אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ד להספד

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ד להספד

חלק ב - דרוש ג להספד

דרוש רביעי להספד על הגביר המאושר החמיד הענו כמוהר"ר אברהם אבוה"ב זצוק"ל, פרשת צו שנת הת"ב. מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו פרק הספינה (צא א, כ"ה בע"י) - אמר רב חנן בר רבא אמר רב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה. המובחר ממה שישיג האדם בידיעת הבחנת פעולותיו ית', הוא כשיגיע בטוב שכלו לגדר הכירו העלם השגתנו, כי מאד עמקו מחשבותיו ושאין מקום בחק האנושית לבא עד תכליתה, ובבאו לכלל ידיעה זו בא אל תכלית מה שיוכל לדעת. וכוונה זו נכללה אצלי במאמר המשורר ע"ה - אודך על כי נוראות (נפלאתי) [נפליתי] נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תהלים קלט יד). יאמר כמה נתחייבתי לשלם תודות לך ית' על כי הגדלת חסדך עמדי להגיעני אל מצב זה שאני מתפלא ומשתאה מאד ממעשיך העמוקים, שאני מכיר ויודע אחרי החקירה העצומה, שהם נעלמים ונסתרים ממני ושלא נוכל לידע מהם מאומה. כי הלא נפלאים מעשיך, הם מכוסים ומופלאים ובלתי נגלים אלי, שאיני יודע כלום. והנה בזה ההעלם וחסרון הידיעה, נפשי יודעת מאד, שתקרא היותה יודעת ידיעה מעולה ומרובה בהשיגה קושי והמנעות זה והיותו מופלא ומכוסה: והוא מקביל ובהפך מה שאמר במקום אחר - מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת (שם צב ו). כי באמת מעשיך ה' הם רבי המעלה והם עמוקים מאד, מי ימצאם ויוכל להשיגם, כי לעמקם אין מי שיגיע בהם לכלל ידיעה. אמנם היה מחסרון ידיעת הנעדרים והסכלים כי איש בער אינו יודע מאומה שהוא חסר ההשכלה, ומזה נמשך כי הכסיל לא יבין את זאת, אינו מבין ומבחין ההנחה האמתית שאמרנו שמחשבותיו ית' במעשיו הם עמוקים מאד ונעלמים מכל ידיעה, אלא חושבים שהם נגלים ומבוארים וקלי ההשגה, שאין בהם מהעומק כלום, וזה בא להם מעוצם סכלותם. א"כ אני שאני מתפלא מאוד ויודע שמעשיך הם נפלאים ונעלמים יצאה נפשי מכלל בער וכסיל, ואדרבא היא יודעת מאד בהכירה כי מאד עמקו מחשבותיך:

ואין ספק כי מהעצומות שבפעולתיו ית' אשר יפול בה העלם ההשגה האמתית בענינה, היא גזרת המיתה על הצדיקים קדושי עליון, אשר השכל האנושי היה שופט יאות יותר להם החיים לאורך ימים עולם ועד, טוב להם ולזולתם בהיות מיתתם להפך, כדבריהם ז"ל בפ' בן סורר ומורה (עב א) שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם וכו':

אכן אם יחקרו מוסדות ענין זה לבקש לו טעמים וסבות, נבא מטענה אל טענה, בדחות האחת ובלתי קבל האחרת, עד יגיע הדבר אל תכלית אמרנו כך גזרה חכמתו ית', וידענו נאמנה צדק בשפטו ואנחנו לא נדע איך ובמה. מעתה אין לנו עסק בנסתרות כאלה בדרושנו זה על מעלת החסיד הגדול המאושר נ"ע אשר אנו באים לגמול חסד עם נפשו הקדושה. ובקצורי אני משער לא אוכל לעשות לו נחת רוח גדול וגמ"ח יותר עצמי כ"א בהשתדל כל האפשרי ישיג במיתתו התכלית המעולה והנכבד אשר התאמץ בו כל ימי חייו, ואליו היתה תמיד מגמתו בכל פינות שהוא פונה, והוא ההטבה אל הזולת בהיישרת הדור והדרכתם אל ההצלחה הנפשיית הנצחיית. כן יעשה גם עתה, אם כי הסתיר פני זוהר יפעתו ממנו. כי זה באמת השלמות העולה על כל השלמות, בהיותו בזה דומה אליו ית':

וכך אני מבין מאמר החכם ע"ה בקהלת באמרו - מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א ג), כי מלת שיעמול נראה מיותרת. וגם היל"ל שעמל ולא בלשון עתיד. אמנם ירצה להודיענו מה הוא השלמות היותר עצמי בארם שבו יתעלה מכל השאר, והוא מה שאז"ל (ב"ב טז ב) מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכשמת תלאה הקב"ה בגלגל חמה, כנודע מפי' ז"ל בזה שאברהם אבינו ע"ה היה מדריך בדברי גרונו את הרבים להכיר מציאותו יתברך, וכשמת שלא היו שומעים את קולו נשארה זאת הפעולה בגלגל חמה, שעל ידי תנועתו וכל שאר פרטיה הוא מכריז ומפרסם זה ומביא את העולם לידי הכרה זו. ע"כ אמר כשואל, מה הוא היתרון הגדול והעצום באדם בכל מה שהוא עמל וטורח בהשגת השלמות. ובאה התשובה, שהיתרון והמעלה שישיג בזה הוא שיעמול תחת השמש, שיהיה הוא עמל ומתעסק במקום ותמורת השמש במה שהוא פועל. כי מה שהשמש מדריך האנשים בהשגת מה שיחוייב בהכרת הסבה ראשונה ית', יעמול בו האדם הזה תחתיו ויטריח עצמו שידריך בני דורו אל מהלך שלמות זה. ונמצא שמה שהשמש עושה במקום א"א ע"ה, יעשה זה האדם במקום השמש. וע"ז אמרה דבורה ע"ה בסוף שירתה - ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה לא), שהאוהבים האמתיים והנאמנים אליו ית' הם ממש כעין מה שהשמש יוצא בגבורתו, שביציאתו ותנועותיו מפרסם לבריות גדלו ית', כן עושים אוהביו:

הוא הדבר אשר אני אומר לעניננו לבקש אופן שהדבר אשר נצטער אותו צדיק ע"ה כ"כ בחייו להשלים אחרים ישיגהו ג"כ במותו. ובחפשי בציורי הקצר איזה הדרך ישכון אור לבא עד תכלית זה, לא מצאתי לשעה קלה אלא להיות כמלקט בדרך כללי מתרומות מעלות שלמותו כי רבו, לעשות מהן כעין תבנית ותמונת צורה נראית כמראה המלוטשת, למען תתחקה בלב השומעים חקוי עצמי, ותהיה נגד פניכם תמיד וישאר רשומה נזכר בכל עת בכח הזוכר שלנו, למען ממנו נקח לשמור ולעשות ללכת בדרכיו ולהדמות אליו:

ויהיה זה מיוסד על מאמרם ז"ל פרק כל המנחות (נג א), אמרו ליה רבנן לרבי פרידא ר' עזריה בר בריה דרבי אבטילס דהוא עשירי לר"א ב"ע דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא, א"ל מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי ואי בר אבהן ולאו בר אוריין אישא תיכליה, אמרי ליה בר אוריין הוא, א"ל ליעול וליתי. חזייה דהוה עכירא דעתיה, פתח ואמר אמרתי לה' ה' אתה טובתי בל עליך (תהלים טז ב) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה החזיק לי טובה שהודעתיך בעולם אמר לה טובתי בל עליך אין אני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני בעולם תחלה שנא' לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם (שם):

ולכאורה יש לי קושי בדרשה זו, שאם הוא ית' לא ישר בעיניו להחזיק טובה לישראל מפני שכבר קדמו להם האבות, נראה שאין להחזיק טובה אלא לראשון שקדם להודיעו ולא לנמשכים אחריו, וא"כ מטעם זה אין להחזיק טובה ליעקב שכבר קדמו יצחק וגם לא ליצחק שכבר קדמו אברהם ראשון לכלם. וכבר היה אפשר לומר בזה שהכוונה אם היתה כנסת ישראל היא המתחלת מעצמה לפרסם שמו יתברך, מבלי יקדים ה' להם אותות ומופתים המביאים לזה, היה מקום לומר שיחזיק להם טובה, אמנם לא היה כן, אך היא פרסמה שמו אחר שה' עשה עמם כמה נסים ונפלאות בהוציאם ממצרים. אבל ראוי להחזיק טובה לכל האבות ע"ה שהודיעוהו בעולם תחלה, כלומר שהם היו מתחילים קודם שקבלו חסדים ונסים מפורסמים ממנו יתברך:

ועוד יתבאר בדרך אחרת במה שנתבונן שרש שאלה זו לתבוע בפה חזוק טובה על שהודיעוהו בעולם, כי נראה דבר זר. ועוד אני מדייק במה שאמרו לו בר אוריין הוא, דכיון שיחסוהו היותו עשירי לראב"ע שהיה עשירי לעזרא ובר בריה דרבי אבטילס היש לך בר אבהן גדול מזה. דודאי אין להבין דוקא כשאביו ממש היה חכם יקרא בר אבהן ולא מצד אבותיו הקודמים, כי דבר פשוט הוא שאף מצדם יקרא כן. וא"כ יאמרו בר אוריין ובר אבהן כדקאמר ר' פרידא ואי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי. ורבי פרידא גופיה מה לו לומר ואי בר אבהן וכו', הרי הם אמרו שהוא נכדו של אבטילס וכו' שהוא בלי ספק בזה בר אבהן, ואין כאן מקום לספק אלא אי בר אוריין הוא או לא:

אולם יראה, כי בלבד מה שיחוייב האדם עכ"פ להשתדל בהשגת שלמותו מצד עצמו עוד יתוסף עליו חיוב עצמי בהיותו בן טובים ובן גדולים, כי מצד שרשו ומחמת אבותיו צריך להתאמץ לבלתי השפיל והחסיר טוב מדרגתם ולהחשיך אור מעלתם בשלא ידמה להם ויהיה נגרע מערכם. וזה הוא אצלי המובן מאמרם ז"ל אבותינו ערבים לנו וכו', דהיינו שהאבות שלנו הקדושים הם כערבים שמכריחים הבנים לשמור התורה לבלתי יגרעו משלמות אבותיהם. ובזה יפורש כוונת הכתוב - ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר (מ"א ב א). שמלת לאמר כבדה, כיון שאינה לאמר לאחרים כמו ברוב המקומות. אלא יאמר כי הוא ע"ה, להלהיב את שלמה ע"ה ולהעירו על רדיפת השלמות בכל כחו, צוהו להיותו אומר תמיד שהוא בנו, כי מאמירה זו שהוא אומר כי הוא בן דוד ימשך לו שישתדל לבלתי יגרע ערכו מערך אבותיו השלמים ושעכ"פ יוכרח להדמות להם:

וע"כ א"ר פרידא מה תצטרכו להאריך לי ביחוס החכם הזה מדורותיו הראשונים, כי אני מבין מאריכות ספורכם כל שלשלת זה אחד מג' דברים, וצריך שתפרשו לי איזה מהם היתה כוונתכם כדי שאדע היאך אתנהג עמו. כי אפשר שאמרתם היותו בן חכמים גדולים מכמה דורות למען אדע מזה שא"כ מן הסתם, כיון שאבותיו היו חכמים, ממילא ודאי גם הוא בעצמו הוי בר אוריין, כי פשיטא שלא היה רוצה להיות נופל מאבותיו וגרוע מהם, ונמצא שאכבדהו מצד תורתו של עצמו להיותו בר אוריין, אלא שאתם רוצים להוכיח שהוא בר אוריין להיותו בן לחכמים ההם. וע"ז אמר, אי בר אוריין הוא יאי. או אפשר שכוונתכם להזכיר יחוסו למען אוסיף בכבודו ביתר שאת, לפי שמלבד הכבוד הראוי לו מצד עצמו להיותו בר אוריין יש לו עוד יתרון שהוא גם כן בר אבהן. וע"ז אמר, ואי בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי. או שמא רציתם לומר כי עם שהוא מצד עצמו אינו ראוי לכבוד, שאינו בר אוריין, מ"מ בשביל אבותיו ראוי להתכבד. וזה אינני שומע לכם לכבדו כלל, כ"א בר אבהן הוא ולא בר אוריין אדרבא אשא תיכליה כי חלל כבוד אבותיו. והם השיבו לו כי כוונתם האמתית היתה החלוקה הראשונה, שרצו להודיע לו שהוא בר אוריין כי הוא יבין היות כן מצד הזכירם חכמת אבותיו. וכשבא אצלו וראהו דהוה עכירא דעתיה, נכנס בדמיונו של רבי פרידא ע"ה שאולי איזה מאותם התלמידים ספר לרבי עזריה הדברים ההם ונצטער על שנכנס בחלוקה אצל רבי פרידא לחשדו אם אולי לא יהיה הוא בר אוריין כאבותיו ושיצטרך להתכבד דוקא בעבור אבותיו. דאע"ג דאמרינן בקדושין (לא ב) הנשמע בדבר אביו לא יאמר עשו בשבילי וכו', היינו לבן עצמו שיש לו לתלות הכבוד על האב, אבל שאחרים יאמרו כן יש קפידא. ולפי שחשש שמא זו היתה דאגתו, ע"כ רצה לפייסו על ככה. ופתח באגדה זו, כי מפשוטה נראה שאפילו לכל עדת ישראל אומר השי"ת שאינו רוצה להחזיק טובה להם, אפילו במה שיש בהם מהשלמות שהודיעוהו בעולם, לפי שקדמו להם בזה אבותיהם ואל האבות שייך להחזיק טובה ולא להם:

ובעיקר הדרשה יראה הכוונה, כי הוא נודע היות כל ההצלחה הנפשיית תלויה בהשתלם האדם בשלשת ההנהגות המפורסמות, של עצמו ושל ביתו ושל מדינתו, אשר עליהן חבר החכם ע"ה שלשת ספריו. שיר השירים אשר לשלמה, מבלי שום תאר אחר, להנהגת עצמו. משלי שלמה בן דוד מלך ישראל, להנהגת הבית, כי כן התחיל במוסריו שמע בני מוסר אביך וגו', ותמיד ירבה למודים ותוכחות בשם זה של בני כאשר ייסר איש את בנו. ודברי קהלת בן דוד מלך בירושלם, להנהגת המדינה, שהיה מקהיל קהלות ומלמדם להועיל ומדריכם בדרך הטובה והישרה, כמו שמלך בירושלם העיר המהוללה עיר רבתי עם. ושלשתם כללו חז"ל באמרם (איכה רבתי ג כד) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, עול תורה, עול אשה, עול מלכות. וכבר ידענו כי הנהגות אלו כלם הם מחוייבות מעצמם, והשכל האנושי יכריח עליהם, כאשר ראינו כמה וכמה קולמוסים שברו חכמי אומות העולם לכתוב בכלם ספרים הרבה, עם כי לא אור נגה עליהם מהדרכת תורה אלהית:

אולם אין זה ממה שיביא האדם אל ההצלחה ואושר האמתי בהיותו שלם באלו ההנהגות מפני שכן תחייבהו תגבורת שכלו, אלא בשישתעבד לעשות כל אלה מפאת צוויו ית' ויתעלה כמו שגזר וצוה כן בתורתו האלהית שתתעלה, אף אם לא היה משיג שום טעם בדברים או שום סבה מכרחת. וזה הוא - אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג ז). לומר כשתסור מהדבר הרע ובלתי נאות, אל תתחכם בזה בעיניך שתסור ממנו מצד החכמה הנראית בעיניך, שהוא נכון כפי השכל לסור מאותו הרע. אלא ירא ה', ומחמת יראתו יתברך ויתעלה סור מאותו הרע ולא מפני חכמתך או השגתך טעמי הדברים. כי הלא התורה הקדושה שתתעלה במצותיה תהיה כמו רפאות לשרך וכו', שהחולה יקח התרופה שסדר לו הרופא ותעשה פעולתו בגופו, עם שהחולה לא ידע מיני הסמים התרופיים הנכנסין באותה תרופה ולא יבחין איכותיהם ונעלם ממנו אופן היותם פועלים, מ"מ לא ימנע מליקח אותם והיא תפעול כפי טבעה ואיכותה וכמותה, כן ממש צריך שיהיה הענין בשמירת המצות, וכמשל הרשב"א ע"ה. וזה באמת הדרך הטובה והישרה להתעצם בשלמות מעולה מאוד, לצאת מגזרת השכל ולהכנס תחת ההשמעות לצוויו יתב' ויתעלה:

והוא מה שאומרת כנסת ישראל על צד הפלגת המאמר יש לך וכו' להחזיק טובה לי שהודעתיך בעולם, כי בהיותי דורכת מהלך השלמות במעלות המדיניות הודעתי אותך בעולם, שפרסמתי היותי פועלת כן מצד אלהותך ויודעי היות רצונך בכך ולא מפני הוראת שכלי שהייתי עושה את הכל מעצמי. אז משיב הוא ית' לכנסת ישראל כל מה שאת עושה ע"ז האופן, הוא ממה שכבר קדמוך בזה אבותיך הקדושים ע"ה והדריכוך בכך, ומהם למדת. כי באיזו מההנהגות יש לי להחזיק לך טובה כדבריך, אם בהנהגת המדינה להשלים את הרבים, הרי היה בזה הראשון א"א ע"ה אב המון גוים אשר עשה כמה נפשות, והכניס כמה וכמה גרים תחת כנפי השכינה. ועליו אמר הוא ית' - כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בראשית יח יט). ומלת עליו נראית מיותרת וללא צורך. אבל ירצה על דרך מה שאמרו רבותינו עליהם השלום (ברכות ו א), אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שאמרתם ה' אלהינו ה' אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת, ומי כעמך ישראל גוי אחד. שבאותו ענין עצמו שישראל יחדוהו כן הוא יתברך ייחד אותם. וככה ממש היה באברהם אבינו כי הוא עליו השלום הודיע לעולם את יחודו ית', וכן היה דורש ומפרסם לכל, וכן הוא יתברך הודיע מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום שאין שני לו כמוהו שאמר עליו אחד היה אברהם וגו' (יחזקאל לג כד), כי אחד קראתיו וגו' (ישעיה נא ב). וזה הוא למען הביא ה' על אברהם, להודיע שהוא יחיד ואין כמוהו שהוא הדבר עצמו שדבר אברהם ע"ה עליו יתברך שהכריז היותו יחיד ומיוחד בעולמו. ואם בהנהגת עצמו לשלמות תכלית העבודה האלהית, הא לכם יצחק עליו השלום אשר מסר עצמו בלי שום סרוב ועכוב ופשט צוארו על גבי מזבח להשחט לעשות רצונו יתב', עם שהיה יכול בקטנה שבתנועות להמלט על נפשו בהיותו בתוקף במבחר ימיו, ונקרא עולה תמימה. ואם מהנהגת הבית, מי לנו גדול בזה מיעקב ע"ה דה"ל צער גדול בנים בשנים עשר שבטים וכל זרעו אתו, וכל ימי חייו ואף בשעת מיתתו לא זז מלהדריכם ולהיישירם לעבודת שמים בכמה תוכחות, הסירו את אלהי הנכר אשר בתוכם (בראשית לה ב), הקבצו ושמעו (שם מט ב), והשלימם עד גדר שזכה להאמר עליו בעבורה מטתו שלמה. ואם כן כל אחד מהאבות, עם היות שבלי ספק שלם היה בכל שלשת ההנהגות, מ"מ נתרשמה יותר הנהגה אחת מהם פרטית לכל אחד ואחד שנתפרסמה ביחוד על האחרות. ובין שלשתם הודיעו האופן העצמי בהשגת השלמות התלוי בהנהגות האלה שלשתן, ואתם בני ישראל הבאים אחריהם למדתם מדרכיהם הטובים, ואליהם יש להחזיק טובה על כן:

ועתה ישראל מה אני דורש ברבים לפני הקהל המקודש הזה על מלאך אלהים הדר הוא לכל חסידיו מעלת הישיש המאושר הזה תנצב"ה, כי אם להזכיר לפניכם את הידוע ומפורסם, לא בלבד בארצותינו אלא כי אם כמעט בכל האקלימים הקרובים והרחוקים עד קצוי ארץ בכל הגוים ובכל הלשונות, אשר בכל מקום מוקטר מוגש שמו לתהלה לשם ולתפארת בהפלגת שלמותו הנמרץ בהנהגות אלו, אשר מעמד שלשתן יחד באופן עצמי ושלם באיש אחד עצמו הוא רחוק המציאות מאד. ובמעולה שבמעולים הזה נ"ע, כאן נמצאו וכאן היו כלם נקבצו באו אליו כל אחד ואחד משלשתן ביותר שלם שבפנים שהפה יכול לדבר. אם בהנהגת עצמו, התחלתי לספר מקצת שבחיו במעלת מדותיו וביראת שמים ובתכלית חסידותו, ואיך היה מתנהג בחייו באופן סגופיו ומעוט צאתו החוצה ורוב השכמתו לב"ה ושקידת למודו ומעוט אבוד זמנו. ואהבתו העזה לתורה ולעוסקים בה, וכמה היה מכבדם ומהנה אותם. והפלגת נדבות לבו לפזר ממונו בלי שעור לצדקות, ואפילו בהזדמן דבר מצוה שהיה צריך לתת הכל משלו לא היה חש לזה. ועל כוונה זו פירשתי היותו ז"ל מתדמה למלך החסיד ששבח המשורר ע"ה באמרו - כי יציל אביון משוע ועני ואין עוזר לו (תהלים עב יב), שהמלך הצדיק הזה אשר לבו כלב הארי יציל האביון המשוע והעני החסרים כל טוב ויספיק להם די מחסורם. ולא ימתין זה המלך שום עזר וסיוע מזולתו שיצטרף עמו ויעזור לו בזה, את הכל יעשה משלו. והארכתי בכמה פרטים אחרים כאלו על הנהגה זו של עצמו איני מאריך בכתיבתה. ואם להנהגת הבית, עדיו בחתומיו זכין לו היקרים ומעולים עטרת תפארת רבים יוצאי ירכו יצ"ו. ועל צבא מטה עז מקל תפארת הנזר והעדות, מעלת הנצר הגדול משרשיו יפרה כמה"ר שמואל יאריך ה' ימיו בקרב ישראל אמן. אשר מה שעשתה חכמה לראשו כתם פז עשתה ענוה יראת חטא בשלמות גדול, עם יותר ממה שהפה יכול לדבר כנודע לכל, לא ארצה לכתוב בזה דברים גלוים וידועים לכל שאר עמנו. ולאיש אשר אלה לו היצוייר אופן הנהגת הבית שלם מזה. ועוד הוספתי משאר בני הבית המסתופפים בצל קורת היישרתו ז"ל, ואני מקצר ועולה. ואם להנהגת מדינה, נאמר בטח כי נתחיל לספר ולהגיד בזה לא יהיה שום מקום לסיימינהו לכלהו שבחיה בעומק שכלו הזך והישר בהנהגה המדינית אפילו עם שרים ויועצים מלכי ארץ וכל לאומים, כאשר הוא נודע:

ואמנם העיקר השרשי הוא, הנהגתו לבני דורו לבני ישראל עם קרובו ליראת ה' ולאהבתו, כל מעייניו תמיד לא היו כי אם להטיב את זולתו בהיישרת אושר הנפש, וכל משאו ומתנו היה בזה. ומפני כך עז התאזר בהעמדת ישיבות בכל מקום שידו מגעת אפי' בארץ הצבי תוב"ב, וכאן כמה יגיעות יגע לחבר את האהל בישיבה המהוללה הכללית לכל קהלות, אשר לא נמצא בה חסרון רק הכנסה. ואני בעניי ומועט ערכי בתוך זיו זוהר מעלת הגאונים האדירים ה' יגן בעדם. ומה עשה תמיד למצות פדיון שבוים. ובמאורעי מנטוב"ה, וכאן בצער מעלת מנהיגי המדינה יצ"ו, ובמאורע הישיבה כהנה וכהנה, וכמה ענינים אחרים כיוצא באלה. והיו דבורו בנחת ובאהבה. סוף דבר ראשי דברים אני כותב ממה שאמרתי, עם שהיה מעט מהרבה שהיה מקום רחב להאמר: ואת הכל עשיתי לתכלית הנכבד אשר אמרתי, ראשונה שיתחקה כל זה בלבנו ויעשה בנו רושם להשתדל ללכת בדרכיו ולהדמות למעלת גדולת פרשת שלמותו כל האפשר, ויעשה א"כ במותו התועלת הכללי אשר היה עושה בחייו. ולהכנס לפתח זה, צריך לפחות שנתחיל בהכרת חסרוננו העצום הנמשך מהסתרת פני זיו זהרו:

ונאמר עליו באמת ובתמים מה שנאמר ממש על ראש יחוסנו ע"ה, אשר גם מאושרנו זה נ"ע השתדל להדמות אליו בשם פעל ומלה, והוא מאמרנו. ויש להרגיש בו, מה צורך להאריך לומר אותו היום שמת וכו' יאמר בקצור כשמת א"א וכו'. ונראה כי יקרה פעמים רבות כשיחסר איזה אדם מהדור אין מרגישים ומכירים מה שאבדו תכף ומיד, אלא בהמשך הזמן כשיזדמן איזה מקרה אשר ידעו שאם היה הוא קיים היה מספיק לתקנו וכיוצא, אז מצטערים ויכירו מה שחסרו. אולם יהיה זה כן בהיות מהשלמים אשר אינו רחוק ימצאו אחרים כמותו, אבל אם היה מופלג בתכלית ההטבה וההגנה על הדור בכל עת ובכל שעה אשר יקשה מאד המצא תמורתו, אז לא יצטרך שום זמן עתיד להרגיש החסרון, כי מיד בהסתרתו ויציאתו מן העולם עושה רושם ותכף יגיע הצער לכל ויכירו מה שאבדו:

וחשבתי כי לכוונה זאת אמר דהמע"ה על מיתת אבנר ע"ה - הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל, ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם ה' לעושה הרע כרעתו (ש"ב ג לח). ומבלי האריך בדיוקים כי רבו, נאמר כי היו דבריו אלה לאמר אל תחשבו שחסרון הצדיק הזה לא יעשה רושם עתה מיד אלא אחר זמן לימים הבאים, כי אין הדבר כן. אלא תדעו נאמנה כי זה השר וגדול היום הזה עצמו הוא שנפל ועשה חסרון בישראל, כי נאבדה הגנתו ואין מי יצילנו עוד חס ושלום מעונש העונות, כאשר הוא היה עושה בחייו. כי עתה על מי תבטחו לכך, אם תאמרו להשען עלי שיספיק זכותי, הלא אנכי רך וצעיר לימים וממילא יש לי מעוט זכיות לפי מעוט השנים איני כדאי שיכופרו עונותיכם בשבילי, כי אני משוח מלך, שבהכנסי להיות נשיא הפליא ה' חסדו לי לכפר עונותי כמשפט הנשיא, והלואי אספיק לעצמי להשיג הכפרה, ואיך אוכל לכפר גם על אחרים. ואם תשימו בטחונכם על שני שרי צבאות ישראל יואב ואבישי לומר דנפיש זכותייהו להגן עליכם, הנה אין מקום לזה, כי הם בני צרויה אחותי ורוב בנים דומים לאחי האם, ואם אני בעצמי קשה ובלתי הגון להשיג שום זכות מפאת חסרון שלמותי, גם הם קשים וכבדים על זה, ונמשך קושיים ממני ומפאת עצמי, להיותם בני אחותי אני גרמא בנזקם. וכיון שאין לנו על מי להסמך, א"כ צריך לראות וליראה מאד, כי מכאן ואילך ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו. לא יהיה כמו עד עכשו, שאם אחד היה עושה רעה לא היה נענש בכך, כי היה אבנר חי והוא היה סובל עונותינו ורעתנו כי היתה הרעה מיוחסת אליו ונתלית בו לגדולתו על שהיה בידו למחות, על דרך (דברים א יג) ואשמם בראשיכם, אבל עתה ישלם ה' למי שיעשה רעה, וזה כרעתו, של עצמו שהוא עושה אותה, לא תתלה בזולתה. באופן שההרגשה תהיה שנפל וחסר היום הזה:

וזה הוא המכוון למאמרנו. כי בפטירת אבינו הראשון ע"ה, אשר היה מוכתר בשלשת ההנהגות שזכרנו, עם היות המדינית יותר מתעצמת אצלו מכלן כאשר אמרנו, לא היה המשך וזמן הבא אחרי כן מה שגרם שירגישו כל העולם חסרונן זה, כי תיכף ומיד אותו היום שנפטר מן העולם, הרגישו כל גדולי הדור מה שאבדו משלמות ההנהגות האלו. ואמרו כי למה שנוגע להנהגת עצמו אין כאן שום אבדה, כי עוצם שלמותו הוליכו עמו ואתו תלין הצלחתו, אך בשתי ההנהגות האחרות ווי לחסרונן, כי אוי לו לדור שאבד מנהיגו בהישרה המדינית הכוללת, ואוי לה לספינה הפרטיית שאבדה קברניטה, היא הבית בכל אישיה שהם כאניה בלי חובל. אשר הנהגה זאת תצדק בו משל הספינה, כאמרו על האשת חיל היתה כאניות סוחר וגו', ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו' (משלי לא יד). הן כל אלה ההרגשים יולידו בדומה ויצדקו מאד באדם הגדול ששמו כשמו ע"ה. והדברים מבוארים:

ותהא נחמתנו התקיים בו הפסוק שהתחלנו - מתהלך בתומו צדיק וגומר. והרחבתי קצת הדבור בזה בבאור בניו אחריו, ההולכים אחרי מדותיו. ונחמה יותר עצמית ופרטית מתומת הרב השלם נר"ו אשר זיו איקונין שלו וכו', כי בזה נראה לנו כאלו עודנו חי בהשארו במקומו. והבאתי על זה ויתמו ימי בכי וגו' ויהושע וגו' (דברים לד ח). כי מהראוי היה שימי בכי אבל משה כפי הפלגת גדולתו לא יתמו בשלשים יום בלבד. אלא לפי שנשאר במקומו יהושע בן נון ע"ה, שהיה מעשה ידיו שסמך ידיו עליו וגו', היה נראה להם כמשה עצמו, ויעשו כאשר צוה ה' את משה, היו שומעים ליהושע כאלו מה שאומר בשמו ית' צוהו ה' את משה עצמו. וזה הוא מה שאמר ית' למשה קח לך את יהושע וגו', דהיינו קח את עצמך, כי בסמוך ידך על יהושע הרי אתה חי, על דרך מה שכתב רש"י ז"ל על פסוק כי ידעתי אחרי מותי וגו' (דברים לא כט), כי בעניננו עודנו חי. יוסיף ה' חיים על ימי מלך וגו', אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה