אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש מ דרוש ח לפרקי אבות

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש מ דרוש ח לפרקי אבות

חלק ב - דרוש לט דרוש ז לפרקי אבות

דרוש ח' לפרקים פרק קנין תורה. ר"ש בן מנסיא אומר משום ר"ש בן יוחאי הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם שנאמר וכו'. אחרי אשר חוברה לה יחדו בזו השנה פרשתנו זאת של נשוא עם פרקין האחרון דאבות, נתעוררתי לתת להם התקשרות מה במלתא דשויא לתרוייהו, דלאו בכל שתא ושתא קוראים אנו אליהם יעמדו יחד. ומהראוי אצל ההסתכלות בסודות תורתנו שתתעלה, לתת לב אל יחוסי הענינים הבאים זה אצל זה, כי מסדרן ואופן הצטרפותם לעולם נוציא למודים נחמדים ורמזים נפלאים מדריכים אותנו אל טוב השלמות. ואינו רחוק שיכלול זאת הכוונה המשורר ע"ה באמרו - משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י). ורצונו מה שבא בתורה ממשפטי ה', מלבד שהם עצם האמת מצד עצמם, עוד יש בהם מהצדק וטוב ההישרה בהיותם יחדו, מונחים ונאמרים זה אצל זה. כי האיש הנלבב יתעורר להשכיל להטיב למה נאמר זה המשפט האלהי אחר זה הקודם אליו ומה התייחסות יש ביניהם יחד, ויוציא מזה פרי תבונה להצלת נפשו. הן זאת לנו להעירנו בפרשת היום על מה שבאו בה מצות סמוכות זו לזו, לתת איזה סדר כללי להתחברותם לשיצדקו יחדו אלו עם אלו. כי תחלה בא הצווי על מנין הלוים, ומשם נעתק אל שלוח הטמאים, ומיד באה פרשת מעילה, ואח"כ פר' סוטה, וסמיך לה פ' נזיר וחתם בברכת כהנים, כי בלי ספק הלא דבר הוא:

ונאמר כי כאשר נרצה להתבונן על הסבות העצמיות המביאות את האדם לידי עבירה, נמצא שהעיקרית שבכלם היא מחמת הגאוה וגבהות הרוח, כי היא תגרום לאדם להתפקר, להיות הכל הבל לנגד עיניו, וממנה תוצאות כל גופי עבירות. וכמה הורו זה רז"ל בפ"ק דסוטה (ד ב) באמרם, תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה) א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז, כתיב הכא תועבת ה' וכתיב ההם ולא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז כו). ור' יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר שנ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (שם ח יד). וראוי לדייק באריכות זה הלשון כל אדם שיש בו גסות הרוח, כי היה מספיק לומר כל הגס רוח וכו'. ומה בין עע"ז לכופר בעיקר:

ויראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב למה תלה הגבהות בלב, יאמר בסתם תועבת ה' כל גבוה או כל גאה, לכן פירשו כי כוונת הכתוב בזה לפי שיש שני מיני גאים. הא' הוא אשר לו גאוה מפורסמת שמסכמת גאותו עם מעשיו ודבורו, את הכל עושה בגאוה וגאון, ודרך רע הוא זה בלי ספק. אך יש עוד דרך ב' רע ומר ממנו והוא אשר לו גאוה מסותרת בתוך קרבו, ומראה בחוץ ענוה ושפלות נמרצה, אם כדי לרמות הבריות ואם שמרוב גאוה עושה כן, כי בז הוא להתנהג בגדולה בחשבו שכל זולתו הוא פחות ממנו ואינו נכנס בערכו, ואין ראוי להורות מעלה ורוממות אלא אצל גדולים למען יחשבוהו ויגדל ערכו בעיניהם אבל עם הפחותים מה הם שישתדל להתכבד אצלם: וע"ד זה אני רגיל לפרש - גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט כג), יאמר יש גאוה באדם אשר תסבב לו להשפיל את עצמו, כי מעצם רום לבבו עושה עצמו שפל, בחשבו שאין כבודו להתגדל בשפלים ולכן ידחה ויסרב הכבוד הנעשה לו מזולתו כי הבל הוא בעיניו. אמנם מי שהוא שפל רוח בעצמו, שרוחו בקרבו שפל ונדכה, הנה זה יתמוך ויעשה סמוכות לכבוד הנעשה לו שלא יתמוטט ממנו, יען הוא מחשיבו וחושש לאבדו, לאשר הוא מעצמו שפל בעיניו:

ולפי שאמר כי הגאוה היא סבה ומקור כל החטאים לזה אמר רשב"י כל אדם אשר הגסות הרוח ישנו בקרבו, שמור בתוך עצמו ואינו מתראה בו לחוץ, הרי זה בלי ספק כעובד ע"ז, כי הוא מעותד ונכון למועדי רגל העבירות כלן, וקל בעיניו לחטוא בהנה מרוב זדונו וגאונו. ור' יוחנן דידיה הוסיף כי המין הזה הפרטי מהגאוה המסותרה יש בו עוד מההפסד, כי בהיותו מסתיר גאותו בפני הבריות והיא צפונה בלבו, הרי הוא כאלו יחשוב ח"ו שאין ה' רואהו וכופר בעיקר מציאותו, וע"כ אומר שמא יראני שום אדם ואינו אומר שלא יראני הקב"ה. והוא ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (דברים ח יד) כשלבבך במצפוניו הוא מתרומם, הנה זו הוראה היותך שוכח את אלהיך כי הוא יודע תעלומות לב, וזהו לדעת ר' יוחנן תועבת ה' כל גבה לב, שאין פירושו כמו שמובן מדברי רשב"י שה' מתעב כל גבה לב, אלא הכוונה שהגבה לב הוא מורה כאלו ח"ו יש בו תועבת ה' שהוא תועב וכופר בעיקר, במה שמדמה להצפין גבהותו בלבו ולהעלימה מעין כל:

ולפ"ז מידיעת ההפכים יתבאר שתרופת כל תחלואי הנפש להדריכה אל היושר והמעלה בכשרון המעשה, היא החשובה שבמעלות המדותיות אשר זולתה לאפס ותהו נחשבו כל האחרות, הלא היא ההכנעה ושפלות הרוח לבלתי רום לבב אנוש לשום סבה אפשרית. ומאן דדא ביה יוכל לומר בטח כי כל השלמיות כלם נקבצו באו לו, אם בעיון ואם במעשה, להיותם מפתח להכנס בשני שערים אלו. אם בעיון, בארו החכם ע"ה באמרו - מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה (משלי יח ד). והוא מיוסד על דבריהם ז"ל (תענית ז א) למה נמשלו ד"ת למים מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך כך ד"ת וכו'. וע"כ אמר שלמה ע"ה כאשר יהיה האיש עניו מאד, ויורה זה במה שדברי פיו יהיו בשפלות ונמיכות רוח עד שיצדק עליו לומר שהם מים עמוקים ונמוכים לתכלית השפלות והענוה בהן, הנה זה יהיה נחל נובע מקור חכמה, כי יתקבצו אליו ד"ת ויפוצו מעינותיו חוצה מרוב עיונו. ואם במעשה, כדבריהם בשלהי סוטה ענוה מביאה לידי יראת חטא. ומייתי בירושלמי פ"ק דשבת (ה"ג) בפסוק עקב ענוה יראת ה' (משלי כב ד), ואמר שם ר' יצחק בר"א מה שעשת חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י) וכתיב עקב ענוה יראת ה'. ירצה לפי פשוטה להגדיל מעלת המדה הזו המשובחת, כי היראת חטא שהיא תכלית השלמות במעשים ובה תתפאר החכמה ויהיה לה קיום והעמדה כדברי התנא ע"ה (אבות ג יא) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וזה הוא ראשית חכמה יראת ה', הנה זו היראה עצמה אינה במדרגת התכלית בעינו ועיקרו אם לא בהיותה מקושטת ממעלת הענוה, באופן שתהיה הענוה עיקר אצלה, ויראת חטא בערך עקב אצל הרגל. ואולם מה שיורה היות באדם מדה זו בקנין בסימנים מובהקים, בארו הרב החסיד ז"ל בשער הכניעה כשיראו בו דברים אשר כלם כשנסתכל בהם נמצאם כלולים בב' סוגים. אם בהיותו במצב הגדולה והצלחה או הכבוד והשבח וכיוצא, שלא יעשה כל זה בו שום התפעלות להתגאות בעצמו. ואם בהיותו בהפך, מוכה ומעונה או יפגענו פגע בממונו או באיזה מקרוביו או כשיכעיסוהו ויבזוהו, אם על כל זה יגביר השכל על החרדה ולא יעיז פניו להטיח דברים חלילה או להשיב חורפו דבר בגאוה ובוז, אלא יקבל הכל בסבר פנים יפות זה הוא באמת העניו האמתי:

ואצלי על אלו נתכוון הנביא ע"ה כשאמר בשמו יתב' - כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל (ישעיה ב יב), וכבר נודע מה שפירשו הראשונים ז"ל בטעם זה הכפל. ואני מפרש עם מה שאמרנו שיעד הוא יתברך להנקם מאותם אשר נשתקעו בתכונה רע של הגאוה בהתפתותם על אחת משתי הסבות האמורות. אם על אשר הוא גאה ורם, שבהיותו ברום המעלות והגדלות סבב לו היותו גאה. וגם על כל הנשא ושפל, שלסבת היותו שפל המצב הוא מתנשא לבלתי סבול השפלות ההוא, כי יראה בעיניו אינו ראוי לכך, ושנתעלתה מדרגתו מהיותו בשפלות ההוא. אמנם הוא מבואר כי המין הראשון הוא יותר עצמי תמידי וכולל להיות נזוק ונכשל במוקש הגאוה, מחמת הרוממות ושופע הגדולה:

הנה כי כן כאשר עתה ישראל נתעלו ברוממות ראש ממנו ית' בהקמת דגלים, והיו מן אז והלאה כל מוצאיהם למסעיהם ביד רמה ובהתנשאות מעולה גדולה וכבוד נושאים נסו יתברך, ע"כ בא יתברך לתקן את אשר יוכל לעוות ח"ו תוקף הגדולה הזאת, פן יגרום תבואם רגל גאוה וממנה יתהוו חטאים גדולים, ורצה להרחיק מרחק רב מלהכשל ברשת גבהות הלבב, כי בהבטל הסבה ינצלו ממקרי פגעי העונות הנמשכים ממנה. וכמאמר המשורר ע"ה - אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני (תהלים לו יב), דקדק לבלתי שמור סדר אחד בשתי החלוקות, שלא אמר בשניה ואל תנידני יד רשעים. כי כוונתו לומר העיקר אשר אני צריך אליו להזהר מאד בכל מאמצי כחי, הוא שאל תבא אצלי רגל הגאוה, באופן שתתרחק ממני ולא תמצא בעצמי שום חלק ממנה. ואולי רגל ישמש כאן כפי שתופו לסבה כנודע. כי אמנם אם לא תבואני סבה זו של הגאוה, שהיא עילת כל העבירות, כבר אני מובטח ונכון לבי שיד רשעים אל תנידני, לא יהיה בי שום התנועעות לעשות מעשה הרשעים, כי כבר נתבטל המעורר הגדול לחטא שהוא חטא גאוה. כי באמת שם נפלו פועלי און, שם באבן נגף הגאוה הנזכר נפלו פועלי האון כי נכשלו בה, וממנה נמשכו כל החטאים עד שלא יוכלו קום מההסתה וההדחה הבאה משרש הגאוה. ולמען לא יהיה בישראל שום רושם מזה רצה ית' לשרש אחריה ולעקור את כל הדברים המביאה את האדם לידי גאוה ולבטלם מהם, כי יראו הבל המה מעשה תעתועים:

ובחפשנו אמתחות יסודות הגאוה על מה אדניה הוטבעו, כבר כבש לנו את הדרך והקל מעלינו הטורח הר"ר מוהררי"א ז"ל בנחלות אבות על משנת (אבות ד ד) מאד מאד הוי שפל רוח וכו', בהניחו שבע סבות לחלי הגאוה. אחת מהנה נשיאות המשפחה בבואו ממשפחת רם בן חכמי קדם ירום לבו מאדוניו ויאמר מי ישוה לי, רפואתו ליתן לבו כי המתים שכבר מתו, אם קנו כתר שם טוב במעשיהם הטובים והוא אינו הולך בדרכיהם, לא בלבד הם לא יועילו לו להאיר אפלת חסרונו, אלא הוא יזיק להם להחשיך זהר מעלתם בדרכיו המקולקלים. ומעשה דר' עזרא בר בריה דר' אבטילס (מנחות נג א) יוכיח שאמר ר' פרידא אי בר אבהן ולאו בר אוריין הוא אשא תיכליה: ועל הענין הזה בא בראש פרשתנו מצות מנין הלויים ומנוי עבודתם בחלוף מדרגתם. כי עם היות שלשתם גרשון קהת ומררי יוצאין מחטר אחד וראש יחוסם אחד שנתעלה שבטו ונבחר מיתר השבטים, עכ"ז אין מנוים שוה. וגם לא נשמר בזה לתת המעלה הגדולה לבכור, אלא כל אחד משלשתם נתמנה ונבחר כפי מה שנתעלה בשלמות עצמו, ולפיכך קדמה מעלת קהת השני למעלת גרשון הגדול ממנו. ורצה ית' להודיעם כי המעלה הנתנה להם בפרטות אינה מפני היחס והמשפחה אלא לפי מה שיש בהם מהשלמות, ועז"א - נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם (במדבר ד כב), ופשוטו ידוע שגם הם חוזר לבני קהת האמורים בפ' הקודמת, אך אפשר לומר אל יחשבו ירימו ראש ויהיו מעולים בעבור כבוד משפחת בית אבותם הנשאים אע"פ שהם עצמם לא יהיו כן, אלא נשא את ראש בני גרשון יהיה נשיאות ראש ומעלה וכבוד לבני גרשון, כאשר גם הם לבית אבותם למשפחותם, כשהם יהיו גם כן נמשכים ומתייחסים לבית אבותם שילכו אחריהם ויעשו כמעשיהם, ואז יהיה כל אחד מהם בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי, אבל בלאו הכי אין כל מאומה בידם:

הסבה השנית לגרמת הגאוה, הוא היופי וקלסתר הפנים. כי בראותו עצמו נחמד למראה בקומתו וצביונו ותאר אבריו יגבה לבו ויפחז עליו יצרו. ורפואתו שיעריך יפיו החיצוני עם כעורו הפנימי וטנופת מעיו ושתן כיסו, שאלו ראה כל זה על שלחנו היה בעיניו נמאס, ויזכור העפושים המתילדים בגופו כנים ופרעושים ונגעי בני האדם אשר יעלה בשרו גילדי גילדי טינרי טינרי, וסופו בא לידי מיתה יבאש גופו ותכסהו רימה ויהיה משחת מאיש מראהו, אז יכנע לבבו ולא יביט אל מראהו ואל גובה קומתו. וע"ז בא הצווי השני צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (שם ה ב), למען ישגיחו כמה נתעב ונאלח הגוף הנגוף הזה, ויהיה להם מאוס מראות המצורעים מלאי נגעים, והזבים אשר הוא עבר דרך אותו המעבר, והטמאים לנפש אשר נטמאו על מת, ואז יכנע לבבם ולא תשלוט בהם הגאוה:

וספר הכתוב - ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל (שם ד). והוא מבואר הכפל, כי כיון שאמר שעשו כן בני ישראל וכי שלחום מה זה חזר לומר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו. אמנם יאמר כי למה שה' צוה להם הפעל עצמו לשלוח אותם, והכוונה והתכלית בזה להכניע החומר בל יתגאה בשביל יפיו והדרו, שזה בארו ודבר אותו למשה ע"ה, העידה התורה כי שניהם עשו בני ישראל. תחלה עשו בפועל ששלחו אותם, ועוד ג"כ כאשר דבר ה' אל משה, שיהיה זה מניע להשפיל גאונם מיופי תמונתם, כן עשו בני ישראל, כי ראו לקחו מוסר ושמרו הכוונה המבוקש:

סבה שלישית ועצומה היא אצל האנשים, והוא העושר והצלחת הנכסים, כי בראות האדם היותו מלא על כל גדותיו מרוב כל הון יגבה לבו ויתקיים בו ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך [וגו'] ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (דברים ח יג). ורפואתו יחשוב היות העושר בלתי מתקיים באדם, וכמה צרות באות על העשיר בעבור עשרו, ואולי יצבור העושר לרעתו. ויצייר בדעתו כי מאומה אין בידו משלו, שהכל ממנו ית' ואינו אלא פקיד ונאמן על אותו הממון לפרנס בו עניים, שהם שלוחיו יתברך הבאים בהורמניתא דידיה. כדרך הסוחרים השולחים ממונם לפקידיהם במקום אחר, אשר ע"י כתב חלוף מסדרים יפרעו סך כך לפלוני מהממון שיש להם שם, והפקיד יחוייב לפרוע ככל הכתוב בפיתקא ההיא. ואם אולי המביא הפתקא אחר שקבל המעות יברח עמהם ולא יביאם אל בעליו, אין לפקיד בזה כי אם להראות הכתב חתום מיד בעל הממון כי על פיו נתנו לשלוחו. ואם ימאן מלתת לו ה"ז פושע ומועל בחיובו. כן העני בא בשליחותו ית' ומראה כתב ידו פ' נתון תתן לו (שם טו י) הענק (תעניקנו) [תעניק לו] (שם יד) וכיוצא. וכיון שממונו יתברך בידינו, ואנו מחזיקים היות זה עני, מחוייבים אנחנו ליתן לו. ואם אחר כך נמצא רמאי והולך בדרך לא טוב, אנו את נפשנו הצלנו, ועל כתב ידו יתברך סמכנו:

וכבר יומלץ ע"ז מה שאמר המלך דוד - כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דהי"א כט יד), כל מה שיש לנו הוא שלך ואנו פקידיך, ואשר אנו נותנים בעבורך מידך נתנו לך, מחתימת ידך וממה שכתבת עלינו וצויתנו לתת נתנו לך, אשר אם ח"ו לא עשינו כן היינו מועלים מעל. ואם בממון אשר הוא אצלנו כך כ"ש וק"ו שאין לשלוח יד בממון חברו ולגזול ח"ו. וממנו נקח עוד ק"ו אחר, אם המועל בשל חברו תאשם הנפש ההוא ויתחייב בקרן וחומש כ"ש המועל אצלו ית'. וע"ז באה פ' מעילה לגדור גדר לבעלי הממון, אל יתגאו לרדוף אחריו ויסתפקו בשלהם מבלי נגוע בממון זולתם. ומן הכל יתנו לכהן שהוא שליח ה' החלק המגיע לו, וממילא ג"כ לעני שהוא כיוצא בו. וע"ז סיים ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (במדבר ה י), חתם בהודעת האמת בענין הממונות. כי הפתאים יחשבו שהממון אשר להם בביתם ובחומותם הוא שלהם ומה שיוציאו החוצה לתת לקדש ולשלוחי ה' הם משוללים ממנו ואינו עוד שלהם. והוא ממש להפך, כי אשר לאיש כמוס עמו חתום באוצרותיו אינו שלו, אבל מה שיקדיש ויתן לה' או בעבורו, הוא שלו באמת. וזה הוא ואיש את קדשיו לו יהיו, מה שהוא מקדיש הוא ודאי שלו ומה שהוא נותן לכהן, לא נשאר נעדר ממנו, אלא אשר יתן לכהן לו לנותן יהיה. וא"כ אל יתגאה בממון שאינו שלו:

הרביעית רוב הקרובים, כי יראה רבים מבני משפחתו קרובים אליו מוכנים לעזרתו לכל המצטרך אליו, יתגאה לחשבו כי זה יספיק לשיקיימו הכל את דבריו ולא ישנו את תפקידו, כי יקומו כל קרוביו מקצה לתמכו ולסעדו אפי' שלא כדין. רפואתו שישים אל לבו כי בזה יהיו הם סבת מפלתו להרחיקו מקרבת אלהיו הקרוב אליו כי קרוב ה' לנשברי לב. ויסתכל כי לא לנצח יהיו נאמנים באהבתו ועבודתו. ובעודנו באבו ברוב עשרו יתקרבו אליו, ואם יתחיל לנפול ישנאוהו ויתרחקו ממנו כמטחוי קשת, וסוף דבר אין מי שיוכל להמלט מהבגידה. ואיזה קרוב יותר עצמי יש באדם מאשתו שאר בשרו אשר היא עצם מעצמיו וחלק ממנו פלג גופו, ועכ"ז כבר יביא הזמן מקרה תבגוד בבעל נעוריה ומעלה בו מעל להמיר אהבתו באחר, ואיך א"כ ישים בטחונו בקרובים אחרים שאינם מגיעים לגדר זה מהקורבה:

וזה הוא מה שאמר כמתמיה - איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (שם יב), ואם היא מועלת כ"ש זולתה מהקרובים וא"כ אל תבטחו בקרובים:

ויש עוד ג' סבות אחרות להתגאות בהן והן החכמה והגבורה והכבוד מהממשלה וגדולת האדנות, ועל שלשתן בא פרשת הנזיר בג' אזהרות - מכל אשר (יצא) [יעשה] מגפן היין [וגו'] לא יאכל (שם ו ד), תער לא יעבור על ראשו (שם ה), על נפש מת לא יבא (שם ו). נודע שהגבורה באה מתגבורת הדם האדומה פועלת בבעלי הכח, והמבוא הגדול לתת עוז ותעצומות לאדם הוא היין. זכר לדבר הוי גבורים לשתות יין (ישעיה ה כב), שלסבת שתותם יין הם גבורים. כי זה הוא אחד מהטעמים שרצה יתברך יהי שמשון נזיר, כי לאשר היה מעותד להיות גבור חיל בכח משונה אלהי לא טבעי, לכן צוה ינזר מן היין ולא תהיה לו בו שום התחלה אפי' מן הבטן, למען לא יתלו גבורתו אל הטבע מחמת היין. ע"כ לבל יתגאה האדם בגבורתו, צוה לנזיר הרוצה להיות פרוש ונבדל מעניני העולם שיזיר עצמו מן היין, למען החליש כחו ולא תזוח דעתו עליו בעבור הגבורה. ועל החכמה, יגדל פרע שער ראשו, כי נודע ע"פ הטבעיים היות שער הראש למחסה ולמסתור אל המוח לשמרו, ולפיכך יגדל שער ראשו, כי ידע בחלשת שכלו היותו מעותד אל כמה מקרים עד שהוא צריך שמירה גדולה, ואיך יתמוך ויבטח על חכמתו היוצאת ממנו. ועל הממשלה והשלטנות, צוהו לא יטמא למתים, שיסתכל תכלית עפוש האדם עד שנבלתו מטמאה אפי' באוהל אחרי מותו, ואיש אשר אלה לו לעצמו איך יתגאה בשלטנותו ואין שלטון ביום המות:

ולא אחשוך פי מהתעוררות הרגשתי בענין נזירות שמשון ע"ה שנאמר לאמו אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה וגו' ומורה לא יעלה על ראשו (שופטים יג ד). כי מהג' דברים שנאמרו לנזיר באר שהא' שהוא השער ינהוג הוא בעצמו שהוא מורה לא יעלה על ראשו, אבל האם אע"פ שהיא תגלח שערה אין בכך כלום, כי הגלוח שלה לא יעשה שום רושם בו, ולכן לא באה עליה שום אזהרה על זה כלל. ובאחר שהוא היין אם היא תשתה אותו גם הוא יהיה נזון ממנו, ולפיכך הוזהרה היא מן השתיה ממש כאלו היתה היא עצמה הנזירה. ואולם ענין הטומאה נצטותה בה למחצה, שלא הוזהרה לבלתי הטמא למת אבל צוה עליה שלא תאכל כל טומאה. וזה אצלי מיוסד על הסוגיא שבפ' בהמה המקשה דטהרה בלועה אינה מטמאה, הילכך אע"פ שהיא תטמא למת לא תטמא העובר שהוא בלוע במעיה, אבל אם תכנס בה טומאה בלועה, אז תגע בעובר שהוא גם כן בלוע ותטמאנו, והוא כשתי טבעות בלועות. ולחומרת הנזיר המופלא הזה, ירצה הכתוב שהטמא יטמא את הטהור כדהוה ס"ד התם וכ"ש למאי דמחלק שם בעובר, עיין שם הסוגיא, ובעבור זה אמר לה אל תאכלי כל טמא:

ונחזור לעניננו כי אחרי אשר סיים הוא יתברך לפרט שבעה מיני פורעניות אלו שהם שבעה סבות גורמות הגאוה, ורמזם בפרשיות הנדברות, בא עתה לכללם יחד בפרשת ברכת כהנים (במדבר ו כב), להעיר להם אזן יכירו וידעו היות הכל תלוי בו ית', ממנו יתד ממנו פנה באלו ההצלחות. אם ברבוי הממונות, יברכך ה', הוא ית' בלבד יוכל לברך אותך בשופע עשרך כי ברכת ה' היא תעשיר ולא זולתה. ואם בגבורה, וישמרך, אל תחשוב כי גבורתך ועוצם כחך יצילוך מידי אויביך אלא מאת ה' באה לך השמירה. ואם בחכמה, יאר ה' פניו אליך, הוא יתברך נותן לך הארה בידיעתו כי חכמת אדם תאיר פניו ויתרון החכמה כיתרון האור, הנה אור זה ממנו יתברך ויתעלה שמו בא, וכאמרם ז"ל (ספרי שם) יאר ה' במאור תורה וגו'. ואם מתואר פניך שאתה מוצא חן בעיני כל רואיך ליפיך וטוב תמונתך, ויחונך, הוא ית' הנותן חנך בעיני הבריות. ואם מיחס המשפחה, ישא ה' פניו אליך, דע לך שאין ה' נושא פנים אלא אליך בשביל עצמך, לפי מה שהוא מביט ורואה היותך אתה מצד עצמך ולא מצד יחס אבותיך. ואם מצד הקרובים שיסייעוך לבל ימרה איש את דבריך וישלימו הכל עמך, גם זה הבל כי ה' יתברך הוא אשר ישים לך שלום ולא קרוביך. ואם מצד השלטנות שאתה מושל באחרים ונתנך עליון עליהם והם כפופים תחתך, לעומת זה ושמו את שמי על בני ישראל, יחתו מפני שמי הגדול וישימו את שמי עליהם לאדון ומושל, ויכירו שלטנותי על כלם. ובהתבוננם כל השבעה הדברים האלה אז אני אברכם, אשפיע עליהם ברכות כי יהיו כדאים לכך, יען ודאי לא יתגאו ולא יבאו לידי חטא ויהיו בהם אלו ההצלחות לטוב ולא לרעה:

והוא מה שקיים ר' שמעון בן מנסיא ע"ה בברייתא שהתחלנו בה, הנוי והכח וכו'. רצה כי הדברים האלה בהיותם נמצאים אצל פחותי המעלה, לא יאותו להם כי הם מזיקים לעצמם שיגרמו יתגאו בהם ויגיסו את רוחם, וימשך מזה נזק לעולם, כי יחשבו לרדות ולהשתרר על כל זולתם. אבל אצל הצדיקים נאה להם וגם נאה לעולם, שהצדיקים יתקשטו באלו המעלות, כי הם יתנהגו בהם כפי השכל והדת ולא יגיסו דעתם, באופן שלא יוזקו חבריהם. והדברים מבוארים, כי הנוי הוא היופי והדרת התמונה, והכח הוא הגבורה וההתאמצות, והעושר הוא רבוי הממון, והחכמה היא השפעת ידיעת המושכלות, והשיבה היא מה שיביא את אדם לזכור מהדורות שעברו ולידע לאחור יחס אבותיו ואבות אבותיו, שזה אמנם ידעהו האדם לפי רוב השנים אשר בו. והבנים הם הקרובים אליו, כי יראה רוב בניו הסמוכים אצלו סביב לשלחנו, והכבוד שיכבדוהו הבריות להיותו שליט ושר עליהם:

והעיד התנא כי כל אלו נתקיימו ברבי ובבניו ע"ה, לומר שבהיותם ביד אחרים שאינם משתמשים בהם כפי שלמות המעלה הנה אם ישיגום ויחזיקו בהם זמן מה, לא יתמידו בקיום והעמדה, אבל ברבי ובבניו נתקיימו בקיום מתמיד בלי הפסק, כי לא עשו בהם שום רושם להתגאות שיבואו לאבדם, אלא אדרבא הוסיפו בהם ענוה ונמיכות רוח. ומדעת ראש יחוסנו אברהם אבינו ע"ה היה בהם, שנאמרו בו כמה וכמה מעלות טובות והצלחות מופלגות, וכשבא ללמד סנגוריא על אנשי סדום ועמורה אמר לפניו ית' - הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), כאלו יאמר עם היותי עתה עסוק לדבר עמך ית' שמך שאין לצייר מעלה רמה ממנה, ובעסק מצוה רבה להשתדל בהצלת כמה נפשות רבות, לא בעבור זה גבה לבי כלל, כי אדרבא אני מחשיב את עצמי לעפר ואפר אפילו בעת ובעונה הזאת, והאי באמת ענוה מופלגת והכנעה עצומה ראוי ללמוד ממנה:

ואולי בעבור היות נמצאת מדה זאת בתכלית השלמות באבינו זה הקדוש ע"ה אמר הכתוב אצל מרע"ה והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב ג), וכבר יראה מבואר היתור אמרו אשר על פני האדמה. אמנם יאמר איני רוצה עתה להכנס בהבחנה גודל ערך הענוה שהיתה במרע"ה לגבי הענוה שקדמה לאברהם קדוש אשר בארץ הוא ע"ה כי אולי שקולות הן, אבל זה אומר בטח שמכל האדם אשר הוא היום על פני האדמה, עם היות דור זה דור דעה, ודאי היה משה ע"ה עניו מאוד מכלם, אבל מהאדם שאינו על פני האדמה שכבר מת, כמו אברהם אבינו ע"ה, לא אמר היות משה עניו מאוד ממנו, כי באמת גדלה מאד ענותנותו באמרו אנכי עפר ואפר בעת ובעונה ההיא: ואמנם במה שאמר והאיש משה ולא הזכיר שמו לבדו וברבוי מלת כל, אני אומר שירמוז הכתוב למה שנודע מהמוסר הנאות של אותו החכם אשר שאלוהו במה היית אדון לכל בני דורך, ואמר מפני שלא פגע בי אדם שלא ראיתי בו מעלה יתירה עלי. אם הוא יותר חכם הוא יותר ירא שמים, ואם יגדל בשנים ירבו זכיותיו, ואם רך עונותיו מעטים, אם הוא עשיר מצאה ידו לעבוד הבורא, ואם הוא דל או חולה יש לו מעט מהדברים החמריים ולא יתגאה בהם, ולא זזתי לכבדם כלם ולהכנע להם, ובזה הייתי אדון להם. וזה אמרו והאיש משה, כי מלת איש נאמר על האדנות כמו (אבות א ג) איש סוכו, (שם ד) איש צרדה, (שם ה) איש ירושלם, וכן מי שמך לאיש (שמות ב יד). וירצה מה שהיה האיש משה שנעשה איש ואדון על הכל, הוא להיותו עניו ושפל בעיניו מאד יותר מכל איזה מין האדם אשר על פני האדמה, כי כל איזה אדם שיהיה היה מחשיבו ליותר מעולה ממנו ושהיה לו יתרון עליו, ולפיכך היה עניו אצלו ומכבדו ובאופן זה נעשה מרע"ה איש אדון וגדול על כלם. אשריו שזכה לכך. ככה יזכנו ה' לעבודתו ויקרבנו לימות המשיח, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה