בינת אדם· רבי אברהם דאנציג
שער הקבוע
סימן א
א אמר המחבר להיות שרוב סי' ק"י וכל דיני ס"ס הוא תלוי ברוב וחזקה ושניהם צמודים זה לזה והם הכל כענין א' אך ליתן ריוח בין הפרקים חלקתי אותו לשער בפני עצמו ואלהים הרועה אותי מעודי יאיר עיני בתורתו להוציא הלכה לאמיתו:
א
ב דין מה הוא קבוע דאורייתא או דרבנן
ג גרסי' בכתובות וקם וארב לו פרט לזורק אבן והרג א' מהם דפטור ומסיק דל"צ כו' דה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ ע"ש דאל"כ למה פטור דנאמר זה כנהרג מרובא היה כדאזלי' בכל התורה אחר הרוב ומזה קיי"ל בכל התורה דכל קבוע כמחצה ע"מ ודוקא כשהם בקביעות אבל אם פירש אחד מהם אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ונחלק לשני דינים (א) קבוע דאורייתא (ב) קבוע דרבנן. קבוע דאורייתא כיצד ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מא' מהן ואינו יודע מאיזה לקח דאי לא גלי קרא שיהיה כמחצה ע"מ היה לנו ליזל בתר רובא ואפילו לקח בידים. וכיון דגלי קרא שיהי' כמחצה ואם כן הרי כאילו אין כאן רוב כלל ואמנם דוקא היכא דהוכר האיסור כמו ט' חנויות דאדם כיון שיש בו דעת אין לך היכר גדול מזה (כמש"כ המע"מ בפ' ג"ה) אבל היכא דהאיסור וההיתר מעורב ואינו ניכר ה"ז בטל ברוב דאל"כ לא משכחת לה דין ביטול ביבש כן כתבו התוס' והר"ש בס' כריתות בהדיא. ואפילו אם היה ברי' או חהר"ל ובע"ח דמדאורייתא אין חילוק. קבוע דרבנן כיצד הרי שנתערב ברי' או חהר"ל ובע"ח אע"פ שאינו ניכר נתנו חכמים ע"ז דין קבוע שלא לבטל ונעשה כאלו הוכר האיסור דל"ש בו ביטול כדאמרינן בזבחים ע"ג ולבטל בדרובא ומשני בע"ח חשיבי ולא בטילי ופריך ונמשוך חד מנייהו ונימא כל דפריש ומתמה הש"ס נמשוך ה"ל קבוע ע"כ:
ד ומדפריך בפשיטות ה"ל קבוע דמשמע דזה פשיטא לש"ס דכל דבר שאינו מתבטל היינו מטעם דעשוהו כאלו אין כאן רוב כמו קבוע דאורייתא ולפ"ז חמץ בפסח יבש ביבש אף שאינו דבר חשוב לשיטת רשב"א בא"ח סימן תמ"ז סעיף ט' דאינו בטל א"כ אפילו אם פירש א' מהם יש לו כל דיני קבוע ולא אמרינן כל דפריש לרא"ש אפילו פירש ממילא ולרשב"א בפירש בפנינו כמו שנכתוב לקמן וכ"כ הרשב"א בהדיא בתה"א דף ק"ז ע"ב וז"ל ועוד דחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו אפי' ביבש דכל שאין לו שיעו' אינו בטל לעולם שהוא קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ עכ"ל וכ"כ הר"ן בפ' ג"ה בשמעתין דבשר שנתעלם וז"ל וכיון דלא בטלי ה"ל קבוע ולדעת הרא"ש דס"ל דיבש ביבש בפסח בטל ברוב אם אינו דבר חשוב נ"ל דס"ל כמ"שכ תוס' שם דעיקר הטעם דפריך ה"ל קבוע היינו משום דבע"ח חשיבי ולא בטילי:
סימן ב
א דין דאפילו ניכר רק לאחד נקרא הוכר האיסור
ב כבר כתבנו דדעת ר"ש ותוס' דלא מקרי קבוע דאורייתא רק כשהוכר האיסור ולא בנתערב מ"מ לא בעינן שיהי' ניכר לכל רק כשניכר רק לא' מקרי ניכר כדמוכח מזורק אבן וכ"כ ביומא דאף על גב דאין מכירין כלל כיון שזה יודע בעצמו כמו שכתב המע"מ והעתקתי לשונו בסימן א' וכן מוכח בסנהדרין ד' ע"ב תוס' ד"ה הנסקלין בנשרפין שתי' ר"ח דהוי קבוע אף על גב דאינו ניכר לנו וכ"כ תוס' בחולין י"א סוף ד"ה ליחוש ומה שהק' הפמ"ג מסוגיא דנזיר ובגיטין ס"ד דכ' תוס' דאינו אלא קבוע דרבנן כיון שאינו ניכר האשה שקידש השליח ולפ"ז ק' הא עכ"פ האשה בעצמה יודעת ואני מוסיף עליו דהא ע"כ קידש בפני עדי' וא"כ גם העדים יודעין ומיהו הרמב"ן כתב באמת דאסור מדינא ועוד הק' הגאון בעל ח"ד דא"כ אם יאמר א' שיש ממזרות א' בעולם יאסרו כל הנשים ואם יאמר א' שמכיר בהמה טריפה א' יאסרו כל הבהמות וצ"ל ודוקא דומיא דזורק אבן וכיוצא בו דהאיסור וגם המכירו היו בפנינו ואינו חסר רק גלוי מילתא שאמר לנו שהוא ושהוא הנסקל והי' ראוי להתגלל הדבר אלו היינו שם בשעה שהלכו להם ואינו אלא גלוי מלתא בעלמ' ודומה להא דאמרינן כל הראוי לבילה ט' משא"כ באשה שאין האיסו' לפנינו וגם לא המכירין ויכול להיות שלא יתגנה לעולם בודאי נקרא לא ניכר האיסור וה"ה בממזרות דבאמת כשיש חשש הממזרת או בהמה בעיר הזה בודאי אסור לישא באותו מקום עד שיראה האשה וכן הבהמה ואם אין העד המכיר כאן א"כ הוי לא ניכר כיון שאינו בפנינו ועיין בתשוב' רשב"א סימן תתס"ג. והא דאיתא ביבמות ט"ז נכרי שקידש בזמ"הז חוששין לקדושין ומסיק בדוכתא דקביעי י' שבטים ופירש"י דהוי קבוע ואע"ג דאינו ניכר שאני התם דעכ"פ ידעינן שהיה שם פעם אחד האיסור משא"כ במקום דלא ידעינן כלל אם היה שם איסור ל"ש קבוע כמו שנבאר אי"ה לקמן:
סימן ג
א דין קבוע לדעת הב"ח
ב אבל דעת הב"ח בסימן ק"י בי' חניות ובכ"א יש בהמה א' ונמצאת ריאה א' טריפה באופן שיש חנות א' ודאי טרפה רק שאינ' ניכרת איזה היא דזה הוי קבוע דאורייתא וז"ל כיון דאין האיסור מעורב תוך ההיתר ה"ל כמו ט' חניות כו' ואעפ"י שאינו נודע האיסור במקומו כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא פרט לזורק אבן והתם כיון שנודע שיש שם אף על גב דאינו נודע כלל ה"ל קבוע ה"נ דכותי' עכ"ל ומדבריו משמע דהוי קבוע דאורייתא וכ"כ הט"ז ס"ק ה' וכן משמע דעת הש"ך בס"ק י"ד וס"ק כ"ט ולפ"ז י"ל דלהסוברים בפי' ממילא אסור באינו ניכר האסור ה"ה הכא דג"כ יש לגזור שמא יקח מהקבוע ובזה י"ל דלדעת הב"ח ק' דלמה תני' בברייתא ט' חניות כו' דהיינו בניכר ולמה לא אשמעי' אפי' באינו ניכר וכמו שכתב הב"ח ולפי"ז אחא שפיר דבא לאשמעינן דבניכר או נמצא מותר מה שאין כן בכהאי גונא דאפילו נמצא דהיינו פירש ממילא גם כן אסור ולכאורה יש לי ראיה לדבריו דאם לא כן מאי פריך ביומא אהא דשמואל דאמר אין הולכין אחר רוב ת"ל דהוי קבוע שמא שמואל אשמעינן בכה"ג דלא מכירין מי הוא דל"ש בו קבוע ואפילו הכי אין הולכין אחר הרוב אע"כ כב"ח אך לפי מה שכתבתי לעיל סי' א' דאדם שיש בו דעת הוי כניכר ואם כן אין ראי' אך לפ"ז גם ראיות הפ"ח נדחה שכתב דהא וארב לו היינו אפילו אינו מכירין ואפ"ה ילפינן מיניה קבוע ולפ"ז ליתא דאף דלא ידעינן לה מ"מ הוי ניכר ולדברי הב"ח צ"ל דדוקא כשהאיסור מעורב בהיתר בזה אזלינן בתר רובא אבל כשאינו מעורב כ"א וא' עומד לעצמו וסיים הב"ח דבזה מדינא אסור כל החתי' שבמקולין אפילו אינה ר"ל. ונ"ל דגם דעת רמב"ן כב"ח בגיטין ס"ד דהאומ' לשליח לקדש אשה אסור בכל הנשים שבעולם וכתב רמב"ן דמדינא אסור והיינו ע"כ מטעם קבוע ונ"ל דגם דעת רמב"ם כן בפ"ה דטהרות מ"ח שוטה א' בעיר כל הרוקין טמאים וכתב הרמב"ם דה"ל קבוע (ושכתב הרמב"ם בשוטה אחת בעיר מטעם קבוע צ"ע בפסחים י"ט ע"ב דמשני ל"צ אע"ג דאתחזק זב אפ"ה ל"ג על ספק רוקין בירושלים ש"מ דלא הוי קבוע וע"ש בפי' הרא"ש שחולק ע"ז) ונ"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל דכיון דאינו ניכר לא ה"ל קבוע ובאמת כן משמ' בכתובות ט"ו ט' צפרדעים ושרץ ע"ש ברש"י דמשמע שאין ניכר איזה הוא השרץ וכן מוכח בנדה י"ט דאי' שם בריי' זו ומסיים בה ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דמיירי שאינו ניכר ואעפ"כ נקרא קבוע ועיין במנחות כ"ג תוס' ד"ה שחוטה ודבריהם צ"ע דהתם לא מטעם קבוע דאם כן ק' מ"ש נבלה משחוטה אע"כ דהתם מטעם מין במינו אייתינן עלה ונ"ל דכוונת תוס' כיון דהוי מין במינו יש לו דין קבוע והוי כמחצה ע"מ:
ג והפ"ח ס"ק כ"ב כ' וז"ל ושגגה הוא בידו דאין חילוק בין קבוע זה לקבוע דחתי' והכל בטל כדין יבש ביבש דבכה"ג לא הוי קבוע כדהוכחתי בס"ק י"ג ושם הביא ראיה מתוס' ג"ה והרא"ש דכל שנתערב ולא ידיע האיסור מדאורייתא ברובא בטיל ע"ש והנה באמת בתוס' פסחים משמע להדיא כדעת הר"ש אבל מה שכתב ראיה מתוספת חולין והרא"ש אינו ראיה כלל שהם לא כ' רק דהיכא דאינו ניכר בטל וזה אמת דהא בתערובת בהמות מודה הב"ח אבל בתערובת חניות לא זכיתי להבין כלל איך שייך בזה ביטול דהא אין כאן ס' על החנות רק על הבשר שבתוכו ואיך יתבטל הבשר שברשות זה ע"י הבשר שמונח בחנות אחרת דהא אפילו באיסור דרבנן דקיי"ל בסימן קי"א דא' בבית וב' בעלי' מצטרפין איתא התם דדוקא באדם א' ועתידין להתערב ודוקא באיסור דרבנן או שיעור דרבנן כמ"שכ שם הפוסקים והפ"ח שם אבל בתערובות חניות שעומד למכור ואינו עתיד להתערב איך נאמר שיסייע הבשר שבשאר חניות לבטל האיסור וא"כ אף אם נאמר דלא מקרי קבוע מצד קבוע מ"מ כיון דל"ש בו ביטול מדאורייתא על כל פנים אסור ליקח אפילו חשאר"ל כדכתב הב"ח והביאו הש"ך בס"ק כ"ט ואפשר אפילו מדאורייתא אסור בלקח דהא כ"א וא' נקרא קבוע לעצמו כיון שאינו מתבטל מדאורייתא וכ"ש דראיות הר"ש אינו מוכרחת שהביא ראיה דאל"כ כל עולם יאסור לזרוע דשמא נחל איתן הוא עיין בכו"פ מה שתי' ע"ז:
ד ועוד נ"ל דהתם כיון דאנו דנין על הקרקע אם כן שפיר הוא כתערובות יבש ביבש בדאורייתא ולא רצו חכמים לגזור ע"ז אבל בתערובות חניות כיון דאין אנו דנין על החניות אם כן אין כאן ביטול כלל מדאורייתא וה"ל עכ"פ קבוע מדרבנן כמו שכתבתי בשם הרשב"א בסימן א' ואפשר דהוי קבוע דאורייתא:
סימן ד
א דין יבש ביבש בשני בתים אם שייך בזה ביטול
ב וראיתי בפ"מג סימן ק"ט ס"ק א' שכתב דיבש ביבש אפילו א' בבית וב' בעליה מצטרפים ולא כתב שום ראיה לזה ואני בעניי נראה לי להיפך דהא דין זה דא' בבית כו' נלמד מדין קופות עיין בתה"א דף קי"ג ושם הוא ביבש ביבש ואם כוונת הפ"מג בעתידין להתערב ובאיסור דרבנן אם כן מ"ש יבש הא בלח נמי דינא הכי כדאיתא בסימן קי"א ובאיסור דאורייתא בודאי אפילו ביבש ושל אדם א' עתידין להתערב אינו מצטרפין וראיה ברורה לזה מפ"ט דתרומות משנה ה' מאה לגנה של תרומה וא' של חולין בדבר שאין זרען כלה כולן אסורין ופי' הרע"ב ע"פי תוספתא לפי שאין קרקע עולה בק"א וכתב שם התי"ט וז"ל ויהיב הרמב"ם טעמא לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין ע"כ ולא דמי למשנה י' דפרק ד' דהתם בתלוש וראוין הן להתערב עכ"ל התי"ט הרי דמיירי ביבש ואפ"ה כיון דאין ראוין להתערב אסור אפילו במאה ומ"ש מאה בדרבנן מרובא בדאורייתא ועוד כיון דכ"א מבורר במקומו בפ"ע כל א' קבוע במקומו כמ"שכ בתשו' מהרי"ל שהעתקתי בסימן י"ד והפ"ח גופא כתב ס"ס קי"א לדבר פשוט דדוקא בשיעורי דרבנן ואף דכ' שם במבש"אמ דכיון דאפשר למיקם אטעמא לא נכנס בס' זה לא כתב רק לסניף בעלמא ועיקר טעמו כמ"שכ שם וז"ל ודע דמילתא דפשיטא דכ"ז אינו אלא באיסור אז שיעור דרבנן והרשב"א לא פליגי אלא במב"מ ואיכא רובא בכל קדרה דמדאורייתא ברובה בטיל אבל לא במבש"אמ ותדע דטכ"ע דאורייתא ע"כ. ולא זכיתי להבין חילוק בין יבש ביבש חד בחד למבש"אמ דא ודא דאורייתא ועוד מסיק שם דאפילו במב"מ ואיכא ס' ע"י צירוף אין להקל כ"א בהפ"מ וכ"כ הט"ז שם וז"ל וחלילה להקל באיסור תורה ומכ"ש א' בבית וב' בעלי' ועוד כתב הפ"ח בסימן ק"ט ס"ק י' וז"ל ואף לרשב"א לקמן סימן קי"א דס"ל דמב"מ ב' קדרות של אדם א' מצטרפין לבטל בס' ה"מ כי איכא בכל קדרה רוב היתר נגד האיסור דלכשת"ל דנפיל בהא או בהא מבטיל מן התורה ברוב הא לא"ה פשיטא דאין מצטרפין לכ"ע דהוי ספק דאורייתא ואף דבש"ך ס"ק ט"ז משמע דאפילו בדאורייתא מהני צירוף יש לומר דלא לדיוק' כ' רק שכתב הדין בדאורייתא אפילו יש ס' בא' לא תולין ועוד שהרי הש"ך כתב בסימן ק"ז ס"ק א' דבדאורייתא ל"א כל שנכנס בספק כו' וכ"כ בסימן ק"ה ס"ק ל' ודברי הש"ך בסימן קי"א ס"ק י"ט צ"ע ועוד דהא הש"ך מסיק דראוי להחמיר כרא"ה והרא"ה ס"ל דכל קולות אלו אינם רק בשעורין שהם למעלה מס' ע"ש. ועוד דאיך שייך דמדאורייתא חד בתרי בטל ע"י צירוף ובדרבנן אפילו בס' לא בטיל לשיטת רא"ה והיכן מצינו שיהיה בדרבנן חמור מדאורייתא אבל אי נימא דמדאורייתא לא בטיל א"ש דתיקנו רבנן בשיעור דילהו כשיעורא דאורייתא:
ג וא"ל מטעם דכל שנכנס בס' מסייע לבטל ז"א דהא לא מצינו סברא זו במשנה ובגמרא רק מהא דב' קופות וב' מגורות כמו שכתב הרשב"א בתה"א דף קי"ג קי"ד וס"ל דאפילו באין עומדין להתערב ואפ"ה מסיק דראוי להחמיר והרמב"ם והרא"ש כתב דזה דוקא בעומדין להתערב וגם האו"ה כתב בסתם דלא קיי"ל כל מה שנכנס בס' הביאו הש"ך סימן ק"ה ס"ק ל' ואף דהש"ך כתב בסימן צ"ב דדוקא במשא"מ משום דאפשר לברר הוא ל"ד דבאמת עיקר הטעם משום שהוא דאורייתא ועוד מנ"ל לילף איסור דאורייתא מב' קופות דאינו אלא שיעורא דרבנן:
ד ועוד שהרי הא דכל מה שנכנס בס' כו' הוא מטעם כל העתיד להתערב כמעורב דמי עיין בתה"ה שם ומהני סברא זו אפילו בדאורייתא וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות הלכה ו' כר"י דמתנות שלא הורמו כהורמו דמיין ומהני לענין קדושין ובפ"א מהל' טומאת אוכלין הל' כ"ה כת' דבשר פרה מטמאה טומאת אוכלין והיינו מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי כדאי' במנחות ק"א ע"ב ופסקה הרמב"ם בפ"א מהל' פרה הל' י' אך עיין בב"ק ע"ו ע"ב תוס' ד"ה והלא זריקה דזה דוקא היכא שיש מצוה בדבר כמו הרמת תרומה ולפדות פרה כשמצא נאה הימנה וזריקת דם לר"ש דכל העומד לזרוק כו' וכדאיתא בכריתות כ"א ע"ב. ובזה מתורץ קו' ראב"ד בפ' י"ג מהלכוח תרומות הל' ו' דכתב סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיקו להגביה עד שנפלה אחרת דלת"ק אסור ור"ש מתיר דס"ל דהכל תלוי בידיעה וע"ש בכ"מ ולפ"ז לק"מ דהרמב"ם פוסק כר"ש והתם נמי עומד לתרום משום גזל השבט וס"ל דראב"ש דתוספת' מפרש דברי אביו או בדבר שעשוי לכך כדאיתא בחולין דף ע"ג כל העומד לחתוך ועיין סוטה כ"ה ע"ב תוס' ד"ה לאו כגבוי ודומי' דהכי כל העומד להתערב הוא דוקא בעומד לכך אבל בלא עומד לכך ומכ"ש שבודאי לא יתערב דומיא דהכא שהחניות שמוכרים לאנשים הרבה ולא יתערב בודאי ל"א כל העומד כו' ואם כן אף אם נימא דהוכחת הב"ח מוארב לו אינו מוכרח כמו שכתבנו מ"מ אין כאן ביטול כלל דכל חנות וחנות הוא עומד בפ"ע בספק דאורייתא אם הוא כשר או טריפה ובשלמא מה שלקח קודם שנודע התערובת מותר לדעת הר"ן דאמרי' כל דפריש כו' דבזה לא צריך ביטול כמו בקבוע דאורייתא דל"ש ביטול והרציתי דברים הללו להגאון בעל בית מאיר והשיב לי שגם הוא כתב כן דבודאי דעת הב"ח נכונה וכיונתי ברוב הדברים לדבריו וגם הוא הביא הראיה ממשנה דתרומות ולכן לענ"ד קשה להקל אפילו בהפ"מ כי לדעתי אין מחלוקת בזה דהר"ש לא כתב רק דלא מקרי קבוע אבל מ"מ אפשר דמודה דעל כל פנים ביטול ל"ש בזה ויש לחלק בין אם הוא קבוע או אינו בטל כדלקמן:
סימן ה
א דין דלא שייך ביטול קודם ידיעה אם מן התורה או מדרבנן:
ב ולפ"ז כיון דמוסכם מכל הפוסקים דקודם ידיעה ל"ש ביטול והש"ך והפ"ח בסימן ק"ט כתב מדאורייתא והמנ"י כתב דמשמע מרא"ש בפ' ג"ה דאינו אלא מדרבנן ובאמת המעיין ברא"ש שם ובתשובת רשב"א סימן תש"ל ובתשובת רמב"ן סימן קפ"ב לא מוכח מידי ואמנם בא"וה כלל כ"ד דין י' משמע להדיא דאינו אלא מדרבנן וכן משמע דעת הב"ח ומה שהקשו הפוסקים מסי' קל"ד סעיף א' ב' ונכנסו בדוחקים גדולים עיין במרדכי לא ידעתי מה הלחץ הזה די"ל דשם מיירי דסבר דמותר לבטל איסור וכמו שכתב הט"ז סימן צ"ט ס"ק ט' ומצאתי כעין קו' זו' בבכורות דף כ"ב ע"א בתוס' ד"ה סבר ותירצו ג"כ כמו שכתבתי עכ"פ לכ"ע הידיעה גורם ההיתר וכן לענין תהר"ל דקיי"ל דתרנגולת בנוצתה לא מקרי תהר"ל דוקא אם נודע לנו בעודה בנוצתה אבל אם לא נודע לנו עד אחר שהסירה הנוצה אע"ג דנתערבה בעודה בנוצתה אזלינן בתר שעת ידיעה וכ"כ בתשובת רדב"ז ח"א סימן רפ"ז בהדיא כן וז"ל הדבר ברור דלא אזלינן אלא בתר השתא עכ"ל וא"כ אם נתערב וקודם שנודע התערובות נפל א' לים וא"כ לשיטת מנ"י דאינו אלא מדרבנן א"כ עכ"פ נתבטל מדאורייתא וא"כ אמרינן דאיסורא נפל כמ"ש הש"ך בשם הרשב"א בס"ק מ"ו משא"כ לדעת הש"ך ופ"ח דלא נתבטל כלל מדאורייתא וא"כ הב' הנשארים אסורים ולפ"ז מה שהעליתי דא' בבית זה וב' בבית זה אינם מצטרפים וא"כ אם נפרש חתיכה א' לבית א' חתיכה זו מותרת מטעם כל דפריש משא"כ הנשאר במקולין אסור ואפי' אם הם חתיכה שאינם ר"ל דהא קודם הידיעה לא נתבטלו ועכשיו כשנודע אין כאן ג' חתיכות ביחד וכ"ז פשוט וברור וכן הודה לדברי הגאון בעל בית מאיר כאשר נראה ממכתבו:
סימן ו
א דין ב' אחרונים שנמכר ל"ש ביטול ולא כל דפריש
ב ולפ"ז צ"ע מה שכתבו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דכל מה שחלקו קודם שנולד הס' מותר ומשמע אפילו אם מכרו הכל וכן הוא בהדיא בתשובת גאוני בתראי סימן י"ז בשם אפי רברבי והב"ח וצ"ע דהא גבי ב' אחרונים לא שייך לומר כל דפריש כמ"ש הב"י בסי' ט"ז ונ"ז והש"ך בסי' ט"ז והדרישה והפ"ח שם. והכו"פ בסמן ק"י כתב מסברא דנפשיה דהטעם דב"א אסורים משום דאין מבטלין איסור לכתחלה דבריו בטילים נגד כל האחרונים:
ג ולפ"ז היה נראה דאם מכרו הכל ואח"כ נודע שהיה טרפות ונודע מי הב"א אזי אלו בלבד אסורין והשאר מותרין דה"ז דומה כאלו היו עדיין בקביעות ואם לא ידעינן הב"א לא מבעי' לדעת הש"ך והפ"ח דקודם ידיעה ל"ש ביטול מדאורייתא וא"כ ב"א היו אסורים מדאורייתא שהרי לא נתבטלו וגם ל"ש בהם כל דפריש וגרע טפי מלקח מקבוע דאורייתא ונתערב ברוב דבטל כדאי' בסי' ק"י סעיף ד' דהתם הטעם כמ"ש הש"ך דקבוע חידוש הוא משא"כ ב"א דאין כיון חידוש כלל כיון דאינו אלא תערובת חד בחד והוי כדין חהר"ל שנתערב חד בחד ואח"כ נתערב כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ"ה ואפילו לדעת המנ"י דקודם הידיעה אינו אלא מדרבנן מ"מ צ"ע להתיר די"ל דכיון דעכשיו נודע התערובת הרי חוזר הכל להיות קבוע ודומה ממש לסי' קי"ד שאם היה קבוע בבתים ואח"כ נמצא בחנויות דאעפ"כ חזר להיות קבוע ע"ש בש"ך ובפ"ח ובמה שכתבתי בסי' י"ט וסי' כ' ומ"ש אם נמצא כלם בבתים או בחנויות שכ"ז שלא נודע לנו לא חל שם היתר על הראשונים וגרע מקבוע דאורי' שנתערב דהתם נתערב בהיתר משא"כ באלו הראשונים שלא חל שם היתר עליהם וחוזר הכל להיות קבוע:
ד ואמנם אם קודם שנמכר ב"א נודע התערובת ואח"כ נמכר גם ב"א ולא ידעי' מי הם בזה י"ל לדעת מנ"י כיון דכבר חל שם היתר על הראשונים וגם ב"א אינם אסורים אלא מדרבנן כיון שלא נודע הביטול וא"כ כא"וא הוא בספק שמא הוא מן אותם שלקחו מהראשונים ואין כאן אפי' איסור דרבנן והוי ס' דרבנן ולקולא ודומה למ"ש הש"ך בכללי ס"ס סי' י"ט דמחלק בין ס' דרוסה שנתערב דל"א ס' דרבנן לקולא דדוקא במב"מ ונשפך דמה"ת בטל כבר ברוב אך שחכמים הצריכו ס' א"כ אמרינן שמא היה כאן ס' ואין כאן אפילו איסור דרבנן וכן ב' קדרות ונפל חתיכ' נבלה ויש בכ"א רוב וא"י לאיזה נפל אמרי' כיון דמה"ת כבר נתבטל רק מדרבנן צריך ס' אמרי' שמא לא נפל לקדרה זו ואין כאן אפי' איסור דרבנן אבל בס' דרוסה אף שכבר נתבטל מדאורייתא מ"מ איסור דרבנן להיכן הלך וא"ל ס' דרבנן לקולא כיון דכבר אסרת מס' וכן בסי' ס"ו למאן דס"ל דם ביצים דאורייתא ונתערב ברוב וס' אם הדם במקום האוסר מכל מקום עדיין מדרבנן אסור דצריך ס' כנ"ל בכוונ' הש"ך שם וא"כ ה"ה הכא משא"כ לשיטת הש"ך דהוי דאורייתא והוי כתערובת חד בחד וכמו שכתבתי לעיל:
סימן ז
א תשו' הגאון בעל בית מאיר ע"ז
ב וכשהרציתי דברים אלו להגאון בעל בית מאיר השיב לי וז"ל מה שכ' מר אם יהי' בכאן ג' חתי' ואפי' דברים שאר"ל ונמכר חתי' אחד קודם הידיעה ואח"כ נודע האיסור וכיון דא' בבית וב' בעליה אינם מצטרפין א"כ ב' הנשארים אסורים בזה בודאי יפה דן כו' ומה שכ' תו וא"כ ה"ה במכרו הכל הרי הכל אסור שאין כאן ביטול כלל כו' זה נמי אמת במה שהמשיל שלא הי' אלא ג' חתי' ואי נמכר ראשון ושנים לאדם א' שהרי זה א"א לדון על השנים שהם הרוב הכשרים שהרי אדרבה הרוב גבי' ובלא ביטל וכדדן מר אבל אם נמכרו השנים אלו לב' ב"א א' א' מה בכך שלא נתבטל מ"מ כא"וא יכול לומר האיסור גבך וההיתר גבי דידי וכמ"ש בתשו' גאוני בתראי סימן י"ז וז"ל אבל כשהיה תחלה רוב בכשרות אזי שרי הכל אף מה שנלקח בעוד שלא היה רוב במקולין כן פסק להדיא בס' אפי רברבי סימן שנ"ו סעיף י"ז וכ' הב"ח ונ"ל טעמו אף דלא היה באחרונה רוב בכשרות מ"מ י"ל כבר פירש האיסור מקודם עכ"ל כו' וכ"ת א"כ למה כתב בה"ג והטור בסימן ט"ז דב"א אסורים וכתב הב"י דל"ש מרובא פריש ע"כ צ"ל דהיינו לאדם אחד אבל לאדם אחר ה"נ דשרי כנלע"ד לדון ע"פי סתימת הפוסקים עכ"ל הגאון הנ"ל בקיצור וכאשר השבתי עוד על דבריו חזר עוד הפעם להשיב לי ובסוף כ' וז"ל ואף לשיטת הש"ך דקודם הידיעה אינו בטל ד"ת מ"מ אף האחרון יכול לומר שלי פירש מן הרוב ואפי' אם יודע שהוא לקח מן ב"א ודע אהובי שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים מפירושן של אחרונים ואיך יעלה על הדעת שהטור שהעתיק התה"ב והרא"ש שכ' שכל מה שלקחו קודם שנולד הס' מותר וכן הש"ע ולא מפרשי האיסור דב"א והלא הטור הוא שהעתיק האיסור דב"א בב' מקומות בסי' ט"ז ונ"ז א"ו דיש לחלק בינייהו או כדדחקתי בכתבי הראשון או כדדחקתי בהיותי בק"ק ליסא ככתוב אצלי על עובדא זו וזה לשוני וע"כ לומר דדוקא בנידון בה"ג כיון דהמקובץ יתד עדיין אסור מפני האיסור שלא נתבטל בתוכם ולא הותר אלא ע"י כל דפריש שפיר ב"א שנשארים על עמדם ולא הופרשו אסורים עכ"פ להפרישן לכתחלה משא"כ בנתפזרו באופן שלא נשאר רוב במקום א' כולם שוין לטובה לדון עליהם בדין כל דפרי' ושפיר יש ללמוד דה"ה בנלקח הכל קודם שנודע בדיעבד אמרי' על כ"א וא' כל דפריש ומכ"ש שגדול האחרונים האפ"ר מסכים לזה ואם נהגו בו היתר הניחו על מנהגם עכ"ל הגאון ובתשובת מורי הגאון בעל נודע ביהודה סימן ט"ז נראה להדיא שאוסר ב"א:
סימן ח
א דין באיזו ענין הוי קבוע
ב והנה במידי דלא נייד פשיטא דמיקרי קבוע מה שמונחים זה אצל זה בצבור א' או שכ"א מונח במקום מיוחד בענין שכן דרכם שיהיו מונחי' כך ואמנם במידי דנייד נ"ל דמילתא דפשיטא דאין חילוק בין עומדי' למהלכים רק כשהם בכנופי' א' בעדר א' בין בשדה או בר"הר שהרי סתם אמרו פרט לזורק אבן כו' ולא מצינו שום חילוק בין עומדים למהלכים ועוד ביומא דף פ"ד דאמר שמואל אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אמרינן לא נצרכא ומחלק שם כאן באותה חצר וכאן בחצר אחרת וכן ר"י דאמר התם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין וכדמפרש התם ול"ל לחלק בין אותה חצר לחצר אחרת כיון דגם בחצר א' יש לחלק בין עומדין למהלכין ובין פרשו מקצתן מזוית זו לזוית אחרת אע"כ כיון דדרך בע"ח בכך זה לא מקרי פירש וכן מוכח מהא דפריך ונכבשינהו דניידו פרש"י שיכוף אותם שינידו ול"ל לכבשינהו ממ"נ אם עומדים בחצר נפתח הפתח וכל בהמה שתצא תהיה פירש וכן אפילו אם עומדים בשדה או בקעה וכי לעולם יעמדו במקום א' והלא תנוד בודאי ממקום למקום וכמו שהק' באמת התב"ש והעתקתי לשונו בסימן כ"ב אע"כ דכ"ז שהם בכנופיא א' אפי' כשיצאו דרך הפתח בזא"ז מ"מ כיון שיצאו כלם בכל מקום שילכו הי' להם דין קבוע אם לא שיפרוש מקצת מהם בפירוש גמור ועיין בסימן כ"ג מה שכתבתי בשם הרא"ש בתשובה בקו' הש"ס ונכבשינהו ומ"ש הא"וה והעתקתי לשונו לקמן בסי' מ' וז"ל ומסתמא נעקרו ר"ל בזא"ז דאי בב"א עדיין הם קבועים. הרי להדיא דדוקא בב"א הוי קבוע ז"א וכי ס"ד שיהיה הפתח רחב כ"כ שיצאו כלם בב"א ועוד א"א לצמצם אע"כ כונתו בזא"ז ר"ל שיצא א' עכשיו וא' לאחר זמן בענין שנתפרדה החביל' ובב"א ר"ל תכופים יחד תיכף זא"ז דכיון דעדיין הם חבורה א' נקרא קבוע דמ"ש בחצר או ברחוב כנלע"ד והא דבכתובות ט"ו אחרינן כלפי לייא הני ניידי והני קביעי פרש"י רוב סיעה ניידי ר"ל דעפ"י רוב אין הולכים בכנופי' א' ואדרבה משם ראיה דאל"כ למה כ' רש"י רוב סיעה והלא כל סיעות הם ניידי וא"ל דר"ל דע"פי רוב הולכין ולא עומדין ק' וכי בני העיר עומדים בעירם והלא גם הם מהלכים וצ"ע וע"ש בתוס' ד"ה דילמא דאפי' בעיר לא מקרי קבוע היינו משום דאין דרך לבעול בעיר וכן תינוק אין דרך שיהיה ברחוב ולא נקרא קבוע אלא במקום שדרך להיות שם:
סימן ט
א דין באיזו ענין הוי פירש
ב ואמנם מה נקרא פירש הנה במידי דנייד ברור שאם פירש בענין שנראה שהוא אינו עוד בכנופי' עם האחרים זה מקרי פירש וכמו שכתבתי לעיל ואמנם במידי דלא נייד כגון ט' צבורים כו' ופירש ככר א' מן הצבורין לזוית אחרת אפילו בסמוך לו צ"ע אם זה מקרי פירש או שמא דוקא כשפירש חוץ לבית זה מקרי פירש. והנה מצינו מחלוקת בין רש"י לרשב"א בענין הא דמשני הש"ס בנמצא ביד נכרי וכתב הרשב"א בחי' חולין דף צ"ה ד"ה והא דאמר רבי וז"ל ומסתבר' דוקא חוץ למקולין אבל במקולין אסור דהא נולד לנו הס' בקבוע ולא עוד אלא אפי' ראה אותו יוצא מן המקולין אסור ולאפוקי מדעת רש"י שכתב דנמצא ביד נכרי במקולין עכ"ל (ובזה י"ל קו' המל"מ בפ"ד מהל' מת"ע הל' ט' בחורי הנמלים דה"ל פירש די"ל דזה לא נקרא פירש כיון דדרך כל השדות שיש בו חורי נמלים) ונ"ל דע"כ לא פליג רשב"א אלא במקולין דס"ל לרשב"א כיון דכן דרך לטלטל הבשר שבמקולין ע"י הלוקחין שמוציאים אותו ממקום למקום לראות השמנה היא אם רזה ומחזירים אוחו לטבח וא"כ דרכו בכך לטלטל בכל המקולין וגם מה שהתיר רש"י היינו בשכבר לקח הלוקח לידו וכבר נגמר המקח אבל בט' צבורין של חמץ כו' וכן בטבעו' של עבודת כוכבי' דאמרי' התם סתם פירש משמע רק שפירש מן הצבור אפי' בסמוך לו זה מקרי פי' וראי' לזה מהא דאי' בשקלים פ"ז מעות שנמצא בין שקלים לנדבה קרוב כו' לשקלים יפלו לשקלים וכ' הר"ב ולמ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי מתניתין בשוין ע"כ והתם עדיין מונח בעזרה וא"כ הוי לי' קבוע אע"כ דזה מקרי פירש ועוד נ"ל דע"כ לא פליגי אלא בנמצא ביד נכרים לאחר שגמר המקח ועודו עומד במקולין אבל אם נמצא מושלך בארץ אפילו במקולין גופא לכ"ע מקרי פירש והיינו כמ"ש דדוק' במה שדרכו בכך לא מקרי פירש ולפ"ז במקום שמוכרין אוזות שחוטו' על השלחן ונמצא א' מהן טריפ' אע"פ שאווז אחד מונחת לבד על השלחן ע"פ מקר' שהניחה לבדה אחד מן הלוקחין או המוכר או אפילו כשעדיין הוא ביד הלוקח זה לא מקרי פירש אפילו לרש"י אבל אם נפלה אחד מהן על הקרקע זה מקרי פירש לכ"ע:
סימן י
א דין אם נשתנה ממה שהיה נקרא ג"כ פירש:
ב הא דאמרינן פריש מרובא פריש לאו דוקא פריש אלא כשנשתנה הדבר מכמות שהיה מתחלה. וראיה לזה מתשו' מהרי"ל שאעתיק אי"ה בסי' י"ד שכתב דעל כאו"א שנשחט אמרינן כל דפריש וכ"כ בהגהת ש"ד הביאו הט"ז בסמן ק"א ס"ק י"ד (ועיין לקמן בסימן ל"ד) ואמנ' דוקא בשינוי גמור שאינו חוזר אבל אם ילכו בהמות ברחוב בכנופי' א' ובהמה א' מהם תעמוד מעט או שתשכב זה לא מקרי פירש כיון שדרכן בכך וכן כל כיוצא בזה וכן במידי דלא נייד אם נשתנה מכמות שהיה זה מקרי פירש ואמרינן כל דפריש וז"ל רש"ל על ש"ד ד' ויניציא דף מ"ב פי' מאחר שנעשה בו שינוי הוי כאלו פירש דאמרינן מרובא פריש עכ"ל:
ג ולפ"ז נ"ל לפי מה שקיי"ל בסימן ק"י סעיף ה' דכל מה שפירש קודם שנודע התערובת מותר א"כ אם יש במקולין איזה בהמות שלימו' וחתך הקצב המיעוט מהם לחתי' א' כדרך הקצבים שחותכים למכור והרוב נשאר שלם אף שאינם שלימות ממש רק שהם עדיין לא נחתכו לחתי' רק החצאים או הרביעים הם שלימים ובהמה א' או יותר רק בענין שהם המיעוט הם נחתכים לחתי' הוי כפירש קודם שנודע ואמרי' כל מה שנחתך מרובא הוי וכל דפריש מרוב' פריש וא"כ מותר לקנות אותן חתיכות אפילו לכתחל' ומכ"ש בהצטרף דעת גדולי הראשונים והמחבר בש"ע דסתם דחתי' גדולה או חי' לא מקרי חהר"ל כן היה נ"ל והגאון בעל בית מאיר אמר לי שנ"ל שגם מהרי"ל לא כתב זה רק בדרך פלפול ולא למעשה ואמנם כיון שבשעה שהצעתי הדברים לפניו לא נתישב בדין זה רק בהשקפה הראשונה אמר לי שכך נראה לו שלא להתיר ולא היה לי פנאי לשאת וליתן עמו בדין זה ונ"ל ראי' לדברי שהרי גם בזורק אבן אי לאו דגלי קרא ה"א שנא' מרובא הוי זה שנהרג והרי זה הנהרג לא פירש משום מקום רק שנעשה בו שינוי ממה שהיה קודם לזה חי' ועכשיו מת וצריך קרא לגלות שלא ניזל בתר רובא וא"כ מ"ש הריגת אדם או שחיטה וכדברי מהרי"ל דהא עכ"פ נעשה בזה הדבר שינוי ממה שהיה מקודם וכן בנחתך לחחיכות ובהצטרף דעת הראשונים דחתיכה גדולה וחי' לא נקרא חה"רל צ"ע להתיר בהפ"מ וכענין שכ' המ"ב בסימן ל"ז בס"ט שנתערב דמתיר מטעם דכיון דלר"ת ס' א' בגופו וא' בתערובת הוי ס"ס. ואף דלא קיי"ל הכי מ"מ בהצטרף דעת הראשונים דחתי' גדולה לא מקרי חהר"ל ולכן מתיר וא"כ ה"ה בנידון דידן ואף שיש לחלק אך צ"ע בזבחי' ע"ד ע"ב פותח א' מהם פירש"י כיון דנפתח' יש לה ביטול וכ"כ בי"ד סימן ק"א ס"ז דאם נחתכ' א' אותה שנחתכה מותר ממ"נ כו' ולמה לא אמר מטעם כל דפריש וצ"ע. וע' לקמן סמן ל"ב ול"ג בדברי הגהת ש"ד מה שפירשתי בו:
סימן יא
א דין אם יש חילוק אם נתערבו הריאו' קודם שנמכר או שנמכרו תחלה ואחר כך נתערבו:
ב קיי"ל כל מה שפירש שקודם שנודע התערובת מותר כמ"ש כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וראיתי בספר אחד נדפס מחדש חיברו חכם א' שבזמנינו והוא הגאון הגדול אב"ד דק"ק ליסא נקרא חוות דעת על יו"ד שכתב בסי' ק"י וז"ל ודוקא שפירש ממקום שנולד התערובות קודם שנודע הס' כגון שנתערבו הריאות במקום א' ואחר כך פירשו למקום אחר אבל אם נשחטו ג' בהמות בבית א' ופירש א' מהן ואחר כך נתערבו הריאות ונמצא א' טריפה אף מה שפירש אסור דלא חשוב פירש מה שנפרש קודם שנולד התערובות וכן הוא בתשובת רמב"ן סימן קפ"א שכתב ואלו פרשו קודם שנתערבו אסור עכ"ל ולא כתב שום ראיה לזה ומה שכתב מתשובת רמב"ן המעיין שם יראה במח"כ הרמה שלא כיון רמב"ן לזה כאשר נעתיק לשונו בסמוך אי"ה וכן העתיק הב"י ס"ס ק"י וכן בתשובת רמב"ן הנדפסת כמו שהעתיק ועוד דמלשונו משמע מאחר שבשעת פרישה היה נודע הטריפה ונכרת אלו מצאו באותו הפעם הטריפות ולכן לא מהני פירש ולא ידעתי מה בין זה לדינו של הרא"ה שכתב הש"ך בס"ק י"ד י' חנויות מחוזקות לנו כולם בחזקת כשרות ולקח מא' מהן ואינו יודע ממי לקח ואחר כך נודע לנו שאחד מן החניות טרפה וניכרת החנות רק שאינו יודע ממי לקח דדעת הרא"ה דמיקרי נולד הס' בקביעות ולא מהני הפרישה ואנן קיי"ל כר"ן (ול"נ דגם דעת רשב"א כר"ן עיין בתה"א דף קכ"א ובחי' וז"ל רשב"א בחידושיו ל"ד במעשה דההוא טבחא ומיהו מה שלקחו כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר דל"ל כל קבוע כו' אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח א"נ כשנודע בבירור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה כענין ט' חנויות כו' אבל אם בשעה שלקח עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ס' בהא ל"א כל קבוע שהרי בשעה שלקחו לא היה שם ס' ולא נולד הס' מעולם בקבוע אלא בפירש ואז איכא למימר כל דפריש והיינו דאמרינן ובנמצא כו' עכ"ל וכ"כ בתה"א דף קכ"א דלא כש"ך) וכן הסכימו כל האחרונים וזה דומה ממש לדבריו שהרי בשעה שלקח אלו היה נולד שום ס' היה יכול לדעת אם כשרה או טריפה שהרי אין כאן תערובת כלל והחנות הטריפה היא נכרת ואעפ"כ כיון שלא היה נודע לנו התערובות ואחר כך נתגלה שחנות זו טריפה וזה א"י ממי לקח מ"מ מקרי פירש ולמה גרע זה ואדרבא י"ל דבזה גם הרא"ה מודה דדוקא כשעדיין ניכר חנות הטריפה אוסר הרא"ה אבל הכא שנתערבה מה לי אם הפרישה היה קודם התערובות או אח"כ דממ"נ היה שם קביעות וזה נפרש:
סימן יב
א ביאור דברי תשובת רמב"ן הביאו הב"י בסימן ק"י שהוא קשה להלום
ב ומאחר שדברי תשובת רמב"ן בלא"ה קשים מאד להבין ובאמת הוא משובש ג"כ וחסירים בו תיבות וגם איזה שורות בגוף התשובה אך בעיקר הדין כפי שהעתיק הב"י וכן הוא בגוף התשובה אין בו טעות אך הוא קשה להבין מאוד וכמה גדולים נתחבטו בו ולדעתי זיכני ה' לאמיתות כוונתו וז"ל ששחטו ג' כבשים והכשירם הטבח והעלום הנכרים למגדול ולא נשאר אצל היהודים אלא ג' ריאות ומקצת הכבש הג' ואחר כך נמצאת סירכא בא' מהריאות והשיב וז"ל לא פרשת אם העלום בזה אחר זה אחר שנתערבו או אם הכוונה לומ' שהעלום בזה אחר זה אחר שחיטה ובדיקה וחזרתי על כל הצדדים שאם נתערבו ג' כבשים תחלה קודם פרישתם נראה שהם בטלים כו' דבהמה שלמה לד"ה אינו ר"ל כו' ודוקא שפירש קודם שנודע הטריפות במקומו דאמרינן כל דפריש אבל אסור ליקח אחר שנודע כו' ועדיין יש להתיר אם נתערבו יחד אחר שפרשו רובן מיהו בנידון שלפנינו כיון שלא נשאר במקולין אלא חתיכה א' או כבש א' אין להתיר כדאמרינן לא התיר ר"א אלא ב' ב' כו' אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל קודם שנתערבו כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בה ביטול עכ"ל ובב"י נשמט תיבות אלו דאין כאן רוב ע"ש ולא מצאו כל אנשי חיל לפרש דבריו דהא בהדיא איתא בשאלה שאחר שהעלום למגדל נמצא סירכא וא"כ קודם הידיעה ל"ש ביטול לכ"ע עכ"פ מדרבנן וכדאיתא שם באותה תשובה סימן קפ"ה בהדיא בנידון שאלה זו של הכבשים ועוד דאם יש להתיר הג' כבשים אף קודם הידיעה א"כ מ"ש חתיכה הנשאר למה תאסר אע"כ דקודם הידיעה ל"ש ביטול וא"כ מ"ש אם העלום לאחר שנתערבו או קודם ולפי עניית דעתי דבריו מובנים שכתב (דלא פרשת אם העלום בזא"ז אחר שנתערבו) ר"ל ששחט מתחלה כל הג' ואחר ששחט כולם העלום בזה אחר זה ותיכף כששחט נקרא תערובת כיון שהוציא הריאות אבל אם שחט א' והעלה ואחר כך שחט השני א"כ לא היה למטה תערובת כלל דשחיטה עם חי' אינו נכנס בגדר התערובות כלל והנה כששחט כלם והיה תערובת למטה רק כיון שלא נודע התערובת לא שייך ביטול קודם הידיעה מ"מ כ"א וא' שפירש נוכל לומר כל דפריש כו' שהרי יש כאן רוב היתר (ומ"שכ דבהמה שלמה לד"ה אינו ר"ל) אף שאינו מתיר מטעם ביטול אלא מטעם כל דפריש היינו משום שכתב שם דעת ר"י דס"ל דפירש ממילא אפילו קודם שנודע אסור כמו שכתב בהדיא בתה"א דף ק"ך ולכן כתב דבהמה שלמה לד"ה לא מקרי חהר"ל וא"כ הוי כשאר תערובות יבש ביבש דאע"ג דקודם ידיעה לא שייך ביטול מ"מ כל מה שפירש מותר דל"ש למיגזר שמא יקח מקבוע דאדרבה אפילו לכתחלה מותר ליקח אחר שנודע ומכ"ש לדעת רשב"א דס"ל דאפילו בחהר"ל כל שפירש קודם שנודע מותר ולכן כל מה שפירש מן הכבשים מותר אבל מה שנשאר אסור דכיון דבשעה שהיו הכבשים למטה לא נודע התערובות ולא היה שייך ביטול ועכשיו שנודע התערובות אין כאן רוב למטה (ומש"כ ועדיין יש להתיר כו' אחר שפרשו רובן) ר"ל כיון שפרשו הרוב וא"כ י"ל איסורא ברובא איתא ומה שנשאר יהיה מותר ע"ז כתב דלא התיר ר"א אלא ב' ב' וכיון שלא נשאר אלא כבש א' אסור ואמנם כ"ז כשהיה תערובת למטה שנשחטו כלם קודם שהעלה למגדל אבל אם תיכף אחר ששחט א' העלה למגדל ואחר כך שחט הב' ואחר כך הג' ואם כן ל"ש לומר כל דפריש כיון שאין כאן רוב כלל כי בהמה שחוטה עם בהמה חיה אין כאן תערובת כלל וא"כ דומה ממש שאין כאן אלא א' ואיך שייך לומר מרובא פריש כיון שאין כאן אלא א' וא"ל דיתבטלו עכשיו כשהם למעלה במגדל י"ל דמיירי שכך היה דרכם שתיכף כשהעלוהו מכרו אותו ולא היו כל הג' ביחד למעלה וא"ל דיתבטל עכשיו בבית הקונים ז"א שכבר כחבנו דאפילו א' בבית וא' בעליה אינו מצטרף כמו שהארכתי בסי' ד' ה' וא"ל דא"כ היה לו להשיב ג"כ דאם נתערבו למעלה ג"כ יש להם דין דכל דפריש י"ל דזה ממילא משתמע דמ"ש אם נתערבו למטה או למעלה רק שמחלק בין אם נתערבו כולם או לא נתערבו כנלע"ד שהיא אמיתת כוונתו ואף שי"ל ג"כ דס"ל שגוף שלם כמו עוף או כבש לא בטל כ"א בשנים ממש ולא ברוב ולכן כשהעלוהו בזא"ז לעולם אין כאן רוב אפילו אם אח"כ היו כולם למעלה רק המקצת שנשאר למטה על כל פנים לא היו שני שלימים כשרים נגד א' הטרפה מה שאין כן כשהיו התערובות בעודן למטה היה שם כדי ביטול ודעה זו כתב השיטה מקו' ביצה דף ג' ונראה שבעל התשובה זו הנ"ל הוא מהר"מ מרוטנבורג כי השאלה בסימן קפ"ב שמתיר לאכול הכבשים ביחד הוא ממש התשובה שכתב בתשובת רשב"א סי' תש"ל ואפשר שדעתו כדעת השיטה מקו' אך רחוק הוא בעיני כי לא הביאו הפוסקים המפורסמים דעה זו על כל פנים מוכח דאין שום ראיה מתשובת רמב"ן לדברי הגאון בעל חוות דעת דבודאי כל היכא שיש רוב כשרות שייך לומר כל דפריש כו' אף על גב דלא שייך ביטול כדמוכח מברייתא דט' חניות דבנמצא הלך אחר רוב ודומיא דיני של הרא"ה דקיימא לן דאמרינן כל דפריש ולכן לא לשתמיט א' מראשונים ואחרונים לחלק רק כתב סתם כל מה שלקחו קודם שנודע מותר דאע"ג דבשעת הפרישה היה ניכר בני מעים של איזה בהמה מ"מ שייך לומר מרובה פריש שהרי היה שם רוב כשרות אבל בודאי בדינו של רמב"ן ששחטו בהמה א' והוליכו למקולין ואחר כך שחטו עוד ב' לא' שייך לומר מרובה פריש שהרי כשפירש זה לא היה שם בהמות שחוטים וזה מסתבר וזה לא היה מן הצורך להפוסקים להזכיר דממילא משתמע וכן מוכח מתשובת מהרי"ל שנעתיק בסי' י"ב דס"ל דשחוטה נקרא פירש ועל כל פנים אף שבשעת שחיטה אלו היה בודק כל ראש היה מכיר הטרפות ואעפ"כ ס"ל דשייך לומר מרובה פריש ולכן נ"ל הגם דקטנם עבה ממתני הראיות יתנו עידיהן:
סימן יג
א דין באיזה ענין אמרינן דשחיטה הוי פירש או לא
ב וא"ל דעכ"פ נאמר על כ"א שנשחט מרובא פריש זה שנשחט וכדהוכחתי לעיל סימן י' דפירש היינו כונתם שנשתנה מענין ראשון ובודאי משמע שאף שהיו כל ג' כבשים עומדים ביחד בחיים בבית השחיטה רק שהתנה שהעלם בזא"ז אחר שחיטה וכבר הוכחנו דשחיטה ג"כ מקרי פירש דדמי לזורק אבן דאי לא משום קבוע הוה אמינא כל דפריש היינו זה שנהרג היה מן הרוב יש לומר דלא דמי דבשלמא התם נשא' זה כך משונה מן הנשארים משא"כ כאן ששחט כולם ואם כן חזרו להיות שוין ואין זה מופרש ומובדל בזה מחבירו וכמו שכתבנו בסימן ס"ח בשם הפ"ח דחוזר לקביעות ראשון דכיון דלא היה נודע לנו הפרישה ל"ש אטו מגיסא ובאמת אם היו כאן ג' בהמות ושחטו אחד והשנים עדיין בחיים ונודע לנו שהיה אחד מהן טריפה אמרינן ע"ז כל דפריש כיון שנשתנה מן השני ואף שאח"כ ישחטו גם הב' מ"מ נשא' בהתירא דאטו מגיס' כו' משא"כ כשלא נודע לנו עד אחר ששחטו כולם ועכשיו הם שוין אין שייך לומר כל דפריש רק כשנפרש באמת למקום אחר והיו אז רוב כנגדם משא"כ כאן כשמכרו זה עדיין לא נשחטו הב':
ג יצא לנו מזה דאם מכרו כל הבשר ולא נשאר שום דבר במקולין אפ"ה הכל שרי ואע"ג דבב' אחרונים ל"ש לומר כל דפריש היינו דוקא ליקח אותם לכתחלה לאחר שנודע אבל אם פרשו גם כן קודם שנודע מותר לדעת האפי רברבי וכמו שכתב לי הגאון בית מאיר דכל א"וא תולה בחבירו ואומר שלי הוא מן הרוב הכשרים ושלך אסור כיון דנתבטל מדאורייתא אף קודם הידיעה. ואפילו אם נאמר שלא נתבטל מדאורייתא כשיטת הש"ך מ"מ אפשר שאנו אומרים כך וצ"ע עכ"פ אם הידיעה מדרבנן בודאי כך הוא דאל"כ ק' כיון דס"ל דקודם ידיעה ל"ש ביטול וכתבנו דמיירי שמכרו הכל למעלה ואם כן עדיין קשה מאי מהני מה שנתבטל הא לא היה ההיתר רק מחמת הפירש ועכשיו אין בכל בית רוב שהרי אינו מחלק אם לקחו חתי' הרבה או א' ומדאוסר החתי' שנשאר למטה וע"כ ס"ל דל"א כשנודע עכשיו איגלאי מלתא למפרע שהיה כבר בטל ואם כן מאי מהני מה שהיה תערובת למטה בכבשים הא עכשיו אין כאן רוב אע"כ דעל כל א' וא' אמרינן מרובא פריש כיון שהם עכשיו בפירש:
ד ועוד מוכח מדבריו דל"א שיצטרף מה שלמעלה עם מה שלמטה שיתבטל ברוב דאל"כ חתי' הנשאר למה אסור אע"כ דדוקא במקום אחד מצטרפין ולא בב' בתים:
סימן יד
א תשובת מהרי"ל וביאור כוונתו
ב כתב מהרי"ל בתשו' סימן קס"ט על שאלת בעל תה"ד ששאל שם בסימן קס"ח אם נשחטו צאן הרבה לאחד כ' ולא' ט"ו ולא' ה' וכ"א מכיר שלו ואחר כך הותזו ראשיהן ולקח כ"א צאן שלו ולא ידעינן הי מינייהו קדים ונמצא טריפות בראש א' מהם אם יש לדמות ולומר באותן של כ' היה הטריפות דלדידיה אית ליה רובא כההיא מעשה דא"ז דלאחד היה כ' אתרוגין ולא' י' ולא' ה' ובא אנס וגזל איזה אתרוגים והסיר הסימנים ופסק הא"ז דאמרינן כלדפריש מרובא ואלו שגזל היה של זה שהיה לו כ' (הובא בח"מ סימן רצ"ב) והשיב לו מהרי"ל וז"ל אי לא פריש אלא חד ראש הוי מצית לדמות לפי סברתך אבל כיון דפרשו כלם מ"ש דהטריפה מרובה פריש ולא נימא אכל כשר וכשר מרובה פריש דהתם באתרוגין אכל הני דפרשו אמרינן מרובה פריש ממיעוטא לא פריש כלל מה שא"כ בנידון דידן דע"כ ממיעוטא נמי פריש. ולע"ד אפילו בלא הך טעמא ל"ד כלל היכא אמרינן מרובה פריש היינו דפריש מהרוב והנך דנשארים פרושים ג"כ מהא דפריש ונשארו כמעיקרא אבל הכא בטריפות ע"כ כבש הטריפה עודנה עם התערובת ומה שייך כל דפריש לא נודע לנו ע"י הראש אלא דטריפה חדא בינייהו (וכוונתו דבשלמא אם היה נפרש כבש אחד היה אמרינן עליו כל דפריש כיון דהוא פריש מהנשארים משא"כ כאן שכל הכבשים עדיין בקביעותן רק הראש נפרש ואין זה אלא שנתגלה ע"י שיש טריפה אחד בין הכבשים ואין כאן פירש כלל). ואם נפשך לומר איסורא ברובא איתא להא לא הוצרכה תשובת מהרי"ח (כוונתך דאם דעתך משום דיש לומר איסור' ברובא איתא ואם כן ממילא המיעוט מותר אם כן הוא גמ' בהדיא בפ' התערובת בטבעות של עבודת כוכבי' דפרשו מ' למקום אחד וס' למק"א דאמרינן איסורא ברובא איתא לדעת קצת פוסקים) ומ"מ נראה דל"ד (כוונתו לטבעות של עבודת כוכבים) דודאי אי הוי כולהו מעורבות ופירש המיעוט למקום אחד מן הרוב הוי שייך לומר הכי אבל כיון דכל חד וחד היה שלו מבורר מנין לי למעבד הני מיעוט והני רוב הני קבוע כמו הני וכמחצה ע"מ דמי (כוונתו דכל א' וא לא מקרי כלל פירש רק קבוע בפ"ע דכיון דלא היו מעורבים מתחלה אפילו אם ידעינן שזה שהיה לו ה' פירש מתחלה עם צאן שלו מבית השחיטה לביתו לא ה"ל פירש דכ"א וא' קבוע בשלו) ואי איכא למצוא צד היתר יש לדון על תחלת המעשה כשהיו הצאן בחיים קודם השחיטה ואיגלאי מלתא למפרע דחד טריפה הוי בינייהו ונימא כל הני דשחטי' המיעוט פריש מרוב דהרוב כשרות היה הואיל ופרשו קודם שנולד הס' ל"ג שמא יקח מקבוע וגם ע"ז יש לגמגם דלא ידעינן מאן קדים עכ"ל מהרי"ל:
סימן טו
א דין דאם א' שחט ב' בהמות וא' א' ונתערבו הריאות ל"א בזה כל דפריש דכל א' קבוע בפ"ע:
ב יצא לנו מדבריו שבאם ששחטו ב' קצבים אחד ב' בהמות ואחד אחד ולאחר ששחטו והפשיטו כל הג' הפרישו בהמה אחד למקולין קודם שנודע שום ס' ונתערבו הבני מעיים ונודע שיש א' טרפה ל"א מרובה פריש זה הבהמה שפירש כיון שכל א' וא' מבורר בשלו נעשה אצלו קבוע לעצמו וכמחצה ע"מ ומכ"ש דל"א שריאה זו הטריפה היא של זה שיש לו ב' כמו שכתב מהרי"ל בהדיא ונראה דל"ד של ב' קצבים אלא אפילו של אדם אחד רק שהוא בענין שאחד מבורר לו שאינו נכנס בגדר תערובת עם השאר:
ג אך צ"ע שהרי אף בקבוע שכתב הב"ח לעיל סימן ב' דנמי כל אחד ואחד מבורר בחנות א' ובזה לכ"ע כל מה שלקחו מאותן החנויות אף הב"ח מודה דמותר דאמרינן כל דפריש והרי גם הב"ח מיירי שאין בכל חנות וחנות כ"א בהמה א' ומ"מ שייך שפיר לומר מרוב הכשרים לקח אף שכל חנות וחנות הוי קבוע לעצמו וכ"א וא' הוי סימן טריפה מ"מ בפירש ממנו אמרינן כל דפריש ומתוך זה נראה דלס"ל כמהרי"ל בזה אלא אע"ג דכ"א מבורר בשלו ולא היה תערובת כלל מ"מ אמרינן כל דפריש וחשיב שפיר פירש דבודאי אף שכתב שם דל"ש ביטול בזה מ"מ מטעם כל דפריש מותר דבודאי מטעם כל דפריש מותר אף במקום דל"ש ביטול כדאיתא להדיא בט' חנויות כו' ואפשר דכוונת מהרי"ל דבודאי אלו היה נפרש א' עם צאן שלו והשאר נשאר במקום ראשון היה שייך לומר כל דפריש אבל כיון שכולם פרשו ולקחו צאנם לביתם וחזר להיות קבוע בבתים כ"א בשלו דחשיב בשלו קבוע וצ"ע עוד אפשר לומר דדוקא אצל הלוקח שלקח מא' מן החניות אף שיודע מאיזה חנות לקח עכ"פ כיון דידעינן שיש כאן ב' חנויות כשרות שייך לומר כל דפריש אע"ג שכ"א וא' הוא בספק טרפה מחמת שכ"א קבוע בשלו מ"מ אצל הלוקח מקרי שפיר פירש דלגבי' מחשיב כתערובת אבל במעשה דמהרי"ל שהוא גבי הטבח שהוא מבורר בשלו ואינו מעורב כלל דומה כאלו לא היה אלא בהמה א' כיון שקבוע בשלו ואינו מעורב כלל ובכל מקום שמוליך בהמה זו לעולם הוא קבוע וכמו שכתבתי לק' בסי' ואסור ליקח מאותו בהמה לכתחלה אא"כ מה שקנו כבר ונפרש לבתים מקרי פירש:
ד ולכאורה נראה מדבריו דס"ל דשחיטה הוי פירש ודלא כתשובת רמב"ן שהבאתי לעיל דלדידי' אף כשלא היה תערובת למטה במגדל מ"מ אמרינן דשחיטה מקרי פירש ומדכתב דלכך אסור משום דלא ידעינן מאן קדים לכאורה משמע דפליג נמי אתשובת רמב"ן דלעיל דמוכח מדבריו דאם מכרו הכל אף דבב' אחרונים ל"ש כל דפריש כמ"שכ כל הפוסקים מ"מ מותר כמו שכתבנו בסימן י"ב דאל"כ אף דלא ידעינן מאן קדים למה אסור כיון שכולם פרשו לשיטתו מחמת השחיטה אבל אינו מוכרח דיש לומר דבדינו של רמב"ן מודה כיון דמיירי שמכרו הכל ואם כן עכשיו גם כן בפירש משא"כ הכא שחזרו לקביעתן שהרי כ"א וא' קבוע בשלו ואם כן חזר להיות קבוע וכמו שכתבתי בסימן י"ט דאם קודם שנודע חזר הקביעות למקומו לא מהני הפרישה הראשונה:
ה ועוד דאפילו אם יחלוק תשו' מהרי"ל על תשו' רמב"ן נ"ל דאין למידין מדברי מהרי"ל אלו למעשה שהרי השואל כתב למהרי"ל שאינו שואל הלכה למעשה רק בדרך לימוד ואם כן גם התשובה אינו למעשה ולא כתב רק בדרך פלפול וגם לשונו משמע כן שכתב ואי איכא למצוא צד היתר משמע שרק צד היתר הוא ולא היתר ממש ולכן נ"ל דלמעשה גם מהרי"ל מודה וכמו שכתבתי בשם רמב"ן בסימן י"ג:
סימן טז
א דין הא דנמצא הלך אחר רוב בשר אם ר"ל רוב חנויות או רוב בשר שבחנויות:
ב הא דקיי"ל בנמצא הלך אחר הרוב צ"ע אם ר"ל רוב חנויות אעפ"י שיש בחנות הטריפה בהמות יותר מכל חנויות כשרות בד"מ ט' חניות כשרות בכ"א בהמה א' ובחנות הטרפות יש י' בהמות טרפות או שמא כיון דאנו דנין על הבשר אזלינן בתר רוב בשר ולא משגחינן ברוב חניות והרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א כת' וז"ל ט' חניות כו' אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש אם היה רוב המוכרים נכרים אסור ואם ישראל מותר וכן בשר הנמצא ביד נכרי וא"י ממי לקח אם היה מוכרי בשר ישראל כו' עכ"ל. ונ"ל מה שהאריך הרמב"ם בלשון ולא כתב כלשון הברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב משום דק' לי' קו' הכו"פ שהק' בסימן ס"ב דלמה האריך הברייתא לומר ובנמצא הלך אחר הרוב ולא אמר סתם ובנמצא מותר כמו ברישא ט' חניות כו' אסור דהא יש כאן רוב לפנינו דהברייתא מיירי ברוב כשרות ולכן דקדק הרמב"ם דהא דאי' בסיפא ובנמצא לא קאי ארישא אלא רצה לאשמעינן אגב דין דנמצא בשר מושלך בשוק ואין אנו רואים לפנינו אם יש רוב חנויות כשרות או לא אזלינן בתר רוב המוכרים כדאיתא במתניתין דמכשירין בפ"ה שם מצא בה בשר בעיר שישראל ונכרים דרים בו אם רוב טבחי ישראל והתם מיירי דלא ידעינן כלל אם נשחט היום כלל בשר או לא או אם יש רוב בשר כשר או טרפה רק שמצא חתי' אחד בשוק ולכן הולכים אחר רוב טבחים דאם רוב טבחים ישראל אמרינן מסתמ' הם שחטו ומהם נאבד החתי' או מן הלוקח מהם וכן להיפך ופשיטא כשיש לפנינו ט' חניות כו' ויש בכל חנות בהמה אחת ואז בודאי אינו תלוי ברוב טבחים כיון שיש לפנינו ט' כשרות אף שיהיה הטבח נכרי ולא יהיה רק טבח אחד העוסק בכל הי' חניות נמי דינא הכי ולכן בסימן ק"י שינה הש"ע מלשון הרמב"ם וכתב כיון שרוב חניות מוכרות בשר כשר כו' ע"ש דבאמת בזה לא תלוי כלל בטבחים שאפילו ידעינן בודאי שרוב טבחים הם נכרים כיון שידעינן שיש כאן רוב כשרות אזלינן בתר הרוב ולכן נקט הברייתא סתם בנמצא הלך אחר הרוב לאשמעינן דאפילו אין כאן לפנינו רוב כשרים לעולם אזלינן בתר רוב ואמנם מסתמא דמילתא ט' חניות היינו שיש בכל חנות בהמה א' אבל אם יהיה בחנות האחת הטרפה עשרים בהמות טריפות ובט' חניות בכל א' א' או ב' באופן שיש רוב בשר בחנות הטריפה בודאי לא אזלינן בתר החניות רק בתר הבשר דאטו כיון שיש רוב בשר או חניות זה יגרום שימצא חתיכה אע"כ ר"ל כיון שיש רוב חניות א"כ כל דזבין מרובא זבין או המוכרים אבדו או הלוקח אבד חתי' זו ועיין בפסחים ז' ע"א במעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה דפרש"י הא דאזלינן בתר הלוקחים ולא אמרינן מן המוכר נפל היינו לחומרא והתוס' כתב שם דהלוקחין הם רוב ע"ש עכ"פ מוכח דלא אזלינן דוקא בחר המוכר או הלוקח וא"כ הכי נמי קשה כיון שיש רוב בהמות טריפות בודאי יש יותר לוקחין טריפה מכשרות ואם כן למה ניזיל בתר המוכרים שהם הרוב בחנויות ולמה לא נאמר שמרוב הלוקחין שלקחו בשר טריפה מהם נפל אע"כ דבאמת בענין זה לעולם אזלינן בתר רוב בשר וברייתא סתמא קתני דאזלינן בתר רוב לפעמים אחר הטבחים ולפעמים אחר הבשר וכן מוכח להדי' ממתניתין דשקלים פ"ז מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים והתם איתא בהדיא שהיו ו' שופרות לנדבה ושופר א' לשקלים וכת' שם הרע"ב למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי לה בשוין ואיך אפשר בשוין כיון שהיה ו' לנדבה וא' לשקלים אע"כ דר"ל שוין במעות שבשופרות ולפי עניית דעתי היא ראיה גדולה וכן משמע בנדה י"ח תוס' ד"ה ובנמצא כו' הכא איכא נמי חזקה נגד הרוב דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואי נימא דאחר רוב ר"ל רוב חניות וא"כ מאי שייך חזקת איסור לחנות של הטרפה אחר שכתבתי זה זמן רב הראו לי שהגאון בעל חוות דעת בסימן קי"ט הביא ראיה זו משקלים ובסימן ק"י כתב בפשיטות דאזלינן בתר רוב המוכרים והיינו ע"פ מה שכתב שם ראיה להיפך דלא אזלינן בתר רוב בשר דאם כן במצא אבידה בעיר שרובה ישראל למה חייב להכריז הרי הנכרים עשירי טפי ע"ש הנה גברא חזינא ותיובתא לא חזינא דאטו אם הנכרי הולך בשוק לוקח מעותיו וכלי תשמישו בידו ועוד דבשלמא בשקלים שאנו דנין על המעות אם היא מעשר וכן כאן הבשר שאנו דנין אם הוא טרפה אזלינן אחר רוב מעות או בשר אבל התם שאנו אין דנין על המעות אלא מי הוא שאבדה אם ישראל או נכרי ולכן אזלינן אחר רוב אנשים ובנסיעתי בשלוחי מצוה וקבלתי פניו כראות פני אלהים הצעתי לפניו דבר זה ושתק לי ולכן ר"ל דאזלינן בתר רוב בשר וכן הא דאיתא במתני' דאזלינן בתר רוב טבחי היינו דסתמא דמילתא דאז יש בשר כשר הוא הרוב אבל לעולם אזלינן אחר רוב הבשר ועדיין הדבר צריך תלמוד:
סימן יז
א דין ד' בהמות שנשחטו ונמצא אחד שהיא טרפה ואחר כך נתערבו המעות ונמצא בהם טריפות תולין שהוא מן הטריפה:
ב נ"ל לפי מה דקיי"ל בסי' ק"י סעיף ז' דאף בבע"ח וחהר"ל אמרי' שאני אומר כיון דאינו בטל אלא מדרבנן ולפ"ז אם נמצא בהמה א' טרפה באיזו טריפות כגון מים במוח וכיוצא בו וידוע איזו בהמה ואח"כ שחטו עוד בהמות ונתערבו המעים של כולן ונמצא במעי של א' מהם איזה טריפות תלינן שגם המעים הללו הם מהטריפה כדאית' בסי' קי"א סי' ו': ודוקא שנמצא תחלה הטריפות ואח"כ נודע התערוב' אבל אם נמצא תחל' התערוב' ואח"כ נמצא הטריפות הידוע ל"א למפרע שזה הוא מן הטריפ' כדאיתא שם בסי' קי"א ואפשר אם ידוע שבהמה זו אפילו רק ס"ט נמי דינא הכי ואמנם זה ל"ש רק שיש כאן ד' בהמות דאף אם נימא שהריאה מבהמה אחרת והראש מבהמה זו אעפ"כ יש רוב נגד בהמה זו שנטרפה ע"י הריאה וכיון שיש רוב מדאוריי' אמרינן שא"א כנלע"ד. ואפי' אם הם של ב' בני אדם דאף שכתבנו לעיל בסימן י"ד ט"ו בשם מהרי"ל דכ"א קבוע בשלו מ"מ אם נמצא אצל א' בהמה א' טריפה בודאי בלא זו התערובת כמעשה דמהרי"ל ואחר כך נמצא אצל חבירו ספק שא"י אם ראש זה משל חבירו אנו תולין שהוא משל חבירו דע"כ לא פליג הרשב"א על רמב"ן בסי' קי"א אלא במה שמכשיר הרמב"ן בב' קדרות של היתר וחתי' איסור דס"ל דכ"א תולה בחבירו אבל כשיש לתלות באיסור מודה הרשב"א וגם בזה צריך שיהי' אצל כ"א עכ"פ ג' בהמות בענין שיהי' בטל מן התורה וצ"ע:
סימן יח
א דין אם שחטו בבית השחיטה והוליכו משם כל הבהמו' בזא"ז למקולין ואח"כ נודע טריפות אם עדיין כולם במקולין חוזר להיות כאן קבוע ואם הביאו רוב בב"א או שיש כאן במקולין רוב תליא בדין המבואר סימן מ' אי אמרינן איסור' ברוב' ואם הביאו מחצית מבואר לקמן סי' ל"ב ל"ג ואם הביאו א' א' ונשאר בבהש"ח מיקרי אלו כולן פירש ומותרין ואם לא נשאר שם כלום אלא שקודם שהביאו הכל מכרו כבר בהמה א' ולא נשאר ממנה כלום במקולין ג"כ י"ל לא חזר הקביעות למקומו:
ב הנה מילתא דפשיט' שאם נשאר רוב בבית השחיט' ושאר בהמו' הוליכו למקולין למכור אמרינן על אלו שבמקולין כל דפריש ול"א שיחזיר הקביעות הכא במקולין כדמוכח ממעשה שהביאו האחרונים והיא בתשובת גאוני בתראי בשחטו ז' בהמות והביאו ג' וחצי למקולין שהכשירו הג' מטעם כל דפריש והטעם פשוט דכיון דנשאר הקביעות במקום הראשון שייך שפיר כל דפריש וכמו שכתב בתשו' מהרי"ל שהבאתי סי' י"ד בהדיא והכי מוכח מיומא ד' פ"ד דמוקי התם הא דשמואל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ופריך ה"ד אי דאיכא פשיטא דהוי לי' קבוע ומוקי דאשמעי' דאפילו פרוש לחצר אחרת ופריך והא תני בחצר אחרת אין מפקחין ומשני דבריית' מיירי בפרו' במקצת והמקצת נשאר בחצר ראשון וכיון דלא אתחזק שם אין מפקחין ע"ש ברש"י ותוס' ואי איתא דאפ"ה נעשה ג"כ כאן קבוע למה אין מפקחין ואפילו לשיטת רמב"ם עיין מה שכתבתי סימן מ"ב שכתב בפ"ב מהלכות שבת דאדרב' כל שנשאר מקצת קביעות מפקחין היינו בפ"נ דלא אזלינן בתר רוב ול"א כל דפריש מוכח אבל בשאר איסורין אמרי' כל דפריש ואמנם אם לא נשאר כלום בבית השחיטה אלא הוליכו הכל למקולין אלא שלא הספיקו להביא הכל למקולין עד שמכרו אפילו רק בהמה א' כולה ולא נשאר ממנה כלום במקולין גם בזה נ"ל דל"א חוזר הקביעות למקומו אע"ג דכאן אתחזק איסורא שהרי היו כאן כולם ובפ"נ לשיטת רש"י ותוס' בפירש כולהו דרך החצר השני אפילו בזה אחר זה וכמו שכתבו תוס' שם כיון דאתחזק שם מפקחין אדרבה מהתם מוכח דלא מטעם קבוע דאל"כ מאי משני הש"ס דשמואל אתי לאשמעינן בפירשו כולהו אי איתא דזה הוי קבוע א"כ עדיין קשה פשיטא וכמו שהוכיחו תוס' שם אע"כ דלא הוי קבוע ודוקא בפ"נ כיון דאתחזק שם מפקחין אבל בשאר איסורין לא מהני מה שאתחזק ואזלינן בתר רוב ואמרינן על כל אחד כל דפריש וכ"ש אם יש ס' כלל אם נתערב כאן טריפה כגון שידוע להם שהיה להם בהמה א' טרפה אבל אינו נודע אם זו היא שנתערבה או לא דלא נקרא קבוע אפי' כולם ביחד כמו שכתב בהדיא ברשב"א הבאתי דבריו בסימן מ"א:
ג ואמנם אם הביאו כולם למקולין או שעכ"פ נשאר חתי' מכל בהמה באופן שיש כאן ודאי טרפה א' כתב הפ"ח ס"ק כ"ח דחוזר הקביעות למקומו וז"ל דע דקבוע מקרי כו' וכ"כ עוד בסימן קי"ד ס"ק כ"ו בהדיא וז"ל ואפי' אם פרשו מן הבתים לחניות כו' וא"ל דהפ"ח דמיירי שנעקר כל הקביעות ביחד דלא הוי פרישה כלל ז"א שהרי מביא ראיה מפ"נ ובהדיא כ' האו"ה דהרמב"ם ע"כ מיירי בפרשו זא"ז והבאתי דבריו בסי' ח' ובסימן מ"ב ומה שהק' הפמ"ג דשאני קבוע דאורייתא זה לק"מ וכל דתקון רבנן כו'. וכן מוכח מתשובת מהר"ל שהבאתי לשונו בסימן י"ד דכתב דלא ידעינן מאי קדים והוי קבוע אע"ג דשם כבר פרשו ממקומם הראשון וכן מצאתי בשיטה מקו' על נזיר דף י"ב דמשני הש"ס התם הדרא וכת' השי' מקו' בשם רש"י וז"ל גבי אשה אחר שקדשה בשוק תבא אל ביתה ואיך יבא עליה במקו' קביעות אבל גבי קן מי הדרא אינו חוזר אל קינה הראשון שדרך עוף להיות בקן זה ואח"כ בקן אחר אבל אשה הדרא לבית הראשון ולפ"ז משמע דבעינן קבוע במקום ראשון שנולד הס' וזה לא מצינו ועוד יוליכנה למקום אחר שלא היתה שם מעולם עכ"ל ושמעתי שיש מביאים ראיה דאם נעקר כל הקביעות אע"ג שחוזר ונקבע יחד במקום אחר לא חזר לקביעות כמו שכ' הש"ך בס"ק ל"ז ולדעתי מעולם לא נתכוין הש"ך לזה שהרי הש"ך שם סימן קי"ד כתב ג"כ בס"ק י"ט כדברי הפ"ח דבחנויות הוי קבוע וא"ל דכונתו דחנויות דינו כבית זיל קרי בי רב הוא וא"כ יהיה סותר דברי עצמו מלבד שהראיות שכתב הש"ך בסימן ק"י אינו ראיה כלל דמה שכתב ראיה מר"ן ליתא דהר"ן לא כתב אלא דל"א קבוע למפרע אבל משעת חדושו למה לא נאמר ומה שכתב דכן משמע מד"מ אין שום משמעות בדבריו שהרי בד"מ לא נזכר כלל מחזרו ביחד ואמנם אף שנודה לראיות אלו מ"מ לא מוכח מזה אלא היכא דנודע כבר התערובות ואז בפירש ממילא כבר היה בחזקת היתר ואז אף כשחוזר הקביעות למקומו לא הוי קבוע וכמו שהאריך הרא"ש בפ' ג"ה וכקו' הש"ס אטו מגיסא אסורה וכ"כ הר"י שם בהדיא אחר שאתחזק בהיתר והיינו דוקא אחר שנודע לנו התערובת אבל קודם שנודע לנו התערובת אף הפרישה לא אתחזק עדיין בהיתר וכמו שכתבו הש"ך והפ"ח בסימן ק"ט ורמ"א וכן בד"מ מיירי בנודע ובזה יפה כתב הש"ך דלא חוזר לקביעות וכ"כ הפ"ח בהדיא שם דאם פרשו מקצתן שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו עם שאר התערובת כולו וכן אם נתפזרו כלן בפנינו וחזרו והוקבעו מותרין כדפריך הש"ס אטו מגיסא כו' וכמו שכתב הרא"ש בפרק גיד הנשה ושמעתי שאומרים שהפ"ח סותר דבריו ובאמת אין כאן סתירה דבודאי כיון שהיה ידוע לנו התערובת ונתפזרו וא"כ כבר הותרו כולן ואז באמת אינן חוזרין לאיסור כקו' הש"ס אטו מגיסא אבל כשלא נודע לנו התערובת אף שפרשו וקודם שנודע לנו חזרו לקבוע ודאי חוזר הקביעות למקומו דדוקא אם נודע לנו והם עכשיו בפירש אזי אמרי' כל מה שלקח קודם כנודע אבל כשנודע לנו הם בקביעות אדרבה אז אסורים שאז חל עליהם שם קבוע ובלא"ה תמוה על הש"ך דלמה לא הביא ראיה מקו' הש"ס אטו מגיסא אסורה עכ"פ הש"ך אינו סותר כלל דבריו דבסימן קי"ד מיירי שלא ראינו הפרישה ואז לא ידענו מן ההיתר דדוקא כשנתפזרו בפנינו לאחר שנודע התערובת דאיתחזק התירא אבל בלא"ה אסור וכך הם דברי הש"ך כדברי הפ"ח ואין כאן מחלוקת כלל. ואמנם החילוק בין קביעת מקום אחד לב' דבמקום אחד אע"פי שכבר פרשו מקצתן ואח"כ נודע הטרפות ה"ל קבוע אע"ג דאפשר דאין כאן טרפות אבל במקום ב' דוקא אם יש כלן ביחד דודאי יש כאן האיסור חזר להיות קבוע משא"כ כשכבר פרשו קצתן די"ל דאין כאן איסור כלל לא חזר להיות קבוע כדהוכחתי מגמ' דיומא כן נלע"ד וה"ה אם הביאו מבתים לחניות בסי' קי"ד נ"ל דמיירי שהביאו הכל מבחים לחניות דאל"כ מה שבחניות הוי פירש כיון שנשאר במקום קביעות ראשון וא"ל דא"כ למה בפירש לבתים מקרי פירש נימא דיחזור הקביעות למקומו י"ל דהיינו כמו שאמרו אשה הדרא לניחותא כו' משא"כ גבי עוף כמו שאעתיק בסי' שאח"ז ור"ל כיון דדרכו בכך הוי קבוע משא"כ עוף וה"ה בבתים דהוי פירש ממש מקרי תמיד פרוש שהרי אין מפרישין אותן לבתים לעשות מהם קביעות משא"כ במקום שמוכרין:
סימן יט
א באור דברי תוספות בכתובות דף ט"ו ולתרץ קושיתם על רש"י שם
ב והנה הראיה שהביא הפ"ח מסוגיא דנזיר דאמרינן אשה הדרא לניחותא תמוה שהרי פירש"י ותוס' שם על קו' הש"ס שם אשה נמי נימא בשוקא אשכח וקדיש פירש"י ותוס' שם דהיכא דמצא המשלח אשה בשוק היה לנו לומר שיוכל לקדשה דלא קבוע דכל דפריש ומשני הדרא לניחותא והרי גם כאן קשה אטו מגיסא אסורה שהרי פרשה לאחר שנודע לו הספק וחל עליה שם היתר כשקדשה בעת הפרישה ועדיין היא ניכרת לבעל ולמה אסורה ולכן נ"ל דס"ל כמו שכתבו תוס' בכתובות ט"ו ד"ה דלמא שהקשה דמאי משני הש"ס דלמא אזיל איהו לגבה דה"ל פירש והרי מסוגיא דנזיר מוכח דבאדם ל"ש כל דפריש מדמשני אשה הדרא לניחותא ור"ל דל"ש כלל כל דפריש וכתבו התוס' וז"ל ולאו פירכא הוא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא פירש עכ"ל הרי להדיא מדכתבו תוס' הדרא לניחותא האשה שקידש השליח ולרש"י ותוספת דנזיר קאי על האשה שמקדש המשלח אלא נראה שהם מפרשים כפי' הרא"ם הביאו בשיטה מקו' נזיר וז"ל אימא בשוקה כו' דחומרא יתירה הוא לאסור כל הנשים וה"ל לתלות שמא בשעה שקדשה לא היתה קבוע וע"ז משני הש"ס הדרא לניחותה אחר שקדשה וכיון דקביע הוא השתא חשובה כמחצה אבל עוף אין לו קביעות דתדיר נודד ממקום למקום ואין לו קביעות עכ"ל ובזה א"ש דתוס' כתבו דודאי גבי אדם שייך כל דפריש והיינו היכא דאזיל איהו לגבה והרי הוא עכשיו בפירש משא"כ באשה שאף שקדשה השליח בשעה שהיתה פירש מ"מ כיון בשעה שבא על האשה כבר חזרה האשה שקדש השליח לביתה ונעשו כל העולם קבוע ולפ"ז שפיר מייתי הפ"ח ראיה מסוגיא דנזיר דנייד דאקבע חוזר לקביעות שהרי קודם שנודע להמשלח מן הפרישות כבר חזרה לקביעות וגם ל"ק אטו מגיסא אסורא כי לא היה שם היתר עדיין שהרי המשלח לא ידע מן הפרישה ואף אם נאמר שיועיל הידיעה של השליח מ"מ כיון שלא היה ידוע לבעל שום היתר לא מקרי פירש כלל כיון שאינו ניכר עכשיו וכמו שכתבנו לעיל סימן ב' דדבר שאינו בא לידי ידיעה ואינו בפנינו לא מקרי ידיעה כלל ומה שהקשה הפמ"ג דממ"נ לשיטת תוס' אינה אלא משום קנס ואיך יליף הפ"ח לענין קבוע לא ידעתי כונתו שהרי כתב תוספת שם דלא הוי קבוע גמור ולכן קנסו משום דהוי קצת קבוע ומה שהקשה דלשיטת רמב"ן בגיטין הוי קבוע גמור דאורייתא ואיך יליף לקבוע דרבנן כבר כתבתי דלק"מ דכל דתקון רבנן כו' ואך צ"ע לשיטת רש"י ותוס' בנזיר דקו' הש"ס הוא אימר בשוקא אשכח קאי על המשלח וא"כ קשה אטו מגיסא אסורה ואיך תחזור לאיסור כיון שמכירה ואיך תחזור לקביעות ועוד דקו' תוס' בכתובות במ"ע דלשיטתם צ"ל דמשני הדרא לניחותא ולא שייך כלל כל דפריש וצ"ל דכוונת רש"י שכתב דגבי אשה ל"ש כל דפריש כונתו במתק לשונו שכתב בנזיר אשה דלא ניידא דכל כבודה פנימה ר"ל דדוקא גבי אשה ל"ש פירש דאפילו כשהיא בשוק מ"מ דעתה תמיד על ביתה אבל לגבי גברא בכתובות ודאי שייך כל דפריש וא"כ ל"ק קו' חוספת בכתובות וגם הקו' אטו מגיסא לק"מ כיון דל"ש גבה כל דפריש:
ג אך צ"ע וכי ישתנה הדין בפ"נ בשבת שהבאתי בסימן י"ח דלפ"ז בנשים אפילו בחצר אחרת ובנעקרו כולן מפקחין כיון דלעולם הוי קבוע וצ"ל דדוקא לענין זה בקדושין כיון דקדושין לצורך ביאה הוא ובודאי לא תבעל בשוק ולכן לענין זה ל"ש בה פריש אבל לכל שאר דברים אין חילוק בין אשה לאיש:
סימן כ
א דין אם לאחר שנודע התערובות לקח או פירש לפנינו ממקום הקביעות אסור אלא דאם פירש לפנינו הוא פלוגתא בין הראשונים אם הוא איסור דאורייתא או מדרבנן אבל לקח לפנינו לכ"ע הוי מ"הת:
ב הש"ך בס"ק כ"ב כתב בשם הב"ח דדוקא בלקח בפנינו הוי דאורייתא אבל פירש בפנינו הוי דרבנן. ולי צ"ע דהא קבוע ילפינן מוארב לו והא כשהרג את זה הרי הוא פירש וראוי ליזיל בתר רובא ואף על פי כן גלה לנו תורה כיון שפירש בפנינו או כמו שכתב המע"מ כיון דאדם שיש בו דעה ל"ש בו ביטול וזה חידושו והא התם לא דמי ללקח מקבוע רק כפירש בפנינו ואף על פי כן מקרי קבוע ומה' שהקשה הכו"פ מזבחים לפ"ז מ"ש פרשו מ' למקום א' דמותרין כיון דגזרת הכתוב שיהיה כמחצה ע"מ וא"כ הוי כתערובות חד בחד ואין כאן רוב ומ"ש מ' למקום א' דמותר ופירשו ס' למק"א דאסור בפירש לפנינו נ"ל דלק"מ לפי מה שכתב הש"ך בס"ק כ"ב כיון דחידוש הוא אין בו אלא חידושו דוקא כשהוא בעצמו ולא אמרינן דלהוי כנהפך היתר להיות איסור ע"ש וא"כ בהמיעוט הוי שפיר רק כמו ספק תערובות אבל ברוב דאמרינן איסורא ברובא הוי כידאי שיש בו האיסור ולא מחשב כלל לספק וא"כ כשנפלו למק"א הוי כתערובת ראשון ובפסחים י' ע"ב ד"ה ט' חניות שהקשה דהיכי מייתי ראיה מט' חניות דהוי ספק דאורייתא לבדיקה דאינו אלא מדרבנן ולכן כתב דאיירי לאכילה ואחר כך הקשה מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי וע"ז תירצו דמיירי שלקח העכבר בפנינו ע"ש וא"כ אי נימא דדוקא לקח הוי דאורייתא אבל פירש בפנינו אינו אלא מדרבנן עדיין קו' ראשונה במ"ע דשמא דוקא לקח אדם הוי ספק דאורייתא ולכן אסור מה שאין כן בלקח עכבר בפנינו אינו אלא מדרבנן אע"כ דגם פי' בפנינו הוי דאורייתא. ובהגהת מיי' פ"ת מהל' מ"א כתב וז"ל אבל אם בפנינו פירש ולא הכרנו המקום אינו אסור מ"הת כדאיתא פ"ק דפסחים ע"ש בתוס' עכ"ל וצ"ע דלא מוכח מידי שם ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעות סופר הוא וצ"ל אסור מ"הת וכונתו דהכי מוכח מתוס' שם והיינו כמו שכתבתי וע"ש בהג"מ דמשמע להדיא דס"ל שהוא מ"הת:
ג ואמנם הר"ן בפג"ה כתב להדיא דפירש בפנינו אינו אלא מדרבנן וצ"ע:
סימן כא
א דין דאם נתפזרו בענין שלא נשאר רוב במקום אחד כולן מותרים ואם ר"ל שיתפזר כאו"א או רצה לומר דנתפזרו עד שלא ישאר רוב במקום אחד:
ב כתב הרשב"א בתה"א דף ק"ג ודף ק"כ אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד וא' מותר עכ"ל ולכאורה י"ל דה"ק אם נתפזרו עד שכ"א ואחד עומד בפ"ע ווה נקרא פזור דוקא וכן י"ל בתה"ק בית ד' שער א' שכתב נתפזרו כולן מותרין דר"ל דכולן נתפזרו אבל ז"א דע"כ ר"ל כולן מותרין וכן מה שכתב כא"וא מותר ר"ל דכלן מותרין ולאפוקי שלא נאמר דעכ"פ ב' אחרונים אסורים דבהם לא שייך כל דפריש כמ"שכ כל הפוסקים ביו"ד סי' ט"ו וק"י וכן מוכח מלשונו שכ' ס"ט שנתערבה באחרים כלם אסורים ומיהו אם נתפזרו כל אחד ואחד מותר ומדלא כתב מותרין לשון רבים אע"כ דמ"שכ כא"וא מותר היינו להורות שלא נשאר בהם שום איסור ואמנם בדף ק"כ ע"ב שכתב נתפזרו כולן ואפילו בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר וא"כ עדיין יש לומר דצריך שיתפזר כל אחד ואחד בפ"ע ואמנם בדף ק"ג במשמרת הבית שם משמע להדיא דל"ד אלא כל שלא נשאר רוב במקום אחד זה מקרי פזור וז"ל אלא דכיון דלא נתפזרו לגמרי אלא שהרוב פרשו למקום א' מחמרינן ואוסרין ליקח מן הרוב עכ"ל. הרי להדיא דזה נקרא פזור ומש"כ נתפזרו כלן היינו לאפוקי אם נשאר מקצת קביעות במקומו דאז אף מה שפי' אין לו דין פיזור וא"כ מה שכ' נתפזרו ונדו כא"וא מותר היינו לאפוקי שלא נאמר דעכ"פ שנים מהם יהיו אסורים ועוד נ"ל דמ"שכ כ"א וא' מותר להורות דמותר לאכול א' א' לאפוקי דל"צ לאכול ב' ב' דוקא:
סימן כב
א דין הפיזור ותי' על קו' תב"ש איסור שבהם היכן הלך וטעם למה גזרו חז"ל דין הקבוע:
ב והנה דין זה דפיזור יצא לי מהא דפריך בזבחים נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש כמ"ש שם וז"ל אבל אסור להנידן ולשום אותם במקום צר כדי שינודו ממקומם גזרה שמא יקח מן הקבוע כדאמרינן התם ונכבשינהו כו' אמר רבא גזרה שמא יקח כו' והת"ש הק' דאיך אפשר שיהיו כולן מותרין איסור שבהן שגזרו חז"ל דבע"ח לא בטילי היכן הלך עוד הק' וכי בשביל שהלכו יתבטל הקביעות ואילו יש כאן בהמות נעים ונדים ונתערב בהם שור הנסקל כולם מותרים וזה לא עלה ע"ד עכ"ל קו' ב' שהק' עיין לעיל בסימן כ' וקו' ראשונה נ"ל שהרי כתבתי בשם ספר תרומה והרשב"א דהא דאמרו שמא יקח מקבוע ל"ד אלא מקום שהן קבועין עדיין ולא פרשו שאסורין משום דבע"ח לא בטיל עכ"ל ור"ל כיון דלא בטיל נתנו עליהם דין קבוע (וצ"ע מדברי רשב"א שהבאתי לעיל סימן א') וזה דוקא קודם שפרשו וכיון שפרשו ממקומם אין עליהם עוד דין קבוע וה"ל כתערובות יבש ביבש ובזה י"ל מה ראו חז"ל לגזור דחהר"ל לא בטיל ומאי סייג יש בזה לדברי תורה ובסימן ק"ב ובסימן ק' כתב הט"ז טעם על ברי' ודשי"למ ובזה לא מצאתי שום טעם וראיתי בלבוש שכתב שגזרו בו משום בריה ולא הבינותי זה דהא בריה גופיה לכל הפוסקים אינו אלא מדרבנן חוץ מהרי"ל דס"ל דהוי דאורייתא וגם לבריה צריך תנאים המבוארים בסימן ק' ולענ"ד ב"ל דהיינו משום סייג לקבוע דמדאורייתא ומכ"ש דהוא חידוש כמ"ש הר"ן ולכן עשאו סייג וגזרו לכל דבר חשוב שיהיה לו דין קבוע ודוקא במקום שהיו קבועים מתחלה דזה דומה לקבוע דאורייתא משא"כ לאחר שפרשו:
סימן כג
א דין אם פרשו רובן למקום א' ומיעוט למקום אחר המיעוט מותר וכן כל מה שיפרוש מהרוב מותר ובלבד שנים אחרונים אסורים:
ב והנה בהשקפה ראשונה יש מחלוקת בין הרשב"א לשאר פוסקים דהא כתבו דלרשב"א כולן מותרין ואין כאן איסור כלל אפילו ב' אחרונים והנה הרא"ש בפ' או"ב כתב בשם ה"ג דנכבשינהו ונימא כל דפריש וכולן מותרים חוץ ב' אחרונים וכ"כ הטור והש"ע בסימן ט"ז והטור בסימן נ"ז ורמ"א בסימן ק"י ואמנם באמת נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל שהרי הרמ"א כתב בסימן ק"י סעיף י' ומחלק במפריש במתכוין דאם נבאר מקצת הקביעות אסור הפירש אבל אם נתפרשו כולן ביחד ולא נשארו במקומן ובשעת עקירתן פרשו קצתם אותם שפרשו אז מותרים רק ב' אחרונים אסורים וכתב בד"מ הביאו הש"ך שם שקבל מחמיו תירוץ זה לתרץ דברי הטור דבסימן ק"י פסק דאפילו פירש ממילא אסור ובסימן נ"ז כתב דנכבשינהו ואמרינן כל דפריש חוץ ב"א ומתרץ דהתם מיירי בלא נשאר כלום במקומן וכמו שכתב הש"ך שם דזה נקרא נתפזר ע"ש וצ"ע דלמה דחק כ"כ להאריך בלשון ולא כתב סתם דפירש ממילא דאסור היינו בנשאר הקביעות ובסימן נ"ז מיירי בנתפזרו כולן אע"כ דא"א לאוקמי דברי הטור דמיירי דע"י מה שכבשם נתפזרו כולם דממ"נ אם עשה בכוונה לפזר כולם אזי כולם אסורין דאין מבטלין איסור לכתחלה וכדע' הרא"ש והטור בסימן צ"ט אפילו איסור דרבנן ואי מיירי בשוגג כמ"ש הש"ך או שלא כיון לפזר כולם רק שיתפזרו בדרך שכתב רמ"א וע"פי מקרה נתפזרו כולן אם כן למה כתב הטור דב"א אסורים כקו' הב"ח הביאו הש"ך ס"ק ל"ד אע"כ דמיירי הטור שיכבשם שניידו כולם ואם יתפזרו כולם באמת כולם אסורים כיון שפזרן בכוונה אלא אם יתפזרו בדרך זה שהרוב יהיה לצד א' והמיעוט לצד א' אזי כיון שעכ"פ כולם נעקרו ממקומם ולא נשאר שום קביעות ואם כן ל"ש גזרה שמא יקח רק דהרוב אסור משום איסורא ברובא ולכן ב"א אסורים ואם כן דברי רמ"א נכונים ושאר אריכות לשונו והראיה שמביא מפ"נ עיין בסמוך בסימן כ"ה ומה שכתב רמ"א בסימן ק"י החילוק בין פירש מקצת לפרשו כולם עדיין ק' דה"ל לכתוב גם כן הדין בנתפזרו כולם דהיינו בשוגג וכמ"ש הש"ך שם אז מותרים כולם יש לומר דזה ממילא ידעינן דכיון דאשמעינן דהיכא דנעקרו כולם בטל הקביעות ממילא ידעינן בנתפזרו כולם בשוגג דכולם מותרין דאין כאן ב' אחרונים כיון דדין זה דבע"ח לא בטילי הוא דוקא במקום קביעתן אבל כשנעקרו הרי הוא כשאר יבש ביבש דמותרין כולם כיון דבטל רק בדין זה דפרשו רובם למק"א בא לאשמעינן דאע"פ דבטל הקביעות מ"מ הרוב אסור דאיסורא ברובא איתא ואעפ"כ מה שיפרוש ממילא גם הרוב מותר אפילו לטור דס"ל פירש ממילא אסור היינו דוקא היכא דשייך גזרה שמא יקח מקבוע משא"כ ברוב אע"ג דאמרינן איסורא ברובא מ"מ אין עליו דין קבוע וכמו שנכתוב בסמוך אי"ה ולכן כל דפריש מותר רק ב"א אסורים וגם י"ל דבא לאשמעינן דעכ"פ המיעוט מותר ולאפוקי מדעת הרא"ה שנכתוב בסימן כ"ט אבל לכ"ע היכא דל"ש גזרה זו דשמא יקח מקבוע כגון שנתפזרו ממילא אמרינן על כא"וא כל דפריש ואף שבתשו' הרא"ש כלל כ' דין י"ז כתב ולהכי קאמר ונכבשינהו דניידי ולבתר הכי אמרינן כל דפריש כו' משמע דעל ידי מה שניידי מתחלה עדוין אסורין ז"א דהרא"ש כתב זאת על מה שכתב תחלה דפי' בפנינו אסור ול"א כל דפריש והיינו כמו שכתב רשב"א דכל דפריש בפנינו הוי כלקח מן הקבוע וז"ל הרא"ש שם ועוד כיון שפירש בפנינו ל"א כל דפריש ולהכי קאמר ונכבשינהו דניידי ולבתר הכי אמרינן כל דפריש ודוקא בכובש בידים לפזרם בפנינו י"ל דס"ל לרא"ש דלא מהני הפיזור בפנינו משא"כ בפיזור ממילא י"ל דמודה לרשב"א דכולן מותרים אפי' בפנינו כו' וא"ל דלהרא"ש מאי מהני מאי דכבשינהו כיון דעדיין הם אסורין אפילו לדעת המקשין שם צ"ל דהיינו דדרך הבהמות שנשארים תמיד בכנופיא א' ואם נמתין עד שיפרשו מקצתן זה לא שכיח בבהמות ולכן פריך דיכבשם שיניידו ממקומן ואע"פ שזה לא מהני עדיין כיון שהוא בידים ובפנינו מ"מ עכ"פ כיון שהם כבר בפיזור אם כן ממילא תנוד הבהמה ממקומה ונאמר עלי' כל דפריש ומשני שמא יקח ר"ל אם נתיר פירש ממילא גזרינן שמא יקח מקבוע אבל לפי מה שפירש רשב"א בתה"א דר"ל שיכבשם ויכנסם במקום צר וינודו מעצמם ואם כן תיכף שינודו נאמר כל דפריש וא"ל דמ"פ הש"ס הא אין מבטלין איסור יש לומר דזה דוקא אם עשה מעשה שעי"ז ניתר תיכף משא"כ כאן שמכניסם למקום צר דעדיין אינם ניתרים ואף אם ינודו אח"כ זה בא ממילא אין כאן משום מבטל איסור ועוד דהא אין ברור כ"כ שינודו עד שיתפזרו כולם שמא אעפ"כ לא יתפזרו רק ישארו בקביעות ופריך שפיר:
סימן כד
א לתרץ קו' אחרונים על הד"מ שהביא ראיה מא"ח סימן שכ"ט
ב והנה הד"מ כתב ראיה לזה שכן מוכח להדיא בא"ח סימן שכ"ט חילוק זה ותמהו עליו כל האחרונים עיין ב"ח וט"ז ופ"ח ונ"ל דמשה אמת ותורתו אמת וכוונתו להוכיח דלכאורה י"ל דעדיין כיון שנשאר רוב במק"א נמצא לא נתבטל הקביעות ואם כן עדיין ק' על הטור דנגזר שמא יקח מקבוע ע"ז מביא ראיה מפ"נ שכתב שם הרמב"ם והרא"ש והש"ע דאם נשאר מקצת קביעות בחצר ראשון מפקחין ע"ז שפירש לחצר ב' דעדיין מקרי קבוע לענין פ"נ אבל אם נעקרו כולן ובשעת עקירתן פי' א' לחצר אחרת אין מפקחין עליו ואם כן ע"כ צ"ל דרוב זה שפרשו למקום אחר לא נקרא קבוע דאל"כ עדיין ק' למה אין מפקחין ע"ז ואע"כ צ"ל דזה לא מקרי קבוע אע"פי דאמרינן איסורא ברובא ושפיר כתב רמ"א דחילוק זה מוכרח מסי' שכ"ט ולק"מ קו' האחרונים ועיין מה שכתבנו בסימן מ"א והארכנו שם ומ"ש רמ"א שפרשו ביחד אפשר דכוונתו דוקא ביחד ר"ל בבת א' דאל"כ אלא שנפרש מתחלה מיעוט ואח"כ הרוב כיון דמיירי בפנינו ואם כן כל דפירש בפנינו הוי כלקח מן הקבוע ולא משום גזרה שמא יקח כו' וכיון דחל איסור קבוע עליהם מאי מהני מה שפירש הרוב אח"כ (ואפשר דאפילו פירש ממילא לטור לא מהני זה) ולכן דקדק לכתוב שפרשו ביחד ובשעת עקירתן פרשו מיעוט למק"א ורוב למק"א דקדק לכתוב בשעת עקירתן דאל"כ אלא שגם חוץ למקום ראשון היו ג"כ בכנופי' א' עדיין הם קבועים שכבר כתבנו דלא בטל הקביעות מחמת שנדים ממקום ראשון אם הם בכנופיא א' וכמו שכתבו תוספת ביומא מה לי חצר זו ומה לי חצר אחרת וע' בסימן ג' ד' אלא שתיכף בשעת עקירתן נחלקו ונפרש מיעוט למקום א' ואז זה המיעוט נקרא פירש גמור כיון דגם על' הרוב לא נשאר שם קבוע רק מטעם איסורא ברובא ואם כן מה שנפרש עוד מהם ג"כ מותרים דל"ש למנזר שמא יקח מקבוע רק ב"א אסורים ול"ש למגזר שמא יקח גם ב"א דל"ג גזרה דאינו נזכר בש"ס כמ"ש הש"ך בשם הרא"ש ס"ק ל"ג ועם דברינו אלה לק"מ כל קו' אחרונים והנה מדברי רמ"א מוכח להדיא דזה מותר אפילו במתכוין להפרישם שמא יפרשו בענין זה ויהיו כולם מותרים חוץ ב"א רק שלא יפרידם בידים בענין זה וכ"כ המע"מ בהדיא ומה שהק' הפ"ח דא"כ עדיין ק' למה כולן ימותו כיון שיש תקנה להפרישם בענין זה כבר תי' במע"מ דזה ל"ש כולי האי ע"ש וא"ל אין מבטלין איסור יש לומר כיון שהרוב אסור עכ"פ אין זה מבטל איסור ועיין בסימן ל"א מה שנ"ל ביישוב דברי הטור: