אור ברסלב

בינה לעתים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק א · הלכה כ

הלכה יט

וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה, ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף אלפים אינו בטל. עיין במהרש"ל בים של שלמה שחוכך לומר בתרנגולת העומדת לאכילה אי ביצה מותר בטלטול, והתוס' פרק כירה (דף מ"ה ד"ה דאית ביה ביצה) כתבו דלר' יוחנן דטעם דביצה אסורה משום משקין שזבו מותר בטלטול, וזהו דלא כמ"ש הרא"ש בשלהי דביצה בשם ר"ת דהביא ראיה מאושפזיכנא דר' אדא בר אהבה דס"ל דאף לר' יוחנן ביצה אסור בטלטול, ולשיטת התוס' בשבת צ"ל דהני ביצי אושפזיכנא היו מן התרנגולת העומדת לגדל ביצים, ובשיטת ר"ת דר' יוחנן לית ליה מוקצה אבל נולד אית ליה ולכך אסרינהו לטלטל, אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום משקין שזבו מותר בטלטול. אמנם זהו דוחק בגמרא דהו"ל לפרושי דהא סתמא קאמר הו"ל הנך ביצים וכו', וגם צ"ל דרב אדא בר אהבה ס"ל דנולד אסור ביו"ט ובשבת דף כ"ט אמר רב אדא בר אהבה נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מותר להדליקו ביו"ט אף דהו"ל נולד ש"מ דכר"ש ס"ל וצ"ע [ועיין להלן בפרק שני הלכה י' מ"ש בשיטת הפוסקים דס"ל כל מה שאסור באכילה אסור בטלטול וכו' והדבר מבואר שם].

ואפילו נתערבה באלף וכו'. ועיין במ"מ שהביא דעת הר"י ור"ת אי נתערבה באלף אוודאי קאי או אספיקא ובשו"ע או"ח סימן תקי"ג היפך הסדר וכתב אם נתערבה באלף אסורים וספיקא אסורה, ולהורות נתן דהך דנתערבה אודאי קאי ולא אספיקא וכמ"ש המג"א עיי"ש וזהו שיטת הר"ת, וביו"ד בסימן ק"י פסק דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות אסור, והיינו כשיטת הר"י דנתערבה אספיקא קאי, ואף אם נאמר דשם מיירי מאיסור תורה, אבל בדרבנן אפי' בספק בגופיה וספק בתערובות הוי ספק ספיקא כמ"ש הפר"ח בסי' ק"י בשם הרשב"א והרא"ה וספר התרומה מ"מ קושית הפר"ח במקומה עומדת דממה נפשך אם נתערבה אודאי קאי א"כ מנ"ל לומר ולחלק בספק בגופו וכו' כשיטת הר"י, כיון די"ל דנתערבה אוודאי קאי.
ונ"ל דבשלמא [להך אוקימתא] דמיירי מספק טריפה א"כ לא נזכר כלל בברייתא מוודאי טריפה רק ספק א"כ דוחק לומר אח"כ ואם נתערבה אוודאי טריפה דוודאי טריפה מאן דכר שמיה משא"כ למסקנת הגמרא דאיירי מספק נולדה ביו"ט א"כ רישא דברייתא איירי ביצה שנולדה וודאי ביו"ט אסורה וספיקא אם נולדה ביו"ט נמי אסורה וע"ז קאמר נמי ואם נתערבה ומוסב על רישא דברייתא דמיירי מוודאי ואין זה דוחק כלל, וא"כ שפיר יש לחלק בין איסור תורה לשל דבריהם.
ועוד היה מקום לתרץ דברי השו"ע דס"ל ודאי כשיטת הר"י דנתערבה קאי אספיקא ולא אוודאי רק דקשיא ליה כיון דלהס"ד דלא היה ידע מהך דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל וא"כ אדמקשה מהך ספיקא אסורה ליקשיה מהך דקתני אם נתערבה באלף אסורה למה הלא ספיקא דרבנן לקולא ועיי' במ"מ שכתב להדיא דזה בזה תליא ובפרט לשיטת ר"ת דלא מחלק בין ספק בגופו לספק בתערובות, ועוד מאי קשיא ליה הלא בהדיא קתני לקמן ספק מוכן אסור ומ"ש התוס' דמוקצה הוי כעין של תורה הוא דוחק, ועוד דספק פירות הנושרים הוי ג"כ ספק מוכן וה"ה ביצה דכולה חדא גזירה ומה דלא הקשה לרב נחמן ג"כ אין הטעם דמוקצה הוי כעין תורה רק דדברי ר"נ בלא"ה נסתלק מקושיא דלפלוגי בתרנגולת.
לכן נ"ל לומר דודאי ידע הך סברא דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אמרינן ספיקא להחמיר רק תרתי לא אמרינן אם הך ספק נתערב באחרים ומדין שיבטל רק אינו בטל מחמת דשיל"מ שני פעמים לא אמרינן עד שתאכלנו באיסור וכו' על תחילת ספיקא ואח"כ על תערובות נאמר עוד שנית אדתאכלנה וכו' זהו לא אמרינן, וא"כ אתי שפיר דספק מוכן לא קשה ליה דידע דהוי דשיל"מ וכן מן נתערבה באלף וכו' לא קשה ליה דהוי דשיל"מ, אבל קשיא ליה דקתני ספיקא אסורה למה הא ספיקא דרבנן לקולא, וליכא למימר משום דשיל"מ דא"כ למה נתערבה באלף אסורים דתרתי לא אמרינן משא"כ אי ביצה אסורה משום הכנה דרבה א"כ ספיקא אסורה מדינא לא מטעם דשיל"מ, אתי שפיר אפי' באלף לא בטל משום דשיל"מ דחד פעם אמרינן, ומשני דאתיא לספק טריפה, ופריך הניחא וכו' ואסיק דהך דתנא דליטרא קציעות הוא וכו' דס"ל דביצה הוי דבר שבמנין ולא בטל, וע"ז קאמר ר' אשי השתא דאתית להכי א"כ י"ל לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן ספיקא אסורה ואין לומר דא"כ לבטליה באלף דתרתי לא אמרינן זה אינו הא דלא בטיל לא מתורת דבר שיש לו מתירין רק מכח דהוי דבר שבמנין, ושפיר מועיל דבר שיש לו מתירין לאסור ספיקא ואתי שפיר.
ומעתה דברי השו"ע נכונים, ביו"ד דאיירי בספק דבר שיש לו מתירין דאורייתא כגון חדש וכדומה כמ"ש המג"א וביצה בנולדה ביו"ט אחר שבת שאסורה משום הכנה דאורייתא, פסק דספיקא ונתערבה באלף אסור, דעל ספיקא לאסור אין צריך לטעם דשיל"מ דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ מהני דשיל"מ לאסור תערובתו ואפי' באלף, משא"כ באו"ח איירי בביצה שאסורה מדרבנן, דהיינו בנולדה ביו"ט דעלמא שאסורה משום גזירה אטו יו"ט אחר שבת, ולדידן דקיימ"ל דביצה לא הוי דבר שבמנין, אם אתה אוסר ספיקא מטעם דשיל"מ שוב אי אפשר לאסור תערובתו מהאי טעמא דתרתי לא אמרינן כנ"ל ואתי שפיר.
והנה המ"מ כתב דלכך השמיט רבינו ספיקא דאסור בביצה הואיל וכתב דאוסר תערובתו ואפי' באלף א"כ ה"ה לספיקא, וצ"ל לדבריו א"כ למה הקשה הש"ס מהך דספיקא אסורה, ולא הקשה דלמה נתערבה באלף כולן אסורות כיון דספיקא דרבנן לקולא, ולדברי המ"מ הא בהא תליא, ואפשר לומר דא"כ היה הוצרך לומר הניחא כל שדרכו למנות וכו' ולא יהיה הקושיא אלא לחד מ"ד, אבל לאידך מ"ד דס"ל דביצה הוי דבר שבמנין לא יהיה קשה מידי דלכך אינו בטל מחמת חשיבותו, ולכן הקשה מהך דקתני וספיקא אסורה דבזה הקושיא לדברי הכל.
ובהך סברת המ"מ יש ליישב דברי רבינו שמחה הובא במרדכי פרק כל הצלמים דהביא בשם הר"ת דלא גרס אחרות באחרות דהוי ספק ספיקא, והקשה הר"ש א"כ האיך קתני בביצה ספיקא אסורה ונתערבה באחרים אסורה, ותירץ דהוי דבר שיש לו מתירין ואפי' ספק ספיקא אסור עכ"ל ותמה הפר"ח ביו"ד סימן ק"י וכי לא ידע הר"ש דהר"ת מפרש הך דביצה דנתערבה באלף אוודאי, ונראה דודאי לפי דברי המ"מ דלכך השמיט רבינו הך ספיקא אסורה דנלמד מהך דנתערבה באלף יש לדקדק א"כ למה קתני תרתי בברייתא, ועל כרחך צ"ל דלא כר"ת דאם נתערבה באלף קאי אספיקא וא"כ הוצרך למיתני תרווייהו להודיענו אפי' ספיקא לא די שאסור אף גם שאוסר תערובתו אפי' באלף, והנה סברת המ"מ דזה בזה תליא הוא אם תערובתו אוסר מחמת דשיל"מ דאמרינן עד שתאכלנו באיסור וכו', אבל אם תערובתו לא בטיל מחמת חשיבותו היותו דבר שבמנין אין זה ענין לאסור ספיקא, כי מה ענין לחשיבותו הרי אין דנין על גופו אם הוא אסור או לא, והגע עצמך דמוקמינן הך ברייתא כתנא ליטרא קציעות דביצה הוי דבר שבמנין ומ"מ הוצרך לאוקמי בספק טריפה דלא תקשה הא ספק יו"ט ספק חול ספיקא דרבנן לקולא אף דביצה לא בטיל מחמת חשיבתו אפי' באלף וזה פשוט, ומעתה דברי הר"ש נכונים דבשלמא להך אוקימתא דמיירי מספק טריפה ונתערבה באלף כולן אסורות מטעם דביצה הוי דבר שבמנין שפיר י"ל דנתערבה קאי אוודאי ולא קשה תרתי ל"ל דמה ענין זה לזה כמ"ש לעיל, משא"כ למסקנא דמיירי מספק יו"ט ולכך ספיקו וגם תערובתו לא בטל באלף משום דשיל"מ וקשה א"כ תרתי ל"ל ליתני דאינו בטל באלף ונדע דספיקא אסור כמ"ש המ"מ ועל כרחך צ"ל דנתערבה קאי אספיקא, והקשה הר"ש למה באמת הא הוי ספק ספיקא ולזה תירץ דבדשיל"מ אפי' ספק ספיקא אסור ואתי שפיר וברור דזה דעת הר"ש, [ועיין להלן פרק ב' הלכה י' בסופו בישוב קושית הפר"ח הנ"ל על הר"ש באופן אחר].
אמנם בירושלמי מבואר דלא כמ"מ הנ"ל שכתב נתערבה באלף כולן אסורות כמ"ד ספק מוכן אסור ואפי' למ"ד ספק מוכן מותר מודה הכא דאסור, נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולם עיי"ש, הרי דאין כאן מקום פשיטא לומר הואיל ונתערב באלף אסור דיהיה גם ספיקא אסור, וצ"ל דסמך רבינו על פרק שני שפסק שם ספק מוכן אסור וכ"ש ביצה דיש בו חשש דאורייתא מהכנה דרבה.
והנה בשו"ע או"ח סי' תקי"ג, וגם הטור הביא הך דר' יוחנן דביצה שיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה מותר וכן הך דינא דבדק בקינה של תרנגולת ולמחר השכים ומצא ביצים דיש חילוק אם יש זכר בהדיה ובדליכא עיי"ש, והרמב"ם השמיט הכל ולא ידעתי למה ובכל המפרשים לא ראיתי פותר אותו, ונראה דס"ל להרמב"ם דגם לידה הוי הכנה כמו דאמרינן דכל ביצה דמתילדא [האידנא] מאתמול גמרה לה והוי גמר הכנה וכ"ש לידה ובפרט לפמ"ש בפירוש המשנה דכל הכנה זו הוא מדברי סופרים וא"כ ה"ה הלידה [ועי' בתוס' דביצה דף ד' ד"ה אלא] רק בנולדה ביו"ט דעלמא אין לנו לומר טעם גזירה יו"ט אחר שבת והיינו בנולדה בשבת שאז אסורה ביו"ט מטעם הכנה לידת שבת, זה אינו דבין לידת שבת ללידת יו"ט לא טעו אינשי ולא גזרו כלל כמ"ש האחרונים [בסוף סי' תקי"ג עי' שם] רק חששו בנולדה ביו"ט דעלמא לנולדה ביו"ט אחר שבת דבזה יטעו בקל ואז אסור משום דמאתמול גמרה לה.
ולפ"ז ביצה שיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה ונולדה ביו"ט יש לאסור דאם אתה מתירו ביו"ט דעלמא א"כ אף ביו"ט אחר שבת יטעו בהם להתיר ואז ממ"נ אסורה דאי האי חזרה לא הוי חזרה א"כ נולד מאתמול שהוא שבת דהא יוצאת רובה מתחילה בשבת והוי לידה גמורה בשבת וא"כ אסורה ביו"ט שלאחריו משום הכנה דרבה וא"כ יש לגזור בזה בלידת יו"ט דעלמא ללידת יו"ט אחר שבת [באופן הנ"ל שיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה] והכל הוא ליום אחד וזה אסור מן הדין כמו דאמרינן בכל דוכתי גזירה יו"ט אחר שבת.
אמנם ר' יוחנן דמתיר היינו דלטעמיה אזיל דלית ליה הכנה דרבה וכמו דאמרינן בש"ס להדיא דר"י לא קאמר כרבה הכנה לית ליה ונולדה בשבת מותרת ביו"ט, משא"כ לרבה החולק על ר' יוחנן וס"ל הכנה ודאי דאסור משום דממה נפשך הנ"ל ולכך אמרינן ללישנא בתרא דרב ביצה עם יציאתה כולה נגמרה ולאפוקי מר' יוחנן והיינו הכל לטעם הנ"ל דלשיטתו אזיל דהוא ס"ל הכנה דרבה ולכך ליתא לדר"י, ושוב אין כאן כלל דרב ור' יוחנן הלכה כר"י דהא זו תליא בהכנה דרבה ובהאי הכנה דרבה הלכתא כרב לגבי ר' יוחנן ולכך השמיטו הרמב"ם, ולהיות דהאי דבדק בקינה של תרנגולת תליא הכל במילתא דר' יוחנן ג"כ כדאיתא בש"ס להדיא אף מזאת העלים הרמב"ם עין ממנו ולא זכרו כלל תחת לשונו ודו"ק.
והנה הרא"ש כתב דמותר ליקח ביצים מן הנכרי בליל יו"ט ראשון דרובם של זכרים עכ"ל משמע היכא דליכא רובן של זכרים כגון שנודע לו שבאותו מקום שדר בו הנכרי ליכא כלל זכר באמת אסור, ויש להבין דהא בש"ס דביצה דף ז' מבואר דאם לא בדק מערב יו"ט מותר אף בדספנא מארעא, ופירש"י ותוס' שם אפי' בדספנא מארעא רובן יולדות ביום ולכך תלינן דמאתמול היא נולדה וכן כתב הטור להדיא, ומהרש"ל ביש"ש כתב דדעת הטור להחמיר בביצה היותו דבר שיש לו מתירין דבעי תרי רובא רובן של זכרים ורובא של ספנא מארעא היולדות ביום והוא ג"כ נגד הש"ס דמבואר שם אפי' אין שם זכר אם לא בדק מותר בחד רובא לחוד היולדות ביום כמ"ש לעיל.
וצ"ל דהרא"ש איירי דהנכרי אמר לו שנולדה לו בלילה ומפני שהוא שלו לכך נאמן לאסור ועי' ביו"ד סי' קי"ב ובש"ך עיי"ש, או דידע דנולדה בלילה וא"כ לולא דרובן של זכרים היה אסור ואפשר דגם מזה איירי הטור וצ"ל ג"כ בדספנא מארעא ג"כ רובן יולדות ביום דעל רוב דזכרים לחודא אי אפשר למסמך כיון דעל כרחך צ"ל השתא דיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה וזה לא שכיח כמבואר שם בהש"ס, וא"כ אין לנו לסמוך אהאי רובא לחודא, לכך כתב הטור דאף דספנא מארעא ג"כ רובן יולדות ביום ותרי רובא נגד חד רובא לא אמרינן, אך זהו אי אפשר לכוון בדעת מהרש"ל הנ"ל דכתב דלכך בעינן תרי רובא משום דהוי דשיל"מ וזהו נגד הש"ס דמבואר דסומכין אחד רובא כי לא בדקו אף כי ליכא זכר בהדיה, לכן יותר נאות לומר דהרא"ש איירי דהנכרי אומר או דידע שנולדה בלילה ולכך צ"ל הטעם משום רוב זכרים, והטור משמע להיפוך דאיירי דאין אומר כך רק דידע דלית ליה זכר בשכונתו ולכך צ"ל משום ספנא מארעא ג"כ רובן יולדות ביום וק"ל [ועי' להלן בפרק ב' הלכה ו' בביאור דברי הר"ן בסופו].

תוכן העניינים

בינה לעתים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה