בינת אדם· רבי אברהם דאנציג
שער רוב וחזקה
סימן א
א ישראל בעל עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. אבל ישראל שממרים לעבוד ע"ג דינו כמומר להכעיס וכן העושה עבירו' להכעיס אפי' אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס ה"ז מין. ואפקורס והם שכופרין בתורה ובנבואה מישראל. וכן המבזה ת"ח או המבזה חבירו בפני ת"ח (ש"ך ס"ק ו' ומי נקרא ת"ח עיין סימן רמ"ג) היו נוהגין בימים הקדמונים בא"י לאסור הצילתן וכ"ש לחלל עליהם שבת (סי' קנ"ח):
הל' רבית מסי' קנ"ט עד סי' קע"ח יתבאר לקמן אי"ה בשער משפטי צדק: גרסינן בגמרא מנלן דאזלינן בתר רוב וחזקה וילפינן מקרא והלכה רווחת בישראל בלא שום חולק בכל התורה בין לקולא ובין לחומרא והם ב' אופנים (א') שהרוב וחזקה הם ממילא כגון רוב בהמות כשרות וחזקת בתולה באשה וכיוצא בזה: (ב) על ידי מעשה כגון רוב ע"ה מעשרים וחזקת חבר שאינו מוציא מת"י דבר שא"מ והחילוק ביניהם כי הדבר שהוא ממילא לא יפול בו ספק שמא אינו. משא"כ מה שעל ידי מעשה שאפשר לומר שלא נעשה מעשה זה. ועוד יש חזקה ג' דהיינו שאדם מחזיק עצמו בדבר זה לאיסור כגון אשה שמחזקת בעצמה שהיא טמאה נדה וכיוצא בו וכן להיתר כגון שמחזיק עצמו לכהן וללוי והדברים אשר צריכין אנו למיזל בתר רוב וחזקה הוא יפול על ששה אופנים. (א) אם ניחוש שמא אירע בו מקרה שעל ידי זה נפסד מכמות שהיה. (ב) שאנו רואים ריעותא ברורה אך יש לפנינו דבר לתלות בו שנוכל לומר שעדיין הדבר בחזקתו והריעותא נעשה על ידי הדבר שלפנינו. (ג) דבר שנשתנה מתולדתו אך שנוכל לומר שאף על פי כן אין דבר זה ריעותא. (ד) דבר שיש בו ריעותא בוודאי רק שנוכל לומר שלא נגמר הריעותא עד שתאסור על ידי זה ונאבד קודם בדיקה. (ה) דבר שיש כאן ריעותא שנוכל לומר אוקי על חזקתה רק שיש על אותו דבר איסור אחר בלא"ה אם נאמר שנחזיק מאיסור לאיסור. (ו) אם נמצא עכשיו הריעותא האם נחזיק מזמן לזמן הקודם. וממכין המחשבות אבקש שיאיר עיני ולא אכשל בדבר הלכה:
ב טעם למה לא בדק בסימנים ה"ז נבלה
ג כיון דהלכה רווחת לכולי עלמא דאזלינן בתר רובא ק' דאם כן למה גזרו על הדמאי שהרי קיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם והתוספת בשבת דף י"ג כתבו משום דהוי מיעוט דשכיח טובא. ולפי זה צריך לומר הא דלא גזרו גם כן להפריש מעשר עני היינו משום שאין בו אלא איסור לאו כמה שכתבו התוס' י"ט ריש דמאי לפי סוגית הש"ס שלנו דנחשדו ע"ה גם על מעשר עני ע"ש וצ"ע שהרי איסור נבלה גם כן אינו חלא איסור לאו ואפילו הכי קיימא לן דהשוחט שלא בדק בסימנים אסור כדאיתא בכל הפוסקים ובי"ד סימן כ"ה ובהדיא כתב תוס' בחולין דף ט' ד"ה ואסורה כיון דרוב פעמים שוחט שפיר שריא מדאורייתא ולא פליגי אלא לענין טומאה מדרבנן ואף למה שכ' המרדכי הטעם משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ ק' מ"ש ממעשר עני שגם שם יש חזקת טבל וכן לפי מה שכתב הרשב"א בחי' חולין הטעם משום דהוי רובא דתלי במעשה והמיעוט ממילא דלא חשיב רוב כמו שנאריך בזה אי"ה לקמן סימן ד' ק' ג"כ מ"ש מדמתי וע"כ צ"ל לדבריהם דס"ל דקיי"ל כסוגיא דירושלמי דלא נחשדו ע"ה על מעשר עני ואפילו מיעוט אין כאן כמ"שכ התי"ט בדמאי פ"ד מ"ג או י"ל דאפילו לפי סוגית הש"ס שלנו א"ש וכמ"שכ תוס' בבכורות דף כ' דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאינן מעשרין משא"כ בלא בדק בסימנים דל"ש סבר' זו חששו למיעוט או מטעם הרשב"א או מטעם המרדכי אבל הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' י"ד השיב על השאלה מ"ש ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין מותר בדליתא קמן ובלא בדק בסימנים ונחתך הראש אסור כ' וז"ל לא ק' דאמרינן רוב מצויין כו' והם יודעין הלכות שחיטה ובודקין הסימנים אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק ה"ז מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת שאינה זבוח ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטין את רוב הסימנין דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת שאינה זבוח עכ"ל. וכ"כ המרדכי בתי' ב' דאין כאן רוב ולפ"ז לק"מ מדמאי דבאיסור לאו ל"ג ונ"ל דלדידהו ה"ה ס' ששהה או דרס הוי דאורייתא דמ"ש כיון שהשוחט עצמי מסופק הרי מודה שאינו מן הרוב. והרמב"ם סתם דבריו וכתב בפ"א מהל' שחיטה הל' י"ב וז"ל לא בדק בסימנים ונחתך הראש ה"ז נבלה אפשר דכוונתו נבלה מדאורייתא כדעת הרא"ש ואע"ג דבפ"ד כ' דמי שאינו יודע הל' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו וה"ז קרובה לספק נבלה וכאן החליט וכתב נבלה יש לומר דזה גרע וכמו שכתב הרא"ש שהרי מודה שלא שחט כדין משא"כ באינו יודע הלכו' שחיטה אפשר ששחט כראוי וכמו שכתב הרשב"א במשמה"ב דף ז' ע"ב וז"ל וכי השחיטה ע"י ישראל שאינו יודע הלכו' שחיטה נבלה היא או חייבין משום אבר מן החי הרי שחוטה לפניך גם משום נבלה ליכא ואלו בא אליהו ואמר שלא שהה ולא דרס כו' מי לא אכלינן מנייהו עכ"ל מה שאין כן בזה שאמר שלא שחט כראוי שהרי לא בדק בסימנים יש לומר דהוי כאילו אמר לא שחטתי כדין דאפילו יבא אליהו לא שמעינן ליה להתירו כיון שהשוחט העיד על עצמו ששחט בפסול ולפי הנראה מהרא"ש ואפשר שכן דעת הרמב"ם דהא דפליגי בגמרא דף ט' למר הוי טריפה ולמר נבלה הוא מדאורייתא ולא כמי שכתבו תוספת ורשב"א דפליגי רק מדרבנן ונראה לי שזהו שסיים הרמב"ם ה"ז נבלה אפילו הוא זריז ומהיר רצה לומר ולא אמרינן כיון שהוא זריז ומהיר מסתמא שחט כדין אפ"ה נבלה כיון שהוא מודה ששחט שלא כדין:
ד ולפ"ז יצא לנו דבלא בדק בסימנים לתוס' ורשב"א אינו אלא מדרבנן וכן למרדכי בתירוץ אחד אבל לרא"ש ולתירוץ ב' שבמרדכי הוי פסול דאורייתא וכ"מ מרמב"ם ובזה א"ש נמי מה שהוצרך הרא"ש לכתוב הטעם דאינו רוב והוא כתב בשמעתין דאזלינן בתר רובא דהטעם דל"א סמוך מיעוט' שאינו מומחים לחזקת בהמה ואתרע רובא כמו שהק' הרא"ה בבד"ה וכתב הרא"ש דהוי מיעוט דל"ש וכ"ד הרא"ה ואם כן ק' אפילו אי נימא דהרוב שוחטין רוב הסימנים מכל מקום אסור דזה הוי מיעוט דשכיח ובזה א"ש כפי שנאריך לקמן אי"ה בסימן ח' דאף אם אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינו אסור אלא מדרבנן והרא"ש ס"ל דבזה אסור מדאורייתא וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא וכן משמע בש"ך סי' כ"ה דלא בדק הוי נבלה גמורה:
סימן ב
א דין כל ספק בשחיטה בין שנמצא הסכין פגום או ס' שהה או שאינו יודע הל' שחיטה צריך כיסוי מספק:
ב הרמב"ם בפ"ד מה"ש כתב כל ס' בשחיטה הרי זה ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות. וצ"ע שהרי יש לבהמה חזקת אינו זבוח וכדמוכח נמי לכאורה שהרי כתב בפ"ד ופ"ה מהל' מ"א דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת (וע"ש בלח"מ) ואם כן ע"כ צריך לומר הא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לאו בחזקת אמ"ה כמש"כ תוספת ביצה דף כ"ה ואם כן נעמידנה על חזקתה והוי נבילה ממש וכמו שפסק בלא בדק בסימנין דהוי נבלה הגם דיש לומר דס"ל דהוי ס' נבלה מ"הת ומש"כ מכות מרדות היינו לשיטתו דס"ל דכל ס' תורה אינו אלא מדרבנן מכל מקום ק' מ"ש מלא בדק בסמנין דכתב דהוי נבלה ואמנם י"ל דדוקא בשלא בדק הסימנים שהרי הוא מודה שלא שחט כדין הוי נבלה אבל בספק שמא שהה או דרס אפשר דלכ"ע אינו אלא מדרבנן שהרי כתבו תוס' להדיא דף י' סוף ד"ה איתרעי דמסתמא שחט שפיר וכ"כ הרשב"א בתה"א דחזקה על כל מומחה ששוחט כדין ואפילו במומר לתיאבון סמכינן עליו בזה וא"כ אף שקרה לו מקרה ונסתפק אם שהה או דרס יש לומר שפיר דאינו אלא מדרבנן דמ"הת סמכינן על רוב שחיטות וא"כ לק"מ על הרמב"ם ולפ"ז בין ששחט ולא בדק בסימנים ובין ס' שהה ודרס או מי שאינו יודע הלכות שחיטה צריך לכסות בלא ברכה דאפילו בלא בדק לתוס' ורשב"א אינו אלא מדרבנן ודלא כט"ז בסי' כ"ח שכתב הגדול שאינו יודע הלכות שחיטה דינו כחש"ו ופטור מכיסוי וז"א וכמו שכתב הרשב"א במשה"ב שהבאתי בסי' א' וכן מוכח מרמב"ם שהרי בפ"ד הלכה ה' כתב חש"ו ששחטו שחיטתן פסולה ושם בהלכה א' כתב מי שאינו יודע הלכות שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו והרי זה קרובה לספק נבלה והאוכל ממנה מכין מכות מרדות ובפ"ד ה"ל י"ח כתב כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זה נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה וכל ס' בשחיטה הרי זה ס' נבלה והאוכל ממנה מכין מכת מרדו' עכ"ל הרי להדי' דדוקא בחש"ו דרוב מעשיהן מקולקלי' הוי נבילה מדאוריית' ולוקה שהרי כתב שם פסולה אבל כל ס' בשחיטה אינו אלא ס' נבלה וצ"ל כמו שכתבתי דכיון דמומחה שחט אדרבה עפ"י רוב שוחט שפיר ואפילו בס' אם נשמט קודם שחיטה ג"כ אינו אלא ס' דרוב פעמים לא נשמט הסימן עיין בסי' כ"ה בש"ע ובש"ך אבל בא"י הלכות שחיטה כתב הרי זה קרובה לס' נבלה שהרי אין לנו שום ריעותא לא בסכין ולא בבהמה רק דחיישינן שמא לא שחט שפיר ואם כן אין ס' דטעון כיסוי ופשיטא דחייב משום או"ב דלא כט"ז בסי' י"ז שמסתפק ולפ"ז מה שכתב בש"ע דה"ה לכל פסול כגון סכין פגומה ל"ד אלא ה"ה לכל ס' בשחיטה צריך כיסוי:
סימן ג
א ישוב לדברי תוס' חולין דף ג'
ב ומתוך דברי הרמב"ם שהבאתי יתיישב לי דברי תוס' בחולין ג' ע"ב ד"ה דליתי' קמן שכתב מדלא משני דאיתיה קמן ולא ידע ולכך דוקא באחרים עע"ג כשר ומזה הוכיחו דאם ת"י הלכו' שחיטה לא מהני עע"ג וא"כ הא דאר"י כל טבח שא"י כו' אסור לאכול משחיטתו ר"ל אפי' ידעינן בודאי ששחט שפיר דמדרבנן עשו אותו כאינו בר זביחה וכמו שכתב הרשב"א במשה"ב דף ז' לדעת הרא"ה וצ"ע שהרי לרבינא דל"ל רוב מצוין מומחין וא"כ מאי שנא דליתא קמן או אית' קמן ולא ידע דאפילו ליתא קמן ואנו מסופקים אם ידע לפסול דהוי ס' בשחיטה ועוד ק' שהקשו שם ד"ה אבל בא דבבא ומצא ששחט לרבה למה לי חותך כזית בשר והא גבי יי"נ מותר בלא בדיקה ע"ש ק' דבשלמא יי"נ היה לו חזקת היתר מה שאין כן בהמה דבחזקת איסור עומדת ועפ"ז ניחא דתוספת סבירא ליה דאף על גב דאם ידוע לנו שזה ששחט אינו יודע הלכו' שחיטה פסול מדרבנן אפילו אחרים עע"ג מ"מ אם אנו מסופקין אם יודע או לא מותר דאין זה ס' בשחיטה כיון שאין כאן ריעותא כלל וס"ל לרבינא דחזקה על בן דעת ששוחט שפיר כמה שכתב רשב"א בתוה"א רק לכתחלה מצרכינן בדיקה וזהו ג"כ סברת ראב"ן שהביא הש"ך סי' א' ס"ק ה' ומה שהק' הש"ך שם דהא בגמרא מוכח דאם ליתא למבדקיה ואין אחרים עע"ג פסול יש לומר דראב"ן ס"ל דה"פ דאע"ג דוכלן קאי ארישא מ"מ ודאי גם על חש"ו קאי דסמיך לו כמש"כ רש"י י"ב ע"ב וע"ז קאמר וכלן ששחטו ר"ל בין חש"ו ובין שאין מומחין בדיעבד אם אחרים עע"ג כשר לעולם אלא באין עע"ג אזי בחש"ו פסול ובאין מומחין אי איתא קמן בודקין ואי ליתא קמן אע"ג דאין עע"ג כשר:
סימן ד
א דין רוב דתלי במעשה לא אזלינן בתר רוב לקולא:
ב גרסינן בבכורות י"ט הלוקח בהמה מן הנכרי וא"י אם בכרה רי"א עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק כו' ופריך ואמאי מכאן ואילך ס' הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברו' ויולדות ומתרץ רבא ר"י ס"ל כר"מ דחושש למיעוטא רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא רובא דלא תלי במעשה רובא דתלי במעשה לא אזלינן בתר רובא וכ' הרא"ש שם וק"ל בהא כר"י דלא אשכחן לרבנן דפליגי עלי' בהא עכ"ל פרש"י ותוס' כגון הרבעה דבהמה דצריך לפעמים להרביעה אותה ואיכא למיחש שמא לא עלה עלי' זכר וכ"כ הרמב"ן במלחמות בקדושין בשמעתין דסבלונות דף ר"ל וז"ל ועוד דהאי רובא דאמרי' דילמא קדיש רובא גריע הוא דהא תלי במעשה ולא אזלי' בתר רובא דתלי במעשה כדמסיק רבינא בבכורות וכ"כ הרשב"א ור"ן בחולין בתר דמסקינן דאזלי' בתר רובא וז"ל ומיהו הנ"מ כשהרוב והמיעוט שניהם תלוין במעשה או שניהם הם ממילא אבל אם הרוב הוא ע"י מעשה והמיעוט ממילא לא אזלי' בתר רובא דלא עדיף רובא דע"י מעשה ממיעוט דהוי ממילא כדמסיק רבינ' בבכורות עכ"ל והנה מלשונם משמע דאפי' מדאורייתא לא נחשב לרוב וכן מוכח קצת מרמב"ן שהבאתי שהרי כ' זאת דלכן ס"ד דאפי' באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי לא ניחוש לקדושין משום דהוי רובא דתלי במעש' ודילמא לא קדיש וא"כ הרי דאפי' לקולא לאפקועי קדושין אמרי' כיון דהוי רובא דתלי במעשה לא אזלי בתריה ואף לפי המסקנא דקאמר קמ"ל דחיישי' לרובא ודאי משמע דלחומרא מדרבנן אזלי' בתר האי רובא ואפשר רק משום חומרא דא"א כמש"כ שם הרמב"ן לשיטת רי"ף דאפי' למיעוט חיישי' משום חומרא דא"א וצ"ע שהרי דמאי לכ"ע אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בבכורות והיינו משום דאמרינן רוב ע"ה מעשרין הן והרי זה תלי במעשה שמא לא עישר וע"כ צ"ל דאינו אלא מדרבנן וכן משמע בחי' רשב"א גבי לא בדק בסימנים כתב וז"ל כיון דע"י שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטין בשחיטת מומחה אבל באיסור דרובא דתלי במעשה ומיעוטה דאינו תלוי במעשה הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא מש"ה אוקמוה רבנן בחזקת איסורא קמא כו' עכ"ל משמע קצת דאינו אלא מדרבנן ומדברי רמב"ן שהבאתי ג"כ אין ראיה כ"כ כמש"כ שם שאין אנו חוששין לסבלונות עצמן שיהיו קדושין שהרי לשם סבלונות נשתלחו וכיון שאין כאן אלא חשש שמא קידש כו' שהרי הסבלונות לפנינו ולא קדושין כו' ע"ש וא"כ כיון שאין שם אלא חשש בעלמא מש"ה לא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה ואף דלכאורה משמע הא דאר"י מכאן ואילך ספק היינו ס' דאורייתא אינו מוכרא שהרי לתירוצו של רבא דמשני ר"י כר"מ ס"ל דחייש למיעוט וכבר כתבו תוס' בכמה דוכתין דאין זה אלא מדרבנן ואם כן הכי נמי יש לומר לרבינא דאינו אלא ס' דרבנן אבל מדאוריית' יש להוכיח שפיר מאחרי רבים בין רוב שיש בו מעשה או ממילא וצ"ע: ועכ"פ יצא לנו דרובא דתלי במעשה והמיעוט הוא ממילא עכ"פ מדרבנן לא אזלינן אחר הרוב לקולא כדמוכח מלא בדק בסימנים ובבכורות ואמנם יש לומר דוקא במקום שיש חזקת איסור. ומ"מ באיסור מיתה מוכח מדברי רמב"ן הנ"ל דאזלינן אחר המיעוט דממילא כמש"כ שם בהדיא דבמקום איסור א"א החמירו וכ"כ תוס' בקדושין נ' ע"ב והיינו כמש"כ התי"ט בדמאי דבאיסור מיתה החמירו ואזלינן בתר המיעוט אמנם מדמאי לא מוכח אלא במקום דיש ג"כ חזקת טבל אבל מתוס' ומרמב"ן מוכח דאפילו במקום שיש רוב וחזקה להתיר חיישינן למיעוט ומיהו דוקא ברבר דתלי במנהג ומעשה אבל אם הרוב והמיעוט הוא בטבע בודאי לא משגחינן במיעוט:
סימן ה
א דין אשה שמסופקת אם מלחה בשר:
ב ולפ"ז מכאן סתירה לדברי הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ז שכתב באשה שמסופקת אם מלחה הבשר וכתב לקולא משום דאזלינן בתר רוב שמולחין ולפ"ז ליתא דהוי רובא דתלי במעשה והמיעוט ממילא הן אמת שמדברי תוס' בשבת שכתבו דלכן גזרו על הדמאי משום דהוי מיעוט דשכיח ורבים נכשלים ולא כתב משום דהוי רוב דתלי במעשה וכן בחולין בלא בדק בסימנים דכתב דמדרבנן אסור משמע דמטעם קנס אסרו וכן הרמב"ם לא הביא הא דרבינא משום רובא דתלי במעשה וצ"ע והארכתי בשער א"וה סי' כ"ט ואני מסתפק אם דבר שנעשה עפ"י רוב אם זה נקרא רוב ד"מ מקוה שעפ"י רוב אין בה חסרון עיין לקמן סי' י"א וכן רוב פעמים שמולחת והש"ך בנקה"כ כתב בפשיטות בסימן ס"ט ס"ק כ"ד דלא הוי רוב וכן יש לומר שזה טעם של תוס' דף ט' ד"ה' ואסורה ובדף י' לאתויי ס' שהה וס' דרס שכתבו התוס' אע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר וצ"ע:
סימן ו
א דין דרוב עדיף מחזקה וחזקה שע"י מעשה עדיף מרוב:
ב קיי"ל דרוב וחזקה רובא עדיף כדאיתא ביבמות קי"ט ובנדה י"ח וכתבו התוספת בחולין י"א דילפינן מפרה אדומה דאף על גב דאדם בחזקת טומאה אתי רובא דפרה ומוציא מחזקתו ולא אמרי' שמא טרפה הוא או על כל פנים נשאר בספק השקול ש"מ דרובא עדיף מחזקה. וצ"ע דהא חזינן דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואף על פי כן גזרו חכמים על הדמאי אף במקום רוב ובחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן מותרין אפילו מדרבנן משום חזקה על חבר כו' כדאיתא בפסחים דף ט' ולתירוץ הראשון בגמרא סמכי' ע"ז אפילו באכילת קבע דהוי דאורייתא ובפרק ד' מהלכות מעשר כתב המל"מ דמרמב"ם משמע דתופס בעיקר תירוץ זה ולא גזרו חכמים אף על גב דאינו אלא חזקה וכן בממון קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכל מקום סמכינן בממון אחזקה כדאמרינן חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה אין אדם כו' ובנדה י"ח איתא אר"י בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל ספקו טמא שחזקתו מן המקור לפי שברוב הענינים לא ימצא שם זולת דם נדות ולהיות זה ברוב שמוהו חזקה וכ"כ פירש"י ד"ה ועשאום כודאי וז"ל אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור עד כאן לשונו. הרי להדיא דדוקא בג' מקומות עשאו הרוב כחזקה לשרוף. אבל בשאר מקומות אף על גב דאיכא רובא לא שרפינן והיינו משום דלא משוינן להו כודאי. ואם כן מוכח דחזקה עדיפא ונראה לי דהא דילפינן מפרה דרוב עדיף מחזקה היינו דוקא ברוב שהוא ממילא כך בטבעו דבזה קיימא לן כרבנן דפליגי ארבי מאיר וסבירא ליה דמיעוט כמאן דליתא אבל רוב שע"י מעשה וחזקה דע"י מעשה ודאי דעדיף החזקה מן הרוב דהא דאזלינן בתר רובא אינו ר"ל שהוא ודאי כך שהרי יש מיעוט שאינו כן כדאיתא בעבודת כוכבים ל"ד אי אמרת רוב הרי יש מיעוט ואם כן איך הוא ודאי אלא דגזרת הכתוב שלא נשגיח בספק זה ועשה הכתוב כאלו הוא ודאי וכן כתב הכו"פ בסימן ק"י בשם שיטה מקובצת על ב"מ ע"ש אבל בחזקה שעל ידי מעשה אין בו ספק כלל כגון אי אמרינן רוב עם הארץ מעשרין וכן אלו היה אמרינן רוב חבירים מעשרין ואם כן היה עדיין נשאר ספק שמא זה הוא מן המיעוט ואף שגזרת הכתוב ליזיל בתר רוב והתורה התירה ספק זה מכל מקום הדבר נשאר בספק אבל אי אמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא כו' ואם כן אין כאן ספק כלל שהרי הוא דומה כאלו ראינו בעינינו שכבר עישר וזה החזקה בודאי עדיפא מרוב וכעין זה כתב מהרי"ק שרש ע"א בדפוס לבוב דף כ"ט ע"א וז"ל ידוע הוא כי כמה חזקות יש בתלמוד אשר מחמתם מוציאים ממון כגון חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה דאין העדים חותמין כו' וכהנה רבות ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה והטעם כי אין לומר אוקי ממונא כו' אלא כנגד חזקה דאתיא ממילא כגון חזקת הגוף אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע או חזקה דאין אדם שותה בכוס בפרק המדיר (כתובות דף ע"ה) פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגד שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום דא"כ הוא דלא פרעו שהרי בתוך זמנו הוא נמצת זה מחזיק בממון שלא כדין וכן כלם אבל במקום חזקת הגוף פשיטא דחזקת ממון מהני כנגד חזקת הגוף כגון אוקי בחזקת בתולה שהרי נולדה בתולה ואף על גב דהיא בעולה לפנינו אין אלא מטעם דאין לנו לבדות הנולד וההשתנות אלא משעת ראותינו אותו כדילפינן בחולין מויצא הכהן ומש"ה דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה דכן כתב אין לנו לבדות ההשתנות ממון ביד בעליו כי אם באשר יוכרח אבל כנגד חזקות התלויות בסברא דקים להו לרבנן דהכי הוא פשיטא דלא תעמוד חזקת ממון עד כאן לשונו הרי בהדיא כמו שכתבתי כיון דאמרינן חזקה שעישר אם כן אין בחזקת טבל כלום שהרי בודאי עישר וכאלו ראינו בעינינו והיינו טעמא דאזלינן בממון אחר חזקה ולא אחר הרוב שהמוחזק יש לומר שהוא מן המיעוט אבל נגד חזקה אינו יכול לומר אני מן המיעוט שהרי אפילו מיעוט אין כאן והא דאמרינן בגמרא מנ"ל דאזלינן בתר חזקה לא מספקא לן על החזקה דקים לן לרבנן מחמת טעם דע"ז אין צריך קרא אלא דמספקא לן מנ"ל למיזל בתר חזקות דממילא דנאמר שלא נחוש שמא נשתנה מכמות שהיה וילפינן מנגע ובזה מיושב קו' הב"ש בא"ע סימן י"ט שהקשה על הרמב"ם דליליף ממכה אביו דאזלינן בתר חזקה שהחזיק מעצמו ולכן מי שהוחזק שזו אמו סוקלין אותו והק' דלמה לא ילפינן בחולין מהכא דאזלינן בתר חזקה ובזה לק"מ דעל חזקה זו דאנן סהדי לא מספקינן כלל אלא דקאמר מנלן דאזלינן בתר סתם חזקה כמו בנגע. ולכן אר"י בג' מקומות הלכו אחר הרוב ושוינן להו לודאי וכמו שכתב הרמב"ם כיון דקים להו לחכמים דהוי רוב גמור עושין ממנו חזקה כאלו אין בו ספק כלל. ול"ל דכוונת ר"י שאמר בג' מקומות היינו במקום שיש מיעוט דשכיח בזה לא הוי רוב גמור שנעשה אותן בחזקה אבל במקום דהוי מיעוט לא שכיח בזה אמרינן דהוי רוב גמור ודינו כחזקה ובזה א"ש אפילו אי נימא דרוב תינוקות מטפחין בנדה י"ח הוי רוב דתלי במעשה עשאוהו חכמים כמיעוט דל"ש (ע"ש בתוספת) אבל באמת נ"ל דלא הוי תלוי במעשה אלא דכן הוא הטבע וכמו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דהכונה שכן הוא דבר טבעי שאין אדם מתעסק בשחיטה אלא אם כן הוא מומחה דאם היה רוב דתלי במעשה לא אזלינן בתרה על כל פנים מדרבנן כדמוכח מלא בדק בסמנים כנ"ל סימן א' וסימן ד' (ודברי הב"ח בא"ח סי' ת' ובי"ד יתבאר אי"ה יפה בסי' י"ב וה"נ רוב תינוקות כו' וראיה ברורה לזה שהרי כ' הרמב"ן במלחמות שהבאתי בסי' ד' כתב דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא דווקא ברוב שהוא בטבע ע"ש. ובהדיא אמרינן בנדה שם דר"מ ורבנן בתינוק אזלי לשיטתם אם על כרחיך דהוי רוב בטבע ובזה מדוקדק לשון המשנה פרק ג' דטהרות מפני שדרך תינוק לטפח בבצק ול"א שרוב תינוקות דלא תימא דהוי רוב דתלי במעשה ולכך תני שדרך ר"ל דבר טבעי הוא:
סימן ז
א ובזה מיושב ומדוקדק לשון רש"י בפסחים ט' דפריך הש"ס ואין ספק כו' והתניא חבר שמת כו' ומשני התם ודאי הוא כדר"ח חזקה על חבר כו' פרש"י פשיטא לן דעשרינהו ואין גמגום והלוך אחר רוב בדבר אלא חזקה ודאי על כל החבירים עכ"ל והנה ודאי משמע דרש"י ס"ל דלס"ד ס"ל דרוב חברים מעשרים דאם לא כן מה עלה על דעת המקשן שספק מוציא מידי ודאי וכן כתב תוספות בחולין י' ונדה ס"ו ובע"ז דס"ד דמקשן דהוי ספק הרגיל וכונתם דספק הרגיל הוי כרוב ורש"י ס"ל דס"ד משום דרוב מעשרין אך קשה איך כתב רש"י ואין גמגום והלוך רוב בדבר דאיך שייך ברוב גמגום ועוד דאם כן מאי עלה על דעת המקשן דודאי רוב מוציא מידי ספק ולפי מה שכתבתי מדוייק דרוב על ידי מעשה הוי ספק על כל פנים ומתרץ דלא מטעם רוב אתינן עלה אלא חזקה על חבר ואם כן אין כאן ספק כלל. ועיין עוד פסחים דף ע"ב רש"י ד"ה וקסבר:
ב ובזה יש לישב גם כן דברי רש"י בקדושין ע"ה ע"א דאמר רב הלכה הר"א דספקן בודאן אסור ופריך מהא דאמר רב ארוסה שנתעברה הולד ממזר עיין שם. וק' מאי פריך דבשלמא בארוסה דרוב פסולין אצלה ואם כן הוי הולד ממזר ודאי ולכן מותר בממזרת מה שאין כן בשתוקי דמתני' דרוב כשירין אצלה ואם כן מן התורה הולד כשר ואסור בממזרת ומצאתי קו' זו בעצמות יוסף ותירץ כיון דאיכא למתלי בארוס כדאמרינן שם ואם כן הוה כס' אבל רש"י מתרץ זה שם וכתב וז"ל רב אמר הולד ממזר ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה אלמא לרב ספק כודאי משוי ליה עד כאן לשונו ואף על גב שכתב דמרובא דעלמא הוא אפילו הכי כתב רש"י דהוי ספק ונראה לי שכן מוכח בנזיר דף י"ב ע"ב הפילה אשתו ע"ש ולא אזלינן בתר רוב ולדות דהוי בן קיימא אע"כ דמכל מקום ספק הוא ולא מחית אינש לספיקא כדאית' שם בגמר' ולפי זה יצא לנו דאף על גב דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתרה מדרבנן על כל פנים אבל חזקה דתלי במעשה אזלינן בתרה אפילו מדרבנן ועדיפא מרוב וחזקה דממילא ומרוב דעל ידי מעשה. ונראה לי דאפילו אם שניהם בדבר אחד שהחזקה סותר להרוב אזלינן בתר החזקה שכיון שאומרים ודאי שנעשה כך אם כן אין ברוב כלום:
סימן ח
א דין אם אמרינן סמוך מיעוט לחזקה
ב צדיכין אנו לברר הא דקיימא לן דאזלינן בתר רובא אם הוא אפילו מדרבנן לא חיישינן למיעוט כלל להחמיר: כבר האריכו בזה בתוספת ורא"ש בחולין י"א ובנדה י"ח ובע"ז ל"ד ובבכורות כ' וביבמות קי"ט וע"ש ברשב"א ובתה"א בדף ז' וע"ש בבד"ה ובמשה"ב ובמלחמות בחולין ובקדושין בשמעתא דסבלונות: והנה לפי מה שכתבו הפוסקים לא חיישינן כלל למיעוט ולכן בנאבדה הריאה כתב הש"ך דלכולי עלמא אמרינן דסמכינן ארובא וכן משמע בראב"ן. ואמנם היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט כתבו תוס' שם בשם ר"ת דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא וחיישינן להחמיר ומ"מ משמע דאינה אלא מדרבנן כמו שכתבו תוספת דחיישינן להחמיר וכן משמע עוד בבכורות תוס' דבור המתחיל ואב"א וביבמות שם שהקשו לר"מ אי איתא דסבירא ליה לר' מאיר היכא דחזקה מסייע למיעוט הוי דאורייתא אם כן לדידיה למה אמרינן דדמאי אינו אלא מדרבנן הא התם הוי חזקה דמסייע למיעוט משמע אבל לרבנן א"ש ועוד ראיה מגיטין ב' ע"ב דאמרינן רוב בקיאין הן ורבנן הוא דאצרוך והא התם יש לומר סמוך מיעוטא לחזקת א"א (וצ"ע דאי לר"מ אינו אלא מדרבנן א"כ מ"פ הש"פ בע"ז ל"ד מאי איריא רוב עגלים אפילו מיעוט נמי דר' מאיר חייש למיעוט ולפ"ז לק"מ דאי משום מיעוט אינו אלא מדרבנן וצ"ל דאפילו אי נימא רוב נמי ידע דאינו אלא מדרבנן דאינו אלא מיעוט נגד שאר בהמות ועוד צ"ע גיטין ב' ע"ב דאמרינן דחשיב למיעוט סתם ספרי ול"ל לומר סתם ספרי כיון דבלאו הכי אינו אלא מדרבנן וכ"מ מתוספת שם שכתב סתם ספרי והוי מיעוטא דמיעוטא) ובנדה ל"ב ע"א מוכח דסבירא להו דלרבי מאיר חיישינן למיעוטא מה"ת דאם כן לא הקשו כלום וממה שפסק בי"ד סימן שי"ו דחלב פוטר אין ראיה כלל דיש לומר דסבירא להו כמו שכתבו התוספת דהתם ליכא חזקה לאיסור דאם תאמר אוקי בהמה אחזקתה שלא ילדה יש לומר אוקי ולד אחזקת חולין ועל כל פנים מוכח דאינו אלא מדרבנן דאם לא כן ק' נימא אוקי מיעוט טריפות לחזקת גברא ואיתרע רובא דפרה ואיך יטהר הטמא וכן הקשה מהרש"א בחולין י"א קו' זו וכ' דאינה אלא מדרבנן אך מה שתירץ עוד שם די"ל כיון דטרפות הני מיעוט דל"ש לכן ל"א סמוך אחזקה הוא תמוה שהרי בפרה א"א לבדוק הריאה כמ"ש הרשב"א ור"ן להדיא וטריפות הריאה הוא טרפות דשכיח דלכן הצריך בדיקת ריאה ובזה סרה קושי' המשה"ב על הרא"ה דס"ל דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דאם כן ק' מפרה ולפ"ז לק"מ דבודאי מדאוריית' ל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן ומה שהאריך להקשות עוד על הרא"ה שם. לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות לק"מ ע"ש והתימא שהרשב"א בחי' יבמות קי"ט כתב כל דברי רמב"ן גם מה שהקשה שם מאן דמייתי ליה מפסח נמי סמוך מיעוט לחזקה לא זכיתי להבין מה חזקה יש שם ואם כוונתו סמוך מיעוטא לחזקת בהמה בחייה באיסור עומדת מאי שייכות זה לזה. דדוקא משחיטה גופה כמו שהקשה הרשב"א מפרה והתוספות שהקשו מרוב מצויין דשפיר שייך סמוך מיעוטא דאין מומחין אי מיעוטא דניקב הוושט לחזקת איסור דבהמה שאינו זבוח וכן בפרה לחזקת טמאה דגברא כיון שהיא בא לטהרו אבל מיעוט דטרפות לחזקת שאינו זבוח מה שייכות יש לזה ואפשר דיש לומר שמא ניקב הוישט ואם כן אין מועיל לו שחיטה או משום דמחזקינן מאיסור לאיסור ויתבאר לקמן בסימן כ"ב אי"ה אך הרשב"א ביבמות ובמשה"ב שם כתב לחלק דאם המעוט הוא נגד הרוב אז אין חוששין כלל למיעוט אבל אם המיעוט הוא מן הרוב אזי אמרינן סמוך מיעוטא הדמיון רוב מצוין אצל שחיטה מומחין והמיעוט אינו מומחין אף על גב דיש כאן חזקת איסור דבהמה לא חיישינן כלל למיעוט כיון שהמיעוט מתנגד לרוב וכן רוב בהמות כשרות ומיעוט טרפות ואס כן המיעוט מתנגד לרוב וכן הדמיון במפלת כמין קליפות ושערות שכתב הרשב"א דרובן בריות נינהו ומיעוטו דם כמו שנאריך בזה בשער בית הנשי' בהלכות נדה ואם כן המיעוט מתנגד לרוב ולא חיישינן למיעוט מה שאין כן אם היינו אומרים רובן בריות והמיעוט מן הבריות גם הם דם אזי בודאי היינו אומרים סמוך מיעוט שהרי המיעוט הזה הוא מן הרוב גופה עיין שם בחי' רשב"א יבמות ובמשה"ב דף ז':
ג ואמנם באיסור א"א ואיסור מיתה חששו חכמים לכתחלה אף למיעוט שהוא כנגד הרוב לאיסור כגון במים שאין להם סוף דאמרינן סמוך מיעוטא דנמלטין ובמת תוך שלשים יום עיין כ"ז בתוספת ורא"ש שם ואפילו היכא דאיכא חזקת היתר באיסור ערוה מצינו שחששו גם כן למיעוט כגון באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי ולשיטת רי"ף ור"ח חיישינן למיעוטא ואף על גב דאיכא חזקת פנויה דאשה דמסייע לרוב ואפילו הכי חיישינן אך כבר כתב והרמב"ן במלחמות דאין זה דומה לרוב ומיעוט דפליגי ר"מ ורבנן דהרוב והמיעוט כוא בטבע וחיוב וא"א אלא כן משא"כ בדבר התלוי במנהג חששו שמא עשה כמנהג המיעוט עיין שם ועיין בשער בית הנשים בהלכות נדה שהארכתי עוד בזה:
ד והריב"ש סימן שע"ה הקשה על תוספת כתובות ט' שכתב דאונס הוי מיעוט והקשה הריב"ש דאכתי נימא סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דתחתיו שהרי יש ספק שמא אינה תחתיו ואיתרע לה רובא דרצון ונעמידנה בחזקת היתר לבעלה ותירץ וז"ל דדוקא מחצה זכרים ומחצה נקבות הוא ודאי ובהכרח כי כן יסד מלכו ש"ע לקיום המין וא"כ ע"כ הזכרים הם מיעוט שהרי מיעוט מפילות ואין להמנע מזה משא"כ הכא מנין לנו זה שיהיה דתחתיו מחצה על מחצה ואף אם נאמר סמוך מיעוטא דאונס לאין תחתיו אכתי לא הוי תחתיו ברצון מיעוטא בודאי אבל עדיין אפשר זה כמו זה עכ"ל והקשה בס"ט בסימן קפ"ז שהרי תוספת כתבו בנדה י"ח בשליא דנימא סמוך מיעוטא לפלגא והתם גם כן אינו בטבע שיהיה מחצה דוקא ע"ש. ונ"ל דאין כוונת הריב"ש שכך יסד מלכו ש"ע שיהי' דוקא מחצה זכרים שהרי כתב לקיום המין ואינו בהכרח שיהיה מחצה זכרים או אף אם יהיה רוב זכרים וכי כלם נולדים בשעה א' אלא כוונתו דדוקא בדבר שהוא ממילא ובטבע כמחצה זכרים ושמא אף שאנו אין יודעין אם הם מחצה או פחות או יותר מ"מ כיון שהוא בהכרח כן וממילא יוכל להיות זה כמו זה משא"כ זנות דהוי ע"פי מעשה וכמו שאנו אומרים דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא ולא חשוב למיזל אבתרי' ה"נ לענין מחצה לא חשיב ולא חשבינן לי' כפלגא דאינו בהכרח שיהי' תחתיו או לא תחתיו אף שכ' תוספות ביבמות דזיווג אדם חשוב ממילא היינו דוקא איש עם אשתו דהטבע מחייב כן אף ובבכורות משמע דכוונתם דדוקא בבהמה חשוב על ידי מעשה לפי שלפעמים צריך להרביעם מ"מ ביבמות משמע דכן הוא הטבע מחייב כמו דאמרי' רוב תינוקו' מטפחין וכתבתי לעיל סי' ו' דע"כ הוי הטבע כן וה"נ בזיווג איש ואשתו משא"כ בזנות דצריך לזה פתוי והשתדלות הוי ע"י מעשה ולא חשבינן לפלגא:
ה יצא לנו היכא דליכא חזקה לאיסור לא חיישינן כלל למיעוט. ובמקום דאיכא חזקת איסור ויש לומר סמוך מיעוטא לחזקה על כל פנים אסור מדרבנן ולרשב"א דוקא במקום שהמיעוט אינו מתנגד לרוב אבל אם המיעוט מתנגד לרוב ל"א סמוך מיעוטא. ובאיסור א"א ומיתה אפילו מיעוט מתנגד לרוב חששו למיעוט:
סימן ט
א דין באיזה מקום סומכין על החזקה וא"צ לברר ובאיזה צריך לברר:
ב דבר שהוא בחזקתו ולא ידענו בו שום ריעותא אם צריך לברר כי לא מצינו כלל מונח בזה. דבר מוסכם דבמקום שא"א לברר אף כשיש מיעוט דשכיח לאיסור מ"מ סמכינן אחזקה ורובא להתיר רק באיסור א"א ובס' נפל עיין בתוספות חולין ובכורות וראי' ברורה מחולין עז ע"ב המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ואמרי' בגמרא טעמא דכל היולדת מחצה זכרים ומחצה נקבות וסמוך מיעוט דנדמה למחצה נקבות והוי רובא וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' בכורות והא התם הוי מיעוט דשכיח טובא שהרי אמרי' מחצה זכרים ואפ"ה מותר להשליך לכלבים והאוסרין בנאבדה הריאה היינו מטעם קנס כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט. ואמנם במקום שיכולין לברר כ' הפוסקים דלכתחלה אסור עד שיברר כדאמרינן בפסחים דאפי' אי חזקתו בדוק אמרי' לישייליה ומשני דליתא קמן דלישייליה לאטרוחי להאי מהא מוכח דאי איתא קמן לא סמכינן אחזקה ע"ש בתוספות ורא"ש ובמלחמות ורשב"א בתה"א הל' שחיטה דף ו' ז' ובר"ן בחולין ופסחים ובפ"ח סי' תל"ז ואפי' אם אינו לפנינו אלא שהוא בעיר צריך לשואלו כדכתבו תוס' שם להדיא וכן משמע שם ברש"י ד"ה דליתא להאי כו' ודעת הב"י בא"ח סי' תל"ז דדוקא במקום שיש חזקת איסור כחמץ וכיוצא בו אע"ג דאיכא חזקת בדוק. וכן חזקת איסור דבהמה אע"ג שיש חזקה דרוב מצוין מ"מ צריך לברר אבל בדבר שהוא בחזקת היתר א"צ לברר אם אירע בו דבר האוסרו. ולכן אין צריך לבדוק אחר י"ח טרפות כגון דנשחטה בחזקת היתר עומדת ע"ש. ואמנם ריש חולין דף ג' תוס' ד"ה אבל בא שהקשו למה בשחיטת נכרי צריך לחתוך כזית בשר ובמצא בצד הבור מותר בלא בדיקה ולא תירצו דש"ה יש חזקת אסור בבהמה משא"כ שנמצא נכרי בצדו שיש חזקת היתר ליין א"ו משמע דתוס' לא ס"ל חילוק זה אלא דלעולם צריך לברר לכתחלה:
ג ועם כ"ז עדיין אינו מיושב שהרי מצינו כמה מקומות דאפי' בדבר שיש לו חזקת איסור ואפ"ה א"צ לברר בגיטין דף ל' המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין עוד שם רי"א בג' פרקים בודקין היין דאז הוא מצוי להחמיץ משמע אבל חוץ לג"פ הללו א"צ לבדוק כלל ומשמע ודאי אפי' א"צ שום טורח כלל ובי"ד סי' ר"א סעי' ה' מקוה שמימיו פעמים עולין ופעמים מתמעט כשר הדבר לבדוק מוכח דמדינא א"צ לבדוק אע"ג שיש כאן חזקת טבל וחזקת טומאה וכ"כ הרשב"א במשה"ב דף ה' ע"א דסתם מקוה א"צ למדוד דמוקמינן אחזקה אע"ג דיש חזקת טומאה:
ד והב"ח כ' לחלק בין חזקה דממילא כגון חזקת כשרות דבהמה שזה הוא בטבע משא"כ בחזקה שע"י מעשה חיישינן שמא היה איזה סיבה שעי"ז נמנע מלעשות ולכן צריך לברר וגם לזה ק' שהרי הרשב"א בחי' ריש חולין כ' ראי' דמצינו דברים שסומכין בה אחזקה בדיעבד ולכתחלה צריך בדיק' כדקיי"ל חזקה למיאון ר"ל חזקה דרבא דכשהגיע לשנים בידוע שהביא סמנים ואעפ"כ בודקין לחליצה (ועי' לקמן שער בית הנשי' בתשו' דס' קטן מה שכתבתי שם) והרי חזקה דרב' הוא חזקה דממיל' ואעפ"כ צריך בדיקה:
ה ולכן נ"ל דדברי הב"ח הם אמיתים ויסולק כל מה שהקשה עליו המ"א בסי' ח' כמו שנכתוב אי"ה בסי' י"ב רק נקדים לברר ונאמר שיש ג' מיני חזקות (א) דבר שחזקתו הוא ממילא כגון חזקת טבל ואדם שנטמא ובהמה בחיי' וכיוצא בו (ב) חזקה שע"י מעשה כגון שבדק הסכין והוא יפה ועשה הציצית בהכשר וכיוצא בו דכיון שעשה בו המעשה הרי הוא בחזקתו שלא נפסד ונתקלקל (ג) דבר שהוא בחזקת איסור עד שעושין לו הכשר שיוכשר כגון מצא תרנגולת שחוטה וחבר שמת והניח מגורה פירות בני יומן ובית שהוא בחזקת חמץ אף שהכשר בא ע"י מעשה ושמא לא נעשה המעשה ואמנם קים להו לחכמים שרוב או חזקה שעושין כך כגון רוב מצוין אצל שחיטה וחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן והכל חבירים הם אצל בדיקות חמץ וכיון שאנו יודעין שרוב ב"א עושין כך סמכינן ע"ז כאלו ראינו בעינינו שעשה זה כמ"ש לעיל סי' ו':
ו והנה בודאי היותר טובה ובריאה הוא חזקה ממין ב' ששם אין להסתפק כלל אם נעשה שהרי ראינו בעינינו שהסכין הוא יפה ושהציצית הם בהכשר משא"כ במין ג' אף שידענו וקים לן שנעשה כך מ"מ י"ל שמא נזדמן איזה סבה ולא נעשה כדאמרינן בירושלמי הביאו תוספת בע"ז מ"א ע"ב בחבר שמת דדוקא כשמת בישוב הדעת ע"ש ובודאי כמו כן יש מניעות הרבה ואף שכתבנו לעיל סימן ו' דאדרבה חזקה זו יותר טובה אפילו מרוב היינו לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה לסמוך עליה שבודאי כן הוא ודאי דמין חזקה ב' עדיף ומצינו כיוצא בו שכתב בתשובת מהרי"ט וכן כתב הפ"ח בשמו בסימן ק"י דאף דלדעת הרמב"ם כל ספק רחמנא שריא דוקא במקום דאי אפשר לברר אבל אם אפשר לברר מודה דלא מקרי ספק כלל. והנה אחר שראינו בעינינו שהיה הסכין בדוק ויפה והציצית נעשים בהכשר לא חיישינן כלל שמא נפגם או נפסק דקיימא לן דלשמא מת לא חיישינן לכולי עלמא ולישנא דל"ח משמע דאין צריך בדיקה כלל כמו שכתב הפוסקים אהא דלעלופי ל"ח דמדאמר לא חיישינן משמע דאין צריך בדיקה כלל ולא שייך בזה אפילו הטעם שכתב הרשב"א במשה"ב דלכן הצריכו הגאונים בדיקה לכתחלה דהוי כמעלים עין מן האיסור דכיון דידענו שהיה יפה הוי כאלו אנו רואין עכשיו שהוא עדיין כך ול"ח כלל משא"כ בדבר דלא ראינו בעינינו שנעשה כך כחזקת חבר אף שכשיש טורח בזה א"צ לשאול כלל כדמשמע להדיא לישנא דגמרא בפסחים דאמרינן מאי לאטרוחי להאי דמשמע רק שאלה בעלמא מצרכינן לכתחלה אבל לא טירחא מכל מקום אם יוכל בקל לשואלו מחויב כדי שלא להעלים עין מן האיסור כמו שכתב הרשב"א במשה"ב:
ז ומעכשיו נציע המקומות אשר עלה בזכרוני לפי מיעוט ידיעתי בש"ס ופוסקים מה שצריך בדיקה ושא"צ. המקומות שהצריכו חז"ל בדיקה חזקת בדוק בא"ח סי' תל"ו וחזקת חבר כתבו תוספת בפסחים ד' שאין צריך לשואלו דבודאי הפריש שלא יבא לידי מכשול משמע הא בלא"ה מן הדין צריך לשואלו (ולא זכיתי לידע מנ"ל לתוספת שאין צריך שאלה שהרי מיירי מחבר שמת וא"א לשואלו) רוב מצוין אצל שחיטה בי"ד סימן (א') חזקת בנות ישראל בודקות תלוקיהן בי"ד סימן (ק"ץ) דאם היא בעינינו צריך לשאלה. בודקין לחליצה ולמיאון ולעדות בח"מ סי' (לה) ובא"ע סימן (קס"ז) דוק ותשכח שכ"ז הוא שלא ראינו בעינינו שהוא כך אלא דיש חזקה אי רוב ובדיעבד סמכינן ע"ז אבל לכתחילה צריך בדיקה ודברים שמצינו שא"צ בדיקה כלל אפילו לכתחלה הוא המניח פירות להפריש עליהן בגיטין פ"ג וכ"פ הרמב"ם בהלכות תרומה ומעשר (ועיין תרומות פ"ד מ"ב בתי"ט ור"ש שם) ולא מבעיא דא"צ לבדוק אם נאבדו או נגנבו דלזה בודאי לא חיישינן דהוי חזקה דממילא ומיעוט על ידי מעשה אלא אפילו לחוש שמא החמיץ מצד עצמו אפילו הכי לא חיישינן כדאיתא שם בג' פרקים בודקין היין אבל חוץ לג' פרקים הללו ל"ח תפילין ומזוזות בא"ח וי"ד ופירות שאין דרכן להתליע בי"ד סימן פ"ד עיין שם בט"ז ואשה אחר טבילתה א"צ לבדוק שמא יש עליה דבר חוצץ בסימן קצ"ט ואשה שיש לה ווסתות בסימן קפ"ד ע"ש בט"ז וסכין המיוחד לשחיטה בסימן י"ח שכתב הרשב"א בחי' חולין אהא דאר"י הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים וכתב וז"ל תמיה לי הא צריך לבדוק קודם שחיטה תמיד ומסתברא לי דהיכא שבדק לאחר שחיטה והצניעו שאין צריך בדיקה כשיחזור וישחוט דסמך על בדיקתו שלאחר השחיטה של אמש כו' וכן כתב בתה"א הביאו הב"י בסוף סימן ו' וכן כתב הש"ג והג"א וכן מוכח מרש"י ואף שהרשב"א כתב בתה"א דדינו של גאונים המצריכים בדיקה הוא מדינא אף על פי כן כתב בסכין שאין צריך בדיקה (ותימא על רמ"א שכתב בסימן י"ח דלכתחלה צריך בדיקה וכתב שכן משמע ברשב"א) ודוקא לאחר שחיטה מצריכים בדיקה לדעת מקצת פוסקים כיון דיצא קצת מחזקתו ששחט בו. ומקוה שמימיו לפעמים עולין ויורדין כ' הר"ן דכשר הדבר לבדקה ולא מדינא וכן סתם מקוה א"צ שום בדיקה כמ"שכ במש"הב דף ה' ע"א ואשה שיש לה מכה דא"צ לראות אם דם מכתה משונה בי"ד סי' קפ"ז וע"כ צ"ל היינו משום שכבר ראינו בעינינו שהוא כן אין חוששין כלל שמא נשתנה כדקיי"ל שמא מת לא חיישינן לכ"ע: ולפ"ז מה שאין בודקין אחר ח"י טריפות צ"ל משום טרחא ובבא זאב ונטל הריאה והחזירה נקובה דא"צ אפי' להקיף כמ"שכ הש"ך סי' ל"ו התם שאני שיש לפנינו דבר לתלות בו והא דכ' הר"ן בתשובה הביאו הש"ע בי"ד סי' ר"א במקוה דכשר הדבר לבודקו והביא ראיה מההוא דפסחים ולדברי אין זו ראיה דש"ה דלא ראינו בעינינו צ"ל דכונתו כיון דמצינו דבחזקה שלא ראינו מדינא צריך בדיקה וא"כ ה"ה הכא כיון שלפעמים מימיו מתמעטין עכ"פ כשר הדבר וכן מוכח דאל"כ למה כ' כשר הדבר והא מההיא דפסחים מוכח דמדינא צריך:
ח יצא לנו דבדבר שראינו בעינינו שהוא כך לעולם הוא בחזקתו ולא חיישינן כלל למקרה שמא נשתנה ולכך לא צריך שום בדיקה אפי' בלא טורח כלל אבל בדבר שאנו סומכין על רוב וחזקה שמסתמא הוא כך צריך בדיקה לכתחלה אם אין בו טורח:
סימן י
א דין אם סמכינן על הרוב במקום דיכולין לברר.
ב ונ"ל דאף דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו אבל דבר שחזקתו מכח רוב תליא באשלי רברבי דלכאורה משמע בחולין י"א ברש"י שם שכתב וע"ז סמכינן ולא בדקינן כו' משמע דכללא כייל דבכל דבר שחזקתו מכח רוב א"צ לברר וכ"מ מרש"י דף ג' ע"ב ד"ה מומחין הן ול"צ בדיקה. ונ"ל דזה ג"כ דעת רז"ה ורא"ה שכתבו דדינא של הגאונים הוא רק עפ"י חסידות ובודאי מודים לדינו של רמב"ן ור"ן דבחזקה צריך לברר כדמוכח מההיא דפסחים אלא דס"ל דרובא עדיף מחזקה. ואמנם מרא"ה בבד"ה דף ז' ע"א משמע דס"ל דלעולם ל"צ לברר. ואמנם לשיטת הפוסקים דדינא דגאונים ברוב מצוין דצריך בדיקה הוא מצד הדין והא דלא בדקינן בח"י טרפות הוא משום טירחא א"כ אין חלוק בין רוב לחזקה דלעולם במקום דליכא טורח צריך לברר וכ"כ בהג"א ריש חולין בהדיא וז"ל דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא עכ"ל. ואמנם כ"ז בדבר שהוא בחזקת איסור אבל בדבר שהוא בחזקת היתר כתב הב"י להדיא דא"צ לברר. וכבר כתבתי דבריו לעיל סי' ט':
סימן יא
א דין חזקה העשוי' להשתנות וסכין העשוי לפגום:
ב כ' המ"א בסי' ח' ס"ק י"א דציצית אין להם חזקה דעשוי' לפסוק כל שעה וכדאי' בי"ד סי' ר"א סעיף ס"ה מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה צריך לחזור ולטבול ע"ש והיא מתשו' הר"ן סימן ס"ז וכתב דאפילו עכשיו שלימה לפנינו וכ"כ הש"ך שם. וכתב הר"ן ראיה לזה מקדושין דף ע"ט וז"ל אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י ע"כ ל"ק ר"י התם אלא דא"ל העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו וק"ל כר"י וטעמא דמילתא דכיון דא"ל העמד ממון כו' ל"א העמד אדם בחזקת בריא כמו שהיה בתחלה ואעפ"י שעכשיו גם כן הוא בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אעפ"י שעכשיו גם כן בריא אין אותה חזקה מבטלת חזקת ממון וה"נ אם מקוה זו מוחזק להתחסר על פחות ממ' סאה אין חזקתו הראשונה מוציאה הטמא מטומאתו דאיכ' למימ' העמד טמא על חזקתו והנה מלשון זה וכ"מ עוד באותה חשו' משמע דדוקא כיון דאיכא חזקה כנגדו לא סמכינן על חזקה זו אבל בלא"ה אזלינן בתר חזקה זו וכ"מ ביבמות ס"ח בתוספת ד"ה רישא גבי ספק ובן ט' פסול שבא על האשה והקשה תוספת ונעמידנו על חזקתו שהיה קטן ומתרצים דמיירי שהוא עכשיו בן ט' כו' עיין שם הרי להדיא דבלאו הכי מוקמינן על חזקתו אף על גב דעשוי להשתנות ואם כן אין ראיה לציצית ואמנם יש לומר כמו שהארכנו בזה בשער בית הנשים בתשובה דספק קטן לקמן דקו' תוספת אינו מחזקתו אלא מחזקתה כמו שכתב שם ולוקמי לדידה בחזקת כשרות ע"ש. וגם מר"ן לק"מ די"ל דהר"ן הוצרך לזה לכתוב דאוקי טמא על חזקתו כיון דמיירי שעכשיו המקוה שלימה לפנינו. וכן האדם בריא לפנינו אלא דמחזקינן למפרע וזה דוקא כיון שיש חזקה כנגדו דאם לא כן ל"ש לומר להחזיק למפרע ואפשר יש לומר דהמ"א סבירא ליה דבציצית גם כן יש חזקת הבגד לפנינו שלא היה בו ציצית. ועוד משום ברכה לבטלה. אך צריך עיון מאי ראיה ממקוה לציצית שהרי הר"ן מיירי ממקוה שהיא מוחזקת בכך שתתמעט ובזה בודאי לא סמכינן אחזקתה שהרי מוחזקת להתמעט. וכן ביבמות דף ל"א ע"ב בנכסי דבר שטי' כתבו תוספת ד"ה וארעא וז"ל כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה עכ"ל הרי להדיא דוקא בדרכו בכך מה שאין כן ציצית אין דרכם בכך אלא דהוא מיעוט דשכיח: ואמנם נ"ל דכונת הר"ן אינו שהמקוה מוחזקת בכך שתמיד מתמעטת שהרי כתב ראיה מבריא שהחולי הוא מצוי וידוע שאינו אלא מיעוט המצוי וא"כ הוה ליה לר"ן לכתוב שדין דמקוה הוא כ"ש מבריא ועוד דאם כן למה הביא ראיה מדיני ממונות עד שהוצרך שם להביא ראיה דילפינן איסורא מממונא ולמה לא הביא ראיה מאיסורא שהרי למ"ד ווסתות דאורייתא אפילו בדקה ומצאה טהור טמא כדאיתא בנדה והיינו כיון שמוחזקת בכך לראות בשעת הוסת ואם כן הוא הדין למקוה אלא נראה לי דכוונת הר"ן שהמקוה נתחזק אצלנו ג' פעמים שלעתים רחוקות נתמעטת ולכן לא אזלינן בתר חזקה זו דומיא דחולי דהוי נמי מיעוט המצוי והוא הדין לציצית דכבר כתבנו בסימן ו' דחזקה מיקרי שלעולם הוא כך ואפילו מיעוט ליכא כנגדו אבל אם יש מיעוט לא נקרא חזקה אלא רוב וא"ל דניזיל בתר רוב פעמים שהמקוה הוא בשלימות. ובשלמא אממון לא קשיא דלא אזלינן בתר רובא אבל מקוה קשיא ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל סימן ד' דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתריה וה"נ כיון שעכ"פ פעם אחד נחסרה ואם כן צריך לומר שנעשה בה מעשה עד שנתמלאה ואף שהמיעוט הוא על ידי מעשה גם כן מכל מקום לא אזלינן בתר רובא דסמוך מיעוטא אצל חזקת טומאה:
ג ולפ"ז סכין שרגיל ומצוי הרבה פעמים שמוצאין בו פגימה לאחר שחיטה נראה פשוט דדינו כמקוה שמוחזק לן שתחסר וכי היכי דהתם לא עלתה לה טבילה הכא נמי אם נאבד הסכין מילתא דפשיטא דבהמה אסורה ואמנם נראה לי דאסור לשחוט בו כלל דכיון דאם לא בדק אסור אם כן אסור לכתחלה על סמך שיבדקנה כמה שכתבו כל הפוסקים והא דבזבחים פ"ח סכין מטרפת היה במקדש וגנזו פירש"י שהיתה רכה לפגום ומטרפת הקדשים ע"כ אין לדקדק דוקא מחמת קדשים אלא ה"ה בחולין. ואמנם סתם סכינים אף דלפעמים נמצאו פגומים אין זה מעצמם כמו שכתב הרשב"א במשה"ב דף ז' וכתב שומר נפשו ירחק מסברא זו ונראה לי דגם הרא"ה בבד"ה לא כיון לכך אלא דכוונתו שמצוי הוא להפגם ע"י משמוש שממשמשין בו דכיון דלא הצניעו מצוי להפגם ולכן כתבו כל הפוסקים דאפילו בנאבד הסכין מוקמינן אחזקתו ומקרי נודע במה נשחטה להוציא הבהמה מחזקת איסור. ונ"ל דלא הוי אפילו מיעוט דשכיח ודלא כמע"מ בסימן ט"ו שכתב דמר"ן משמע דהוי מיעוט דשכיח ושהר"ן סותר דברי עצמו נראה לי דהמדקדק בר"ן יראה שאינו סותר דבריו דבריש חולין כתב ומיהו כל היכא דאיתא לסכין בדקינן ליה כדאמרו הגאונים דאף על גב דקיימא לן רוב מצוין כו' אפילו הכי כל היכא דאיתא כו' ובבדיקת הסכין נמי דכוותיה עד כאן לשונו ושם ע"ב כתב הר"ן וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזיל ליה לעלמא כו' אבל היכא דאיתא קמן בדקינן ליה וטעמא דנהי דרוב מצויין כו' מכל מקום מיעוטא שאין מצוין שכיח טובא וה"נ בטריפות דריאה עכ"ל וסבר המע"מ דסותר דבריו שהרי מדמה סכין לשוחטין ובאמת ז"א אלא בשוחטין באמת הוי מיעוט דשכיח אבל בסכין אע"ג דהוי מיעוט דל"ש החמירו לבודקו מטעם דאפשר לברר ובזה הן דומין שצריך לברר לכתחלה אבל אי הוי בסכין מיעוט דשכיח שיפגום א"כ אין כאן חזקה כלל ואפילו בדיעבד היה אסור בלא בדיקה ואין זה דומה למיעוט דשוחטין אף על גב דשכיח מותר בדיעבד דש"ה דאמרינן חזקה דהשוחט הזה הוא מן הרוב מה שאין כן בסכין דאין בו רוב אלא חזקה והיכא דאיכא מיעוט דשכיח אין כאן חזקה דמאי שנא סכין ממקוה אע"כ דאפילו מיעוט דשכית ליכא. ואף שהרבה פעמים נמצא פגום הוא מחמת עפרורית שבצואר הבהמות כמו שאומרים השוחטים הבקיאים או אפשר שיש לפעמים עור הבהמה שהיה קשה ואם כן על כל פנים יש לסכין חזקת בדוק:
סימן יב
א ישוב דברי הב"ח בא"ח סימן ח' שהקשה המ"א והניח בצ"ע:
ב ואחר שהקדמנו כ"ז לפ"ז דברי הב"ח בא"ח סי' ח' הביאו המ"א (שם יש ט"ס וצ"ל כיון שאין החזקה בטבע כו' כדאמרי' בבכורות) שם ברורים ונכונים באמת והמ"א כ' עליו ולא ידענא מאי קאמר אבל המעיין בב"ח ירא' שהמ"א קיצר בהעתקתו ולק"מ שכוונת הב"ח לחלק בין דבר שחזקתו ממילא כחזקת בהמה לחזקה שע"י מעשה כגון חזקת בדוק דבזה לא סמכינן אחזקה לכתחלה וצריך לשאול משא"כ בחזקה דממילא א"צ לברר כלל וכ"כ בהדי' בא"ח סי' תל"ז וכמו שהארכתי בדבר זה לעיל סי' ט' ובסי' ח' מוסיף עוד חילוק בין ציצית לבדיקת בהמה שהרי ציצית אינו דומה לחזקת בדוק דשם י"ל שמא לא בדק משא"כ כאן שהרי תיקן הציצית וכמו שהק' המ"א ולכן מחלק דהא דקיי"ל שמא מת לא חיישינן היינו בדבר שחזקתו קבוע מצד הטבע כחיות האדם וככשרות הבהמה דלמה ניחוש שנשתנה ממה שהיתה שאותו חזקה שהיה לו מקודם שייך ג"כ עכשיו כיון שהטבע גורם זה שהבהמה תהיה כשרה משא"כ בדבר שאין הטבע מחייב אף שראינו שהציצית הם שלימים חיישינן לכתחלה שמא נתקלקל וע"ז מביא ראיה מבכורות דאפי רובא דתלוי במעשה אמרי' דלא הוי רובא וס"ל להב"ח דר"ל שמא נתקלקל המעשה וא"כ פשיטא בחזק' דאמרי' שמא נתקלקל וה"נ ברוב מצוין דאמרי' חזקה ששחט כראוי כיון דזה תלוי במעשה חיישינן שמא נתקלקל המעשה ולכן לכתחלה צריך לברר ולא דס"ל להב"ח דחזקה ע"י מעשה לא הוי חזקה א"ו כדבררנו לעיל ו' דאדרבה אפי' עדיף מרוב אלא דר"ל לענין זה לברר לכתחלה היא גרוע מרוב וחזקה דממילא דשמא נזדמן איזה סיבה ולכן כ' דבציצית שבדק והצניעו וכן סכין דבזה אין חשש שנתקלקל באמת א"צ לבדוק אפי' לכתחלה וכ"כ הב"ח בי"ד סי' י"ח סעי' ט"ו וכללא הוא לדעת הב"ח דדבר שחזקתו ממילא ואין בו חשש שמא נתקלקל כבדיקת טרפות א"צ אפי' לכתחלה לבדוק כיון שחזקתו נמשך לו בטבע וממילא משא"כ ציצית וכיוצא בו חיישינן שמא נתקלקל שאין חזקתו נמשך בטבע וכן בחזקת חבר וכיוצא בו כיון דתלי במעשה חיישינן שמא אירע איזה סיבה וכ"ז לכתחלה:
ג ונ"ל דבמקום הדחק מותר לסמוך על החזקה אפילו במקום שיש מיעוט דשכיח לאיסור אם הוא באופן שיוכל לבדוק אח"כ וראיה בא"ח סי' תצ"ז דמותר לפשוט בהמה בי"ט קודם בדיקה ואף דהוי מלאכה דאורייתא ול"ש שם מטעם סופן משום תחלתן ואפ"ה מותר ודוקא כשיכול לבדוק אח"כ ודומה לזה איתא בנדה ט"ז מ"ב זו מוכיחה קיים כו':
סימן יג
א דין דבמקום שי"ל דאין כאן ריעותא כלל א"צ בדיקה:
ב כ' הרשב"א בתה"א דף ל"ה גבי סירכא תלויה דכשרה בלא בדיקה וז"ל וכן נ"ל וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכיון שכן למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לו קוץ בוושט ולא לס' דרוסה דהתם אתיליד ריעותא בבהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים אם נגמר המעשה וכיון שכן צריך בדיקה מספק אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסור שהרי אפשר שבאה הסירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב ותדע לך דהא על ארי בינייהו ואיהו ואינהו שתקן א"נ שניהם מקרקרין תלינן לקולא דאימר שלמא עבדי ואימר בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרינן אלא באימר עכ"ל וכ"כ עוד דף ל"ח ובדף נ"א והנה מבואר הדבר דדוקא דבמקום שיש ריעותא בודאי וליכא מידי למתלי בו אסור לדעתו שנכתוב לקמן סי' ט"ז אבל במקום שנוכל לומר שאין זה ריעותא כלל מותר בלא שום בדיקה וכ"כ עוד בדף נ"א גבי הורקת הכבד דאי איתא דבלא נפלה לאור ונמצא ירוק תלינן מחמת חולי א"כ אפי' נפלה לאור נמי אע"פ שאין לפנינו לתלות ובזה מיישב בת"ש הא דתשו' רשב"א ופסקה בש"ע בסי' ל"ט סעיף ה' והפ"ח כ' דמשבשתא היא דהא לרשב"א בכל ס"ט לא מוקמי' אחזקה ובזה א"ש דכיון דאנו מסופקים אם הוא בגב או בחיתוך וא"כ הרי י"ל דאין כאן ריעותא כלל ע"ש ואמנם לדידן דקיי"ל דאין סירכא בלא נקב וא"כ ע"כ יש כאן ריעותא ועכ"פ על הש"ע קשה דהרשב"א לשיטתו דס"ל דיש סירכא בלא נקב וצ"ל דס"ל דטעמא דבכסדרן כמ"ש הראב"ד הביאו הש"ך דהסרכא בא שם מדוחק רב יצתה ולא מחמת נקב. ובזה מיושב ג"כ מה שכ' הרשב"א בחי' נ"ג ע"ב ד"ה הא דאמר ר"א בר הינא וז"ל והיכא דעאל ויש ספק אם הוא שתק ואינהו מקרקרין הא אמרינן לקמן דאפי' לשמואל לא חיישינן וכמו שכתב ר"ת דאע"ג דאמרי' רוב אריות דורסין לאו ודאי אמרינן אלא ראוין לדרוש וכ"פ בש"ע בסי' נ"ז וכן כתב עוד הרשב"א בתה"א מ"ד ע"ב שכ' ס' עאל פירוש אפי' שמענו שהן מקרקרין דאל"ה מאי קאמר אימר לא עאל הא אפי' ודאי עאל ושניהם שותקין ל"ח עכ"ל וק' שמא ס' עאל מיירי בסתם דלא ידעינן אם אינהו מקרקרין דבזה בודאי עאל אסיר ובס' עאל מותר אע"כ דבכה"ג אפי' ודאי עאל מותר וגם בזה ק' לרשב"א לשיטתו למה מתיר בזה ומ"שכ הט"ז דמוקמינן אחזקה כמו שכתב הרשב"א בתה"א ד' מ' ע"ב בס' כלבא ס' שונרא אימר כלבא וטעמא דמלתא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות עכ"ל (ובט"ז יש ט"ס וצ"ל שאינם נדרסים) וטעם זה אינו מספיק לרשב"א דמ"ש ס' זה משאר ס"ט דלרשב"א לא מוקמינן אחזקה וגם דברי הש"ך שם בס"ק ל' אינו מספיק ע"ש דאדרבה אמרי' רוב אריות דורסין ולו יהא ראוין לדרוס מ"מ הוי פלגא ופלגא וחזקת בהמה אינו מועיל לרשב"א אבל לפ"ז א"ש דכוונת רשב"א דשאני הכא די"ל דאין כאן ריעותא כלל ובזה גם לרשב"א מוקמינן בהמה אחזקה:
ג והנה הר"ן חולק בזה על הרשב"א וכ"כ רמ"א בש"ע סעי' י"ב דהיכא דעאל בודאי אלא דמסופקין אם הוא שתק ואינהו מקרקרין אסור וכן הכריע הפ"ח שהקשה על הרשב"א שכתב דאף לשמואל לא חיישינן בזה מנלי' הא דלא נמצא כן בגמרא והנה אף לדבריו מ"מ לא ידעינן טעמו של הר"ן למה אוסר שהרי כתבתי כיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל כ"ע מודים דאזלינן בתר חזקת בהמה ומש"כ הט"ז הטעם כיון דבהמה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק לא הבנתי כלל דמאי ענין זה לזה ואם כוונתו משום דמחזיקין מאיסור לאיסור צ"ע לפי מה שנאריך לקמן אי"ה בסימן כ"ב דלכ"ע לא מחזקינן מאיסור לאיסור ואף שגם הרשב"א בתי' הביאו הב"י בסימן ל"ו שכתב בצמקה הריאה אעפ"י שראינו שרדפה ארי מסתפק דאפשר דלא תלינן וז"ל דדוקא בזאב ומשמוש ידא דטבחא תלינן משום דר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת כו' אבל זו דודאי מחיים צמקה לה אלא שאין אנו יודעין מחמת מה ה"ל ספק דאורייתא ולחומרא עכ"ל נ"ל שאין כוונתו מחמת דמחזקין מאיסור לאיסור אלא דכוונתו דדוקא בדבר שי"ל דאין כאן ריעותא כלל כגון זאב וטבחא אבל כיון דבצמקה ודאי יש כאן ריעותא ברורה מחיים ה"ל ס' דאורייתא ועיין בסימן כ"ג כ"ד מה שכתבתי בדעת תוס' מה שאין כן בדריסה שאין כאן ריעותא ברורה שהרי יש לומר דכולן היו שותקין ואם כן למה אוסר הר"ן ואדרבה בס' כלבא וס' שונרא כתב הרא"ה בבד"ה דאף על גב דשונרא יותר שכיח מכל מקום תלינן בכלבא משום דדרוסה מלתא אחריתא היא וכ"כ הר"ן כדבריו גבי ס' קניא ואם כן קשה מ"ט בס' שוחקין דמחמיר הר"ן ונראה לי דאזלי לשיטתם דהנה מה שנחלקו בגמרא אם חוששין לס' דרוסה או לא צ"ל באיזה סברא פליגי ונראה לי דפליגי אם דבר זה דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין הוי ריעותא או לא שהרי אין כאן ריעותא כלל בגוף הבהמה אלא מלתא אחריתא וכדאי' להדיא בדף מ"ג לעולא דסבירא ליה דישב לו קוץ בוושט אין חוששין ופריך הש"ס מ"ש מס"ד ומשני סבירא ליה לעולא אין חוששין לס"ד ואינו דומה לסכין דהתם אתיליד רעותא בסכין מה שאין כן בקוץ וס"ד דלא מקרי ריעותא כלל אבל שמואל ס"ל דזה נקרא ריעותא וה"ה לישב קוץ בוושט והנה לרשב"א שכתב דכל הני אימור לא ודאי קאמרינן אלא ספק כמו שהעתקתי דבריו ריש הסימן שכתב דהא על ארי בינייהו ואיהו ואינהו שתקן כו' תלינן לקולא אף שאינו אלא ס' אימר שלמא עבדי ולא מטעם דכיון דכולן שתקן הוי הוכחה להיתר אלא דתלינן להקל מחמת ס' והיינו ע"כ דקיי"ל דהא דעאל ארי לא מקרי ריעותא כלל ואם כן הא דאמרינן בגמרא על שתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עבדי איהו ציוח ואינהו מקרקרין כו' איהו שתיק ואינהו מקרקרין כו' ומדלא פירש נמי בעל ושתיק ויתיב מה היו עושין הבהמות משמע דדוקא אי ידעינן בודאי דאינהו מקרקרין בזה וזליגי אבל בסתמא אף דאנו מסופקין שמא קרקרו בזה נמי אף לשמואל לא חיישינן דמה דעאל לבד לא הוי ריעותא לכ"ע וכיין די"ל אין כאן ריעותא כלל ל"ח לכ"ע אבל הר"ן אזיל לשיטתו שכתב דכל הני אימור דאמרינן היינו דודאי כך הוא ואם כן הא דאמרינן על שתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עביד ר"ל דבודאי שלמא עביד ואם כן ע"כ מיירי הש"ס דידעינן בודאי שכולן שותקין אבל בספק לשמואל חיישינן והיינו ע"כ דס"ל דמה דעאל ארי הוי ריעותא ודוקא בידעינן דכולן שותקין דאז יש הוכחה להתיר משא"כ בספק ס"ל לשמואל דחיישינן ואנן קיי"ל כשמואל וכן פסק הר"ן בס' מקרקרין לחומרא כיון דקיי"ל כשמואל דחוששין לס"ד והיינו בעאל לבד נקרת ריעותא ברורה והנה לדעת הר"ן יל"ד דלפ"ז למה אמרי' כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין דמשמע דידעי' בודאי שהם מקרקרין לימא דפליגי באיהו שתק ולא ידעינן אי הם מקרקרים ואמנם מדברי הפוסקים משמע דגרסי' בגמ' עאל ושתיק ואינהו שתקן אימור שלמא עביד וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ה מהל' שחיטה וז"ל וכן אם שתקו הוא והם אין חוששין שאלו הזיק היו מקרקרין עכ"ל הרי דתלה טעם ההיתר כיון שיש הוכחה להתיר והיינו כדעת הר"ן:
ד יצא לנו מכ"ז דבמקום דאפשר לומר דאין כאן ריעותא כלל מותר בלא בדיקה כמש"כ הרשב"א בהדיא ולא מצינו מי שחולק בזה ואפי' אם יש ריעותא ודאי ויש לפנינו דבר לתלות בו ג"כ לכ"ע תלינן ומותר בלא בדיקה כדמוכח מההיא דבא זאב ונטל מעים והחזירן כשהן נקובין ולכן אשה שיש לה מכה במקור כיון שיש להאשה חזקת טהרה תלינן שדם זה מן המכה וא"צ בדיקה כלל כדאי' בי"ד סי' ל"ו ובש"ך שם ס"ק י"א י"ב ובפ"ח שם ובסי' קפ"ז בש"ך ס"ק י"ט בשם הרשב"א והטעם כיון דיש לפנינו דבר לתלות בו א"כ י"ל דאין כאן ריעות' כלל ובדרוסה לדעא הרא"ה אפילו ליכא לפנינו היתר לתלות בו כגון ס' כלבא או שונרא כיון דדרוסה מלתא אחריתא ואינה בבהמה גופה תלינן להיתר אפילו אינו מצוי ולרשב"א גם בזה דוקא במצוי. ואמנם אם יש ריעותא ברורה מחיים ע"ד שא"א לומר שאין כאן ריעותא כלל כגון שצמקה הריאה דבודאי מחיים נעשה דעת הרשב"א מסתפק בזה די"ל דאפי' יש לפנינו דבר לתלות בו כגון שרדפה ארי אפ"ה אתרע חזקתה ולר"ן אפילו בזה כיון שיש דבר לפנינו לתלות בו מוקמינן בהמה אחזקתה וכ"פ בש"ע סי' נ"ו סעיף ט"ו ואם יש כאן ריעותא ברורה כגון שנשבר הגף והרגל וס' אם נעשה לאחר שחיטה אמנם אין לו דבר לתלות בו מחמת מה נשבר לאחר שחיטה עיין בסי' ט"ז שהיא מחלוקת בין תוס' לרשב"א:
סימן יד
א דין דלכ"ע אמרי' בבהמה שיש לה חזקת כשרות מכח רוב:
ב ועתה נבאר על איזה ענין אמרינן אוקי אחזקה ומקודם נבאר איזה חזקה יש לבהמה דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת שהרי בודאי אין לה חזקת הגוף שהרי אפשר שנולדה טרפה מבטן כדאיתא בפ' המקשה וגם אין לה חזקה מחמת שחיתה י"ב חדש כמו שכתבו תוס' בחולין י"א ד"ה אתי' מפרה וכ"כ כל הפוסקים כיון שלא היתה החזקה מבוררת שעה א' והרשב"א והרא"ש ור"ן כתבו בשם ר"ש דאזלינן בתר רוב בהמות דיש להם חזקה מכח רוב בהמות כשרות ומטעם זה כת' להכשיר באם עשו גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה אחת ונמצאת טרפה אבל התו' כתבו שם דהגבינות אסורות וא"כ ס"ל לתוס' דאין לבהמה שום חזקה והקשה הכ"ופ דלפ"ז מאי הק' תוס' בדף ע"ג ד"ה קסבר כו' וא"ת נימא נשחטה הותרה ונעמידנה בחזקת שאינה דרוסה הרי תוס' ס"ל דאין לבהמה שום חזקה אך נ"ל דזה לק"מ דודאי נגד דרוסה יש לה חזקה שלא נדרסה בשעת לידה (עיין בט"ז סי' ע"ט ס"ק ה') אך אי ק' זה ק' שהרי תוס' כתבו שם ד"ה שאני דבישב קוץ בוושט מעיקרא היתה בחזקת היתר והא הכא הוא הספק אם ניקב הוושט ואין נ"מ אם ניקב בקוץ או ממילא ונגד זה אין לה חזקה שמא נולדה בוושט נקוב וכ"כ תוס' ביבמות ל"ג דבישב קוץ חיישינן משום דשכיח משמע הא אם אירע ס' נקב בוושט בלא קוץ' ס"ל לתוס' דמוקמינן אחזקה (ומזה יש סתירה למה שכתב הכו"פ בכללי ס"ס הסותר לחזקה וכתב הד"מ ראיה מר"ת דמתיר ס"ד וכתב הכו"פ הרי בדרוס' ס' ג"כ בסימנים והוי ס' בשחיטה ול"ש לומר אוקי אחזקה ואפ"ה אמרינן ס"ס והרי בהדיא כתבו תוס' דאף נגד נקובת הוושט אמרינן אוקי אחזקה וגם סותר עצמו בסימן ל"ג סעיף ט') ונ"ל דודאי אין אדם יכיל לחלוק בזה דיש לה חזקה מכח רוב כסברת הר"ש וכדאמרינן בהדיא נשחטה בחזקת היתר עומדת והא דאסרו החלב למפרע היינו דס"ל דכיון דאנו רואים שבהמה זו יש לה טרפות הרי חזינן שלא היתה מן הרוב וכמו שכתב רש"ל ביש"ש ולא דמי לנמצא נגע שחסר דלא מחזקינן למפרע כמו שכתבו תוס' בחולין ונדה ס"ה דא"א לומר שגם מתחלה היתה כך שהרי ראה אותה שהיתה כגריס משא"כ בבהמה שכיון שאנו רואים שאינו מן הרוב אם כן אמרינן שנולדה כך מבטן ונ"ל דמש"ה דקדקו תוס' לכתוב מיהו בטרפות מחמת סרכות אפשר שהיה לו היתר דה"ל ס"ס שמא אינה טרפה ואת"ל טרפה שמא אח"כ נטרפה עכ"ל ולמה לא כתב סתם דבס' טרפה יש להתיר מכח ס"ס ונ"ל דס"ל דבשאר ס' טרפה אף הבהמה מותרת דמוקמינן אחזקה משא"כ בסירכא וכיוצא בו הנזכר בגמרא להדיא דבעי בדיקה וא"ל טרפה מספק והיינו כטעם שכתבו התוס' דבכל דבר דשכיח כקוץ וכיוצא בו לא מוקמינן אחזקה וא"כ בסרכא הבהמה טרפה דיצאתה מחיים ואפ"ה מותר החלב ועיין לקמן סי' כ"ה מה שכתבתי בדעת התוס':
סימן טו
א דין דלשיטת תוספ' בכל ס' השקול אוקמינן אחזקה ודוקא היכא דא"א בבדיקה:
ב ומעכשיו נבאר מה דינו של דבר שיש לו חזקה ועכשיו נולד בו ס' אם נאמר נעמידנה על חזקתו או לא כגון שאירע ס' טרפות בבהמה ולא ידעינן אי היתה מחיים או שנעשה לאחר שחיטה או אף אם היתה בודאי מחיים אבל לא ידעינן אם נגמר הטריפות מחיים או לא אם נאמר העמידנה על חזקתו וא"כ אמרי' דלאחר שחיטה נעשה או נגמר או שנאמר אדרבה כיון דאיתרע חזקתה לא אזלי' בתר חזקה וה"ה בכל איסורין שבתורה מה דינו כבר כתבנו שדעת התוס' דאמרי' אוקי אחזקתה כמו שכ' בדף מ"ג ד"ה קסבר וא"ת נימא נשחטה הותרה והוצרכו לתרץ דדרוסה שכיח וכן בישב קוץ בוושט ולפ"ז כל מקום שנזכר בדיקה בש"ס ובודאי היכא דבעי בדיקה ונאבד אסור כמו שכ' כל הפוסקים צ"ל דהיינו נמי דשכיח וכן מצינו שהיא שיטת התוס' בכל איסורי תורה דאע"ג דנולד איזה ס' מוקמינן אחזקה בכתובות ד' ט' ע"א ובפ' המדיר גבי מומין ובדף כ"ג ד"ה מ"ש רישא ושם ד"ה תרווייהו בפנויה ובנדה י"ט ד"ה רי"א כהה ובריש המפלת שלא הק' שם רק מס' טומאה ברה"י דלא מהני חזקה ולא הק' סתם לבעלה דמוקמי' אחזקת טהרה כמו שכתבו באמת הר"ן והרמב"ן ורשב"א בחי' נדה וביבמות ס"ח ד"ה רישא ובב"ב ס"ו ע"ב ופסחים ט' ע"ב:
ג וכמו שהוכיחו תוס' סבר' זו ריש נדה ובחולין י"א דילפי' דאזלי' בתר חזקה מויצא הכהן וכ' תוס' וא"ת כשנולד ריעותא מנ"ל ותי' דהא הנכנס בז' ימי הסגר ואא"כ נחסר הנגע מ"מ הוא טמא אע"ג דהשתא איתרע מ"מ מוקמינן הנגע על חזקת' ואמרי' השתא איתרע ע"ש וא"כ ה"ה אם נוכל לומר דעדיין היא בחזקתה מוקמו' ג"כ אחזקתה וכ"כ כל האחרונים שזה הוא שיטת התוס'. ועיין בפ"ח סי' כ"ט שכ' דלשיטת התוס' א"צ לבדוק כלל אפי' במקום דאפשר לבדוק והוכחתו מקו' התוס' שהק' אמאי חוששין לס' דרוסה נימא נשחטה הותרה ומאי קו' הא דרוסה אפשר בבדיקה והיינו חוששין לסד"ר שצריך לבדוק אע"כ דקו' התו' הוא באמת דלמה חוששין כלל להצריך בדיקה ע"ש שהאריך ולפ"ז צ"ל לשיטתם דבכ"מ דנזכר בדיקה בש"ס הוא משום דשכיח לאיסורא ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מפסחים ט' ע"ב ד"ה ט' חניות שכ' תוס' דמיירי בלא ביטול וע"ז הק' דנוקי הבית בחזקת בדוק הרי להדיא דאף דבלא ביטל דהוי הבדיקה דאורייתא ואפ"ה הק' התוס' שלא יצטרך לבדוק מטעם חזקה. ואמנם צ"ע מחולין נ' מקיפין בבני מעיין ומאי שכיח התם לאיסור יותר מהיתר וכי ל"ל לתוס' דאין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר והתוס' גופא בפסחים ד' ד"ה לאו כ' דאין סומכין כו' ומכ"ש היכא דאיכא ריעותא לפנינו ועוד צ"ע שהרי הש"ך בסי' צ' כ' דדעת הה"ג כתוס' ואעפ"כ כ' בהדיא דכיון דא"א בקיאין בבדיקה אסור וכן הש"ך שהכריע בהפ"מ לסמוך על התוס' ואפ"ה אם אין אנו בקיאין בבדיקה אסור ולדעת הפ"ח למה אסור כיון שאפי' אם הוא בפנינו א"צ בדיקה כלל ועוד צ"ע שהרי ר' יונה ורשב"א הוכיחו מהאי אימרא דשדרי כרעייהו דפריך הש"ס ודילמא חוט השדרה אפסיק ומזה הוכיחו דבכל ס' השקול לחומרא ואין לנו בתירוצו לשיטת התוס' אלא דהכי פריך ודילמא חוט השדרה איפסיק ועכ"פ נצטרך בדיקה וכמו שכ' הפ"ח בשם פ"מ ולכן נ"ל דדוקא במקום דל"ש בדיקה או שנאבד בלא בדיקה ס"ל לתוס' דסמכי' על החזקה אבל בדבר ששייך בו בדיקה והוא לפנינו חייב לבדוק ואם אין בקי אסור וזה גרע מאין סומכין על החזקה דהתם לא אתיליד ריעותא אבל הכא דאתיליד ריעותא והוא לפנינו ואפשר לבדוק חייב לבדוק ואם אין בקי אסור ועיין בשער בית הנשים בתשו' דס' קטן הוכחתי בראיות ברורו' דאפי' באיסור דרבנן דינא הכי ולפ"ז צ"ל דקו' התוס' בפסחים הוא לשיטת רש"ו דמיירי בביטול והוי רק דרבנן והוכחת הפ"ח יש ליישב דהא בס' דרוסה אי' להדי' בהאי שרקפא דעופא דאייתא לקמי' דשמואל חנקינהו וכ' רש"י הטעם משום שאין האדמימות ניכר דאל"ה למה לא בדק ע"ש הרי מוכח להדיא דבס' דרוסה במקום שא"א בבדיקה אסור אפי' בדיעבד וא"כ הק' תוס' שפיר למה קיי"ל חוששין לס"ד וא"כ אפי' במקום שא"א לבדוק אסור ואמאי לוקי אחזקה. וכן בההיא דישב קוץ בוושט ס"ל לתוס' דר"ל שמא הבריא כפי' ב' ברש"י שמא עלה בו קרום וא"כ לא מהני בדיקה ומקשים תוס' שפיר לוקי אחזקה וגם י"ל דקו' התוס' בחולין ופסחים הוא משום שיש טורח גדול בבדיקת חמץ. וכן בדרוסה ודומה לנאבד כמו שכתבו הפוסקים בטעם דלא בדקי' אחר ח"י טרפות כן נ"ל בשיטת התוס':
ד יצא לנו לשיטת התוס' במקום דאתיליד ריעותא מוקמי' הדבר על חזקתו ואם ל"ש בו בדיקה או בנאבד מותר אבל אם אפשר לבדוק ואין אנו בקיאין גם לתוס' אסור:
סימן טז
א דעת רבינו יונה ורשב"א דבס' השקול לא מוקמינן אחזקה היכא דאיתרע בודאי:
ב ואמנם דעת ר' יונה ורשב"א דבכל מקום דאתיליד ריעותא לא אזלינן בתר חזקה אלא דס"ל אדרבא כיון דריעותא בפנינו איתרע חזקתו וז"ל רשב"א בחי' חולין והביאו ג"כ הר"ן ריש חולין והיכא דנשמט גף העוף או נשבר רגלו ואינו יודע אם קודם שחיטה כו' כתב רבינו דמסתברא דספק דאורייתא הוא ולחומרא וכדתניא שחט את הוושט כו' זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה אסור לאתויי ספק שהה ספק דרס וה"ה לכל שאר טרפות ע"ש והנה בודאי אין הדמיון שוה שהרי שם כיון שיש חזקת איסור בהמה בחייה וא"כ מוקמינן בספק אחזקה ראשונה משא"כ בספק טרפה דאדרבה נשחטה בחזקת היתר ומצאתי קו' זו בפמ"ג ודחק עצמו מאד אבל דברי ר"י הוא כך דכיון דמומחה שחט וחזקה ששחט שפיר שהרי רובא דאורייתא ורוב פעמים שוחט שפיר וא"כ הל"ל למיזל בתר רובא וכמ"שכ שם הרא"ש והר"ן אף על גב דאיכא למימר רוב מצויין כו' אפילו הכי אסור מדרבנן והיינו דכיון דרוב מצויין וידעינן שמומחה שחטו וא"כ מותר מדאורייתא ונסתלקה חזקת איסור דבהמה וכן כתבו תוספת ורשב"א בלא בדק בסמנין דאסור באכילה מדרבנן כמו שכתב הרשב"א בהדיא בחי' משום דהוי רובא דתליא במעשה ושמא לא שחט רוב הסמנין וטעם זה ל"ש הכא דמ"הת נימא דשהה ודרס דבשלמא התם הוי המיעוט ממילא (עיין לעיל סימן א' ב') משא"כ הכא וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל וא"כ למה באמת אסור בספק שהה ודרס וע"כ צריך לומר כיון דאתיליד ריעותא איתרע חזקה ולא מוקמינן השוחט אחזקתו ואם כך ה"נ בכל ספק טרפה דאף על גב דיש כאן חזקת כשרות דבהמה כיון דאתיליד ריעותא לא מוקמינן אחזקה. ונראה לי דאפשר דאף שהרשב"א כתב דהוי ספק דאורייתא אין ר"ל דמדאורייתא לא מוקמינן אחזקה שהרי התוספת הוכיחו שפיר מנגע שנחסר דמוקמינן אחזקה אפילו באתיליד ריעותא אלא דכוונת רשב"א הוא כיון דהס' הוא בדבר שאיסורו מדאורייתא ולכן לא מוקמינן אחזקה היכא דאיתרע וצ"ע. ומצאתי לרשב"א בחי' נדה ריש המפלת דאמרינן התם המפלת חתי' אם אין עמה דם טהורה ר"י אומר טמאה ובגמרא לא טימא ר"י אלא במפלת חתי' ואינה יודע מה הפילה דר"י סבר רוב חתי' מן ד' דמים ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתי' מד' דמים וכתב הרשב"א וז"ל ואם תאמר ולהוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי וי"ל משום שמסייע לה החזקה דאשה זו בחזקת טהרה עומדת ואינו מחוור דהא ודאי הפילה וכיון דרוב חתי' מד' דמים הן נפקא איתתא מחזקתה עכ"ל ופשוט לכל מעיין שיש כאן ט"ס וכצ"ל וכיון דמחצה חתי' מד' דמים הן נפקא כו' הרי להדיא דלרשב"א כל מקום דאתיליד ריעותא לא' אזלינן בתר חזקה (ועיין שם בתוספת שהקשה קושיא זו של הרשב"א שיהיה טמא בר"הי והיינו דשם לא מהני חזקה משא"כ לבעלה לתוספת באמת אזלינן בתר חזקה) ומזה מוכח דלא כמו שכתב הכו"פ ורצה לסתור כל דברי האחרונים שכתבו דלרשב"א לא אזלינן בתר חזקה שכתב הכו"פ דליתא דדוקא בנשבר הגף והרגל דכ"ז שכיח מחיים ולכן ס"ל לרשב"א דלא אזנינן בתר חזקה אבל כל היכא דאפשר לומר שנעשה לאחר שחיטה גם הרשב"א מודה והרי להדיא כתבתי מרשב"א נדה דליתא ועוד הרי הרשב"א כתב כמה פעמים דלהכי תלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא כיון דיש לפנינו דבר לתלות ובהדיא כתב הרשב"א בחידו' גבי חרותא דאפילו יש לפנינו לתלות כגון שראינו שרדפו ארי והבאתי דבריו לעיל סימן י"ג דאפילו הכי כיון שבודאי יצאתה מחזקתה מחיים לא תלינן. הרי להדיא דהיכא דיצאה מחיי' לא מהני כשיש לפנינו לתלו' וע"כ מה שכתב בזאב כיון שיש לפנינו לתלו' היינו בספק לאחר שחיטה ודוקא כשיש לפנינו דבר לתלות דשכיח להתירא אבל בלאו הכי לא מוקמינן אחזקה וזה ברור ומה שהקשה הכו"פ מחלב עיין לקמן שנאריך בזה בדין אם מחזיקין מזמן לזמן. ואמנם בהא פליגא ר"י ורשב"א על התוספת בנמצא טרפה ודאי ס"ל לתוס' דהוברר הדבר שהיא מן המיעוט ולא היה לה חזקה כלל ולכן אוסרים החלב למפרע ור"י ורשב"א סבירא ליה דכל זמן שנוכל להעמיד על חזקתו מעמידין אותן ואמרינן השתא איתרע וכמו שתפסו כל האחרונים לעיקר דברי הרשב"א בתה"א ובחי' דלא כמ"ש במשה"ב וכמו שכתב הט"ז בסימן פ"ח וא"ל דלפ"ז דס"ל לרשב"א דאמרינן השתא איתרע א"כ אם יש ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה נימא נמי השתא איתרע לאחר שחיטה וצריך לומר דסבירא ליה לרשב"א דל"ש כלל שיקרה מקרה לבהמה לאחר שחיטה ויותר שכיח קודם שחיטה וא"כ על כל פנים היה כבר ריעותא מחיים רק שאנו מסופקים אם נגמר הטרפות מחיים או לא ועל כל פנים איתרע מחיים וכיון דאיתרע חזקתה לא מוקמינן אחזקה רק אמרינן קודם שחיטה ממש איתרע ולא דמי לנגע שנחסר דהתם מאי סברא יש לומר שנחסר מקודם ולכן מוקמינן אחזקתה ואמרינן השתא איתרע מה שאין כן הכא דיותר מסתבר דאיתרע מחיים ואפילו בשבירת רגל ושמוטת גף גם כן שכיח יותר מחיים כמו שכתב הש"ך בסימן נ"ה וסימן נ"ג ולפי זה יש לומר דלרשב"א הוי' ספק דאורייתא ממש ולא רק מרבנן ולא דמי לנגע שנחסר דהתם לא איתרע החזקה כלל ואמרינן השתא איתרע ובבהמה באמת נמי אמרינן השתא איתרע סמוך לשחיטה ומה שכתב הרשב"א בחי' נדה שהבאתי שהרי ודאי הפילה היינו דאל"כ היכא דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל בזה לכ"ע מוקמינן אחזקה כמו שכתבתי בשמו לעיל סימן י"ג:
ג יצא לנו דלרשב"א בכל איסורין היכא דאיתיליד ריעותא ברורה רק שאנו מסופקים בו אם נגמר האיסור לא אזלינן בתר חזקה עכ"פ מדרבנן ואפשר מדאורייתא:
סימן יז
א ביאור דעת הר"ן שמסכים בטריפות לרשב"א ובנדה חולק עליו:
ב ואמנם מצאתי לר"ן שכתב בחולין כדעת ר"י וכדברי רשב"א שהבאתי בסמן הקודם היכא דנשבר רגל או נשמט כו' דלא אזלינן בתר חזקה. ואמנם בחי' נדה כתב ג"כ בריש המפלת והקשה גם כן כקושית הרשב"א שהבאתי לעיל בסימן הקודם גבי המפלת חתי' דליהוי כמחצה וטמאה מס' ומתרץ משום דמוקמינן אחזקה עוד כתב הר"ן שם בחי' נדה דף כ"א ד"ה אלא אר"נ וז"ל וא"ת ואכתי ת"ק דמתניתין אמאי קאמר וא"ל טהורה ודאי דהא ת"ק דברייתא ספיקא משוי ליה יש לומר דשאני מתני' שבדקה ולא מצאה דם ול"נ דאפילו לא בדקה טהורה דהעמד אשה על חזקתה וברייתא היינו טעמא דאיכא ספק ספיקא לחומרא וכ"כ הרמב"ן בחי' נדה בתירוץ אחד דאפילו לא בדקה טהורה והיינו דמוקמינן לאשה אחזקתה ואם כן דבריו סותרים אהדדי. עוד צריך עיון שהרי בריש קידושין בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא כתב הרי"ף וספיקא הוא וכתב הר"ן והרמב"ם כתב מקודשת בספק ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר מדאורייתא שרי דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו ע"ש. והנה בודאי משמע מדכתב דמ"ש מכל תיקו דממונא היינו משום דהר"ן מסופק בס' קידושין דהוי בעיא דלא איפשטא דזה גרע מס' דמציאות כגון ספק קרוב לה דאפשר לומר כיון דיש לה חזקת פנויה אמרינן העמידה על חזקתה ולשיטת התוספת בכל דבר דאיתרע חזקתה אנו אומרים העמד על חזקתה מה שאין כן בבעיא דלא איפשטא וכי נאמר שמחמת החזקה נכריח לומר כדעת זו זה דבר שאינו וכמו שכתבו כל האחרונים ועל ידי זה כתב דמ"ש מתיקו דממונא אבל בודאי משמע מלשונו דמדכתב אני מסתפק בכל ספק קדושין כו' משמע דאף בס' דמציאות מסתפק אם אמרינן העמיד על חזקת פנויה וזה צ"ע למה מסופק יותר בספק קדושין מאסור נדה שמחליט בהחלט דמוקמינן על חזקתה ובקדושין הוא מסופק ובנדה מחליט להקל ובטרפות מחליט להחמיר. ומה שכתב הכו"פ שהר"ן בחולין לא סבירא ליה כרשב"א לא ירדתי לסוף דעתו שהר"ן כתב שם להתיר החלב כדעת הרשב"א אבל הבהמה טרפה וכדעת הרשב"א וצריך עיון ליישב:
ג ונ"ל כי החזקות נחלקו על ג' פנים. (א) חזקה שהיא סותר הספ' ומכריח לומר שאין זה ריעותא כלל כגון חזקת טהרה של אשה וכמו שנכתב לקמן אי"ה בשער בית הנשים בדיני נדה דר"ל חזקה שכיון שפסקה בטהרה שוב לא תראה עד שעת וסתה וכדאיתא במשנה נדה ס"ח הזב והזבה שפסקו בטהרה ולא בדקו דקיי"ל כר"א התם דטהורה וכן פסקו כל הפוסקי' ועיי"ש מה שנכתוב אי"ה ואם כן אם מפלת חתי' ואנו מסופקים אם זה דם או לא בודאי החזקה מכריח אותנו לומר שאין זה דם שהרי היא בחזקה זו שלא תראה ול"ש לומר השתא איתרע ז"א שהרי זאת היא חזקתה שלא תראה. (ב) חזקה שאין חזקתו מצד חזקת הגוף רק מחמת רוב שאנו רואים שרוב בהמו' כשרות וכדהוכחתי לעיל שאין לבהמה חזקת הגוף וכמו שכתבו כל הפוסקים וא"כ כיון דחזינן בה ריעותא בזה י"ל דאיגלאי מילתא למפרע שלא היתה מעולם מן הרוב וכדעת התוס' או עכ"פ י"ל השתא איתרע דמאן ערב בדבר שלא יקרה לבהמה מקרה שתטרף בה וכמו דקיי"ל שמא מת לא תיישינן אבל שמא ימות חיישינן דבכל דבר יש לומר שיקרה לו מקרה שישתנה מכמות שהוא עכשיו. (ג) חזקה שהוא בדבר א' והספ' בדבר אחר כגון אשה בחזקת פנויה עומדת ונתקדשה בדבר שהוא ס' אם יש בה ש"פ וכן כל ס' קדושין דאיך יכריח החזקה של האשה שלא יהיה שוה פרוטה או מחמת איבעיא דלא איפשטא וכי יכריח החזקה שיהיה הלכה כאותו מ"ד דבר זה מבואר בתשובת מהרי"ל סימן קנ"א כעין זה ובזה א"ש דבנדה ס"ל להר"ן דאוקמי' אחזקת טהרה כיון שחזקתה היא מנגדת ומכחשת לגמרי הספ' שהרי היא בחזקת שאינה רואה דם ואיך נאמר שחתי' זו היא דם. ובקידושין הוא מסופ' דעכ"פ א"א לומר איגלי למפרע שלא היתה פנויה שזה א"א והיה לה חזקה טובה. משא"כ בחזקת בהמה דכיון דאיתרע חזקתה ויותר מסתבר שאיתרע מחיים וא"כ חזינן דאינה מן הרוב וא"כ אין לה חזקה כלל ודי בזה דמחזקינן לרוב עד סמוך לשחיטה אבל א"א לאוקמי אחזקתה כיון דאיגלאי מילתא שאינה מן הרוב. ומה שהכריחו להר"ן לזה לחלק בין ס"ט לס' דנדה נ"ל דפשטא דסוגיא דנדה נ"ז ריש הרואה כתם הכריחו דאמרי' התם לעולם דארגשה עומדת הדור מ"ר כו' יושבת טהורה ועוד שם משוך ודאי מגופה עגול טהור ע"ש דמדיהיב הש"ס טעמא למשוך ועומדת דטמא ולעגול וליושבת קאמר הגמ' סתם טהורה והיינו משום דהיכא דליכא הוכחה לאיסור מוקמינן אחזקת טהרה אבל בס"ט ילפי' מדאמרינן לאתויי ס' שהה ודרש דכל ס' לחומרא וע"כ צריך לחלק ביניהם כמו שכתבתי. ואמנם לדעת רשב"א עיין בסי' הסמוך מה שאכתוב שהוא מפרש הסוגיא דנדה באמת בענין אחר: