אור ברסלב
בינת אדם שער משפטי צדק

בינת אדם· רבי אברהם דאנציג

שער משפטי צדק

שער בית הנשים

סימן א

כ"כ בש"ע סימן ק"ס סעיף כ"ב ועיין שם בט"ז ותמיה מאוד פשיטא שאפילו שבת החמורה נדחה מפני פ"נ וכל שכן איסור לאו ובאמת בתוס' עבודת כוכבים כ"ז שהוציא הב"י ממנו כתב דהוי פ"נ ומצוה ונ"ל דכוונת התוספות כמו שכתב הב"י בשם תשובת מהרי"ל על מה שנהגו ללוות מעות יתומים בר"ק שאפשר שנהגו כן מדכתבו קצת מרבותינו דמותר להלוות צדקה בריבית והביא מירושלמי דלוין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש עיין שם והמ"א בסימן רמ"ג כתב גם כן ירושלמי זה דלוין בריבית לסעודת שבת ואף על גב די"ל כפשוטו דודאי התם היה פ"נ ממש כדכתיב ואכלכלם לחם ימים סבירא ליה לתוספות דכולל כל דבר אכילה ושתיה אף על גב דאינו פ"נ ממש ואין בידי ירושלמי לעיין בו הטעם לזה להיתר וצ"ע:

סימן ב

ליתן שכר להיות ערב שלוף הט"ז בסימן ק"ע סק"ג אוסר והש"ך בנקה"כ כתב דחוכך בזה וכדומה לו שנוהגין להיתר עכ"ל. דבימיהם לא נדפס ספר שיטה מקו' ב"מ וז"ל הריטב"א שם דף ס"ט ע"ב ד"ה אמר רבא כו' הילך ד' זוזי ואימא לפלוני דלוזפין לי מ"ט שכר אמירה נוטל והקשה הריטב"א תיפוק ליה שזה אינו מלוה לו כלום ותירץ תי' א' דקא משמע לן דאף על גב דלא נתרצה זה ללוות אלא לזה והוא מלוה ללווה אין כאן אפילו ריבית מוקדמת כי הוא לא נתן לו על דעת שילוה לו אלא על שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא ודוקא דקדים ויהיב ליה זוזי מעיקרא דאם לא כן כיון דמדידיה שקיל השתא זוזי הלואה מחזי כנוטל שכר מעותיו עכ"ל ומשמע מלשונו דדוקא אם לא ביקש ממנו שיהיה שלוף דוץ אלא מדעתו ורצונו עשה זאת אבל ליתן שכר שיהיה שלוף דוץ אסור וכן משמע לכאורה דאם לא כן הוה ליה לרבא למימר אימא לפ' דלוזפין לך ואתה תלויני א"ו דבכהאי גונא חסיר אבל אם עשה זאת מדעתו מותר וזהו שכלל רבא בדיבורו דלוזפין לי ר"ל שעל כל פנים תראה שיגיע המעות לידי ומכל מקום זה מיירי דוקא שנותן שטר חוב בהלואה בלא ריבית דאל"ה אוסר:

סימן ג

א הלואת זהב בזהב כתב רמ"א בסימן קס"ב דאין למחות בידם דיש להם על מה שיסמוכו והוא כפי מה שכתב בפסקי מהרא"י סימן נ"ד שלשה טעמים להתיר. א' דתוספות חולקים על הגאונים וסבירא ליה דזהב הוי טבעא. ב' דאפילו לשיטת הגאונים שיש לו דין פרי כיון שרוב בני אדם יש להן מטלטלין דהוי זהב אם היו רוצים למכרם בזול יכולים להשיג ואם כן הוי כהלואת סאה בסאה ויש לו מעות מזומן דשרי הכא נמי הרי יוכל למכור מטלטליו מה שאין כן סאה בסאה דלא מהני מטלטלין דאין דרך לקנות תבואה אלא במזומן. ועוד טעם ג' דדוקא בזמניהם שהיה המטבע של כסף מעורב במעט נחושת ואם כן היה חשוב וחריף בהונאה ולכן נגד זהב טיבעא וזהב הוא הפירי מה שאין כן בזמן הזה שהכסף מזויף מחוד בהרבה נחושת ואם כן דינו כנחושת דלכולי עלמא זהב נגד נחושת הוי טיבעא עיין שם. והנה טעם שני שכתב הוא דוקא לדעת הג"א שהביא הב"י בסימן קס"ב והיא ברא"ש ריש פרק א"נ ד"ה ונראה וכן הקשה התוספות דף ע"ב ד"ה אין לוין וכתב הב"י דזה דוקא לפי הגירסא שם אין לוין על פירות שבשוק אבל כל הפוסקים גרסינן אין לוין על שער שבשוק ולכן כתב הב"י דההוא פסק לאו דסמכא הוא וכן כתב הש"ך בסימן קס"ב ס"ק ה' דכן הסכמת הפוסקים ואם כן כל שכן דלא מהני מה שיוכל למכור מטלטליו דאפילו מעות מזומן לא מהני דהא זהב אין לו שער קבוע וגם טעם שלישי לא שייך בזמן הזה שאדרבה כל מטבעות כסף שלנו הוא כסף טוב (ועוד בת"מ סימן ר"ג לא מחלק בין זמן לזמן ופסק דזהב הוי פירא נגד כסף ואם כן הוא הדין לענין ריבית כדאמרינן בהזהב) ואם כן לא נשאר אלא טעם ראשון שכתב דתוספות חולקין וסבירא ליה דהוי מטבע וכן משמע מתשובת רשב"א שהביא ב"י ובאמת נראה לי דבזמניהם היה הדרך למכור הכל על המטבע כדרך שנהוג גם עכשיו במקצת מקומות בריגא ובליפייא שמוכרין הכל כך וכך ליטרות בעד (רענדיל) טוב ואם כן היוקר והזול תלוי בפירות ולא מטבע אבל עינינו רואות בכל המקומות שהיוקר והזול תלוי כדינר זהב ולא בפירות ואם כן ודאי הוא ניהו דיוקר וזול ואם כן יש לו דין פירא ולכן נראה לי דיותר טוב שיזהר הלוה שיהיה לו על כל פנים אדום זהב אחד כדין סאה בסאה שלא יצא השער וכן הדין בבאנקע נאטן וא"סיג במדינת קיסר יר"ה או י"ל כיון דקיימא לן בסימן קע"ה דסגי בשער של עיירות אף על גב דלא קבוע ובסאה בסאה כיון שיצא השער לוין אף על פי שאין לו:

ב והנה כל זה לענין שעת הלואה אך אם כבר הלוה לו אדומים ונתייקרו אם כן לשיטת הגאונים דסבירא להו דהוי כפירא אם כן דינא כהלואת סאה בסאה ובלא יצא השער דאין צריך לסלק אלא כפי השער שהיה כשעת הלואה כדאיתא בסימן קס"ב ואף דקיימא לן לענין ריבית דמהני שער של עיירות מכל מקום יש לומר דיכול לטעון קים לי כשיטת רוב הפוסקים דבעינן שער קבוע וזה אינו באדומים ואף דמותר לסלק כשירצה ולסמוך על המקילין אבל כשאינו רוצה אם כן אין הב"ד יכול לכופו דיטעון קים לי דבעינן שער קבוע וכשיטת הגאונים דזהב הוי פירא אם לא שיטעון המלוה שהיה ללוה ודאי אפילו אדום זהב אחד דאז יצטרך הלוה לישבע שלא היה לו כן נל"עד ואם טען המלוה שהודה שיש לו עיין בא"מ סימן ס' סעיף ו' והרוצה יכתוב בשטר שהודה הלוה שיש לי אדומים בתוך ביתו ואז אין חשש כלל:

ג ונ"ל דגם דין המלוה על המטבע והוסיפו עליה הנזכר בי"ד סימן קפ"ד הוא נמי על דרך המנהג שכל המ"ומ הוא כמה נותנין לפירות בעד מטבע זו (דברי הלבוש בסימן קס"ח סעיף ז' שכתב שטר העומד לגבות כגבוי דמי צ"ע דהן דברי ב"ש ומה שכתב דכל סילוק בלא זוזי אפוקי הוא עיין בסימן קס"ו בש"ך ס"ק י"א ובסוף סימן קס"א שטר שיש בו ריבית של דבריהם שאינו גובה הריבית עיין שם):

סימן ד

א מנהג הסוחרים ששולחים שלוחיהם לירידים וכותבים שם להסוחרים שזה הוא שלוחו ואם יצטרכו ללוות ילוו להם על חשבונם והמשולחים לוים לפעמים מנכרים ולפעמים מישראל בריבית קצוצה וחותמים עצמם בפקידת המשלח ולפעמים שאין המלוה רוצה להקיף לבעל הבית המשלח אלא לשליח ונותן שטר על שמו לבד כערב שלוף דוץ וצריכין אנו לברר איזה מותר ואיזה אסור דמנהג זה הוא תמיד בין הסוחרים ונעשה להם להיתר ומעולם לא שאל אדם על זה:

ב והנה דין זה דריבית ע"י שליח כ' רש"י ומקצת האחרונים צוחו ע"ז אך הש"ך בסי' ק"ס ס"ק כ"ב החזיק דברי רש"י וכ"כ בשם הב"ח ג"כ והמל"מ פ"ה האריך מאד בדין זה וכתב שדעת רש"י תורה היא ואף שרמ"א כתב דאין לפרסם הדבר ואין לסמוך ע"ז כ"א לעת הצורך אין לנו עת הצורך גדול מבזה"ז ומכ"ש אם לא נמצאו להם בהיתר יעשו איסור ולכן יגעתי למצוא הדרך הכבושה באיזה צד להקל עכ"פ האיסור כדמצינו שחז"ל חששו ע"ז בריש פ' מי שהחשיך ע"ש. ול"נ דודאי מה שהתיר רש"י ע"י שליח לא מיירי שהמלוה נותן שט"ח וקוצץ הריבית רק ששולח השט"ח ע"י שליח וא"י מי המלוה רק הכל ע"י סרסור דזה ודאי הוי ר"ק שהרי המלוה סומך רק על הלוה ואפילו ישלח לו הריבית ע"י קו"ף הוי ר"ק כמו שכתב המל"מ אלא מיירי שהמלוה יודע שזה הוא שלוחו של הלוה דודאי לא שדי זוזי בכדי וא"כ אף שהלוה כתב לו בכ"י שזה הוא שלוחו ושאם יצטרך ילוה לו אלא שלא כתב לו שילוה לו בריבית אלא כתב לו סתם שילוה לו אין בכך כלום שכונתו שילוה לו בהיתר ואפילו נתן הלוה שט"ח בכ"י והשליח קצץ ריבית אפ"ה מותר דדוקא אם הלוה גופא קצץ ריבית בשט"ח אסור לכ"ע כמו שכתב רמ"א בשם מהרי"ק דכיון דהלוה עצמו משעבד מעצמו בריבית הוי ריבית הבא מלוה למלוה אבל כאן שלא עשה אותו שליח על ריבית וא"כ כיון ששינה מדעת משלחו נתבטל השליחות כדאי' בח"מ סימן קפ"ב וא"כ עדיין היתירא של רש"י במ"ע דאין שליא לדבר עבירה ודומה לזה בסימן קס"ח סעיף ז' ח' וכ"ז כשחותך בפקודת המשלח ונמצא שמיכת המלוה על המשלח. וב"ה שכיוונתי לדעת הגאון חוות דעת שכתב ג"כ דדוקא בענין זה מותר אלא דס"ל דדוקא אם אמר השליח אני אתן לך הריבית מותר אבל אם אמר שהמלוה יתן ריבית אסור מדרבנן ולענ"ד כפי מה שכתב המל"מ שהבאתי גם בזה מותר ואם אפשר לעשות כדעת הגאון ודאי ניחא טפי:

ג ואמנם אם המלוה יאמר אין אלי מלוה להמשלח אלא לך וודאי אסור לכ"ע שהרי אז השליח הוא הלוה מן המלוה וחוזר להיות מלוה למשלחו ובזה אין שייך מה שכתב המל"מ וז"ל דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה דאין שליח לד"ע והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שהלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה למימר לחבירו הילך ד' זוז ואוזפי' לפלוני זוזי כו' וכשהשליח נותן הריבית אעפ"י שהוא הלוה אינו שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא עכ"ל וכ"ז ל"ש כשהשליח נותן שטר שלו ואין למלוה שום עסק עם המשלח א"כ השליח הוא לוה מן המלוה ונותן לו ריבית וחוזר ולוקח הריבית מן המשלח:

ד ולא מיבעיא אם המלוה הוא ישראל דאסור אלא אפי' אם המלוה הוא נכרי דאע"ג דאינו עושה איסור בהלואה זו מ"מ כשחוזר ומלוה למשלחו הרי מלוה בריבית כדאיתא בסימן קכ"ט סעיף י"ז (ועיין בסימן ק"ס בש"ך ס"ק כ"ב בשם ד"מ (בש"ך ריש סימן ק"ע דבערב שלוף דוץ הוי ר"ק וכ"מ בשיטה מקוב' דף מ"א ע"ב דהוי ר"ק וכ"כ הט"ז ס"ק ב' וכן הוכיח בשיטה מקוב' מדאמרינן בגמרא אשתכח דישראל קא מוזיף בריביתא ונ"ל דאפי' לדעת הב"ח סי' ק"ע שם מודה בישראל בערב שלוף דוץ דהוי ר"ק):

ה וכן אם המשלח נתן שטר וחתם שמו והמלוה רוצה שיחתום גם השליח על אותו שטר נמי אסור אפי' המלוה ישמעאל דבדיניהם נעשו שניהם לוים ברמ"ג ורמ"ג:

ו אבל מותר להיות ערב לישמעאל דאז מחוייב לתבוע תחלה הלוה כדאי' בסימן ק"ע ומותר לחתום השליח שהוא ערב שכשלא יפרע המשלח בזמנו חייב הוא לסלק החוב דזה מותר לכ"ע וז"ל ריטב"א ב"מ ע"א ד"ה אבל אתה וכתב ר' משה ב"ר טודרוס שאם אמ' ישראל לישראל חבירו צא ולוה לי מעו' מן ישמעאל בריבי' וָהֳיה לי ערב בשליחתו מותר כיון שיש שליחו' לישראל ה"ל כאלו הלך הישראל לשם ולוה מן ישמעאל ואע"ג דאמרי' כיון דבדיניהם בתר ערבא אזיל אסור הכא הוא שהערב אומר תני אהי' לך ערב בעבורו אבל הלוה לא אמר לו בתחלה היה ערב בשליחות אלא הערב אמר אני אהיה לך ערב בעבורו וכשישאל הערב את פי הלוה אם ירצה ואמר אני מוציאך מן היזק שיארע לך בזה אבל אינו אומר לו הלוה לכתחלה היה ערב בשליחותי הילכך בכה"ג שרי ומנהג פשוט הוא שעושין בכל יום עכ"ל ומכ"ש בזמה"ז שצריך לתבוע הלוה תחלה כמו שכתב רמ"א בסי' ק"ע כיון שהשליח עושה כן מעצמו ואפי' אם הלוה מן הישמעאל ק' ונתן לו שט"ח על ק"ן מותר לכ"ע שאין כאן ריבית כלל שנעשה כאלו הלוה היום לה משלח ק"ן וכן משמע ממ"שכ הב"י בשם בה"ת הביאו הש"ך ס"ק א' בסי' ק"ע:

ז ויש עוד למצוא תקנה לצורך גדול בשעת הדחק שיכתוב המשלח להמלוה ישראל שיתן לו סך כך וכך כדי שילוה לשלוחו ד"מ אם רצונו ללות אלף ר"ט על ב' חדשים ומנהג' ליקח ב' למאה לחודש יכתוב לו שיקבל במתנ' ארבעים ר"ט כדי שילוה לשלוחו אלף ר"ט על ב"ח וזה מותר גמור כדאמרי' שרי ליה כו' הילך זוזא ואוזפי' לפלוני ובודאי ג"ל דאין חילוק אם אותו פלוני נותן לו בשליחותו של זה הנותן או אחר דמ"ש כיון דעיקר הטעם שאין הלוה נותן כלום) ואז ילוה השליח ממנו על שמו דוקא בלא ריבית אבל אסו' ללוותו על שם המשלח (וכמו שכתב המל"מ פ"ה דלדעת רמב"ן ורשב"א מותר כשיאמר פלוני יתן לך) ויקנה השליח בעד המעות סחורה לעצמו וימכרנו להמשלח ואף שיש כאן הערמת ריבית במקום שלא ישמעו לנו לאיסור מוטב להתיר משיבואו לר"ק:

ח עוד יש תקנה שיתן המשלח במתנה גמורה להשליח סך מ' ר"ט שישיג לו הלואה וזה מותר כדאמרי' שרי ליה למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואימא לפלניא דלוזפי זוזי מ"ט שכר אמירה נוטל ואע"ג שהשליח חוזר ונותן אותם להמלוה שילוה להמשלח מותר כמש"כ בהדי' בשיטה מקוב' ד' ס"ט ד"ה ואמר רבא שהק' ריטב"א ל"ל האי טעמא דשכר אמיר' נוטל תיפוק לי' שהרי זה אינו מלוה לו כלום ומתרץ דקמ"ל דאע"פ שלא נתרצ' המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם זוזי מותר כיון דלאו אדעתא דליתנו למלו' יהבי ומאי דיהיב איהו למלוה מדידי' יהיב עכ"ל ובזה צריך השליח ליזהר שלא יהיה הוא הלוה ואע"ג דהט"ז כ' בסי' ק"ס ס"ק ז' בשם הפרישה דהוי ריבית גמור היינו משום שלא ראו דברי ריטב"א אלו שלא נדפס בימיה' וראיתי בחוות דעת שכ' ג"כ דאם נותן לו במתנה גמורה אע"פי שלא ישיג הלואה יהיה שלו דמותר ולפי דברי ריטב"א הנ"ל משמע דאפילו בלא"ה מותר אלא דבנידון דידן ודאי הוי הערמת ריבית ואין להתיר אלא לצורך גדול:

סימן ה

א היתר זה של זקיקי' לא ידענו מי תיקנו והט"ז בסימן קע"ג סס"ק י' הזכיר אותו שיש נוהגין כן ובק"ק ווילנא וסביבותי' נתפשט מנהג זה ואין פוצה פה ואדרבה אפילו בזמן שהיתה יד ב"ד תקיפה היו דנין כן והוציאו רווחים מלוה ע"י היתר זה ועוד דנין שכאשר עלה הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלוה לשלם רק עד הכפל ולא יותר ונתפשט המנהג שאפילו ת"ח ולומדים מופלגים ויריאים ושלימים נהיו עפ"י היתר זה אלא שיש צנועין שמושכין ידיהן ואינן נוהגין בהיתר זה וצריכין אני לידע עכ"פ טעם ההיתר והמנהג ולהעמיד הנוסח וההיתר על מכונו צריך אני להאריך הנה היתר זה או שנובע מפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) והביאו הטור והש"ע בסימן קע"ג סעיף ו' ורי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי וצריך טעם לזה וז"ל הש"ס היו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור ואסיקנא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטטית כיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח וע"ש ברש"י ותוס' אבל הרא"ש ונ"י וכ"כ הטור והש"ע דר"ל שהשולחני נותן לו מטבע ומיהו אותם של בעה"ב הם בלא צירה ואפ"ה ליכא משום ריבית דכיון דהני דבע"הב לא טביעי שרי דה"ל כפוסק על הפירות ומוזיל גבי' כיון דאית ליה שרי אבל אלו היה של בע"הב נמי טבוע אעפ"י שיש לו אסור וריבית קצוצה היא ואע"ג דלאו הלואה היא ממש אלא דרך מקח וממכר דכשאומר לו הלויני עד שיבא בני ה"ל כאלו מוכר לו אותם שבביתו בשביל אלו שנותן לו השתא עכ"ל הנ"י (ומש"כ בנ"י ומדברי ראב"ד כו' כי הא שרי הוא ט"ס וצ"ל מדברי רש"י דהיינו דמשמע מרש"י ד"ה רב אשי משמע דאף בזה מות' והראב"ד כ' שהוא טעות) וא"כ אין כאן חדוש דין דכיון שכבר כ' הרי"ף והרמב"ם דין דפוסקין על הפירות ביש לו ולכך לא הוצרכו לכתוב דין זה ולפ"ז ה"נ שהלוה מוכר לו זקוקים ובזמן שתיקנו היתר זה היה הזקוק שוה כ' זהו' פוליש והלוה מוכר אותו בעד י' זהו פו' (ואף שעכשיו הזקוק הוא ערך ס"ו זהו' פי' כידוע כי זקוק הוא מארק והוא ט"ז לויט ברלינר מ"מ אין נ"מ בזה כמו שאנו כותבין בכתובה ר' זקוקים ומשערין ת' זהו' או ת"ק זהו' כי הכל אדעתא דמנהגא ובזמנם היה הזקוק ב' זהו' (עיין בבאורי הגר"א בי"ד בהל' פד"הב) ומטעם זה דנין שצריך לשלם עד הכפל כי הזקוק שוה ב' זהו':

ב ולפ"ז היינו ממש דין זה שהלוה מודה שיש לו סך מאה זקוקים ונאמן בזה ואין צריך להביא ראיה כדאיתא בש"ע בסימן קס"ב וקס"ט וכיון שיש לו מוכר אותן למלוה כל זקוק בעד עשרה זהובים והזמן פרעון של הזקוקים הוא באותו היום שמקבל המעות מיד המלוה דהוי כעד שיבא בני ולכן כותבים והזמן פרעון באותו היום אלא שהלוה היה יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע כיון שלא היה משיכה ולכן כותבין וקיבל בקגא"ס וכיון שנקנה הזקוקים להמלוה אם כן הברירה למלוה כשירצה תובע הזקוקים מיד הלוה או כשירצה יוכל ליקח מעות מזומנים כפי שויין דהיינו עשרים זהובים בעד כל זקוק שהרי לא היה כאן הלואה כלל ואם כן י"ל דסמכינן אר"ת שהוא דעת היש אומרים בש"ע סימן קע"ה סעיף ו' דאמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן אלא שנתרצה המלוה כשיתן לו הלוה לפ"ע הריווח שקצב עמו דהיינו שירויח ערך י' למאה לשנה וכדומה לזה כפי שפסק ביניהם אזי לא יכול לכוף להלוה שיתן לו הזקוקים דוקא אלא הוי כאלו נתרצה המלוה ומוכר לו תיכף הזקוקים לסלק לו לזמן פרעון לשנה בעד כל זקוק כך וכך דהיינו שאם ירצה הלוה לסלק לו בעד כל זקוק אחד עשר זהובים יתרצה בזה ולא יתבע אותו הזקוקים ואם לא יסלק לזמן פרעון ממילא נשאר עליו החוב של הזקוקי' וצ"ל שכך תקנו חכמי הזמן שתקנו היתר זה שיהיה כאלו היה תנאי כפול בלא אסמכתא ומטעם זה ג"כ דנין שאם יתבע המלוה שיתן לו הלוה דוקא זקוקים שאין צריך הלוה ליתן לו אלא כפי תיקון המדינה או כפי שקצב המלוה עם הלוה אלא על כרחך היינו מטעם שכך תיקנו שתיכף לאחר שנקנה הזקיקים למלוה נתרצה שכאשר יתן לו הלוה כפי התיקון או כפי הקצבה אין לו עליו כלים ומטעם זה גם כן דנים שכאשר נכתב בשטר חוב ויעלה רווחים לשנה כך וכך שלא יוכל המלוה לתבוע את הלוה בתוך הזמן וזה תמוה שהרי נכתב בשטר חוב שהזמן פרוע הוא ביום ההלואה ומוכרח לכתוב כך כמו שכתבתי שכל ההיתר תלוי בזה כי היכי דלהוי עד שיבוא בני ואם כן למה לא יוכל לתבוע איתו בכל עת שירצה המלוה אלא על כרחך שחוזר המלוה שהוא הקונה ומתנה עם הלוה שהוא המוכר שכאשר ירצה ליתן לו ריווח כך וכך ימכור לו הזקוקים ואין זה דומה למה שכתב בסימן קע"ד סעיף ב' דאם מתנה עמו שיחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה בשעת המכר אין לו דין מוכר כלל דהתם מחזיר לו רק מעותיו אבל הכא אינו מחזיר לו אלא שחוזר ומוכרו לו לשנה בעד כך וכך ואף שכותבין ויעלה רווחים כך וכך לשנה וכן לפ"ע לכל חודש נמי מותר שהלוקח הזקוקים הוא נעשה מוכר ומוכר אותם לשנה בכך וכך ומתנה עמו שכאשר ירצה לסלק לו מקודם לזה ינכה לו מן הדמים כדאיתא בסימן קע"ג סעיף ג' אבל אסור לכתוב ויעלה רווחים לכל חודש כך וכך וכן לכל חודש דכיון שחוזר ומוכר לו לחודש בעד פחות אם כן אם מתנה עמו שבאם שלא יסלק אזי יתן יותר הוי כריבית כדאיתא שם בש"ע:

ג ולפ"ז צריך הכותב השטר חוב ליזהר ולכתוב בלשון זה ונותן הברירה לבעל השטר (שהוא המלוה) או לקבל הכסף הנ"ל או שיקבל עבורם סך אלף זהובים (דהיינו מאה זקוקים) ויעלה רווחים לשנה כך וכך ויהיה הכוונה שנתרצה המלוה שאם יתן לו בעד הזקוקים הריווח חייב לחזור ולמכור אותם ללוה:

ד ואמנם אף שיש בהיתר זה כמה דרכים מסוכנים וקורא אני על זה היחתה איש אש בחיקו כו' כאשר נבאר למטה בע"ה ואמנם אף אם יהיה היתר ברור היינו אם יש לו באמת הכסף בביתו מה שמודה אבל אם אין לו הכל אפילו יש לו מקצת בודאי יש כאן על כל פנים כמה איסורים והנה הט"ז בסימן קע"ג סוף ס"ק י' כתב דמה מהני הודאה לשקר באיסור דאורייתא ומשיג על הרמ"א שכתב דמתוספות ורא"ש משמע דאפילו אין לו אלא מעט מעט ומדמה דין זה להלואת סאה בסאה ובזה צדקו דבריו דדברי רמ"א דחויין לגמרי כמו שכתבו כל האחרונים וכן כתב בשיטה מקו' ד' ס"ג ע"ב ד"ה ולענין פסק כתב רמ"ך עיין שם שהאריך דאין שום היתר במכירה אלא אם כן יש לו ככל שיעור מעותיו עיין שם שהאריך דדין זה אינו דומה לסאה בסאה אלא לפוסק לשער שבשוק והתם לא מהני אלא בשיש לו הכל וכמו שכתב בהדיא בסימן קע"ה ובסימן קס"ג בש"ך ס"ק ב' אך מה שכתב הט"ז דמאי מהני הודאה להפקיע איסור דאורייתא דמשמע דסבירא ליה דהוי איסור דאורייתא צ"ע דכיון דהוא דרך מקח וממכר אין כאן אלא איסור דרבנן וכן השיגו בספר שו"ת בית יעקב סימן קי"א ויש ליישב דברי הט"ז שהרי בודאי במקום שאין כאן מכירה אפילו אמר בלשון מכירה מכל מקום הוי איסור דאורייתא כדמצינו בסימן קע"ד סעיף א' במכר לי שדה והתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע דהוי ריבית קצוצה אף על גב דאמר בלשון מכירה דבודאי אם יאמר אדם לחבירו מכור לי מאה זהובים כו' ואני אסלק לך ק"ך הוי ריבית קצוצה אף על גב דאמר בלשון מכירה דדוקא בעד שיביא בני דזה לא הוי הלואה כלל בזה דעת רש"י משמע דמותר אפילו במעות וגם בזה כתב הראב"ד שהוא טעות גמור אבל היכא דהוי ריבית גמור לא יועיל לשון מכירה וכן כתב בהדיא בשיטה מקו' דף ס"ג ד"ה על מנת להחזיר במכר לו שדה וא"ל אם אחזיר מעותיך תחזור ותמכרנו לי כיון דאין כאן מכירה כדרך המוכרים הוי ריבית קצוצה ולכן כתיב כסכך לא תתן בנשך ולא כתיב לא תלוה אלא לרבות אפילו על ידי מכר מכל מקום י"ל דשאני הכא שהרי באמת זה מודה לו שיש לו הכסף ולענין מכר מהני הודאתו ונתחייב למכיר אפילו גלימא דעל כתפיה וליתן לזה הכסף ואם כן באמת יש כאן מכר אלא די"ל דכוונת הט"ז דהלוה המוזהר באיסור דאורייתא בבל תשיך אם כן הוא עושה איסור דאורייתא בהודאתו (ועיין בדף ס"ו תוס' ד"ה התם זביני כו' בשם ר"ת ועיין בסימן קס"ח בט"ז ס"ק י"ד ובנק"הכ שם ובש"ך ס"ק מ'):

ה ומה שכתב הבית יעקב שטעם היתר זה משום שכל אדם יש לו מטלטלין והוי כסאה בסאה ביש לו מעות לא דקדק יפה וכמו שכתבתי בסימן ג' דמהרי"א כתב סברא זו אליבא דהגהת אשר"י דס"ל דמהני ביש לו מזומן אבל להסכמת הפוסקים דאפילו מזומן לא מהני וכמו שכתב הש"ך בסימן קס"ב ס"ק ה' אם כן כל שכן דמטלטלים לא מהני וכל שכן דאין ענין זה דומה כלל לסאה בסאה אלא לפוסק על הפירות בסימן קע"ה והתם לכ"ע לא מהני מזומן ותמה על עצמך אם ימכור ליטרא כסף לחבירו וידוע וגם הוא אומר שאין לו ברשותו וכי נאמר שזה קנה הואיל ויש לו מטלטלין דאם כן בטלת דין מוכר דבר שאינו ברשותו:

ו ומש"כ הב"י עוד ההיתר דהוי כיצא השער דאפילו אין לו כלום מותר גם ז"א דיצא השער לא מהני אלא לענין זה דמותר לפסוק עליו כשער הגבוה דאפילו יתייקרו חייב להעמיד לו כשער של עכשיו דאמר ליה שקיל טיבותך כו' דהתם אינו ניתן לו יותר והכא נמי אם היה הזקוק עשרה זהובים ויוכל לקנות בשוק בעד עשרה זהובים (אף שיהיה שני לויט וחצי שהמקח הוא עשרה זהובים) אם כן באמת היה מותר אבל בנידון דידן שעל כרחך הזקוק שוה יותר דאם כן באיזה ענין יקח ריווח ואם כן היא דומה ממש ליהיב זוזי אקיראי ואם כן דוקא ביש לו מותר כמו שהוכחתי לעיל ועוד דאף דקיימא לן בח"מ סימן ס' סעיף ו' דאדם יכול להתחייב דבר שאינו ברשותו וכן כתב רמ"א שם סימן ר"ט סעיף ד' מכל מקום הא קיימא לן שם דהפוסק על שער שבשוק וקיבל הדמים חייב לקנות וליתן ללוקח אבל אם פסק עמו עד שלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור חוזר בו ואין צריך לקבל מי שפרע וכן בסימן ר"ו דמקח שנעשה באיסור המקח קיים ואסור ליתן לו יותר משער של היתר ואם כן הכא נמי לא מהני מה שפסק על שער שבשוק שהרי הזקוק הוא ס"ו זהובים ומה שהודה שיש ברשותו לא מהני להפקיע מן הלוה האיסור:

ז עוד יש בזה איסור שכיון שמתנה עמו שימכור לו הזקוקים בחזרה אף שהמלוה מתנה זה מ"מ דומה למש"כ סי' קס"ג סעי' ג' שכתב רמ"א שאם התנו מתחלה הוי ריבית גמור ואף שהש"ך כ' בשם הב"ח דליתא אלא כמין ריבית גמור ובאמת כן הוא בנ"י עכ"פ איסורא דרבנן איכא ועוד יש איסור שאינו אומר לו מתחלה בלשון מכירה אלא הלוה אומר הלויני אלף זהו' כמש"כ הט"ז בסי' קס"ז ס"ק א' ואמנם הש"ך שם בנק"הכ מתיר אעפ"י שאמר לו תחלה הלויני ע"ש:

ח ומה שאין המלוה והלוה יודע כלל מן ההיתר י"ל דאינו מפסיד וכמו שכ' הש"ך בשם הב"י בסי' קס"ב ס"ק ז' ומ"שכ הט"ז שם ס"ק ג' בכוונת הב"י הוא תמוה אלא פשוט דכוונת הב"י שהק' על הנ"י שכ' מדאמר נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני כו' דמזה מוכח שאצ"ל להדיא הלויני עד שיבא בני אלא דסגי כשיאמר שיש לי בביתי וע"ז כ' הב"י דפשיטא דאצ"ל עד שיבא בני ומה שכ' הב"י שם ונ"ל דלאו למימרא דאי לא עביד כו' זה לא כ' לתרץ קו' שהק' פשיטא אלא מילתא באנפי' נפשי' עיין בב"י ותמצא האמת והא דפשיטא ליה לב"י הכי היינו מהא דבדף ס"ג האי מאן דיהיב זוזי לקיראי כו' שפרש"י שם להדיא שמקדים לו מעות ולהעמיד לו לזמן פלוני ואמרינן נמי שם נעשה כעד שיבא בני ורב דלא אמר לברתי' דר"ח שיש לו דינר בביתו היינו דרב ס"ל דזה לא מהני שאם יתייקר אע"פי שהיה לו אסור לקבל אלא כשער של עכשיו ולכן אזל לשאול לר"ח וכמ"שכ. הט"ז וע"ז השיב ר"ח זיל שלים טבין ותקילין דאף לכתחלה צריך שיאמר הלוה יש לי בביתי מ"מ בדיעבד אף שלא אמר כיון דבאמת היה לו אין כאן איסור אף שלא אמר ובודאי אם המלוה יודע שיש ללוה בביתו א"צ לשאול וגם הלוה א"צ שיאמר דאין האמירה גורם איסור או היתר אלא שהאמת יהיה כן ומ"שכ הט"ז בכוונת הנ"י אין זה כוונת הנ"י שכ' בהדיא דא"צ לומר עד שיבא בני ואמנם האמת כן הדין כמ"שכ הט"ז דאם יודע המלוה שיש לו א"צ לשואלו וגם בדיעבד מותר ליקח ואף שהב"ח מחמיר דבעינן שיתכוונו שניהם המלוה והלוה בענין ההיתר וכ' הב"י שכן משמע מרמב"ם ובוודאי ראוי לכל ירא שמים שיהיה בידיע' ההיתר ולדברי הכל בדרך היתר מ"מ בדיעבד יש לסמוך על הב"י שכתב בשם הרא"ש שא"צ ידיעה דאל"כ בעם הארץ דלא ידע נאסר:

ט ואמנם אף אם נאמר ליסוד מונח דאין כאן אלא איסור דרבנן כיון שהוא דרך מקו"מ מ"מ גם בזה לא מהני הודאתו להפקיע מעליו איסור דרבנן דנהי דהמלוה מותר להאמין ללוה כדאיתא בסימן קס"ב וסימן קס"ט וסימן קע"ג וגם הלוה אינו עובר על לא תשיך אפילו מדרבנן כמו שכתב רמ"א בסימן ק"ס סעיף א' מ"מ לכ"ע עובר הלוה על לפני עור ואם הוא סך כסף שהמלוה יודע שאין לו ללוה גם המלוה עובר בכולן מדרבנן כמ"שכ רמ"א סימן קס"ט סעיף י"ח וראיה ברורה לזה דאמרינן בההיא בריי' דחמריו ופועליו שהבאתי תן לי מעות בדינר ואני מעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר ואם לאו אסור ופרש"י וכן הנ"י אם יש לו אותן המעות שהוא אומר הרי להדי' דאע"ג דאמר ממעות שיש לי בביתי אעפ"כ כפל הבריי' דדוקא אם האמת כן מותר וא"ל אסור אע"פי שהודה וכן משמע עוד בדף ס"ג בגמרא מאן דיהיב זוזי לקוראי כו' וקא אזלי ד' ד' ואמר ליה יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה שרי וא"ל אסור ע"כ משמע דוקא אם באמת יש לו מדלא אמר הודה שיש לו שרי (ומזה קשה על מה שכותבין והזמ"פ ביום הלואה דכיון דהיתר דזקוקים הוא ממש דין זה וא"כ יכול לכתוב והזמ"פ לשנה כיון שמודה שיש ת"י וברשותו לאפוקי אם יש לו אשראי במתא) וכן מוכח מתשו' רא"ש הביאו הטור ססי' קס"ב וכ"פ בש"ע סעיף ה' שישבע הלוה שלא היה שער ושלא היה לי חיטין ואי איתא דאפילו לא היה ללוה אלא שהודה מותר אם כן ה"ל ללוה לישבע שלא הודה אע"כ דהודאתו לשקר לא מהני אע"ג דכל זה אינו אלא מדרבנן וכ"מ בסימן קס"ב בש"ך ס"ק ט' שכתב מ"מ לא נעשה איסור בהלואה זו וחייב לשלם מוכח אבל בלא"ה אסור לשלם:

י ולכן אני אומר מה שהעלימו חכמי הדור עיניהם מפני שסוברים שאין כאן אלא איסור דרבנן אע"ג דאין לו דכיון דמהני הודאתו מדאורייתא לחייבו שיתן להקונה מהני נמי להפקיע איסור דאורייתא מריבית ואף שיש כאן עכ"פ איסור דרבנן ואפשר שסמכו אהא דר' ינאי בפ' זה בורר דאמר פוקו וזרעו בשביעית וכ' תוס' בזמה"ז משום שהוא חיי נפש הרי שהתירו איסור דרבנן וא"כ מי שאין לו במה להתפרנס אלא ע"י הלואה מותר לעבור על איסור דרבנן ולב יודע מרת נפשו דאפשר שאותן הלומדים ויריאים שנוהגין בהיתר זה אם לא התירו להם ללות אפי' בריבית דאורייתא משום פ"נ ואף שנראה שהם סוחרים אין אדם יודע במטרונית של חברו ובודאי אם מתנהג בעשירות וקונה מרגליות וכסף ומרבה בתכשיטים ודאי על ת"ח כזה יש להתרעם אם נוהג בהיתר הזקוקים כי אין להמלט מזה מאיסור דרבנן:

יא ועם זה שכתבתי שחושבין הזקוק כ' זהו' בדידי הוי עובדא שהיה לי שט"ח על א' וגם לאחר היה שט"ח בש"נ על אותו הלוה והיה אותו המלוה מחזיק בנחלאותיו של הלוה ומשכירן לאתרים ונוטל השכירות שנים הרבה בחיי הלוה באמרו שכך מגיע לו רווחים בכל שנה ואח"ז מת הלוה ועדיין החזיק זה בהנחלאות ונטל השכירות אבל לא לקת החלטה מב"ד ותבעתי אותו המלוה לדין לפני מופלגים וא' מהם הרב ר' חיים ב"ר טוביה כ"ץ ז"ל וטענתי הי' שכפי המנהג להגבות רווחים עד הכפל והיינו שהזקוק שוה כ' זהו וא"כ כ"ז שהלוה חי כיון דפריעת בע"ח מצוה וא"כ אף שמסלק בכל שנה הרווחים הרי חוזר ומקנה לו זקוקים וא"כ אף כשלקח בחייו כפלי כפליים מן הקרן לעולם נתחייב הלוה עד הכפל מזמן שלא סילק רווחים אבל לאחר שמת הלוה ופטור מן המצות א"כ א"א להתחייב לגבות מן הנחלאות עד הכפל ואף שגבה המלוה בכל שנה אחר מיתת הלוה וכ' שקיבל זאת לרווחים לא מהני מידי אלא נחשב שעולה לתשלום החוב כולו עם הכפל והמותר מה ששוה הנחלאות יותר מן הקרן והכפל לאחר ניכוי מה שיקבל שכירות מיום מיתת הלוה שהוא עולה ג"כ לסילוק החוב והמותר הוא שלי ובטענה זה זכיתי בדין ובזה"ל אמר לי הרב הנ"ל קבלתי ממנו דין חדש שלא שמתי לבי לזה:

סימן ו

א דין ריבית שבאמצעות ישמעאל

ב דין זה כתב רמ"א בד"מ בשם תשובת רשב"א וצ"ע שזה סותר למה שכתב הב"י בדין משכונו של ישראל ביד ישמעאל שכתב הטור דבעה"ע אוסר והרא"ש מתיר וכתב שם הב"י בשם הרשב"א דמותר ליטול הריבית מיד הישראל עיין שם וכן כתב רמ"א בסעיף כ' דלסברא ראשונה מותר לישראל ליטול מישראל ראשון וכן כתב הש"ך בס"ק כ"ה בשם רשב"א אפשר שיש לחלק בין משכון לחוב שיש עליו שטר עיין בב"י סוף סימן זה בשם רשב"א:

סימן ז

במה שכתב הט"ז ריש סימן קס"ב דסאה בסאה בדרך מק"ומ מותר לענ"ד צ"ע דמכר לא הוי אלא בכסף כדאמרינן אין קיחה אלא בכסף אבל חפץ בחפץ מקרי חליפין וכן כתב רש"י בקדושין ו' דאשה דאינו נקנה בחליפין הא דנקנית בשוה כסף דוקא כשנתן לה בתורת כסף ומקרא מלא לא יחליפנו כו' וכיון דמכר סאה בסאה הוי דרך חליפין כיון שאין לזה אין כאן חליפין כיון דהוי דבר שאינו ברשותו ואף שאמר לשון מכירה לא מהני כמו שכתבתי בדין ריבית ע"י הלואה סימן ג' בשם שיט' מקו' דכל מקום שאין כאן מכירה אף שאמר בלשון מכר הוי ר"ק וה"ה סאה בסאה הוי דרבנן:

סימן ח

א עיין בט"ז סימן קע"ג ס"ק י"ב והאריך לתמוה על ב"י ורמ"א ולענ"ד דבריהם נכונים והנני מפרש בקיצור הנה דין דאין פוסקין על הפירות אסור באין לו אפילו שוה בשוה דכיון דהוא דבר שיהיה לו שער קבוע אף שעכשיו אין לו שער אסור דשמא יתייקר וכמ"שכ הש"ך ס"ק י"ז אבל ביש לו מותר דרשות לאדם לזלזל במכירת מטלטליו וכן ביצא השער מותר דא"ל מאי אהנית לי וכן ההוא דר"נ בקוראי דאזיל ד' ד' והוא יהיב ליה ה' ה' מותר ביש לו לזלזל במקח ושאין לו אסור כיון שהשער ידוע שנותנין רק ד' ד' הרי מחזי כריבית דהוי כמפרש בהדיא אם תתן לו עכשיו אתן לך ד' ד' ואם לאחר זמן אתן ה' ה' כמ"שכ תוס' בדף ס"ג אבל סחורה שאין שומתו ידוע לעולם לא עכשיו בשעת מכירה ולא בשעת הפרעון אע"ג דאלו היה רוצה למכור הסחורה עכשיו במזומן לא היו נותנים לו אלא י' וזה נותן לו י"ב בשכר המתנה מ"מ מותר כיון שאינו אומר לו בהדיא ודומה למ"שכ בש"ע שם סעיף ב' וזהו שכתבו תוס' דזהו טרשא דר"נ דמתיר כיון שהוא דבר שאין שומתו ידוע לעולם וגם לא שייך בזה יצא השער ולפיכך מותר:

ב ולפ"ז כיון דהיתר בטרשא דר"נ אינו מטעם יש לו שהרי אפילו ביש לו אם שומתו ידוע אסור אלא ההיתר הוא משום שאינו מפרש לו א"כ ה"ה במוכר לו סחורה ודבר שאין שומתו ידוע לעולם וגם לא שייך בו יצא השער לעולם לא עכשיו ולא לא"ר זמן אין כאן איסור כלל שהרי אין נזכר כלל שום ריבית ואין זה אלא כמתחייב עצמו להעמיד לו דבר זה וכ"ז בדבר שאין שומתו ידוע אבל אסור למכור פירות בהקפה ביוקר בשביל המתנת מעות שכיון שפירות יש להם שער בשוק ואף שאין להם עכשיו יהיה להם שער לאחר זמן ולהכי אסור כמ"שכ תוס' שם ודברי הש"ך שם שכתב דכי שרינן באין שומתן ידוע אפילו באין לו ביצא השער בדוקא הוא לא זכיתי להבין כלל כי אין לזה ביאור אם לא שיש ט"ס דאיך שייך בזה יצא השער כיון שהוא דבר שאין שומתו ידוע ואדרבה ביצא השער אסור למכור ביוקר:

ג וכ' הב"י בבד"ה בשם הריט"בא שלא התיר ר"נ אלא במי שמוכר לחנוני למכור ולהרויח בדב' והם מוכרי' מעט מעט ומרויחים כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרן לאלתר בפחות לכ"ע אסור עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו עם כוונתו דאם כוונת הלוקח למכור לאלתר בפחות אסור ולא ידעתי מה איסור יש בזה שהרי בשעה שניקח הטרשא דעתו ג"כ משום המתנת מעות ואפ"ה מותר כיון שאינו מפרש שנותן לו משום שכר המתנה וא"כ כיון שאינו עושה איסור בזה מ"ש אם כוונתו ג"כ למכור בפחות תיכף וכי אין לו רשות למכור מטלטליו בדינר ואפשר שכוונתו שהלוקח אומר כן להמוכר ומגלה לו סודו שהוא צריך למעות ולפיכך לוקח ממנו סחורה זו וימכור תיכף מפני שצריך לדמים וצ"ע:

סימן ט

כ' הסמ"ע בקונטרסו סי' ג' שאין להמלוה לבא בתחבולות על הלוה לומר השבע לי בין אשרי ולמנצח באופן שימנע ודאי מלשבע ע"ש ולפי מה שהבאתי בסימן י' דברי ראב"ד דאמימר היה מועיל בכתיבה שהיה מפחד המקבל והיה סובל ההפסד מוכח דאין בזה איסור גם מה שכתב שם בסעיף ד' שאם אינו רוצה לגלות זה ללוה שמאמינו בשבועה יכול להסתיר הדבר אבל יסכים בדעתו להאמינו בשבועה צ"ע דכיון דהוא איסור גמור אם אינו מאמינו וכמו שכתב בלבוש סימן קס"ז וכ"כ הסמ"ע גופיה סי' ח' ט' א"כ איך יסתיר הדבר ולא יכתוב בשטר דזהו גופא דאמר ר"א לבריה דאמימר תינח אבא ושמא יפול לפני יתומים וצ"ע:

סימן י

א הרמב"ם בפ"ה מהל"מ כ' המשתתף עם חברו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא לא יהיה שם שכר ונמצא באין לידי ריבית (וכ"כ הטור בסי' קע"ז) וכן לא יתן לו מעות בתורת עסק או שותפות ויכתוב אותן מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הריבית עכ"ל וכן הוא לשון הש"ע סעיף כ"ד והב"ח כ' שהרמב"ם נתן טעם א' לשניהם שמא ימות ושמא ברמב"ם שלפניו היה גירסא אחרת:

ב ומה שהשמיט בש"ע דברי רמב"ם שכתב המשתתף כו' ובש"ע לא כ' אלא הנותן עסקא היינו הרמב"ם אזיל לשיטתו דכ' ריש פ' ו' מהל' שלוחין דהמשתתף עם חבירו אם א' עיס' לבד דינו כנותן על עסקא וכמש"כ ב"י בסי' זה אבל הב"י פסק כדעת רי"ף וסמ"ג שכ' רמ"א סעיף ג' דמשתתף אפילו א' עוסק לבד אין לו דין מתעסק ויוכלו לחלוק כמו שירצה וא"כ בשותפין יכול שותף כו' למכור חלקו קרן ורווחים ולכן לא כ' רק מתעסק משא"כ בדין ב' לכתוב מלוה דאסור שמא ימות כו':

ג והנה מלשון הש"ע משמע דאין הכוונה כמ"שכ הב"י וכן כתב הסמ"ע בקו' ריבית והש"ך בה"ק מ"ט דר"ל שיגבה כל הקרן שהרי פרשו שכותב מלוה על הקרן דלפ"ז ה"ל לכתוב ויגבה את הכל והטור כ' וכן לא יכתוב עליו שט"ח דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עסקא א"כ ה"ל הכל מלוה וקרוב לשכר כו' אפילו התנו ביניהם ע"פ שיחלקו הריוח לא מהני דבתר שטרא אזלינן וה"ל כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח עכ"ל הטור והנה כל האחרונים בימיהם לא נדפס ריטב"א ב"מ וסמ"ק ואנו שזכינו להנות מאורן והנה הריטב"א הביא דברי הראב"ד וז"ל דשטרי מחוזנאה דזקפי וכתבי בשטרא קבלתי מפלוני מנה למחצית שכר וקניתי ממנו חצי הריוח כ' דינרין לשנה ולא אשבע והרי אני חייב ק"ך זהובים לסוף שנה ואם אמר הפסדתי ואשבע לא היו מאמינים לו ואומר שכבר קנית השבועה וחייבת את עצמך ק"ך דינרים ולא היה זה מן הדין (נ"ל דר"ל דלא מהני מכירתו) ואמימר היה כותב בו והיה מאמין והכתיבה היתה מועלת לו שהיה מפחד המקבל והיה סובל ההפסד א"נ פעמים שהיה מכזב והיה מפחידו מכח השטר וא"ל ר"א איך לא היה אביך מתפחד אם ימות ויפול השטר ביד בניו ולא ידעו הדין כמותו ויגבו הכל עכ"ל ראב"ד וזה הדין שכתב הרמב"ם והטור שלא יצרף הקרן והריוח שנמצא באין לידי ריבית דבאמת אין כאן מכירה כלל ואפילו יהיה ריוח אסור ליטול ונ"ל דגם רש"י ונ"י שכתב שהיו כותבין כך וכך חייב פלוני ג"כ כוונתם כך דא"ל שלא היו מזכירין כלל שהוא שטר עסקא פשיטא דאסיר דהוי קרוב לשכר ועוד שהרי כתב הש"ך רסי' קמ"ז ס"ק א' דכ"ע מודה דאם פסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת דבר קצוב הוי ר"ק אע"כ דמיירי בעסקא וקנו הספק אע"כ שכוונתם ג"כ שהיו קונים מהם הספק ודין השני שכתב הרמב"ם שלא יכתוב מלוה ע"כ א"ל דכוונתם כמ"שכ האחרונים דר"ל הקרן לבד דא"כ ה"ל לכתוב ויגבה הכל ועוד שכבר כ' כמה פעמים דקרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וא"כ למה הוצרכו לכתוב זה ומכ"ש לפי מה שכ' המ"מ שם שזה למד הרמב"ם ממילא משטרא דמחוזא ק' דל"ל ללמוד מהכא וכבר נלמד מהתם אלא ע"כ דכונתם שלמדו כן מההיא דאמימר וכמו שכ' שם באמת הכ"מ אלא שקיצר מאוד והנה אמימר עשה ג"כ כשטרי מחוזא והיה כותב שטר מלוה על הקרן ועל הריוח אלא שהוא עשה רק להפחידם כמו שכתב הראב"ד שהבאתי אבל באמת היה מאמין להם כשאמרו שהיה הפסד וזה הוא היתר גמור דלא איברא סהדי ושטרא אלא לשקרי ואין השטר גורם היתר ואיסור אלא התנאי וס"ל לאמימר דלא חיישינן שמא ימות ורב אשי ס"ל דאוסר לעשות כן שמא יבוא לידי יורשין ויגבו בו הריבית ג"כ שהיורשין לא יאמינו לו וזהו דין ב' שכתב הרמב"ם וממילא לא מוכח שמאמין לו שהרי כ' וכן לא יתן מעות בתורת עסק או שותפות ויכתוב אותן מלוה ואי איתא שאינו מאמין לו כלל א"כ מנ"מ שנתן לו בתורת עסק ושותפות וע"כ דכוונתו שבאמת נותן לו בעסקא ומאמין לו והיה מותר מצד הדין אלא דחיישינן שמא יבוא לידי יורשין והם דברי ר' אשי ובאמת י"ל דבהא פליגי הרמב"ם והטור דלרמב"ם כשאמת מאמין לו אעפ"י דאסור לעשות כן שמא ימות מ"מ אם כבר עשה והרויח מותר ליתן לו הריוח כדעביד אמימר אבל הטור ס"ל דדוקא אמימר דלא חייש שמא יבוא לידי יורשין א"כ היה עיסקא בהיתר אבל בתר דאמר ליה ר"א תינח היכא דאיתא לדידיה ור"ל דוקא אביך שהוא חסיד גדול אבל לכולי עלמא לא סמכינן עליהם דחיישינן שיחזרו מדבורם ויתבע עם השטר וס"ל להטור כיון שהעסקא נעשה באיסור אסור ליטול הריבית ולכן כתב הטור ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח משמע ודאי אפילו זה נותן לו מרצונו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ט סי' י' הביאו הטור במ"מ סימן קע"ז וע"ש בב"י סי' י"א שמסיים וז"ל ואם השטר הוא שט"ח ואין מפורש בתוכה עסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא וכ"כ הט"ז בי"ד ס"ק ל"ג וכן משמע מתשובת הרא"ש הביאו הב"י סי' קע"ז והט"ז בס"ק כ"ו דהיכא דתחילת העיסקא הוה באיסור לא יטול ריוח כלל ע"ש בב"י ובאמת י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה אלא שדרכו להעתיק מה שמבואר בגמרא ולכן כתב דהטעם שמא ימות דזה שייך אפילו בחסיד גדול וכוונתו באמת להאמין והטור מיירי בזמ"הז דאין לנו חסיד כאמימר וא"כ מסתמא דעתו שאם יהיה הפסד יתבע בשטר וצ"ל דזה חמור טפי מבסי' קס"ג דאפילו לרמב"ן והרא"ש משמע דעכ"פ אם רצה ליתן מותר ליטול כמ"שכ הטור שם בהדיא דהתם אין כאן ריבית בשום אופן מה שאין כן כאן ועכ"פ כיון דברא"ש וטור אי' להדיא דאסור ליטול הריבית וא"כ אף דמרמב"ם אין הכרע כמ"ש הב"י נקטינן דלמעט בפלוגתא עדיף ולמידין דברי הרמב"ם הסתומים מדברי רא"ש וטור המפורשים שכתבו דבתר שטרא אזלינן ור"ל בזמ"הז בודאי סמכינן יותר על השטר מתנאי שבע"פ וכל זה אם באמת לא כתב השטר מלוה אלא להפחידו אבל אם כוונא המלוה באמת שאם יהיה הפסד יתבע לו בשט"ח אפילו אם אין השט"ח רק על הקרן לבד לכ"ע אסור לזה ליטול ריוח ואפשר שלכך דקדק הרא"ש והטור וכ' דאסור לזה ליקח ריוח ולא כ' כן על הלוה דבאמת העיקר תליא בכוונת הלב וע"ז נאמר ויראת ולכן תלוי הכל במלוה ונ"ל דהלוה מותר ליתן ריוח אף אם היה הפסד כיון שהמלוה הבטיחו עכ"פ שיאמין לו וא"כ לא עשה איסור וכן מוכח ממה שכתב הראב"ד שהבאתי שלכך עשה מלוה שהיה מפחד להמקבל והיה סובל ההפסד ע"כ הרי להדיא דמותר אלא שהאיסור הוא על המלוה וע"ז נאמר ויראת ועיין בח"א כלל קמ"ב סימן כ':

סימן יא

ג"ל דמות' לומר ללוה אני קונה ממך או מוכר לך הספק שתתן לי בכל שבוע ריוח כך וכך וע"ז תתן לי שט"ח מהיום רק בתנאי מפורש שאם תשבע בכל שבוע ושבוע שלא הרוחת אזי אפטור אוחך ובתנאי שזמן החזרת העיסקא הוא בכל ע"ש וכאשר לא תשבע הרי הוא כהודאה שהרוחת ולא תועיל לך עוד שבועתך וראי' מאמימר שהבאתי בסי' י' דהאיסור הוא רק שמא ימות או שאינו מאמינו אבל כשמבואר כן השטר או שמתנה בפני עדים מותר ובאמת אין כאן מכירה רק שבכל ע"ש יש לו רשות לישבע ואם אינו רוצה לישבע מה איכפת למלו' ואין זה אלא כמתחייב א"ע ואומר הריני מקנה לך מעכשיו שט"א בסך כך וכך ואם אעשה זאת אזי תפטרנו וזה מותר:

סימן יב

א שאלה עניים ידועים שלחו לאיזה ק"ק והשלוחים מינו גבאים כוללים לגבות הנדבות והשלוחי' בעצמם השתדלו אצל הרבה ב"ב והנתנדבו ליתן רק קצוב בכ"ש ומינו גבאים בכל עיר ויש מקומות שהגבאים הכוללים שלחו להקהלות לבקש למנות גבאי' ומנו בכל עיר גבאים והם גובים בקהלת' ושולחי' לגבאי' כוללים והנה רצו עיר א' לשנות הנדבות שת"י הגבאים שבעירם לשאר צרכי קהל באמרם דזטה"ע מותרי' לשנות אם שפיר למיעבד הכי:

ב תשובה צריכין אנו להקדים בענין שינוי המעות של צדקה יש בו ג' חקירות. א' דאסור לעבורעל דעת הנותן ב' אפי' יסכימו הנותנין מ"מ הא קיי"ל דאסור לשנות ממצוה למצוה אחרת ג' אפי' בענין שמותר לשנות כגון שנתנן ליד גבאי או איש מיוחד שיעשה בו הטוב בעיניו אלא שגבו לעניים ידועים וא"כ תיכף זכו העניים כמעו' הללו ואסור ליתנן לעניים אחרים דהוי גזל גמור שהרי זכין לאדם שלא בפניו ותיכף זכו בה העניים כדאר"י אנא יד עניים אנא וכדאי' להדיא במהרי"ק שרש ז':

ג והנה מבואר ברא"ש פ"ק דב"ב והביאו הב"י בסי' רנ"ו ומהרי"ק שם שכתב עלמה שהק' הרא"ש מהא דאי' בב"ב דעושין מקופה תמחוי ומתמחוי קופה עפ"י זטה"ע והא קיי"ל מותר עני לאותו עני ומותר עניים לעניים וכיון שזכו בהם עניי העיר איך מותר לשנות לעניי עולם ותי' הרא"ש דשאני קופה ותמחוי דאין הפסד לעניים בזה דכיון דדבר זה הוא קבוע וא"כ אם ישנו ויתנו התמחוי לקופה שהיא לעניי עולם יחזרו הגבאים ויגבו פעם אחרת אבל ההוא דמותר עניים מיירי שע"י מקרה הוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון מלבישים או שבאו שם עניים הרבה דומי' דשבויים בהא הוא דאמרי' מה שהגבו לשמם לא ישנוה ליתן לעניים אחרי' עוד כתב הרא"ש דגרסי' בירושלמי דשקלי' מותר עניים כו' ואין ממחין ביד הפרנסי' כלומר שאם ראו שיש צורך בדבר ורצו לשנות אין ממחין בידם עכ"ל וכתב בד"מ סי' רנ"ו דצ"ע שהרי כתב הרא"ש והטור דאפי' לעניים אחרים אסור ליתן וא"כ האיך כ' דאין ממחין ביד הפרנסי' וכ' הש"ך שם ס"ק ז' דלק"מ דהרא"ש כתב דהאי דמותר עניים לעניים מיירי שגבו בדרך מקרה ע"כ צ"ל דכונת הירושלמי דאז אסור לשנות לרשות אבל לדבר מצוה מותר ע"ש. ודברו תמוהים דאם הרא"ש ס"ל דמותר עניים איירי בגבו לשמם א"כ כבר זכו בה העניי' כמש"כ מהרי"ק דהגבאים הם שלוחי עניים ואם כן הוי גזל גמור:

ד והנה באמת פשטא דלישנא דהרא"ש משמע כמש"כ בד"מ וש"ך וכ"מ ממהרי"ק ובד"פ ובנ"י אך מאד תמוה ל"ל למתני' למתני כפל מותר עני לאותו עני מותר עניים לעניים ור"ל לאותן עניים וזה משנה שא"צ דמ"ש אם גבו לצורך יחיד או שגבו לעניים הרבה כיון שהגבאים הם שלוחים וכן מותר שבוים כו' מותר שבוי והכל כפל שלא לצורך ועוד שהרי בסיפא תני מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו ואם כן ממ"נ אם ר"ל מותר המתים לאותן מתים דהיינו שירבה בתכריכין מלבד שאסור להרבות בתכריכין ק' דאם כן למה מותר המת ליורשיו ולמה לא ירבה לאותו מת תכריכין ועוד שהרי הטור כתב בסי' רנ"ג גבו לעני והותיר המותר שלו ואם גבו לעניים סתם והותירו ישמרו לאחרים ודבר הנראה לעינים שהוא מעתיק לשון המשנה ובסי' רנ"ו כתב כדברי הרא"ש דאם גבו לעניים לשמם אסור אפילו לעניים אחרים:

ה א"ו נראה שאין ספק כלל דמתני' תרתי קאמר וכ"כ הרע"ב שם מותר עניים ר"ל שגבו סתם לעניים וכ"מ מפי' רמב"ם במשנה שכתב מותר המתים פי' כשגובין מעות להוציאם בקבורת מתים כו' ומותר ענו ר"ל שאם גבו לעני ידוע וה"ה לרבים ידועים דמ"ש וכיון שגבו ליחיד או לרבים ידועים תיכף זכה בה אותו יחיד או רבים ושייך לאותו עני וכן מותר שבוים ומותר מתים הכל מיירי שגבו לשבוים ומתים סתם ולא לידועים כמ"שכ הדרישה בסי' שנ"ז דאם אמר הגבאי הגובה מן הקהל תנו לצורך מתים סתם אז המותר לשאר מתים אבל אם אמר לצורך מת זה המותר ליורשיו ומותר עני ומותר שבוי ומותר המת מיירי לעני ושבוי ומת ידוע וכמ"שכ הטור ולפ"ז הא דמחלק הרא"ש בין קופה למותר עני אין כונתו על מש"כ ברישא דמתני' מותר עניים אלא מש"כ בסיפא דמותר עני לאותו עני וה"ה לרבים כיון שהם עניים ידועים דאסור אפי' בעניים אחרים וא"כ ק' מ"ש מקופה ותמחוי שהוגב' ג"כ לצורך עניי העיר ולכן הוצרך לחלק ומה שכתב בירושלמי דאין ממחין ביד הפרנסים קאי על רישא דמותר עניים לעניים דמיירי שגבו לעניים סתם ולא לידועים וא"כ אין כאן מי שיזכה במעות ולכן אין ממחין לשנות ובאמת אפי' לדבר הרשות מותר לדעת ר"ח שהסכים הרא"ש לדעתו דמ"ש משאר הקדשות דרשות לזטה"ע לשנות אפי' למשתי שכרא וא"ל דא"כ למה תני מותר עניים והלא אפילו העיקר מצורך לעניים רשאים לשנות ואפילו לדבר רשות כמו שכתב ר"ת בקופ' ותמחוי ומן הירושלמי משמע דקאי על מתני' דתני בה מותר עניים דוקא זה לק"מ דבאמת העיקר הוא דומה לקופה ותמחוי דאף דיש להם רשות לשנות אפילו לרשות לר"ת מ"מ צריכים לפרוע לעניים כפי הצורך להם וכמ"ש הרא"ש אבל המותר ס"ל להירושלמי דמותר לשנות לגמרי כיון שאין כאן פסידא לעניים ודוק היטיב בדברי הרא"ש שמסיים לכן נראה דברי ר"ת מוכח דמפרש בירושלמי דמותר אפילו לדבר הרשות והב"י שכתב בכונת הרא"ש דדוקא לדבר מצוה צ"ע:

ו ומה שכתב הב"י שכ"כ ר' יונה צ"ע דאדרבה בדברי ר"י מוכח איפכא שהרי כתב לחלק דעיקר הצדקה אסור לשנות וההוא דירושלמי דאין ממחין היינו כשהסכימו לשנות המותר לצרכי צבור וכן קופה ותמחוי לא גבו אלא כדי ליתן צרכיהן וכשהותירו רשאין לשנות עכ"ל הרי להדיא דמותר לשנות לכל צרכי צבור והיינו אפילו לדבר רשות והיינו המותר וכ"כ הר"ן שם ודברי ב"י צ"ע:

ז ונ"ל דגם ר"י ור"ן שכתבו לחלק בין צורך עניים למותר היינו דוקא שגבו לסתם עניים אבל בגבו לעניים ידועים המותר שלהם ואין בני העיר יכולין לשנות דהוי כגזל וכמ"ש מהרי"ק:

ח ולפ"ז גם מה שכתב הש"ך שם ס"ק ז' על דברי הרא"ש שכתב דאם גבו לשמם והותיר אסור אפילו לעניים אחרים וכתב הש"ך דלפדיון שבוים מותר אפילו כה"ג לשנות נ"ל דאזיל לשיטתו דלא נחית לחלק בין אם גבו לשמם או לסתם עניים אבל לפי מה שכתבתי דאם גבו לעניים ידועים זכו העניים וכמו שכתב מהרי"ק ודאי לפ"ש אסור ומה שכתב הש"ך ראיה מסימן רנ"ב ס"ק ג' אין ראיה כלל לגבו לעניים ידועים דשם מיירי מנודר לצדקה בסתם ובזה שפיר קאמר דמדעת אנשי עיר מותר לשנות אפילו בענין שיחסר לעניים אבל בגבו לעניים ידועים ודאי אף לפ"ש אסור ועכצ"ל דהש"ך לא נחית לחלק כמו שמחלק מהרי"ק בדברי הרא"ש אלא דס"ל דהרא"ש בא לחלק אם יש הפסד לעניים אז אסור לשנות אך לפ"ז א"צ לכתוב דנראה לו דין זה ולשפוט למראה עיניו ולהוציא מכח דיוק ומשמעות בסימן רנ"ב דהא דין מפורש הוא בש"ע ססי' רנ"א דיכולים לשנות אפילו מת"ת לצורך ל' פשיטים להגמון ועיין בתשובת רא"ש ריש כלל ו' שכ' משום דהצלת נפשות קודם לכל וא"כ ודאי דעתו אפילו הוא בענין שלא יגיע לת"ת כלום וכ"ש אם יחסר לעניים ואמנם כל זה בגבו לעניים סתם אבל בגבו לעניים ידועים ודאי אסור לשנות אפילו לפ"ש שהרי גוזל אלו עניים אלא דהמותר י"ל דמותר לשנות עפ"י זטה"ע וכמו שכתב ר"י כמ"שכ הב"י דמעיקרא לא היה בדעתם לגבות לצרכם אלא מה שצריך להם ובגבו לסתם עניים אסור לשנות אלא הגבאים או עפ"י זטה"ע אפילו לדבר רשות:

ט והנה בענין השינוי יש ג' שיטות דעת רשב"א דנדבת יחיד אעפ"י שמסר לגבאי העיר אסור לשנות מדעת הנותן כמש"כ הב"י בשמו בסי' רנ"ט ודעת הרא"ש דמותר ורמב"ן חילק בדבר דאם מינה הוא בעצמו גבאין אסור לשנות אפילו בני העיר שלא ע"ד נתן אבל אם נתן ליד גבאי העיר א"כ נתן על דעת זטה"ע ע"ש בב"י וכן כתב רמ"א בסי' רנ"ו סעיף ד':

י והנה מהרי"ק בשרש ו' כתב דיש לפסוק כרא"ש דהוא בתרא דרשב"א ור"מ שבמרדכי ג"כ ס"ל כרא"ש וא"כ הם רבים יתמוה מאד שהרי בנידון דמהרי"ק היחידים מינו גזברים וא"כ בזה אדרבה דעת רמב"ן ור' יונה שהביא הב"י שם ורשב"א לאיסור וא"כ הם רבים שהרי שכמו שכתב כיון דהר"מ מסכים לרא"ש ורמ"מ הוא רבו של רא"ש וא"כ ג"כ רמב"ן ור"י היו רבותיו של רשב"א:

יא עוד כתב שם לחלק בין אם נתן לחלק מיד לעניים ידועים דאסור לשנות וזהו מתני' דמותר עניים כו' אבל אם מחלקים רק מדי שנה א"כ לא זכו בהם עניים דבודאי לא נתכוונו שיזכו בהם העניים מיד דא"כ לא היו יכולין ליתן שוב לעניים אחרים הבאים אח"כ ע"ש גם זה תמוה דבודאי דעת הנותנים ליתן לאותם עניים שהם שם בחיים ואם ימותו יתנו לאחרים וכאלו התנו לומר ק' מנה לפלוני ואחריך לפלוני ובאמת חילוק זה לא מצאנו בשום אחד מראשונים וכן הב"י ורמ"א אע"פ שהביא דבריו בד"מ מ"מ בש"ע כתב סתם דאם מינה גבאים לעניי עיר אסור לשנות ואם מינה בעצמו גבאים אסור לשנות ולא חילק כמו שחילק מהרי"ק ומה שהביא מהרי"ק ראיה דאל"כ ק' למה בגבו במקרה כתב רא"ש דאסור לשנות ולמה בהתנדב מנורה מותר לשנות ונכנס לדחוקים גדולים וכבר כתב הט"ז בסי' רנ"ט נמי בזה ס"ק ה' דתירוצו אינו מתיישב כלל וחילוק הט"ז הוא ברור דכאן אין מי שיזכה אלא הפרנסים ולכן מותרים לשנות. ובאמת המעיין במהרי"ק יראה דכל זה רק לרווחא דמילתא בדרך מ"ומ אבל כל סמך שלו היה בנידון דידיה שאחד מינה גבאים לעניי ירושלים ושאלו אם מותר ליתן מזה לבנות בה"כנ שבירושלים וכתב דמותרים לשנות שגם זה הוא צורך עניים אבל בנידון דידן אין ס' דגם למהרי"ק אסור לשנות שהרי כתב וכן מוכח מתשובת מהרי"ו הביאו בד"מ סי' רנ"ו סעיף ד' ובט"ז שם ס"ק ד' דלא מחלק בהכי ודלא כמהרי"ק ועיין במהרי"ק שרש קכ"ח שם מוכח להדיא דאסור לשלוח ולפ"ז בנידון דידן שגבו לצורך עניים הידועים ונקרא הצדקה על שמם וא"כ תיכף כשבא ליד הגובה זכו בהם איתן עניים ואסור לשנות אפילו לפדיון שבוים ולא מבעיא במקומות שהשלוחים בעצמם מינו הגבאים וא"כ הם שלוחים מהם ולא מזטה"ע דהוי נדבת יחידים אלא אפילו במקומות שהזטה"ע מינו גבאים מ"מ כיון שאין זה מן הצדקות הנוהגים בכל מקומות רק להפצרת הגבאים הכוללים לפ"ז שהם אינם מכירים מי ראוי למנות לכן בקשו מזטה"ע ונמצא דזטה"ע הם רק שלוחים מגה"כ והמתמנה מהם הוא שליח מהגבאים הכוללים ודומה ממש ליחיד הממנה גבאי ולעניים ידועים דאסור לשנות לכ"ע:

תוכן העניינים

בינת אדם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה