אור ברסלב
בינת אדם שער בית הנשים

בינת אדם· רבי אברהם דאנציג

שער בית הנשים

שער איסור והיתר

סימן א

א לכאורה נ"ל דבר חדש שלא ראיתי בשום חבור שידבר בזה מ"מ תורה היא ולענ"ד צ"ע כי נ"ל דהדין מוכרח דלכ"ע זמן הווסת אסור מדאורייתא לכ"ע ולא נחלקו אלא על כל העונה כגון שדרכה לראות בתחלת היום או בסופו ואסור כל העונה בזה י"א שאינו אלא מדרבנן אבל עונת הוסת גופא דהיינו תחלת היום או סופו לא צריך קרא לאסור דבודאי הא דמותר לשמש עם הטהורה למ"ד וסתות דרבנן וליחוש שמא תראה אלא דמוקמינן אחזקת טהרה אבל כשמגיע זמן הוסת גופא נהי דאמרי' דל"א חזקה אורח בזמנו בא וכיון שאין כאן חזקה ולכך אפי' לא בדקה בזמן הוסת ובדקה אח"כ ומצאה טהורה טהורה היינו כיון דס"ל וסתות דרבנן ואין כאן חזקה ולא מחזקינן ריעותא דלא חזינן אבל עכ"פ היאך ישמש בזמן הוסת עכ"פ חזקת טהרה ג"כ אין כאן ואע"ג דפסק בש"ע סי' קפ"ד דאפי' בלא בדיקה טהורה לאחר זמן וסתה היינו משום דלא הרגישה אבל איך יבעול שמא תרגיש ולפ"ז אם אין לה עת קבוע באותו יום אלא פעמים שחרית או באמצע או בסוף אסור מדאורייתא כל אותה העונה שאין לה חזקה כלל כיון שעשוי להשתנות כדאמרינן סוף קדושין ביומא דמשלים שיתא כמש"כ תוס' כיון דרגילות שערות לבא פעמים בשחרית ובהכי ניחא דאמרינן בפסחים ע"ב אשתו נדה בעל חייב ומוקי לה סמוך לוסתה ואי איתא דלמ"ד וסתות דרבנן וא"כ גם הפרישה אינה אלא מדרבנן וא"כ מדאורייתא מותר לבעול לעולם כ"ז שלא הרגישה וא"כ מותר לשמחה בעונה כדמשני התם ואמאי חייב והיאך יתקנו חכמים שיביא חולין בעזרה וע"ש בתוס' כיון דמדאורייתא אפי' ל"צ לשיולי אע"כ דזמן וסתה אסור לכ"ע מדאורייתא וא"כ צריך לשאלה אם לא הגיע זמן וסתה וא"ש לכ"ע אפי' אי נימא וסתות דרבנן וצ"ע:

סימן ב

ב ע"ש ביבמות דף ס"ג טעם לזה למדתי מן הלבוש ובזה ניחא לי דהא מוכח שם דמשום מצות עונה אסור בסמוך לוסתה מדאמר ריב"ל חייב לפקדה דכתיב וידעת כו' ופריך מהתם נפקא ואל אישך כו' מלמד כו' וקשה ומה בכך שהיא משתוקקת לבעלה והא בכל עונה היא משתוקקת לבעלה וכי נימא דבכל עונה מותר סמוך לוסתה א"כ בטיילין ליכא אזהרה זו דוהזרתם כו' אלא ע"כ דבאמת ס"ד דגמרא דטעמא דריב"ל הוא משום דכיון דמשתוקקת אזי חייב בעונה כדאמר רבא בפסחים פרק אלו דברים חייב אדם לשמח את אשתו אפי' שלא בזמן עונתה והיינו משום שמתאוה וע"כ א"צ ללמוד מוידעת דכיון דידענו מיאליך תשוקתך שהיא משתוקקת ידענו שהוא חייב לפקדה וע"ז משני דל"צ אלא לסמוך לוסתה דחסור בכל עונה ובזה מותר וע"כ באמת מ"ש וצ"ל דכיון שיוצא לדרך והיא מתאוה הרבה תזנה משא"כ בשאר עונה ואף דמשמע בפסחים שם דמשני מעיקרא דפריך והא איכא שמחת עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופריך והא"ר חייב לשמח אשתו אפי' שלא בזמן עונה ומשני סמוך משמע אבל בזמן עונה מותר אפי' בסמוך לוסתה דאל"כ לישני תיכף סמוך לוסתה י"ל דבלא"ה מתרץ שפיר ואמנם נ"ל די"ל עוד טעם לחלק בין יוצא לדרך לשאר עונה דבשאר עונה אף עפ"י שמתאוה מ"מ כמו שהוא מוזהר לפרוש סמוך לוסתה גם היא מוזהרת ואם כן אין עליו כלל החוב של עונה (ובזה ניחא נמי מש"כ המ"א בסי' תקע"ד דבשני רעבון אסור לשמש אפי' בליל טבילה דאע"ג דהיא ליל עונה מ"מ כיון שגם היא אסורה כמו הוא ולכן אין כאן עונה כלל) משא"כ ביוצא לדרך שהוא מחוייב לקיים העונה שהוא משועבד לה ורוצה לצאת לדבר הרשות ומה איכפת לה שהוא רוצה לצאת לדרך ואם כן במה נפטור מחיובה ולכן התירו חכמים כיון שהמניעה ממנו ולפ"ז בין לטעם הלבוש ובין לטעמא דידי אסור לבעול סמוך לוסתה אפי' בליל טבילה או כשבא מן הדרך דבודאי כמו שהאיש משתוקק לאשתו כדדרשינן ונגע וכו' באהליך ואמרו חז"ל שלא תבא מן הדרך כו' כן היא משתוקקת לבעלה כ"ז לא מהני דמטעם השתוקקת לא התירן דאין כאן אלא מצות עונה אפי' אם וסתות אינו אלא מדרבנן (וכן מוכח להדיא בנדה דף ט"ו ע"א מקו' תוס' ד"ה אפי' הגיע) אלא הטעם הוא או משום שמא תזנה כיון שאינו בעיר או שהמניעה אינו ממנו ואז גם היא חייבת ואסורה ואין כאן עליו מצוה כלל ועיין בס"ט שאוסר ג"כ) ואם אפשר להמתין עד למחר דממ"נ אם תראה תהיה נדה ואם לא תראה הואיל ועבר עונת הוסת מותר לכ"ע ימתין כיון די"א דאסור לבעול וי"א דאם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה א' צריך להמתין וכ"ז כשהולך לדבר רשות אבל אם הולך לדבר מצוה א"נ להמתין שלא יתבטל מן המצוה. ונ"ל דאם אירע ליל טבילה והוא סמוך לוסתה אסור לכ"ע וכ"פ בס"ט וכו"פ בססי' קפ"ז וסברות המתירין הוא כצחוק בעיניהם דא"כ בליל שבת שהוא ליל עונה יהיה מותר א"ו דליתא:

סימן ג

ג לפי מה שכתב הר"ש הבאתי דבריו בשער א"וה סי' ב' דבאתחזק איסורא אסור להורות לעצמו וכתב שם הט"ז דה"ה בהוראת שחיטה אסור וא"כ אע"ג דמומר לראות דמי אשתו היינו משום דלא מתחזק איסורא דאע"ג דהיא טמאה מ"מ אינה בחזקת רואה תמיד כמ"שכ תוס' בגיטין דף ב' ע"ב אבל אם אירע הוראה בטבילה דאתחזק איסורא שהרי בודאי היא טמאה וטבילה היא דומיא דשחיטה ממש ואם כן אסור להורות:

סימן ד

א (ד) שאלה אשה שאין לה וסת ויש לה מכה וא"י אם מוציאה דם וראתה דם או ע"י בדיקה אלא שא"י אם הוא מן המקור דכתב רמ"א בסימן קפ"ז לטהר מטעם ס"ס והאחרונים פקפקו בו:

ב תשובה בס"ט דף נ"א כתב בשם בנו קו' על רמ"א דאם י"ל ס' מן הצדדין אם כן מתני' נמצא על שלו כו' קרבן ולאחר זמן חייבין באשם תלוי ופריך שם הש"ס וניחוש דלמא דם מאכולת ומשני אותו מקום בדוק עכ"פ חזינן דאם יש ס' אם הוא אינו מן אותו המקום פטור ואכ"ק שמא הוא מן הצדדין ועוד הקשה למה לאח"ז חייבין א"ת הא הוי ס"ס שמא מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא לאחר תשמיש עוד הקשה לפי מה שכתב הב"ח סי' קפ"ג אהא דבנות ישראל החמירו שאפי' רואות טפת דם כחרדל כו' וכ' הב"ח דהרבותא הוא דאמרינן דף מ"א ע"ב מקור שהזיע כב' טפות מרגליות ר"ל דם לבן טמאה טומאת ערב ודוקא ב' אבל א' טהורה דמעלמא אתי ר"ל מן הצדדים וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' משכב ומושב וס"ל להב"ח דה"ה לאודם בטפה א' תלינן במן הצדדין וצ"ל דלא הרגישה שבא מן המקור וע"ז אמר בנות ישראל החמירו דאפי' בטפה א' דתלינן מן הצדדין אף על פי כן החמירו וא"כ ע"כ מתני' מיירי שמצאה כב' טיפין דליכא למתלי בצדדין וא"כ מאי מקשה הש"ס דלמא דם מאכולת כיון דמתני' נחית לשיעורא דוקא בב' טיפין א"כ שמא מיירי שיש כגריס ועוד דאין לתלות במאכולת והניח בצ"ע:

ג והנה שכח דברי עצמו שתי' על קו' ראשונה שכבר הק' קו' זו בתשובת ש"י ותי' הוא וכ"כ הכו"פ דמתני' דהכא מוקמינן בשבועות בפ' ידיעות דמיירי שבעל סמוך לווסתה דאל"כ בלא"ה פטור דהוי אנוס וא"כ לק"מ דכיון שהוא סמוך לווסתה לא תלי' בצדדין וא"כ גם קו' שניה ושלישית לק"מ דסמוך לווסתה לא נכנס כלל בגדר ס' שמא מן הצדדין אבל בסתם י"ל שפיר דהוי ס' שמא מן הצדדין. גם אין להביא ראי' מדכ' רמב"ם פ"ט הל' א' אם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה וטמאה מה"ת והא י"ל שמא מן הצדדין ז"א די"ל דלכך דקדק וכ' שמצאה לפנים מן הפרוזדור דליכא למתלי בצדדין. אך יש להביא ראי' מפ"ד הל' י"ח בעד שהניחה תחת הכר אם משוך טמא וכן כ' שם הל' י"ט ומשמע דטמאה נדה מה"ת והבא עלי' חייב חטאת וק' דהוי ס' שמא מן הצדדין אע"כ דאמרי' רוב דמים מן המקור וא"כ איך כ' רמ"א ס' מן הצדדין ואע"ג דברואה מ"ת כ' כל הפוסקים דתלינן בצדדין י"ל דהתם מחמת מיעוך ודחיקת האבר בצדדים אבל ע"י בדיקה וכ"ש כשרואה מעצמה מוכח דאין לספק כלל בצדדין ואמלם אי נימא דאמרי' ס"ס אפי' במקום דיש רוב כנגדו ודלא כש"ך דבעינן דוקא דא"וה שוין והארכנו בזה בשער הקבוע סי' ל"ג י"ל דודאי כשאין שם אלא ס' א' מן הצדדין אמרי' רוב דמים ממקור ואפי' ביש לה ווסת ובין ווסת לווסת מ"מ יותר שכיח הדם מן המקור ממן הצדדים שהוא מיעוט לגמרי אבל במקום ס"ס עכ"פ כיון שספק א' שקול וא"כ מהני ספק הב' אע"ג שהוא מיעוט עכ"פ איכא רובא להתירא וכ"כ הס"ט שם אלא שדחה שם סברא זו כיון שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם כמש"כ רמ"א וכיון דמיירי באשה שאין לה ווסת ורוב דמים מן האשה וכיון דהמקור ודאי מוציא דם והמכה ס' וא"כ אין כאן ס' השקול. ונ"ל דס"ל לרמ"א דאפי' באשה שאין לה ווסת עכ"פ אינה בחזקת רואה תמיד כמש"כ תוס' בגיטין ב' ע"ב אפי' בז"נ ואשה זו בחזקת טהרה וא"כ חזקת טהרה שלה וגם עכ"פ אין דרך המקור להוציא דם תמיד וא"כ דוקא כשאין לה מכה כלל שפיר י"ל רוב דמים ממקור אבל כשיש לה מכה אעפ"י שאינה יודעת אם מוציאה דם מ"מ גם המקור אין דרכו להוציא דם תמיד וגם חזקת טהרה שלה עכ"פ מהני שיהיה ס' השקול ובהצטרף ס' מן הצדדין אעפ"י שהוא מיעוט עכ"פ הוי ס"ס:

ד ומצאתי לרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תמ"ד וז"ל

ה שאלת ממני להודיעך דעתי באשה שיש לה מכה באותו מקום אבל אינה יודעת אם המכה מוציאה דם או לא וראתה דם מחמת תשמיש אם תולה במכה או לא:

ו תשובה לכאורה היה נראה לומר דאינה תולה במכה כיון דאכתי לא הוחזק דם במכה וספק איסור חמור כזה אית לן למיזל לחומרא וכן נמצא בהדיא במרדכי דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה אבל אי לא ידעה אעפ"י שהיא אומרת בודאי שיש לה מכה אינה תולה אבל כד מעיינת בה שפיר אית לן למיזל בה לקולא שהאשה בחזקת טהרה ומוקמינן לה אחזקתה: ותו דאשה זו יש לה ווסת קבוע וחזקה אורח בזמנו בא דהכי תניא אם יש לה ווסת תולה בווסתה אם יש לה מכה תולה במכתה ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראיית' אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא ומדקתני אם יש לה מכה תולה במכתה ולא קתני אם יש לה מכה שיוצאה ממנה דם תולה משמע דתולה אע"ג דעדיין לא ידעה אם יצא ממנה דם או לא: ותו אדמפליג אם דם מכתה משונה לפלוג וליתני בדידה ואם לא ידעה עדיין שיצא ממנה דם אינה תולה: וכן משמע בהדיא מלשון הרשב"א ז"ל שכתב עלה דהך ואם דם מכתה משונה פי' דוקא שנתברר שהוא משונה הא לא נתברר תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עד שתראה ודאי וכל שיש לה לתלות ע"כ והרי זה כמו שכתבנו: וקרוב אצלי לומר שגם המרדכי לא אמר אלא דרואה דם על עד דבדיקה שלא בשעת תשמיש אבל הרואה מחמת תשמיש אעפ"י שעדיין לא יצא דם מהמכה אפשר שע"י דוחק השמש בשעה שהוא דש נתמעכה המכה ויצא ממנה דם הלכך קרוב הדבר לתלות במכה גם בדינו של מרדכי מסתברא להקל כיון שהיא אומרת שיש לה מכה תולה בכל מה שיש לה לתלות כ"ש שעור אותו מקום מבפנים הוא רך ומתמעכת המכה ע"י בדיקת העד והדם יוצא הלכך בהתחבר ג' הטעמי' הנזכרי' חדא דאשה בחזקת טהרה ותו דיש לה ווסת קבוע ותו דיש מכה תולין במכה אע"ג דאכתי לא יצא ממנה דם וידעתי שאין אני כדאי לחלוק על הראשונים וכ"ש להקל על הרשב"א ז"ל אני סומך שהוא רב בקי ומובהק וגדול בדורו: הנלע"ד כתבתי עכ"ל הרדב"ז:

ז הנה תשו' זו נעלמה מכל האחרונים שגם הוא פי' בהדיא דברי רשב"א כמו שפי' הב"י ויש לנו אילן גדול לתלות בו ולהקל על אחותינו בנות ישראל:

סימן ה

א (ה) שאלה אשה שראתה לחכם ואמרה בדקתי עצמי בעד והיה עליה מראה לבן או ירוק ונאבד העד או שאמרה ראיתי בו מראה ואני מסופק אם היה אדום או לא מה דינו:

ב תשובה בנדה דף כ' אין נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו וכ"כ בטור וש"ע סי' קפ"ח וסיים ואם הוא מראה לבן או ירוק טהור והנה מדכתב הש"ע כזה ראיתי ולא כתב סתם נאמנת אשה לומר דם לבן וירוק ראיתי ואבדתיו משמע דוקא שצריכה להביא דם אחר כיוצא בו אם לבן לבן ואם ירוק ירוק וכ"כ רש"י שם בהדיא וז"ל כזה ראיתי מביאה דם אחר שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי כו' ע"ש והטעם כתב רשב"א הביאו הב"י דלא אמרינן שהיא טועה בדמיונות עכ"ל וא"כ י"ל דוקא כשמביאה לפנינו דם אחר ואומרת כזה ראיתי שפיר י"ל אמרינן שאינה טועה בדמיונות משא"כ כשאין דם לפניה לומר כזה ראיתי אמרינן דטועה בדמיונות ואמנם נ"ל דליתא דברייתא זו דכזה ראיתי נשנית בימים קדמונים שהיו מטהרין כל דם אפי' אדום אם אינה מה' מראות ובזה בודאי אמרינן שטועה בדמיונות ולכן צריכה לומר כזה ראיתי דר"ל שמביאה דם אדום ואומרת כזה ראיתי אבל בזמנינו שאינו טהור רק מה שאינו נוטה לאדמומית כלל ולכן א"צ שתאמר כזה ראיתי אלא כשתאמר ראיתי לבן וירוק נאמנת (וע"ש ברש"י שיש ט"ס וכצ"ל לא מספקינן לה בטומאה) ומה שכתב הטור וש"ע כזה ראיתי הם נמשכין אחר לשון הברייתא אבל אין הפירוש שוה אלא שכונתם שנאמנת לומר איזה מראה ראתה לבן או ירוק ולפ"ז כיון דלא תלינן לה שטועה בדמיונות אפי' לקולא כ"ש לחומרא אם ראתה איזה מראה ואמרה כמדומה לי שהיה נוטה לאדמומית או אפי' אמרה שמסופקת בזה ונאבד טמאה. ונ"ל עוד שאם מראה דם זו שהיא מסופקת בה לחברתה וחברתה אמרה שאינה נוטה לאדמומית מותרת לסמוך עליה דאע"ג דאינה נאמנת לומר כזה טיהר לי פלוני חכם זהו דוקא בימיהם שהיו מטהרים אפי' מראה אדום דלזה צריך בקיאות ואמרינן כיון דאיתא קמן אין סומכין עליה אבל עכשיו שכל הנוטה לאדום טמא שא"צ לזה בקיאות גדול ודוקא כזה טיהר לי חכם אינה נאמנת דכיון שהיה זקוק למראה זו לשאול לחכם או משום שצריכה לדמות בזה אמרינן דאינה בקיאה אבל אם אומרת שא"צ בזה שאלת חכם אלא שאינו נוטה לאדמומית כלל גם חברתה נאמנת שהרי סומא וחרשתי חברותיה בודקין אותה כדאיתא בסי' קצ"ו ובאמת נ"ל דאע"ג דבעי בגמרא על אשה אם נאמנת ה"ה דמבעיא באיש ובזמ"הז שכל הנוטה לאדמומית טמא ואין חילוק אכשיו בין חכם לשאינו חכם וא"כ אפי' כשהחכם מסופק אם נוטה לאדמומית ואשה אומרת שבודאי אין נוטה נאמנת דדוקא במה שאינו לפניה שתאמר כזה טיהר לי חכם אף שהיה בו אדמומית אינה נאמנת ועיין בתשובת מ' מהרי"ו סי' כ"ה שכתב דאין לסמוך על הנשים שאומרת שכבר התירו רבותינו שאין נותנין לב לדקדק באיזו דרך שהתירו ע"ש ש"ה שספרו מעשה על אשה שראתה דם עם מ"ר ולידע איך היה המעשה שהתירו ע"ז א"ש דאין נותנין לב אך מה שסיים שם והא דנאמנת לומר כזה התיר לי היינו דוקא לעצמה לא משמע הכי ועוד שהרי החרשת חברתה בודקת אותה וצ"ע:

סימן ו

א (ו) שאלה נשים שמצוי אצלם למצוא בבדיקת עד כמין קורט שחור או אדום ויש מהם שאין העין שולט בהם מפני דקותם עד שא"א לבדקם ע"י מיעוך וכ"ש בפושרין וגם אם נפרד ע"י מיעוך צפורן לחלקים דקים אם זה נקרא נימוח או שר"ל שנימוח שיחזור להיות צלול כדם ממש:

ב תשובה דבר פשוט דר"ל נימוח כדם ממש צלול שהרי שנינו כמין עפר ופרש"י וראב"ד ורשב"א שנתפרד כעפר וע"ז אמרו אם נימוח הרי להדיא דמה שנתפרד לא מקרי נימוח וכן מוכח מתוס' נדה כ"ג ע"ב ד"ה אם נימוחו דאל"כ לא מקשו מידי דהתם בעינן שיחזור לכמו שהיה משא"כ הכא דסגי אם יכול להתפרר שאינו קשה כאבן אע"כ דליתת ומצאתי בתשובת ב"ח חדשים סי' ל"ו וז"ל והנה בדקו הקרטים ובהיותם מגררים במחט מתפרכים לחלקים דקים יבישים כו' ובפירור הנזכר יש לדמות לעפר יבש המוזכר בש"ס הרי להדיא כדברי והגאון בעל בית מאיר השיב לי ע"ז וז"ל אף דזה אמת מ"מ ל"צ להיות כדם צלול אלא אם נימוח כדונג רך נמי נימוח מקרי לדעתי ותדע שהרי התוס' שהביא מקשים משרץ ואלו לימא דנימוח היינו דוקא כמים הא כדונג טהור יותר היה להם להקשות דאדרבה משם נשמע דדם נדה אפי' לח אינו טמא שהרי גבי שרץ שאינו מטמ' אלא לא כשיכול לחזור לכמות שהיה טמא וזה ודאי לא הוי כמים ש"מ דזה לח מקרי ואלו גבי נדה אפילו אינו כמים אלא כדונג הוי נמי טהור הרי שאפילו לח אינן מטמאין א"ו דבאמת אפי' כדונג נמי נימוח מקרי וטמא עכ"ל והשבתי לו ז"ל דז"א דודאי כל דבר צריך שיחזור לכמות שהיה מתחלה דהיינו בשרץ שייך שיהיה רך כבשר ודם צריך שיהיה צלול ולכן הוצרכו תוס' להקשות כמו שהקשו עכשיו עכ"ל ואמנם אף אם שיהיה נימוח ע"י מיעוך צפורן מ"מ עדיין ס' הוא שמא ע"י פושרין לא נימוחו ובפרט שעפ"י רוב ישאום הרוח ונאבדו וכיון דבדיקה זו נזכר בגמרא וקיי"ל דכל מקום שצריך בדיקה ונאבדו או שא"א בקיאין להחמיר והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ רמ"א בסימן ע"ח ובשער רוב וחזקה בסי' כ"א כתבתי והוכחתי דאפי' באיסור דרבנן אם אינו בקי בבדיקה אסור ומצאתי כן בהדיא במל"מ פ"ד מה' בכורות ושם בסי' ט"ו הוכחתי דאפילו לדעת הש"ך והפר"ח דשיטת התוספות להקל בס' השקול מ"מ היכא דאפשר לבדוק ואין בקיאין מודו דאסור ודלא כפר"ח בסימן כ"ט ואף דעכ"פ לשיטתם בנאבד במקום דאנו בקיאים בבדיקה מכשירים מ"מ הכא דאנו מסופקים אם קורט זה הוא בריה או דם והבדיקה מוזכר בגמרא ואפשר דהוא שכיח שדברים אלו ימיחו:

ג וא"כ כשנאבדו בלא בדיקה וודאי אפילו לשיטת התוס' לא מוקמינן אחזקה ודומה לריאה שנמצא בה סירכא או שאר ריעותא דבוודאי מודו תוס' דאם נאבדה בלא בדיקה דאסור וכדמוכח נמי מס' דרוסה מההיא שרקפא דעופית דחנקינהו שמואל והיינו משום דשכיח וכמו שכתבתי בשער חזקה שם דכיון דדרוסה שכיח אסור אפילו בדיעבד לדעת התוס' ואפי' במקום דא"א לבדוק ואפילו אם אנו מסופקים בקרטין אלו אם הם דם או עפרורית בעלמא וכמ"שכ בתשו' ב"ת שם וז"ל ולכאורה נראה שאין מועיל שום בירור ובדיקה בדברים קטנים כאלו שתמיד הם נסרכים והחוש יעיד ע"ז שנמצאים כאלו לפעמים באדם ואף לאחר רחיצה עכ"ל ולפ"ז אין שייך לומר דשכיח שהם דם מ"מ הא קיי"ל בסי' ק"צ סעיף ל' דאפילו בס' צבע ס' דם דטמאה אפילו בכתמים דרבנן כ"ש כאן דהוי ס' דאורייתא ואף למה שכתב המנ"י שם דהתם טעמא משום דעומד להתברר ע"י ז' סממנים אבל במקום דא"א להתברר טהור הא כתב משום דהוי ס' דרבנן משא"כ הכא דהוי ס' דאורייתא:

ד הן אמת שראיתי בלבוש בסי' קפ"ח כתב בהדיא דאם נתמעך ע"י צפורן הוי ס' וטמאה וכתב המ"עמ בפ' המפלת דמרש"י משמע דטהורה שכתב דלת"ק לאו דם הוא ומדברי רשב"א אין הכרע ומ"מ הסכים להחמיר כלבוש אך שלא כתב ראיה לוה רק שכתב דלהחמיר שומעין והנה יש לעשות סמוכין לדבריו שכתב דמרש"י משמע דלאו דם הוא דשם בד"ה ובפושרין פירש"י דאם בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן כו' ולמה שינה רש"י בלשונו כאן לכתוב לאו דם הוא וה"ל לכתוב נמי לא מוכח דלאו דם הוא אלא משמע דלעיל כיון שהקרטין עדיין לא נמוחו בצונן כתב רש"י לא מטהרינן ור"ל שצריך לבדוק בפושרין משא"כ כאן שכבר נימוחו ע"י צפורן וא"א לבדוק עוד ס"ל לרש"י דטהור מ"מ אין דעתי נוחה בזה לפי מה שהוכחתי מכמה מקומות וכתבתי בארוכה שם סימן י"ט דרש"י ס"ל כשיטת רשב"א דאפילו בחזקה גמורה שסותר להספק ס"ל לרש"י דלא מוקמינן אחזקה וא"כ למה יהיה מיקל בכאן מנאבדה בלא בדיקה וכ"כ לי הגאון בית מאיר דאינו מסתברא לעשות פלוגתא רחוקה דלת"ק טהור לגמרי ולרשב"ג וודאי טמא:

ה ולי צ"ע על המע"מ איך נעלם ממנו דברי רמב"ם בפ"ה מה' א"ב הל' י"ד שכתב אם שהו בפושרין מע"ל ואח"כ נימוחו ה"ז ס' טמא וכתב שם המע"מ משום דהוא איבעיא בגמרא אם צריך מע"ל דאפשר כיון דרכיך ולא נימוח באיזה שעות אף שנימוח אח"כ מ"מ טהור וכיון דלא איפשטא הוי ס' טומאה ע"ש וא"כ ומה התם דאפשר שכבר נבדקה ונתברר שלא היה דם מ"מ טמא מס' כ"ש כאן דאפשר כשיבדוק בפושרין יהיה נימוח תיכף כ"ש שהוא טמא:

ו ומצאתי לרמב"ן בהל' נדה פ"ג כתב כמין קליפות אעפ"י שהן קשין כאבן מטמאין אותה עכ"ל ולא הזכיר כלל דין בדיקת פושרין. וצ"ע שהרי בגמרא ובכל הפוסקים איתא להאי בדיקה ודוחק גדול לומר דס"ל דבזמה"ז אין אנו בקיאין שהרי הרמ"א שדרכו לנקוט חומרא ולהגיה על זמן הזה ולא הגיה בכאן ובאמת שצל"ע לפי מה שכתב הש"ך בסימן ל"ו ס"ק ט' בצמקה ריאה דכיון דצריך בדיקה בפושרין כל מע"ל לא בקיאין וא"כ ה"ל לרמ"א להגיה גם כאן שהרי גם כאן צריך פושרין מע"ל ואפשר דעיקר הטעם שם כמ"ש הש"ך שם דא"א בקיאין איזה מקרי חזרה לברייתא ולכן היה נ"ל דהשמטות דפוס הוא ברמב"ן והגאון בית מאיר כתב לי שנרשם זה בש"ע שלו צ"ע מסי' ל"ו ולכן דעתו שהרמב"ן בכוונה השמיט דא"ח בקיאין בזמה"ז ויותר נ"ל כמו שכתבתי דלא לשתמיט בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתוב כן דא"א בקיאין:

ז ועלה בדעתי לומר דדין זה אם נאבד בלי בדיקה תלוי באשלי רברבי אם בדיקה זו שהצריכו חכמים הוא מטעם ס' השקול דהיינו שהקרטין הם ס' דם ס' בריה או דבאמת רובן בריות שצורתן מוכיחות עליהן וטעם הבדיקה אינה אלא משום דהוי מיעוט דשכיח והבדיקה אינה אלא לחומרא כמו דמצינו בדיקה לחומרא בסי' מ"ח בנקוב מצד א' לשיטת הסוברים דבעי בדיקה מצד הדין ואפ"ה בנאבד מותר וז"ל הרמב"ם בפי' המשניות המפלת שערות ס' דם או בריה וכן הוא בת"ה הקצר וכן כתב הרא"ה בבד"ה אבל הרשב"א במשה"ב כתב דרובן בריות וכן כתב בהדיא בתי' נדה וז"ל ובקליפה כו' הוא דבעיא נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בענין זה אלא משום חשש בעלמא מטילין אותה למים ואם נימוחו חוששין להם אעפ"י שרובן בריות נינהו כל שיוצאין בענין זה עכ"ל וכן מסיים עוד שם בסוף ד"ה והר"ז ז"ל וז"ל אלא דקליפות מספקין ליה בבריה עד שנראו שנשרו ונימוחו עכ"ל הרי להדיא משמע מדבריו דכל זמן שלא נימוחו הם בחזקת בריות ולכאורה משמע וודאי דלדבריו אם נאבדו או שא"א לבדקם הם בחזקת בריות רק באפשר לבדקם החמירו חכמים לבדוק משום דהוי מיעוט דשכיח ולשיטת רמב"ם ורא"ה דהוי ס' השקול אם נאבדה טמאה: ולשיטת רשב"א מדויק מאד לשון המשנה לפי מה שכתב התי"ט דגרסי' במשנה רק אם נימוחו טמאה דמשמע דווקא אם נימוחו טמאה אבל בסתמא הם בחזקת בריות דאל"כ איפכא ה"ל למיתני אם לא נימוחו טהורה וכן בשני המעשים שבגמרא שאמרו חכמים תטיל למים אם נימוחו טמאה ולמה לא היו מהדרים בלשון טהרה להשיב אם לא נימוחו טהורה דהא א"א דהוי ס' השקול וא"כ אפילו קודם הבדיקה מחזקת בטומאה עכ"פ מס' וכי ביאת האשה לב"ד לשאול אם היא טמאה מס' או בודאי הלא ביאתה לב"ד לשאול כיון שאירע לה מקרה אם היא טהור והיה להם להשיב דאם לא נימוח טהורה אלא משמע שע"י ראיה זו עדיין מוחזקת בטהרה דרובן בריות וחכמים החמירו ואמרו שאם נימוחו תהיה טמאה אבל מסתם היא טהורה דרובא דאורייתא ומסתמא תלינן שהקליפות יהיה מן הרוב וכן באמת לשון כל הפוסקים משמע הכי הטור והש"ע שכתבו כמין קליפות טמאה והוא שנימוחו משמע דאינו טמאה אא"כ נימוחו וכן משמע להדיא לשון רשב"א שהבאתי אבל בסתם טהור ובזה ישבתי קו' הרא"ש בתשובה ששאל לרשב"א דלמאי נ"מ שאלו חכמים לרופאים ב' המעשים הנזכרים בריש המפלת כיון שלא סמכו על דבריהם כלל דהא הצריכו בדיקה ולפ"ז מיושב דבאמת חכמים לא ידעו דבר זה כלל אם דרך המקור לגדל בריות אלו ושאלו לרופאים והרופאים הסכימו דאדרבה אין דרך דם לצאת משונה בזה הענין אלא מכה יש לה ובאמת חכמים סמכו על דבריהם רק לחומרא כיון שהסכימו הרופאים שהוא מיעוט או שחכמים בעצמם חששו שמא הוא עכ"פ מיעוט דשכיח ולכן אמרו תטיל למים אבל בא"א לבדקם בודאי לסמוך אדברי רופאים ומחזיקין אותה לבריו' דעכ"פ רובן בריות נינהו שהרי הרופאים הסכימו שבודאי הוא מן המכה עכ"פ רובן בודאי בריות הן וא"כ לק"מ קו' הרא"ש והרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל כשיטת המאור והרא"ה דאפי' דם יבש בעי בדיקה וא"כ אין מוכרח תירוץ של רשב"א דרובן בריות (עיין בבד"ה ובמשה"ב לרשב"א) וס"ל באמת דהוי ס' השקול והק' שפיר מנ"מ מרופאים דהא אפילו בנאבדה טמא ואף שאין מוכרת כ"כ שיהיה תלוי זה בזה שהרי הרמב"ם שהבאתי שכתב דהוי ס' השקול מ"מ ס"ל דדם יבש לא מהני בדיקה וכדמשמע מדבריו שם להדיא וע"ש במ"מ מ"מ בדברי הרא"ש י"ל שפיר כן ולפ"ז תלוי דין זה במחלוקת דלרשב"א בנאבד טהור דרובן בריות ולרמב"ם ורא"ה הוי ס' השקול ואף שעשיתי סמוכין לדברי רשב"א מ"מ צ"ע מאד כי לא מצאתי בהדיא בדבר שהצריכו חכמים בדיקה ואפילו מטעם מיעוט דשכיח שיהיה לקולא בנאבד או בדבר שאין אנו בקיאין ואדרבה מצינו להיפך בסי' כ"ד סעיף י"ח בשמוטה ושחוטה דכיון דקיי"ל דבתפס סימנים לא מהני בדיקה ע"כ מטעם דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ובלא תפס מהני בדיקה וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש שם דעפ"י רוב בלא תפס א"א לשמוטה שתהיה שחוטה ולכן מהני בדיקה ועכ"פ מצד הדין היה לנו לומר מסתמא הוא מרוב ואעפ"כ קיי"ל בש"ע דלדידן דאין בקיאין טרפה ואף שאין ראיה משם די"ל דדוקא התם שיש חזקת איסור שאינו זבוח והחזק' מסייע למיעוט והדבר צ"ע דאפשר לדמות למים שאין להם סוף ועיין בשער רו"ח סמן י"ט שהארכתי בזה:

ח ואמנם מצאתי לשלש' עמודי התירה בהדיא להקל תוס' ריש המפל' ד"ה ורבנן דתנן במתני' המפלת חתי' אם יש עמה דם טמאה וא"ל טהורה רי"א בין כך ובין כך טמאה ואמרינן בגמרא דפליגי במפלת וא"י מה הפילה דר"י סבר רוב חתי' מד' מיני דמים ורבנן סברי ל"א רוב חתי' מד' מיני דמים והקשה בתוס' ולהוי כפלגא ופלגא ויהיה ודאי טמא ברה"י אע"ג דאיכא חזקת טהרה וי"ל דלר"י אינו רוב גמור ולרבנן אפי' פלגא לא הוי עכ"ל ואין ס' דמה שהאריכו בלשונם וכ' ויהיה ודאי טמא כו' היינו דכוונתם דבשלמא לבעלה א"ש דטהורה לגמרי משום דאוקמה אחזקת טהרה וכמו שכ' הר"ן בחי' נדה וז"ל וא"ת ואכתי להוי כפלגא ואמאי טהורה לגמרי י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל (והא דכ' תוס' בב"ק י"א דהא דשליא איירי לבעלה אלמא דאפי' לבעלה טמאה בס' א' י"ל דש"ה כיון דוודאי היה שם מקצת ולד כבר אתרע חזקתה טובא ופשיטא לדעת הר"ן שכתבתי בשער רו"ח סמן י"א דומה ממש לטריפות דאין האשה בחזקת שלא יצא הולד כולו וכ"כ הרשב"א בחי' נדה שם כלשון הר"ן ומסיים וז"ל ואינו מחוור דכיון דרוב חתי' מד' מינים הן נפקא איתתא מחזקתה ורש"י פירש דלא טהורה לגמרי קאמר אלא שאינה טמאה כר"י ומשום דר"י קתני טמאה דעשאה ודאי קאמר ת"ק טהורה ומ"מ ס' הוא ותולין כו' ובפ' כל היד הכי משמע מדאמר ר"י בג' מקומות הלכו אחר הרוב ועשאום כודאי ואסיק דר"י למעוטי הא דר"י אלמא משמע דלא עשאוהו חכמים כודאי הא לתלות מיהא הוי עכ"ל ואין ס' דזה שכתב הרשב"א ואינו מחוור דכיון דרוב חתי' מד' דמים נפקא איתתא כו' יש כאן ט"ס וכצ"ל דכיון דמחצה חתי' מד' דמים נפקא איתתא כו' דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל כר' יונה דבכל ס' אע"ג דאיכא חזקת היתר כיון שנולד ריעותא איתרע חזקתה כמו שהארכנו בכללי חזקה סימן ט"ז וע"ש מה שכתבתי בסימן י"ז לתרץ דברי הר"ן דגם הוא הסכים בטריפות כר' יונה וכאן כתב דסמכינן אחזקה ע"ש שהוא נוטה לאמת וכ"כ לי הגאון בית מאיר סברא זו ואמנם התו' לשיטתם בכל הש"ס דמוקמי' אחזקה אף שיש כאן ריעותא ולכן מדקדקים להקשות מטומאה ברה"י דלא מהני חזקה מגז"הכ אבל לבעלה ל"ק להו דס"ל כמו שכתב הר"ן והתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בהא דג' מקומות הלכו אחר הרוב לאפוקי מדר"י דר"ל דאפי' ר"י אינו מטמא אלא מספק ע"ש וא"כ לרבנן טהורה לגמרי ולכן מתרצים דאפי' פלגא לא הוי לרבנן הרי מבואר דלתוס' ור"ן בהפילה וא"י אם הוא אדום או משאר מראות דלרבנן טהורה לגמרי ואף דלשון זה נדחה בגמ' מ"מ סברא זו לא נדחה עוד כ' שם הר"ן בד"ה אלא ארנב"י באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי ובפלוגתא כו' וא"ת אכתי תקשה דמתני' אמאי קאמר אם לאו טהורה ודאי הא ת"ק דברייתא ספיקא משוי ליה וי"ל דשאני מתני' דבדקה ולא מצאה דם וכ"נ דאפי' לא בדקה טהורה דהעמד אשה על חזקתה כו' עכ"ל וכ"כ בחי' רמב"ן נדה לחד תי' דאפי' בלא בדקה טהורה ולפ"ז ע"כ מתני' ה"ק אם יש עמה דם וודאי טמאה וא"ל שאינו יודע אם יש עמה דם או לא טהורה ועכצ"ל דגם התוס' ס"ל כתי' זה דהא לתו' טהורה לגמרי משמע להו ואפי' לפי אוקימתא דמוקמינן דפליגי במפלת וא"י מאיזה מראה הפילה וה"ה בלא בדקה אם יש דם הרי הדבר מבואר דלתוס' ורמב"ן ור"ן אם יש ס' אם דבר זה דם או מעלמא טהור לגמרי ואפי' בלא בדיקה אם נאבד ולפ"ז ה"נ הא דתנן המפלת שערות אם נימוחו טמא' ה"נ קאמר נימוחו ודאי טומאה ואפי' לפי הגירסא שלפנינו דקתני ואם לאו טהורה נמי ה"ק ואם לאו כגון שלא בדקה טהורה כמו שמפרש תוס' ורמב"ן ור"ן ברישא ואמנם הרשב"א לשיטתו דס"ל אפי' בחזקה גמורה לא מוקמינן אחזקה היכא דאיתרע כמו שכתבתי שם סמן ט"ו ולכן מפרש דהא דתנן ואם לאו טהורה היינו דוקא בבדקה אבל לא בדקה טמאה מספק וכן משמע להדיא מרמב"ם בפי' המשניות ואמנם י"ל דהרמב"ם מפרש למתני' לטהרות דלא מהני חזקה כקו' התוס' ולכן ס"ל דטמאה מש' ובע"כ צ"ל בס' צבע וס' דם בסי' ק"ץ דטמא היינו משום דאם הוא דם היא טמאה מדרבנן דלא תלינן מעלמא כיון דבשוק טבחים לא עברה וכדאי' בגמ' להדיא וכמו שכ' תוס' בנדה ס"ב ד"ה הטבילו כיון דשכיח דם מגופה ע"ש אבל הכא שאנו מסופקים אם הוא עפרורית או בריה טהורה לגמרי דאוקמינן אחזקתה ואפי' אם יש ס' אם היא מד' מראות או ס' אם יש עמה דם נ"ל דבאמת לשיטתם בס' דם וצבע בזמן הש"ס אם נאבד מוקמי' אחזקה רק לדידן כיון שעומד להתברר ואין אנו בקיאין לכן מחמרינן דבודאי בזמן הש"ס אין חילוק דבכל דבר שיש בו ספק ועומד להתברר צריך לבדוק ואם לא בדק ונאבד טהור אבל לדידן בדבר שא"א לבדוק ונאבד באמת טהור רק בדבר שיש לו בדיקה רק דאין אנו בקיאין וא"כ כיון שאם היה בפנינו צריכין אנו להחמיר עד שיבדק וכיון דאין אנו בקיאין מחמרינן ה"ה בנאבד טמא וא"כ קרטין קטנים הללו שגם בזמן הש"ס לא היה אפשר לבדקם בפושרין מחמת דקותן לשיטת תוס' ורמב"ן ור"ן טהורה:

ט ונ"ל דאף שכתבתי לעיל דברמב"ם אי' להדיא בנימוח תוך מע"ל דטמאה מס' מלבד שי"ל דהרמב"ם מוקי כילי מתני' דנדה לענין טהרות וכדמשמע נמי מתוס' ובטהרות לא מוקמי' אחזקה מגזרת הכתוב ואמנם י"ל תירץ מרווח דאפי' הלבוש שכ' דאם נתמעך בצפורן טמאה מס' דוקא התם שנימוח ונעשה דם והרי יש דם לפנינו רק דאנו מסופקים שמא אם לא נשרה כ"כ לא היה דם וא"כ כיון שיש דם לפנינו עכ"פ אתרע חזקתה משא"כ כשאנו מסופקים אם קורט זה הוא ברי' או דם ופשיטא אם יש לספק ג"כ שמא הוא עפרורית בעלמא או בס' אם הוא ממראה טמאה או טהורה וכן במפלת חתי' וא"י אם יש עמה דם ואין כאן ריעותא ברורה לפנינו אף דבודאי ע"כ מוכח דהוי ריעותא כמו שכ' לי הגאון בעל ב"מ והוכיח כן מדברי ר"ן שהבאתי ד"ה אלא אר"נ שכתב שיש ס"ס להחמיר ע"ש מ"מ ריעותא ברורה אין כאן ודומה להא דכ' המחבר בסי' ל"ט בס' אם הסרכא בגב או בחיתוך והוא מתשו' רשב"א והפ"ח כתב שלא רשב"א חתם עליו דלרשב"א כיון שיש ס' השקול לא מוקמי' אחזקה וכתבתי בכללי חזקה סי' ט"ז בשם התב"ש דליתא לדבריו דכיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל כמו שכ' הרשב"א בסרכא תלויי' מודה רשב"א דאזלי' בתר חזקה ע"ש ושם כתבתי דעדיין צ"ע לדידן דקיי"ל אין סרכא בלא נקב וא"כ ע"כ יש כאן ריעותא דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל יש סרכא בלא נקב וע"כ צ"ל כיון דסרכא בחיתוך לא נקרא ריעותא כלל כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט אף שיש כאן דבר ריעותא קצת דודאי הוא מחמ' נקב מ"מ מכשרינן וה"נ הכי הוא אף שיש ריעותא קצת שהרי הפילה חתי' מ"מ כיון שהחתי' מצד עצמה אינה ריעותא רק דיש בה ס' אחד אם יש עמה דם ולכן י"ל דגם הרמב"ם והלבוש מודים להקל דהא בתוס' ורמב"ן ור"ן אי' להדיא להקל וכבר הארכתי שם בסי' י"ז בסברות אמיתות דאף דקיי"ל כשיטת ר' יונה ורשב"א בדיני טרפות שלא לסמוך אחזקה משום דהתם דהחזקה אינו אלא מכת רוב בהמות כשרות וכיון שיש כאן ריעותא ברורה הרי חזינן שיצאתה מן הרוב ואין לה שום חזקה אבל בנדה שיש לה חזקת טהרה תיכף משפסקה בטהרה והיא בחזקת שאינה רואה דם ואיך נאמר שדבר זה הוא דם והא זה סותר לחזקה ולכן הר"ן אף שבטריפות כתב כדעת ר' יונה מ"מ כתב כאן להדיא דאזלינן בתר חזקה והיינו בדבר שלא היה אפשר בבדיקה אף בדין הש"ס או באפשר בבדיקה ואנן נמי בקיאין בבדיקה ונאבד בלא בדיקה אך צ"ע דמאן מפיס איזה קורט כ"כ קטן שא"א בבדיקה או טמא היא אפשר בבדיקה וכיון שאין המורה בקי לבדוק אף שנאמר שאנו בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שהמורה הזה אינו בקי בבדיקה בזה לא מהני נאבד שהרי קי"ל דבכ"ד שאין אנו בקיאין בבדיקה להחמי' ואפי' לדעת התי' כמו שהארכתי בשער חזקות:

י ולכן צריכין אנו לבוא לעיין בהיתר שכתב הס"ט בסי' ק"ץ שכתב שיש כאן ס"ס ס' מצדדי' ואת"ל מן המקור שמא אינו נימוח ונ"ל דאפי' אם אינו יכול לבדוק אם הוא נתפרר שיהיה כמין עפר וא"כ אפשר שהוא דם יבש ובזה לא מהני מה שאינו נימוח לרוב הפוסקים מ"מ יש כאן ס"ס שמא מצדדים ואת"ל מן המקור שמא הוא בריה ומצאתי בתשובת הב"ח הנ"ל שכ' הגאון מהו' שמואל עפשטיין ס' מעלמא ואת"ל מגופה שמא אינו נימוח ואף דמשמע שם משום שבדקה בשתן ומצאה ג"כ חצץ מ"מ ס"ס זה שייך בלא"ה ומסיים שם דאפי' בהרגישה טהורה ומהרש"א השיב לו והסכים עמו מטעם אחר אבל לא דחה דבריו ואף שהתו' שהבאתי נדה ס"ב ד"ה הטבילו כ' בס' צבע דמטעם ס"ס לא מקלינן היינו כמו שכתבו תוס' שם דס' שמא מעלמא לא נקרא ס' כלל כיון דרגיל להיות מגופה כיון דבשוק טבחים לא עברה אבל בדברים קטנים כאלו צורתן מוכחת עליהן שאינם דם ושכיחי נמי מעלמא כמו שכ' בתשובת הב"ח שהבאתי אך שם היה המעשה שנמצאו נקודות שחורות וזה מצוי באמת מעלמא ולא מבעיא כשהיא בימי טהרתה אלא אפי' אם היא בימי ספירה נמי יש לה חזקת טהרה כדהוכחתי לקמן סימן י' וכמו שכתב הרשב"א בחי' נדה ב' ד"ה התם וז"ל דודאי כיון שהפסיקה בטהרה בחזקה זו קיימא והא דאמרינן אשה הואיל דשכיחי בה דמים דוקא לטהרות עכ"ל ועיין בתוס' גיטין כ' ע"ב ואין זה ס"ס שזותר לחזקה עיין בש"ך בכללי ז"ס ואף שהכ"מ בפ"ט מהל' א"ב כ' דהא דהחמירו חז"ל בכתמים ואע"ג דהוי ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מעליה ובתי' א' כתב דכיון דלא עברה בשוק של טבחים אין כאן ס' שמא מעלמא והתימא שלא זכר שכ"כ תוס' בהדיא שהבאתי וכבר כתבתי דזה לא שייך בדברים קטנים כאלו ואפילו לתי' א' שכתב הכ"מ דאעפ"כ ראו חכמים להחמיר ע"ש הרי דאפילו במקום ס"ס גזרו ז"א שהרי אנו קיי"ל אפילו באיסור נדה להקל מטעם ס"ס וכדכתב רמ"א בסימן קפ"ז ובסימן קצ"א ובהדיא בגמ' בפ' אשה שעשתה צרכיה אלא דכונתו כיון דחכמים רצו לגזור על כתמים ובכל כתם יש ס"ס וא"כ א"א לגזור כלל וזהו שכ' דאעפ"כ ראו לגזור לעשות סייג לתורה אבל בודאי במה שהוא ראיה ממש בזה במקום ס"ס מותר דהא בזה אין כאן תקנו' חכמים כלל וגם לפי מה שכתב בעה"ג שהרופאים אמרו שטיפין קטנים הם מצדדים ואף שאם ימצא טפת דם לא הייתי סומך על זה שהרי דם לפנינו וכבר כתבתי מרמב"ם ולבוש להדיא דהיכא דיש לפנינו דם בעין ל"א מוקמינן אחזקה אבל בקרטין הנלקטין מן העד ואין רואין שום לכלוך על העד בזה ודאי יש לספק שמא מעלמא ושמא הוא בריה ואין אנו צריכין לכנוס בדוחק לומר שמא מן עליה דבזה יש מחלוקת אם רוב דמים מן המקור כמו שכתב הט"ז בסי' ק"ץ אף דבדברים משונים כאלו לא שייך רוב דמים מן המקור מ"מ אין אנו צריכין לזה דיש לנו ס"ס מרווח שמא מעלמא כמו שכתב בתשו' הב"ח שהחוש יעיד ע"ז ושמא הוא ברי' ואין שום חילוק בין ס"ס זה לס"ס שכתב התוס' שמא צבע ואת"ל דם שמא מעלמא ומה שכתב הש"ך וכל האחרונים דס"ס שאין א' מתיר מחבירו אינו נקרא ס"ס עיין בשער הקבוע סימן נ"ב מה שכתבתי בזה. דכללא היא שיהיה ס' א' יותר קרוב להתיר ר"ל דבספק א' אין כאן שום מיחוש לאיסור ואת"ל שיש כאן לחוש לאיסור הרי גם כאן יש לומר שהוא מותר כנידון דידן שמא מעלמא א"כ אין שום צד איסור את"ל מגופה שמא אינה נמוח וכן ספק מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא מן המכה ובזה מתורץ קו' הש"ך סימן ק"ץ ס"ק מ"ה דשפיר הוי ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מן הירך וכמו שכתב הט"ז שם ס"ק א' בשם הכ"מ פ"ט הל' א' אבל שנאמר ס' מן הצדדים ואת"ל לא מן הצדדים שמא מן העליה זה אינו אלא ס' אחד וכן אם יש להמכה אבל אינ' יודעת אם המכה במקור וא"כ אין לומר ס' מן הצדדים את"ל מן המקור שמא מן המכה כיון שאינה יודעת אם יש לה מכה במקור וע"כ צ"ל ס' מן הצדדים שמא מן המכה וז"א אלא ס' א' דמ"ש מן הצדדין או מכה שבצדדין דכיון דא"י שיש מכה במקור אמרינן רוב דמים מן המקור באופן דנקטינן דבקרטין כאלו הוי שפיר ס"ס ובזה סרה קו' הש"ך בסי' קפ"ז ס"ק כ"ב ודברו רמ"א שרירין וקיימין ומכ"ש לדעת רשב"א שכתבתי דרובן בריות (ואפשר גם לדעת' הרא"ה כיון דאיכא נמי מעלמא ובהצטרף למחצה בריות הוי רובא להתירא): ואפי' אם ס' אם הם כמין קליפות ועפר מ"מ הוי ס"ס שמא מעלמא יאף דנימא דאינו שכיח הא גם מן המקור אינו שכיח שיצא בענין זה ועיין בכלל ס"ס שהוכחתי דזה הוי ס"ס דהא ס' מן האיש לא מצוי כלל רק כיון דגם זה אינו מצוי שתראה בשעת הטלת מי רגלים ולכן חשבינן גם זה לס' אף שאינו מצוי וה"ה הכא וגם י"ל דהם מצדדים מפיות הגידין אשר שם כמש"כ בתשו' עה"ג ובהצטרף נמי מעלמא עכ"פ הוי ס' השקול ובפרט נקודות שחורות דשכיחי מעלמא וגם ס' שמא אינו בהרגשה דאף שאז עכ"פ טמאה מדרבני' במקום שיש ס"ס אפילו מדרבנן טהורה כמ"שכ הש"ך בכללי ס"ס בהערינג כמש"כ הגאון ס"ט והגאון בית מאיר ועכ"פ יש ראיה ממנהגא שכל הנשים שותקות מן הצנועות במה שמראין קרטין כאלו כלל למ"ץ ואומרים שהוא רק עפרורית הנדבקים בשערות ובבגדים ואם אינן נביאות כו' דעכ"פ מצוי הדבר שיבא מעלמא. וליחוש שמא היה איזה לחלות דם על הקורט הרי כתבתי דעת הר"ן והרמב"ן דאפי' במפלת חתי' ולא בדקה טהורה ומעשים דבגמרא מיירי בהפילה ויודעת שיצא מן המקור ולכן הצריכו בדיקה דל"ש שס ס"ס ועוד נ"ל דמשנה וגמ' מיירי במפלת קרטין שיש בהם ממש דק שבדקים שעכ"פ אפשר בבדיקה אבל אלו קרטין לא יוכל לבדוק כי נאבדו במשמוש היד ולדעתי גם חכמי המשנה לא יכלו לבדוק אותם דבזה אין שייך לחלק בינינו לבינם כיון שהוא מחמת קטנן כאשר החוש יעיד ע"ז והוי כדבר דלא שייך בו בדיקה דלתוס' ור"ן ורמב"ן לתי' א' טהורם ואף שהרשב"א מחמיר הם מרובים ובפרט לפי מה שכתבתי בשער חזקה סי' י"ג דהר"ן הכריח מגמ' דנדה נ"ז דבנדה מוקמינן אחזקה אע"ג שיש ריעותא לפנינו ע"ש:

יא ועוד די"ל דגם הרשב"א מודה בזה שהרי כתב דרובן בריות נינהו ומשום חשש בעלמא מטילין אותן במים כמו שהעתקתי לשונו ואף דהרשב"א מפרש במפלת חתי' וא"כ טהורה ר"ל מטומאה ודאית ועכ"פ טמאה מס' י"ל במפלת קליפות אפשר דגרס כמו שכתב התי"ט רק אם נימוחו טמאה ושפיר י"ל דמודה בקליפות שנאבדה דטהורה והבדיקה רק להחמיר:

יב ועוד י"ל דכיון דנוכל לומר שהן מעלמא ואין כאן ריעותא כלל לכ"ע מותר אף בלא בדיקה וכמו שכתבתי בשער חזקה סי' ט' בשם הרשב"א ומתני' וגמרא מיירי שידוע שבודאי הוא מגופה וא"כ איכא בוודאי ריעותא לפנינו רק דנוכל לומר שהוא ממכה ולכן צריך בדיקה ומכ"ז נ"ל להקל כשנלקטין הקרטין מן העד ולא ניכר בעד שום רושם אדמימות או שחרות ובלבד שלא יהיה בבדיקת של הפסק טהרה דעדיין אין לה חזקת טהרה ואדרבא חזקת טומאה ולדברי רמ"א שכתב דג' ימים ראשונים עדיין לא הוחזקה שנפסק דם המקור צ"ע לטהר בתוך ג' ימים לטעם דס"ס אין חילוק דהא כדעת קצת פוסקים אפי' במקום חזקת איסור מקלינן בס"ס כדאי' בסי' ק"י ומכ"ש הכא דעכ"פ לכ"ע חזקת טומאה כבר פסק תיכף לאחר בדיקת הפסק טהרה וכמש"כ תוס' בגיטין ב' ע"ב וביבמות אבל לטעם משום חזקת טהרה א"כ לשיטת רמ"א צ"ע ואמנם בקרטין שחורים נ"ל דאפילו בתוך ג' ימים יש להקל דזה מצוי למצוא על בגדים לבינים ותלינן במצוי ומכ"ש דשייך בזה הס"ס שמא מעלמא כמש"כ בתשובת ב"ח שהבאתי ואמנם האדומים בצורת קליפות ושערות או שנפרך ע"י מחט או ע"י צפורן יש להקל בשעת הדחק דאף דאינו מצוי מעלמא מ"מ כיון דיש מיעוט מעלמא ומצדדים ומחצץ שבכליות ובהצטרף כולם עכ"פ הוי ס' השקול דהא מן המקור ג"כ אינו שכיח שיצא דם בענין זה ואם אין להם צורת בריה בשעת הדחק יש לסמוך על תוס' ור"ן ורמב"ן בתי' א' להתיר מכח חזקת טהרה לאחר ג' ימים ולא דמי לדם יבש דשם אינו אלא ס' שמא לא נמחה לדעת קצת פוסקים אבל הכא הוא ס' שמא אינו דם כלל ושמא מן הצדדים ובהצטרף ג"כ חזקת טהרה וצ"ע:

יג ואין להקשות דא"כ למה האריך הר"ן בתשובה סי' מ"ט הביאו הב"י בחצץ אדום לטהר ולא כ' טעמים אלו שכתבתי זה לק"מ שהרי בגמ' נמי אמרי' תטיל למים ולא טהרו מחמת חזקת טהרה משום דהיכא דמצינן לברורי צריך לברר וה"נ במעשה דר"ן י"ל דהיו גדולים קצת וכמש"כ הב"י בבד"ה או די"ל דאותו מעשה היה דלא היתה יכולה לפסוק בטהרה ואין לה עדיין חזקת טהרה משא"כ כשכבר פסקה בטהרה דיש לה חזקת טהרה וה' יצילנו משגיאות:

סימן ז

א (ז) שאלה אשה שיש לה חולי המוציא דם מבית ריעי ובדקה בעד הבדוק ונגעה שם ונמצא דם על העד ואמרה שבשעת בדיק' הרגישה איזה הרגש בגופה לא הרגשת פתיחת המקור וגם לא הרגשת זיבת דבר לח רק הרגשת הגוף וקודם הבדיקה לא הרגישה שום הרגש אם נוכל לומר הרגשת העד היה והדם הוא מבית ריעי כיון שהוא בתוך ימי ווסתה:

ב תשובה צריך אני להקדים איזה כללים והם קילורין לעינים לכל הל' נדה. כיון דקיי"ל דאם הרגישה הוא ספק דאורייתא שמא היה הרגשת דם וא"כ צריכין אנו לחקור מה הוא הרגשה וכבר דברו מזה האחרונים אם ר"ל שתרגיש יציאת דם מן המקור או זיבת דבר לח לחוץ או שאר הרגש הגוף והנה בנדה ג' תוס' ד"ה מרגשת כ' וז"ל מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ורש"י כ' שם וז"ל כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה וז"ל רמב"ם בפ"ט מהל' א"ב אין האשה מתטמאה מ"הת בנדה עד שתרגיש ותראה דם ויוצא בבשרה עכ"ל. ונ"ל מדלא כ' שתרגיש שיצא דם בבשרה אלא כונתו שצריך ג' תנאים. א' שתרגיש ר"ל לאפוקי שלא בהרגשה ב' אפי' אם תרגיש שנפתח המקור ויצא ממנה ליחה לבינה וכדומה טהורה אלא דוקא דם. ג' שכ"ז שלא יצא מן המקור אל הפרוזדור טהורה עד שיצא בבשרה דהיינו מן השינים ולחוץ כדאי' כ"ז שם בפ"ח ופ"ט וז"ל רמב"ן בהל' נדה אין האשה כו' עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה ע"כ וז"ל רשב"א בתה"א והקצר אין האשה כו' עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא שנאמר דם יהיה וכן העתיק הלבוש. ומדברי כלם נלמד שא"צ שתדע שנפתח המקור אלא שתרגיש איזה הרגשה שיהיה שהרי אין א' מהם שיכתוב פתיחת המקור:

ג ועוד ברמב"ם פ"ה וז"ל האשה שהשתינה מים כו' ה"ז טהורה ואאילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו עכ"ל והוא מסקנת הש"ס דף נ"ז דמוקי למתני' בדארגשה הרי להדי' כמו שכתבנו והכי מוכח עוד בגמ' שאמרו שם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך והא מבעי' ליה שמטמא בפנים כבחוץ כו' והאי בפנים אינו ר"ל במקור שהרי כ"ז שהדם במקור מן השיניים ולפני' אינו מטמא כדאי' בנדה י"ז וברמב"ם פ"ה וא"כ ע"כ בבשרה אינו ר"ל במקור וא"כ איך אפשר לומר שתרגיש בבשרה ר"ל במקור ועוד דהא דטומאת נדה דוקא מן המקור ילפי' מקרא אחרינא ממקור דמיה ש"מ בבשרה כולל כל הגוף ונאמן עלי הדיין שמצאתי ראיה זו בתשו' אמ"ו נ"ב:

ד וראיתי להגאון בעל ס"ט שהביא כן דעת כל האחרונים וכ' דהשב"י הוכיח דע"כ זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה מדפריך הש"ס שם מאשה שהטילה מים ופריך אי דארגשה כו' ואי דלא ארגשה כו' ואם כן מוכח דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה דאל"כ איך שייך דלא ארגשה ומזה הסכים עמו הס"ט ריש סימן ק"ץ. ולענ"ד כמעט עיון נדחה ראיה זו דקו' הש"ס אי דלא ארגשה הרגשה אחרת דהרגשה זו בודאי יש לתלות דהוי מי רגלים וכדכתב הרמב"ם בדין זה וז"ל אע"פי שהרגישה שנזדעזע איבריה וכן כתב הס"ט שכן תי' מהרשש"ך ולענ"ד בכונה כתב הרמב"ם זה דוקא במשתנת ולא כ' דין זה בעד שנתן תחת הכר דמוקי לה גמ' נמי בדארגשה ולא העתיק רק לשון המשנה והיינו ע"כ דסמך עצמו דסתמא כפרושו דאין חילוק אם הרגישה או לא וא"כ למה פי' כאן וכ' בהדי' דאפי' הרגישה אלא דבא להורות לנו דאפילו הרגישה ג"כ הרגשה שאינה יכולה לתלות במי רגלי' כגון שנזדעזע איבריה אפ"ה תולה כ"ז במי רגלי' ומה שהעתיק הס"ט שם דמ"מ ק' דמ"פ ואי לא ארגישה הרי ע"כ היה הרגשה וכיון דהרגשת הזיבה ומי רגלים באים כא' לא תלינן ההרגש במי רגלים לבד ואף שהר"ן בחי' נדה ר"פ הרואה כתם כ' דהא דמשני הש"ס תרתי ש"מ ר"ל כיון דבעינן הרגשת דם ממילא אימעיט לא בשפיר ולא בחתי' שלא היה הרגשת דם רק הרגשת שפיר ע"ש בר"ן כ' הס"ט דע"כ דעת הפוסקים אינו כן דהא בכתם אע"ג דידעה בודאי דלא הרגישה מ"מ טמאה מדרבנן וא"כ ק' למה מצאה בשפיר טהורה אפי' מדרבנן אע"כ דגז"הכ הוא ע"ש ואין בזה כדאי לדחות דברי הר"ן די"ל כיון דמילתא דל"ש לא גזרו רבנן אלא דוקא בכתם דשכיח וא"כ שפיר נוכל לומר דקו' הש"ס אי דלא הרגישה הרגשה אחרת רק זיבת דבר לח בודאי טהורה שזה הרגשה בודאי מן מי רגלים הוא כמו שפיר וחתי' דלא נניח הודאי ונחוש לספק וראיה לזה שהרי ביש לה מכה באותו מקום שודאי מוציאה דם אנו תולין ההרגש בדם המכה יצא לנו שהכל נקרא הרגש בין זיבת דבר לח בין הרגשת הגוף דהתורה הקפידה רק שתרגיש אבל אין נ"מ במה היה ההרגש:

ה ולפ"ז הנשים שרגילין שיוצא מהם ליחה לבינה מדינא צריכין לבדוק תמיד כשמרגישים ואם לא בדקה טמאה ואמנם בשער רו"ח סי' כ"א הארכתי דלעולם תלי' במצוי וא"כ בין ווסת לווסת וכ"ש בימי עיבור והנקה כיון דאז פתיחת המקור לא שכיח וזיבת הליחה מצוי אצלה בדיעבד אם לא בדקה טהורה אם לא הרגישה רק זיבת הלח וגם אפשר לדון כיון דאם תצטרך בדיקה בכל פעם הוא טורח גדול שמצוי אצלה מאד וכמעט שצריכה אז שתהיה עיניה בין שיניה תמיד הוי כדיעבד אך תוכל לשאת מוך באותו מקים וצ"ע: ועיין שער רוב וחזקה ססי' י"ג דמ"ש אם יש מכה שמוציא דם אדום או ליחה לבינה דהא דם לבן ג"כ מן המקור אם לא שמרגשת הרגשה אחרת אבל הרגשה שזב ממנה נ"ל דלא הוי הרגשה כיון שמצוי ורגיל תמיד:

סימן ח

א נחקור אם דם שנמצא ע"י בדיקה הוי נדה דאורייתא או לא. בכו"פ ריש סי' קפ"ג הביא בשם תשו' ש"י דתליא בפירוש הסוגיא בנדה נ"ז דמשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש או עד ובזה י"ל דה"פ לעולם דארגשה כפשטא דלישנא דר"ל שהאשה אומרת שהרגישה רק דאנו אומרין שטעתה בהרגשה ותולין אפי' לקולא (ולפ"ז דוקא כשאומרת הרגישה אבל אם גם האשה אומרת שלא הרגישה ל"א כלל שהיא טועה ואין כאן ס' כלל ואפי' היכא דליכ' הוכחה לטהר נמי טהור) או י"ל דה"פ לעולם דארגשה ר"ל אעפ"י שהיא אומרת שלא הרגישה אנו אומרי' שהרגיש' רק שטעתה (ולפ"ז בכל בדיקות אפי' לא הרגישה הוי ס' דאורייתא ואם אמרה שהרגישה אין כאן ס' כלל ואפילו נוכל לתלות לא תלינן) והביא ראיה מרמב"ם פ"ט מהל' א"ב שכ' אין האשה כו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ומד"ס כו' ומדכ' ומד"ס מוכח דמה שכ' מקודם הוי דאורייתא ולכן ברור דס"ל לרמב"ם דע"י בדיקה הוי ס' דאורייתא ומיהו כ' הכו"פ דדוקא כשהכניסה העד לפרוזדור בזו אמרינן שסברה הרגשת עד אבל אם רק קנחה מבחוץ ל"א שטועה בהרגשה ולכך מדייק הרמב"ם וכ' ובדקה ומצאה לפנים מן הפרוזדור ואף שאין מוכרח כ"כ מ"מ מילתא דמסתבר הוא דמ"הת תטעה כיון שלא הכניסה לעד ומ"מ מה שכ' הכו"פ דהוי ס' דאורייתא אינו מדוקדק דע"י בדיקת עד הוי ודאי דאוריית' כמו שכ' הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה וכיון שהוא חזקה ודאי הוי דאורייתא שהרי בנמצא על שלו אותיום חייבין בחטאת ול"א שמא הרגשת שמש היה דכיון דדם זה ודאי מגופה ובשעת תשמיש רק שאנו מסופקים שמא לא בהרגשה אמרי' חזקת דם בהרגשה וה"ה בעד ויש לדחות דהא מוקי מתני' בשבועות במשמש סמוך לווסתה ולכך לא תלי בהרגשת שמש אך מ"מ לשון רמב"ם משמע שהוא ודאי ובזה נדח' מה שכ' הס"ט בסימן קפ"ג דדעת הט"ז בסימן ק"ץ באשה שנגעה בעד בבית ריעי שכ' להקל דמטעם ס"ס מיקל שמא מבית הריעי ושמא שלא בהרגשה דז"א דזה אינו ס' כלל כיון שסותר לחזקה וכמש"כ הט"ז ס"ס ק"י ומצאתי בכו"פ סי' ק"ץ שכ' כדברי ודעת הט"ז אי"ה נבאר בסימן י"ב אך צ"ע דלפי דבריהם משמע דאם אמרה להדיא דהרגישה ל"א שטעתה וזה א"א שהרי להדיא כ' הרמב"ם בפ"ה האשה שהשתינה כו' אפי' הרגיש גופה ונזדעזע כו' הרי שמפרש הא דאמרי' לעולם דארגישה ר"ל שאומרת שהרגישה ואפ"ה אמרי' הרגשת מי רגלים וכ"כ שם ברש"י ד"ה לעולם דארגשה ולכן נ"ל דב' הפרושים בגמ' הם אמת דבין שאמרה שהרגישה או אפילו שאמרה לא הרגישה ידוע היה לחכמים דאפשר לאשה לטעות בזה ולעולם הוא ס' דמ"הת לא נאמין לאשה כיון שהתורה האמינתה רק דידוע לחכמים שתוכל לטעות דדוקא הרגש הבא לאשה בלא שום מעשה נאמנת אבל הכא ע"י תשמיש או בדיקה יכולה לטעות. ובזה לק"מ קו' האחרונים דמנ"ל לש"ס דאפילו בדאמרה הרגישה לתלות דטעתה לוקמי בדאמרה שלא הרגישה ובזה אנו אומרים שטעתה אבל בדאמרה ארגישה למה ניחוש לטעות ולדידי לק"מ דידוע היה לחכמים שטועה היא בכך ואין אמירתה ממש:

ב ולפ"ז יצא לנו דאם מצאה דם ע"י בדיקה כיון דודאי דם זה מגופה אע"ג דיש להסתפק שמא לא הרגישה ואפי' אומרת שלא הרגישה הוי ודאי דאורויתא ולא נכנס אפילו בגדר ס' שחזקה שבא בהרגשה והיא תולה ההרגש בהרגשת עד וכדאי' במשנה י"ח ובגמ' שם וחייבין חטאת אבל אם אנו מסופקים בדם זה אם הוא מגופה או מעלמא כמו במי רגלים בזה אמרו' שפיר דאפי' אמרה שהרגישה אמרי' דטעתה ובאמת לא הרגישה דלא איתרע חזקתה כלל משא"כ כשהדם בודאי מגופה הרי איתרע חזקתה ומש"כ ראיה מהגמיי' דאף על ידי בדיקה אינו אלא מדרבנן והיינו ממה שכתב בפ"ד מהל' א"ב דאין לאשה לבדוק אחר תשמיש כו' כיון דמ"הת בעינן שתרגיש אלא דרבנן אסרו רואה בלי הרגשה כמו כתמים והם אמרו והם אמרו עכ"ל ומדכתב הם אמרו כו' משמע דאינו אלא אדרבנן אע"ג די"ל הרגשת שמש ויש לדחות דבודאי אם בדקה ומצאה דם טמאה מ"הת דחזקת דם בהרגשה אבל א"צ לבדוק שמא תמצא דם כיון דלא הרגישה וזש"כ כיון דמ"הת בעינן שתרגיש וזה כיון שלא הרגישה אינה צריכה בדיקה כלל ואע"ג דאפילו רואה בלי הרגשה טמא עכ"פ כמו כתם מ"מ א"צ לבדוק אח"ז וכן משמע בנדה י"ד בדקה בעד הבדוק וטחתו ביריכה דטמא' בנדה ומשמע אפילו לא הרגישה ועוד מדאמר לי' ר' שימי חוששת אמר' לו ואי דארגישה למה חוששת אע"כ אפי' בלא ארגישה ולכן טמאה נדה וס"ל דרק חוששת דאימר הרגשת עד הוא ורב ס"ל חזקת דם בהרגשה:

סימן ט

א נחקור אם בודאי ראתה מגופה וברור לה שבא בלא שום הרגשה ולא ע"י בדיקת עד או תשמיש אם טמאה מדאורייתא או דרבנן וכבר נסתפק בזה מהר"ם מלובלין עיין בס"ט שהאריך בראיות דשיטת רש"י ותוס' דהוו דאורייתא דטעמא דבעי' הרגשה הוא כדי להוכיח דהוי מגופה אבל כשהוא ודאי מגופה אף בלא הרגשה טמא מדאורייתא ע"ש בסי' ק"ץ והמעיין יראה שכל ראיותיו יש לדחות ונקדים דהא ק' לשמואל דאמר בדקה קרקע עולם ומצאה דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש ולמה שבק דרשה דר"ע בנדה נ"ח ע"ב באשה שבאתה לפני ר"ע וא"ל כתם מצאתי וטיהר ר"ע שנאמר דם ולא כתם ונ"ל דמלת כתם משמע שאנו מסופקים אם הוא דם או צבע כמש"כ רש"י נ"ט ע"א ד"ה נמצא עלי' וכמש"כ נכתם עונך שהוא לשון לכלוך ואשה שאמרה לר"ע כתם מצאתי דמשמע דא"י אי דם או לכלוך צבע וע"ז השיב ר"ע דם אמר רחמנא ר"ל דם ודאי ולא ס' כדאמרי' בקדושין ממזר ודאי ולא ס' וא"כ לא צריך למיתלי כלל ההיתר בהרגש' אבל שמואל מיירי ומדייק בלישנא ומצאה דם ודאי ולכן הוצרך ללמוד מבשרה דזה לא נשמע מדר"ע ובזה מתורץ קו' התי"ט שם שהק' דלהוי ככל ס' דאורייתא ומצאתי קו' זו אח"כ בס"ט וגם התי' וא"ל דהא בס' צבע צריך העברת סמנים ור"ע טיהר לגמרי ז"א דדוקא במקום דאין לתלות ולשיטת קצת פוסקים דוקא לטהרות:

ב ואמנם יותר נ"ל לתרץ כי כתם הוא מה שאנו מסופקים אם מגופא או מעלמא וכיון די"ל מגופה א"כ י"ל ארגשה ולא אדעתה כמש"כ רש"י בכתמים וא"כ לא נשמע לטהר מבשרה עד שתרגיש דשמא באמת הרגישה ומכ"ש חזקת דם שבא בהרגשה ולכן הוצרך ר"ע לומר דם ולא כתם ר"ל דוקא אם הוא בודאי מגופה דאפשר דארגשה אבל בכתם די"ל מעלמא טהורה אבל שמואל מיירי ביודעת בודאי שהיא מגופה רק שיודעת בודאי שבא בלא הרגשה ולכן הוצרך ללמוד מבבשרה ולפ"ז מתורץ נמי מה שהק' הס"ט דמ"פ הש"ס לשמואל דלמא ס"ל לשמואל דבודאי מגופא לא בעינן הרגשה ושמואל מיירי בענין דלא הוי ודאי מגופה אף דבדקה קרקע שמא לא בדקה יפה ז"א דא"כ הוי לי' לאתויי דרשה דר"ע דם ולא כתם אע"כ דמיירי דבדקה שפיר ובודאי הוא מגופה ומה שכ' עוד הס"ט ברש"י ד"ה ר' אשי נדה נ"ח וכ' רש"י דשמואל לא מיירי בהרגשה כלל ודבריו תמוהים הם שהרי בהדי' אמר שמואל עד שתרגיש וע"ז בנה הס"ט יסודו לדבריו ונ"ל דלק"מ וכונת רש"י פשוט דמפרש דר' אשי לא ניחא לי' לתרץ כדמתרץ הש"ס דהא דאמר שמואל טהורה היינו מדאורייתא אבל מודה דטמאה מדרבנן דלישנא דשמואל דאמר טהורה ודאי משמע אפי' מדרבנן ולכן ס"ל לר' אשי דאה"נ דטהורה אפי' מדרבנן קאמר אמנ' ע"ז ק' קו' הש"ס מברייתא דעל בשרה ומהרוא' כתם אע"כ דשמואל לא אתי כלל לאשמעי' דין זה דבעינן הרגשה מדאורייתא שזה היה ידוע לכלם והיא דרשה מקובלת לכל ול"צ שמואל לאשמעינן דין זה אלא ה"ק שמואל בדקה קרקע כו' טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש ר"ל שהרי מדאורייתא אינה טמאה אלא עד שתרגיש רק חכמים גזרו על כתמים והכא כיון שהיא קרקע דבר שאינו מקבל טומאה טהורה אפי' מדרבנן דס"ל כר' נחמיה וזהו שכ' רש"י לא משום הרגשה ולא איירי בהרגש' ר"ל שאין כונת שמואל לאשמעינן דין דהרגש' דזה היה ידוע לכולם רק שנותן טעם למה טהורה אפי' מדרבנן והיינו כיון דמדאוריית' בעינן הרגש' לא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה ומה שכתב רש"י כל הנך תיובתא אין כונתו על כל הקו' שהקשה הש"ס דבודאי צריך לתרץ הכל כדתריץ הש"ס אלא אלו ב' קו' אחרונות מברייתא דעל בשרה ומהרואה כתם דמסיק להו הש"ס בתיובתא לשמואל וע"ז כתב רש"י דל"ק הנך תיובתא ולא כ' כלל הנך קו' אלא דבאמת גם לרב אשי בודאי ס"ל לשמואל טעמא דהרגשה:

ג יצא לנו דבכתמים אף על גב דאפשר לומר ארגשה ולאו אדעתא אפילו הכי אינו אלא מדרבנן כדמשמע מסתימת הפוסקים אבל מדאורייתא טהורה מדר"ע דם ולא כתם ואם יודעת בודאי שדם זה מגופה ויודעת בודאי שבא בלא הרגשה ולא על ידי בדיקה או תשמיש בענין שלא היה טעות גם זה אינו אלא מדרבנן ודוקא שלא היה שום הרגש אפי' באיברים ומכ"ש זיבת דבר לח דכ"ז נקרא הרגשה ובזה אפי' כטפת חרדל טמאה דדוקא בכתם שנוכל להסתפק שמא מעלמא צריך כגריס משא"כ כשודאי מגופה אפי' פחות מחרדל טמאה אפשר שזה הוא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו ר"ל אע"ג שבא בודאי שלא בהרגשה שיודעת כן בבירור לא מחמת מיעוטו רק שיודעת כן בודאי ומדאורייתא כיון שלא הרגישה טהורה אעפ"כ החמירו:

סימן י

הא דקיי"ל דאוקי אשה בחזקת טהרה אם זה דוקא בימי טהרתה אבל בימי ליבונה כיון שעדיין היא בטומאתה לית לה חזקת טהרה או ל"ש והנה מיום עמדתי לירד לעומק הלכה מעולם לא נסתפקתי בדבר זה כי לא מצינו בשום פוסק ראשון או אחרון לחלק ביניהם וכדמוכח להדיא ממתני' נדה ס"ח הזב והזבה שבדקו ביום ראשון ושאר הימים לא בדקו דקיי"ל כר"א בחזקת טהרה הן כדאיתא בסי' קצ"ו וכ"כ רשב"א בחי' נדה בריש מכילתא וז"ל דאשה בחזקת טהרה היא ואע"ג דאמרו אשה הואיל ושכיחי דמים כאינה בדוקה משום חומר' דטהרות היא אבל ודאי כיון דהפסיקה בטהרה בחזקה זו קיימא עכ"ל ואמנ' זה ימים ראיתי שכ' אמ"ו בנודע ביהודה שהחליט כמה פעמים דבימי ליבונה כיון שהיא בחזקת טומאה אין להקל אפי' במקום דאיכא ס"ס דה"ל כס"ס שסותר להחזקה בסי' ק"י ואשתומם מאד דל"ד כלל דדוקא ס"ס בשחיטה הוי שפיר ס"ס דסותר לחזקה שהרי ע"י הס"ס אתה רוצה לומר שהבהמה נשחטה ובאמת היא בחזקת שלא נשחטה ובאמת בבדיקה של הפסק טהרה שהיא בחזקת רואה וע"י בדיקה זו אתה ר"ל שכבר פסקה מלראות בודאי א"א להתיר אפי' במקום ס"ס דהוי סותר ממש לחזקה אבללאחר שפסקה בטהרה שכבר היא מוחזקת בטהרה ובין שיהיה הפירוש מוחזקת שלא תראה עד שעת ווסתה או חזקת טהרה בעלמא ואם כן איך הוי סותר לחזקה דמאי שייכות יש לראיה שראתה לראיה זו שתראה עכשיו שנאמר שהיא בחזקת רואה אדרבה בכ"פ היא בחזקת שפסקה לראות ומה אכפת לן במה שהיא בטומאת נדה וכ"כ המל"מ פ"ט מה' א"ב כה"ג ומאד שמחתי שמצאתי שמורי ז"ל חזר בו וכ' דלא מקרי חזקת טומאה אך מה שכ' שם שהוא מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים דף כ"ט ע"א דלרש"י מקרי חזקת טהרה ותוס' הק' על רש"י דלא מקרי חזקת טהרה וגם ע"ז אני תמה מאד שהרי בהדיא אי' במשנה דימי הזוב לאחר שפסק בטהרה הן בחזקה זו ומתני' דנדה ל"ט אבל ימי הזוב בחזקת טומאה כר"ע אתי' ואין הלכה ע"ש בפי' המשניות לרמב"ם ועיין שער ר"וח בסי' נ"ד מה שכתבתי שם ועוד ק' לי דלדברי מורי מה השיב ר"ע לר"א הן מצינו בזב וזבה שספרו מקצת ימים והן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פי שהוכשר שיחזור ויפסול. וק' דהא בהדיא סבירא ליה לר"ע בנדה ס"ח דאם לא בדקו כל שבעה הן בחזקת טומאה ואיך אמר שהן בחזקת טהרה ודוחק לומר דלדבריו של ר"א קאמר דס"ל שם בנדה בחזקת טהרה דא"כ הל"ל הן מצינו בזב לדבריך אבל באמת לק"מ דר"ע מיירי באמת מזב וזבה שבדקו בכל יום ולאחר הבדיקה בודאי הוא בחזקת טהרה אליבא דכולי עלמא דע"כ לא פליגי אלא אם לא בדקו בכ"י אבל בבדקו כ"ע מודים דהם בחזקת טהרה ואעפ"כ אם ראו סתרו ובזה נמי ל"ק מה שדקדק מורי ז"ל שם ברש"י שכ' זב שמנה ד' או ה' ימים והק' דהא גם בשני הוא בחזקת טהרה ונכנס בדחוקים ובאמת לק"מ דכיון דמיירי ע"כ בבדק כל יום לר"ע ונקט רש"י איזה סימן וע"ז הקשו תוס' דאעפ"כ לפרש"י לא דמי לאוכל זבחו ביום ג' דהתם היה כשר בלא שום פקפוק משא"כ הכא עדיין לכ"ע שם טומאה ראשונה עליו שעדיין לא טבל ותירצו דמיירי לאחר שטבל אבל לכ"ע בוודאי לאחר פסיקת טהרה בחזקת טהרה עומדת (ואין הכונה חזקת טהרה ממש דהא עדיין היא בחזקת טומאה לטהרות אלא ר"ל חזקה שאינה רואה כדקיי"ל כר"א במשנה דנדה ס"ח ולדעתי אין ספק בזה וסתימת הפוסקים ראשונים ואחרונים יוכיחו שלא הזכירו שום חילוק וז"ל רשב"א בתה"א דף קפ"ב ולפיכך אע"פי שכל הנשים ס' נדות ס' זבות ואפשר שהיא נדה ומעינה פתות אפ"ה כל שהפרישה טהורה ואפילו ביום הראשון הרי זו בחזקת טהרה עכ"ל:

סימן יא

ולפ"ז נ"ל מה שנסתפק בתשובת מעיל צדקה הביאו הס"ט סימן ק"ץ ס"ק ס"א בבדקה בכתונת שלה ומצאה עליו פתות מכגריס אם תולין לדידן בג' ימים ראשוגים נ"ל פשוט דתולין כמש"כ כל הפוסקים בכתם ואע"ג דכאן הוא ע"י בדיקה אין לחלק דודאי גם לאותן פוסקים דמחמירין בג"י ראשונים לא דס"ל דאין לאשה חזקת טהרה שהרי מוכת להדיא ממתניתין דע"י הפסק טהרה היא בחזקת טהורה אלא דס"ל בכתם גדול כיון דאינו מצוי מעלמא יותר מסתבר דבא מגופה עד שתתחזק בודאי שפסק דם המקור משא"כ בפחות מכגריס דיותר מצוי ותלינן במצוי אבל תוך ג"י עכ"פ שוין הם וכמש"כ הש"ך בסימן נ' בדעת סה"ת ע"ש וכן מוכח שלא הגיה הרמ"א בדין עד בדוק ואינו בדוק לחלק בין ג"ו ראשונים או לא אע"כ דאין חילוק דבפחות מכגריס ל"ש בכתם או ע"י עד שא"ב לעולם תלינן במאכולת ועיין לקמן סימן ט"ז:

סימן יב

א לפי מה שכתבנו יתבאר דאף על פי דדם שנמצא ע"י בדיקת עד הוי ודאי דאורייתא מ"מ אם יש מכה בגופה שמוציא דם ונגעה בו תולה ואפי' אם אמרה שהרגישה איזה הרגש אנו אומרים דטעתה ובאמת הרגשת עד הוא וכמ"ש הרמב"ם במשתנת אף על פי שהרגישה שנזדעזעו איבריה והבאתי לעיל ופשטא דסוגיא דף נ"ז דמשני דלעולם דארגשה והנה לכאורה לא משמע הכי מדברי הב"י והביאם הט"ז בסימן ק"ץ ס"ק כ"ג וז"ל נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית ריעי ובדקה עצמה כו' דאין כאן ס' דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור כמ"שכ הב"י כאן בד"ה ומ"מ כו' דמפני שקנחה בו לא הניח מלתלות במה דאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה והיינו כל שאינו משוך עכ"ל וה"נ דכותי' כו' עכ"ל הט"ז הרי מבואר בב"י ובט"ז דדוקא בדלא ארגשה דלא הוי ס' דאורייתא עוד מוכח מב"י שכתב שם בטחתו בירכה וז"ל והטעם מבואר דכיון דלא ארגשה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה דאפשר לתלות הלכך פחות מכגריס ועוד תלינן בדם מאכולת כל שטחתו ביריכה או נתנו תחת הכר ע"ש והיא הטעם לחלק בין עגול למשוך עכ"ל הרי מבואר דדוקא ברגלים לדבר כגון שלא הרגישה תולין ודלא כמו שכתבתי:

ב ואמנם באמת כבר האריך בזה להקשות הש"י בהס"ט על הב"י והט"ז דהא בהדיא אמרינן בגמרא בעד שנתן תחת הכר לעולם דארגשה וסברה הרגשת עד הוא בנדה נ"ז ואפ"ה עגול טהור וכן כתבתי לעיל דהרמב"ם כתב סתמא חילוק בין עגול למשוך ולא הזכיר דדוקא בלא ארגשה וסתמא כפירושו דאין חילוק וכן מוכח ממה שכתב במשתנת דאפילו מרגשת טהורה כאוקימתא דש"ס שם וא"כ ה"נ בעד שנתן תתת הכר מיירי אפילו בארגשה ועוד הקשו על הט"ז שכתב דאין כאן ס"דא הא מבואר דע"י בדיקה הוי ודאי דאורייתא דשמא היה הרגשה וסברה הרגשת עד היה עיין בס"ט סימן ק"ץ דף ל"ו שהאריך מאד ועוד אני מוסיף קו' שהרי בכל ס' טריפות הוי נמי ס' דאורייתא ואעפ"כ היכא דיש לפנינו לתלות לכ"ע מוקמינן אחזקת כשרות כמבואר בשער רוב וחזקה בסימן י"ג ולמה נשתנה איסור נדה שלא לתלות במכה שלפנינו אף שהוא ספק דאורייתא דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיין בתה"ד סימן ר"ן ובמהרי"ק שרש ע"א ולא מצינו ראיה שחכמים החמירו בנדה שלא נאמר אוקי אשה בחזקת טהרה אדרבה מצינו להדיא דאזלי בתר חזקתה ריש המפלת ואמנם לא יצאו ידי תורת ביאור האחרונים זלה"ה ליתן כלל על התליות באיסור נדה למה פעם תלינן ופעם לא ולכן נבוכו אבירי לב ליתן טעם למה שינו הפוסקי' טעמם בעגול דטהור ובמשוך דטמא דהר"ן בחי' כתב הטעם וז"ל עגול טהור בפחות מכגריס דתלינן במאכולת ואפ"ה משוך טמא שכיון שקנחה בו והוא משוך מוכח מילתא דמגופה אתיא ולא תלינן והרשב"א בתה"ק כתב וז"ל עגול טהורה חזקה אם דם קינוח היה היה משוך וכן פירש"י אהא דאמרינן שם לעולם דארגשה משוך ודאי מגופה עגול טהור עכ"ל הגמרא הרי דבגמרא משמע דלטהר לא בעינן טעם רק על משוך דטמא ופרש"י שם בד"ה עגול אין זה דם בדיקה וכן במשתנת יהיב רש"י טעם למה טהור וכתבתי בשער חזקה סי' י"ח דאזלי לשיטתם דרש"י ורשב"א ס"ל בכל התורה היכא דאתיליד ריעותא ואין לפנינו דבר לתלות בו לא אמרינן אוקי אחזקה והעתקתי שם בסימן ט"ז לשון הרשב"א ריש המפלת שכ"כ בהדיא ואם כן א"צ טעם והוכחה על משוך דטמא רק צריך טעם למה עגול טהור ולכן הוצרכו לכתוב דבעגול איכא הוכחה לטהר: אבל הר"ן שכתבתי שם בסימן י"ג והעתקתי לשונו בריש המפלת דס"ל דבאיסור נדה אדרבה מוקמינן אחזקה אע"ג דבטריפות הסכים לרשב"א וע"ש סברא נכונה לחלק עכ"פ מבואר בהדיא בדבריו דס"ל דמוקמינן אחזקתה ולכן בעגול לא הוצרך ליתן טעם לטהר דמסתמא כיון דספיקא הוי מוקמינן אחזקתה והוצרך ליתן טעם למה משוך טוא משום דיש רגלים לדבר לטמא וע"ש סימן י"ח דברים נכונים ולפ"ז יצא לנו דכל ספק בנדה שוה לכל ס' טריפות ולדעת הר"ן קיל בזה עכ"פ שוה ולפ"ז כל מקום שאין ריעותא לפנינו כלל או אפילו אם יש דם לפנינו ונוכל לומר שהוא דם מכה טהורה דתלינן הדם במכה וכדאיתא בהדיא ברשב"א הביאו הש"ך בסימן קפ"ז ס"ק י"ט ומוסכם מכל הפוסקים והיינו כמו בטריפות דתלינן בזאב ובמשמוש ידא דטבחא ועיין בשו"ת רדב"ז שהעתקתי לשונו לעיל סימן ד' ובמפלת חתי' וא"י אם ממראה טמא או טהור כדאיתא ריש המפלת בזה חולקים הרשב"א לשיטתו כתב בחי' דלא אזלינן בתר חזקת אשה העתקתי לשונו בשער חזקה סימן ט"ז ולתוספות ור"ן העתקתי דבריהם שם סימן י"ז דאף בזה אוקמא אחזקת טהרה כדאיתא להדיא דיש המפלת בתוספות ור"ן אע"ג דליכא לפנינו דבר לתלות ולפ"ז דינו של הב"י והט"ז מוסכם לכ"ע דכיון דיש לפנינו דבר לתלות בודאי מוקמינן אחזקתה ואע"ג שאמרה שהרגישה איזה הרגש כגון הזדעזעות איברים וכדומה אמרינן הרגשת עד הוא כמסקנת הש"ס לעולם דארגשה רק דהתם כיון שאין לפנינו לתלות ס"ל לרשב"א ודעימי' דבעינן הוכחה לטהר ולכך דוקא עגול טהור אבל כשיש לפנינו לתלות לא בעינן הוכחה לטהר דמוקמינן אחזקתה כמו בזאב וידא דטבחא והא דכתבו הב"י והט"ז כיון שלא הרגישה שיצא דם מגופה גם זה אמת ולכן מדייקין בלישנא ולא כתבו בקיצור כיון שלא הרגישה ולמה האריכו בלשונם: ואמנם הוא אשר דברתי כי יש ב' מיני הרגשות. א' שתרגיש שיצא דם מגופה ולתה"ד וכ"פ המחבר בסי' ק"ץ שהרגישה שנפתח המקור להוציא דם ובזה בודאי ל"ש לומר שטעתה בהרגשה אלא דהש"ס משני אליבא דשמואל דאמר עד שתרגיש וכתבנו בסימן זה דאיזה הרגשה שיהיה בק הזדעזעות איברים וכיוצא בו הכל מקרי הרגשה וע"ז הק' הש"ס אי דארגשה למה לאחר זמן או בהניחה תחת הכר ועגול למה טהורה ומשני דלעולם דארגשה ר"ל הרגשת הגוף ואפ"ה אמרינן דטועה בשמש ועד אבל כשתרגיש שיצא דם מן המקור בזה לא שייך טעות וכתב שפיר כיון שלא הרגישה שיצא מן המקור דאם כן בודאי טמאה אי מטעם התה"ד אי מטעם כיון שדם לפנינו לא נניח לומר שדם זה מגופה ולתלות שהוא מנגיעת העד כבית הריעי אבל ההרגשה זו שמרגשת בשעת בדיקה הרגשת הגוף הזדעזעת איברים וכיוצא רק שאינה מרגשת שנפתח המקור בזה ודאי תלינן דכיון דלא הוי וודאי מגופה אוקמינן אחזקתה ואמרינן מבית הריעי בא וטעתה בהרגשה:

ג ועוד נ"ל דדוקא אם לא הרגישה שום הרגשה רק בשעת בדיקה בזה אמרינן דטועה וכיון שיש לפנינו לתלות תלינן אבל אם הרגישה איזה הרגשה שיהיה ומחמת זה בדקה עצמה ומצאה דם לא תלינן אפילו ביש לפנינו לתלות דכיון דודאי אע"ג דבהרגשה זו ודאי טהורה אם לא מצאה דם כדדייק לישנא דתה"ד והמחבר בסימן ק"ץ דדוקא שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם אבל שאר הרגשות הגוף לבד אינו מזיק מ"מ כשבדקה ומצאם דם אע"ג שיש לפנינו לתלות בו לא תלינן דאתרע חזקתה שהרי בזה ל"ש לומר דטעתה בהרגשה שהרי היה לפני הבדיקה ודינא דט"ז מיירי שלא היה לה שום הרגש הגוף רק בשעת בדיקה ולכן בעובדא דידיה אפילו משוך טהור כיון דהיה נמי ע"י משיכה:

ד ומש"כ הב"י בטחתו ביריכה והטעם מבואר דכיון שלא כו' הקשו עליו האחרונים דהא בגמרא מסיק לעולם דארגשה ועוד הקשו דלמה הוסיף הטעם מה שלא כתב הרשב"א נ"ל דנק"מ דהמעיין יראה בב"י שכתב זאת להודיע כדעת רשב"א ולאפוקי מרא"ש וע"ז כתב והטעם מבואר לפסוק כרשב"א דכיון דלא הרגישה ר"ל הרגשת יציאת הדם מן המקור וא"כ דם זה אינו ודאי מגופא רק ס' מאכולת וכיון שהוא עגול טהור ע"ש בב"י היטיב ומש"כ הט"ז דאין כאן ס' דאורייתא היינו משום דאזיל לשיטתו בסימן ל"ט שכתב בפשיטות כשיטת התוספות דבכל ס' השקול מוקמי' אחזקתה וא"כ כיון שיש כאן ס' מדאורייתא ודאי טהורה ואף אם נאמר דלרשב"א לא מוקמינן אחזקה אפשר דאינו אלא מדרבנן ועכ"פ היכא שיש לפנינו לתלות בודאי אין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה שיוצא בוודאי מן המקור ואם כן הוא ספק שמא מבית ריעי ולכן תלינן כ"ז נ"ל ברור:

סימן יג

ואמנם אם הרגישה אפי' שנפתח המקור ובדקה ומצאה ליחה לבינה וגם דם צ"ע אם תלינן ההרגש בליחה ונאמר דדם זה בא מנגיעת העד בבית הריעי דאין כאן רגלים לדבר לאיסור ואמנם יש להבחין דאם הדם מעורב בליחה הרי נראה שהדם מגופה ואז בודאי לא תלינן ההרגש בליחה דמה"ת ואף לפי מה שכתבתי בשם הר"ן בסי' ז' דבמצאה בשפיר ממעטינן מטעם שההרגש היה מן השפיר ולא מן הדם שאני התם דהדם מונח בשפיר משא"כ כשהוא מעורב ואף שכתבתי שם בהשתינה דתולין ההרגש במי רגלים אע"ג שבא מעורב היינו דשם אמרי' שלא נפתח המקור לגמרי דמי רגלים אין באים מן המקור אבל כשדם מעורב בליחה מה"ת נאמר שההרגש היה מן הליחה יותר מן הדם ויש לדמות זה להא דנזיר ס"ו דאמרינן היכא דחזא זיבה וש"ז ולא ידעינן אם היה מעורב הזיבה בש"ז או לא דכיון דודאי חזא טמא כדאיתא שם בגמרא ובתוס' וה' יצילני משגיאות:

סימן יד

א (ח) שאלה אשה שמצאה דם על גב ידה מה דינה:

ב תשובה הנה הרשב"א כתב בשם רבו דהא דאמרינן נמצא על קשרי אצבעותיו טמא מיירי דוקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידי' אח"כ (דאז אעפ"י שאין קשרי אצבעותי' מגיעין להדיא כנגד בית תורפה שמא שאתה ונגעה שהידים עסקניות ונוגעות כלן במקום התורף עכ"ל(רשב"א שם) אבל מן הסתם לא מפני שאינם עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורף שנזהרה בכך שלא ללכלך ידיה עכ"ל וכ"כ רי"ו בשמו פירוש לפרושו דאע"ג שבדקה בעד וראתה שהעד טהור מ"מ חיישינן שמא היה טיפת דם בא' מן החורין ונדבק בידה אבל המ"מ כתב שהרמב"ם ורמב"ן כתבו הברייתא כפשוטה ולא חילקו ולכן כתב דאפילו תאמר שאין היד נוגעת בלא כונה באותו מקום מ"מ נוגעת היא במקומות מן הגוף שאפשר בשעת נגיעתה בא"מ ניתז הדם מן המקור על ידי' כו' עכ"ל והנה מה שכתב ממה שלא חילק הרמב"ם ידוע דאין זה דרכו של הרמב"ם אלא שהוא כותב לשון הגמרא ומרמב"ן ג"כ אינו ראיה שהרי הרשב"א העיד בשם רבו להיפך והוא הרמב"ן (ומיהו אינו מוכרח די"ל דהיינו ר' יונה שהיה ג"כ רבו) והנה לשון הגמרא בדף נ"ח דאמר לאו משום דאמרינן בדקה בחד ידא ונגעה באידך משמע כרשב"א דלא חיישינן שמא נגעה בא"מ בלא מתכוין דא"כ הל"ל דילמא נגעה בחדא ידא א"ו משמע דלא חיישינן לזה והנה לפ"ז מוכח ג"כ דלא כמ"מ דלשיטתו ק' היאך הוכיח המקשן דמחזקינן ממקלמ"ק דילמא לעולם לזה ל"ח משום דלא מחזקינן אלא היינו טעמא דעל קשרי אצבעותיה טמא משום דחיישינן שנגעה בידה במקומות מן הגוף שאפשר בשעת נגיעתן נתז עליו דם מן המקור וזה לא הוי ממקום למקום כמ"ש הב"י לשיטת המ"מ וכן הק' בס"ט ותרוצו דוחק כמ"ש בעצמו א"ו דזה ל"ח כלל דהיאך יזדמן שבאותו רגע שנטף דם ממקורה נגעה בא' המקומות לא קודם זה ולא לאחריו דאם לא נטף ממקור עצמו הוי ממקום למ' אלא דס"ד דמקשה דבוודאי ל"ח שתגע בלא כונה אלא דחיישינן דבדקה בחדא ידא כדרך שהנשים בודקות בראש האצבע ושכחה שבדקה כמ"שכ התוספות ואע"ג דזה לא מסתבר דתבדק ותשכח כמ"ש תוספ' מ"מ ס"ל להמקשן דע"כ צ"ל הכי ומשני שאני ידא דכולה עבידא דנגעה ור"ל דאצ"ל דשכחה שבדקה אלא דזכורה שבדקה וגם בדקה העד ומצאה טהורה ולא עלה על דעתה לבדוק על קשרי אצבעותיה אלא כיון דידים עסקניות כיון שבדקה נוגעת בכל היד ולאו אדעתא:

ג ולכאורה יל"ד מן הש"ס דלא כמ"מ דלשיטתו ק' קו' תוספות ד"ה ומי מתזקינן דליפרך ממתניתין דשלא כנגד התורפה טהור ניחוש דלמא נגעה בידה במקומות מן הגוף ואת"כ נגעה למעלה מן תורפה וע"ז ל"ש תירוץ התוספות דאלו בדקה היתה זכורה שהרי החשש שנגעה שלא על ידי בדיקה אע"כ דגם לזה ל"ח שתכוין הרגע שניטף ממקורה שתכניס אז ידה ואמנם יש לדחות דהתוספות הקשו שם דמאי פריך הש"ס ומי מחזקינן דשמא דוקא לקולא לא מחזקינן אבל לחומרא מחזיקינן ותירץ הר"ן בחידושיו דפריך מכח כ"ש דכיון דלא מחזקינן לקולא כ"ש דלא מחזקינן לחומרא דכתמים דרבנן ולפ"ז לא קשה קושית התוספות דליקשו ממתניתין דהגמרא רוצה להקשות מכח כ"ש:

ד ואמנם מוכח דדעת התוספות כרשב"א דל"ח שמא נגעה במקום שנטף דם המקור דהתוספות ד"ה ומי מחזקינן הקשו וז"ל תימא דלפרוך ממתני' שלא כנגד התורפה טהורה ל"א בדקה בהאי ידא ונגעה למעלה מן התורף ש"מ דלא מחזקינן כו' ותרצו דאי איתא דבדקה ומצאה טמא היתה זכירה כו' עכ"ל וק' דהא י"ל דלמא נגעה בשאר מקום שבגוף שנפל דם המקור לשם ונגעה למעלה מתורף אי איתא דמחזקינן ממקום למקום אע"כ דזה ל"ח כלל:

ה והנה הס"ט כתב להוכיח דאדרבה תוספות ס"ל כדעת המ"מ ממה שכתבו תוס' עוד אך כונתו נעלמה ממני ולכן אפרש דברי תוס' וממילא דבריו נדחים וז"ל התוספות שם לפי מה שתרצו דא"ל דבדקה בחדא ידא דא"כ היתה זכורה וא"כ מאי פריך הש"ס וכתבו התוס' דקו' הש"ס הוא מכ"ש ומה הכא צ"ל דבדקה בחדא ידא ושכחה וא"כ כ"ש די"ל דבידה נטלתה דם ממכה שבכתפה והביאה נגד התורף וכתבו התוספות וז"ל וממתני' נמי הוי מצי למפרך עכ"ל ר"ל דלפי ס"ד דאמרינן בדקה בחדא ידא אם כן היה יכול להקשות מברייתא זו דעל קשרי ידי' דטמא משום דמחזקינן ממקום למקום וא"כ קשה למה במתניתין שלא כנגד התורף טהור נמי נימא בדקה בחדא ידא כן הוא כונת תוספות לענ"ד בבירור ולפי מאי דמשני שאני ידא וכדפרשנו דר"ל דודאי ל"ח לשכחה אלא דבדקה וזכורה היא שבדקה אלא כיון דעבידא דנגעה אבל ממק"למ ל"ח וא"כ ממילא ל"ק ממתניתין דהוי ממק"למ כיון שלא נמצא על ידה ולא ידעתי כונת הס"ט ופירושו בתוספות:

ו ולפ"ז כיון שהרשב"א כ"כ בפירוש ולא נמצא מי שיחלוק עליו בפירוש אלא המ"מ וכבר הוכחנו דגם תוס' ס"ל כרשב"א היה לנו להקל אם לא שידעה שבדקה א"ע ולא נטלה ידי' ומ"מ כיון שהש"ע סותם משמע דלס"ל לחלק וא"כ עכ"פ אין לטמאה אא"כ יש כגריס במק"א וכדעת הש"ע דסתם כדעה זו ועוד נ"ל דלכ"ע בנשים שלנו שבגדיהם עשוים שא"א לה להכניס ב' ידי' ליגע בבשרה כי הבגד הוא סובב אותה מכל צדדים רק שבצד א' פתוח קצת שתוכל להכניס ידה ליגע בבשרה אבל ביד שכנגדה א"א לה ליגע בפנים בשום אופן אם נמצא שהבגד שם סתום אין לחוש כלל אם לא בלילה:

ז ואם נמצא ע"ג ידה למעלה מקשרי אצבעותי' רש"י כ' ד"ה על קשרי היינו גב היד וא"כ ס"ד דמקשה דהא דאי' בברייתא על קשרי אצבעותי' הוא ל"ד וא"כ י"ל דגם המתרץ ס"ל כן וכ"כ בס"ט ואמנם י"ל כפי מה שכתבנו לעיל בפירוש בגמ' וא"כ המקשן דס"ל דבדק' בחד' ידא ונגעה באידך לדידיה ודאי אין חילוק בין קשרי אצבעותי' ובין על גב ידא דס"ל דהא דקתני בברייתא קשרי אצבעותי' הוא לאו דוקא והמתרץ השיב דברייתא קתני דוקא קשרי אצבעותי' דעד שם שייך לומר עבידא דנגעה אבל ע"ג ידא דודאי אין הרגילות ליגע שם ואפילו אם תבדוק א"ע בשחי' מרובה לא תגע שם בגב היד לא חיישינן כן נלע"ד:

סימן טו

א (ט) שאלה כתם שנמצא על בית יד נשים שנוהגין שמקצתו מקמטין אותן ותופרין הקמטים ומקצת ממנו הוא מקומט ואינו תפור ונמצא כתם על הקמטים אם זה כטיפין טיפין או נאמר שמצטרף:

ב תשובה הנה הרמב"ם בפ' י"ג מהל' ט"צ הל' כתב סדין המקומט מפשיטין את קמטיו ורואין את נגעו וכן הוא בתוספתא פ"א ובהל' ו' כתב חמת ותורמל נראין כדרכו וכ"ה בנגעי' פ' י"א וכתב הר"ש והרא"ש שם שהם כלים של עור שנכפל העור במקום הקשר ואין הנגע שבכפליו נראה אא"כ מתפשט העור ולכן קתני שנראין כדרכן ואינו פושט אלא מה שיכול לראות כמו שהוא וכן משמע מפי' רמב"ם שם ע"ש ונ"ל דשאני חמת מסדין דחמת כיון שהוא קשה ואינו עתיד להתפרק ולהתפשט ולכן רואין כדרכן משא"כ בסדין שהוא רך והקמטים עומדים להתפשט ולכן מפשיטין:

תוכן העניינים

בינת אדם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה