אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ג להספד

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ג להספד

חלק ב - דרוש ב להספד

דרוש שלישי להספד על הרב הדיין המצויין כמוהרר"י מטראני זלה"ה ואחוזת מרעיו ינוחו על משכבותם, שנת שצ"ט:

שבת פרק במה בהמה יוצאה (נה ב) - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו, אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע (קהלת ט ב). עת האסף עם בני ישראל יחד כלם בימי עזרא הסופר ונחמיה עליו השלום ביום ר"ה וקראו לפניהם בספר תורת האלהים, געו כל העם בבכיה בדאגה ועצבון, עד אשר אמרו להם הגדולים האלה - [היום קדוש הוא לה' אלהיכם] אל תתאבלו ואל תבכו (כי היום קדוש הוא לה') כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם (נחמיה ח ט י). אשר הורו בזה כי בימים המקודשים אשר יסדם הוא ית' למועדי קדש צריך להרחיק כל מין התפעלות של צער, ורק ששון ושמחה ימצא בה: ואני מדייק בכתובים, כי מלבד מה שבא הכפל שבפסוק ראשון אמר אל תתאבלו ואל תבכו וגו' חזר לומר בשני ואל תעצבו וגו', עוד יקשה מבלבול הסדר, כי כיון שבאו כאן אזהרות על בטול הצער וצווי על הוראת השמחה לא היה לו להפסיק בין המניעות והלאוין ולהכניס בתוכן צווי העשה. כי תחלה אמר אל תתאבלו ואל תבכו ואח"כ אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', ושוב חזר לענין הראשון ואל תעצבו וגו', ומהראוי היה דניערבינהו לאזהרות, ויאמר אל תתאבלו ואל תבכו ואל תעצבו ואחרי כן יצוה אכלו משמנים וגו'. וגם אמרו לבסוף כי חדות ה' היא מעזכם יראה כבד, כי מה מעוז שייך בחדוה:

אמנם הכוונה אצלי כי עזרא ונחמיה ע"ה רצו שלא בלבד יהיו נמנעים מלהתאבל ומלבכות מפני קדושת היום, אלא שאדרבא יורו שמחה יתרה בהתענגם באכילה ושתיה ביותר ערבים שיהיו, וזהו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'. אך חששו השלמים האלו, כי לאשר הראו אז ישראל סימני טהרה מעולה וכי נאמנה את אל רוחם, אולי יאמרו תינח ההתרחק מן האבלות והבכי, כי קדושת היום גורם כן והתרחקות זה מההפעלות לא יוכל לגרום שום נזק או פגם בנפש, אבל להרבות בסעודה ולהתענג במעדנים הלא אלו דברים חמריים ומתאות הגוף, ויתעצבו האנשים מאד להיות מוכרחים לקיים צווי מלמדיהם בענין זה. כי לא יסורו ממאמרם (ספרי שופטים) ימין ושמאל אפי' יאמרו וכו', אבל יעשוהו בדאגה ובשממון לחשבם היות זה פועל גופני וגשמיי, שהוא מחליש כח הנפש ושלמותה. על כן אמרו להם אכלו משמנים וגו', בטח ובלב שלאנן ושקט, ואל תעצבו מאכילה ושתיה זו, כי אלו היה נעשה זה לשם שמחה אנושית למלאות רצון הנפש המתאוה אז ודאי היה פעל גשמי והיה מקום לירא שמא תצא מזה איזו תקלה חלילה, אכן בהיות חדוה זו חדות ה' שמחה אלהית, נעשית בלבד לשמו יתברך, כי אתם מרבים השמחה בעבור מה שהשגתם ביום הזה מהשלמות, אם מהבנת דברי התורה ואם מהיותכם נעשים בריה חדשה בכפרת העונות וכמה מעלות טובות, הנה זה הוא מעוז לכם מגן וצנה לבלתי ישלוט כאן שום מין חלודה ועפוש, כי אדרבא אתם מכניעים ומכריחים שהדבר אשר מטבעו הוא חמריי וגשמי יתהפך לרוחני אלהי, ואם כן אין לכם להתעצב מזה אלא לעשות שמחה גדולה:

ואם ביום ראש השנה כך שהוא יום מהנקראים מועדי ה', כ"ש ביום אשר הוא המעולה והגדול שבכלם הוא יום שבת קדש ראש לכל המועדים, כי בלי ספק לא יאות בו להביא שום דבר שיגרום התפעלות של צער או דאגה כלל. כי מפני זה נאסר בתענית והספד וכיוצא, ונצטוינו להתענג בו בכל מיני עונג, בצווי הנביא ישעיהו ע"ה - וקראת לשבת עונג [וגו'] אז תתענג על ה' וגו' (ישעיה נח יג). ובפרק כל כתבי (קיח ב) אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים לז ד), עונג זה איני יודע מה הוא, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת. והבנת הדברים מבוארת לדעתי עם מה שאמרנו, כי המרבה לאכול ולשתות למלא בטנו ולטעום מהמטעמים הערבים ימתקו לחכו, זה לא יקרא מענג את השבת אלא מענג את עצמו, ואיש כזה פשיטא שכל יצר מחשבות לבו לא יכוונו כלם יחדו לבקשת השלמות הנפשיי, כי ברובם שאלתו ובקשתו תהיה לתאוות גופיות ולתענוגי העולם, ולא יתכן לתת לו משאלות לבו בסתם ובהחלט כי יתאווה השחתתו והוא מבקש רעתו. אבל מי שהוא באמת מענג את השבת עצמו, שמקיים צווי הנביא ע"ה כפי המכוון בו התענג על ה', דהיינו שמתענג ומתעדן על מה שנוגע אליו יתברך, על הקדושה שמשיג ביום שבת קדש ושהוא מתדבק עם השכינה ונעשה מוכן להשתלם בעיון התורה וקיום מצותיה, וכמה כוונות מעולות כיוצא באלה, אשר בזה הוא מהפך ממש התענוג החמרי לתענוג רוחני אלהי. הלא לזה ראוי למלאות לו כל משאלותיו בשלוח, כי ודאי לא יקבוץ און לו בשאלותיו ולא ישאל ולא יבקש רק מה שיביאהו להצלחה נפשיית, ואין שום חשש משום שאלה בלתי הוגנת. והוא ממש על דרך אמרם ז"ל (קדושין מ א) ילבש שחורים כו' וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ, כאשר פירש הגאון ז"ל יעויין במקומו:

ואחרי הדברים והאמת האלה, צריך אני בעניי לומר על ההפך כדרך שאמרו עזרא ונחמיה ע"ה המבדיל כמה הבדלות, במה שהנהיגו גדולי עולם הרבנים האדירים נר"ו לדרוש ברבים במקהלות עם על שמועה כי באה מפטירת ראש עם קדש תנצב"ה. אשר כמה בלי ספק יצטערו השומעים ויתאבלו העם מאד כי יפקד מושבם והוא כעין הספד, ואולי תשאר בלבנו דאגה ממה שקבלנו מהצער ביום אשר נתייחד לשמחה לבד. על כן אומר אל תעצבו ואל תשיתו לב לחשוב אולי היה כאן שום זלזול חלילה בקדושת השבת, כי אין הדבר כן, יען לא היה שם שום צער יוכל להקרא צער ממש, אדרבא הוא עצם השמחה והתענוג, כי לא היה התכלית המכוון אלא מה שיועיל לנו בדרושיהם אלה להתעורר אל בקשת התקון אל מעוותנו ולהשלים חסרוננו, כי זה כל פרי דבריהם הנחמדים באלו הקבוצים יהיה שמחה אמתית יותר עצומה ואהובה מהשמחה הנמשכת מבי הלולא, וכמאמר קהלת ע"ה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב), ופשוטו מבואר למכווננו:

ואני משער עוד בפירושו, כי במדרשם ז"ל בתנחומא אמר רבי שמעון בר אבא שתי מדות של גומלי חסדים לגמול חסד עם הכלה ועם המת, אם באו שתיהם יחד לתוך ידך ואי אתה יודע איזו מהן לאחוז תחלה בא שלמה ופירש טוב ללכת אל בית אבל וגו'. ועם היות כל אחד מהנה נקראת בשם מצות גמילות חסדים מ"מ נתנה הקדימה אל הגמילות חסד למת. ויראה כי הטעם הוא מה שלמדונו ז"ל (ב"ר צו ה) חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, ולפיכך הוא יותר מעולה מהחסד של הכלה כי כבר יקוה ממנה ישלם לו גמולו, ולא תהיה המצוה בשלמותה לתכלית המעלה, ולפיכך אמר שיותר טוב הוא ללכת לגמול חסד עם המת בבית אבל ממה שהוא לכת אל בית משתה לגמול חסד הכלה לשמחה. והטעם לכל זה באשר הוא סוף כל האדם לפי שהבית אבל שהוא ענין המת, הנה הוא סוף כל האדם, שע"י המיתה הגיע האדם אל הגבול האחרון שלא יחיה עוד בעה"ז עד עולם התחיה, ואם כן לא יקוה זה ממנו שאחר זה בזמן מהזמנים ישלם לו המת את גמולו שגמל עמו, שהרי בא עד קצו וסופו ואין לו עוד תוחלת ממנו. אמנם בלכתו אל בית משתה שהוא לשמחת חתן וכלה אין הדבר כן, שהחי הנשאר בחיים, החתן או הכלה, יתן אל לבו וישים נגד עיניו למזכרת מה שזה נתחסד עמו ויזכרהו לטוב ולא ישכחהו לשלם לו גמולו לעת המזדמן, וא"כ אינו חסד גמור. ואיך שיהיה הפשט השטחיי במקומו מונח, כי תועלת ההליכה באלו המקומות הוא מה שיתן החי אל לבו דברים אלו, ומה גם בדרושי השלמים הנגשים אל ה', כי יעירו לבם אל השקפת המצטרך להם לטובתם:

וזה הוא עונג אמתי, ראוי והגון ליום השבת לא יסור ממנו. מעתה ע"פ הנחה זו נכניס עצמנו היום בדרושנו על המאושרים מצוקי ארץ זלה"ה אשר שמועת פקודת מושבם הבהילה אוזננו. והנה אמת נכון כי בכל חלי וכל מכה הקורים לגוף נצטוו הרופאים להסתכל ולהבחין ג' דברים - הא' לידע סבותיו בשרשן, הב' להכיר מהות החולי בעצמו, הג' לחקור על מקריו כגון הכאבים והמצוקות או מעוט השינה וכמה ענינים אחרים, אשר בעמדו על אמתת כל אלה ישתדל על הרפואה הנאותה. ואולי לשלשתן רמז הנביא ישעיהו ע"ה בתחלת נבואתו באמרו - על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי (ישעיה א ה):

הפליג בכובד תחלואי עם בני ישראל, להגזים על קושי הרפוי, למען יתעוררו לבקש התרופה בכל תוקף. ובאר קשיו מכל הג' צדדים שאמרנו. אם על הסבה, לא בקש שום סבה טבעית אבל הלך לו אל החזקה שבסבות, ואמר שמצדה יראה היותם רחוקים מאד מלהתרפאות. וזה כי על מה תכו עוד תוסיפו סרה, רואה אני כי על הדבר עצמו אשר עליו ובסבתו אתם מוכים שהם העונות והפשעים, הנה אתם מוסיפים עוד סרה ופשע על פשע, באופן שאתם מחזיקים הסבה וממילא יכבד מאד החלי:

ואם על החולי עצמו, הלא הוא כל ראש לחלי, הוא חולי של ראש מהיקרים וחשובים שבאברים. ואלו היה החלי בראש בקצתו בחלק ממנו, כבר היה מקום לרפאתו על נקלה כפי גדר ומהות החולי שנפל בחלק ההוא. אכן נודע כי הראש הוא מורכב מחלקים בלתי שוים כלם במזגם, כי יש מהם קרים ולחים ומהם הפכיים לזה חמים ויבשים. ואף בחדרי המוח יקרה ההתנגדות כנודע, כי מאחד תבא הזכירה ומההפכי לו החריפות וחידוד השכל. כי על כן בקושי גדול ימצאו שני הדברים גם יחד בשלמות באיש אחד עצמו, אם לא בשיתקומם האדם בהשתדלות נמרץ להספיק מה שיחסר בו מהטבע. וכדברי המשורר ע"ה - ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד (תהלים קיא י). אמר כי הראשית ושרש האמתי לחכמה שהיא מתהוה ממנו בעלול מעלתו והתחלתו, הלא היא יראת ה', שהיראה מביאתו לידי חכמה להשכיל בכל דבר חכמה ובינה, כדבריהם ז"ל (אבות ג ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ואפילו יהי פתי וגם סכל היראה תכניס בו ערמימיות שכלי ותחדדהו. ואם אולי כבר יש שכל טוב לכל עושיהם, שמצד טוביותו של שכל הוא מוכן ומזומן מעצמו אל קבלת החכמה ואל החריפות, באופן שלא יצטרך לזה בעצם ליראת ה' יתברך הקודמת, הנה תועיל לו היראה לתקן בזה ימשך מהשכל טוב ופקח, שאם כן לפי הטבע לא תעמוד החכמה בו ימים רבים בזכירה מתמדת, כיון שיצטרך לזה מזג הפכי למזג המחדד השכל וכאשר יהיה מהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו בהפסדו, ולא תהיה תפארתו של השכל טוב בלבד כי נאמר לו שקול טבותך וכו', אך ע"י היראת ה' אשר קדמה לחכמה תהי תהלתו ותפארתו של השכל טוב, שלא במהרה יאבד וישכח החכמה שהשיג, אלא החכמה תהיה עומדת לעד על עמדה ושמורה לדורי דורות ולא ישכחוה. באופן שיש איכיות הפכיות באבר המוח וכן בשאר חלקי הראש, וא"כ כשיקרה איזה חולי באחד מחלקי הראש יש תקוה לתרופה. אבל כשהראש בכללו בכל חלקיו יש בו חולי ודאי רפואתו קשה ומסופקת, כי להיות בו איכיות מזגים מתחלפים כשיבאו לרפאותם מה שיועיל לזה יזיק לזה, ואיך יהיה בחק האפשר לתת תרופה מועיל לכלם יחד. ולזה אמר כל ראש לחלי, ר"ל הראש כלו ולא חלק ממנו נחלה, ונמצא מהות החולי היא מחלה כוללת כל הראש:

ואולם המקיים הם רעים ומפחידים מאד, כי לא יקרו כאבים החיצונים בלבד שלא יורו כל כך סכנה אבל הגיעו המצוקות להכאיב הלב ולהדאיבו שהוא האבר הראשי והיותר מעותד אל הסכנה בכל מה שיקרהו. ואחרי היות כל לבב דוי ממקרי זה החולי, הם ספק סימנים רעים מרחיקים תקות הרפואה:

ואמנם עם היות ג' הבחינות האלה מורגלות להחקר כאמור, מ"מ דבר מבואר הוא כי החפוש העקרי וההשקפה היותר מוכרחת ומועילה היא ידיעת הסבה השרשית לדבר. כי בהוודע הסבה, כשישתדל לשרש אחריה ולעקרה ממילא יוסר הכל ויתבטל הרע בעצמותו ובכל מקריו:

וכמה הבחינו בחון היטב בהשקפה זו אנשי הספינה ההולכים עם יונה ע"ה, אשר בהיות הים סוער עליהם ספרו הכתובים - ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו ויפילו גורלות ויפול הגורל על יונה, ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה, ויאמר [אליהם] עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה (יונה א ז ט). והקושי הכולל בזה מבואר, אחרי אשר אמרו שהגורל יודיע להם מי היה גורם הרעה ונפל הגורל על יונה הרי כבר ידעו שבשלו הרעה הזאת להם ומה זה שאלו לו הגידה נא לנו באשר למי הרעה וגו', לא היה להם לומר לו אלא מה שאמרו בסוף מה זאת עשית וגו'. ומה מקום יש עתה לחקור על מלאכתו וארצו ועמו, כי אין זה מענין דרושם. גם מלת ונדעה שאמרו בראשונה, נראית לבלי צורך, שהיה מספיק לומר ונפילה גורלות בשלמי הרעה הזאת וגו'. ואחשוב כי האנשים האלה הורו סימני חסידות ותכונה טובה מראשיתם עד סופם. כי מעיקרא קודם כל דבר התחילו לזעוק איש אלהיו, והוכיחו את יונה ע"ה על המניעה מזה ודברו על לבו לעשות כן קום קרא וגו'. ולבסוף כשהיו מוכרחים להטילו אל הים, כמה צער נצטערו על זה וחתרו להשיב אל היבשה עד שקראו אל הקב"ה והרבו ההתנצלות על ככה. הנה כי כן אומר אני כי המה דנו בדעתם לגזרה קיימת, שצריך לבקש סבת הסער ההוא, ושבלי ספק איננה אלא שיש ביניהם איזה חוטא ופושע לאלהיו, ובהכרח לא ישקוט הים מזעפו עד הסתלק הסבה ותוסר מביניהם. ואין ספק כי אם יודע להם מי הוא הפושע הגורם הרע ההוא ימשכו מזה ב' דברים, אשר כל אחד מהם היה רע ומר בעיניהם. האחד, שיתפרסם האיש הבליעל ההוא ותגלה חרפתו ביניהם, והם לא יחפצו בזיונו להלבין פניו ברבים. והב' קשה מזה, שיצטרכו לבערו מן העולם לבל יספו בכל חטאתיו בהיותו בתוכם. אשר ע"ז חשבו הטוב טוב היה שהאיש החוטא ההוא יתקן המעוות בשובו בכל לבו בתשובה שלמה מבלי יודע מי הוא זה ואיזה הוא. ובודאי לא יעשה כן מעצמו אם לא ע"י התעוררות יניעהו אל הדבר הזה, על כן המציאו שהיו רוצים עכ"פ לדעת מי ומי הרשע ההוא, למען מתוך זה יחוש לעצמו החוטא, אם מהבושה ואם מסכנתו, יעשה תשובה ומתוך כך לא יבא לידי פרסום. אולם אם יאמרו להפיל גורלות, באופן שיפול הגורל על האיש עצמו הגורם הרעה, יהיה הזמן קצר ותתבטל כוונתם, כי מיד יפול הגורל על האיש החוטא ובאותה הרגע כבר יתפרסם ותיכף ומיד צריך לנהוג בו משפטו, ומה הועילו. לפיכך רצו לעשות באופן יארך הזמן שעור מה, בהכנות והזמנות דרך הגזמה, לגלות האיש החוטא, למען ביני וביני יהיה לו פנאי לחשוב ולהשכיל להטיב במה שיאות לו ויעשה המוטל עליו ובזה ישקוט הים. לכן אמרו ונפילה גורלות, שאותו אשר עליו יפול הגורל נדעה ממנו בשלמי הרעה הזאת, כי הגורל יורה לנו איש יודע באיזה אופן להכיר ולהשיג מי הוא העושה הרעה, ובלי ספק אחרי זה ידרשהו אל האיש ההוא ויצטרך איזה הכנות ולעשות איזה השתדלות לבא לידי השגה זו, כמשפט המגידים הנעלמות, וכל זה ימשיך הזמן עד צאת כוונתם לפועל:

והנה נפל הגורל על יונה ע"ה שהוא יהיה המודיע מי הוא הגורם אותו הנזק, ואז הלכו אליו ואמרו לו הגידה נא לנו וגו', כי הגורל הורה לנו שאתה תודיענו זה. ולמען דעת היאמנו דבריו במה שיגיד, רצו לחקור באיזה אופן מהידיעה תבא לו ידיעה זו, אם מצד איזו המצאה מלאכותיית או שהמקום גורם, כי יש ארץ מגדלת חכמים ואוירא דארץ ישראל מחכים, או אולי בא לו זה כמו מנחלת אבות ממשפחתו ומולדתו, והוא אמרם מה מלאכתך וגו'. והוא עליו השלום השיב עברי אנכי וגו', יאמר מתוך חקירותיכם יראה אתם חושבים תגיע לי הידיעה בנסתרות כדרך גויי הארץ, אשר איננה אלא בא' מב' פנים, אם בדרך חיצוני בלתי הגון ככשוף להט וקסם וכיוצא, ואם על ידי חכמה טבעית כעין התכונה המשפטית במבטי השמים וכסיליהם. ושתיהם רחקו מני, כי איני מכשף או קוסם, יען עברי אנכי וכל זה הם לנו באיסור גמור. ע"ד שאמרו אחי יוסף עליו השלום כשנחשדו על דבר הגביע, חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה (בראשית מד ז). שהוא שלח לומר להם הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו (שם ה), כאלו יוכיח שלקחוהו כדי לנחש גם הם בו כאשר הוא היה עושה, והשיבו שא"א כן, כי חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה, הוא אסור לנו ונמנע ממנו מעשות הדבר הזה של הנחוש, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. והם דברי יונה ע"ה עברי אנכי ואיני יכול לנחש ולכשף. ואם מצד חכמת השמים אין אנו מחשיבים כל הוראותיהם לכלום, כי את הקב"ה שהוא אלהי השמים אדון ורבון עליהם אני ירא, שהוא מבטל אותם ומשדדם כרצונו ומבטלם. כי הלא הוא עשה את הים ואת היבשה, שהוא מהדברים הנסיים שבהריסת הטבע בעל כרחה להבדל היבשה מעם הים, כיון שמהכרח המרוץ הטבעי צריך עכ"פ שלא תמצא יבשה אלא תהיה הארץ הכבדה למטה והים מכסה אותה, אבל הוא יתברך אשר בכחו הגדול עשה הים ושתגלה בו היבשה, הוא שליט על השמים ולא נחשוב לכלום משפטיהם. אכן הגיד להם מצד עצמו כי הוא היה הסבה, כאשר ספרו הכתובים, ונמצא שהועיל להם מאד היותם חוקרים על סבת הדבר ועלתו: ואנחנו בעניננו, אם נבא לחקור על סבת סלוק ופטירת הצדיקים השלמים האלה נ"ע לא נוכל לצאת ולבא כי עם ע"פ מאמרנו. וקשיו מבואר, אם מלאכי השרת ידעו שנקנסה מיתה על אדם הראשון איך סכלו הסבה שהיא על עברו על הצווי שנתפרש בתורה. ומ"ט קראו ית' לאזהרת אכילת העץ מצוה קלה. ונאמר בישוב זה, כי ענין אזהרת אכילת העץ ופועל האכילה וכל הנמשך בזה הוא רב הספקות, והעצמי שבהם איך אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה שחכמתו מרובה משל המלאכים, יוכל ויתפתה לעבור על מצות קונו ית' בדבור הקל של אשתו בלי שום התקוממות על זה, מה שהאשה עם כל חולשתה לא עשתה כן, כי כבר עברו וכוחים וטענות קודם שהסכימה ונתרצתה לאכול: אמנם לדעתי, לאשר רצה להתחכם יותר בדקדוק דבריו ית' נכשל במה שנכשל, ואירע לו כמו שאירע לשלמה ע"ה כדבריהם ז"ל. והוא כי בצווי כתיב - ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב טז). ואם אין הכוונה אלא מניעת אכילת עץ הדעת מה לו ית' להתיר אכילת שאר כל העץ אשר בגן, יאסור בלבד עץ הדעת וממילא יובן שכל העצים האחרים הם בהיתר ורשות לאכילה. גם כפל אכול תאכל ללא צורך, ומלת ממנו מיותרת. ולא יאות להתרשל מלבקש ישוב, שהוא ית' אמר כי ביום אכלך ממנו וגו' ולא נתקיימה הגזרה באותו היום כדברו. ואם הועילה תשובתו, למה לא בטלה הגזרה לגמרי. ודרשתם ז"ל מיומו של הקב"ה ידועה:

ויובן כל זה במה שידענו משרשי המצות בתורתנו הקדושה, כי המניעה על הדברים האסורים באה מאחד מב' פנים, או בשלילה מפורשת שאומר הלאו בהדיא, בלשון לא תעשה כך וכך, או כשיבא האיסור והמניעה בדיוק בלתי מפורש, אלא שהוא יוצא ממה שירשה ויתיר מה שלא היה צריך לפרש היתרו, והוא הנקרא לאו הבא מכלל עשה. ולפעמים ירצה ית' להכביד הדבר באסור אחד ומנעו בב' האופנים, לעבור עליו בעשה ובלא תעשה, כמו כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו (דברים יד יא), שההיתר בצפור טהורה היא ללאו הבא מכלל עשה אצל העופות הטמאות. וכן כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו (שם י). וכמוהם לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך (שם כג כא), שאמרו לנכרי תשיך הוא ללאו הבא מכלל עשה גבי ישראל, לדעת הראב"ד והרמב"ן וסייעתם ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל. עם שאני בעניי הראיתי פנים לטובה לסברת הרמב"ם ז"ל בבאורי לספר התרומות שער מ"ו בס"ד. אך עם היות שגם הלאו הבא מכלל עשה הוא איסור, מ"מ אינו נקרא לאו ממש אלא עשה שאינו בגדר חומרת הלאו עצמו:

והנה הוא פשוט וידוע, כפי המרוץ הטבעי, כי כל הדברים כל אשר יהיו יותר קרובים אל שרשם והתחלתם יחזק כחם וסגולת איכותם, ובהתרחקם ממנו יחלש ויתמעט, וכפי התרבות זמן הרחוק מן השרש כן ילך הלוך וחסור. כמו שהוא הענין בכל עצי היער, כי דרך משל בהיות הענף מחובר אל האילן עצמו לא יקל כל כך אל האדם לעקרו ממנו בידיו, כי עוד לחות האילן בו כהוייתו ויותר יטה אל העקום מלהשתבר. אבל אחר שנכרת ונפרד ממנו, משם ואילך יהיה בכל עת יותר נקל להשבר, כי הוא מפסיד והולך לחותו ויניקתו מן העץ. הלא נראה כי בקדחת החדה כשהגיעה לאיטיק"ה אשר מתרופותיה העצמיות הוא לשתות חלב עז או חמורה, יצוו הרופאים תהיה העז או החמורה אצל החולה עצמו, ואם אפשר יינק בפיו מדדי הבהמה עצמה כאשר יעשה התנוק היונק משדי אמו. כי בהיותו בא החלב אל פיו מהדד עצמו הנה הוא אז בכל עצמו איכותו, מה שלא יהיה כל כך אם יוציאו החלב ויכניסוהו תוך כלי אחר ומשם ישתה החולה אפילו באותו הרגע עצמו, שהחלב אינו בשלמות טבעו בהחלט. וכההיא דפרק מרובה (פ א) בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח וכו', והביאו לו עז וקשרוהו בכרעי המטה וכו'. ובלי ספק כן יהיה בכל פרי אשר בעודו מחובר ודבק אל עיקרו ושרשו יהיה בכל כחו וסגולתו במושלם, והלוך ילך ומתמעט בהפרדו ממנו:

ועל כן בעץ הדעת טוב ורע, אשר גזרה חכמתו ית' לאסרו על האדם, לאשר הוא לבדו ידע מאיכותו וטבעו מה שיזיק לו ויפסידהו מהשגת השלמות הנכסף, ראה כי תוקף וחוזק הכח והטבע ההוא המפסיד הוא עצום מאד בעוד הפרי מחובר לאילן, ושאחרי הלקח ממנו עם היותו גם כן מזיק אין ההזק גדול כל כך. ולפיכך נתכוון לגזור ולצוות שני צווים על שני מיני אכילה, אם לאכול הפרי מהאילן עצמו בהיותו בגבורתו, ואם אחרי הלקח ממנו שנתרחק משרשו. אלא שהחמיר על הראשונה והקל על השניה, כי באכילה מן האילן עצמו רצה שיהיה עובר בעשה ולא תעשה לחומרתו אבל באכילה לאחר עקירת הפרי מהאילן לא יהיה בו אלא אסור עשה. ונמצא שבשתי האילנות יהיה שוה האיסור בעשה. והוא אמרו יתברך מכל עץ הגן אכול תאכל, לומר שבכל מיני האכילות בין ממנו בין מחוץ ממנו, יש בהם איסור לאו הבא מכלל עשה, כי דוקא בשאר עצי הגן הותרה לכם כל איזו אכילה שתהיה, ולא מעץ הדעת טוב ורע. ועוד נתוסף ג"כ לאו ממש בעץ הטוב והרע, והוא שלא תאכלו ממנו עצמו מפני חומר היזקו באופן זה מהאכילה, וימשך ממנה שורש עצום, כי כשתאכל ממנו ממש תמות ביום ההוא עצמו מבלי אחור. אך יובן מזה כפי הדיוק האמתי שאם האכילה לא תהיה ממנו, עם שלא יהיה אפשר להנצל מהמיתה מכל וכל, יקל ערכו כשלא תהיה באותו היום עצמו אלא יארך לו הזמן. זו היתה כוונתו יתברך האמתית. אמנם האדם ואשתו נהפכו בקלות לבלתי דקדק בכל הדברים האלה מטענת הנחש המדיח, אשר עיור עיניהם בזיוף בדיוק מלת ממנו בלבד ולא יותר, באמרו לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו'. ירצה, אמת הוא גזר ה' מיתה לעוברים על צוויו באכילה זו, אמנם כבר יש מקום לאופן אכילה שלא תמשך ממנה מיתה, להיותה בלתי אסורה, דזיל בתר טעמא למה אסר הוא ית' זה, הלא הוא לפי שידע כמה נזק יגרום (להם) [לכם] כשתאכלו ממנו, שיפקחו עיניכם ותהיו מעותדים אל ההפסד. והוא לבדו בחכמתו יודע באיזה אופן ימשך זה, עם שהוא נעלם ממנו, אכן הוא יודע שכל זה נמשך כשתהיה האכילה ממנו, וזו בלבד היא שאסר להם, אבל כשתאכלוהו אחר היותו חוץ ממנו סר כחו ונאבדה סגולתו ואין כאן איסור, וממילא אין העונש מיתה. וכבר הצליח מעשה שטן ונכנסו הדברים באזניה ולפיכך ותקח מפריו ותאכל, לא אכלה הפרי מהאילן עצמו אלא לקחתו תחלה ועקרתו ממנו ואז אכלה אותו. וטענה זו החלושה הספיקה גם כן לאדם, עם כל חכמתו, כי בתת לו אשתו הפרי מידה לידו שכבר הוא חוץ מהעץ אכלו בלי חשש, לחשבו אין בו אסור כיון שאינו מהעץ עצמו. וכבר הודיע לו הוא ית' שהבין מחשבתו זאת ואמר לו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, יאמר האם מהעץ אשר הגיע לך צווי עליו, מה שהתרת לעצמך הוא לסבת בלתי היות האכילה ממנו עצמו זה גרם לך שאכלת. והוא הודה על זה באמרו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ האמור וזה סבב שאכלתי בלי פקפוק, כי לא הבנתי היה בזה עון אשר חטא. מה שבאמת לא היה הדבר כן, כי אסור היה בו אף באכילה שחוץ ממנו אלא שהוא עשה הקל. ולא נחשב אצל האדם הראשון זה לשוגג, כי לגבי דידיה שגגת תלמוד כזה עולה זדון, והיה לו להעמיק במתון ובדקדוק דבריו ית', כי ודאי אילו היה חוקר ודורש בהם היה משיג אמתת הבנתם ונצול מהחטא. על כן לא נמנע מעונש המיתה, וקרוב לסוף אלף שנים ולא ביום האכילה עצמו כיון שלא היתה ממנו: ואם האדם בכל חכמתו סכל אמתת כוונה זו, לא יפלא בעינינו איך נעלמה מהמלאכים. כי המה ראו שהמניעה שפירש ה' אינה אלא באמרו לא תאכל ממנו, דיוק זה בלבד עשו והביאם לחשוב שבבלתי היות האכילה ממנו אין שום איסור. ועל כן שאלו ממנו יתברך למה קנס מיתה על האדם הראשון, אחרי שלא היתה הגזרה אלא באכילה מהעץ עצמו. והשיבם יתב', לא דקדקתם היטב כי במקום שחשבתם לא עמדתם, ואינכם משיגים בדברי אלא מצוה חמורה שהוא הלאו המפורש שאמרתי לא תאכל ממנו, אבל דעו שיש כאן עוד מצוה קלה, שהוא אסור הבא מכלל עשה וזה כולל כל אופן אכילה, והן אמת שלא עבר על החמור אך עבר על הקל יקבל ענשו שימות:

וכשאמרו לו ממשה ואהרן השיב, כי אחרי שנגזרה המיתה על האדם נמשכה בהכרח לכל דורותיו כפי הסדר הטבעי שאין להרסו בדבר כללי ומתמיד כל כך, ויקרה כן לצדיק ולרשע. והיא תשובה כוללת לבל נבקש שום סבה פרטית למיתת השלמים גדולי הדור מצד עצמם לחקור איך הם גרמו מיתתם, כי אין לייחס הדבר להם. אכן מה שראוי והגון הוא, להסתכל ולהבחין סבה חיצונית גרמה קריבת מיתתו והיא המורגלת מעונות הדור הבלתי דורכים מהלך השלמות. ככה נאמר על הרב הגדול אשר אנו עוסקים בהרגשת פטירתו והשלמים חביריו ז"ל, כי עונותינו הטו אלה וחטאתינו מנעו הטוב ממנו: ונחתום במאמר המשורר ע"ה - הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב ב). כי כפל מלת כי פעמים, ולא אמר וכי פסו בוי"ו העטף. לכוין אל האמור בהודע הסבה החיצונית למיתת הצדיק, נחלה פניו ית' יושיענו בחסדו יען גמר החסיד מן הארץ ונפטר ממנו. והסבה שגמר ומת היא, כי פסו אמונים מבני אדם, לא אמר פסו נאמנים אלא אמונים, שסבת מיתת החסיד היא לפי שאבדה האמונה ונכרתה מבין האנשים, שאין עוד מי שיבקש אמונים רק הכל בשקר ובכזב, שכל זה שורש ועקר החטאים והעונות ובעבור הפשעים האלו גמר החסיד ואבדנוהו. ועלינו להתעורר מזה להשתדל בתיקון המעוות ליישר דרכינו, למען יתרצה ית' לקיים לנו את כל חכמי ישראל הנשארים לחיים ארוכים לטוב לנו כל הימים. אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה