בינת אדם· רבי אברהם דאנציג
שער איסור והיתר
סימן א
א בש"ע סימן א' סעיף ה' דקטן ששחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה וכתב הש"ך בשם הלבוש הטעם מדכתיב וזבחת שפירושו מי שמצוה כו' ע"ש והשיג עליו דקטן הוי מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה ע"ש והלשון אינו מדוקדק שבודאי הקטן אינו מצווה אלא דאסור להאכילו בידים ויותר היה לו להביא מתוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב דכתבו דחש"ו הם בני כריתות כיון שיגדלו יהיו בר חיובא וא"כ ה"נ הוי בר זביחה ולפ"ז צ"ל הא דקטן פסול לכתוב תפילין אע"ג דהוי בר כתיבה כשיגדל וצ"ל דהתם שאני דילפינן מוקשרתם וכתבתם מי שהוא קושר עכשיו כשר לכתוב משא"כ קטן דהשתא אינו קושר וכמו שכתב בהדיא בע"ז דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה איכא משא"כ בגט ושחיטה דלא בעינן רק שיהיה בר כתיבה ובר כריתות והמ"א בא"ח סי' ל"ט ס"ק ב' דכ' דכל שאינו מניח תפילין לתאבון כשר לכתוב כמו גבי שחיטה ולפי הנ"ל לא דמי כלל דאע"ג דהוי בר זביחה ובר כתיבה מ"מ בתפילין כיון שאינו מניחן לתיאבון א"כ אינו בכלל וקשרתם וכתבתם וצ"ל דס"ל דכיון דאינו מניחן רק לתאבון מקרי שקושר:
סימן ב
ובזה ישבתי מה שהק' המופלג מהו' יודא ליב מק"ק סלאנימע הא דאי' בגיטין דף פ"ד דקטנה מתגרשת בקדושי אביה אע"ג דבעינן ויצאה והיתה אלא כיון דבא לכלל הוי' משתגדל והק' מהא דאיתא ביבמות ריש פ' חרש דהעיד ר"י בן גודגדא על חרשת שהשיאה אבי' שהיא יוצאת בגט ובחרשת לא שייך דאתי' לכלל הויה וצ"ל הטעם כמו שאמרו לו חכמים לפי שהאשה מתגרשת בעל כרחה ואם כן יש לומר דהוא הדין בקטנה הא דמתגרשת בקדושי אביה נמי טעמא משום דמתגרשת בע"כ אבל לעולם אינה בכלל הויה ואם כן ענין האיבעיא שם בגיטין כשאמר לה חוץ מקדושי קטן י"ל כיון שאינו בכלל הוי' לא הוי שיור'. ולפי מה שכתבו תוס' בהדיא דחרש וקטן הם בכלל וכתבתם כיון שיבואו לכלל כתיבה ואם כן בודאי אלו לא היה חרש בכלל הויה בודאי לא מהני מה שמתגרשת בע"כ כיון שאינה בכלל ויצאה והיתה אבל השתא דבאמת היא בכלל ויצאה והיתה אלא דר"י בן גודגדא הקשה מפני מה חרש אינו מגרש וחרשת מתגרשת ולזה השיבו לו לפי שיוצאה בע"כ אבל אלו לא היתה בכלל ויצאה כו' לא מהני טעם זה לחוד:
סימן ג
א (ב) הט"ז כתב דאסור' להורות לעצמו אי יארע לו הוראה בשחיטה כיון דבחזקת איסור עומדת והביא ראיה מבכורות שכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכור עצמו והקשה הר"ש שם שהרי אמרינן צורבא מרבנן חזי לנפשיה ומתרץ דבאתחזק איסורא אינו נאמן והנה ע"כ קו' הר"ש אין לומר דהקשה כיון דחזי לנפשי' משמע דשוחט נמי לנפשיה ועל זה הקשה מ"ש מבכור הא שפיר י"ל דשאני שחיטה כיון דרוב מצוין ואין לומר דקו' שאם יהיה לו איזה הוראה בשחיטה ואפ"ה הוי לנפשיה זה לא מוכח מהתם דבאמת כאשר יקרה לו איזה הוראה בענין השחיטה צריך לשאול אצל אחר דהרי התם לא מיירי ורק מדין דאסור להורות בה בפני רבו ועל זה קאמר דצורבא מדרבנן רואה הסכין לעצמו וא"צ להראות לרבו כמו שכתב רש"י שם בהדיא אע"כ דקו' הר"ש שהרי בדיקת הסכין נחשבת להוראה שהרי צריך הגמרא לאשמעינן שא"צ להראות לרבו וע"ז הק' מ"ש מבכור וע"ז מתרץ דבבכור אתחזק איסור' אבל הסכין אע"ג דהוי הוראה מ"מ לא אתחזק איסורא ומשחיטה בלא"ה לא קשה כלום אע"ג דאתחזק איסורא כיון דרוב מצוין כו' ואם יקרה לו איזה ספק בענין השחיטה באמת אין להורות לעצמו כמו שכתב הט"ז והל"ח השיב עליו וכתב וכיון דקו' הר"ש ע"כ רק מבדיקת הסכין אם כן לפי מה שפסק הרא"ש דדבר שיש בידו לתקן נאמן אפילו באתחזק איסורא אם כן בלא"ה לק"מ מבדיקת הסכין ודברי התב"ש תמוהים שכתב דהר"ש מיירי באין בידו לתקן ואם כן משמע דסבירא ליה דהקו' משחיטת הבהמה וז"א כמש"כ.
ב והנה מסוגיא דבכורות מוכח דמוקים לה הא דאין אדם רואה בכורות עצמו ביחיד מומחה ואפילו הכי אין רואה לעצמו משום חשד כדאיתא התם בגמ' להדיא מוכח מזה על כל פנים דבדבר דאתחזק איסורא אפילו ת"ח ביחיד מומחה אסור להורות וזה דלא ככו"פ שכתב דבת"ת מותר:
סימן ד
א (ג) שאלה שוחט שהזיד ועשה פגימות בסכין אחר השחיטה קודם שבדק הסכין מה דינו:
ב תשובה ז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הל' כ"ה וכן אם פשע ולא בדק שחיטתו כשרה עכ"ל וצריך לומר דאינו דומה למאבד הריאה שכ' הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ו' דלכולי עלמא אסור דהתם הוי מיעוט דשכיח ובדיקת הריאה מוזכר בירושלמי כמש"כ הפוסקים משא"כ בדיקת הסכין דאף דאנו מחמירין לבדוק אחר שחיטה וצריך לבדקו כמש"כ הרמב"ם שם עכ"פ אינו מדינא דהוי מיעוט דלא שכיח שיפגום כמו שכתב הרא"ש שהרי לא מצינו בהדיא בגמרא להצריך בדיקה וכמו שכתב הכ"מ ובזה אתי שפיר דאמרינן בגמרא שיבר בה עצמות דמשמע אפילו במזיד ומכ"מ נ"ל שאם רגיל בכך קנסינן ליה ומעברינן ליה:
סימן ה
ד עיין תשובת רא"ש כלל כ' סימן י"ד אך צ"ע דבהדיא איתא בראב"ן ססי' ר"ו ז"ל וה"מ דלא בדק מיד לאחר שחיטה אבל בדק מיד אחר שחיטה ולא נמצא פגום אפילו נמצא בה פגם אח"כ כשרה הואיל ויצא הדבר להיתר יצא והאי דנמצא עתה פגום אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה עכ"ל וצ"ע:
סימן ו
א (ה) שאלה ולד בתוך ח' ימים ללידתו אם אסור מן התורה או מדרבנן:
ב תשובה הב"ח בק"א כתב וכיון דס' דאורייתא הוא כו' וצ"ע דהא מה"ת אזלי' בתר רוב ולדות שאינן נפלי' שכתבו תוס' ביבמות ל"ו ע"ב ובנדה מ"ד ע"ב ד"ה דקי"ל דאינו אלא מדרבן דהוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה ומש"כ הש"ך בשם רשב"א דנכרי מסל"ת אינו נאמן צ"ל דהרשב"א לשיטתו דאפילו בדרבנן לא מהימן מסל"ת לפי מה שכתב הפ"ח בסי' ס"ט ס"ק ע' אך לש"ך בסמן צ"ח וקל"ז צ"ע למה נכרי מסל"ת אינו נאמן והרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א שכתב הרי זה כנפל אין לוקין ע"כ וצ"ע פשיטא כיון דאינו אלא מדרבנן ומכ"ש לשיטתו דבכל ס' אינו אלא מדרבנן והנה התו' שם כתבו הילכך בשחט תוך ח' אסור דהוי מיעוט דשכיח והוי דומיא דמים שאין להם סוף אלא די"ל דהתם משום חומר האיסור ע"ש ועיין בב"י שכתב דהת"ח כתב בשם הגאונים דדוקא בקדשים אבל לאכילה אפילו ב"י מותר וכתב הב"י ואין כן דעת הפוסקים והפ"ח כתב שהגאונים כיונו לדבר אחר דכפי הבנת הב"י טעו ולענ"ד הב"י הבין היטיב ודעת הגאוני' י"ל דס"ל דפלוגתייהו בבן ח' (עיין בשבת דף קל"ו תוס' ד"ה מימהל) ואמנם זה דוחק. ולכן נ"ל דס"ל דהא מעיקרא בעי למיפשט דאין הלכה כרשב"ג מהא דעגל שנולד ומברייתא דשוין ודתו דקים לן אבל למסקנא דבאמת פליגי רבנן ארשב"ג לא צריכין לדחוק דמיירי דוקא בקים לן ואתיא ברייתא בסתם ולד וס"ל להגאונים לבתר האי דאתמר בתוך ל' ועמדה ונתקדשה לרבינא ורבא כיון דחזינן דאפי' באיסור אישות באשת כהן מותר בדיעבד ה"ה בשוחט תוך ח' ומש"כ אפי' בן יומו היינו בדיעבד שכבר נשחטה או דס"ל דדוקא באשת ישראל דהוי מילי אישות מחמרינן לכתחלה אבל בבהמה קיי"ל לגמרי כרבנן דרבינא משמי' דרבא פליגי אר"י אתי שפיר ורבינא הוי בתרא טפי מר"פ ור"ה בר"י וברייתא דעגל שנול' וכן ברייתא דשוין שאם נולד אתי כפשטא ועיין במל"מ הל' איסורי מזבח פ"ג הל' ח' שכתב דטעם התורה הוא משום ספק נפל דהא תינח להרמב"ם דכל ס' מותר והכא גזירת הכתוב לאיסור אבל הרשב"א ל"ל הכי ולשיטתו אתיא שפיר מש"כ הרמב"ם דאינו לוקה אבל איסור דאורייתא איתא:
סימן ח
א שאלה מסוכנת ששחטו וחתכו כל המפרקת ורוב בשר עמו ובשעת שחיטה לא פרכסה ולאחר שחתך כל המפרקת פרכס כדין פרכוס מה דינו:
ב תשובה בחולין כ' ע"ב אמר זעירא נשבר' מפורקת ורוב בשר נבלה ובד' כ"א אית' תנן הת' הותזו ראשיה' אע"פ שמפרכסין טמא כזנב הלטאה ר"ל אומר הותזו ממש פרש"י אשמנה שרצים קאי וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' אב"הט ובאמת באהלות פ"א אין זכר שם מח"ש ומאי דחקו לזה וא"ל דתלי' בתילופי גי' שכתב הר"ש אי גרסינן כגון זנב הלטאה דאז קאי על ח"ש ואי גרסינן כזנב א"כ לא זכר כלל ח"ש ז"א שהרי רש"י כתב בהדיא הגי' כזנב ואפ"ה פרש"י דקאי על ח"ש: ונ"ל משום דתו' כתבו שם ד"ה דהותזו דזעירא פלוג ע"ז דלא בעי רק מפרקה לבד והיינו לשיטתו שכתב שם ד"ה הותזו דקאי על בהמה ועוף ולרש"י ורמב"ם לא ניחא להו דפליגי שהרי הש"ס שקיל וטרי אליבא דזעירא ולכן ס"ל דהותזו קאי על ח"ש וזעירא קאי על הבהמה ולכן פסק הרמב"ם לדזעירא וגם הותזו ממש ואמנם בין לתוס' ולרש"י אם שחט וחתך גם המפרקת לכ"ע זהו הותזו ממש דודאי אין חילוק בין ששחט הסמנים מקודם ואח"כ חתך המפרקת או שחתך המפרקת ואח"כ הסמנים שהרי הותזו ראשיהן תנן ולא מחלק בזה ועוד דאל"כ לא הוצרך תוס' לומר דפליגא אדזעירא אע"כ כיון דסתמא תנן וא"כ הפרכוס שלאחר זה הוא כזנב הלטאה ממש ואינו מהני כלום: (סהדי במרומים שכיונתי בזה להרשב"א שמצאתי אח"ז כדברי):
ג ועיין בסוף שער אי"ה מה שכתב על זה הרב הגדול מוהר"ר חיים בהגאון מהוראדנא:
סימן ט
ו משום דלרמב"ם תיכף כשגמר לשחט לא יברך עוד ולהג"א מברכין (עיין שם בש"ך) ולכן באתיליד ריעותא דא"י לברך מקודם דומה קצת לטביל' גר ומברכין משא"כ בלא אתילד (בכאן היה מקו' להאריך קצת ונאבד ממני):
סימן י
א (ז) שאלה אם רשאי השוחט לעשות שליח או לכבד לאחר לכסות דם כיון שהמצוה מוטלת עליו וכן האב כשהוא מוהל אם יכול לעשות שליח או לכבד לאחר למול בנו:
ב תשובה כבר נתחבטו בזה גדולי עולם הכו"פ ותב"ש בסי" כ"ח כי הד"מ כ' בסי' רס"ד בשם א"ז דאסור לעשות שליח למול כשהאב בעצמו מוהל וכ' בד"מ דצ"ע מ"ש מכל מצות שבתורה דקיי"ל שלוחו ש"א כמותו והש"ך בח"מ סי' שפ"ב נעלם ממנו דברי הד"מ וכ' זאת מדנפשי' והוכיח מדברי רא"ש דאסור בין לענין כיסוי ובין לענין מילה וכ' שהאב מבטל מ"ע אם אינו מל בעצמו ואמנם בודאי קו' הד"מ היא קו' עצומה ונ"ל דבודאי בכל מקו' שלא גילתה התורה שהוא בעצמו מחיייב לעשו' קיי"ל שלוחו ש"א כמותו משא"כ במקום שגלה התורה וכ' קרא יתירה שהוא דוקא יעשה ל"א שלוחו כמותו ואעידה לי ב' עדים נאמנים. א' בסי' רל"ד סעי' ל' דאין הבעל יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו משמע דוקא בעל ולא השליח כ"כ כל המפרשים שם ומיהו הר"ן שם כ' דהיינו מדכתיב תרי זמני אישה. ובב"מ דף צ"ו לענין שאלה בבעלים אי' נמי דלר' יאשיה דוקא בעל אבל לא השליח ונסתפקו תוס' ג"כ אם הטעם הוא מדכתיב תרי זמני או משום דלשון בעל ואישות משמע דוקא הם בעצמם והרמב"ם בפ"ב מהל' שאלה כ' האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתו אינה שאילה בבעלים שנא' אם בעליו כו' הבעלים בעצמן לא שליח וכ"כ בפי"ג מהל' נדרים משמע ודאי דס"ל דלא כר"ן אלא דבעל ואישות משמע הם בעצמם והנה הנ"י שם בב"מ כ' דהוי ספיקא דדינא אם הל' כר' יאשיה או כר' יונתן והנה נ"ל ראיה דלא כר"ן מדכתיב תרי זמני אלא כמש"כ תוס' בהדי' דהיכא דגלי קרא ל"א שלוחו ש"א כמותו מהא דמנחות דף צ"ג ע"ב לענין סמיכה ת"ר ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו וצריכא דאי כ' רחמנ' חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך כו' וכן פ' הרמב"ם בפ"ג מהל' מע"ק עכ"פ חזינן דאעפ"י דלא שינה הכתוב לכתוב ב"פ מ"מ ממעטינן מחד ידו שליח וא"כ ה"נ באישה יפרנו ובבעליו והא נמי משמעותו דקרא ילפינן דל"א שלוחו ש"א כמותו ועל ארבעה לא אשיבנה בסוטה דף כ"ז דכתיב והביא האיש את אשתו דבעינן דוקא איש ולא ע"י שליח ע"ש ובערכין ד' ב' ע"א תוס' ד"ה קרבנו דגם ביבמה ועגלה ערופה ממעטין דלא אמרי' שלוחו כמותו ועכ"פ מצינו בג' וד' מקומות דאעפ"י דשלוחו ש"א כמותו ממעיט שליח מדגלי קרא וא"כ ה"נ בכסוי דם דגלי קרא ושפך וכסהו ולא כ' וכסה אלא לגלות דמי ששפך יכסה וכן במילה דילפי' מוימל אברהם כו' דמצוה על האב כדאי' בקדושין וא"כ כיון דגלי קרא ל"א שלוחו של אדם כמותו ועכ"פ לק"מ קו' ד"מ על א"ז די"ל דא"ז ס"ל הכי וא"כ כיון דהוא מידי דאוריי' בודאי יש להחמיר כמש"כ הנ"י בב"מ שם דכ' דהוי ספיקא דדינא אם הל' כר' יאשיה ולכן בנדרים יש להחמיר וא"כ ה"נ בזה כיון דהוא מילתא דאורייתא:
ג (והנה מסוגי' זו דמנחות משמע להדיא דסתם מתני' דהתם וסתמא דגמ' היינו כר' יאשיה דס"ל דאע"ג בכל התורה שלוחו ש"א כמותו מ"מ היכא דגלי קרא ל"א הכי דאי לר' יונתן היכי ממעטינן עבד ושליח ואשה מסמיכה אע"ג דכתיב ידו הא התם נמי כתיב אישה יקימנו וכן בעליו ואפ"ה ס"ל דשליח כבעלים וכבעליו ואין להקשות שהרי בב"מ שם מסתבר יותר לרבות עבד משליח אע"ג דכתיב בעליו דיד עבד כיד רבו ובסוגיא דמנחות אמרינן איפכא דיותר מסתבר למעט עבד משליחות י"ל דודאי לענין דבר מצוה כגון סמיכה והפרה דהתם מטעם שליחות אתינן עלה וצריך שיהיה השליח בר מצוה. והא דאמרינן יד עבד כיד רבו היינו בדבר שבממון אמרי' רשות עבד כרשות רבו תדע דלא אשתמיט לאחד מהפוסקי' דיוכל לעשו' עבדו אפוטרופו' להפיר נדרי אשתו ולענין שאלה בבעלי' פסקו דשליח ממעטינן מבעליו ואפ"ה יד עבד כו' ואין כאן מקום להאריך):
ד ואחר שסלקנו בע"ה קו' הד"מ נשוב לראות הראיות שהביאו הגאונים הנ"ל להוכיח דאע"ג דהמצוה מוטלת עליו יכול לעשות שליח מלבד מה שכתבנו דשאני אלו דגלי בהו קרא שיעשו הבעלים דוקא נראה לי עוד דאין ראיתם מכרעת כלל:
ה מה שהביאו ראיה מב"ק דף ק"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת כו' ואפ"ה אמרינן התם להדיא שנותנו לכל כהן שירצה ונפלאתי על דבריהם דהתם לא בא הכתוב להטיל המצוה על הכהן שהוא יקריב קרבן שלו אלא בא להתיר שאעפ"י שאין כהן רשאי להקרי' שלא במשמרו כדכתיב רק ממכרו אבותיו כמ"שכ רמב"ם במנין המצות להדי' מצוה ל"ו וכ"מ בחיבורו פ"ד מהל' כלי בה"מק. ואפילו לרמב"ן שם בהשגותיו שכ' שלא נלמד זה מקרא מכל מקום מסיק דהוא הלל"מ וע"ש במגילת אסתר. ובא הכתוב להתיר דזה דוקא להקריב קרבנות של אחרים אבל קרבן שלו מותר וא"כ אין משם ראיה כלל: ומה שהביאו ראיה מתרומה דמצוה דילי' הוא ואפ"ה יכול לעשות שליח יש לומר שאני תרומה שאינו חובת הגוף שאם אינו רוצה לאכול מתבואה א"צ להפריש וכן שחיטת הפסח אע"ג דאם הוא עושה פסח המצוה מוטלת עליו לשחטו ואפ"ה יכול לעשות שליח שאני התם שהרי יכול למנות א"ע עם אחר אבל מילה שהיא חובת הגוף וכן השוחט לאחר ששחט חל עליו חובת הגוף לכסות שפיר יש לומר דלא יכול לעשות שליח: עוד הביא התב"ש ראיה מיבמות דקיי"ל מצוה בגדול ליבם ואפ"ה איתא התם דף מ"ג ע"ב ד' אחין נשואין ד' נשים אם רצה הגדול ליבם הרשות בידו ומדקאמר הרשות בידו ולא אמר מצוה ליבם את כולם. לא הבינותי שהרי כבר תני מצוה בגדול ליבם ומתניתין דתני הרשות בידו היינו כמו דאיתא התם דפריך בגמרא הרשות בידו ומי שבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו משיאין לו עצה הוגנת לו ופרש"י במה יפרנס לכולן ומשני דמיירי דאפשר ליה שהוא עשיר וא"כ בודאי אפילו אם הוא עשיר רק שיש לו טענה אחרת שמתירא מקטטות וכיוצא בו ודאי אין מצוה עליו כלל ליבם כלם שהרי כך הוא מצות התורה וקראו לו זקני עירו וליתן לו עצה הוגנת לו עוד הביא ראיה שם דף ל"ט דקאמר מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האתין לא ידעתי ראיה זו דכיון דלא רצה וצ"ל דקושיתו למה לא כפינן ליה תיכף. י"ל דבאמת ה"נ אם לא רצה האב והשוחט לקיים לא כפינן להו כיון דיכול לקיים המצוה על ידי אחר דדוקא באם אינו רוצה לקיים גוף המצוה כגון שאומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה וכיוצא בו דילפינן מדכתיב בקרבנות לרצונכם מלמד שכופין חותו והיינו באינו רוצה לקיים גוף המצוה אבל כיסוי מילה ויבום דגוף המצוה הוא למול ולכסות וליבם רק שזה הוא ענף מצוה שימול האב ושיכסה השוחט ושייבם הבכור וכן מוכח ממנין המצות שכתב הרמב"ם מצוה רט"ו שצונו למול את הבן שנאמר המול לכם כל זכר. ואם היה כונתו שהמצוה הוא שימול האב דוקא ה"ל לכתוב שנאמר וימל אברהם כדאיתא בגמרא ועוד שהיה לו למנותו למצוה בפני עצמה וכן בחבורו כתב וז"ל מילה מ"ע כו' שנאמר וערל זכר ומצוה על האב כו' ולא כתב כדרכו לכתוב הפסוק אע"כ דאין זה אלא ענף מצוה ועל ענף י"ל שפיר דלא כייפינן ליה אבל הוא עשה שלא כהוגן כיון דהמצוה מוטל עליו הרי בטל ענף ממצות עשה. ומה שהביא ראיה דא"ל ר"ג נר"נ קבע לי מזוזת' אע"ג דמזוזה חובת הדר י"ל דהתם היה שלא ידע ר"ג היאך לקבוע מזוזה שהיו הרבה חדרים פתוחים זה לתוך זה ולא ידע באיזה צד הוא ימין וכמה דינים הצריכים לזה וע"ש בתוס' ד"ה תלי דשא דלכך א"ל ר"נ תלי דשא כדי שידע איזה היכר הציר וזה לא ידע ר"נ. ומה שתמה על הש"ך שכ' דהאב מבטל מ"ע כשאינו מל בעצמו והביא ע"ז ראיה ברורה משבת דף קל"ג דאמרינן דקרא דימול להורות אפילו אמר האב לקוץ בהרת בנו הוא מכוין ופריך בגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב והק' דלשיטת הש"ך דעל האב מ"ע למול בנו וא"כ מאי פריך ליעבד אחר הא מצוה על האב וא"כ עשה דעל האב ידחה ל"ת דבהרת ע"ש: ונ"ל דודאי אין כונת הש"ך שהוא מ"ע בפ"ע שהרי כתב דכן משמע ברמב"ם פ"א מהל' מילה ושם נא כתב הרמב"ם חלא שאם עבר האב ולא מל ביטל מ"ע וכונתו אם לא מל אותו ומונע את עצמו מלמולו או שישתדל שאחרים ימולו אותו אלא ע"כ דכונת הש"ך שביטל ענף מן המצוה:
ו וכיון שכן נ"ל להוציא דענף מצוה אינו דוחה ל"ת שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת המקדש הל' י"א היה כל המשמורה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת ובהלכה ט"ו כתב ומפני מה מחזירין על הטהור מפני שהטומאה לא הותרה בצבור כו' ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שא"א. הרי דאף על פי שהחיוב הוא על אותו ב"א ועל אותו המשמר להקריב כמו שכתבנו למעלה בשם רמב"ם ואפ"ה איני דוחה הטומאה ואם היו כל הכהנים טמאים מקריבין אותו בטומאה והיינו משום דהקרבן הוא גוף המצוה ומה שיקריבו אותו אותי המשמר אינו אלא ענף מצוה ואין דוחין איסור משום ענף מצוה ונ"ל דבמה שכתב הרמב"ם ואין דוחין כל דבר הנדחה כו' בא לרמז לכלול שכל עשה שדוחה לא תעשה הוא דוקא במקום שא"א לעשות שניהם וכדברי ר"ל וא"כ פשיטא וגם ענף זה שהאב ימול את בנו אינו דוחה לא תעשה דקציצת בהרת ולכך פריך הש"ס שפיר ואי דאיכא אחר ליעבד אחר:
ז והנה אפילו אם נודה שמותר לעשות שליח כבר כתב התב"ש דעכ"פ אסור דמזלזל במצות כמו שאמרו חז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו:
ח ואמנם מה שכתב התב"ש דבדרך כבוד מותר כדי שתעשה המצוה בגדולים דבר זה לא שמענו ואע"ג דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היינו שיעשה עבירה קלה שלא יעבור חבירו על עבירה חמורה או אפילו שיעשה מצוה כמ"שכ המ"א סימן תשנ"ה אבל שלא יעשה המצוה המוטלת עליו כדי שיעשה חבירו הגדול ממנו זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק ומה שהביא ראיה מסוטה דבני יוסף הניחו למשה לעסוק בעצמות יוסף דאמרו כבודו בגדולים זה דוקא לענין קבורת מת שהקבורה הוא משום כבודו של מת וכמו שהאריך בזה בכלבו הל' אבל. אבל בכל המצות כא"וא מישראל ראויין לכל המצות ותמה על עצמך אם יהיה לאחד שופר ולולב ואדם חשוב במקום אחר שאין לו וכי נאמר כבודו בגדול ויתן השופר והלולב להחשוב והוא יתבטל מן המצוה לדעתי ישתקע הדבר ולענ"ד אין חילוק בין זה לשוחט ולכן לענ"ד מוטב שיניחו לשוחט לקיים מצוה המוטלת עליו וה' יראה לבב שכמו שא"א לכל אדם לקיים מצות גט ויבום וכיוצא בו מ"מ הקב"ה מחשב לו כאלו קיים ומ"ש מצו' כיסוי מהם וכבר אז"ל כל המחשב לעשות מצוה ונאנס מעלין עליו כאלו עשאה. ויש שמכסה בלא נטילת רשות מהשוחט וזהו בודאי איסור כמו שכתב הרמב"ם ריש הל' מילה דאסור למול בלא דעת האב וא"כ בודאי ה"ה בכיסוי ומכ"ש דאסור לכסות כששוחט הרבה עופות עד שיגמור לשחוט כולם ואז כיסוי אחד לכולם והמכס' באמצע ומברך מברך ברכה לבטלה וכמו דאסור לחלק סעודתו ולברך ברכת המזון (כמ"שכ המ"א בסימן רט"ו) דאסור כנלע"ד (אח"ז הראה לי המופלג מוהר"ש זאסקוויצר דאיתא בתשובת מהרי"ל סימן י"ח בשם תשובת הגאונים דגם האב מברך על המילה דאין החיוב שימול דוקא הוא בעצמו רק החיוב עליו להכניסו בברית וכו' מ"ש בגמרא אבי הבן מאי איכא למימר הכי נמי ר"ל דגם הוא מברך על המילה משום דגם הוא לא סגי דלאו איהו מל ע"ש והתימא על כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו תשובה זו:
סימן יא
א שייך לכלל י' סימן ו'
ב שאלה נכרי שגנב הריאה ולאחר איזה שעות נמצא הריאה בבית הנכרי והיא מנוקבת מה דינה:
ג תשובה הש"ך בסימן ל"ו ס"ק י"א כתב בשם הב"ח שהשיגו על ר' ירוחם שכתב דגם בלקח הנכרי תולין כמו בזאב דליתא דלמה ינקוב הנכרי והסכים הש"ך ופ"ח לדבריו ובאמת מה שר"ל שגם ר' ירוחם אין כוונתו לתלות פרושם דחוק ורחוק בר' ירו' וכו"פ הסכים לדברי ר' ירוחם וכתב דלא יהא אם לקח נכרי בני מעיים והחזירן והראה לנו שהם נקובים ודאי אין הנכרי נאמן לאיסור ותלינן שעשה כן להכעיס ולהפסיד את הישראל א"כ ה"נ בריאה אך זה אינו שייך בגנב הנכרי וא"כ דעתו היה להחזיק לעצמו רק שישראלים חפשו בביתו ומצאו וא"כ לא שייך לומר להכעיס עשה. אמנם חצי תמה דמ"ש זאב והלא אפילו בנאבד הריאה ונמצאת לאחר זה למה לא נאמר דכיון דבשעה שהיתה אבודה היתה הבהמה מותרת כדין נאבדה הריאה וא"כ כבר יצא הדבר להיתר ודומה ממש לסכין שנאבדה ואח"כ נמצאת פגומה דתולין מה"ט ואמרינן אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתא כדאיתא בש"ע סימן י"ח סעיף י"ג והראיה אפילו בכתמים הקלין קיי"ל בסימן ק"צ סעיף מ"ג ספק עברה בשוק של טבחים לא תלינן וכ"ש כאן דהוי איסור דאורייתא אלא משום שכבר יצא הדבר להיתר ונתחזק אצלנו להיתר גמור לא נוכל להוציא חזקתו אלא בראיה ברורה כמ"ש התב"ש שם א"כ ה"נ בלקחו נכרי וכי נצטרך לידע מה עשה הנכרי בה ושמא הניחו במקום מסמורים ומחטים ועל הב"ח והפ"ח לא קשה מידי שהם באמת חולקים גם שם בסכין אבל על הש"ך צ"ע. אך על גופא דדינא דאמרינן כיון שיצא הדבר בהיתר מותר ק' בדף מ"ט אמרינן אדנקב הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא מר אמר תלינן ומר אמר לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב וקשה דמה ראיה מזאב דהתם כיון דנאבדה הריאה כבר יצא הדבר בהיתר משא"כ כשהריאה לפנינו ומצאתי קו' זו בכו"פ: ונ"ל דלק"מ דהרי ג"כ קשה דהיכי קאמר תלינן תלינן דהא בזאב דבשלמא בזאב אמרי' דל"ח שמא במקום נקב ניקב אבל מנ"ל לומר דנתלה דעל ידי משמוש ידא דטבחא עשה נקבים ובאמת בדף י' כתבו התוס' דאפילו שלא במקום השינים תלינן שעשה הזאב נקבים והוכיחו כן מדתלינן במשמוש ידא דטבחא וכוונתם ג"כ כיון דתלינן במשמוש ידא שעשה נקבים ה"ה בזאב אלא דהא גופא קשיא מנ"ל דתלינן במשמוש יד כיון דאינו דומה לזאב דאמרינן בגמרא דל"א שמא במקום נקב ניקב והתו' תלי תניא בדלא תניא ועוד יל"ד דמה פליגי הני אמוראי ומאי טעמא דמ"ד לא תלינן ול"ל דפליגי בסברא זו דא"כ היכי קאמר הגמרא והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב וצ"ל דר"ל דתלינן בזאב אפילו שלא במקום השינים וא"כ עיקר חסר מן הספר אלא נ"ל דפליגי בדרב הונא גופה דאמר נשחטה הותרה ומ"ד לא תלינן ס"ל דאין הלכה כר"ה ועיין בביצה דף כ"ה דפריך אי לימא לאפוקי מדר"ה כו' אבל זאת היא סברא פשוטה בגמרא דאם הלכה כר"ה ה"ה דתלינן במשמוש ידא וע"ז קאמר שפיר והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב ור"ל והיינו משום דהלכה כר"ה וא"כ ה"ה דתלינן במשמוש ידא וא"כ עיקר הראיה שאמר דהא תלינן בזאב הוא ר"ל כאלו אמר דהא הלכה כר"ה והא דאמרינן כיון שיצא הדבר בהיתר היינו נמי מטעמא דנשחטה הותרה וא"כ ל"ק קו' הכו"פ דעיקר הוכחת הש"ס הוא מדתלינן בזאב שמע מינה הלכה כר"ה וכיון דהלכה כר"ה אם כן אין חילוק ה"ה דתלינן בטבחא כנלע"ד:
סימן יב
א (ח) שאלה ריאה שהיא שחורה כזפת וכיוצא בה מה דינה:
ב תשובה הנה התב"ש הביא בשם ראב"ן ורוקח דכ' אהא דרבא כדיותא טרפה כדיו יבש והנה לא היה צריך להביא ממרחק לחמו שהרי גם רש"י במקומו פירש כן כדיותא קורט דיו יבש והנה התב"ש הק' מנ"ל להקל דמשמע דוקא כדיו יבש טריפה אבל כדיו לח דהיינו דיהה ממנו כשר מנ"ל הא דהא התם בנדה דף כ' במראות אדומים פליגי אמוראים אם דיהה טהור או לא ור"ל דרש"י קשה ליה קושית תוס' בחולין מ"ו ע"ב ד"ה אוכמי דהא אמר רבא כדיותא טרפה ושם אמר רבא ריאה דקיימי גילדי גילדי אוכמא אוכמא חזותא חזותא כשרה והגם שרש"י ראה דברי בה"ג שפירשו אוכמא היינו ככוחלא לא ניחא ליה בזה חדא דלא אשכחן בש"ס אוכמא שיהיה ככוחלא ע"ש בנדה עולא דהוי לבוש בגד אוכמא כו' ועוד דא"כ ל"ל לגמרא לאשמעינן אוכמא שהרי זה נכלל בחזותא והיינו מראות כשרות ולכן ס"ל לרש"י דבאמת שחור ג"כ כשר בריאה וכדיותא דטריפה היינו כדיו שחור. אך קשה שהרי רבא אמר כדר' חנינא דאמר שחור אדום אלא שלקה ואם כן משמע דכל שחור הוא לקותא ונהי דבנדה טהור דקים להו לחז"ל דאם הוא שחור כחרת אזי היה האדום כמראה אסורה ואם אין שחור כ"כ היה גם האדום דיהה אבל בריאה כל שהוא לקותא טרפה אך רש"י אזיל לשיטתו דהתם בנדה אי' דאמר עולא כולן דיהה מכאן טהור כשחור ואלא מ"ש שחור דנקט ס"ד אמינא הואיל ואמר ר"ח שחור אדום הוא אלא שלקה הילכך אפילו דיהה מכאן נמי לטמא (פרש"י דהאי אדום הוי וע"י לקותא הושחר) קמ"ל פרש"י דאין דרך דם אדום המשחיר על ידי לקותא להיות דיהה הרי להדיא דרש"י ס"ל דאם אינו שחור כחרת לא הוי לקותא כלל ואם כן שפיר ס"ל לרש"י דבריאה נמי כשר:
ג והן הן דברי הרוקח סימן שפ"א דכתב וז"ל כדיותא טריפה כקורט דיו שחור כר"ח בפרק כל היד שהוא שחור כחרת אבל דיהה מכן טהור ה"ה בריאה כשר כדרבא ריאה דאסיק גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ככוחלא כשרה מוריקא וכשותא טריפה כרב סמא כבשרא טריפה כדאמר רב הונא והנה פשוט כוונת הרוקח דכדיותא ר"ל כקורט דיו כמו גבי נדה אבל דיהה מכן טהור ה"ה בריאה כשר וע"ז כתב דאי' לזה כדרבא דאמר ריאה דאסיק כו' אוכמי אוכמי כו' כשרה וא"כ ק' קו' התוס' שהרי כדיותא טריפה וכמו שכתבנו לעיל על פירוש רש"י אע"כ דכדיותא ר"ל כדיו יבש אבל דיהה מכאן כשר גם בריאה אבל מדר"ח לחוד אין להוכיח דדיהה מכאן כשר כריאה שהרי ורבא יליף לה מדר"ח והתם כנדה אינו טמא אלא דוקא כדיו יבש וכדאמר התם קמ"ל וכמו שפרש"י שם דזה אינו שהרי י"ל דהכי פרושו קמ"ל דדוקא אם הוא שחור כחרת דאז קים להו לחכמים כשהיה אדום היה במראה טמאה אבל בדיהה מכן אע"ג שגם הוא אדום שהרי כל שחור אדום הוא אלא שלקה מכל מקום כיון שאינו שחור כ"כ ה"ה כשיהיה אדום היה דיהה ממראה טמאה אבל לעולם כל שחור הוי לקותא ולכן הוצרך לדייק מדמכשיר רבא אוכמי מוכח דס"ל לרבא דדוקא שחור כחרת הוי לקותא אבל דיהה מכן אין כאן לקותא כלל וא"כ אף בריאה כשר:
ד ונ"ל דלפ"ז הוא מחלוקת בין הראשונים שהרי בה"ג והרי"ף והתוס' כולם דחקו א"ע לפרש דאוכמי אוכמי ר"ל ככוחלא ולא רצו לפרש כפרש"י שחור והיינו משום דס"ל כיון דאמר רבא כדיותא טריפה היינו ע"כ כדיו לח כמו בכל הש"ס בשבת דף ק"ד ובגיטין דף י"ט ובמגילה דף י"ח דמפרש הגמרא דיו דיותא והיינו ע"כ כדיו לח וכן הוא בסוטה דף י"ז והוא דיהה מדיו יבש כדאיתא התם בהדיא בנדה ועל זה אמר רבא כדר"ח וע"כ ס"ל רבא דכל שחור הוא לקותא ומה דאמר התם קא משמע לן היינו כמו שפירשנו לעיל ולכן הוצרכו לדחוק דאוכמי אוכמי רצה לתור ככוחלא שהרי דיהה מכן טרפה בריאה ואם כן מוכח מדברי בה"ג ורי"ף ותוס' דס"ל דכל מיני שחור הוי לקותא בריאה וטרפה: ולכאורה יש להביא ראיה לשיטתם דע"כ כל שחור הוי לקותא ודלא כרש"י שהרי בסוכה דף ל"ג ע"ב אמרינן היו ענביו אדומות פסולה כדר"ח האי שחור אדום הוא אלא שלקה ולפרש"י א"כ מאי מייתי מר"ח שהרי דוקא שחור כחרת הוי לקותא אבל שאר שחור אינו לקותא כלל וא"כ היה לו לומר אם היו אדומים כאחד מן המראות הטמאות וכיון שאמר סתם אדומות משמע דכל אדום הוי לקותא:
ה והנה יש להביא ראיה דבכל המראות אסורות אף דיהה מכן טרפה דהתם בחולין אמר רב סמא ככשותא וכמוריקא וכביצה טרפה ופריך אלא ירוק דכשרה היכי דמי ומשני ירוק ככרתי והנה בין לס"ד בין למסקנא משמע דכל מיני ירוק געל טרפה וק' הרי רב סמא לא חשיב רק ככשות' וכמוריקא כו' וידוע שיש כמה וכמה מיני צבעים געל שאינו כג' מינים דחשיב ר"ס וא"ר למה משני דאינו כשר אלא דוקא ככרתי ונ"ל דהענין הוא כך שהרי בנדה שם תנן ד' מראות אדומים טמאים באשה דהיינו כדם הקזה וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג ופליגי שם אמוראים אם דיהה מכל מראה ומראה טמא או טהור ולכאורה אינו מובן שהרי אנו רואים לעינים שכל דם הוא אדום רק שיש דם שהוא חזק באודם ויש שהוא דיהה ולכאורה משמע דד' מראות אלו הם זה למעלה מזה וכענין שאמרו במראות נגעם כבהרת וכסיד כו'. וע"כ הדיהה של מראה הראשונה שהוא כדם הקזה הוא יותר אדום מקרן כרכום ואם כן איך ס"ד דכקרן כרכום יהיה טמא וכיון שהוא דיהה מדם הקזה היא טהורה הרי נגד קרן כרכום מראה זו בקראת עמוק ולכ"ע בכולן עמוק מכן טמא ולכן נ"ל שאין ענין ד' מראות הללו זה למעלה מזה אלא כל אחד ואחד יש לו צבע בפני עצמו הגם שכולם הם אדומים אבל אין אחד אדום מסוג של חבירו והוא כמו שידוע לסוחרים שמראה האדום נחלק לד' מינים ונקראים בלשון אשכנז א' פאנש ב' אינקארנאט ג' ראזע ד' קארמזין והם האבות של כל מראה אדמומית כי כל שאר מראה אודם הוא רק תולד' מאחד מד' מראות הנ"ל וידוע שבכל מראה ומראה יש ג' מינים אחד נקרא פאנס האמיתי וכן ראזע האמיתי וכן כולם ובכל א' ואחד יש עמוק מזה והוא נקרא טונקיל פאנס ודיהה ממנו ונקרא בלאד פאנס וכן בכולם וכן חלקו חז"ל מראות הדם לד' חלקים בדרך משל נאמר דם הקזה הוא בדרך משל כעין אינקארנאט וכקרן כרכים בדרך משל דומה לפאנס וכן כלם והסימן שנתנו חז"ל הוא הצבע האמיתי וציון שבכל אחד יש עמוק ודיהה ע"ז נחלקו האמוראים אם סומא או טהור. והנה כמו שמראה האדום נחלק לכמה מינים כן כל צבע וצבע נחלק לכמה מינים והם האבות והשאר כולן תולדות כידוע לכל הבקיאין בסחורות צבועים והנה גם מראה געל נחלק לכמה מינים שאנו קורין גאלד געל זאפרען געל שוועבל געל ועוד כמה מינים וכל צבע וצבע יש בו ג"כ עמוק ממנו ודיהה ממנו וחז"ל חלקו המראה געל לג' אבות והם ככשותא וכמוריקא וכביעתא והם הכוללים כל מיני געל ואם כן פריך שפיר אלא ירוק דכשרה היכי דמי שהרי ג' אלו הם הכוללים של כל צבע געל ומסיק דבאמת דהכל אסי' אלא ירוק ככרתי ר"ל בל"א והנה התם בנדה פריך למ"ד דבכולן דיהה טמא למה חשיב במתניתין ד' מראות ליתני סתם אדום טמא ומשני למעוטי דיהה דיהה וא"כ היכא נמי קשה למה מסיק הש"ס דכל מיני ירוק געל טרפה ולמה לא משני דדוקא כג' מראות הללו האמיתי דהיינו ככשותא וכמוריקא כו' אסיר וירוק דכשר היינו בדיהה ממנו אע"כ דס"ל להש"ס דדוקא בנדה דתני בהדיא דיהה טהור אבל היכא דלא אתמר בהדיא אף דיהה טמא:
ו ולפ"ז קשה להתיר כמראה הזפת כיון שהוכחתי דדיהה אסור וכן נוטין מדברי בה"ג ורי"ף ורמב"ם ותוס' ואמנם מה שהוא דיהה ממראה זפת דהוי דיהה דדיהה יש להתיר בהפ"מ דבזה י"ל דכ"ע מודים דכשר וא"ל דא"כ למה מסיק דמראה געל הכל אסור והא י"ל דירוק געל כשר היינו בדיהה דריהה י"ל דזה לא נחשב כלל עוד למראה ירוק וכדאמרינן התם בנדה דאפילו למ"ד דכלן דיהה טמא מ"מ דיהה דדיהה טהור ואע"ג דבנדה קיי"ל דכל מראה שחור טמא ואפי' דיהה הרבה כמו שכתב הרמב"ן בהל' נדה שלו פ"ג דין ג' והר"ן בחי' נדה י"ט ע"ב ד"ה ב"ה מטהרין דלדידן אפילו כזית ואפילו דיהה ממנו ודיהה דדיהה טמא ומה שכתב התב"ש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו אינו מספיק דהרי מסקי' ביבמות קי"ט מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ועיין במל"מ פי"ג מהלכות שגגות שכתב בשם מהרי"ק דדוקא בדבר שהוא מותר מן הדין אלא שחכמים גזרו בו ואסרו משום גזרה בזה יש לחלק ולומר דבאיסור כרת גזרו אבל לא באיסור לאו אבל דבר שאסרו משום ספיקא אין לחלק כלל ועיין עוד במל"מ פ"א מהלכות י"ט הל' ז' ואם כן הא דמחמרינן במראות היינו מטעם ספיקא ואם כן אין חילוק ואפשר י"ל דדוקא בדבר שמצינו שגזרו חכמי ש"ס שפיר י"ל דאין לחלק אבל במראות לא מצינו זה בגמרא שגזרו שלא לראות דם נדה אלא מדאשכחן לאמוראים שלא רצו לראות וא"כ כ"ש אנחנו ואם כן כיון שאין זה גזירות חכמים י"ל שפיר דלא קבלו עליהם אלא להחמיר באיסור כרת אבל באיסור לאו בדבר שנוכל לעמוד עליו להקיף למרא' זפת שהיא דיהה ואם זה יהיה דיהה מזפת הוי דיהה דדיהה יש לסמוך להקל בהפ"מ ושעת הדחק כדעת רש"י ורוקח וכמו שכתב התב"ש ולא עוד די"ל אז דאפילו ריעותא לא הוי לענין ב' לריעותות שהרי הבאתי לעיל דברי רש"י בנדה דאם אינו שחור כחרת אינו לקותא כלל כנלע"ד:
סימן יג
א ולענין שאר מראות בריאה שלא נזכרו בש"ס נתחבטו בו בת"ש ואדמ"ור בנודע ביהודא וכל פלפולם הוא אם המראות הפסולות הנזכרות הם דוקא משמע אבל מה שאינם נזכרות אינו מן הצורך להזכירם דודאי כשרות או להיפך ומראות הכשרות הם בדוקא ומה שלא הוזכר הוא טריפה ע"ש שהאריכו בזה ול"נ שלא נמצא בעולם רק ד' מראות שנזכר בש"ס והם שחור לבן ירוק אדום וירוק כולל ג' מראות (געל בלא גרין) וכן אמרו לי הבקיאין במלאכת הצביעה ומוכרי הצבעי' וכל שארי צבעי' שבעולם נכללי' כולם במראו' אלו וא"כ אין מן הצורך להש"ס להזכירם שהם היו בקיאין איזה נוטה לאחד מן הצבעים ואם דיהה ממנו כשר ובאמת שא"א בקיאין צריכין אנו להחמיר כל מה שנוטה למראה געל אבל הש"ס א"צ להזכיר' כלל (ובפדר"א פרק י"א איתא כקובץ הקב"ה עפרו של אד"הר מאלו ד' גוונים ע"ש ונ"ל דלכן תחלת ברייתו של אדם נקרא שליא שהוא ר"ת הקיבוץ ד' גוונים):
ב וכ"מ מבעה"ע שהביא הב"י סי' מ"ד ע"ש אלא דלבע"ה ס"ל דלבן לא נזכר בריאה כיון שהיא נוטה ללובן (והא דאמר איכא דאמרי בחזותא ס"ל כפירוש הרמב"ם דהיינו כחריות של דקל שנוטה לגעל) אבל דבר פשוט דאין שום מראה פסולה רק אלו ד' מראות הנזכרות בש"ס וכעין זה ב' התב"ש ואם כן ברוין וגרויא שהזכיר אדומ"ר ברוין הוא נוטה לשחור כמו שכתב בהלכות נדה בשם ס"ט ולפי מה שכתב התב"ש דדוקא שחור כדיו טרפה אבל דיהה ממנו כשר גם זה כשר ואם נאמר שנוטה לאדום פשיטא דכשר וכן מראה וויינקסיל שהם קערשין נוטים גם לשחור ומראה גרויא ידוע שהוא נוטה ללבן וכיון שא"א בקיאין בלבן כבקעת פשוט הוא דטריפה:
ג והנה אדו"מר כ' שמראות הכשרות אינם ריעותא כלל לענין ב' לריעותא דכתב רש"י דהכי קים להו לחכמים דהני הוי לקותא והני לא הוי לקותא חוץ מן האדום שכתב אדמ"ור דהוי ריעותא כיון דבהדיא אמרינן בגמרא דהדרא בריא משמע דהוי ריעותא ולדבריו נ"ל דה"ה ירוק שהרי אדום דכשר הוא מדר"נ וצ"ל דזה הוי ריעותא כיון שעדיין לא נבלע בו דמו וא"כ ה"ה ירוק דכשר ג"כ מדר"נ אך במראה כוחלא בזה ס"ל מאמ"ו דלא הוי ריעותא והחב"ש כ' דכולם הוי ריעותא ונ"ל דזה תלוי במחלוקת הטור והב"י בסימן מ"ד גבי כליות שכתב הטור בשם העיטור וכל שינוי מראה פוסל בו וסיים הטור אבל ירוק כשר ובודאי מה שלא הזכיר הטור אדום היינו משום שהדבר פשוט להכשיר שהרי כולה נוטה לאודם כדאי' בש"ע וס"ל להטור דמ"ש העיטור וכל שינוי מראה פוסל היינו מדאמרו לקותא פסול בכיליא וא"כ כל מה שנקרא לקותא פסול וס"ל להטור דזה דוקא המראות הפוסלות בריאה דמצינו דהוי לקותא ולבן אע"ג דס"ל להעיטור דבריאה כשר היינו משום שהיא נוטה ללובן אבל ירוק לא נקרא ריעותא כלל בריאה ואינו נכנס בכלל לקותא כלל וא"כ ה"ה להטור בריאה שאר מראות הכשרות לא נקרא ריעותא ולפ"ז נ"ל מש"כ הט"ז סי' ל"ח ס"ק ג' בשם הטור דגם מראה כשר הוי לקותא ליתא ומה שהביא ראיה ממש"כ הטור אבל אם יש הרבה גוונים ה"א כיון דנתקלקלו דטריפה קמ"ל דלא היינו משום שיש בו גוונים הרבה אבל אם מראה אחד לא הוי ריעותא כלל להטור אבל לדעת הב"י שם שכתב דלהעיטור כל שינוי מראה פוסל בכוליא אפילו ירוק מוכח דס"ל דכל המראות עכ"פ לקותא הוי:
סימן יד
א שייך לכלל י"ב ססי' ג
ב (ח) שאלה ריאה שיש בה דם נצרר ומכח זה נראה שגם העור הוא שחור כדיו וא"א לבדוק אם גם העור לקוי ואיזה פעמים נמצא כן גם בעופות שהיה למראה עיני בעופות הרבה:
ג תשובה התב"ש בסי' ל"ח כתב דמה שהכשיר הרא"ה וכ"כ בש"ע סי' ל"ח סעיף ג' אם אין הליקוי בעור מחמתו היינו דוקא כשהעור אינו לקוי אבל כשהעור לקוי טרפה ואע"ג דבד"מ כ' בשם מהר"י מולן דכשר כ' דלאו מהר"י מולן התם עליו והנה מכל הפוסקים הב"י וד"מ ובש"ע וכל אחרונים שלא חלקו בכך ש"מ דס"ל דאפי' גם העור נלקה כשר דדוקא כשבשר ריאה הוא בריא והעור דלקה חזינן דהלקותא בעור הוא מחמת מכה אבל כשיש דם או מוגלא בבשר בריאה וזה לא נקרא מכה כלל א"כ כי היכי דלא הוי מכה בבשר ה"נ אינו מכה בעורות ועוד דאת"ל דדעת כל הפוסקים דוקא כשהעור נשאר לבן ק' מה פקפוק יש בזה דמאי איכפת לן מה שיש דם בבשר הריאה ונראה מתוך הקרום כיון שהקרום לבן וכמש"כ התב"ש ג"כ על מה שכתב הב"י דלא מצא חילוק זה בפוסקים דע"כ כוונת הב"י דס"ל לרא"ה דאפי' גם העור לקוי כשר דא"כ פשיטא דכשר ומזה אלי תמה ולא הבנתי דבריו כלל שכ' שם דאם העור נלקה מחמת בשר ריאה וחזרו הקרומים לקדמותן טרפה וכ"כ בשם משה"ב והמעיין במשה"ב שם דף נ"ב ע"ב יראה להדיא דאדרבה מכשיר בזה (והיינו שהבין מה שכתב רא"ה בבשר ריאה כוונתו בשר ובאמת גם כוונת רא"ה קרום וכדכ' התב"ש גופא בשם יש"ש סי' ט' במעשה שמצא חוט ובראשו בועה מלא מוגלא (ואפשר איזה ס' אחר מבדיקת אחרונים שנקרא משה"ב) ואם היה דעת רש"ל דוקא כשנשתנה העור ללובן היה לו לפרש ולא לסתום ומה שכתב דלרוב פשיטות לא הוצרכו להפוסקי' לכתוב דין זה היינו דס"ל דאפי' בנשתנה העור כיון שאינו מחמת עצמו גם זה פשיטא דכשר ומה שכ' היש"ש הביאו הט"ז סימן ל"ח בסופו שהיה בריאה כחוט של סרבל ובראשו בועה והק' הת"ש למה לא בדק גם בחוט ומזה הוכיח כיון שנשאר הקרום שחור טרפה נ"ל דלק"מ שבאמת היה כמין גיד וכיון שפתח הבועה והוציא הדם ואלו היה גם דם בחוט היה יוצא על ידי הנקב וכמו שעשו לפני בודקים ועשו נקב קטן למטה מצרירות הדם והוציא הדם דרך הנקב וכיון שלא היה בחוט דם ונשאר שחור ולכן הטריף ולכן נ"ל דאין להחמיר במקום הפסד כשיש צרירות דם הנראה לעינים תחת הקרום ואפילו לא חזר העור למראה לבן וכ"ש במקום שא"א לבדוק דיש להכשיר ואם מהר"י מולן אין חתום עליו הד"מ חתום עליו ומש"כ שהד"מ מפקפק בזה המעיין בד"מ יראה לעינים שאין מפקפק כלל בדין זה רק על מה שכ' שם עוד דין בשם מהרא"ק ע"ש:
סימן טו
א (ט) בדבר שהיו נוהגין שוחטי קהילתינו כשמוצאין מקום בריאה שנשתנה הקרום ונראה שהוא עב משאר קרום הריאה ונראה בו כמו גידין וקמטים ויש לו מראה ריאה ואומרים שכך קבלו שאין זה ריעותא כלל והוא העור העליון של הריאה ואף שהוא עב ויש בו קמטים אומרים שזה נקרא צלקת הנזכר בט"ז בסי' ל"ט ס"ק כ"ז ובפ"ח שם (ופירושו של צלקת כ' התוי"ט בנגעים פרק ו' משנה ח' ד"ה המורדין שהוא עור שהיה תחת שחין ונרפא לגמרי ובכתובות ד"ה צלקת פירש"י הנשאר שם רושם משחיתה המכה) ולדבריהם צ"ל שהיה בו מכה ונתרפא ואומרים שכך נהגו זמן רב ברם זכור אותו האיש לטוב שהראה לנו שוחט מומחה מהו' ליב קאוונר הנפטר בא"הק שזה הוא קרום אחר וקלף אותו מן הריאה ונשאר עדיין עור העליון וראינו בריאה אחת כשקלפו הקרום היה תחתי' הריאה שלם ויפה ועוד קלף בריאה אחרת ונמצא תחתיה נקבים שממנה יצא הקרום וגם קודם שקלף היה ניכר בריאה תחת העור כמו גומא והשוחטים אחרים אמרו לשיטתם שזה עור העליון וקראו הגומות חסרון מבפנים אמנם אחר שנתברר שזה אינו קרוה העליון א"כ פשוט שזה נקרא סירכא כדאי' להדיא ברמ"א סימן ל"ט סעיף ד' דקרום בשאר מקומות אינה אלא סרכא וכן מבואר בשמ"ח וז"ל ולפעמים יש כמין קרום רחב הנקלף מהריאה ותלויה גם זה בכלל סרכא תלויה ונ"ל דהאוסרים סירכא עיניה ובי' יש להחמיר גם בזה עכ"ל ולפ"ז היה נ"ל דאם אין אנו רואים שום ריעותא בריאה תחת הקרום לפי מה דקיי"ל דסרכא דמיניה ובי' א"צ בדיקה ה"ה כאן דהא כתבו כל הראשונים דסרכא שבא מחמת נקב נסרך למקום אחר וכיון דלא נסרך מוכרח דאינה אלא הפשטת ליחה ואמנם אין נראה מבחוץ קודם שקלף שיש כמו גומות והוא ס' שמא מחמת נקב בודאי צריך בדיקה וא"א בקיאין וטריפה ואפילו לא תבצבץ דסירכא במקום אחר בריאה גרע מכסדרן אפילו לרש"י דמכשיר בכסדרן אע"ג דהוי מחמת נקב וס"ל דסרכא הוי סתימה גמורה הוא דוקא בכסדרן וכדאי' בסמ"ג וז"ל רש"י דזו מגינה כו' ואעפ"י שקרום מחמת מכה אינו קרום זה במקום אחר בריאה או שלא כסדרן מפני שסוף הקרום ראוי לפסוק עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דאף לרש"י סירכא תלויה דכשר כדאי' ברשב"א ורא"ש אחרי שכתבו כרש"י הקשו דא"כ למה תלויה כשרה ותרצו דאינו אלא הפשטת ליחות מוכח להדיא דאי ידעינן שבא מחמת נקב טריפה ודוקא בכסדרן מכשיר רא"ש דרגיל קרום לעלות לפי ששוכבות זו אצל זו ואינו נפסק ומכ"ש לראב"ד דס"ל דדוקא בכסדרן בא שלא מחמת נקב רק מחמת דוחק רביצה ומכ"ש לשיטת תוס' עכ"פ לכ"ע במקום אחר בריאה מסתמא אמרינן שהוא מחמת ליחות אבל אם יש ס' נקב לכ"ע טרפה ולא מהני בדיקה לדידן אבל אם לא נראה שום ריעותא נ"ל דא"צ להסיר הקרום דזה ממש סרכא ממקום למקום ומה שהקשו השוחטים כיון שכתב הט"ז צלקת והוא בא ממכה שנתרפא וא"כ נימא שאם היתה הבהמה בחיים היה נתרפא כיון שראוי להתרפאות אין זה טרפה ואם נאמר כיון שהיה בה מכה שנטרפה בה לא מהני מה שנתרפא אם כן קשה מצלקת לק"מ ונעלם מהן דברי הר"ן שכתב דאין אנו בקיאין בנקבים וכל שנתרפא ונסתם ידעינן שהיה ראוי להתרפאות מתחלה וכל שלא נתרפא עדיין אנו חוששין שמא מכה זו אינה ראוי להתרפאו' אח"ז אמרו לי שנוהגין לאסור כל סרכא אפילו תלוי' וא"כ בודאי אף שאינם רואים שום ריעותא צריך להסיר הקרום מחמת המנהג ואמנם אני תמה שהרי מבואר בכל הראשונים וכ"כ הש"ך ס"ק מ"ו דא"צ שום בדיקה וכדעת הרשב"א בתה"א דף ל"ה דזה לא מקרי ריעותא כלל ומש"כ הט"ז ס"ק י"ב דכיון שנוהגין לנפח סירכא עוברת ה"ה בזה צריך בדיקה נ"ל כוונתו בדיקה ע"י נפוח ומצאתי כן בתב"ש ס"ק מ"ה שכתב ג"כ דזהו כוונת הט"ז וכן העידו הבודקין אחרונים שנהגו שאין בודקין כלל בתלוי' ע"ש ולא ידעתי מניין יצא להם להסיר הסרכא ויכולין להפסיד ממון ישראל ומ"מ ממקום למקום כיון דרש"ל וט"ז אוסרים ראוי לקלוף:
ב ואל תטעה במש"כ התב"ש וז"ל אין לומר דניחוש שמא לא סתמה הסרכא הנקב היטיב ויתגלה הריעותא ע"י הבדיקה הא לא חיישינן להכי תדע דאנן לת בדקינן כסדרן כלל אלמא סתם סרכות סותמין להנקבים עכ"ל ומלשון זה משמע דבכ"מ בריאה כשנסתם הנקב ע"י סרכא כשר כמו בכסדרן לרש"י דז"א כמו שכתבתי דלכ"ע דוקא בכסדרן אלא כונתו דאין לומר דהבדיקה הוא כדי שמא יתגלה שהוא ע"י נקב ע"ז כתב דז"א דאפילו יהיה מחמת נקב דרך הסרכא לסתום כל הנקב וא"כ עדיין לא יתגלה ואעפ"כ יהיה כשר מטעם דאמרינן מסתמא הוא רק הפשטת ליחות וא"כ למה לי בדיקה זו כיון דלא מהני מידי זהו כונתו באמת אף שהלשון קצת אינו מדוקדק. ונ"ל דאף דלפעמים נמצא תחת העור כזה נקלף נ"ל דאעפ"כ א"צ בדיקה כיון דזה לא מקרי ריעותא מצד עצמו הרי יש כאן ס"ס ס' שמא מחמת ליחות ואת"ל שמא מחמת איזו ריעותא שמא אינו רק מחמת עור העליון וכיוצא בזה כ' בתה"א דף ל"ה בסרכא תלוי' דא"צ בדיקה דהוי ס"ס ס' מחמת ליחות ואת"ל מחמת נקב שמא העור העליון לבד ניקב עכ"ל אמנם כיון דמצוי הרבה למצוא תחת קרום כזה נקלף נ"ל דצריך להסיר הקרומים לראות אם אינו נקלף וגם צריך לראות היטיב על קרום כזה כי כמעט שיש להבין מבחוץ אם יש תחתיו נקבים כאשר הראה לנו ר' ליב שוחט הנ"ל:
סימן טז
י שמעתי שיש מקומות שנוהגין להקל בנסרכה ריאה לדופן כפסק הב"י בש"ע ודלא כרמ"א ואמרו ששמעו שכן פסק הגאון בעל שאגת ארי' ואני תמה ע"ז הגם שנניח שהגאון הנ"ל רב גוברא וליבי' כשמעתיה וראוי היה לחלוק עם רמ"א מ"מ עכ"פ אותן שלא שמעו מפיו לענ"ד אין רשאים להקל. שהרי כ' א"וה כלל מ"ח דין ד' וז"ל לענין חמאה ש"ג ואין בזה משום חומרי מקום כו' כי זה אינו תלוי במנהג כו' וכמה חלוקי מנהגים יש מחולקין המדינות בבדיקת טריפת הריאה כו' דהתם כל ישיבה וישיבה עיר ועיר חייבים לנהוג כדעת הגדול הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום מתחלה מאל השופט אשר יהיה בימים כו' עכ"ל וכבר כתב הרשב"א בתשו' סי' ר"ג הביאו בד"מ סי' ל"ט דבכ"מ שהבודקים רגילין להחמיר אפילו שלא כהלכה אנו אומרים כך הנהיגו חכמי המקום ואסור לעבור על דבריהם עד שנדע שטעו בהוראה וכבר כ' הרא"ש והטור דבאשכנז וצרפת נוהגין להטריף הכל וכתב רמ"א שאנו מבני בניהם וחייבים לנהוג כמותם ומכ"ש שכל מנהגנו עפ"י הרא"ש ומהרי"ו ועפ"י הכרעת רמ"א שכל שו"ב סומכין על דבריו והוא מחמיר וע"כ לא עדיף הגאון הנ"ל מרחב"ב דאי' בפסחים דף כ"א אני ראיתי את רשב"י שאכל ספיחי כרוב כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול שלא בפני לא תאכל וא"כ אותן ששמעו הדברים מהגאון הנ"ל היו רשאים לסמוך עליו ולאכול אבל אותן שלא שמעו מפיו אסורין (וע"ש בתו' שכתבו דאע"ג דרשב"י גופא אכיל מ"מ לא רצה שיסמכו עליו ע"ה וקרא עליו פורץ גדר) ועוד אי' התם דרבה בב"ח אמר לברי' אני שראיתי ר"י שאכל כדאי הוא ר"י כו' אתה שלא ראית לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני וכדאי' בעדיות פ"ד דא"ל עקבי' אתה שמעת מפי יחיד כו'. עכשיו מצאתי בראב"ן דף ע"ג שכתב וז"ל א"ל רבה בב"ח לברי' כו' מצאתי בפירוש ר"ח מכלל דהבא מכח אחר שראה מי שעשה מעשה אעפ"י שהיא עושה כמותו אין סומכין עליו לא בפניו ולא שלא בפניו עכ"ל ועיין בתב"ש סמן ל"ט ס"ק ע"ב:
סימן יז
א (יא) נ"ל דאם נשתנה צורת אבר כגון טחול שדרכה להיות ארוכה והיא מרובעת וכיוצא בו כשר וכן כל שאר האיברים שהרי אפילו בצורות האונות בסי' ל"ה שכתב הרמ"א דטרפה השיגו כל האחרונים והכשירו ע"ש בש"ך ולא מצינו שפוסל בשינוי צורה. ואני תמה על הכו"פ בסי' מ' שכתב בשם הרופאים שאם אין לבע"ח לב ויש לה דוגמתה איזה דלדול בשר שתבניתו כתבנית לב דהיינו שיש בו ב' חללים וגם וורידים שופכים אפשר שתחי' אותו בע"ח זמן רב אע"ג שאין צורת האבר הזה דומה בחוץ ללב וא"כ למה כ' דאם ניטל הלב טרפה שאפשר שתחי' ע"י אותו דלדול לב ואיני יודע למה תהיה טרפה והיכן מצינו שבשביל שינוי צורה תטרף ומה שהקשה שם למה כ' הש"ע ניטל הלב טרפה והלא הוא נבלה כבר כ' הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ל"ה שהטור לא דקדק בזה:
ב ואם לא נמצא האבר במקום שרגילות להיות צ"ע וי"ל ראיה ממה שכתב הכו"פ שאם חסרה יש לחפש אצל הטחול של העוף וכן שם בענין הלב העידו הרופאים שאפילו שימצא אותו דלדול כתבנית לב בחזה או במקום אחר יכולה לחיות (עיין בט"ז סי' ל"ה ס"קד וצ"ע):
סימן יח
א (יב) שאלה בהמה או עוף שגוררת רגליה ונודע שנפלה מה דינה:
ב תשובה בסמן ל"ב בש"ך ס"ק י"ב כתב לשון הטור דכיון דידענו שנפלה חיישינן לפסיקת החוט וכן משמע ברמב"ן מביאו הב"י בסי' נ"ח וסיים שם דלדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה אסור ובט"ז שם ס"קד כתב בהכה בהמה על השדרה אע"ג דכ' הר"ן דצריכ' שהייה ובדיקה כדין נפולה ובנפול' א"א בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שאין כאן חשש אלא מחמת שבירת השדרה בזה גם אנו בקיאין ע"ש ובודאי מש"כ מחמת שבירת השדרה כונתו פסיקת חוט השדרה ואם כן כפי הנראה שהיא מחלוקת אך י"ל דהש"ך מיירי בגוררת רגלים דצריך בדיקה כל אורך חוט השדרה בזה א"א בקיאין אבל הט"ז דמיירי בהכה במקל במקום ידוע וע"ז כתב דאנו בקיאין ואמנם בסי' נ"ח בש"ך ס"ק ד' משמע דאפילו במקום חתך חיישינן לדידן ומיהו י"ל דדוקא בריאה ס"ל דא"א בקיאין דקאי על ריאה וביש"ש פא"ט סי' ס"ה כתב בהדיא דכשהיא צולעת דאיכא ריעותא בפנינו איכא למיחש לנקיבת איברים ולא סגי בבדיקת חוט השדרה לחוד מאחר שהיא צולעת אחר הנפילה א"כ עדיין נפולה היא עכ"ל: וכ"מ מר"ן גבי נפולה שכתב וז"ל דבשלמא מהלכת כדרכה אעפ"י שאפשר שנקרע דקין וכרס כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אבל מהלכת שלא כדרכה מאי ראיה הוא שלא תאסר וכו' עכ"ל:
סימן יט
א (יג) שאלה אם יש חילוק בין הוושט לתורבץ הוושט לענין מצא בו קוץ:
ב תשובה כו"פ הקשה על הרא"ש שהביא ראיה דקי"ל כעולא דלא חיישינן לשמא הבריא ממחט שנמצא בבה"כ מצד אחד דכשרה וכתב לחלק דבבה"כ כשר מטעם נשחטה הותרה משא"כ בוושט דהוי ס' בשחיטה ומדייק כן מדברי התוס' בפא"ט שהק' דנימא נשחטה הותרה בדרוסה ולא הקשו כן על דברי עולא ולכן כ' דבתורבץ הוושט דלא הוי ס' בשחיטה ולכן לא חיישינן לשמא הבריא. ודבריו דברי תימא שהרי בסי' ק"י בכללי ס"ס כתב הוא בעצמו דגם ספק דרוסה הוי ספק בשחיטה והתוס' בפא"ט שם ד"ה שאני התם כתבו על ישב קיץ בוושט וז"ל דמעיקרא היתה בחזקת כשרה עכ"ל וביבמות דף ל"א כתבו תוס' להדיא קו' זו על ישב קוץ וע"כ צ"ל דאף שהוא ס' בשחיטה ועומדת בחזקת אבר מן החי מ"מ נגד נקיבת הוושט יש לה חזקה שלא היתה נקובה כשנבראת דהיינו חזקה מכח רוב וכמו שכתב הרשב"א הביאו הש"ך בסמן מ"ח ס"ק ל"ז וע"ז כתבו תוס' דדרוסה שכיח ר"ל כיון שנכנס ארי שכיח שידרוס וכן בקוץ בוושט שכיח דכיון דכבר ניקב הפנימי זהו כונת תוס' ולא כמ"ש הכו"פ ולכן נ"ל דאין חילוק בין תורבץ לוושט למאי דקיי"ל דחיישינן לשמא הבריא:
סימן כ
יד בענין שני ושטין המחוברים למעלה ולמטה ובאמצע הם נפרדים כתב הפ"ח בסמן ל"ב בשם הגהות מהר"ץ שהעיד בשם רמ"א שהטריף וכתב עליו הפ"ח שהוא כשר כמו בשני מעיים בסמן מ"ז והכו"פ חרה אפו עליו ושרי' ליה מריה שדיבר על גדול כמותו וכל טענותיו שאין מדמין בטריפות ולא ידעתי למה לא יקשה זאת על פסקי מהרי"א בסמן רט"ו הביאו הב"י והד"מ בסמן מ"ב בב' מרות דאי שפכי להדדי כשרה וכתב וז"ל ונהי דאין מדמין בטריפות מ"מ נקטינן סברא מהתם כו' וכן פסק בש"ע וא"כ מ"ש מרה ומ"ש ושט שהרי גם במרה אמרינן כל יתר כנטול אלא כיון שהם מחוברים ושפכי להדדי נחשבין לאחד וא"כ ה"ה בוושט וכפי הנראה שגם רמ"א חזר בו והראי' שבש"ע גבי מרה לא הגיה כלל וראיתי שהתב"ש מחמיר ג"כ וצ"ע אך מש"כ הפ"ח דאפילו בפחות מאצבע כשר לא נ"ל להקל דגם במהרי"א שם משמע דוקא אם מחוברין ברוחב אצבע נחשבין כאחד וא"כ דיו להקל כמו בני מעיים וכן במרה בסמן מ"ב סעיף ו' כתב הש"ע כרוחב אצבע:
סימן כא
טו הכו"פ כתב דכזית התלוי בטרפה מרודד וכזית במקום כליות שלם כשר מטעם ס"ס דכזית דבמקום מרה וחיותא הוא משום דלא ידעינן לאיזה זית כיונו חז"ל במשנה כדאיתא בגמרא ואם מרודד הוי שיור אי לא הוי ג"כ איבעיא דלא איפשטא וא"כ הוי ס"ס ע"ש ועיין בסי' נ"ט בב"י דהרמב"ם מכשיר בניטל ראשי איברים דהוי איבעיא דלא אפשטא משום ש"ס ועיין בש"ך סימן ק"ד סק"ד:
סימן כב
א (טז) שאלה מרה שניטלה וטועמה במקומה ונמצאת מרה מה דינה:
ב תשובה בתב"ש מחמיר בזה וכתב דבעינן דוקא שתחלה יקרע שו"ע כמו שכתב בש"ע אבל טעימה מבחיץ לא מהני וכתב דאע"ג דיש פוסקים שכתבו דאם טעמינן ליה בדוכתיה היינו משום דס"ל דחסרה המרה כשרה אבל לדידן לא מהני ע"ש ובאמת כן כתבתי בח"א לחומרא אך עיינתי בספרים ולא נ"ל כדבריו הגם שבאמת שמרוקח אין ראיה שכתב סתם טעמינן ליה די"ל דלשיטתו אזיל דס"ל נטלה המרה כשרה אך מה יענה התב"ש בדברי ר" ירוחם נתיב ט"ו שכתב להדיא נטלה המרה טרפה וכתב ואם אין לה מרה טועמין מקומה בכבד אם הוא מר כשרה ולא נזכר בדבריו כלל מקריעה וכ"כ הרא"ש וברמזים וכ"כ הטור וכ"כ בהגמ"יי פ"ו וכתב לעיין בתשו' ובתשו' השייכים להלכות מ"א סמן ו' העתיק דברי הראב"י שצוה לקרוע וע"כ צ"ל דבשעת מעשה לאחר שלא מצאו מרירות צוה לקרוע אולי ימצא בפנים וכ"כ הכלבו וז"ל וטועמין הכבד ומוצצין אותו אם יש בו טעם מר מותר וכ"כ היש"ש פא"ט סמן א' וכ"כ הר"ן וכ"כ ריא"ז וכ"כ בש"ד וכ"כ באו"ה כלל נ"ב וכ"כ בת"ת כלל פ"ח ולא הזכירו כלל מקריעה שם ואין סברא לומר שכל אלו הפוסקים לא דקדקו בלשונם אע"כ שגרסתם היה כך בבה"ג או דס"ל דזהו לרבותא דאפילו לא טעמו עד אחר שקרעו מותר ומכ"ש לפי מה שכתב הכו"פ להכשיר בנאבד הכבד קודם הטעימה מטעם ס"ס ס' שמא היה מר ואת"ל לא היה מר שמא הלכה כפוסקים דס"ל ניטל המרה כשר וא"כ פשיטא דכשר ול"ק מה שהק' הת"ש מה יועיל מרירות זה אדרבה שמא נטלה רק שנשאר מר ממה שהיה שם מרה לק"מ דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי ס"ס וגם בת"ח סיים כדאי הם המכשירין בנטלה המרה לסמוך עליהם בכה"ג הרי שעיקר הסמיכה הוא בשביל שרבו המכשירין ולכן נ"ל להקל: והנה התב"ש העתיק לשון בה"ג דכתב נטלה המרה והוי עובדא וקרעוהו לכבד ואשתכח דבליעה בגוה ואכשרוהו אבל ודאי נטלה המרה ואיתא לתלי' אמרי' מיחסר חסר וטרפה ליתא לתלי' ואיהו אישתקלה לה כשרה' וע"ש בתב"ש וכתב פי' איתא לתלי' ר"ל שהכיס קיים והמרה נתרוקן טרפה ודחה פי' זה שהרי כתב פ"ח בשם אה"מ דכשר ונ"ל דהכי פירושו שהרי ק' כיון דס"ל לבה"ג דאם טעמינן מרירות בכבד כשר דאמרינן שנבלעה בכבד ואם כן הטריפות רק משום הליחה ולא בשביל הכיס ואם כן ק' בניקב המרה לטעמיה נמי לכבד ואם ימצא בו מר כשר שהרי נבלע בכבד וצ"ל דודאי צריך להיות כל הליחה בשלימות כפי הטבע של אותו הבע"ח שהוא מלא רק כשלא נמצא כיס אנו מוקמינן לבהמה בחזקת כשרות ואמרינן כיון שיש בה מרירות מסתמא נבלע הכל בכבד שהרי אין ריעותא אבל כשניקבה המרה הרי חזינן שאין המרירות בכבד מחמת ששאבה בטבע אלא שמחמת הנקב נכנס גם מרירות בכבד אבל ג"כ נשפך לארץ וזהו שכתב איתא לתליא אלא שניקב אע"ג שנמצא מרירות טריפה דאמרינן מחסר חסר ר"ל שלא כל הליחה נכנס בכבד אלא שחסר ממנו אבל ליתא לכיס כשר כנעל"ד ובתשובת רדב"ז ח"א סימן קמ"ה מצאתי דהיאך אפשר דנטלה המרה כשר ונקבה המרה טרפה וכתב הטעם דדוקא כשנמצא טעם מר בכבד אז אמרינן דהטבע דחה המרירות בכבד מה שהיה ראוי לירד בכיס אבל בנקבה תמות ולא מפני חסרות המרה אלא מפני שנשפך מה שבתוכה לשאר איברים ותפסיד אותם ובזה יובן לשון רוקח סימן שפ"ד ניקב המרה טרפה נטלה המרה כשרה לא נמצאת המרה לוחך בלשונו במקומה אם יש מר כשרה ע"כ. אך עיקר דברי הכו"פ שכתב להכשיר בנאבד מטעם ס"ס צ"ע דא"כ למה כתב הש"ע בעוף שאינו מכיר מינו אם יש לו מרה טרפה וכ"כ הטור ות"ח והוי ליה להכשיר מטעם ס"ס כנ"ל שמא מין זה אין לו מרה ואת"ל יש לו שמא הלכה כהפוסקים דס"ל ניטלה המרה כשרה ובודאי לא עדיף זה שידעינן שיש להם מרה ואיתרע חזקתו ממין זה שאינו ידעינן שום ריעותא כלל דשמא מין זה אין להם מרה כלל וע"כ צ"ל כיון דכבר קבלנו עלינו כדעת אותן הפוסקים דניטל המרה טרפה לא נכנס כלל דעת המכשירין בגדר הספק ואע"ג שגם הת"ח שם סימן ד' כתב דכדאי הם המכשירים לסמוך עליהם היינו דוקא לענין זה כמו שמסיים שם לסמוך עלייהו בכה"ג דהיינו כשטועמין טעם מר דאע"ג דכתב דאין לסמוך אטעימה כי אם באומן היודע להבחין וא"כ היה לנו לומר שאין אנו בקיאין בבדיקה ע"ז כתב דכדאי הם המכשירים כיון שראינו שעל כל פנים היה להם מרה וכן מה שכתב הש"ך בס"ק ו' בשתי מרות ששופכות זו לזו כיון דהרבה פוסקים מכשירין כתב ג"כ מסתברא להכשיר בכה"ג אבל כשאין אנו יודעים כלל אם יש למין זה מרה לא מצטרפינן כלל דעת המכשירין לעשות ממנו ספיקא דפלוגתא וא"כ י"ל דכ"ש בנאבדה המרה קודם בדיקה דינו ככל דבר הצריך בדיקה מדינא ואם נאבד טרפה אך לפי מה שכתב הרשב"א הטעם דאזלינן בתר רוב עופות שיש להם מרה ולשיטת הש"ך בכללי ס"ס דהיכא דאיכא רובא לא מחשבינן למיעוט אפילו לענין ס"ס ואם כן לק"מ אך כל זה לפי העדות שכתב הכו"פ שמעולם לא מצא בחסרון המרה שיהא נרגש טעם מר אך לדעתי אין כל המדינות שוות בזה כי אני מצאתי במיעוט דשכיח לאחר שקרעתי כל הסמפונות נמצא לפעמים מרירות ומכ"ש לפי מש"כ הכו"פ שעל הרוב ימצא מרה קטנה אצל הטחול וא"כ שפיר י"ל בנאבדה דמוקמינן לה על חזקת כשרות ואמרינן מסתמא היא מן הרוב בהמות או ייוופות ויש להם מרה ואלו לא נאבדה היו מרגישין בה טעם מר או שהיו מוצאין אותה אצל הטחול כדברי הכו"פ ובמקום הפסד גדול לענין תערובת יש לצרף זה:
סימן כג
א (טז) שאלה כשיש דבר בבהמות יש שממהרין לשחוט שלא תמות ומוציאין מרה שהיא נפוחה הרבה ומזה מתים מה דינו:
ב תשובה נ"ל פשוט דאם הכיס נפוח לדידן שא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו טרפה דהוי כניקב ואמנם אם הכיס בריא רק שהליחה שבתוכו נהפך למיני עפושים ונרקב נ"ל פשיטא דטרפה דאע"פי דאם נתרוקן הליחה כשר כמו שכתב הפ"ח בשם אה"מ היינו משום דאמרינן דנבלע בכבד אבל כשהליחה נרקב ועיקר טרפות של מרה תלוי בליחה וא"כ גרע מריאה שנשפכה כקיתון ומוח שנתמסמס דהתם אין הטרפות תלוי בהם אלא בקרומים משא"כ במרה שהטרפות תלוי בליחה ואם לא נהפך לעיפוש רק שנתקשה כאבן נ"ל דלפי מה דפסק בש"ע סימן מ"א הכבד שקשה כאבן דטרפה וכתב רוקח שלמד זאת מריאה כמו בריאה שקשה דטרפה ה"ה בכבד וא"כ י"ל דה"ה במרה והגם שהפ"ח חולק גם בכבד וכתב דהיכן מצינו זה כבר כתב התב"ש דכמו בריאה דדמי לאופתא דהיינו בגישתא דטרפה דהוי כנטול וא"כ ה"ה בכבד ואפשר דבמרה גם הפ"ח מודה שהרי יבש הכבד מודה הפ"ח דטרפה דילפינן מריאה כמו בריאה דאמרינן כנטולה דמי כמ"ש הפ"ח שם וא"כ במרה דטבע הליחה להיות נשפך כמים ועתה הוא קשה ה"ז כיבש וטרפה וגם לפי מש"כ הכו"פ דבריאה הטעם דסוף הקרום לפסוק משא"כ בכבד דניקב הקרום כשר ואס כן במרה דניקב הקרום טרפה י"ל דטרפה לכ"ע:
סימן כד
א שייך לכלל י"ח ססי' ד':
ב (יז) בש"ע כתב דנקב מפולש טרפה בכ"ש ובאינו מפולש בעינן שיעור עובי ד"ז והוא לשון הרמב"ם ודרכו של רמב"ם שלא לכתוב רק מה שמבואר בגמרא וצ"ל דמפרש בגמרא דר"ע אמר נקב טרפה וכל נקב משמע מפולש אלא דר"ע לא מחלק בין קולשא לסומכא וע"ז אמרו לית הלכתא כר"ע ול"א אלא בקולשיה דשם אפילו מפולש כשר אבל בסומכא טריפה והיינו במפולש ואי אשתייר כו' ור"ל ואם אינו מפולש אז כשנשתייר כו' והנה רש"י כתב אם נשתייר בעובי דופנו ולא עבר המחט וכתבו האחרונים דמשכחת לה שנתחב בפנינו ואמנם קשה דלמה דחק רש"י ולא כתב סתם שאם יש חסרון מבפנים לטחול צריך שישתייר כע"דז אע"כ דס"ל לרש"י דזה כשר דאין זה בכלל נקב כלל אלא חסרון מבפנים ור"ע ניקב קאמר ובאמת אם ע"י חולי בא הנקב מצד אחד נמי דינא הכי אלא העיקר מה שבא רש"י לאשמועינן דדוקא בניקב מצד חוץ בעינן כע"דז משא"כ בחסרון מבפנים:
סימן כה
א (יז) שאלה עז שבאה מן השדה והיא מבעבע דם מהדדים ונמצא בו נקב גדול וספק אם נכנס לפנים לחלל ונסתפק אם היה ע"י דרוסה או ע"י קוץ או שנתחב בה ברזל והבהמה נותנת חלב הרבה והוא הפ"מ מה דינו:
ב תשובה מילתא דפשיטא דאם יש לחוש לדרוסה דאסורה אך כפי שאמרו דיותר יש לתלות ע"י קוץ או ברזל צ"ע הנה בסימן נ"א כתב בש"ע קוץ או מחט שניקב לחלל וכתב הכו"פ וז"ל שניקב דוקא ודאי אבל אי ספק ה"ל ס"ס ומותר וא"ל דכונתו בספק נקב כשר דא"כ ל"צ מטעם ס"ס מה"ת להחזיק איסור כיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל וכמו שכתבתי בשער רוב וחזקה סימן י"ג אע"כ דר"ל בספק אם נכנס לחלל דס"ס הוא שמא לא הגיע לחלל את"ל שהגיע שמא לא ניקב איברים הפנימים. ולכאורה דבריו נכונים שהרי זה דומה ממש לס' עאל ארי דהוי ס"ס שמא לא עאל ואת"ל עאל שמא לא דרס וכמו שכתוב הש"ך בסימן נ"ז ס"ק ל"ב ואינו דומה להגיע ודאי לחלל אע"ג דיש לומר גם כן שמא לא נגע כלל באיברים פנימים אם תמצא לומר נגע שמא לא ניקב עד החלל דכיון דנכנס חשבינן לודאי נגע שהרי בדרוסה גם כן יש לומר אפילו בעאל שמא לא נגע ואם תמצא לומר נגע שמא לא יחלחל לפנים דהא אפילו לודאי דרוסה מהני בדיקה אע"כ כיון דעאל הוי כאלו ידעינן דנגע וזה יש לומר גם כן כונת רשב"א שהביא הש"ע שם אבל כשבא לפנינו מבעבע בדם ולא ידענו במה תולין במצוי כו' ור"ל דאע"ג דניקב לחלל בסימן נ"א לא מהני בדיקה אפילו בקוץ ומחט היינו דידעינן דניקב לחלל אבל הכא שרק מבעבע ולא ידעינן אם ניקב עד החלל דאם תלינן בדרוסה אפילו רק האדים הבשר טרפה מה שאין כן אם תלינן בקניא ואם היו רואין שנכנסו לחלל טרפה אבל כיון שאין אנו יודעים אם נכנס לחלל כשר ועל זה כתב רמ"א דאם מבעבע בצואר נוהגים לאסרו אפילו לא ידעינן אם ניקב כל העור וסברה גדולה לחלק דבסמנים הוי ספק בשחיטה מה שאין כן בשאר איברים דהם בחזקת היתר אך לפ"ז צ"ע דברי הש"ך שם ס"ק ל"ב דמסיק וקצרתי כיון דאנו אוסרים בכל ענין עכ"ל זה לא מצינו בכל מקום שאנו מחמירים בזה ולדבריו משמע דלא ככו"פ דאל"כ אף לדידן יש נ"מ בלא ידעינן אם נכנס לחלל אך המעיין בב"י יראה שהוא מפרש דברי הרשב"א אלו דקאי על קנה וושט וכ"כ בהדיא בדו"פ ובב"ח על שם ב"י וע"ז כתב הרמ"א דאנו נוהגין לאסור הכל בצואר וזה גם כן כינת הש"ך שכתב דכיון דאנן אוסרין הכל ר"ל בצואר לכן קיצר בדבריו ולדבריהם בחלל הגוף אין נ"מ אם תולין בקניא או לא כדון קוץ שניקב לחלל ולא מיירי כלל מדין אם הוא ספק אם נכנס לחלל או לא אלא מיירי מצואר ואעפ"י שידעינן שניקב כל העור עיין בב"י ובדו"פ אבל הדו"פ וב"ח מפרשים באמת דברי הש"ע שהם דברי הטור ורשב"א דמיירי מכל חלל הגוף ונ"מ אם תלינן בקניא אע"ג דבניקב מחמת קוץ והגיע לחלל טריפה זהו דוקא אם ידעינן שניקב ע"י קוץ אבל אם בא לפנינו מבעבע בדם ולא ידעינן במה נעשה תלינן במצוי ותלינן בקנה שנעשה על ידי קנה דדוקא על ידי קוץ או כלב דדיני כקוץ קיי"ל כיון דנכנס לחלל טריפה אבל אם ליכא לפנינו במקום שאין לחוש לדרוסה תלינן שנעשה על ידי קנה שהוא עב וא"צ לבדוק רק נגד אותו מקום ולפ"ז שפיר יש לומר דאם אנו מסופקים אם הגיע לחלל או לא דכשר מטעם ס"ס כמו שכתוב הכו"פ וכך כתב הב"ח בסימן ל"ג ססי' ט"ז דבספק אם נכנם לחלל הוי ס"ס ואף דלא כ' זאת אלא לריב"א דס"ל בצוארו מלוכלך א"צ בדיקה משמע אבל לדידן אפילו בזה לא מהני י"ל היינו דוקא בצואר וכמו שכתב רמ"א וע' בסימן ל"א בט"ז סק"ד. ולפ"ז יש לומר דאם אירע שלא בדקו כשר אפילו את"ל דאפילו במקום ס"ס צריך לברר מ"מ בדיעבד באם נסתפק עפ"י אומדנא אם נכנס לחלל לכ"ע מותר כמו שכתוב בש"ך בכללי ס"ס ס"ק ל"ה:
ג ומעכשיו נבא לענין החלב הנה בשער הקבוע סימן נ"ח כתבתי לאיסור דשמא ימצא טרפה ודומה לזבה דאסורה לשמש ביום ז' אך עכשיו מצאתי קצת ראיה להיתר שהרי בחולין דף ע' ע"א דמשני לא מחתך ומשליך ופרש"י ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא תולין הוי ע"ש וזה למ"ד למפרע קדוש הרי אע"ג דכשיצא רובא למפרע קדוש מ"מ ליכא איסורא ואם כן הכא נמי בחלב אע"ג דכשימצא טרפה נודע דלמפרע היה אסור מ"מ בשעת התירו מותר ואין כאן איסור כלל ויש לדחות דהתם אין דבר שיחול עליו הקדושה עיין בי"ד סימן שי"ט ובטהרות ריש פ"ה בס' טומאה בר"הר דר"ע מטמא לגברא כיון שיש לו תקנה בטבילה ודלמא יתברר וחכמים מטהרין אפילו בגברא אע"ג דאפשר שיתברר וע"ש בר"ש ואם כן סבירא ליה הא דגזרו רבנן בזבה היינו לפי שהוא רק יום א' וגם איסור כרת לכן אסרו משא"כ כשאינו עומד להתברר בודאי כגין בס' טומאה בר"הר אפילו באיסור כרת לא גזרו ובאיסור לאו אפילו עומד להתברר כמו בבכור כיון דאיסור להשליך לכלב אינו אלא איסור הנאת קדשים ל"ג ואם כן דה"ה לענין החלב ועיין בא"ח סימן תצ"ז סעיף ה' ז' והדבר צריך תלמוד. ולענין מכירה לנכרי נתבאר שם בכללי ס"ס.
סימן כו
א שייך לכלל כ' סימן ב':
ב שאלה עז אחת שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא פרש ונראה שהיה ניקב הכרס שאל השואל בעל העז והורהו שימיתנו וימכור לנכרי כדין ובע"הב עבר על דברי המורה בראותו שנתרפא בתוך איזה ימים וגידלה ונתעברה וילדה וכבר עברו עליה יותר מי"ב חודש והיא חי' ויולדת ובא ושאל מה דינו של עז:
ג תשובה לכאורה כיון שיצא הפרש ואם כן בודאי ניקב הכרס ומבואר בסימן מ"ח דניקב הכרס טרפה ואם כן הוי ודאי טרפה ואם כן לא מהני אפילו אם כחול ימים ירבה כמו שכתב הרשב"א הביאו הש"ך בסימן נ"ז וה"ה דלידה לא בוהני לודאי טריפה ואמנם לאחר העיון נראה דלא היתה מעולם ודאו טריפה רק ס"ט ואם כן מהני לזה שהוי יב"ח וה"ה לידה דמהני כמבואר שם והנה בריש סימן מ"ח הביאו הטור די"א דכרס הפנימי היינו דוקא מפרעתא היינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא נטרפה אם ניקב הכרם אלא או ברובו או טפח וזה דעת בעל העיטור אבל דעת רוב הפוסקים דניקב הכרם בכל מקום שהוא טריפה במשהו וע"ש בטור מה שכתוב המגיה שם שהחוש והנסיון מעיד על דעת ראשונה שהרי בארצות המערב חותכין בין הצלעות ומוציאין הפרש ולפ"ז הוי ספק דפלוגתא וכיון שילדה היא כשרה כדאיתא שם בש"ך. ומ"מ נ"ל לקנוס הב"ב כדין מבטל איסור לכתחלה:
סימן כז
א שייך לכלל כ' סימן כ"ה:
ב שאלה קורקבן שנמצא בו מחט בשעת אכילתו ואי אפשר לבדקו:
ג תשובה כבר מבואר דין זה בסי' מ"ח בט"ז ס"ק י"ח ודעתו לאסור והנה דין זה בודאי גרע טפי מדינו של רשב"א שכתב שם בש"ע סעיף י"א בקורקבן שכולה נבלעת דהתם בדקו אותו מב' צדדין ולא נמצא שום נקב מבחוץ ולא נמצא עליו ק"ד בזה מכשיר רשב"א דרוב נבלעין דרך הוושט אבל בנידון דידן מה בכך שנבלט דרך הוושט אפשר היה בו נקב דק לחוץ וזה דומה ממש למש"כ הש"ך שם בס"ק כ"ה בנאבד ולא היה ידוע אי ניקב לחוץ או לא ודעתו נוטה להטריף אלא שכ' דרש"ל מכשיר גם בזה והתב"ש כ' ישתקע היתר זה דאדרבה ברש"ל משמע להיפך ועיינתי ברש"ל וכ' וז"ל ולפיכך כשנמצא מחט מצד א' צריך לבדוק אם ניקב מבחוץ או אם נמצא דם אכן אם שטפו והדיחו קודם שבדקו אחר דם כשר ול"ח שמא היה ק"ד מזה משמע קצת כתב"ש אך מה שכ' שם בפיסקא כתב רשב"א נשאל במחט כו' וקודם שבדקו אם נקבו מב' צדדין ניטל המחט כז' והשיב דודאי צריכה בדיקה וכיון שכן כו' טרפה וע"ז כתב רש"ל ול"נ כדפרישית דכשר ופשטא דלישנא משמע אפי' בלא ידע כלל אפי' ע"פ אומדנא אם לא ניקב מבחוץ אפ"ה כתב דכשר משמע כש"ך. ואמנם אפי' אי נימא דדעת רש"ל להטריף באם לא בדק מבחוץ י"ל דרש"ל לשיטתו דמשמע דס"ל דשמא הבריא ר"ל נתרפא וס"ל דבעור עב לא חיישינן לנתרפא אבל מ"מ חיישינן לשמא ניקב וא"כ ודאי דצריך בדיקה מבחוץ אבל להסוברים דא"ח שמא הבריא ר"ל שמא ניקב כמש"כ הרא"ש אם הפכה דלשיטתו א"צ לבדוק כלל דמוקמינן אחזקה כמו שהארכתי בזה בשער רוב וחזקה סימן כ' (נדפס בסוף שער הקבוע) וא"כ פשיטא אפי' אי נימא דלכתחלה צריך לבדוק כמש"כ הכו"פ אבל אם לא בדק כשרה וא"כ כ"ש בנאבד או במקום שא"א לבדוק כגון בנ"ד דכשר וכיון שכ' רמ"א לסמוך בהפ"מ על הרא"ש צ"ל ע"כ אפי' לא בדק כלל וכ"ש דרוב הפוסקי' פירשו הבריא ניקב כמש"כ הפ"ח וכו"פ ולראב"ן ורא"ש קי"ל כעולא וא"כ עכ"פ בנאבד כשר ואפי' את"ל דגם להרא"ש אינו כשר אלא כשבדק עכ"פ שלא ניקב מב' צדדין הרי לשיטת התוס' שכ' הש"ך בסי' נ' לסמוך עליהם בהפ"מ בכל ס' השקול דמוקמינן אחזקה ואף את"ל דמודו תוס' היכא דשכיח י"ל דהיינו בהמסס ואפשר גם בבה"כ אבל בקורקבן שעירו עב ובודאי רוב פעמים דמטרף ע"י מחט בקורקבן הוא שנכנס המחט דרך הוושט ויוצא מפנים לחוץ וא"כ עכ"פ לא שכיח איסורו יותר מהיתר וא"כ לתוס' יש להכשיר וכ"ש ופשטא דלישנא דרא"ש וראב"ן משמע דא"צ בדיקה כלל דל"ח שמא ניקב כמו שהארכתי שם לדעת רא"ש וא"כ בהפסד גדול או בשבת שאין לו מה לאכול יש מקום להקל ולסמוך ע"ד הש"ך שהבין דרמ"א בד"מ ורש"ל מכשירים אבל בלא זה ח"ו להקל ובחג השבועות בא לפני מעשה כזה שבליל א' מצאו בקורקבן בשעת אכילתו מחט ובשחרית היריתי שאותו עוף טרפה והנמלח עמו בקליפה כדלקמן סי' נ"ז והכלים ישהו מע"ל כמו שכת' הפ"ח בסימן מ"א:
ד והנה הש"ך שם ס"ק ל"ז כתב בשם הרשב"א דרוב הנבלעין דרך הוושט ועוד העמידנה על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו וצ"ע שהרי הרשב"א ס"ל דבמקום ריעותא לא מוקמינן אחזקה כמש"כ הש"ך סי' נ' ומה שכ' התב"ש דזה היה ס"ד דרשב"א לא נראה לעשות רשב"א הדרנא ומש"כ הט"ז ס"ק י"ח דוחק ול"נ פשוט שהרי כתב הרשב"א הבאתי דבריו בשער רוב וחזקה סימן י"ג דהיכא דאפשר לימר אין כאן ריעותא מוקמינן אחזקה וא"כ א"ש דכ' דהעמד העוף על חזקתו דכיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל מבחוץ שהרי יש לו חזקה זו אפי' ל"א רוב הנבלעין אלא מחצה ע"מ מ"מ יותר יש לנו לומר שנכנס דרך הוושט ואמרי' דצד החיצון לא אתרע כלל כן נלע"ד:
סימן כח
א שייך לכלל כ"א סימן א':
ב (יז) שאלה זרע פשתן שנמצא דבוק בדקין של אווז מבחוץ וקרום עלה עליו עד שבודאי היה כן מחיים מה דינו:
ג תשובה תחלה צריכין אנו לבאר דין דמחט שנמצא בחלל הגוף הב"י כתב בסי' מ' אהא דכתב הרשב"א בשם בה"ג דמחט שנמצא בטרפס ה"ז ס"ט וכ' הב"י דצ"ל דמחט שנמצא בחלל אינו אלא ס' טרפה שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים ע"ש וכן מוכח שכן דעת אוהל מועד שהביא הב"י ובש"ע סימן מ"ט וסימן נ"א בספק אם ע"י חולי או מחט הוי ס"ס כו' ואת"ל ע"י מחט שמא לא ניקב אחד מהאיברים ע"ש מוכח דס"ל דאינו אלא ס"ט שמא נכנס מבחוץ וכן משמע בס' התרומה סי' י"ד שכתב בקורקבן זאש מבחוץ בא יש לחוש שמא ניקב הוושט עכ"ל הרי שכ' שיש לחוש ולא לודאי. ואמנם נ"ל דדעת רש"י ותוס' ורא"ש וסמ"ג דהוי ודאי טרפה דבפ' א"ט דף מ"ח ע"ב ד"ה דילמא כתב כיון דרוב הנכנסין דרך הוושט נכנס וא"כ ודאי שניקבה הוושט או הדקין וכ"כ התו' ד"ה אי קופא וז"ל דאי בחלל הגוף כו' הא ודאי דרך הוושט נקיב ואתא וכ"כ התוס' ד' נ' ע"ב ד"ה מחט וכ"כ בסוכה דף פ"ג וכ"כ הרא"ש פא"ט ססי' כ"ז וכ"כ הסמ"ג בה' טרפות וז"ל המחט שנמצאת מבחוץ לבה"כ בכלל הגוף אפי' לא ניקב כלל טרפה כי ודאי נקבה הוושט ויצאתה שם עכ"ל וכ"כ שס עוד בחתי' דכבדא ע"ש וכ"כ המרדכי גבי מחט שנמצא בבה"כ ע"ש וכ"כ בהגמ"ר בהדיא ריש פא"ט וכ"כ בש"ד סימן צ"ד וכ"כ בהדיא בהג"א סימן ל"ד המתחלת אפי' אנן ועוד צ"ע דכיון דכתב הרשב"א ס"ס להטריף שמא מבפנים ואת"ל מבחוץ שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים וא"כ למה קרא ס' טרפה והלא על ס"ס סמכינן אפי' להקל באיסור כרת וכ"ש להחמיר ואפשר דבה"ג אזיל לשיטתו שכתב הב"י בשמו ובסי' נ"א דמהני ליה בדיקה ואפי' במחט ולכן קרי ליה ספק טרפה עד שיבדוק והא דכ' רש"י הביאו הב"י סי' נ"א בקוץ עד שתנקב לחלל פרש"י אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו דקין ובבדיקה א"א כו' והיינו בניכר שבא מבחוץ דאז בודאי גם לרש"י אינה אלא ס"ט וכן להסוברים דאין לוושט בדיקה מבחוץ אף לענין נקב וכ"ש במקום שא"י ודאי אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ הא דמהני בדיקה לנמצא מחט בחלל ע"כ מיירי שידעינן סבא מבחוץ. ומעתה נבא לנידון דידן בענין גרעין דע"כ דלא גרע מנמצא מחט בחלל דג"כ יש ס' שמא נכנס דרך הוושט. ואמנם י"ל בזה עפ"י מש"כ הש"ך בסימן נ' דבהפ"מ יש לסמוך על התוס' דהיכא דאין שכיח לאיסור יותר מלהיתר מוקמינן אחזקת כשרות וכמו שנתבאר לעיל בדין הכללים וא"כ י"ל דדוקא במחט בחלל הוי לכ"ע ס"ט עכ"פ לא מוקמינן אחזקה דעכ"פ יותר שכיח האיסור מההיתר דהוי ס"ס להחמיר ספק ניקב הוושט ואת"ל מבחוץ נכנס שמא ניקב א' מאיברים הפנימים אבל בנידון דידן דהדבר שקיל אם ניקב הוושט או הזפק שפיר י"ל דמוקמינן אחזקה בהפ"מ לדעת הש"ך ואמרי' דניקב הזפק. ואמנם נ"ל כיון שהוא בענין שהוא דבוק בדקין ועלה עליו קרום א"כ הא קיי"ל דאין מחזיקין ממקום למקום וכ"כ הט"ז בשם או"ה בסי' ל"א סק"ד ובשער חזקה סי' כ"ח אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וא"כ יותר מסתבר לומר כאן נמצא וכאן היה דמסתמ' נקבה באותו מקום הדקין ויותר מסתבר דגם זה הוי ודאי טריפה דכאן נמצא וכאן היה והיא סברא דאורייתא דאזלינן בתר הקרוב דקורבא דאורייתא כאשר הארכתי בזה בשער חזקה ולפי מש"כ הפ"ח בססי' נ"ג דלכן בניקב הזפק כשר דאפי' אם ניקב אין המאכל יורד לחלל וכן נראה כמעט לחוש העין וא"כ בלא"ה טרפה דליכא למיתלי כלל בזפק ואפשר י"ל דאין כאן מחלוקת דבודאי אם נמצא מחט בחלל הגוף ה"ז ודאי טרפה כמו שכתבתי שיש ס"ס להחמיר אלא דבכה"ג מיירי בענין דאין לחוש שנכנס דרך הוושט וכעין זה כתב הדו"פ רסי' נ"א וא"כ לא הוי אלא ס"ט או דס"ל דיש בדיקה לוושט לענין נקב ולכן כתב דהוי ס"ט עד שיבדוק הוושט וכל האיברים דלשיטתם מהני בדיקה כדאיתא בטור וב"י אבל כ"ז שלא בדק הוי ודאי טריפה:
סימן כט
א שייך לכלל כ"ג סי' ד':
ב (יז) בש"ך ס"ק י"ב ובפ"ח וכתב הפ"ח דדברי רמ"א אינו מדוקדק שהרי ע"כ הב"י מיירי ביש לו עוקץ דאל"כ בלא"ה כשר וע"ז כתב רמ"א ויש מכשירין דמשמע אפי' בעוקץ וז"א שהרי ביש לו עוקץ ליכא מאן דמכשיר ואני תמה שהרי המעיין בב"י נראה להדיא שאין שום אחד מהפוסקים מחלקין בין עוקץ או לא אלא דהרשב"א כתב כן לרא"ש ובשאר דברי רשב"א שהביא הב"י לא נזכר מזה כלום ואפשר שרשב"א כ"כ לרא"ש על מה שכ' הרא"ש בתשו' הביאו הב"י שהיה העוקץ נכנס לבין הצלעות אבל בסתם עוקץ אפשר דלכ"ע מודים ומש"כ דדינו כשמוט ר"ל לענין לחוש לנקיבת ריאה אבל לא ממש לשמוט דמ"מ שמוט נזכר בגמרא וזה לא נזכר בגמרא וצ"ע:
סימן ל
א (יח) שאלה אחד שלקח בהמה והיא צולעת ונסתפקו בה אם בא מחמת שנשמט בוקא דאטמא או אפשר מחמת דבר אחר אם מותר לאכול מחלבה מחיים דהוא הפ"מ:
ב תשובה לדעתי אין חילוק בין הבהמה לחלב דאם הדין שאם נאבד הירך בלא בדיקה טריפה ה"ה החלב אסור וכן להיפך דלא מסתבר כלל לומר שהחלב מותר ולאחר שישחוט הבהמה ותאבד הירך תהיה הבהמה אסורה כמש"כ רש"י חולין י"א אתמול אכלנו מחלבה. וכן לחלק ולומר דנאבדה כשר מטעם נשחטה הותרה אבל החלב שהיא מחיים ועדיין היא בחזקת אמ"ה אסור לא נהירא לי כלל וכלל. לפי שמבואר בשער החזקה סי' כ"ה דהטעם דאמרי' דריעותא מחיים גרוע לא מטעם דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפות אלא ר"ל כיון שיצאה מחזקתה מחיים הרי נראה שיצאה מרוב בהמות כגון ס' אם מום מקיפו והיינו אם הוא מחמת שמזגה רע וכגון שנשמט הירך ע"י חולי אבל אם נשמט מחמת מכה וכיוצא בו או מחמת שנסתבך רגלה בקוצים וכיוצא בו והיא בריאה ככל הבהמות ואין לה מכה טרי' וגם לא נודע אם הכה אותה (דאם הכה איתה והיא צולעת טריפה כמש"כ לעיל סי' י"ב בשם רש"ל) רק מה שצולעת בזה לא יצאה מחזקתה מחיים עכ"פ אין חילוק בין הבהמה להחלב דאם איתרע חזקת הבהמה ה"ה החלב אסור ואם לא איתרע הבהמה גם החלב הותר וכדמצינו בביצת ספק טרפה שאסורה ולא מחזקינן לומר דדוקא שאין לה חזקת היתר ואין לדקדק ממה שכתב הש"ע בסימן פ"ו סעיף ג' דמשמע דוקא בב' תרנגולת דליתא דכ"כ אגב ביצת נבלה ושם הוא רבותא כמו שכתב הש"ך שם ס"ק י"א וכ"מ דאל"כ הל"ל שפק ביצת טרפה או ביצת כשרה ולמה כתב אלא אגב נבלה כ"כ: