אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ג לתפלה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ג לתפלה

חלק ב - דרוש ב לתפלה

דרוש שלישי לתפלה פרק ארבעה ראשי שנים (יז א) - דריש רבה מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' (תהלים קטז א), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אימתי אני אהובה לפניך בשעה שאתה שומע בקול תחנוני. דלותי ולי יהושיע (שם ו). אעפ"י שדלה אני במצות לי נאה להושיע:

כאשר ישאל איש מאת רעהו איזו שאלה קטנה או גדולה וימנע האחר מתת שאלתו ועשות בקשתו, הנה תבא מניעה זו באחד משני פנים - אם כי גמר בדעתו שלא למלאות חפצו בשום אופן, ולכן לא יגיע אפילו לכלל שמיעה כי לא ירצה לשמוע ממנו כלום. ואם כי אחר שישמע וידע את אשר יבקש ימאן ויסרב מלעשותו. ומשני צדדים אלו נתאכזר אמנון עם תמר אחותו באותו הפועל המגונה, כי מעיקרא כשרצה לאנסה דברה עמו דברי טעם כאמרה אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל וגו' ועתה דבר נא אל המלך וגו', והעיד הכתוב על זה ולא אבה לשמוע בקולה וגו' (ש"ב יג יב). ואחר כך כשרצה להשליכה, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה (טו), אמרה אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, וגם בזה אמר ולא אבה לשמוע לה (טז), אלא ששנה, כי בתחלה אמר לשמוע בקולה וכאן אמר לשמוע לה: ויראה היות הכוונה מה שאמרנו. כי תחלה בעודו אוהב אותה לא ערב אל לבו לאטום אזנו לבלתי שמוע כלל מה שתדבר, אלא הטה אזנו לה. ובאמת אמרה דברים של טעם מיוסדים על הדין ועל קבלתם ז"ל שהיא היתה בת יפת תואר והותרה לאמנון, כי אין אחוה אלא בזרע ישראל לא בזרע הבא מן הנכריה. ועל כן טענה, אלו הייתי אני אסורה לך מן הדין, שלא היית יכול לישא אותי בהתר להיותי ערוה אצלך מצד קורבא, אז היה מקום שתבקש לאנסני ולמלאות תאותך בדרך ההכרחי, כיון שאי אפשר להעשות ברצון טוב. אך אין הדבר כן, כי אל אחי, אינך אצלי בגדר אח להיותי בת יפת תאר, ואם כן אל תענני, אינך צריך לבא בדרך ענוי ובאונס, מה שאתה יכול לעשות בשמחה ובטוב לבב ובנפש חפצה ברצוני הגמור. כי מה שלא יעשה כן לישא אח את אחותו אינו אלא דוקא בישראל שיש להם אחוה אבל לבאים מן הנכריות אין להם אחוה, וכשתדבר אל המלך ודאי לא ימנעני ממך. אמנם תוקף החשק עור עיני הבחנתו ולא אבה לשמוע בקולה, שלא רצה לקבל הקול שלה שהוא עצמות הדברים ותוכן ענינם, שזה נקרא קול בכל התורה. אך אחרי שהגיע לגדר שנאה, כי כן חייב טבע ואופן אהבתו כדבריהם ז"ל (אבות ה כ) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה זו אהבת אמנון ותמר. וזה הוא כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, שהיתה השנאה עצומה מאד נמשכה ומסובבת מאופן וגדר האהבה שאהב אותה. שאלו היתה אהבה הגונה וראויה כאהבת יעקב ורחל ע"ה היתה מתמדת מבלי תתהפך לשנאה, אבל להיותה אהבה פחותה תלויה בהתאוה הבהמית, היא סבבה שתמיד נתהפכה לשנאה כמנהגה, ובשנאה זו גרם שבקש להוציאה ממנו. ואף כי טענה אל אודות הרעה הגדולה הזאת וגו', לא אבה לשמוע לה, לא רצה אפי' לשמוע סתם ולידע מה תדבר ומה יהיה קולה כי דחפה בשתי ידים, וצוה לנערו לשלחה החוצה ולסגור הדלת אחריה, למען לא תקח אזנו שמץ ממה שתדבר:

וכבר הגיעו תרעומותיו יתב' נגד האומה ישראלית, על ידי נביאו זכריה ע"ה סימן ז', בהיותם חוטאים בשתיהם, באמרו - וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת ואזניהם הכבידו משמוע. כי מלת משמוע נראה לבלי צורך, שודאי כלי האזנים היו לחוש השמע, כאשר היו כלי העינים לראות והחיך לטעום אוכל. אבל יאמר שתים רעות עשה עמי, הא' שלא רצו לבא אפי' לכלל הקשבה כלל ומאנו בה, כי אם במקום פנות פניהם אלי להטות אזנם לשמוע דבר, אדרבא נתנו כתף סוררת, נתנו לי הכתף הסוררת שהפכו פניהם והפכו אלי עורף. כדרך הבלתי רוצים להקשיב, שהופכים את עצמם ונותנים הגב למי שמדבר עמם, שזו הוראה עצומה שאינו חושש ולא רוצה אפי' לשמוע. וזאת שנית, כי אחרי שמעם את דברי הם מכבידים את אזניהם, שלא ירצו לקבלם ולא יכנסו באזניהם. וזה הוא משמוע, שמהיותם שומעים אותם ויודעים ענינם יכבידו אזנם לבלי קבלם:

והן אמת היה כאן מקום חקירה והסתכלות איזו משתיהן קשה יותר וחמורה מהאחרת כי יש פנים לכל הצדדים, אלא שאיני בא כעת לידי כך לבלתי האריך. אכן אומר כי יגזור דינו ית' הצדק לפרוע בזה מדה כנגד מדה, ע"ד מ"ש החכם ע"ה במשליו - יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב וגו' אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני (משלי א כד כח). הפליג להגזים בקשיות עורף המורדים, כי על הרוב אפילו ימצא איש רע מעללים אשר לא ישמע לקול מוכיחים ולא יועילו אצלו כל דברי כבושין שבעולם כי בדברים לא יוסר, מ"מ כשיגיע הדבר לפועל ולמעשה לייסרו ביסורין ובהכאות על היותו שונה באולתו, שבט מוסר ירחיקנה ממנו שליחות יד בו להתרחק מדרכו הרעה. אבל אלו הרשעים הזדים אינם כן, כי תחלה קראתי אותם בדברי להביאם במסורת הברית, ומאנו קחת מוסר. וכראותי כך הוספתי עוד שליחות יד, כי נטיתי ידי עליהן ביסורין ומכות להשיבם למוטב, וגם בזה לא די שלא הועלתי כלום, אלא הגדילו המרי, כי אין מקשיב, נמנע מכל וכל לבא לידי הקשבה כלל. לכן גם אני אעשה זאת להם לבלתי העתר בבקשתם בשני האופנים האמורים, כי אז יקראונני, ועם שתגיע הקריאה לאזני לא אענם ולא אמלא חפצם. ועוד שישחרו פני, יוסיפו להרבות ההשכמה ולהעיר השחר ואני אוסיף עוד הרחקה יתירה שלא ימצאו אותי, כי אסתיר עצמי לבלתי המצא שלא לשמוע התפלה כלל:

והוא מ"ש הנביא ירמיה סי' י"א - ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה כי אינני שומע בעת קראם אלי בעת רעתם. ויש להרגיש אם הוא מזהיר לנביא ע"ה שהוא לא יתפלל ולא ישא רנה בעדם, היאך אמר כי אינני שומע בעת קראם וגו', כי מה ענין יש היותו בלתי שומע מה שהם קוראים למה שימנע לנביא מלהתפלל הוא עצמו. ולעיל סי' ז' אמר הדברים כתקנן ואתה אל תתפלל וגו' וסיים כי אינני שומע אותך, והוא טעם מתייחס שלא יתפלל כי לא ישמע תפלתו, אבל כאן שאמר לו לא יתפלל לפי שלא ישמע להם נראה טעם תפל מבלי מלח:

ואולי יובן כפי מה שארז"ל בפ' יציאות השבת (יב ב), אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזילנא בתריה דר"א לשיולי בתפיחא זמנין אמר המקום יפקדך לשלם וזמנין א"ל רחמנא ידכרינך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמי. שאני חולה דשכינה עמו. ויש לדייק אם כשאמר בלשון ארמי הי' לפי שהשכינה עם החולה וממילא תגיע לפניו ית' התפלה, א"כ למה היה אומר בשום פעם בלה"ק, שזה הוא פגם והוצאת לעז על אותו החולה ונוגע בכבודו לומר שאין השכינה עמו וע"כ יצטרך לומר בלשון שיבינו מלאכי השרת כדי שיכניסוהו לפרגוד. ונראה כי זה היה מיוסד על מה שאמרו בפ' במה מדליקין (לב א), ת"ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן כל המומתין מתודין, אדם יוצא לשוק וכו', עלה למטה ונפל יהיה דומה בעיניו כמי שעולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים נצול ואם לאו אינו נצול, ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים כו':

והכוונה אצלי כי בתחלת החולי כשהאדם עולה למטה שאינו עדיין מסוכן, אין לעומדים אצלו לומר לו כלום לעוררו אל התשובה, אלא הוא יתעורר מעצמו לחשוש שצריך פרקליטין גדולים להנצל, שהם תשובה ומעשים טובים. ונקראים גדולים, לפי שהוא עצמו ברא ונתן המציאות למלאכים ההם והם שלו, כי העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד כאשר פירשתי במקום אחר, שמלאכי השרת של מעלה, עם שיצילו בעדו יקראו פרקליטין קטנים, שאין כחם יפה כל כך כיון שאינם מעשה ידיו ממש. אבל בשכבר הוא מסוכן שנטה למות, אז אין לבטוח לשהוא מעצמו יתעורר, אלא צריך למהר לדבר על לבו ולומר לו התודה, כי מי יודע מה ילד יום. ואמנם ר' אלעזר ע"ה התחכם על כל זה, ואפי' לאשר הוא מסוכן לא היה רוצה לומר לו בפירוש יפשפש במעשיו ויבקש פרקליטין להנצל, וגם לפטרו בלא כלום בלי שום התעוררות חשש לו מחשש קצור. לפיכך היה ממציא לאותם שהיו צריכים התעוררות מבחוץ, שבמקום אמרו להם בפירוש התודה ובקש פרקליטים גדולים של תשובה ומעשים טובים, אומר להם דרך תפלה בלשון הקדש המקום יפקידך לשלם, והחולה ישים על לבו מה זה שאמר לי כן בזה הלשון ולא ארמית, כדרך שאומר לחולים אחרים שאינם צריכים למלאכים, כיון ששכינה למעלה מראש החולה, אין זה אלא שכוונתו לומר היותי צריך למליצי יושר ופרקליטין גדולים כאלו אין שכינה עמי שנתרחקה ממני, ומזה היה החולה מפשפש במעשיו וחוזר אליו ית'. ונמצא שבהיות התפלה מובאת לפניו ית' ע"י מליצי יושר מלאכי מעלה, הוכנה יותר לשתהיה מקובלת בעבורם. ואין ספק כי אם המלאכים כדאי לכך, כ"ש השלמים שבגדולי הדור הצדיקים והחסידים ונביאי האמת וצדק יגדל נא כחם, אם ירצו כל אחד מהם להעשות אמצעי שלם מליץ יושר להכניס תפלת המתפלל לפני כסא כבודו ית', להביא לו הדברים אשר ידבר זה בתפלתו, יועיל מאד לשתקובל בשבילו, ואף אם המתפלל עצמו לא יהיה הגון:

והוא מה שרצה ית' לומר לירמיה ע"ה, כי להיותו בכעס עם ישראל בקש למנוע מהם מה שהיה יכול ירמיהו ע"ה להועילם בזכותו בא' מב' פנים - אם כשהוא יתפלל עליהם ויבקש מלפניו ית' רחמים שיחננם וירחמם, וע"ז אמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, אזהירך שלא תהיה אתה המתפלל שתסדר מדעתך ותאמר בפיך נוסח תפלה לפני בעדם. ואם שלא יתפלל הוא עצמו, אלא הם יהיו המתפללים ומסדרים דברי שאלתם ובקשתם, אלא שירמיהו יהיה במקום מלאך מליץ יושר להוליך דבריהם ולהכניס תפלתם לפני ה', שלהיות הוא האמצעי המביא נוסח תפלתם ישא פניו לקבלם. וגם ע"ז אמר - ואל תשא בעדם רנה ותפלה, אל תהי אתה הנושא המביא והמעלה למעלה לפני כסא כבודו בעבורם הרנה והתפלה שהם יתפללו. כי דע לך שאיני שומע כלל מה שהם מתפללים בעד רעתם, ועל כן אל תכניס עצמך להיות אתה נושא אותה, כי לא אשא פניך. והוא גם כן מה שאמר למעלה - ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך, כי אמרו ואל תפגע בי יראה יתור גמור, שאחר שאמר אל תתפלל ואל תשא בעדם רנה ותפלה מה נשאר עוד לומר אל תפגע. אלא הכוונה אל תשא בעדם רנה ותפלה על דרך האמור, לא תהיה אתה המוליך והמביא דברי תפלתם דרך שליחות ואמצעית, ואל תפגע בי, אל תחלה פני שאקבל דבריהם ותפלתם מה שהם מתפללים, כי אינני שומע לך בפגיעה זה שתחלני לשמוע דבריהם, לפי שאיני שומע בעת קראם כאשר פירשנו בפ' האחר. והכל דבר אחד שהקב"ה מונע אפי' השמיעה, וכ"ש שאין עצם התפלה והבקשה נרצית ומקובלת מפני רוע המעללים:

ועוד אני אומר בכוונת אמרו אינני שומע בעת קראם וגו', כי אמר סתם אינני שומע ולא פירש למי לא ישמע. לפי שידענו דבריהם ז"ל (ב"ר ס יג) כי נעקרו יצחק ורבקה ע"ה מפני שאחיה ובני ביתה ברכוה, שאמר הכתוב - ויברכו את רבקה ויאמרו לה וגו' (בראשית כד ס), לפיכך רצה ית' שלא יאמרו תפלתנו עשתה פירות, ועשאה עקרה עד יתפלל עליה הצדיק ע"ה, ויראו שמפני תפלתו ילדה ולא בעבור ברכתם, כאשר פירשתי עד"ז פסוק - ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' (דברים ז יד). וע"כ אמר הוא ית' לירמיהו ע"ה שבשום אופן לא יתפלל ולא ישא רנה בעד העם ההוא, והסבה שודאי אינו רוצה לשמוע ולקבל שום תפלה, עתה בזמן הזה שהיא עת שהם קוראים אלי בעת רעתם, כי אם אשמע תפלתך עליהם יחשבו ויאמרו שתפלתם וקריאתם היא שנתקבלה ושבשבילם נעניתי להם, מה שאין הדבר כן כי לא באלה חפצתי, לפיכך אל תתפלל וגו':

ועתה חל עלינו חובת החפוש והחקירה אחר הסבות העצמיות, אשר הן מעכבות ומונעות השגת החפץ בתפלה, למען נוכל לבא על בקשת תקונם. ורואה אני שיקל לנו למצאם כשנעמוד על מדרשם ז"ל בשמות רבה פ' מ"ד שאמרו - ד"א מה ראה להזכיר שלשה אבות א"ר אלעזר בן טברי בשם רבי יצחק כיון שעשו ישראל אותו מעשה יצאו חמשה מלאכי חבלה לכלותם, אף וחמה וקצף והשחת והשמד כמו שנאמר כי יגרתי מפני האף והחמה (שם ט יט). אמר משה, רבון העולם אתה עומד באחד ואני באחד, אתה באף שנא' קומה ה' באפך (תהלים ז ז) ואני עומד בחמה שנאמר להשיב חמתו מהשחית (שם קו כג). א"ל הרי עמדתי בא' ואתה בא' לשלשה מה תעשה. א"ל משה, הרי ג' האבות עומדים לשלשתם ולפיכך הוא מזכירם. ולכאורה יפלא מאד שאלתם מה ראה להזכיר ג' אבות וכו', האם נמצא מעולם צורך גדול להזכיר זכות אבות לפניו ית' יותר מזה, אשר היה בתכלית הכעס עמהם על עון פלילי וחמור כמוהו, ואם לא עכשיו יזכור ג' אבות אימתי. גם ראוי לדעת בענין אלו הה' מלאכי חבלה, כי אם היות פירשו המפרשים ז"ל שהם רבוי העונות נמצאו בענין זה, הנה עדיין לא ידענו פרטיהם, ואיך יעמוד הוא ית' ומשה ע"ה בשנים וג' אבות בשלשה, כי צריך לבקש התיחסות אל הדברים אלו עם אלו: ונאמר בזה כי כאשר היה מחסד האל ית' אצל גמול ושכר המצות, שלא לשלם בלבד על כללות המצות בעצמם, אבל ירבה עוד להטיב על הפרטים והענינים הסובבים אותם ממינים שונים. כן חוייבנו אנחנו להשקיף ולהתבונן אצל העבירות, כי העבריין לא יהיה ראוי לעונש בלבד על כללות העון עצמו, אלא גם על כל פרט ופרט המתייחס אליו והנלוה עמו שורת הדין נותנת להענש עליהם. וכמאמר המשורר ע"ה - דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם (תהלים סה ד), כאותן שאמרו לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך, כי יש מיני עונות ופשעים אשר הם מצד עצמם אולי נתנו לכפרה אלא שמצד דברים אחרים המתייחסים אליהם יחוייב העונש, וזה הוא דברי עונות, הענינים והדברים הנלוים ומצטרפים אל העונות, אלו הם מה שגברו מני, ואני מתיירא מהם כגון מפני השעה או מפני המקום או מצד הכוונה וכיוצא. כי אולם הפשעים עצמם, אפילו יהיו חמורים בגדר פשעים כבר היה מקום שאתה יתברך שמך כפי גודל חסדך תכפרם ותעבור עליהם:

וע"ז הדרך מובן אצלי מ"ש יתברך למשה ע"ה - ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים (דברים לא יח). אשר נתקשה מאד למחברים ז"ל, איך אחרי אשר יתודו את עונם ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה יכפיל עוד השי"ת ענשם באמרו הסתר אסתיר וגו'. אבל הכוונה כי הם לא יחשבו לכלום כי אם עיקר הענין עצמו, ולא ישגיחו אל הפרטים הנמשכים ממנו כי אינם כלום בעיניהם. ולפיכך יאמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, שיתלו העונש על עצם הע"ז, ולא יאשימו את עצמם על כל הפרטים הנמשכים מהם. ואמנם הוא יתברך ירצה להראות להם כי אדרבא כמעט הוא מקפיד יותר על אלו הפרטים הבאים מהמשכת העון ממה שיעשה על עיקר הע"ז עצמה, וזה הוא הסתר אסתיר פני ביום ההוא, לא על עצמות פנותם אל אלהים אחרים שכבר קדמה הסתרת פנים אחרת על זה, אלא זו המחודשת תהיה על כל הרעה, דהיינו פרטים רבים ורעים אשר עשה בשפנה אל אלהים אחרים. ולא נצטרך להאריך בראיות על זה רק נבא אל הענין אשר אנו בו במעשה העגל המר והנמהר, אשר עליו אמר מרע"ה - ואתנפל לפני ה' וגו' על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' וגו' (דברים ט יח). לומר כי הסבה אשר נתעצם כ"כ להפלגת ההשתדלות להשיג הכפרה, היתה לפי שמלבד עצם העון שהיה עשות הרע בעיני ה', נטפלו בזה פרטים רבים אשר עליה אמר על כל חטאתכם וגו', כי נעשה חמור מאד מפאת הסתכלות פרטיו, והוכרחתי לפייס לפניו ית' על כלם. וזה כי כאשר נתבונן במעשה הרע ההוא, נמצאהו חמור ועצום מאד מצד חמשה פרטים כלם נקבצו באו בו:

הא' בבחינת ההסתכלות במי שחטאו לו. כי אפילו לא נשגיח על עצמות ומהות החטא היותו ע"ז או זולתה, אלא אפילו היתה הקלה שבעבירות, מאחר שנצטוו עליה ממנו יתברך ויתעלה שמו, למעלת רוממותו וגדולתו להיות הוא המצוה, היה להם להזהר בתכלית הזהירות לבלתי עבור על צוייו. ע"ד מה שאמרו ז"ל (שבת נה ב) אצל אדם הראשון כששאלו המלאכים למה נקנסה עליו מיתה, השיב ית' מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. כאלו יאמר לו יונח היותה מצוה קלה מאד, מ"מ כיון שצויתיו עליה ועבר בה נתחייב בעונש חמור. והוא מה שאמרה רבקה אמנו ע"ה ליעקב ע"ה - ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך (בראשית כז ח), ראוי שתהיה נשמע ונכנע לקולי לקיים מאמרי, יהיה מה שיהיה, להיות אני המצוה אותך. ואל זה כיונו עבדי נעמן שר צבא ארם כשכעס על הנביא אלישע ע"ה ששלח לו ירחץ במי הירדן ויטהר, אמרו לו - אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר (מ"ב ה יג). כי לפי שהוא לעג על מה שאמר לו, והיה בעיניו כדבר נבזה וקל הערך ושלא תשוה כלום אותה התרופה, על זה אמרו לו אל תסתכל בכאן תוכן הדבר הנאמר מה הוא, שחשבתו לחוכא ואטלולא ובלתי ראוי העשות, אלא הבט מבטן מי יצאו הדברים ומי אמרן. כי כאיש האומר כן גבורת דבריו, וא"כ ודאי ראוי שתחשוב שדבר גדול הוא זה, מאחר שהנביא דבר אליך, ומצד הנביא המדבר והגוזר הלא הוא מהראוי שתעשה ותקיים מאמרו, כי מן הסתם הוא דבר גדול אע"פ שלא תבינהו. ומה גם כי הדבר עצמו אינו מרוחק מן השכל, והוא נראה נאות שאמר אליך רחץ וטהר. ואם אצל ב"ו כך, ק"ו בן בנו של ק"ו אצלו יתברך. כי צריך מאד לשמור ולעשות איזו מצוה שתזדמן, אפי' תהיה נחשבת לקלה שבקלות, אחר אשר הדבר יצא מפי מלכו של עולם. ובבחינה זאת יתרבה חטאם של ישראל:

הב' מלבד מה שחטאו לו יתברך, עוד הרבו אשמה נגד הרועה הנאמן שלהם משה רבינו עליו השלום, אשר נצטער עליהם וסבל טורח מופלג להעלותם ממצרים, והם השליכו כל זה אחרי גיום, והיו כפויי טובה עמו באמרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' (שמות לב א):

הג' בבחינת החטא עצמו, אשר הוראתו השטחיית היא ע"ז, שאין לך עון חמור ממנו, והוא ככופר בכל התורה כלה:

הד' נתעצם עונם בערך הזמן. כי אז היו קרובים לימי חופתם, שלא עברו ימים רבים מקבלתם התורה אשר בה נעשו מאורסה אליו ית', ולא הספיק זה למנעם מלחטוא, זה ודאי מכביד מאד החטא, כאמרו - עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו (שיר השירים א יב):

הה' כי לא הספיק להם מה שעשו בעון עצמו, אלא שאח"כ הורו שמחה עצומה במעשים הרעים במה שהשכימו בבקר והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ויקומו לצחק, שגדלה שמחתם בקיום והסכמה מחודשת על מה שעשו. מה שאין כן מדרך החוטאים, כי עם היות שבשעת חטאם הוא נוח להם, מ"מ אח"כ הם עצבים כאמרם הרשעים מלאים חרטות. ואלו אע"פ שעבר הלילה ובא יום המחרת, שהיה להם זמן לחשוב על מה שעשו, לא נתחרטו אלא הוסיפו בשמחה, וזה באמת אשם מבהיל:

והסתכל איך אמרם ית' למשה אחד לאחד עם שלא שמר הסדר, באמרו - לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים סרו מהר וגו' (שמות לב ז). והרואה יראה כמה דקדוקים והערות יש בזה, יאריך הענין אם נזכירם. ולפי דרכנו באר אגודת חמשת החטאים האלו אשר נצטרפו בענין זה. ומענותנותו ית' התחיל במה שנוגע למשה, כדרכו ית' לחוש יותר על כבוד עבדיו מעל כבודו, ואמר לך רד מגדולתך כדבריהם ז"ל (ברכות לב א), כבר אבדת המעלה והרוממות והגדולה שלך. וזה כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, לא אמר נשחת עמך שהיה מהנפעל, אלא שחת מהכבד שהוא יוצא. ירצה, עמך זה השחית והאביד הטובה הגדולה אשר עשית עמהם בהוציאך אותם ממצרים, דבר זה שחתו אותו, כי נשכח זכרו מלבם, ובמקום הכירם העלאה זו לחסד עמך, אדרבא שחתוה וכפרו בטובת', כי עליה אמרו זה משה האיש אשר העלנו וגו', ובחרו להחליפך באחר. ויש להם עוד עון שני בבחינת הזמן כי סרו מהר, עשו מה שעשו מהרה מאד תכף למתן תורה, ולא נתעכבו זמן מה לתת ריוח ביני וביני. ועוד בה שלישית, שהסרתם היתה מן הדרך אשר צויתים, כי מבלי נשגיח אל מהות ההסרה באיזה דבר היתה, היה מספיק שציויתי על הדרך ההוא, ויהיה מה שיהיה היה להם להזהר לבלתי סור ממנו, והם לא חשו לזה כלל. כ"ש שיחשב לעון רביעי עצמות הפשע החמור ההוא, כי עשו להם עגל מסכה, ושלחו ידם בעצומה שבכל המצות היא הע"ז. והחמישי האחרון הכביד ג"כ, כי מלבד המעשה עצמו בעידן ריתחא, הורו עוד נחת רוח בו במה שהשתחוו לו וזבחו לו, שזה נאמר על שהעלו עולות וזבחים ואכלו ושתו ויקומו לצחק, שהוא תכלית השמחה והחדוה:

הנה אלה הם חמשה מלאכי חבלה הם ה' גופי עבירות שמהם נתהוו המשטינים והמקטריגים האלו להכביד עונש ישראל, לייסרן ביסורין קשים על כל א' וא' מהם, כאשר פירשם הוא ית' למשה. וזה מצאו ז"ל ישוב למה ששאלו מה ראה משה להזכיר שלשת אבות, אשר לא נתכוונו לשאול על זכירת האבות בכלל למה נצרכה, כי פשוט הוא שהוצרך מאד להזכיר זכותם שיגן על בניהם בעת צרה גדולה כזאת, אבל הכוונה על פרטות זכרון כל א' וא' מהם בפני עצמו. וזה הוא אמרם מה ראה להזכיר שלשת אבות, כי פעמים רבות הוזכרו בתורה בכללותם בשם אבות סתם, אשר נשבע ה' לאבותם (דברים לא ז), ובברכות דרך תפלה אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' (שם א יא), אף כאן יאמר זכור לאבותיהם עבדיך, וכבר היה נודע מי הם, ולמה הוצרך להזכיר את שלשתם דהיינו לומר בפרטות לאברהם ליצחק ולישראל, ומה גם בהוסיף אות הלמ"ד בכל אחד מהם. לזה השיבו כי נזקק לפרטם, לפי שאינו מזכיר כלם בשלוח ובכללות על כוונה אחת לבדה, אלא דקדק לומר לפניו ית' זכות פרטי ומיוחד הנמצא בכל א' מהם, למען כל אחד ואחד כפי מה שנתייחד בו מהזכות, יספיק לכפר על כל חלק פרטי נמצא בישראל בכללות עון העגל מקביל לאותו הזכות. כי מהחמשה מלאכי חבלה וגופי עבירות שאמרנו, השנים הראשונים שהם בבחינת גדולתו ית' ויתעלה היותו הוא המצוה, ובבחינת משה ע"ה שהיו לו כפויי טובה, על זה אמר לא אצטרך לבקש הגנה מבחוץ כי אתה ה' בחסדך הגדול תעמוד על שלך, ותכפר האף הנוגע לך. וזה הוא קומה ה' באפך, רוצה לומר האף שלך הנמשך מבחינתך, וגם אני אעבור על מדותי במה שנוגע לי. והוא אמרו - לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו (תהלים קו כג), שכנוי חמתו שב אל משה, שהחימה הנוגעת אליו הוא עצמו השיבה אחור. אך אמנם על הג' אשמים האחרים - מחומרת העון שהוא ע"ז, ומהזמן שהיה בתוך חופתם ובימי נשואיהם, ומפני שמחתם ששמחו על מה שעשו, הוצרך לזכור שלשה אבות כל א' בפני עצמו. כ"א חטאו בעון ע"ז, הנה לך העבד הנאמן אברהם ע"ה ראש המאמינים אשר היה הראשון לבער הע"ז מן העולם ומסר עצמו בשביל כך לכבשן האש, ולכל הבריות פרסם אלהותך, יצא זה בזה. ואם הם חטאו במיטב זמן חופתם ובימי מתן תורה שעליהם הוכבד אשמם, תזכור כנגד זה יצחק ע"ה אשר היה במיטב ימיו ובעצם בחרותו כשפשט צוארו להשחט לעבודתך ברצונו הפשוט, כי ודאי היה יכולת בידו למאן בתוקף בחרותו, ועם שהיתה מיתתו מהרה הרבה וקרובה מאד למבחר שנותיו, את הכל עשה יפה בעתו. ועל השמחה וטוב לבב שהיה להם במעשה הרע ההוא, הרי לך יעקב ע"ה אשר עליו נאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (איוב ג כו), כי כל ימיו היו בצער ודאגה וטלטול, והוא אמר לפרעה מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו' (בראשית מז ט), ותצא שמחת הבנים בצער האב המטולטל. באופן שהוצרך להזכיר כל אחד מהם בפני עצמו בפרטות בעבור זכותו הפרטי, שהיה צריך על פרטיות הדברים שהיו מכבידים העון ומעכבים השגת הכפרה:

וע"פ הדברים האלה נאמר בענין התפלה, כי לפעמים לא תושג הבקשה הנדרשת בה לאחד מה' סבות, כל א' מהנה תעכב מלהיותה מקובלת, והן מעין החמשה שאמרנו נצטרפו באותו עון - הא' מצדו ית' שאליו נתייחדה התפלה, הב' מפאת המתפלל, הג' לסבת התפלה עצמה, הד' מפני הזמן, הה' בעבור המקום ופרטים אחרים: ואולם מצדו יתברך, כי יחייב הוד גדולתו מיושר דינו הצדק לבלתי קבל התפלה, לאשר כבר יצא מפי קדושתו גזר דין על ההפך, ואין להשיב בהיות הדבר נוגע ליחיד. על הדרך שאמר אחשורוש לאסתר המלכה ע"ה - כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב (אסתר ח ח), ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. ובכמה מקומות אז"ל כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד, ורבים הובאו בפ' במדבר רבה פי"א, ומכללם אמרו כתוב אחד אומר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג לח) וכתוב אחד אומר וישקוד ה' על הרעה (דניאל ט יד), עד שלא נחתם גז"ד מפי עליון לא תצא משנחתם גז"ד וישקוד ה' וגו'. ולכאורה הדבר קשה לומר עד שלא נחתם גז"ד מפי עליון לא תצא הרעות, כי הוא מבואר שיציאת הרעות מפי עליון היינו ממש הגז"ד שהוא יוצא מפי הגוזר לרעה חלילה, וא"כ מה מקום יש לומר שקודם הגז"ד לא תצא מפיו יתב' הרעות, שהוא כאלו יאמר קודם גז"ד לא יצא מפיו גז"ד. ואם הכוונה על החתימה הבאה אחר הגז"ד, איך אמר שקודם החתימה לא תצא מפיו הרעות דהיינו שאינו גוזר הדין, הרי בהכרח הגז"ד קודם לחתימה:

ואשר אני משער בזה הוא כשנזכיר מאמר ז"ל במדרש משלי האומר כן, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון, אם זכה ונצח מחייהו ואם לאו ממיתו, שכן הוא אומר מות וחיים ביד לשון (שם יח כא). ויש לדייק מה מחדש בהבנת הפסוק, כי גם פשטיה דקרא הוא שמי ששומר פיו ולשונו שומר נפשו ממות, ומה הוסיף בדבריו, כי רחוק הוא לומר שבא לפרש שהצרות היינו המות, דודאי הכל נכלל בצרות. ואיך אמר בלשון שלילה מיתתו ותחייתו אינה אלא בלשון, וכי אין עוד דברים אחרים מצות ועבירות בעולם הגורמות מיתה וחיי האדם זולת הלשון, לא היה לו לומר אלא בלשון חיוב שהלשון גורמת מות וחיים. וגם אמרו אם זכה ונצח מחייהו, אין לו כמעט הבנה, כי מה זכות ונצחון יש בזה, ופשיטא שאם זכה ונצח שהוא יחיה אפילו בלא הלשון. אמנם לדעתי הכל מיוסד על שידענו משרשי רבותינו הקדושים ע"ה, כי עם היותו ית' הוא אלהי המשפט צדיק וישר הוא ולא עולתה בו, מ"מ ברוב טובו גזרה חכמתו כי בהגיע תור איש ואיש להיות נדון על מעשיו הוא ית' עורך לפני האיש ההוא כעין שאלה, על העושה כך וכך מה יהיה דינו ומשפטו, והוא עצמו אומר וגוזר בפיו הוא ראוי לכך וכך. ואז אומר הוא ית' כן משפטך אתה חרצת, הן לטוב הן למוטב. אולי ע"ז אמר המשורר ע"ה - פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט (תהלים לז ל). כי הצדיק תורתו אומנותו ותמיד הגייתה בפיו, וכשבא לפניו יתב' לדין, הקב"ה עושה שלשונו ממש תדבר המשפט והדין הראוי להעשות לעוסק בתורה כמוהו ואומר לו תזכה בהשפטך, וכן בהפך פי כסיל מחתה לו וירשיענו בהשפטו, כאשר פירשתי על פסוק ירשיעך פיך ולא אני וגו' (איוב טו ו). ולכן אמר המדרש שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון, כי אין הקב"ה רוצה לתת שכר ועונש לאדם אלא על פיו ממש, שלשונו תדבר משפטו לחיים או למות. ובאר זה באמרו אם זכה ונצח מחייהו, אם זה האדם באמת זכה שהוא צדיק ומצד מעשיו הטובים יש בו הנצחון שהוא עצמו צדיק בדינו, הנה לשונו ממש תחייהו ותגזרהו לחיים, ואם לאו שלא זכה לנצח אלא הוא רשע בדינו אז לשונו תמיתהו, כי תחייבהו למיתה. ולפ"ז אינו רוצה להבין הפסוק כפשוטו שהשומר פיו ולשונו הוא שומר פיו מצרות, אלא להפך שהשומר נפשו מצרות הוא הצדיק בצדקתו ימלט עצמו שזכה ונצח, הנה זהו שומר פיו ולשונו שלא תמיתהו ולא תגזר הדין נגדו אלא אדרבא תחייהו ותגזור דינו לטובה. ונמצא שהאדם תחלה הוא עצמו עושה הגז"ד מה שראוי, ואח"כ הוא ית' מקיימו ומאשר גזרתו ואינו רוצה לגזור עליו כלום קודם שפיו ירשיענו: והוא הנרצה במאמרנו, עד שלא נחתם גז"ד מפי עליון לא תצא הרעות, שקודם שהאדם עצמו יגזור דינו וגם יחתמהו בידו, ע"ד - ביד כל אדם יחתום (איוב לז ז), הוא ית' אינו מוציא כלום מפיו לגזור עליו רעה, אלא האדם גוזר תחלה דינו וחותמו. והוא כוונת הכתוב, כיון שמפי עליון לא תצא וגו' מה יתאונן אדם חי, מה יש לו להתרעם ממנו ית' הרי האדם עצמו גזר ורצה כן והקב"ה לא עשה אלא קיום מאמרו ואשור גזרתו, שאחרי אשר יצא מפיו ית' קיום הגזרה אז שקד על הרעה ויביאה, כי אין אחר גמר דין כלום, ודברו אחור לא ישוב ריקם. ואף תפלה לא תועיל בזה כאשר אמרו שם - סכות בענן לך מעבור תפלה (איכה ג מד), משנתחתם גז"ד: ועל זה היה מתפלל דוד המלך ע"ה - בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה (תהלים קט ז), כי כשכבר נגזרה עליו הגזרה ויצא חייב בדינו מאז תהיה גרועה תפלתו ולא תועיל לו כלום, כי משנחתם גז"ד סכות בענן לך מעבור תפלה. ואין להפליא מזה על המלך החסיד ע"ה, היכי שבקיה לחסידותיה, שאדרבא דרכו להתפלל על אויביו כאמרו - ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי וגו' (שם לה יג). כי הוא ע"ה באר כוונתו במקום אחר כשאמר - ובחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי כי אני עבדך (תהלים קמג יב). ירצה, כי שני מיני מנגדים היו לו. הא' קראם אויבים, הם המבקשים רעתו רודפים אחריו להשפילו להכניעו ולהגיעו עד שערי מות, אך לא יבקשו להכשילו בדבר עבירה לפגום את נפשו כדי להצר לו בחלק הנכבד והמעולה שבו הוא רוחו ונשמתו. ולכן אמר כי על האויבים סתם שאינם נוגעים אלא לענין הגוף, היה מתפלל בעדם ומבקש רחמים עליהם, שכיון שעכ"פ יחוייבו להיות מיוסרים על עונותיהם שיצמיתם הוא יתברך, מחלה פניו שלא יצמיתם באכזריות חימה ובקושי הדין. אלא בחסדך תצמית אויבי, תצמיתם בהתנהג עמהם במדת החסד שלך ותהיה רחום בדין, באופן שלא יאבדו. אבל אותם שהם צוררים לנפשי, שמגמתם להצר החלק הרוחני אשר בי, שהוא לעשות נגד רצונך חלילה, לאלו האבידם. וזה כי אני עבדך, אני עבד נאמן לך וכל ישעי וכל חפצי אינו אלא לעבוד עבודתך בלבב שלם ולבלתי סור ממצותיך ימין ושמאל, ואלו רוצים למנעני מזה ולהשחית נפשי, ע"כ ראוי להאבידם, כי הרוצה להחטיא אחרים לא יספיקו בידו לעשות תשובה, ועל אלו אמר בהשפטו יצא רשע. ובמזמור עצמו באר כן באמרו - זאת פעולת שוטני מאת ה' והדוברים רע על נפשי (שם קט כ), שכיון שהם מבקשים להשטינני מאתך ולהעבירני על רצונך, ודוברים רע על הנפש ולא על הגוף, לכן אבקש אל יהי מקום לזעקתם ולא תקובל תפלתם, במה שתצא גזרת דינם לחובה. וזה ימנע מעבור תפלה להם, אחרי אשר כבר חייבת אותם, ומצד גדולתך תגזור אומר ותקם לך:

השנית מפאת המתפלל עצמו, על בלתי היותו כדאי ולא ראוי על מעשיו הרעים שתקובל תפלתו. וכמאמר החכם ע"ה - רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע (משלי טו כט), שהקב"ה מתרחק מהרשעים משמוע תפלתם. ומקביל לזה אמר על הצדיקים - קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה יח). ואז"ל באיכה רבתי (ג כג) - טוב ה' לקויו יכול לכל תלמוד לומר לנפש תדרשנו (איכה ג כה), ומייתי טובא דכוותא ובכללם אמר, ודכוותא - קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. והוא אצלי קשה מב' הצדדים - אם מהראשון שאמר טוב ה' לקויו יכול לכל, כי הקוים לה' ודאי טובים הם שמשימים בטחונם ותקותם בו ית', ולמה לא יהיה טוב לכל הקוים. ואם מהשני, כי אחר שפירש הפסוק שאינו קרוב לכל הקוראים אלא דוקא לכל אשר יקראוהו באמת, א"כ למה אמר תחלה קרוב ה' לכל קוראיו, שזה אינו כן כי באמת לא לכל הקוראים הוא קרוב. ובשלמא שאר הפסוקים שמביא, סיפיה דקרא מפרש רישיה והוא סובל הפירוש ההוא ואינו סותרו, כי כשאומר טוב ה' לקויו, כיון שאמר סתם בלא מלת כל נוכל לומר באיזה קוים מדבר, באותם שלנפש תדרשנו, אבל באמרו קרוב ה' לכל קוראיו הרי כלל כל הקוראים בכלל, ולא יסבול שנפרשהו בפרטית דוקא לכל הקוראים באמת:

ונראה כי לכל הדברים אשר יבקש וירצה האדם להשיג, יכול לשים תקותו עליהם בו ית', כי מבלעדיו לא יגיע אליו שום דבר, וזה יכלול בין בדברים הגשמיים והחמריים בין בדברים הרוחניים הנוגעים להצלחה הנפשיית. אלא שהנכון והראוי לאדם שעליו ישים תקותו באלהיו, הוא מה שבאר הנביא ירמיהו ע"ה - ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו (ירמיה יז ז), לא אמר והיה בה' מבטחו כאשר אמר שלמה ע"ה להיות בה' מבטחך (משלי כב יט), אלא הכוונה ברוך הגבר הבוטח בה', ופי' נושא וענין הבטחון מה יהיה, והיה ה' מבטחו, שהמבטח שלו, דהיינו בענין אשר הוא המבטח והתקוה שלו אינו אלא הוא יתב' עצמו שהוא מקוה אלהותו, דהיינו לעבוד עבודתו ושמירת עול מצותיו, ואין המבטח שלו דברים גופניים והבלי העולם. שאפי' מדברים בלתי הגונים לפעמים האדם מורה שבוטח ומקוה לה', ע"ד שאז"ל (ברכות סג א, כ"ה בע"י) גנבא אפי' במחתרתא רחמנא קריא, ובתקוה כזאת נוכל לומר שהחומר והגוף הוא המקוה דורש ומבקש אותם הדברים הנבזים והשפלים. אבל התקוה בה' על דבר השלמות והמעלה, היא תקות הנפש והנשמה, ועז"א המשורר ע"ה - קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי (תהלים קל ה), כשאני מקוה לה' למען תקותי יתן אלוה, אין הגוף שלי והחלק החמרי הוא המקוה, שהיתה אז התקוה לדבר הנוגע אל החמריית, אלא קותה נפשי, הנשמה הטהורה היא היתה בעלת התוחלת והתקוה והמבקשת אותה הבקשה, וזה לפי שלדברו הוחלתי, ומה שאני מייחל הוא לדבר שלו יתברך לנגוע אליו לקבלת אלהותו שהוא ממש והיה ה' מבטחו:

והוא כוונתם ז"ל, טוב ה' לקויו יכול יהיה זה לכל מי שיקוה בכל איזה ענין שיהיה אפי' בדברים הגשמיים, לזה פי' הפ' ת"ל לנפש תדרשנו, דוקא כשהנפש היא הדורשת ומבקשת ממנו מה שהוא מקוה שהוא ודאי בדברים רוחניים ואלהיים: והביא עוד פסוק קרוב ה' לכל קוראיו, ואמר יכול לכל וכו'. לדעתי בעבור שהוקשה לו איך אמר בלשון כולל היותו ית' קרוב לכל הקוראים כיון שגם הרשעים קוראים אותו וכבר הונח כי רחוק ה' מרשעים, לפיכך רצה להבינו על הדרך שאמר הנביא ירמיהו ע"ה על רשעי דורו - מדוע דרך רשעים צלחה וגו' קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב א). כי אותם הרשעים ברמאות היו צנועים ורוצים להראות לעם חסידות גדולה להרבות בתפלה, ומפרסמים בפיהם היותו ית' קרוב לשמוע התפלה ולקבלה בהשגחתו הפרטית, אבל בפנימיותם הם כופרים כל זה, כי בכליותיהם הם מחזיקים אותך לרחוק ושאינך שומע ולא משגיח חלילה. נמצא שאצל כל הקוראים אותו ית' הוא קרוב כפי דבריהם שאל"כ לא היו קוראים אותו, וזה דבר כולל לכל איזה קורא, ואפי' רשע וכופר, אלא שהרשעים קוראים אותו בשקר בנבלה ובתרמית שאינם עושים כן אלא מן השפה ולחוץ, אבל הצדיקים המאמינים היותו קרוב ממש בפועל, שומע ומשגיח, אלו קריאתם היא באמת שמתכוונים לקרוא ולהתפלל אליו ולא בדרך רמאות:

ולהעירנו על הבנת כוונה זו אמר המדרש זה שאמר קרוב ה' לכל קוראיו, היתכן שהוא כמשמעו השטחיי שהוא קרוב ממש, דהיינו נעתר ומקבל לכל אשר יקרא אותו יהיה מי שיהיה ואפי' רשע, א"א לומר כן, שהרי נאמר לכל אשר יקראוהו באמת, נראה שמפרט ושולל לאשר לא יקראוהו באמת. וא"כ בהכרח צריך שנבין הכוונה כמו שאמרנו, שקרוב ה' לכל קוראיו ר"ל שבפי הכל בכלל הקוראים אותו הוא קרוב, מהם שאומרים כן בפיהם ולא בלבם, ומהם שפיהם ולבם שוים וקוראים באמתות. ואמנם לכל אשר יקראוהו באמת וביושר לבב, לאלו באר הפסוק הנמשך - רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, ואלו הרשעים יתרחק ה' מהם וישמידם ולא יטה אזן לשועתם: והנביא ישעיה ע"ה אמר בשמו יתברך - ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו (ישעיה א טו). ספר מחסדיו יתברך, כי כבר אמר למעלה - מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, שכל הגוף כלו מלא עונות ואין לך אבר שלא חטאו בו, שזה הוא החולי האמתי שבכל אבר ואבר. ואמר, עתה ראו כמה אני מתחסד עמכם ואינו מועיל כלום, כי אין ספק אם כשאתם מתפללים הייתי רואה ומסתכל בכם ומביט בעיני בכללותכם, פשיטא אל יהי מקום לזעקתכם, כי אראה אתכם מלאים עונות וחטאים, ולא יסכים דיני הצדק לשמוע בקולכם כלל. על כן מה אעשה, כשתפרשו כפיכם להתפלל בהתעצמות התפלה ולעורר יותר הרחמים לקבלה על הדרך שעשה שלמה המלך ע"ה - וכפיו פרושות השמים (מ"א ח נד), הנה אני אעלים עיני מכם, לא ארצה להסתכל בכם אלא אעלים העינים, כמו שאמר שמואל ע"ה ואעלים עיני בו וגו' (ש"א יב ג). וזה לבלתי ראות מעשיכם הרעים החקוקים בכל האברים, למען לא יעכבו על ידי מלשמוע תפלתכם. אך מה יועיל זה כי אעפ"כ גם כי תרבו תפלה אינני שומע, מ"מ אין לי מקום לשמוע התפלה עם כל הפלגתה, לפי שהכלי והאמצעי אשר אתם רוצים יהיה המניע והמעורר אותי לקבלה, שהם כפות הידים, שתבקשו ממני אראה אותם פרושות, הלא בהביטי בם, דלא סגי בלאו הכי כי זה כל חפצכם, אני רואה אותם מלאות דמים, מטונפות בכמה מיני עונות התלויים בידם. וזה יספיק לשאינני שומע תפלתכם, כי איככה אוכל וראיתי מראות נגעים כאלה ממעשיכם הרעים ושאשמע בקול דברים, כי שני הדברים לא יצדקו יחדו. אלא צריך שיהיה כמאמר החושק האלהי עליו השלום בשיריו - הראיני את מראיך השמעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד), אמר ית' בבאור שהיו אז ישראל בהפך ממה שהיו בזמן ישעיהו, כי כבר יכול לראות מראיהם ולהביט בהם ובמעשיהם ולשמוע בקולם, ולא תהא ראייה מעכבת את השמיעה. לפי שאם הקול הוא ערב בתפלתם בערבות הכוונה וכל תכסיסיה, גם מראיהם טוב ונאוה מכל מעשים טובים הגורמים קבלת צלותהון ובעותהון: הג' לסבת התפלה עצמה, שלפעמים תהיה הבקשה בלתי הגונה, או לחובת זולתו או שאלה קשה וכיוצא, אם הדבר עצמו הוא בלתי ראוי, אפי' יהיה השואל חשוב שבחשובים לא תכון שאלתו. הלא ראינו כמה גדלה מעלת המלכה בת שבע אצל בנה המלך שלמה ע"ה, בבואה לפניו קם לקראתה והשתחוה לה והושיבה על הכסא לימינו, וכשאמרה לו - שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל (תשיב) [תשב] את פני, והוא הבטיחה - שאלי אמי כי לא אשיב את פניך (מ"א ב כ), עכ"ז כששמע מהות השאלה עצמה להנתן אבישג לאדוניהו, ראה ששאלה שלא כהוגן ובקשה מה שאינו מן הראוי ולא חפץ לעשות רצונה: ולי בזה מהקושי, כי מתכסיסי המלכות והדר גאונו הוא כשדבר יצא מפי המלך לא ישוב ריקם, ויאות לו לקיים דבורו עכ"פ, שלא יאמרו עליו כמו על פרעה מבטיח ואינו עושה, ואיך המלך שלמה ע"ה אחר אשר החליט המאמר, שאלי אמי כי לא אשיב פניך, לא קיים דברו. כי סוף סוף לא היה שם איסור גמור אפי' נאמר שהמלך דוד ע"ה ידעה, כי נושא אדם מפותת אביו, ואין כאן אלא שלא להשתמש בשרביטו של מלך. ואף אם נאמר שהיה הדבר מוכרח להכחיש בעבור קיום המלכות, שאילו היה נותנה לו היה הכל מתבלבל, מ"מ איפה חכמת החכם מכל האדם, שהיה לו להסתכל אולי תשאל שלא כהוגן והיה לו להטיל איזה תנאי קודם שיבטיחנה בהחלט, ולא יהיה לו מקום לחזור בדבורו:

על כן אני אומר כי כלכל דבריו במשפט, כי היא אמרה שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך וגו', ואדוניהו כשדבר עמה לא אמר אלא שאלה אחת אני שואל מאתך ולא הזכיר מלת קטנה. והכוונה היא, כי כשהקטן שואל מהגדול אפילו תהיה השאלה קטנה מאד, הנה בערך השואל שהוא קטן תחשב לגדולה לחסרון חשיבותו אצל השואל. והדבר בהפך כשהגדול שואל מהקטן, אפי' יהיה הדבר המבוקש היותר גדול שבעולם תחשב לשאלה קטנה, הלא מזער היא בערך השואל. כאשר אמר משה רבינו ע"ה - מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' (דברים י יב), כלומר אף אם בעיניכם יהיו כל הדברים האלה גדולים ועצומים מאד, הנה בהיות הוא יתברך השואל מכם בגדלו וברוממותו המתעלה עלוי רב, כל זה שישאל ממך מה הוא, ודאי מלתא זוטרתי היא. ולכן בהיות אדוניהו השואל מהמלכה בת שבע ע"ה, לא אמר ששאלתו היא קטנה כי לאשר נגרע ערכו מערכה אינה קטנה, אבל בת שבע שהיתה אם המלך אשר הוא חייב בכבודה, וחשיבות ערכה יקר בעיניו מאד, ומה גם באשר היא סבבה בהשתדלותה שימלוך שלמה בחיי אביו, ומנעה מלכות אדניהו, אמרה לו שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך, לא אמרה שאלה קטנה אחת אלא כוונה לומר שאלה אחת אשר היא קטנה ולדבר מועט תחשב בהיות אני השואלת מאתך אחרי היותי אמך ואתה בני, אשר ידעתיך היותך זריז ומהיר בכבודי, ופשיטא שכל אשר אשאל לאין יחשב לך בעבורי. אז אמר לה בחכמתו שאלי אמי כי לא אשיב פניך, ירצה שאלי שאלת אם, מה שיאות לאם לשאול מבנה החביב אצלה, שודאי לא תשאל שום דבר שימשך לבן ממנו איזה נזק או פגם בשום אופן שיהיה, כי בזה ודאי אנכי מבטיחך לא אשיב את פניך, וממילא שאם לא תהיה שאלת אם, אלא שאלת זרה ונכריה לשאול מה שאינו נכון לי, אשיב ואשיב פניך. וכשמעו השאלה הבלתי הגונה ההיא, באר לה שהיא מרידה במלכות ואינה ראויה להעשות. וכן הוא ית' אינו מקבל התפלה כשהיא אינה הגונה מאיזה צד שיהיה. ובזה אני מבין מה שאמר המשורר ע"ה בסוף מזמור סימן (ס"ה) [ס"ו] - לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי, אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני און אם ראיתי בלבי וגו'. שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. וככה יפורש אצלי מה שאמר - צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו (תהלים לז לב), ונודע דרך הראשונים שהקב"ה מציל האדם מיצר הרע, ואעפ"כ לא ירשיענו בהשפטו. ואני מפרשו כפשוטו כפי הנחה זו, שאין הקב"ה מחייב על המחשבה כשלא באה לידי מעשה. וזה הוא צופה רשע לצדיק, הרשע לא חסר מצדו מכל טצדקי האפשר להמית את הצדיק, ומבקש אורחות עקלקלות בצדיה ובמרמה להביאו לידי כך ואינו עולה בידו. ולא באה העכבה מצדו, כי חפצו ומחשבתו תמיד להרגו, אלא שהוא ית' מונעו מבא בדמים ואין מחשבתו מצטרפת למעשה לפי שה' לא יעזבנו בידו ומציל את הצדיק, וא"כ היה ראוי הרשע הרודף הזה לצאת חייב בדינו על כוונתו הרעה אשר לא נמנע ממנה. ועם כל זה לא ירשיענו לזה הרשע בהשפטו, כיון שלא נעשה המעשה בפועל ממש, כי האון והמחשבה שראה וחשב בלבו אין הקב"ה רואה אותה להענישו עליו. אמנם על פי דרכנו נדייק אמרו אליו פי קראתי, כי מהראוי היה לומר בפי קראתי, שהוא הקורא בכלי הפה, כמו - במו פי אתחנן לו (איוב יט טז). ואם רצה ליחס הקריאה אל הפה, היה לו לומר אליו פי קרא. וכן מה שסיים לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי, מה הכוונה בזה:

אבל ירצה כי הוא ע"ה בחסידותו וענותנותו, היה חושש שמא ישאל בתפלתו שאלה בלתי הגונה, שהוא עצמו ישאל ויתאוה מה שלא יתכן לו להתאוות, ויגרום שלא תהיה תפלתו מקובלת. ע"כ היה גומר ומסכים בדעתו להטיל הדבר לגמרי אליו ית', שדוד עצמו ישען ולא ישאל כלום, אלא שמה שהיה לו לשאול ולהתפלל בפיו ישאלהו הוא יתברך שמו בעדו, וכאלו יהיה הקב"ה הפה של דוד השואל מה שיצטרך מכסא כבודו עצמו, באופן יהיה הוא השואל והנשאל. וזה הוא אליו פי קראתי, אני קורא אליו יתברך, וזה שמו אשר יקראהו (הפה שלי) שיצא מפיו צדקה לשאול בעבורי מה שראוי לי, ואני אשתוק ולא אומר כלום אפי' להתחיל בשבחו של מקום ברוך הוא כדי להתפלל, אלא ורומם תחת לשוני, כמו דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא), אכחידנה תחת לשוני ולא אומר כלום. והטעם בזה, כי אם און ראיתי בלבי, אם בתפלה שאתפלל אני תהיה תאות לבי וחפצי איזה דבר שהוא און ובלתי הגון, הנה זה בלי ספק יגרום שלא ישמע ה' תפלתי, ולא תקובל כשאינה ראויה כפי עצמה, ואני לא אדע מה אומר. ולפיכך אמרתי יהיה הוא ית' ויתעלה שמו הפה שלי, ולא אני עצמי אשאל. ונמצא שהתפלה לא תהיה ממני, אלא כביכול הוא ית' ויתעלה על מדת רחמנותו בעדי, והחסד אשר יעשה עמדי יבא מצדו שהוא יתברך יבקשהו ולא אני. אך ע"ז אומר ואפרסם גודל רחמיו ית' ומפעולותיו שעשה לנפשי כי לא הסכים עם הסכמתי, אלא רצה שאני אהיה המתפלל על עצמי ושם בפי דברים נאותים ראויים להשמע, וזה הוא אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. וא"כ אברך שם אלהים ואשלם לו תודות אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי, לא רצה להסיר התפלה שתהיה שלי, והחסד שיהיה מאתי ונמשך ממני, ולא שהוא יתברך יעשהו מעצמו, וזה לפי שהיתה תפלתי ראויה והגונה ולא בלתי כדאית, שאל"כ אינה נשמעת:

הרי מפני הזמן. דמדקאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט יד) מכלל דאיכא עת שאינה של רצון, כאשר דקדקנו בדרושים שעברו. ושם דברנו על ענין זה, לא נכפיל הדברים:

הה' בעבור המקום, כי כבר ידענו כמה חשו ז"ל על מקום התפלה אם על קביעותו, ואם על טהרתו, ואם על קדושתו. ואמרו בפ"ק דברכות (ז ב), אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן בר יצחק מ"ט לא אתי מר לבי כנשתא לצלויי, א"ל לא יכילנא, אמר ליה לכנפי מר לעשרה וליצלי, א"ל טריחא לי מלתא, ולימא לי מר לשלוחא דצבורא דלודע ליה למר בעידנא דמצלי צבורא, א"ל מאי כולי האי, אמר ליה דאמר ר"י משום רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין וכו'. ולכאורה קשה דהא חזינן (שם ח א) ר' אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תריסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי, וכן אביי. ואין ספק דרב נחמן שלא היה הולך לב"ה היה מתפלל בבית מדרשו דמסתמא היה בביתו ועוסק בד' אמות של הלכה, וא"כ מה מקשה לו ר' יצחק מ"ט לא אזיל מר וכו', אולי סבר רב נחמן כרבי אמי ורבי אסי ואביי. וראיתי לרב בעל עין ישראל ז"ל לעיל (שם ו א) גבי הא דתניא אבא בנימן אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה במקום רנה שם תהא תפלה וכו', הקשה מהא דר' אמי ור' אסי. וכפי הנראה הבין ז"ל דאבא בנימין מצריך להתפלל בב"ה כדי שתהיה התפלה ברבים ור' אמי ור' אסי ג"כ היו מתפללים עם תלמידיהם שהיו רבים, ולפ"ז תהיה קושיית ר' יצחק לר' נחמן לפי שהיה מתפלל ביחיד. אך קשה לי א"כ אבא בנימין למה תלה הדבר בב"ה יאמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור או ברבים. ועוד מדחזינן שהשיב רב נחמן פעמים לא יכילנא טריחא לי מלתא, כמתנצל על הדבר, נראה שהוא מסכים שהיה ראוי להשתדל בהשתתפות הרבים וכיון שכן הוא כשחזר לומר לימא ליה מר וכו', מאי קא מתמה מאי כולי האי וכו', פשיטא שהכוונה כפעם בפעם למען זכות הרבים תועילהו:

על כן אני אומר כשנדייק באריכות לשון של אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת וכו', והיה מספיק לומר אין התפלה נשמעת אלא בב"ה, אבל הכוונה הוא כי המהודר מן המהודר בענין התפלה הוא לבקש שיצטרפו לו שתי זכיות לסייעו: הא' זכות המקום שהוא בית הכנסת, כי להיותו מקום מקודש מיוחד לתפלה ולשבח בו ית' בשירים ורננות, יועיל איכות המקום לשתעשה התפלה הפרי המבוקש. והב' זכותא דרבים דעדיפא שיתפלל בחברת הצבור, ושתיהם נקבצו באו לו לאדם כשהוא בא לב"ה להתפלל בשעת התפלה. אך אם לא יוכל להשיג את שתיהן ישתדל לפחות על אחת מהן, שאם לא ימצא להתפלל בעשרה, יבקש מיהו להתפלל בב"ה כדי שתספיק קדושת המקום להועיל לתפלתו, מה שחסר בהעדר הרבים ובהיותו יחידי. וזה הוא שאמר אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה, ירצה כשהיא תפלתו מיוחדת של אדם יחידי שאינו מצטרף עם הרבים, אינה נשמעת אלא בב"ה, אבל בלאו הכי הרי הוא קרח מזכות הצבור וגם מזכות המקום ולא תשמע תפלתו. וכן בהפך כשיהיה לו איזה עכוב, ימנעהו לבא לב"ה, ישתדל על הזכות האחר מהצטרפות הרבים שתסייעהו בתפלה. והשתא ראה ר' יצחק לרב נחמן היה חסר בתפלתו משתיהן, כי לא היה הולך לב"ה וגם לא היה מחזר אחר עשרה, וע"כ היה מבקש ממנו ישתדל לפחות על אחד מהם. והוא מה שאמר לו תחלה, אחר היותך מתפלל ביחיד למה לא תלך לב"ה, כי שם מקום יועיל ליחיד ולא חוץ ממנו. וכשאמר שאינו יכול לילך כי תש כחו כדפרש"י ז"ל, הלך לו אל האחרת שיקבץ עשרה, ותועיל זכותם תמורת זכות המקום של ב"ה. וכשראה שלא היה אפשר לו בשום א' מהנה, בקש תרופה אחרת מצד הזמן שיתפלל בשעה שהצבור מתפללין. ורב נחמן היה סבור שאין תרופה ליחיד אלא כשהוא בב"ה ממש, או כשהוא חוץ מב"ה בהיותו יחד עם הרבים ובחברתם, אבל כשאינו בב"ה וגם הוא לבדו במקום אחד, והם רחוקים ממנו במקום אחר, לא יקרא זה צרוף. ולזה אמר מאי כולי האי, כלומר אפי' אעשה כל ההשתדלות הזה שאצוה לש"צ יודיעני השעה שהצבור מתפללין ואתפלל אני אז, מאי הוי ומה יועיל כיון שאני נפרד מהם. אז אמר לו כי עכ"ז יועיל מאד, כמאמר רשב"י ע"ה שדקדק בכתוב אמרו ואני תפלתי לך ה' וגו', שעם היותי אני לבדי המתפלל, אבקש לפחות העת והזמן של רצון, והוא בשעה שהצבור מתפללין וכו', ואם לא כן כשיחסר המקום הראוי, תתעכב קבלת התפלה. ונמצאו חמשת הפרטים האלה מונעים גדולים: האמנם גדלו חסדיו ית' ורחמיו העצומים, ואין לנו להתייאש מהם, כי עם כל העכובים האלה והראותם פנים של קושי, עדיין קותה נפשנו להשיג כל מבקשנו בתפלתנו. ויספיק דבר אחד בלבד שיצטרף בתפלה, לסלק כל אלו המונעים והעכובים, והוא בהיותה נאמרת בכוונה רצויה ממעמקי הלב ולא כגוף בלי נשמה, כי בכח הכוונה החזקה יסתור ויפרוץ כל החומות האלה ויקובל ברצון לפני בוראו ושום דבר לא יעמוד בפניו. ועל כוונה זאת נפרש אותה שאמרו קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, כי לכל קוראיו יהיה קרוב אפי' ימצאו אצלו עכובים אלו לכלם יתקרב וישמע, והוא כשיקראוהו באמת, שהוא ממש טוביות הכוונה והתעצמות הרעיון והמחשבה. כי המתפללים מן השפה ולחוץ בלא לב והתעוררות הפנימית, תפלתם אינה באמת אלא כי חוכא ואטלולא ומצות אנשים מלומדה. וגדול כח התפלה המכוונת, כי ע"כ בהיותה באמת מלב ומנפש, אפי' הוא רשע גמור אי אפשר מבלי תצטרף עמה ממילא תשובה נמרצת, והרי זו תחבושת לכל החלאים וארוכה ומרפא לכל מדוי הנפש הרעים. ולנו לעינים מאמר רבי יצחק ע"ה בפ"ק דר"ה (טז ב) ד' דברים מקרעים גזר דינו של אדם וכו'. וכל זה מגודל חסדיו ית' כאשר אמרנו:

והוא מה שרצה רבה ע"ה במאמרנו, כי שאלת מ"ד אהבתי כי ישמע וגו', הוא לדעתי קושי' עצמית בכתוב. כי ידוע מגדר האהבה והחשק שהם שתי שמות יורה כל א' מהם הוראה מתחלפת מחבירו, כי החשק יצדק על אשר יתאוה וישתוקק מה שאינו מושג עדיין אצלו, והוא מחוסר הקנין. ואחר שישיג מה שחשק, הלך לו החשק ונכנס האהבה, שיאהב אותו הדבר המושג ויהיה חביב בעיניו. אבל לא יפול שם אהבה על מה שנעדרה אצלו השגתו ועדיין לא בא לידו, אלא הנכון לומר עליו שהוא חושק ושוקק אותו הדבר. וברצות המלך החכם ע"ה בשירו המקודש להגזים מאד באהבתו ית' את עמו ישראל, אמר - אני לדודי ועלי תשוקתו (שה"ש ז יא). ירצה, נתעצמה כ"כ האהבה הנאמנה שחבבם הוא יתברך, כי אני לדודי, כבר אני שלו והוא אדון לי שולט ומושל בי כמושל על קנינו מבלי שום מונע ומעכב, ועכ"ז ועלי תשוקתו, עושה עצמו בגדר שוקק וחושק אותי, כאלו כב"י הוא תאב, כדרך מי שעדיין לא השיג מבוקשו. וזה עלי, בעבורי להנאתי ולטובתי לשאתעצם תמיד יותר אל השלמות, כמי שעדיין לא הגיע לזכות להיות שלו, כדי שאח"כ יאהבני אהבה עזה כאשר תגדל האהבה לאשר ישיג ממנו דבר שהיה חושק אותו מאד תחלה. ויותר מזה בארו משה רבינו ע"ה כשאמר - הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם וגו' (דברים י יד). אמר בפירוש האמת הוא כי כל הנבראים כלם הם שלו ית', הארץ וכל אשר בה, והוא מחזיק בהם כמי שמחזיק בשלו, ובכלל כל אלה ודאי נכנסו גם האבות כי כלם הלא שלו הם, וא"כ אין מקום לחשוק בם ולהתאוות להם, כמו שלא יתכן לומר שיחשוק בכל יתר הנבראים, מאחר שכבר הם שלו. ואע"פ כן רק באבותיך חשק וגו', נבדלו אבותיכם בלבד משאר הנבראים, שהוא ית' חשק בהם, הכתיב לעצמו היותו רוצה בם בתורת חשק ותאבון. לא שח"ו יהיה הדבר כן מצדו חלילה שעדיין לא קנה אותם, אלא היה כן לאהבה אתכם, לבא לכלל גדר אהבה עמהם הבאה אחר החשק. כי אשר יש לו דבר שהחזיק בו, מבלי קדמה לו תשוקה וחשק להשיגו, לא יתחייב שיאהבהו אהבה נמרצת, ואולי לא יחשיבהו לכלום, אבל כשתחלה חשק בו והשתדל בהשגתו, ודאי בהגיעו אליו יאהבהו. וע"ז האופן נתרצה ית' לומר שחשק באבות, כדי שחשק זה יגרום לאהבה אותם:

וכיון שכן הוא איך אמר דוד ע"ה - אהבתי כי ישמע ה' את קולי, כי מאמרו ישמע ה' את קולי יראה שעדיין הוא מחוסר השמיעה, ולא יתכן לומר היותו אוהב שהוא יתברך ישמע את קולי, אלא היה צודק בזה לשון מורה על התאוה או החשק או התקוה ותוחלת וכיוצא, לכן שאל רבה מ"ד אהבתי כי ישמע ה'. והקדים כי לתת ישוב לזה דרש רבה וכו', ירצה הביאהו ההכרח לומר על פסוק זה בדרך הדרש ולצאת מפשוטן של דברים, שאילו לפי המובן השטחיי יקשה מ"ד אהבתי וגו' כאמור שהוא בלתי צודק, אלא צריך שנדרוש על צד הדרש. שעם היות מלת אהבתי מהקל והוראתה על הפועל האוהב, נדרשהו עתה כאלו באה מהנפעל ותורה על הפעול, כדרכם ז"ל בדרשותיהם על צד ההכרח יחליפו הבנינים, כמו עתה ידעתי עתה הודעתי, ורבים כמוהו. כן עתה מה שאמר אהבתי שרוצה לומר אוהבתי אין מובנה אלא נאהבתי, והכוונה אימתי אני בגדר אהובה אצלו ית' שכבר אני שלו, ואז הוא אוהב אותי כמי שמחזיק בדבר שחשק בו תחלה כפי טבע האהבה, הלא הוא כשאתה שומע בקול תחנוני. כי אין ספק אחר שהטה אזנו לי ושמע תפלתי, בהכרח התפללתי באופן שלם ובכוונה רצויה עם כל התנאים הצריכים עד שקרעתי כל המסכים המבדילים וסלקתי כל המונעים ומעכבים מלקבל התפלה, ומאחר שנתקבלתי ודאי ממילא אני אהובה לפניך, כי קניתני ונעשיתי שלך וזכיתי לשתגיע אהבתך לי. וסיימה להפיל תחנתה, שאף אם לא יהיה הדבר כן חלילה אלא אני דלה מן המצות, מ"מ לי נאה להושיע, כפי מדת טובך בהיותך מטה כלפי חסד: הלא כה מבטנו בימים המקודשים ימי התשובה מאתו ית' להעתר לנו בתפלתנו ותהיינה אזניו קשובות לקול תחנוננו. והבקשה היקרה המיוחדת לזמן ההוא שהיא אבינו מלכנו וכו', היתה חתימתה אבינו מלכנו אל תשיבנו ריקם מלפניך. כי בכל לבב אנו מתפללים לפני כסא כבודו שלא בלבד יעשה בקשתנו, אלא יהיה הדבר על צד היותר מעולה ושלם שאפשר. כי כבר יקרה לשאול שאלה מאת המלך ואין אהבתו שלמה עמו, לא יראה לו פנים צהובות ולא יבטיחנו למלאת חפצו, אבל אחרי צאתו משם יצוה לאחד מעבדיו יספיק לו כל צרכו, כאלו עושה זה העבד מעצמו, מבלי ירגיש האחד שבא זה מעם המלך. אך את אשר יאהב ויחפוץ ביקרו, בההיא שעתא הוא עצמו יקים דבר עבדו ועצתו ישלים ולא ע"י זולתו בהסתרת פנים:

והמשורר ע"ה העיד ע"ז כשאמר - אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו' (תהלים כז ד). ויש בכתוב דיוקים נתעורר עליהם כשנעמוד על מדרשם ז"ל בשוחר טוב ע"ז הפסוק האומר - אחת שאלתי, אמר לו הקב"ה בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה', וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אמר לפניו רבש"ע לא יהא העבד שוה לרבו, בתחלה לא באת עלי אלא באחת, שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך (דברים י יב), ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, הוי דיו לעבד שיהיה כרבו. וראוי לבקש היכא רמיזא בקרא כל הויכוח הזה. ודקדוק בלשון דקאמר וחזרת ואמרת לחזות וגו', מאי וחזרת היל"ל והוספת וכיוצא. וכן גבי ה' אמר ואח"כ פתחת, מאי האי לישנא דפתחת: ונראה כי הם ז"ל דייקו אמרו אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, מלבד הכפל למה הכניס מאת ה' בין הדבקים, היה לו לומר אחת שאלתי ואבקש מאת ה', והיה מרויח ג"כ מלת אותה, נוסף על הלשון המסודר. ולמה אמר שאלתי לשון עבר, ואח"כ אבקש לשון עתיד. גם מלת מאת מיותרת, שהיה מספיק לומר מה' אבקש. ועוד אמרו לחזות בנועם ה', אם הוא המשכת שאלה נוספת על הראשונה היה לו לומר ולחזות בנועם ה' בוי"ו העטוף כמו שאמר ולבקר בהיכלו. לכן אמרו שהיה כל זה המצאה ממנו להשיג מה' שאלות רבות. והענין הוא, כי המבקש מהמלך דברים רבים יחד בפעם אחת הוא מעותד לאבד הכל ולא ישיג מאומה, אבל הדרך הנכון הוא לשאול תחלה דבר אחד בלבד ואח"כ יחזור לשאלה אחרת, ע"ד דניאל ע"ה - ונבקשה על זאת וגו' (עזרא ח כג) כנודע. כן עשה דהע"ה תחלה שאל בלבד לשבת בבית ה', ודעתו הוא לחזור מחדש לשאול לחזות בנועם ה' וגו', ולא הכל בפעם אחת, לכן אמר וחזרת ואמרת לחזות בנועם וגו', כי עתה חזר לומר שאלה בפני עצמה, ולזה לא אמר ולחזור בוי"ו העטוף. ואמר כי למד כן מאת ה' ב"ה, כי גם הוא יתב' אמר ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו', ולא אמר וללכת, אלא תחלה שאל בלבד ליראה את ה' ואח"כ פתחת פתיחתא חדשה, כאלו היא תחלה שאלה ודבור ללכת וגו', גם אני למדתי ממך. וזה הוא אחת שאלתי, הנה תחלה שאלתי שאלה אחת בלבד, והנה מאת ה', ירצה מאת ה' ית' בא לי למוד שאבקש עוד שאלות אחרות אחריה. באופן שאבקש אותה השאלה על הדרך ששואל ה', שעם היותה תחלה לבדה אינה נשארת יחידית אלא באות אחריה אחרות, ודיו לעבד שיהיה כרבו: ואמנם ע"פ מה שאמרנו לפי כוונתנו יאמר, שאלה אחת אני שואל, אבל איני רוצה תנתן לי שאלתי ע"י אחר בהסתרה, אלא מאת ה' אותה אבקש, אני מבקש אותה מאת ה' עצמו, הוא ית' יהיה הנותן. והשאלה היא שבתי בבית ה' כל ימי חיי, אך שאחזה בנועם ה' שאזכה לנועם זה לחזות פני קדושתו בהשגת החן הזה, ולא בהסתרת פנים. ואיוב אמר - מי יתן תבא שאלתי ותקותי יתן אלוה (איוב ו ח), הן אמת כולי האי ואולי אוכל להשיג שהשאלה שאני שואל היא תבא אלי מאליה יבא הטוב ויבא מ"מ, אמנם עדיין יש לי תקוה ותוחלת בחסד עליון יתן אלוה, יזכני הוא ית' שהוא עצמו יהיה הנותן השאלה הזאת ואכירנה ממנו, ולא שתבא ממילא כאילו אין שם נותן, כי זה אליה וקוץ בה. ולכן אנו מתפללים אל תשיבנו ריקם, שנשיג מה שאנו שואלים, ויהיה זה מלפניך ממש ולא באופן אחר כאמור' ואת הכל יעשה יפה בעתו ברחמיו הרבים, אם גם אנחנו כלנו נשתדל ליפות את מראינו במעשינו הטובים ולהשלים בתפלתנו המכוין הראוי:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה