל בצינעא ה"ז חובל בעצמו) וכן נאה לחסיד. כענין בקרובי אקדש וכן כתב בעל החינוך שאין כל אדם רשאי ליהרג במקום שאמרו יעבור. אלא חסידים וחכמים גדולים הראוים (וגם שלא במקום ק"ה. מצינו חסידים הראשונים שהיו מחמירים על עצמן ועלח"ש פ״ק בברכות):
כד
ואותן ששחטו אותן ואת בניהם בשעת הגזרה מיראתם שלא יוכלו לעמוד ביסורין. קדושים הם ודאי אע״פ שלא היו חייבין לעשותו. עם שכבר הביאו ראיות לדבר. יש בידינו ראיה מפורשת ביותר הלא היא באגדה דהנזקין בד״מ ילדים וילדות שנשבו לקלון ודרש להם הגדול אשיב ממצולות ים אלו שטובעין בים. וקפצו כולן ונפלו לתוך הים. הרי מבואר הדבר שטוב ויפה הוא להמית אדם עצמו. אפי' רק כדי להנצל מקלון. ואע״ג דמן הדין לא היו ביהרג ואל יעבור דהאיכא תרתי קרקע עולם. והנאת עצמן היכא דאיכא למיחש להעברה על דת לגמרי. ולנגידא דקשי ממותא. צריכה למימר דשרי. ומצוה היא בודאי. אבל לשחוט לזולתו. צ״ע אם מותר מיראת העברה על דת.
כה
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור. ונהרג ולא עבר. הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ור׳ עקיבא וחבריו. שאין מעלה על מעלתן. ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ונאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח:
כו
ונ״ל שיש לו לברך כשמקיים מצוה זו הגדולה שבגדולות: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו בעשרה אומר ברבים (כמדומני שראיתי ברכה זו כתובה בספרים ולא אוכל לחפש אחריה עתה) ויברכנה בשמחה גדולה בלב שלם ובנפש חפצה. שזכה לכך להקריב חלבו ודמו גידו ובשרו ועצמותיו עולה כליל למלך הכבוד. אשריו מה טוב חלקו מה נעים גורלו. גם כתבו ז״ל שהוא מקובל מקדושים שעמדו בנסיון. שכל המוסר עצמו לסבול היסורים על קדושת השם ית' בלב שלם. שוב אינו מרגיש בכל יסורים קשים ומרים שבעולם:
כז
נ״ל פשוט שהנאנס מצטרף לעשרה. ואם עובר הרי חילל ה' בעשרה:
כח)
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה חילל את השם. ואם היה בעשרה מישראל. הרי זה חילל את השם ברבים. וביטל מ״ע שהוא קדוש השם ועבר על מל״ת. שהוא חלול השם. ואעפ״כ מפני שעבר באונס. אין מלקין אותו. ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו ב"ד. אפי׳ הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו. ובעדים ובהתראה (לדעת רמ״כ חייב מיתה כשהתרו בו. ואע״פ שאין דעתו מוכרחת. מ״מ מ״ש עליו הכ"מ משני הפכים לדעתי אינה תשובה. כשיעוין ולא עוד שאפשר לומר אף לדעת הר"מ. חייב מיתה בב״ד כשהתרו בו וקבל התראה. אע"פ שעשה מאונס) שנאמר במולך ונתתי את פני באיש ההוא. מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס. ולא שוגג ולא מוטעה מה אם עכו״ם שהיא חמורה מן הכל. העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צורך לומר מיתת ב״ד. ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה. ובעריות הוא אומר ולנערה ל״ת דבר:
כט
אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך ואינו עושה. הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עכו"ם במזיד. ונטרד מן העולם הבא. ויורד למדריגה תחתונה של גיהנם:
ל
ואם יכול להציל עצמו בכל אשר לו. צריך ליתן הכל. ולא יעבור שום לא תעשה אפי׳ אינה משלשה החמורות:
לא
ונ״ל דהני מילי שצריך לפזר כל ממונו שלא לעבור ל״ת. היינו דווקא במקום שיש בני אדם שירחמוהו. ויתנו לו כדי חייו אז לא חשיב אונס ממון אונס. אע״פ שיעני וישאר בעירום ובחוסר כל. אבל במקום שלא יוכל לחיות עצמו בשום אופן אם לא ישאר בידו מאומה. אין לך פקוח נפש גדול מזה:
לב
ולענין קיום מ״ע אם מחויב לפזר כל ממונו עמו״ק ושער התחתון דעיר רחוב שה״מ:
לג
ובאביזרייהו דג' עבירות היינו לעבור אמידי דרבנן שהוא ממין אותן ראשי עבירות. כגון גזרת ב"ד של שם בפנויה אע״ג דלהר״ן אינה בתהרג ולא תעבור להרא"ם מיפשט פשיטא ליה דאיתא. ולכן הורה ג״כ בחלוצה לכהן. אע״פ שאינו אלא איסור דרבנן. לא מיבעיא דמשום אונס ממון לא שרינן לה. אלא שצריך ג״כ ליהרג ולא לעבור ועם היות השבתי על במ"ל שנתקשה בהוראה זו והניחה בצ"ע. דלק"מ ויובן גם ממש"ל אמנם ראיתו של הרא"ם אינה מוכרחת כמו שיובן ג״כ מזה שכבר זכרנו מ״מ אינה דומה קריב׳ בעלמא לבעילה דאין קישוי אלא לדעת וגם לנהוג אישות בתמידות ד"א לגמרי אבל אונס ממון פשיטא דלא חשיב אונס. לבטל גזירת חז״ל בקום עשה:
לד
גם מי שירצה להחמיר על עצמו אפילו בסכנת נפש רשאי שחמורים ד"ס מד״ת. שכל העובר אפי' על דבר קל מדבריהם חייב ובמקום שיש צורך שעה. ולמגדר מילתא מצוה וחובה היא למסור נפש על זה. כ״ש אם היתה גזרה כללית על קהל מישראל. לבטל מצות חכמים חייבים הצבור לעשות כל טצדקי. אפי' לעקור דירה ולא להסכים בעקירת דברי חז״ל כמלא נימא. ולא גרע מערקתא דמסאנא ואצ״ל לאותו אדם עצמו שרוצין לאונסו על כך. שמחויב למסור נפשו על זה שהרי אין כאן לא הנאת עצמן ולא קרקע עולם. וגם במקום שיש עשרה:
לה
וכתב בשכנה"ג בשם (רש"י) [אלטונא תקח: תשו'] הרדב"ז שאם אומרים לאדם מישראל עבור על מצוה זו לפי שאין תורת משה אמת. או שהחלפנו אותה אפי׳ בצינעא ושלא בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] ולהנאת עצמו. חייב למסור עצמו וצ״ע בגוף התשו׳ מנליה הא. אם אינה משלשה עבירות. ומה איכפת לן בדבורו של העכו״ם. פשיטא כל עכו״ם חושב שאמונתו בלבד היא האמתית. והמעביר לישראל על דתו בודאי אינו מאמין בה. וצל״ד שר"ל שאם יצטרך להודות לו בפה מלא שכדבריו כן הוא. ושמפני כך יעבור על המצוה. ואם לא יעשה כן יהרגנו. באופן זה צריך הישראל למסור נפשו ולא לכפור בתורת משה בדבור ובמעשה. ונראה דלפ"ז אפי' לומר דיבור מגונה כזה בלי הוראה בפועל. נמי חד דינא הוא והוא הדין נמי למי שאונסין אותו להכחיש דברי חז"ל ולעשות תורה שבע"פ פלסתר ח"ו ד״א הוא עם הכחשת תורה שבכתב. כי היא ופירושה אחת היא ונראה דהא ודאי גרע ממ״של שאסור ליהודי לומר שהוא עכו"ם:
לו
עכו"ם שרוצה להשביע היהודי המחויב שבועה בשם המיוחד בקריאתו ובגילוי הראש אם כוונתו הוא להחמיר על ישראל שלא יעבור על שבועתו. יעבור ואל יהרג. ואם כוונתו היא להעביר על דת ולחלל שם המיוחד. פשיטא יהרג ואל יעבור אם הוא בפרהסיא. פסו״כ מהעתקת כנה"ג עם תקון קצת המוכרח. וכ״ע בשמו שאינו יודע כל כך איסור מפורש שלא להזכיר השם בגילוי הראש לצורך שבועה שמחויב בה ואינה הזכרה לבטלה. ובגלוי ראש לא אשכחן בהדיא קפידא ע״כ. מ״מ בודאי מדת יהודית היא. שהרי אסור לילך ד"א בגילוי הראש מפני מורא שמים. כ"ש בהזכרת השם:
לז
במקום שנהגו שהעכו"ם נוטלין עצים מכל בית ובית ושורפים העצים והם קופצים משפה לשפה. ונוטלין אף מבית ישראל בע״כ. אין חיוב למסור ע״ז. ומיהו אסור ליתן להם בידיו ממש. אלא העכו״ם יקח מעצמו. וכן אסור ליתן סיוע לגבאים שלהם כשהולכים לכל בית לגבות מעות לצורך בנין ע״ג. כ״כ בכנה"ג ואינו מוכרח כדמשמע מההיא דקווקי ודימונקי היכי יהבינן להו:
לח
בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] אין דוחין אפי' תקנה מפני (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד]. ומ״מ אם נהגו העם להקל ממילא באותה תקנה. כדי להציל מן (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד]. אין מוחין בידיהם:
לט
אם היתה שם סכנה בקיום אותה תקנה. שלא מחמת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] אז שפיר דמי לבטל התקנה ולעקור לגמרי. ואפי׳ אין הסכנה ברורה. אלא שאירע דבר בתקנה. שמחמת אותו דבר באין לידי סכנה:
מ
לאו דווקא מפני הסכנה בלבד עוקרין התקנה כי גם מחמת האונס מבטלין התקנה:
מא
מיהו כל מה דאפשר למעט בבטול התקנה ממעטינן. דאם אפשר להנצל מן האונס מבלי שיבטלו התקנה. יש למעט בבטולה כל האפשר. ולא אמרינן תקנה שבטלה מקצתה בטלה כולה:
מב
עבר האונס והסכנה. התקנה במקומה עומדת:
מג
ואין כח ביד ב״ד לבטל התקנה מכל וכל. אבל לעקרה מיום זה ליום אחר יכולין:
מד
הא דאמרינן במקום אונס המקל לא הפסיד. היינו אפי׳ אונס ממון (וצ"ע בתשו' הריב״ש סי׳ שע״ז ובהרא"ם סנ״ט) וה"ה אונס במצות:
מה
ודווקא במידי דרבנן הוא דאמרינן דמחמת חשש סכנה ותקלה המיקל לא הפסיד אבל בדבר של תורה אפשר דמחמת תקלה לא מקלינן. אפי' בתקלה ברורה:
מו
משום חשש סכנה נמי אין להקל בדברי תורה. עד שיהו רגלים לדבר וברירא מילתא דסכנה איכא בדבר:
מז
משום אונס נמי אין להקל בד״ת. אפי' ברור האונס כל שהאונס אינו סכנת נפשות: [אלטונא תקח: מי שאונסין אותו לחזור לדת הישמעאלים הוי כע"ז. וחייב למסור נפשו וכ"ש שהממיר עצמו לדת ישמעאל מרצון. שהוא חשוב עע"ז]
מט
אסור לאדם לומר שהוא עכו״ם. כדי שלא יהרגוהו:
נ
אבל מותר לומר לשון דמשתמע לתרי אפי. שהעכו״ם יבינו שהוא עכו״ם והוא יכוין להשם. כאותה שאמרו שרי לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא. לא יהיבנא כרגא. שהעכו"ם חושב שהוא מעובדי האש. ע״ז של פרסיים. ולבו לשמים אש אוכלה. וזה אינו מותר אלא לת"ח. שהוא באמת פטור מן המס. והעכו״ם בעלילה בא עליו לקחת ממנו מה שאינו חייב לו. וגם הת"ח בטוח שלא יתפקר (דכוותה אשכחן לזימנין דמקילי גבי ת״ח משום הפסד ממון כגון הערמה דסיור נכסי בשבת. וריבית דעכו"ם. וכן לבני ביתו. ולא חיישינן שיזלזל ח"ו באיסורין וכן לשמש מטתו ביום ע"י האפלת טלי׳ משום בטול תורה) אבל לע״ה לא שרי כה״ג משום ממון. שהרי חייב לתת ואסור לו להעביר המכס והמס. והרי הוא גוזל את המלך. פשיטא שלא נתיר לו. וגם לעשות איסור. כי בע״ה איכא למיחש דאי שרית ליה משום הפסד ממון. אזיל ופלח דקסבר משום אונס הא נמי שרי. הילכך לע״ה אסור כה״ג. מיהו משום הצלת נפשות ודאי מותר לכל אדם:
נא
ישראל ששומע שאומרים עליו שהוא עכו"ם. צריך שיאמר יהודי אנכי. כך כתוב בס״ח. ונראה דהיינו שלא במקום סכנה. אבל בשעת הגזרה. נראה דאין קפידא אם ישתוק ואינו צריך להוציאם מטעותם. כדאמרינן לענין גנבת דעת. דהיכא דמטעי נפשיה שרי. ה״ה הכא אע״ג דגנבת דעת זו חמורה. מ״מ במקום ס"נ לית לן בה. ובזה אין כאן מחלוקת בין תשו' מהר"ר מנחם שהביאו האחרונים. ובין ס"ח (סקי"ז) והכי מוכח נמי קצת באותו ס' (סקצ"ט) דלא חייש להטעות העכו״ם שיהיו סבורים שהוא ישראל. ומשמע שאפי' אומרים בפניו. שהוא עכו״ם לית לן [אלטונא תקח: בה] בשעת הגזרה וראיה ג״כ מר"מ שטבל אצבעו בדבר האסור. והטעה אותן כאילו הכניסו לפיו. ובודאי אמרו שהוא עכו״ם כשראו בו כך:
נב
אסור לחתום שמו בשם עכו"ם ויש מקל במקום הפסד מעות. ואינו נראה:
נג
פשוט שגם האשה אסורה לומר שהיא ערלית. ובס"ח התיר לה למר שהיא ערלית כדי שלא יתעללו בה הפריצים. ונראה דלא דבר אלא בהווה. כי מפריצי ישראל דרכה להמלט בכך. וה״ה אם ידוע שהעכו״ם ימנע מלחללה כשתאמר שהיא ערלית רשאה לעשות כן. לפ״ז משמע קצת דבמקום סכנת נפשות דחמירא טפי מזנות. פשיטא שרשאי אדם להציל עצמו באמירה בעלמא שהוא עכו״ם ומאומה ידועה בלי שיזכיר שם ע"א. וצ"ע:
נד
אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד] מותר כיון שאינו אומר שהוא עכו״ם:
נה
ואם גזרו (הגזירה) [אלטונא תקח: שמד] על כל מי דלא ילבש מלבוש עכו״ם יהרג ואל יעבור ויש מחלקין בזו. שאינו אסור אלא כשהעכו״ם מכירין אותו שהוא יהודי. ורוצים לכופו לעבור. אבל באין מכירין שרי דאז ליכא חלול השם והכי מסתברא (והיינו דתר״י ששינו עטיפתן בשעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד]) ול״ד לערקתא דמסאנא. דמאחר שהוא לבוש כל גופו כישראל ניכר הוא בשינוי דערקתא דמסאנא ואיכא ח״ה:
נו
אשה ההולכת בדרך. ושמעה שפוגעים בה (ישמעאלים) [אלטונא תקח: גוים]. ויראה פן ישכבו עמה. יכולה ללבוש בגדי כומרת. כדי שיהו סבורים שהוא כומרת ולא ישכבוה. כ"כ בס״ח (סי׳ תש״ב) לכאורה קשיא דידיה אדידיה. דבסי' קצ״ט לא התיר בגדי כומרים לאיש. להציל עצמו בשעת הגזרה. אע״ג דנפשות חמירי ודאי מעברה זו. ולק״מ דהתם מיירי באפשר לו להציל עצמו בשינוי בגדים בעלמא משא"כ באשה. שלא יועיל לה להנצל בזה ממשכב שהעכו״ם מתעלל גם בערלית אם לא בבגדי כומרת. שבה נזהרין מלחללה ומתיראים ביותר מלנגוע בה. וה"ה אם ידוע שאינו מספיק שינוי בגדים גרידא. לאיש רשאי נמי כן להציל עצמו בבגדי כומר:
נז
וכן מותר ללבוש כלאים מפני סכנת נפשות ברורה. אבל אם מספיק לו שינוי בגדים בתפירה כשרה פשיטא דאסור לו ללבוש שעטנז. שלא מפני ס"נ ובהכי מיירי בס״ח סי׳ הנ"ל שהצריכו כפרה. ומהרש"ל בהגוזל בתרא (סי"ט) כמדומה לפום ריהטא לא דק בהא. גם מ״ש שם שעטנז איסורא דרבנן. תמוה. דתפירה בחוט הוא ודאי שעטנז דאורייתא:
נח
אדם שהולך בשיירא יהא לו שינוי בגדים כשל עכו"ם בלא שעטנז. ואם ילך במלבושי יהודים מזיק לאחרים ונמצא גורם רעה לכולם (שמתוך שמתחבר עמהם. יכירום שכולם יהודים ויתגרו בהם) לא יעשה (נראה שר"ל אע"פ שרשאי להחמיר על עצמו. אינו רשאי לגרום רעה לחבירו בחסידותו) והגורם טובה לרבים כאילו עשאה בידים. וכן הגורם רעה לרבים (ר״ל ואינו חשוב גרמא בעלמא). מעשה בחסיד אחד שהיה הולך בדרך עם החבורה. אמרו לו (אלטונא תקח: לא) תלבש מקטורן שלא יכירו בך. אמר מפני שתפור בשטענז לא אלבש. תפשו אותו והוצרכו לפדותו. ואותו צדיק טרח עד שפרע. כי אמר אני גרמתי. כ״כ בס"ח. פירוש שהי״ל להכין לדרך בגד שתפור בקנבוס. או שמא היה סבור דהלכה כר"ע שמותר ללבוש כלאים אפי' להעביר המכס. דדבר שאינו מתכוין הוא. ואע״פ שרצה להחמיר על עצמו. במקום שחב לאחרים להפסידם ממון. אינו נכון. לכן טרח עד שנשתכר והשיג דמי פדיונו. ולולי זאת לא היה צריך לטרוח. לפי שמצוה היא לפדותו מן השביה. וכל מי שיכול חייב בו כך נ״ל:
נט
ע"ש (ס״ר) עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. אע״פ שאמרה תורה לא יהיה כלי גבר על אשה. ולא ילבש גבר שמלת אשה. אם צרו אויבים על עיר. או אם הולכים בדרך. וכשיודעים שהם נשים ישכבום. תלכנה במלבוש אנשים ואף בחרב תחגורנה כדי שיהיו סבורים שהם אנשים ולא יזיקום. מעשה באשה יפה מאד. שהלכה בדרך עם בעלה (דאי בלא בעלה איסורא עבדא) ועשתה משער חברתה זקן. ושמה בפנים שלה. הרואה אותה סבור שהיתה איש ונוצלה:
ס
וכן בחורים שאין להם זקן. לובשים בגדי נשים להנצל. צ״ל דמיירי שהיתה הגזירה על אנשים בלבד. וי"ל עוד שאפי׳ אין מניחין האשה בחיים אלא משום דכלי זיינה עליה. נמי שפיר דמי להציל עצמן בכך. ממ"נ או ינצלו וימלטו מידם בתחבולה זו ולא יגעו בהם. או יהרגום כשימצאו אותם זכרים. והוא הדין שאם ירצו לשכב עמהם במשכב זכור. אין מחויבים למסור עצמן להריגה. משום כך דהו״ל קרקע עולם גם להנאת עצמן אלא דבשעת (גזירה) [אלטונא תקח: שמד] על ישראל בלבד אינו מועיל כל זה. כמש״ל גם כבר נ"ל דממד"ח רשאי להמית עצמו שלא יבוא ליד קלון. וי״ל שכר טוב:
סא
וכן יכול להטעות העכו״ם משום פ״נ לתחוב אצבעו בדבר איסור ולהכניס האחרת לתוך פיו. כמו שעשה ר״מ:
סב
נשים שאמרו להם עכו"ם. תנו לנו אחת מכם ונטמאנה. ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן. יטמאו את כולן. ואל ימסרו להם נפש אחת (מהן) [אלטונא תקח: מישראל]:
סג
אפי׳ פנויה אין מוסרין להציל בה אשת איש.
סד
ואפי׳ אחת מהן מחוללת כבר אין בינה לבין הטהורה והכשרה כלום. ולא עוד אפי' היתה ביניהן זונה מופקרת לשעבר אין רשאין לאנסה ולמסרה להם שלא מדעתה שמא עתה הרהרה תשובה:
סה
אבל אם יכולין להציל עצמן במומרת פרסית עודה מחזקת בטומאתה. נראה פשוט דמוסרין אותה. אע״פ שאינה מתרצה לזנות ואין אומרים בזו אע״פ שחטאה ישראלית היא. עש״י (סגכ״ח):
סו
כתב בשכנה״ג שנ״ל אם אחת רוצה לילך עם העכו"ם אין מוחין בידה. ולי נראה פשוט שעברה היא בידה. אע״פ שמתכוונת להציל האחרות אינה רשאה ואם יטמאו כולן. אין בידן עון אשר חטא. כי אנוסות הנה. וא״כ ודאי צריכין למחות בידה ג"כ אם היא טועה וסבורה דמצוה קעבדה. חייבין להוכיחה וללמדה. כך נ"ל. ולפ"ז כ"ש שאסור למסרה בדברים לומר לעכו"ם קחו זאת שהיא נאה וכיוצא בדברים הנכנסים באזניהם לקחתה בעל כרחה. דודאי איסורא הוא. ומאי שנא מדיבורא דמסור ומראה ממון חבירו. דחשיב כעושה בידים דמיקלי קלי ליה בעסקי נפש עאכ"ו. לפיכך לא ירדתי לסוף דעת הרמ״א בתשו׳ שהעתיק (שבכה"ג) [אלטונא תקח: שכנה"ג] משמו:
סז
נראה פשוט שבכל האמור כאן בלטמא אשה. הוא הדין במבקשים זכר מבין הזכרים למשכב זכור:
סח
בענין זה דמבקשים עכו״ם לטמא אשה או איש למשכב זכור. אין חילוק שאפי' יחדו להם אשה פ׳ או זכר פ׳ יטמאו כולם. ואל ימסרו להם בידים:
סט
ודווקא כשאין ביד העכו"ם להרגם אבל אם אומרים (תנה) [אלטונא תקח: תנו] לנו אחת או אחד לטמא ואם לאו. הרי אנו הורגין את כולכם הואיל והם מסורים בידיהם להריגה ומתכוונים להנאת עצמן בלבד. גם הו״ל קרקע עולם מותר. כך נ"ל פשוט. שוב ראיתי שגם בט״ז כך דעתו עם שלא פירש דבריו היטב וצריך תנאי ג"כ והוא שלא יהא שעת (הגזירה) [אלטונא תקח: השמד]. וגם שלא יהיו מתכוונים להעביר על דת (וסתמא ודאי הכי הואי. שאם כוונתם לכך הי"ל לטמא כולם מ״מ יוכל להיות באופן שא״ל פנאי כל כך לטמא כולם). ואז אם הם עשרה. צריכין למסור נפשם (וצ״ע אם עשרה נשים ג"כ הוו פרהסיא וצ״ל על ק״ה. אע״ג דבני ישראל כתיב. הא ודאי נשי מפקדי אק"ה. כגברי. א"כ לענין ק״ה לא נפקי מכללא דגברי. א"ה היינו נמי פרהסיא דידהו. והכי מסתברא) איברא די"ח כמ"ש בכנה"ג משם בנימן זאב שבכל אופן לא ימסרו נפש מישראל. ונ״ל טעמיה משום דס"ל שאני אסתר שנלקחה לבית המלך בעל כרחה. אבל למסרה בידים לא היו רשאים אע״פ שהיה ביד פקידי המלך להרגם אם לא יתנוה. אין כתוב שנתנוה להם אלא שלקחוה. אבל אין מזה הוכחה כי שם מעשה כך היה. כי הפקידים לקחו מה שמצאו מ"מ נראה שאף במגזימים להרגם. אינו מותר לתת אחד מהם. אלא ביחדוהו דוקא דומיא דבאים על עסקי נפשות. אבל בלא יחוד אינן יכולים להציל עצמן בנפש א׳ מהם. דאמרינן מאי חזית וכה״ג מסתברא דמהני רצון אחת מהם. כיון דמן הדין מותרין. ואין כאן משום לתא דג״ע. מאחר שכולן מסורין בידם אלא שיכולים להקל האיסור ע״י שימסרו א׳ מהן והמניעה אינה אלא מצד בחירתם על כן ברצונם הדבר תלוי. ואם יש אחת רוצה להמסר בשביל הצלת כולם זכות הוא לה באופן זה:
ע
וכן אם אמרו עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו. ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מבני אדם:
עא
ואם יחדוהו להם. ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג כולכם. אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנוהו להם ואין מורין כן לכתחלה:
עב
ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש (מבני אדם) [אלטונא תקח: מישראל] בדבר זה רבו הסברות והחלוקים יעוין בשכה״ג שהאריך:
עג
ומסקנת הב"ח בתשו׳ (סמ"ג) דשלשה חלוקים יש בדבר א אם חייב מיתה בדין תורה כשב״ב (מורד במלכות בודאי חייב מיתה מ"ה דלא כחתנו בט״ז. ולא זו בלבד במלך ישראל דמקרא מלא כל אשר לא ישמע לקול דבריך אשר תצונו יומת. אלא אפי' המורד במלך או״ה פשיטא דמחויב מיתה מן התורה מיקרי נמי כמש״ה אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. וכתיב ירא את ה׳ בני ומלך. הוקש כבודו לכבוד המקום דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ואלמלא מוראה. איש את רעהו חיים בלעו. וכן פירשו החכמים האלהיים חז״ל כתובים הללו על מלך או״ה (עבמ״ר פט"ו) והוא שלא יאמר לך עבור על שבועת אלהים. שהיא קיום התורה. אז אל תבהל מפניו תלך) מורין לכתחלה (וזה שלא כדעת הר"מ ז"ל אמנם אין דעתו מוכרחת בזו שלמדה מעובדא דריב״ל. ויותר נראה שהלכה היא ודאי ומורין כן וקפידת אליהו ז"ל על ריב"ל היה רק מפני שאדם חשוב שאני. כההיא דתנן התם ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ור"א דקפיד אר״נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. ור״י פ' נערה גבי רפואה שי״ל קצבה וטובא דכוותיה. ופיוסו של ריב"ל. היינו כפיה והכי מוכח בב"ר פצ״ד): ב אם אינו חייב מיתה בדין תורה אלא בדיניהם. ושאלוהו להרגו. [אלטונא תקח: לאו משנת חסידים הוא] ואין מורין כך לכתחלה. ג ואם שאלו בסתם שימסרוהו להם יכולין למסרו להם. ומורין כך לכתחלה וצ״ע בכל זה (ויש לחלק עוד בין הוא והם בתוך הסכנה. או הם בלבד) ולהתיישב הרבה לענין מעשה שלא יבוא:
עד
וכל היכא דיחדוהו בין שאותה שאלה היא שאלת הריגה או ליסורין ועונשין שאינן של מיתה או שאלת ממון לבד הכל אחד אם חייב מוסרין וא"ל אין מוסרין:
עה
אם אותו פלוני חייב בכך ע"י מעשיו הרעים שעשה לעכו״ם בזדון (ואצ"ל אחר התראה) יכולים למסרו בידם דמו בראשו. וגרם לעצמו לחייב נפשו ואין זו דומה למחוייב מיתה מחמת שהרג הנפש באקראי או אפי׳ הרים יד במלך כשבע בן בכרי דבודאי מוטעה הי' עכ״פ (כענין שאר החולקים על מב״ד כי אמרו אלהים עזבו אין ישועתה לו) ואעפ"כ חייבי מיתה היו. וכן כל המורדים במלכים בין באונס בין בשגגה מחייבים ראשם ואפי' בחטא קל מתחייבין כי חמת מלך מלאכי מות אבל אין דמו מסור ביד כל אדם אלא ביד המלך בלבד משא"כ המכניס חבריו בסכנה בשאט בנפש. הרי הוא רודף ומותר למסרו וכן כתוב בס״ח (סתרצ"ט) אם אחד ביניהם שמתקוטט עם העכו״ם ואומרים לו אל תתקוטט למה אתה משים כולנו בסכנה ואינו חושש והרג את העכו"ם נותנים אותו כדי שלא יהרגום שהרי הוא שם את עצמו ואותם בסכנה ע״כ. ויש לנו ללמוד דבר זה [אלטונא תקח: גם] מן הכתוב שהרי בני יהודה עלו ואסרו את שמשון ומסרוהו ביד פלשתים מפני ששם אותם בסכנה מחמת שהרע הרבה לפלשתים שהיו מושלים בהם ואע״פ שלפי דעתו הי״ל דין על פלשתים גם לא היה בתוך בסכנה אלא שיש לדחות קצת אפשר שבני יהודה בטחו על גבורתו שאפי' ימסרוהו בידם לא יוכלו להרע לו כמו שהוכיח סוף הענין. מ״מ הלכה רווחת היא בישראל שכל מי שמכניס לאחרים בסכנה בפשיעה. אין חוששין לו ומוסרין אותו ביד עכו"ם וכתב הט"ז אף בזמננו זה מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו. וה"ה בשאר עברות שאחד מוחזק בהם כגון שעוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה. פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי׳ לא יחדוהו כיון שהוא רודף לישראל (ועח"מ שפ"ח). [אלטונא תקח: אבל מה שאינו דבר ידוע ומפורסם לגרום סכנת נפשות לעצמו ולזולתו. אע"פ שיש כח ביד המלכות לדון מיתה למי שאינו חייב מיתה. מפני תקנת העולם ולצורך שעה. ודינו דין בודאי. שאפי' ב"ד מכין והורגין להוראת שעה ולמגדר מילתא. מ"מ נראה שאין רשאין למסרו ביד המשפט אפי' יחדוהו.] ויש להביא ראיה ג״כ לדבר זה (נוסף על מה שהוא דבר פשוט מטעם כל הנ״ל) ממעשה דפלגש בגבעה שלא אבו בני בנימן לשמוע בקול אחיהם ועמדו להלחם שבט אחד נגד י"ב שבטים ולא רשעים היו השבט בכלל ח״ו גם לא שוטים שיבטחו בגבורתם כל כך לעמוד נגד כלל ישראל אף בעול (כמו שיראה בהסתכלות ראשון כי רע ומר המעשה) אם לא מחמת שחשבו לפחות הצדק והיושר עמהם. אלא שהשבטים בטחו בגבורתם ובקבוצם הרב. וחשבו שחייבים המיעוט להמשך אחרי רבים להטות מאחר שחשבוהו לתקון העולם ולצורך וגדר. אמנם בני בנימן לא כן ידמו כי על השבט לדון שבטו (עיין במ״ש הרמב"ן פ׳ וירא) וכיון שמן הדין לא היו חייבין מיתה אותם שענו הפלגש ואע״פ שמתה בגרמתם. ע״כ חשבו למשפט שאין בידם למסור אותם הפושעים למיתה ואולי היו רוצים לענוש אותם בהכאות ויסורין כפי שקול דעתם ועל זה סמכו שלא לגור מרבים לוחמים להם ולקיים ל״ת אחרי רבים לרעות לפי דעתם. ונראה שמפני כן נענשו בני ישראל בתחלה בפרט שלא נמלכו תחלה במקום לדרוש את ה׳ אם כדין הם עושים:
עז
כתב שכנה"ג בשם המאירי למדנו שאף בהצלת עצמו ויחיד אצל רבים וקטן אצל גדול אין דוחין נפש מפני נפש:
עח
אבל שנים שיושבין ובקשו להרוג אחד מהם אם הא׳ ת"ח והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ואל תהרגו חברי (ת"ח)}אלטונא תקח: ס"ח}:
עט
אם אמרו תנו אחד ונהרגהו ואם לא נהרוג את כולכם. והיה טריפה ביניהם אפי׳ לא יחדוהו ימסרוהו בידם. הרב המאירי:
פ
ע״כ שכנה"ג בשמו אהא דאמרינן אם יחדוהו ימסרוהו להם כל שיש בו הצלת שנים (משמע דבהצלת אחד לא מהני יחוד) ושפסק כר״י שאפי׳ אינו חייב מיתה יע"ש: