בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו
חלק ב - דרוש לט דרוש ז לפרקי אבות
דרוש ז' לפרקים בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. שלשה למודים נחמדים הודיענו זה השלם ע"ה במאמרו הקצר הזה, ואם כי רבו בו פירושי המפרשים ז"ל. האחד להוציא מלב עמי הארץ טעות גדולה נשתבשו בו מיד במעשי המצות, והוא הסמכם על מה שאינם מבינים כוונת מאמרם ז"ל (סנהדרין קו ב) רחמנא לבא בעי ויחשבו הפתאים בהבנתם שתספיק לאדם היות לו חפץ נמרץ וחשק ראוי בעבודת קונו, ובהיות לבו נכון ושלם באהבתו ובהכרת גדולתו לא יצטרך אל המעשים החיצונים, כי מחשבה זו היא העיקרית ומה שירצה השי"ת. ובלי ספק נמשך זה להם מעצלה יתרה התקועה בקרבם, כי לא יחפצו לסבול עול טורח המעשה ויתנצלו בהסתפקות הרצון וטוביות הלבב כמאמר שהע"ה - תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך (משלי כא כה). אמר כי מי שהוא עצל ומתרפא במלאכתו מלאכת שמים אין לו אלא תאוה סתמי וחפץ על המעשה, הנה תאוה זו תמית אותו ותהיה סבת אבדונו, כי הוא בעצלותו אינו משים בפועל ובמעשה בידים הדבר שהוא מתאוה לעשות, בחשבו כי יספיק לו היותו מתאוה לעשות ועל כן כל עיקר התעוררתו מבקר לערב הוא היותו כל היום תמיד מתאוה תאוה זו מבלי שום פועל חיצוני. אמנם הצדיק יתן אל עצמו מה שהוא מתאוה מהמעשה הטוב, ואינו חושך עצמו מהפועל העמל והיגיעה. כי באמת שקר נחלו האמללים האלה, שלא החפץ והרצון לבדו הוא תכלית האושר אלא עיקרו להביאו לידי מעשה, וכל תאוה בלי הצטרפות הפועל החיצוני כאין היא נחשבת:
ועל זאת הכוונה מה שאז"ל בהאשה נקנית (מ א), אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל ש"ש בפרהסיא. וכתבו בתוס' שר"ח ז"ל פי' ח"ו שהותר לו לעבור עבירה, אלא כך אמר ר' אלעאי יגיעת דרכים והאכסניות ולבישת שחורים מבריח יצר הרע ומונעין האדם מן העבירה:
ולי אפשר שכוון ר' אלעאי לתקן בדבריו הד' סבות המונעים האדם מלהתעסק במצות, זכרם מוהרי"א ז"ל על משנת יהודא בן תימא, שהם מפני לעג הליצנים, מפני נטייתו אל הדברים החמריים ומפני העצלה והרפיון ומפני הפחד והאימה. וכבר דברנו מהם במקום אחר, ונתן התחבושת לכל אחד מאלו, ואמר שאם האדם רואה יצרו מפתהו ומתגבר עליו למונעו מעבודת בוראו, בהציעו לפניו ארבעת הסבות האלה כלם או קצתם, הוא ישתדל לבקש סותר כל אחד מהם לבל יחרוך רמיה צידו:
אם לראשונה מריב לשונות המלעיגים וליצני הדור אשר היו מכיריו ויאמרו עליו הראיתם בן פוטי זה אשר אתמול היה עמנו בסבת מרעות אוכל ושותה כבהמה ועכשיו ביותר הוא מתקדש ומטהר בפרישות וקדושה, או אם הוא נכבד ויקר גדר מעלתו בעיני ההמון ודואג פן עתה יהיה נקל ונבזה בעיניהם כטענת מיכל לדוד עליו השלום או בכיוצא בזה. לכן אמר מקביל לאלה ילך למקום שאין מכירין אותו, כי בזה בטלה טענה זו, כיון שאין איש יכירהו וידע מה שהיה קודם לכן, אם נקלה אם נכבד: ואם לסבה השנית מפני טרדת הדברים החמריים, רפואתה הוא שילבש שחורים ויתכסה שחורים שהם דברים מכניעים את האדם ומורים לו המיתה וההפסד וכליון החמר והגוף, וממילא אין לו לרדוף אחר הגשמיות:
ואם לסבה השלישית מהעצלה וההתרשלות אמר יעשה מה שלבו חפץ, ירצה לא יהיה מתפייס ומסתפק בחפץ הלב בתאות הרצון בלבד במה שנוגע לעבודתו יתברך מבלי הביא הדבר לפועל המעשה, כי מעצלותו מאנו ידיו לעשות, אלא יעשה מה שלבו חפץ, צריך שהדבר הטוב אשר יחפצהו הלב ויתאוהו יעשה אותו ממש בפועל ומעשה ויסיר מסוה הבושה ממנו:
ועל הרביעית מפחד ומגור שמא יעשו עמו רעה ויסתכן בנפשו, על זה אמר ובל יחלל שם שמים בפרהסיא, כנודע שכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג, אך אם יש בדבר שמץ חלול ה' חלילה, דהיינו כשהוא בפרהסיא, אז יהרג ואל יעבור אפילו על הקלה שבקלות כאמרם ז"ל (סנהדרין עד ב) אפילו בערקתא דמסאנא וכו'. וכמה יבא על נכון כפי פירושנו זה מאמרם ז"ל פרק היה קורא (יז א, כ"ה בע"י), רבי אלכסנדראי בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד גליות יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות חקיך בלבב שלם. ויש לדייק כי בשלמא היותו מתפלל לה' שיכניע המעכבים כדי שיוכל לעבדו ניחא, אבל הקדמה זה גלוי וידוע לפניך וכו' לכאורה לא תאות, כי נראה כאלו הוא התנצלות למה לא נעשה רצונו ית', ואנו אומרים שחפצנו הוא נכון ומזומן אלא שאין אנו יכולין מפני העכובים. ונראה שאין זה דבר ראוי, אלא אנחנו חייבים תמיד להאשים את עצמנו ושבא החסרון מצדנו, כאשר נודע מההבדל שהיה בין שני המלכים שאול ודוד ע"ה, כי עם היות שניהם חטאו ושניהם התודו על עונם ואמרו חטאתי, מ"מ דוד נתקבל ושאול לא נתקבל. ואחד מהטעמים הוא כי שאול כשהתודה בקש עליו התנצלות ואמר חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם (ש"א טו כד), כאלו רצה להקל האשמה ולתלותה בטבע אל ההכרח, אבל דוד ע"ה שלא אמר אלא בקצור דברים חטאתי לה' (ש"ב יב יג), שיחס העון על עצמו מכל וכל ולא נתן שום התנצלות לתלות הדבר אל נטיית יצרו וחמרו וכיוצא, מיד אמר לו הנביא ע"ה גם ה' העביר חטאתך וגו' (שם):
והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה - מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג). כי לפי פשוטו שמכסה פשעיו הוא שאינו מתודה עליהם היאך יצדק לומר בו שלא יצליח כי איזו הצלחה היה אפשר שתהיה לו מבלתי התודותו, ולא היה לו לשלול ההצלחה אלא אדרבא לומר דרך חיוב עונשו הכבד. גם ומודה ועוזב ירוחם קשה, כיון דברישא לא אמר אלא מכסה שהוא הבלתי מודה, מקבילו הוא ומודה ירוחם, דאלו ועוזב לא שייך דמעיקרא לא מיירי בשאינו עוזב ופשיטא דכי קאמר מכסה פשעיו לא יצליח הוא דאפילו עוזב לא יצליח כיון שאינו מודה. אבל הכוונה אינה על הנמנע מלהודות לגמרי, כי אם אותו שמודה על פשעיו אלא שנותן בהם איזה כסות עינים להקל מעליו אשמתו באיזה התנצלות שלא יראה פשע גדול, זה לא יצליח בהשגת הכפרה ההחלטית כמו שחשב בהודאתו זאת בזה האופן מהכיסוי, כי אין זה ממה שחפץ ה'. אמנם אשר הוא מודה מבלי שום יפוי וחפוי על הענין אלא עוזב אותו בסתם כמות שהוא, שאינו אומר אלא עצמות העון ומניח הדבר אל חכמתו ית' אל דעות להבחין פרטי הדברים, זה ודאי ירוחם כאשר היה לדוד:
וא"כ יקשה לר' אלכסנדראי מה זה שהיה רגיל להתנצל תמיד שרצוננו לעשות רצונך אלא שבא העכוב מפני השאור ושעבוד גליות, כאלו הוא מוסר מודעא בטענת אונס, כי אפילו יהיה הדבר כן אין לו להוציאו מפיו אלא יניחהו לשקול אל דעות ית' ויאמר בלבד דרך תפלה יהי רצון מלפניך שתצילנו משאור שבעיסה ומשעבוד גליות וכו'. על כן אני אומר כי זו היא הוראה גמורה על עצם התרשלותנו מעשות מה שאנחנו חייבים בעבודתו יתב', על דרך מאמר החכם החבר ע"ה כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצוים וכו'. כי אין ספק לא יספיק היות לאדם חפץ ורצון טוב לעבוד עבודתו ית' מבלי שיוציאהו אל הפועל כאשר אמרנו במעשה ממש, שאין מתקרבים אל אלהים אלא במעשים האלהיים וצריך על כל פנים לצרף המעשה אל המחשבה כל שבא מידו: והוא מ"ש המלך דוד עליו השלום לבנו - ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשהו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דהי"א כח ט). אמר בהיות לבבך שלם עם ה' אלהיך ונפשך חפצה ורוצה מאד בתאוה נמרצת לשמור מצותיו, אל תאמר שדי לך חפצך זה ויספיק לבבך הטוב עם שלא תפעלנו בפועל, אלא ראוי שתעבדהו עבודת מעשה ממש באותו הלב שלם ונפש חפצה, כי זה החפץ והרצון צריך שיראה החוצה במפעל ועשיה וכו'. והם דברי ר' אלכסנדראי ע"ה כמודה פשעינו לפני ה' במעוט השתדלותנו לעשות מה שאנו חייבים. הנה לא נוכל לכחד מה שאתה ית' רואה ולהתנצל במה שאין אנו עושים חובותינו לפניך ולתלותו מבלי יכולת מצד שעבוד גלויות, כי הוא גלוי לפניו שמה שיש בנו מענין עשות רצונך ושמירת מצותיך הוא בלבד הרצון והחפץ בלי שום מעשה, וזה לא מצד שום מעכב מכריח המניעה עכ"פ בהיותנו מוכנים ומזומנים לעשותו, כי אדרבא מי הוא מעכב שאור שבעסה יצרנו הרע שאינו מניח לנו לפעול ומאנו ידינו לעשות, ומזה נמשך אח"כ שבא גם שעבוד גליות עליו לעונש בהכבדת המניע, ונמצא שעיקר העכוב הוא תחלה מצדנו שהוא השאור שבעסה ואחריו בא העכוב מבחוץ משעבוד גלויות. ועתה אנו מתפללים יהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, ירצה אלו הגליות שמשעבדין אותנו יהי רצון שתכניעם עכ"פ בין שקודמים לנו לשעבדנו עם שאין אנו מקדימים לגרום זה, ובין מאחרינו שאנו מתחילין העכוב בשאור שבעסה והם באים אחרינו בשעבודם, מ"מ תכניעם למען נשוב לעשות חקי רצונך בלבב שלם, שבאותו הלבב שהוא שלם ונכון ורצוננו לעשות רצונך נעשהו ממש בפועל ולא נתהלל בתאות נפשנו בלבד. נמצא א"כ שעם היות עול שעבוד הגלות מעכב גדול בהשגת השלמות, זה נמשך מזה שהשאור והיצר שלנו מעכבנו מלעשות רצוננו הטבעי שהוא לעשות רצונו יתברך ובהבטל הסבה שהיא שלא לשמוע לעכוב השאור ורצונו ממילא יבטל המסובב שהוא עכוב הגליות, דהיינו בשנשנס מתנינו לעשות ממש רצונו ולא יונח לנו לרצון בלבד:
והתבונן איך אמר כל זה בפי' התנא עליו השלום (אבות ב ד), עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הזהיר לאדם שרצונו הטוב אשר הוא לעשות רצונו ית' יעשהו בפועל כאשר הוא חפץ למען גם הוא יתברך ימלא משאלותינו ורצוננו לטובה, כאשר הוא רצונו המוחלט תמיד להטיב לכל כי חפץ חסד הוא. וכ"ת איני יכול שרשות אחרים עלי, הגליות מעכבות אותי מלעשות רצונו יתברך, הנה בידך הכל כי אתה הוא הגורם וממך מתחיל העכוב, לפיכך בטל אתה רצונך הוא שאור שבעסה הכניעהו מפני רצונו ית', שאז הוא יתברך יבטל רצון אחרים והגליות הרודים עליך ומעכבים אותך, וזה מפני רצונך הטוב למען תשימהו בפועל בלי שום עכוב:
גם ר' נחוניא בן הקנה ע"ה לא נתרחק מזה כשאמר (שם ג ו) כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, שהקשו המפרשים ז"ל למה לא באר שכר אחר לחכמים המקבלים עליהם עול תורה כי אם שמעבירין מהם עול מלכות ועול דרך ארץ, ולמה לא יזכיר שימלטהו ה' מצרות אחרות או כמו שבא בשיר של פגעים, אשר מפני קושי זה נתעורר מוהרי"א ז"ל בנחלתו לפרש משנה זו שלא כדרך שאר המחברים ז"ל: ולפי דרכנו תהיה הכוונה לומר אל יתנצל האדם בבלתי קיימו התורה בטענות מי מעכב שאור שבעסה, כי אין זה אלא עצלה והתרשלות שאינו רוצה לשים צוארו תחת עול טורח המעשה ומאנו ידיו לעשות, באמרת המקבל עליו עול תורה, שהעול הוא קבלת העבודה בעבודת משא וטורח המעשה בלי רפיון, לזה יסתלקו ממנו שני המונעים, שהם עול מלכות הוא שעבוד גליות וג"כ עול דרך ארץ, הוא השאור והיצר הנמשך אחר דרך העולם ולא אל הדרך האלהי. ומי שפורק זה העול, שאינו סובל זה הטורח, ודי לו במה שרצונו לעשות רצונו, אז גוזרין עליו עול גליות ועול דרך ארץ. כי הוא ית' מתנהג ע"פ דרכו ומכביד עליו הגזרות, וממילא ימצא יותר מקום היצר הארציי להתעצל עוד לבלתי עשות, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והבא ליטמא פותחין לו:
וככה אני מפרש מה שאמר יתברך בתוכחות - אם בחקותי תמאסו וגו' לבלתי עשות את כל מצותי [וגו'] אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו' (ויקרא כו יד). כי באמת אף אני אעשה זאת לכם הוא קשה ההתוך ולא היל"ל אלא אף אני אפקוד עליכם וגו'. אכן במה שאמרנו יבא על נכון, כי אמר אלהים כיון שאני רואה שאתם מתרשלים ואינכם עושים מצותי, הנה הענין הזה עצמו שאתם גורמים לעצמכם שלא לעשות מצותי גם אני כמוכם אעשה זאת המניעה ממש לכם במה שאפקיד עליכם בהלה וכו', שיהיו לכם כ"כ חלאים רעים וצרות עצומות עד שתהיו מעוכבים על כרחכם מלעשות המצות: הנה כי כן צריכין אנחנו עכ"פ לשעבד עצמנו אל העול הזה להוציאו לפועל ולא תספיק מחשבת הרצון בלבד, כי שוא ודבר כזב הוא לומר לא יצטרך אצלי כי אם טוביות הלב ואין קפידא בשלמות המעשה. וכמתמיה אמר שהע"ה - מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), כאלו יאמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר באמת וישר יוכל לומר שבהיותו בלבד זך הלב וטהור הרעיון והמחשבה שבזה בלבד נשאר טהור ונקי מהחטא שהוא בפעל החיצוני, זה ודאי שקר מפורסם, כי הרצון בלי המעשה מאפס ותהו נחשב:
ואמנם המאמר הכללי רחמנא לבא בעי וכן אמרם מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה, אין ענינם מה שיבינו מכוונתם אלו הנרפים במלאכתם. אבל הוא מתבאר בפי' במה שאמרו בפ"ק דקדושין (מ א), מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ליראי ה' ולחושבי שמו (מלאכי ג טז). א"ר אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו'. נמצא שאין המחשבה בלבד נרצית לפניו יתברך אלא כשיש אונס על המעשה שאי אפשר לעשותו, אבל בלאו הכי אין מחשבת הלב כלום עד אשר יהיה טורח ויגע בפועל המעשה עצמו ונרצה לו לקבל עליו שכר. וע"ז אמר החכם ע"ה - התרפית ביום צרה צר כחכה הצל לקוחים וגו' כי תאמר וגו' (משלי כד י יב), ירצה כי מכלל המדות המעשיות הוא ההטפל האדם בגופו להצלת נפשות מסוכנות עם שיכבד הטורח, אך אתה התרפית ונתעצלת ביום צרה ולא רצית לעשות כלום לתועלת חברך, ודאי הכח שלך אבד עצמותו ומדרגתו ונשאר צר וקצר, כי מה שראוי לך לעשות הוא הפועל והמעשה. הצל הלקוחים למות והם מטים להרג, אם אתה תחשוך ותמנע מזה הצילם בכל מאמצי כחך, האמנם אם מה שתמנע מעשות פועל ההצלה הוא מפני שאין אתה יודע איך ובאופן מה תצילהו, שנסתרה ממך ונמנעה דרך הצלתו, באופן שכוונתך רצויה ולא באה המניעה מצדך, כי אתה חפץ ומתאוה לעשותה, אלא אתה מתנצל באמרך שלא תדע זה הענין היאך לעשותו, כי בלי ספק אין לך אונס גדול מזה. הנה הוא יתברך בוחן לבות ומכיר תוכיות נפשך הוא ידע באמת אם הדבר כך הוא שאתה אנוס מחסרון הידיעה, ואז והשיב לאדם כפעלו, הוא יתן גמול על הרצון הזה עם שלא יצא לפועל כאלו הוא פועל ממש, אבל ברצון סתמי בלי פעולה ואין שם אונס אינו ראוי לשכר כלל:
והוא מה שכוון בן הא הא ע"ה לפום צערא אגרא, לא בעבור המחשבה הערומה בא השכר אל האדם מבלי טורח ועמל, אלא השכר נמשך כפי הצער והיגיעה שמצטער במעשה המצות. וזהו ענין הלמוד הראשון:
והלמוד השני הוא, כי התכלית האמתי בפעולות המעשה ושמירת המצות אין ראוי שיהיה מכוון לשום מין שכר יהיה מה שיהיה, אפי' מהשכר הרוחני, רק כל ישעו וכל חפץ יהיה בלבד המעשה עצמו, ולא יתהנה כי אם מהתעמלו במצוה עצמה כפי מה שהיא. ויחשוב בלבו שלא יוכל להיות לו שכר גדול מזה, יען בזה משלים ומשיג התכלית אשר בעבורו נברא, שהוא לעבודת קונו יתברך. וכל הנבראים כלם לא ישיגו שלמות יותר גדול, כי אם בהיותם שומרים מה שהוא תכלית פעולתם ואליו יתנועעו תמיד בטבעם, ובו שמים כל חשקם והוא מנוחת תשוקתם בשמחות וגיל מבלי שום פניה אחרת, כאשר אנו אומרים בברכת הלבנה לקצת גירסאות, ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת וכו'. שבהיותם שמחים ושמים תכלית ששונם העשייה עצמה כפי רצונו יתברך, הנה הם בזה הפועלים האמתיים, והפעולה בעינה תוכל להקרא באמת פעולה. לאפוקי הפועלים לתקות השכר ולאיזו כוונת הנאה מופרשת מגוף המעשה, שזו אינה פעולת אמת והם פועלים בלתי אמתיים:
והסתכל כי בין תבין בזה כוונה נכבדה בפסוקי פרשת השמטה אשר יש בהם שני דיוקים ראויים להתעוררות. הראשון מה צורך לומר שש שנים תזרע שדך וגו' (ויקרא כה ג), כי הצווי אינו אלא על מניעת הזריעה בשנה השביעית, אבל היתר זריעת השש שנים אינו ממה שיצטרך, והיה מספיק לקצר ולומר ושבתה הארץ שבת לה' בשנה השביעית שדך לא תזרע וגו', כי בלי ספק היה מובן שהיא שנה שביעית משנות הזריעה, או יאמר מקץ שבע שנים שדך לא תזרע כמו שאמר בשמיטת כספים מקץ שבע שנים תעשה שמטה וגו' (דברים טו א). והב' אמרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' (ויקרא כה כ), שנתקשו בזה כל המפרשים ז"ל שהרי הנוהג שבעולם הוא לאכול בשנה הבאה ממה שנזרע בשנה הקודמת, וא"כ בשנה השביעית יאכלו ממה שקצרו מזריעת השנה הששית, ולא היה מקום לספק אלא מה נאכל בשמינית כיון שלא נזרע ולא נאסף בשביעית: אמנם יראה בעיני כי כוונתו ית' להשריש בלבנו כי כל עניני האומה הנבחרת הם מונהגים מהשגחתו ית' הפרטית, ואין להם שום שייכות עם המרוץ הטבעי שיצטרכו להתנהג בעבודת האדמה כדרך עובדיהם האנושיים, לתת לה איזה זמן של מרגוע ומנוחה לבלתי יחלש כחה, כי אין הדבר כן. דבר אל בני ישראל [וגו'] כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם (ויקרא שם ב), הארץ אשר אתם באים אליה אני הוא הנותנה ומידי היתה זאת לכם ע"י השגחתי, ממילא תדעו היותי משגיח בכל עניניה. ולא תחשבו תצטרכו לתת איזה שבות והנחה לתועלתה, כי אדרבא ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע וגו' (שם ג), ירצה השביתה והמנוחה האמתית אשר תשבות הארץ, היא אדרבה במה שתזרעו אותם ותקצרו תאספו את תבואתה וזו היא עונג דידה ואין לה מנוחה גדולה מזו להיותה עמלה ועסוקה במה שהוא לצורך מחייתכם, שזה הוא תכלית שלימותה, ולפיכך התעמלות זה הוא אצלה התענוג האפשרי. אך בשנה השביעית מה שצויתיך שתשבות אינו מכוון לעצמה רק לשמו יתברך, כפי הרמזים והסודות אשר במצוה זאת. ובאר הענין בתכלית באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (שם ו), כלומר השבת האמתי לארץ ומנוחתה הנכספת אצלה, הוא מה שנוגע לכם לצרככם להזמין לפניכם לאכול ולכל הנגררים אליכם, כי בזה משגת תכליתה כאמור. וא"כ שביתתה בשביעית הוא ענין רוחניי מאד נפלא מהמנהג הטבעי:
ועתה נמשך מזה הרגש עצמי, כוון בו באמרו וכי תאמרו מה נאכל וגו', והוא כי כיון שכל תכלית שלמות הארץ תלוי במה שהיא עסוקה וטורחת להוציא לחם לעבודת האומה לאכול לשבעה וזה עצם אושרה, א"כ תינח שהיא משגת שלמות ותכלית זה בששת שנות המעשה, אבל בשנה השביעית היא חסרת השלמות הזה ונמצא שלא השיגה בה תכליתה. וזה הוא מה נאכל בשנה השביעית, ירצה נחזי אנן מה הוא הדבר אשר נאכל בשנה השביעית שבו תשתלם הארץ, הרי אינו אלא ממה שקדמה זריעתו וקצירתו בשנה הששית, אבל בשנה השביעית עצמה אין בה לא זריעה ולא קצירה, וא"כ שנה זו של שמטה חסרה הארץ עיקר שביתתה כיון שאינה עמלה ולא עושה כלום לתועלת ישראל. ע"ז השיב שאם נתבונן היטב נמצא שהיא עמלה ועושה גם בשנה הזאת, וזה כי בשנה הששית לא תעשה כיתר השנים בלבד, אלא תוסף תת כחה בהעדפה יתרה שתוציא תבואה רבה בכמות וחזקת הטבע בריאה וטובה כ"כ שתספיק לשלש השנים, ונמצאת בזה כאלו היא עושה ופועלת בשלש השנים, אלא שהיא עושה את הכל בפעם אחת, וכבר יצא ידי חובתה בהשגת תכליתה לכל המצטרך שנה בשנה:
ואם בדברים הדוממים ובלתי מדברים וחסרי ההרגשה כן, כ"ש האיש הנלבב המכיר ויודע עצם חובותיו אצלו ית', כי בלי ספק יחוייב לצייר בדעתו היות טרחו ועמלו הוא תכלית שכרו, ואין לו להתאוות תגמול גדול ממנו, כאשר פירשתי על פסוק כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד יא):
ואיתא פ"ק דברכות (ח א) אמר ר' חייא משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי ירא את ה' (תהלים קיב א) ואלו גבי הנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (שם קכח ב) אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולגבי ירא שמים וטוב לך לא קאמר. ורחוק הוא להבינו כפשוטו שהנהנה מיגיע כפיו יהיה יותר חשוב מהירא שמים. ולומר שזה הנהנה הוא ג"כ ירא שמים כאשר הבין הרב בעל ע"י ז"ל, נראה דאין זה במשמעותו. ועוד ראוי לדייק שהטוביות אשר בנהנה מיגיעו אינו מצד מה שמתהנה אלא מפני שהוא עמל ויגע, וא"כ היה ראוי שיאמר גדול היגע ליהנות. וגם כפי' אמרו ולגבי ירא שמים וטוב לך לא קאמר נדחק הרב הנזכר ז"ל לאשר כמו זר יחשב להעלות על לבו שלא נכתב וטוב לך אצל ירא שמים להורות שאין לו מטוב העוה"ב:
ונאמר בפירושו היות הכוונה מה שאמרנו במהות שלמות התכלית בעמל וטורח המצות שהוא בהיות כל פניית מחשבתו וכוונת הפועל עצמו בלבד, בציירו שעבודת המעשה בלבד היא עצם תגמולו והוא חלקו מכל עמלו אפילו לא יהיה שם שום שכר אחר. וזה הוא גדול הנהנה מיגיעו, ירצה מי שהוא מתהנה ומענג מגוף היגיעה עצמה, שכל עצם התענוג שלו הוא היותו יגע ועמל בעבודתו יתברך, זה ודאי הוא גדול המעלה יותר ממי שהוא ירא שמים, שאמר זה על העובד לתכלית קבלת השכר איך שיהיה אפילו לשכר העוה"ב. והוכיח כן מן הכתוב שאמר יגיע כפיך כי תאכל, שלא אמר הכתוב מיגיע כפיך כי תאכל אלא יגיע כפיך, דהיינו שהיגיעה עצמה והעמל היא האכילה שלך, שנפשך שבעה ומתהנת בתענוג מושלם בגוף היגיעה בכפים ולא לתכלית אחר. הנה שכרך אתך הרבה מאד, כי תחלה אשריך בעה"ז שבהיותך בעה"ז אתה ממש מאושר שמגיע לך מאושר העה"ב כיון שאתה מקבל להנאה שכרך היגיעה של כפיך, ועכ"ז סוף השכר לבא לעתיד עם שלא דרשת אותו ואינו מבקשתך טוב לך לעה"ב. משא"כ בירא שמים העושה בעבור השכר, כי הן אמת הקב"ה לא יקפח לו שכרו ויהיה מאושר כמשמעות סתם האושר שהוא בעה"ב, שכן הבנתו בכל מקום אשרי אדם שומע לי (משלי ח לד) אשרי נשוי פשע (תהלים לב א) אשרי דרכי ישמורו (משלי ח לב) אשרי תמימי דרך (תהלים קיט א), וכמה כיוצא בהם, שכלם לא נאמרו על אושר העה"ז אלא סתמן לאושר המוחלט לנשמות לעוה"ב. כן כאן אשרי כל ירא ה', יזכה לשכר העתיד לעוה"ב אך לא יקרא מאושר בעוה"ז, כיון שהוא אינו מתהנה ומתעדן מגוף היגיעה והעמל עצמו לא יצדק לומר בו שהוא זוכה בעוה"ז באושר השכר:
ועתה הרגיש כיון דבין בירא שמים בין בנהנה מיגיעו כתיב אשרי בסתם, מאי חזית דאושר בירא שמים מפרשת ליה לאושר הסתמי שהוא בעוה"ב, ובנהנה מיגיעו מפרשת ליה לעוה"ז. ומתרץ בעצם תירוץ יפה אך נעים, דגבי ירא שמים לא כתיב וטוב לך, אלא אשרי גרידא, הלכך אין לפרש זה האושר אלא כסתמיותו בכל מקום שהוא לעוה"ב, אבל בנהנה מיגיעו דכתיב ביה וטוב לך, דודאי וטוב לך לא נאמר אלא על טוביות העוה"ב, א"כ ממילא בהכרח אשריך דקאמר גביה תחלה הוא על העוה"ז שהוא מאושר כאן בקבלת השכר ממה שמתענה ומתעדן מגוף היגיעה. והיא היא כוונת התנא ע"ה לפום צערא אגרא, יאמר תדמה בנפשך וחשוב בעצמך שלפי הצער והטורח אשר לך בעבודת קונך כן אתה מקבל השכר, שתצייר בדעתך היות רבוי הצער הוא הוא השכר עצמו הנכסף אצלך מבלי פניה אחרת:
ועוד יוצא לנו למוד שלישי מדבריו אלה עם דברי בן בג בג ע"ה שקדמו, באמרו הפוך בה והפוך בה דכולא בה ובה תחזי וטיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה, בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. אשר לדעתי באו לבטל כל מין התנצלות שיוכל לומר המתרשל ורפה ידים להנצל מעסק התורה. בעבור החמשה דברים המונעים והמעכבים הידועים מדברי הרמב"ם ז"ל. אם לעומק המושג, אמר אל תתנצל בזה לומר שהדבר הוא עמוק מכוסה ונסתר ואינה נגלית לעין כל, כי הפוך בה והפוך בה, אם היא למטה באיזה כסוי למעלה תהפכנה מלמטה למעלה ותתגלה, וחזור והפוך דכלא בה כל מה שתרצה תמצא בתורה בקלות דברים עמוקים וקלים מכל המינים יש בה, ותוכל לבחור במה שתרצה. ואם לקוצר המשיג, שחשכו עיני שכלו מהשיג שום דבר לקוצר אורו, ובה תחזי, היא תתן לך אור גדול וראות עינים שעל ידה תוכל לראות אפילו בהיותך עור, ע"ד מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט י). ואם מצד נטיית החומר כפי הטבע, וסיב ובלה בה, ע"י התורה תתקרר רתיחת הדם, ולא תהיה כבחור חזק התאוות, אלא תעשה אותך זקן גם שב גם ישיש שנתקרר דמו ואין לו התגברות התאוה. ואם מפני אורך ההצעות, ומינה לא תזוע וכו', אינך צריך לסור ממנה אל חכמה אחרת כדי להבינה, כי אין לך שום מדה אפילו בדברי מוסר טובה הימנה וממנה יוצאת כל ההקדמות. ואם מהסבה אשר אצל ההמון היא עיקרי מבקשת המזונות, בא מאמר בפני עצמו מבן הא הא, דע שהדבר הוא הפך מה שתחשוב, שאין עמל התורה תלוי כפי רבוי ההצלחה, אלא אדרבא לפום צערא בעסק התורה כן ירבה השכר וההצלחה ולא יחסר לך כלום. ע"כ לא ימוש ספר התורה מפינו להגות בו יומם ולילה לעבודתו יתברך, אמן: