בינת מקרא· רבי מנשה בן־פורת מאילייא
טעמי ספרי אמ"ת – ר"ת איוב משלי תהלים · דיניהם כסדר
סוף פסוק – מחבר שלפניו הוא מרכא או מונח, ומפסיק פחות שלפניו הוא תרסא, או נעימה הסמוכה לה.
עולה ויורד – מחבר שלפניו הוא ירח בן יומו, ואז המפסיק פחות שלפניו יהיה זרקא מאוחר, ואם אין לפניו המחבר יב"י, איז המפסיק פחות שלפניו הוא רביע. ולפעמים יבואו שניהם זה אחר זה, והראשון הוא מפסיק יותר משלאחריו. וכן סדרם, אם יש יב"י לפני העולה ויורד אז יהיה הראשון רביע, והשני זרקא מאוחר. ואם אין לפניו היב"י, יהיה הראשון זרקא מאוחר והשני רביע. בין כך ובין כך הראשון הוא מפסיק יותר.
אתנחתא – מחבר שלפניו הוא מונח, ומפסיק פחות ממנו הוא טפחא מוקדם, או נעימה הסמוכה לה. ובפסוק שאין בו אתנחתא, יהיה לפעמים ב' מפסיקים לפני הס"פ, הראשון טפחא מוקדם והשני תרסא, והתרסא מפסיק יותר.
רביע – מפסיק פחות ממנו הוא פשטא עם פסק.
נעימה הסמוכה לאס"ף הוא מונח, אם יש לפניו עוד מחבר, ואם אין לפני הנעימה אלא מחבר אחד, הוא מרכא.
לעולם לא יבוא עולה ויורד אחר האתנח, וע"כ לפרקים האתנח נראה יותר מפסיק ממנו.
לא יבוא ב' עולה ויורד וב' אתנחתות בפסוק אחד.
בקשה מהמעיין להשתדל לגמור כל חלקי' ופרטי' אחר העיון היטב בכל הספרי אמת, ויהיה נקראת על שמו.
מה שהדפיסו איזה מדפיסים ספר תהלים עם אתנחתות, כוונתם רצויה אבל מעשיהם אינם רצויים. כי בספרי אמ"ת האתנחתא אינו רק כמו זקף בשאר הספרים, ובמקום האתנחתא שבשארי הספרים הוא העולה ויורד. ורשמתי לדוגמא במזמור שיר חנוכת הבית לדוד ((תהלים ל)) שאומרים בכל יום לפני ברוך שאמר, פסוק י' האתנחתא במלת עָפָ֑ר, והעולה ויורד במלת שָׁ֥חַת. ופסוק י"ב, האתנחתא במלת שַׂקִּ֑י, והעולה ויורד בתיבת לְמָח֪וֹל לִ֥י. ע"כ לא ישים האומר תהלים עינו על האתנחתות כלל.
לתועלת המעיין אביא לדוגמא איזה פסוקים המתפרשים לפי פסקי הטעמים ע"פ עומק פשוטן, בכדי להלהיב המעיין הישר לזרז עצמו לזה להיות בקי בהם ובשמותיהם.
תהלים פד ד גַּם־צִפּ֨וֹר׀ מָ֢צְאָה בַ֡יִת וּדְר֤וֹר׀ קֵ֥ן לָהּ֘ אֲשֶׁר־שָׁ֪תָה אֶפְרֹ֫חֶ֥יהָ אֶֽת־מִ֭זְבְּחוֹתֶיךָ וגו'. ופירש"י והרד"ק שמקונן ע"ז שבחרבנו קננו צפורים על המזבח, על דרך עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ ((איכה ה יח)), והוא דרש דרש. גם על אֶפְרֹחֶיהָ הוא עולה ויורד. ע"כ נתעוררתי לכוין לפירוש הפשוט של הראב"ע, והוא שקאי אדלעיל מיניה: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו', והתחיל לקונן: גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, פי' יש לה בית, וּדְרוֹר קֵן לָהּ, אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ לשם, ואנו נדודים, על כן נכספתי אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ וגו'.
ישעיהו ו א וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א. פירש הראב"ע: רָם וְנִשָּׂא שב אל הכִּסֵּא. ולפי דבריו היה צריך להיות סדר הטעמים: וָאֶרְאֶה – פשטא, אֶת אֲדֹנָי – ז"ק שהוא מפסיק גדול, יֹשֵׁב – ז"ק ((לכאו' צ"ל: ז"ג. הערת הוויקיעורך)) בכדי שיהיה מפסיק יותר מטפחא שתחת הכסא. אבל השתא שאֲדֹנָי תחתיו תביר, ויֹשֵׁב תחתיו מרכא משרת, ואין ז"ק לפני הטפחא, וכולם רהוטים אל הטפחא, מוכח שרָם וְנִשָּׂא קאי על ה'. וכן נראה בלאו הכי פשטיה דקרא.
בתהלים סוף הללא מצראה: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' ((תהלים קיח כו)), מורגל לפרש שמברכין למי שבא בשם ה', היינו שמביא קרבנות, וכן נראה מפירש"י, ומבואר בלשון לע"ז הנדפס שהוא תמיד לפי פירש"י כידוע. ולפ"ז היה צריך להיות תיבת בָּרוּךְ יותר מפסיק מתיבת הַבָּא. אבל השתא שתיבת בָּרוּךְ הוא במחבר רהוט לתיבת הַבָּא, כך פירושו, שמברך את הַבָּא, ובמה מברכו, בְּשֵׁם ה'. וכן פשטיה דקרא, כדכתיב בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'. אסיים בברכה בשם ה' שיאיר עינינו בתורתו, לתכלית עבודתו ורצונו ית"ש, לטוב לנו כל הימים.
אחלה פני המעיינים שישימו עינם ולבם לדבר קל ונצרך כזה. והנה טמון באהלי כמה חיבורים שאקוה שיהיו ערבים על אוזן שומעת וביותר במדות ודעות והנהגות. אני מחבר כסדר בלשון שו"ת, ליתן פשר דבר ולילך במצוע המדות. ומתחיל כסדר בדברים קלים עד שאגיע לבאר כמה דברים נצרכים וביותר בדרכי הלימוד ע"פ פשוטו. ואח"ז אביא לדוגמא כמה ליקוטי חידושי שמתורץ כמה חומרות בדרך פשוט וקל. גם מעניני חכמה בטבע ולימודיו חדשים ועמוקים הנמצאים בתרמילי. ודפסתי מועט לדוגמא. ואם ח"ו לא אראה תועלת מזה, ירא אנכי שיתרשלו ידי, ולא אדפיס רק ההכרחי כפי שיעדתי. אך בה' אשען שיעורר לבות בני אדם לבקש ולחפש חכמה ככסף וכמטמונים. ויגעת ומצאת תאמין. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
תושלב"ע.
סוף הספר