אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ב לתפלה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ב לתפלה

חלק ב - דרוש א לתפלה

דרוש שני לתפלה פרק אין עומדין (לב ב) - א"ר אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם (ישעיה א יא) וכתיב ובפרישכם כפיכם (שם טו): ביום תת הבחיר שבאבות ע"ה שכם אחד על אחיו לבן זקונים אשר אהב יוסף ע"ה, אמר לו - אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח כב), ופי' בו המתרגם ע"ה, די נסבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי. ואחשוב שנזקק לפרש כן ולא כפשוטו חרב וחנית ממש כאשר הבינוהו ז"ל, מפני שהוקשה בעיניו איך יעקב ע"ה לא נכוה ברותחין ממה שאירע לו, כאשר הורה איזה יתרון ליוסף ע"ה על אחיו בעשות לו כתנת פסים עד שקנאו בו ועברו עליו מה שעברו מהצרות לסבה זו. הלא תראה מה שאמרו ז"ל בפ"ק דמגילה (טז ב, כ"ה בע"י) על יוסף עצמו, לכלם נתן לאיש חליפות (שם מה כב) אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו, דאמר רבא בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים, והדר עביד איהו מלתא בבנימין כי היכי דמקנו ביה אחוהי, אלא א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא בחמשה לבושי מלכות ומנו מרדכי דכתיב ומרדכי יצא וכו'. וקשה לי עדיין מה יישב רבי בנימין בר יפת ברמז זה. כי אם פירש הרמז וידעוהו כלם, מ"מ יאמרו מה לו לתת לזה יותר מלכלנו, אם לבשרו על מעלת הבן היוצא מחלציו, יודיעהו זה בדברים ולא להרבות מנתו על מנתנו עשר ידות. ואם לא פירש הרמז, א"כ לא תקן כלום כי הקנאה במקומה עומדת. גם צריך לדקדק אמרו אלא אמר רבי בנימין, ממאי הדר ביה:

ונראה דר' בנימין מדקדק בכתוב אמרו לכלם נתן לאיש חליפות וגו', ולא היל"ל אלא ויתן להם לאיש חליפות שמלות כמה שאמר בפסוק הקודם, ויתן להם עגלות ויתן להם צדה לדרך (שם כא). ומה גם שמלת לכלם אינה צודקת כיון שלא נכנס בכלל זה בנימין. וגם מלת נתן הנאמרה אצל בנימין נכפלה שלא לצורך, כי כיון שאמר תחלה לכלם נתן וגו' היה מספיק לומר ולבנימין שלש מאות וגו'. לכן אמר הגמרא אלא אמר ר' בנימין, כלומר אין הדבר כמו שחשבת שנשתנה בנימין בחליפות ממש שנתן לו בפועל נתינה כפשוטה חמש חליפות ולשאר אחיו חליפות בלבד, כי אין הדבר כן. אלא בענין הנתינה שוה היה להם, כי לכלם בין לשאר האחים בין לבנימין כמוהם נתן לאיש לכל אחד חליפות שמלות. אמנם לבנימין נתן נתינה אחרת משונה שאינה נתינה ממש כפשוטה חמש חליפות בפועל, אלא נתן לו רמז ומסר בידו הודעת העתיד בדרך רמז המעלה המיועדת להעשות לבן היוצא ממנו ע"י חמשה בגדי מלכות, ואין כאן קנאה: והסתכל כמה הקפיד יוסף ע"ה על חששת קנאה זו, כי זה היה אחד מהטעמים העצומים אשר הניעהו להשתדל כל כך להחליף ידי אביו הזקן ע"ה כששם הימין על ראש אפרים והשמאל על ראש מנשה בברכו אותם, עד שאמר לו - לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (שם מח יח). כי כאשר נחפש נמצא היה רע עליו המעשה מג' צדדים - אם מצד אפרים אשר נתן לו המעלה הזאת, ואם מצד מנשה אשר נטלה ממנו, ואם מצד יעקב ע"ה:

ואולם מה שנוגע לאפרים עצמו, הוא מה שהוסכם מרוב המפרשים ע"ה כי בראות יוסף מה שמתעלה אפרים בשימת הימין חשש פן יתקנא בו אחיו הגדול ממנו ויבא הדבר לידי שנאה ונפיק מיניה חורבא שימשך מזה נזק לאפרים ויביא עליו קללה ולא ברכה. ולזה נתכוון לדעתי באמרו - ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור, ירצה אתה חושב להשכיל להטיב לאפרים בתוספת טובה בשיתך שימך ימינך על ראשו, ואין הדבר כן כי אדרבא תמשך לו מזה רעה גדולה וסכנה עצומה כי זה האחר הוא הבכור, ויעטוף כמעיל קנאה על הקטן ממנו שנתעלה עליו ולא יוכל שאת, וימשך לו מזה נזק, ע"כ שים ימינך על ראשו. או יפורש, אם אתה רוצה להגדיל מעלת אפרים על מנשה לאיזו סבה ידועה אצלך, לא תעשה הדבר כן באופן מורגש ומפורסם כזה משימת הימין על ראשו, שירגיש האחר ותכנס בלבו קנאה, אלא עשה זה באופן בלתי מורגש ע"י תפלה או ברכה בינך לבינו, שלא ידע מזה כלום אחיו הבכור לענין שימת הימין שהוא דבר מפורסם, שים אותה על ראש הבכור. אז השיבו הזקן ע"ה ידעתי בני ידעתי וגו', אתה חושש שאחיו הבכור יבקש להשפיל גדולת הקטן מקנאתו בו ואני אומר אדרבא שאחיו הקטן יגדל ממנו, מאחיו הגדול עצמו תבא לו הגדולה, כי הוא יגדלהו ויכיר מעלתו עליו מבלי שום קנאה:

והשער השני שנצטער יוסף למה שנוגע למנשה, יובן בדבריהם ז"ל במדרש רבה (ב"ר צז ו) שאמרו, ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי וגו' וימאן ויאמר ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר, מה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי דברים שנתגלו לך עאכ"ו. ופי' בו הרב בעל יפה תאר ז"ל שאמרו ומה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי היינו מעשה ראובן ובלהה, ודברים שנתגלו לך עאכ"ו היינו על מכירת יוסף. וראוי להבין מה שייכות יש כאן לענין ראובן ויהודה, ואם לומר ליוסף שנתגלו לו דברים נסתרים וכי לא מצא סודות אחרים שנתגלו לו זולת אלו. וגם צריך לדייק שהמדרש תופס פסוק ויאמר יוסף אל אביו וגו' ואינו דורש בו כלום אלא על פסוק ידעתי בני ידעתי:

ואומר אני שהכוונה בזה כי יוסף ע"ה היה קשה עליו ורע בעיניו מצד מעשה זה של הזקן ע"ה, בנתינתו לאפרים המעלה הראויה לבכור, למה שזה נוגע ופוגם בכבוד בנו מנשה הבכור. כי סילוק ונטילת הבכורה מן הבכור, או הורדת המעלה והכבוד ממה שהוא מוחזק בכך, מורה על חסרון עצמו נמצא בו אשר בעבורו איננו ראוי להתמיד במעלת הבכורה או הכבוד. ולנו לעינים מה שאירע לראובן בכור יעקב, שנטלה ממנו בכורה על שמץ דבר נמצא בו מחללו יצועי אביו. וכן ביהודה שנאמר עליו - ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ויט וגו' (בראשית לח א), שאחד מפירושיו הוא שאז באותה ההליכה היתה ליהודה ירידה ושפלות ממעלת גדולתו וכבודו, כי נלכד ברשת מעשה תמר. ומפני כל זה היה כחומץ לשנים וכעשן לעינים אצל יוסף ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים, שנוטל הבכורה והכבוד ממנשה כאלו נמצא בו דבר רע ופגם גורם להסיר ממנו הוד הבכורה והמעלה כמו שהיה לראובן ויהודה, והוא ידע באמת כי אין במנשה עון אשר חטא שבעבורו לא יהיה כתר הבכורה הולמתו. ולזה אמר לאביו לא כן אבי כי זה הבכור, כלומר אין מנשה זה כן כאשר אתה חושב בלתי ראוי לבכורה וגדולה מאיזה פגם וחסרון אשר בו כמו שהיה הענין בראובן ויהודה, כי האמת הוא שזה הבכור האמתי הגון וראוי לכך ואיננו חסר כלום מצד עצמו, ולכן שים ימינך על ראשו שלא יפגמהו בבכורה ויחשדוהו כאחרים. ובאה אליו התשובה ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן וכו', ירצה אל תחשוב שלא עלה עתה על זכרוני מה שעלה על זכרונך מעשה ראובן ויהודה שירדו מגדולתם בשביל מעשיהם, שעל זה אתה מקפיד גם עתה יאמרו כן על מנשה. כי באמת ידעתי גם אני כל זה כמו שאתה ידעת ועלה במחשבתך, וכ"ש שעלה גם במחשבתי כי הלא ידעתי עוד סתם דהיינו ידעתי אני לבדי סודות נעלמים שלא נתגלו לך ומספרם רב. והשתא אם מה שלא נתגלה לך בעלמא נתגלה לי, דברים שנתגלו לך, דהיינו מה שנתת לבך להשכיל על דבר זה של ראובן ויהודה שיהיה פתחון פה לומר כן על מנשה, היתכן שנעלם ממני. אך דע איפוא כי אין מקום לחששא זו לחשוב שהגדולה אשר נתתי לאפרים הוא מפני שנטלה ממנשה שלא היה ראוי אליה ונמצא שנתגדל אפרים מסבת ירידת מנשה, אין הדבר כן, כי גם מנשה יהיה לעם ויגדל, ומצד הגדולה אשר תמצא בו יכירו הכל וידעו היותו שלם מבלי שום חסרון, ואולם מה שיגדל שיזכה לגדולה ומעלה יתרה זה יהיה ממנו ומעצמו ועוצם שלמותו המופלג הנמצא בו, ולא מצד פחיתות וחסרון אחיו. ולא יהיה כאותם שאמר לא בצדקתך וגו' כי מרשעת וגו' (דברים ט ה):

ואמנם הצד הג', ממה שנוגע ליעקב ע"ה, הוא כפי מה שהורגלתי לפרש שעתה אורו עיני יעקב וראה בני יוסף והכירם, והבין שבא לזה מצד זכותם ומצאם הגונים ומוכנים לברכה, ופי' הדבר ליוסף ע"ה באומרו ראה פניך לא פללתי וגו', ואז השתחוה יוסף, הכל כאשר נתבאר במקומו. ועתה בראותו שאביו החליף ימינו ונתנה על ראש הצעיר היה רע בעיניו, שחשב עדיין מאור עיניו של יעקב הוא חשוך כאשר בתחלה, ורמז לו שהוא רואה עם היותו בלתי רואה והוא אינו מכיר הבכור האמתי עד שאמר לו ידעתי בני ומכיר אני הבכור האמתי וכו'. ולכל הפנים אין ספק שעיקר ההקפדה של יוסף היתה חששת הקנאה כאמור:

מעתה זאת היתה עם המתרגם ז"ל בפירוש דברי יעקב ע"ה שאמר בחרבי ובקשתי, לפי שיקשה לו איך עכשיו הוסיף להטיל קנאה ביניהם בדבר יותר עיקרי, בתת ליוסף חלק נחלת קרקע יותר מהם, ואולי גם יוסף עצמו לא ירצה לקבלו מחשש מה שיארע לו. על כן בא הזקן ע"ה לתת לו טעם מספיק שיוכל לעשות כן בלי שום חששא כי אין הענינים שוים, ולא ימצאו שאר האחים מקום תרעומות כלל על זה. כי הנה הבנים כלם הם כרעא דאבוהון ונקראו חלקיו יוצאי ירכו מצד החלק החמרי אשר הוא השפיע בהם עצם גופם וממנו נתהוו, ולכן הוא מהראוי יהיה לכלם חלק כחלק בשוה מכל קניני האב הגשמיים הבא מההשתדלות האנושי ע"י הכלים הגופניים או מנחלת המורישים הקודמים, כי יש לכל אחד חלק בזה כמו לאחרים ומה נשתנה זה מזה, ואם ירצה האב לשנות יש בזה קפידא. זולתי בחלק הבכורה שצותה התורה להעדיף הבכור, מפני שיש לו יתרון טבעי וקדימה זמנית מצד הגופניות עצמו שיצא ראשונה. אבל מה שיבא לאב ויקנה בחלק רוחניותו לבדו בלי השתתפות כח גופני, הנה בזה כיון שאין הכח הנפשיי של האב נמשך אל הבן, ואין שום התלות לנפש הבן עם נפש האב, שורת הדין נותנת שגם מה שיקנה האב ויקנה לו מכח הרוחניות לא יחוייב בהכרח שתמשך הקנאה זו גם אל הבנים היוצאים ממנו, כי מה להם עם נפשו ועם הבא מכחה, וא"כ נשאר הוא אדון מוחלט ושליט גמור בחלק קנין זה להקנותו למי שירצה מבלי שיקפיד שום זולתו על כך. ולכן אמר נתתי לכם שכם אחד על אחיך, בלי שום חששת קנאה או קפידא מאחיך, כי ודאי יראו אין מקום תרעומת להם על ככה, כי שכם וחלק זה בא אלי לא בירושה ולא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי ונשמתי שבחרבי וקשתי של תפלה ותחנה הבאים ממעמקי הלב ומעצם הרוחניות ואשפוך את נפשי לפני ה', לקחתיהו מיד האמורי, והריני רשאי בטח ליתן אותו לך:

ואולם מה שנמשלה התפלה לשני כלי זיין אלו חרב וקשת הוא לפי שעורי, כי התפרסם ששני כלים אלו אין פעולתם שוה, שהחרב היא ללחום עם האויב פנים אל פנים מקרוב ולא תועיל כלום בהיותו רחוק ממנו, והקשת הוא להלחם מרחוק יורה חצים ויגיעו עד האויר בהיותו הרחק כמטחוי קשת. והתבונן בדברי המשורר ע"ה שאמר - נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (תהלים נז ה), הפליג לדבר על גודל הנזק הנמשך מבעלי חיים, בבאור הבדל רב אשר בין הבעלי חיים מדברים לבלתי מדברים. כי החיות המזיקות לא יוכלו להרע אלא לאשר יהיה אצלם וביניהם ואי אפשר לשיניהם לנשוך אלא במי שנמצא שם בפגישת גשם בגשם, כענין החרב ביד האדם ההורג לקרוב ולא לרחוק, וזה הוא נפשי בתוך לבאים מה שאפחד מהאריות. וההקש מיתר החיות הרעות, הוא כאשר נפשי היא בתוך הלבאים וביניהם אני יושב סמוך אליהם, אז אשכבה לוהטים, שלוהטים אותי באש חמתם בשינים או בצפרנים או בארס שלהם, כפעולת החרב, ולא יוכלו לעשות מאומה כשאני מרחוק ולא בתוכם כי אין להם כח החצים. אמנם בני אדם בדבורם הרע יש להם כח משחית בשתי הפעולות גם יחד של החרב והחצים לקרוב וגם לרחוק, כי שיניהם הם כחנית וחצים הולכים למרחוק והורגים וממיתים בהיותם כאן לאשר הוא בקצוי ארץ, ולשונם היא כחרב חדה להרוג בקלות עצום לקרובים אליהם מבלי ירגישו כח המכה מפני רוב החדוד: והנה יש לנו אויב פנימי עצום ורב, יצרנו הרע, הוא נלחם בנו בשני פנים, אם בהיותו קרוב לנו ואם בהתרחקו ממנו מאד. כי כאן בא אצלנו ופנים בפנים מתעצם עלינו להפילנו במכמורות העונות בתוקף הסתתו, ועוד מעט הולך בדרך למרחוק למעלה למעלה עד מקום כסא כבודו ית' לפני בית דינו הצדק, ומשם עורך מלחמה נגדנו מקטרג ומלמד עלינו חובה ומעורר הדין להענישנו חלילה. כאשר בא בנבואת זכריה ע"ה שאמר - ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו, ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש (זכריה ג א). כי מה טעם כפל גערה זו. ולמה ראשונה הוצרך להזכירו בשמו לומר יגער ה' בך השטן ובשניה אמר סתם ויגער בך. עוד אמרו הבוחר בירושלים הוא כבד, שאם נאמר עליו יתברך היה לו לסמכו למלת ה' ויאמר ויגער ה' הבוחר בירושלים בך. ומה הכוונה בהלא זה אוד מוצל מאש:

אבל לדעתי יכוין לשתי פעולות אלו אשר האויב הזה משתדל לעשות נגדנו, שהן ההסתה כאן למטה לעכב על ידינו השגת שלמותנו, והקטרוג וההשטנה למעלה לשנתחייב במשפטנו. וזהו ויראני את יהושע הכהן הגדול, הראני במראה הנבואה הכהן הצדיק והחסיד הזה, שהיה עומד לפני מלאך ה', שהיתה מדרגתו בזכותו למעלה ממדרגת המלאך, שהוא עומד הלום ולפניו וקודם אל המלאך, ונשאר המלאך אחריו כי נגרעה מעלתו אצלו. אך השטן עומד על ימינו, לא אמר בימינו או מימינו אלא על ימינו, שהמסית ומדיח בראותו מעלת יהושע הרמה הזו לא יכול לסבול ורוצה להעבירה ממנו, ולכן עומד על הימין המיומנת של יהושע ע"ה, המתעסק בהשגת השלמות, השטן הזה עומד עליה מעכב ומונע אותה מפעולותיה הימנית. וזה כדי לשטנו, למען אחר שירד והסית יעלה וירגיז שיעורר חמתו יתב' בהשטנתו כדריש פ' השותפין (טז א). ואז אמר לו הוא יתברך, כי כל זה הוא שלא כרצונו, כי על הפסד והשחתת תכליתו שהוא להשטין ולקטרג, אמר יגער ה' בך במה שתרצה לקיים הוראת שמך השטן שהיא ההשטנה והקטרוג כי לא חפץ ה' באלה. ועל ההסתה שמבקש לבטל בחירתו הטובה של יהושע ע"ה ושיבחר בבחירה המקולקלת של המדיח הזה לרעה, אמר יגער ה' בך, אתה הרע הבליעל הבוחר בירושלים שמלאך לבך להיות אתה הבוחר מה שתחפוץ ברצונך המשולח אפי' בירושלים עיר הקדש מקום מקור השלמות, ולא תניח חפשיות הבחירה התמימה והמיומנת אשר לצדיקים אשר יפעלו כפי נטייתם הטובה. ולפי זה לא יהיה לך מקום להשטין ולקטרג, כי בהבטל הסבה יתבטל המסובב. כי הלא זה אוד מוצל מאש, זה הקטרוג שאתה עושה הוא אוד שורף ומדליק מוצל ומסובב מאש נכרי שאתה מכניס באנשים ומחממם ומלהיבם אל העבירות, ואם לא יהיה שם אש בוער מהחטאים ממילא לא ימצא ג"כ האוד של השטנה והקטרוג:

האמנם כי להיות האדם נאזר בגבורה להלחם עם הענק הגדול הזה ולנצחו בשני הענינים גם יחד, פעם אחת בכלי זיין אחד לבדו, שיועיל להכניעו בין למטה בין למעלה ברגע אחד עצמו, לא מצאנו דבר יותר נאות ונכון, שיהיה כחרב להכותו בהלחמו עמו בהיותו קרוב אלינו להחטיאנו וגם יפלח כחץ כבדו בהיותו רחוק למעלה עומד ומקטרג עלינו, אלא התפלה דהיא עבדא דדין ועבדא דדין בהיותה מסודרת מן המתפלל כהוגן וכתקונה. כי הוא מבואר, לא תכון התפלה בשלמות כ"א בשמירת כל תנאיה מהכנעת הלב בהסתכל אל גודל מעלת רוממותו יתברך הבלתי משוער, וכנגד זה תכלית שפלות מדרגות האדם עצמו. כאשר פירשנו על אמרם ז"ל (יבמות קה ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וכמאמר ר"א לתלמידיו (ברכות כח ב) כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים וכו', שכל זה בלי ספק ברוח המתעורר לחטא כי יכנע לבבו הערל, אם להרהר על תשובה גמורה על מה שכבר חטא, ואם להתרחק מאד לעתיד לבלתי יחטא, והרי זה הורג בחרב פיפיות את יצרו העומד על ימינו. ועל זה כיון המשורר ע"ה באמרו - תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה (תהלים יז א), כי בתפלתי זאת תשמע הצדק והיושר אשר בי נמשכים ממנה, מבלי ישאר כאן מקום לשפתי מרמה, אשר הרמאי מסית ומדיח אותי לפתותני ברמאות. כי כלה גרש אגרשנו ממני על ידי התפלה, ומזה תוסיף תת כחה לו להפילו גם למעלה בקטרוגו, כי יורה חצי תפלתו עד מקום בית דינו הצדק להכריע המקטרג לכף חובה והוא בתפלתו יצא זכאי בדינו. וזה הוא מה שסמך מיד ואמר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים, והוא מבואר. וא"כ צדקו שני שמות אלו לתפלה חרב וקשת, ונמצא כח רב ועצום מאד יותר מדברים עצומים גדולי הערך:

והוא הנרצה כמאמרנו לר"א ע"ה (ברכות לב ב) גדולה תפלה יותר מן הקרבנות. ובאופן הראיה מן הכתוב כתב רש"י ע"ה, דכיון דאמר לי רוב זבחיכם למה תו למימר ובפרישכם כפיכם הא אפי' זבחיכם לא ניחא ליה ע"כ. וקשה לי דנראה שאין זה הכרח, דודאי הוא פשוט דגדול כח הקרבנות וגם התפלה הכל בזה אחר זה, אף אם התפלה באה באחרונה, מכח הקרבנות לבדם בלא תפלה. וכך הם דבריו ית', כי אינו חפץ בזבחים, ואף כי יוסיפו אח"כ גם תפלה לא תצטרף עם הקרבן, לשיקובץ זכות שניהם לקבלם, ולעולם שהתפלה לבדה היא גרועה מן הקרבן לבדו ומנא לו שהיא גדולה מן הקרבנות. ובלאו הכי דילמא שקולים הם והקב"ה אומר שלא יקבל שום אחד מהם, שלא נחשוב יש יתרון לאחד על האחר ויקבל התשובה, כי כלם שוים הם ולא יקבל לא לזה ולא אותו, אלא שבהכרח בהיות הדברים נכתבים צריך להקדים האחד וא"א בכתיבה הנתנת לבני האדם לומר שניהם בדבור אחד:

ונראה כי רבותינו ע"ה ראו שאצל הקרבנות נאמר - למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים וגו' ומסיים בהם לא חפצתי (ישעיה א יא), ולא הזכיר כאן העלמת עין. ואצל התפלה אמר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם (שם טו), למה אמר כאן שיעלים עיניו, ולא אמר לא ארצה או לא אחפוץ, או תועבה היא לי וכיוצא. לכן אמרו כי כוונת השי"ת ויתעלה הוא לומר ענין הקרבנות אינו מעלה ולא מוריד כלום לפניו יתברך ואינו עושה בו שום רושם. שאע"פ שהם באים לפניו ית' והוא רואה אותם, אינם מקובלים ומרוצים ואדרבא הוא קץ בהם מפני רוע מעלליהם. וזה הוא למה לי רוב זבחיכם וגו', לא יועילו כלום כי שבעתי מהעולות ואני כביכול קץ בהם ובכל הדמים לא חפצתי, ואין בהם כח כלל לעוררני אל הרחמים, עם היות עיני השגחתי אליהם. אך בענין התפלה אין הדבר כן, אלא כשאתם פורשים כפיכם להתפלל, אז מיד קודם שתתחילו בתפלה אני מעלים עיני לבלתי ראות והבט ואהפוך פני לצד אחר באופן שלא אראה אתכם בשעת התפלה, וע"י העלמה זו ימשך שגם כי תרבו תפלה אינני שומע אותה ואינה נכנסת באזני, כמו שאוטם אזנו לבלתי שמוע, וזה מפני הדמים אשר בידכם. שאלו הייתי פונה אליכם לראותכם בלי העלמת עין, אז כב"י לא ימשך ההמנע מקבלה התפלה, כי כחה כל כך גדול שהיתה עושה בי רושם ותאלצני לקבלה. כאמרו פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם (תהלים קב יח), רצונו כל עיקר הדבר תלוי בשיסכים ויתרצה הוא ית' לפנות ולשים עיני ראייתו אל תפלת הערער המנוער ומשולל השלמות, כי כשהוא פונה אליה ודאי לא בזה את תפלתם, עם שהיה מקום לבזותה מצד חוסר צדקתם. ועל דרך זה - ושועתי לפניו תבא באזניו (תהלים יח ז), כשהיא לפניו ולעיניו מובטח אני ג"כ ודאי שתבא ותכנס באזניו ותקובל. וא"כ מבואר הוא מאד שהתפלה הוא יותר גדולה מן הקרבנות כיון שהקרבנות הם בלתי נרצים אפי' בלי העלמת עין, והתפלה לא תחסר מהיותה מקובלת אא"כ העלים הוא ית' עינו ממנה שלא נתן מקום שתגיע עד לפני כסא כבודו, באופן שלא באה לאזניו ולא שמעה, ע"ד גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי (איכה ג ח): ולפי ציורי ככה יובן מה שאמר הכתוב - ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב כג), כי אמרו לבסוף מן העבודה יקשה, מלבד היותו מיותר כיון שכבר אמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הוא ג"כ חוץ למקומו, שהיל"ל ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים. אך יאמר כי כאן היו שני דברים אשר לכל אחד מהם היה מקום לעורר רחמיו יתברך על ישראל, הא' כובד העבודה עצמה, שבראותו ית' את עניים ואת לחצם יתמלא עליהם רחמים להצילם מצערם, והב' צעקתם ותפלתם, שבבקשתם רחמים יתעשת להם. והנה ראינו כי כבר היתה עבודתם קשה, והוא ית' רואה ושותק ואינו עושה כלום, אך כשנאנחו בני ישראל וצעקו אליו מפני העבודה אז נתעורר הוא ית' לזרז את משה ע"ה להצילם. ולפי זה ותעל שועתם אל האלהים, עלתה שועתם וזעקתם אליו ית' יותר מן העבודה עצמה, כי העבודה לא עלתה לעשות שום רושם והתעוררות, והשועה יכלה בכחה לשישמע אלהים ויזכור בריתו וירחמם. וזהו ממש כאותה שכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל פרק אין עומדין (לב ב), על הא דאמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אליו, וסמיך ליה עלה ראש הפסגה (דברים ג כו). וכתבו בתוספות, גדולה תפלה ממעשים טובים בלא תפלה שהרי מרע"ה אעפ"י שהיה בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה ע"כ: ובתשובות מוהרשד"ם זלה"ה חלק א' באו קושיות על זה ובכללן איך מוכיח ממשה דגדולה תפלה יותר ממעשים טובים, אדרבא נימא דכיון דמשה היה לו מעשים טובים משום הכי נענה בתפלתו. וכן אמרו ולא נענה אלא בתפלה דמשמע שלא נענה במעשים אלא בתפלה, ומה שייך עניה במעשים. ובעניותי הוא ית' מבאר בפירוש באמרו רב לך אל תוסף דבר וגו', כי מלת עוד מיותרת, וכן בדבר, שהיה מספיק לומר אל תוסף דבר אלי בזה. אלא שאמר ית' למשה הן אמת רב לך, יש לך הרבה מעשים טובים ונפיש זכותך, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה כדברי המאמר, אבל אין זה ממה שיעשה בי רושם למלא חפצך ולעשות כל אשר ישאלך לבך, אלא עצם הדבור של התפלה עצמה היא היא המביאה אותי לענות אותך, ולכן אזהירך כי אתה שאלת על ידי תפלה לראות את הארץ, והשמר לך שלא תוסיף לשאול עוד איזו שאלה נוספת כגון שאכניסך לארץ ותשאר שם או כיוצא כנגד גזרתי, זה הטוביות והיתרון לא תשאלהו בדבר זה על ידי הדבור הזה של תפלה, לפי שאם תשאל עוד דבר אחר על ידי דבור של תפלה אהיה כביכול מוכרח להיות עונה אותך כפי סגולתה, וכעת עלה אל ראש הפסגה וראה וגו', כי הועילה לך התפלה בזה. ועל כן אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים: ויש לנו להסתכל באחד מגדולי מיני החסדים הנמצאים מוטבעים באומה הישראלית שהם גומלים זה לזה, והוא מה שיצטערו אלו על אלו וידאג לבם בצער חבריהם, עד שישתדלו להצילם ולעזרם בכל מה שיוכלו, ואם קצר מצע כחם להושיעם בפועל ממש, יעזרום לפחות בדברי הצומות וצעקתם, לשפוך שיחה לפני אל ולהתפלל עליהם יראה בעניים ויחיש מפלט למו:

וגדולה מזאת הורה לנו הנביא שמואל ע"ה כי לא בלבד על הזכאים וראויים הוא נכון והגון להתפלל, כי אם גם על החטאים בנפשותם צריך לעשות כן. כי כאשר שאלו המלך שלא ברצון ה', כאשר הורו בתת הקולות ומטר ואמרו לו התפלל בעד עבדיך אל ה' וגו', השיב להם - גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם והוריתי (לכם) [אתכם] בדרך הטובה והישרה (ש"א יב כג). והמפרשים ע"ה דברו נכונה בדקדוק מלת גם. ואני אומר עוד כי אות הבי"ת במלת בדרך אינה מיושבת והול"ל הדרך הטובה וגו'. אמנם רז"ל פירשו פ' כי לא יטוש ה' את עמו וגו' הקודם, שהוא כשאין ישראל עושים רצונו של מקום. ולכן יאמר עם היות אתם חטאתם נגדי בשאלתכם המלך בחיי, כאשר נתבאר בפסוקים למעלה, ולפ"ז לא היה ראוי שאביט עוד בכם, עכ"ז כיון שאני רואה כי הוא ית' אינו עוזב ולא יטוש אתכם אפי' כשאינכם עושים רצונו, גם אני כמוהו אעשה, ואע"פ שלא הייתי חוטא כלום נגדכם אם לא הייתי מתפלל בעדכם כי היה זה מדה כנגד מדה, מ"מ היה זה חטא לה' אשר אעשה מהנקמה והנטירה, וחלילה לי מחטוא אליו ית' במה שאחדל מהתפלל בעדכם. וימשך עוד תועלת עצום בהתפלל בעדכם, אע"פ שהייתי נעלב מכם, והוא כי בתפלתי אשר פועל זה הוא ודאי הדרך הטובה והישרה, דהיינו לעשות לפנים משורת הדין כנודע מועשית הישר והטוב (דברים ו יח), אני בזה אורה אתכם ואלמדכם להועיל, כי ממני תראו וכן תעשו גם אתם להעביר על מדותיכם ולהתפלל אפי' בעד המריעים לכם:

הן אמת כי מזה יצא לנו מקום תמיהה על הנביא ירמיה ע"ה, כי כאשר אמרו אויביו - לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד וגו', אמר לפניו ית' - הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי, הישולם תחת טובה רעה כי כרו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם, לכן תן את בניהם לרעב וגו' (ירמיה יח יח כא). ואיה איפוא הדרך הטובה והישרה אשר אמרנו להתפלל אפי' בעד האויבים, והוא ע"ה קללם קללה נמרצת בעבור מה שחשבו להרע לו: ואפשר לתת בזה קצת התנצלות עם דברי דוד ע"ה שאמר - ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי הפקד עליו רשע וגו' (תהלים קט ו). כי גם בזה יפול הספק האמור, איך היה מקלל את אויביו קללות עצומות כאלה. ולא עוד אלא שהוא סותר את דברי עצמו בשני פסוקים הסמוכים זה לזה, כי תחלה אמר תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, מורה כי עם שבמקום אהבתו אותה הם ישטנוני מ"מ הוא מתפלל בעדם, ותכף אמר וישימו עלי רעה תחת טובה ולפיכך קללם הפקד עליו רשע וגו'. אכן ראוי להרגיש בשנוי שיש בפסוק, כי תחלה אמר רעה תחת טובה בלי שום כנוי ואח"כ אמר ושנאה תחת אהבתי בכנוי אליו. אבל כוונת המשורר ע"ה כי כל מיני הרשעיות שבעולם יוכל האדם לסבול מאויביו ויעבור על מדותיו על כל פשעים שיעשה נגדו מאיזה מין שיהיו, אך מה שלא יוכל שאתו הוא בהיות שכנגדו חנף ומרע, שמראה לו לפנים היותו מבקש טובתו ודורש שלומו ובסתר ישתדל להפילו ארצה ולטרדו מן העולם, זה ודאי מפסיד הסבלנות. זה אמרו ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם תחת אהבתי ישטנוני, כלומר כל עוד שהם מסבבים אותי בדברי שנאה ומדברים בפי' מה שהם שונאים אותי באופן שהדברים של השנאה הם מסבבים אותי, שהם דוגמת הסובב והעגולה שהיא נראית מבחוץ ולא כמו המרכז שהוא נסתר ונעלם וסגור מבפנים. או אע"פ שהם לוחמים עמי חנם כי לא עשיתי עמהם מאומה רעה, ואדרבה תחת אהבתי במקום שאני אוהב אותם ישטנוני כל זה אני סובל, ואדרבה אני מתפלל עליהם. אך כשהם מהכת האחרת שהם משימים עלי רעה תחת טובה, דהיינו שמצד חוץ הם מראים לי טובה ומשימים תחתיה רעה מסותרת בהחבא שלא אוכל לראותה כי היא נעלמת למטה מהטובה שלהם, שמערימים לרמות אותי בה, וזה בלי שום סבה, כי היא שנאה תחת אהבתי אותם, הנה בזה אני יוצא מגדר הסבלנות ולא אוכל להחריש ואומר עליהם הפקד עליו רשע וגו':

והם הם דברי הנביא ירמיה ע"ה - הקשיבה אלי ה' וגו', ירצה כשהם אמרו בפי' לכו ונחשבה על ירמיה מחשבות וגו', ואמרו בפה מלא לכו ונכנו בלשון ואל נקשיבה וגו', אין זה ממה שיניעני לקללם חלילה, אלא אדרבה אני אומר הקשיבה אלי ושמע לקול יריבי, אתה ה' תקבל תפלתי כשאתפלל אליך, וגם את יריבי, כשיצעקו לך על צרתם שמע בקולם להצילם מרעתם. אבל מה שיש להפלא מאד הוא הישולם תחת טובה רע, היתכן שהרעה שהם משלמים לי תהיה מסותרת ונעלמת תחת טובה שמראים בערמה לי. כי הנה ארבו לנפשי בהחבא וכרו לי שוחה כאשר עושים ממש הציידים, שמטמינים ומחביאים הפחים והמוקשים להפיל ולצוד הבעלי חיים. ואני לא כן עשיתי חלילה, כי זכור נא ה' כאשר עמדתי לפניך לדבר עליהם טובה, לא היתה כוונת הטובה לרעה להם אלא באמת ובתמים היה כדי להשיב את חמתך מהם. אבל המה הטובה שלהם היתה לפנים, כדי שיוכלו לשים תחתיה הרעה, ע"כ לא עצרתי כח מלקללם, תן את בניהם וגו': ובזה יש קצת התנצלות לשלמים האלה ע"ה כי בזולת זה או דבר כיוצא בו, ודאי הוא חיוב פרטי לאשר מזרע ישראל יכונה להעתיר בעד זולתו אפי' יהיה אויבו: ומדה מעולה זו ירשנו אותה מאבינו הזקן ע"ה, כי זה דרכו כל הימים אפי' על גויי הארץ, כאשר אנו רואים כמה נצטער על אנשי סדום, כי לא היתה מגמתו לבד להצלת הצדיקים, כי אם לבקש גם על יתר העם החטאים בנפשותם ינצלו בזכות הצדיקים, ועוד אפי' על אבימלך אשר לקח את אשתו. והיא שעמדה לו להבנות משרה אשתו ע"ה, כאשר נתבאר ממאמרם ז"ל פרק החובל (צב א), אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, א"ל דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב י), א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וגו' (בראשית כ יז) וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו' (שם כא א) כאשר אמר אברהם אל אבימלך. ויש לי בו מהקושי מלבד מה שהוא מבואר, שאם רבא ידע ראיה זו מאברהם עם אבימלך איך שאל מנא הא מלתא וכו', כי דוחק הוא שאמר כן לחדודי. עוד קשה איך מוכיח רבה בר מרי ענין זה מההיא דאיוב. כי הנה ה' אמר לאליפז - חרה אפי בך (ובשלשת) [ובשני] רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב וגו' ואיוב עבדי יתפלל (בעדכם) [עליכם] כי אם פניו אשא וגו' (איוב מב ז ח). אשר נראה בפי' מה שיתפלל איוב בעדם הוא על דבר שהם לא דברו נכונה, ובפי' אמר ה' לאליפז שאיוב דבר נכונה והם לא דברו נכונה כמוהו. ואם כן מוכרח הוא לומר שמה ששב ה' את שבות איוב הוא מה שפירש שהוסיף את כל אשר לו למשנה אבל לא על שלא דבר נכונה, כי כבר העיד עליו ה' שדבר נכונה. וכיון שכן הוא, היאך יוכיח מכאן שכל המתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, הרי איוב לא היה צריך לאותו דבר שהיו צריכים חבריו שהוא על שלא דברו נכונה והוא לא נענה על מה שיתפלל עליהם, כי הם לא היו צריכים לממון או לשום דבר אחר ממה שנתן ה' לאיוב. ואגב ארחין נדייק לשון זה אתה אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא, שנראה כי חוכא ואטלולא יאמר בסתם אנא אמינא מהכא:

על כן אני אומר כי רבא מעיקרא היה דעתו להוכיח ענין זה מפסוק וה' פקד את שרה מפני הסמיכות, כי תכף אחרי אמרו ויתפלל אברהם וגו' כי עצור עצר וגו' אמר וה' פקד את שרה וגו', נראה שתפלת אברהם על אבימלך גרמה שהוא עצמו נענה במה שהתפלל על זולתו. אך היה מגומגם בראיה זו, כי לא תספיק להוכיח מכאן מה שאמרו שהוא נענה תחלה. ודוק דלא קאמר יענה תחלה או יהיה נענה תחלה אבל אמר נענה תחלה המורה על העבר, והכוונה כי מי שיש לו מדה זו הטובה להתפלל בעד חברו וגם הוא עצמו צריך לאותו דבר, יזכה שהקב"ה יקיים בו בעצמו מה שאמר טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה כד). כי גם זה תגדל מעלתו בכפלים שיהיה זוכה בהתפללו, שכבר ה' ענהו לעצמו תחלה קודם התפללו, כיון שהוא הדבר עצמו שהוא צריך. כיון בראותו יתברך ובידעו טוב כוונתו שהוא עתיד להתפלל בעד רעהו על מה שהוא צריך, מקדים לענות אותו תחלה. וזה לא יתבאר מתפלת אברהם, כי אדרבא מכאן נראה שתחלה התפלל אברהם על אבימלך ונענה אבימלך כאמרו ויתפלל אברהם וירפא אלהים וגו', ואח"כ וה' פקד וגו'. לפיכך שאל לרבה מנא הא מלתא וכו', והוא השיבו כי זה הוא מוכרח מתפלת איוב. וזה כי כבר נודע הקושיא המפורסם שיש בדברי ה' כי לא דברתם נכונה כעבדי איוב, וכל הדברים מראים להפך, כי איוב כמעט היה מחרף ומגדף ומכחיש ההשגחה והם דברו להפך. וכבר דברנו בישוב קושי זה במקום אחר: אבל כפי דרכם ז"ל הכוונה היא ממש להפך, כי אמר ה' לאליפז, דע כי חרה אפי בכם לפי שחשבתם היות איוב בלבד הבלתי מדבר נכונה ושאתם דברתם כהוגן וכנים אתם, ואין הדבר כן, כי שוים אתם עמו בדבר זה ולא דברתם אלי נכונה כלל כאשר ג"כ לא דבר נכונה עבדי איוב. כי כמוהו דומים בדבר זה ותרופתכם לא תהיה אלא ע"י איוב, כי הוא מטוב תכונתו יתפלל בעדכם ובזה אשא פניו לכפר עליכם על מה שאתם שוים לו לבלתי דבר נכונה. ועכשיו הפסוק נותן הטעם, כיון שכלם שוים לרעה שלא דברו נכונה, איך אמר ה' שישא פני איוב ויכפר להם בעבורו כאלו הוא דבר נכונה. על זה אמר וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, מדלא קאמר וישב ה' את שבות איוב, נתכוון לומר דע כי כבר מעיקרא קודם זה ה' שב את שבות איוב ונעתר אליו על מה שלא דבר נכונה, בעבור התפללו בעד רעהו, כי ידע ה' היותו עתיד להתפלל עליהם, ולפיכך הקדים להשיב את שבותו בכך. וזה גרם שאמר לאליפז מה שאמר. אז כשהבין רבא ע"ה דיוק זה מוה' שב אמר עתה העירותני על פי דיוקך, שכיון שאתה אומר ענין זה מפסוק איוב, יש לי מקום עתה להוכיחו טפי מפסוקי אברהם. כי כאן ג"כ אמר וה' פקד ומדלא קאמר ויפקוד ה' כדפי' רש"י ז"ל, משמע שהכוונה וכבר פקד ה' מעיקרא וכו'. ובזה אני מבין אמרו - כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם (בראשית כ יח), שהוא מבואר היתור מ"ש על דבר שרה וגו', כיון שהוא נודע. אמנם בא הכתוב לתת טעם מה היה שגזרה חכמתו ית' לייסר את אבימלך בצער זה של עצירה יותר מזולתו מהעונשים, ואמר כי היה זה כן בשביל שרה אשת אברהם ולתועלתה, כי בראות יתברך היא היתה עצורה מלדת וידע טוב תכונתו של אברהם על אבימלך ע"כ הביא על אבימלך הדבר עצמו שהיה מצטער בו אברהם. כי כאשר יתפלל אברהם על ככה יהיה הוא נענה תחלה, כיון שהוא צריך לאותו דבר: והמשורר ע"ה קיים זה באומרו - ישלמוני רעה תחת טובה שכול לנפשי ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב (תהלים לה יב). אמר כי דואג מאד כשאויביו היו מערימים להטמין לו הרעה תחת הטובה הנגלית מבחוץ כאשר פירשנו למעלה, יען מזה נמשך שכול והעדר טובה לנפשי. ובאור זה כי קודם הרמאות הזה, כשהם אויבים מפורסמים ונגלים, היה מדרכי להתחסד עמהם להצטער בעבורם ולהתפלל עליהם בלבוש שק וצום ובכי, והיה זה לי תועלת נמרץ כי תפלתי על חיקי תשוב, מה שאני מתפלל עליהם הקב"ה משיבו לי ועונה אותי באותו הדבר עצמו שאני צריך לו. אך עתה שהם מרשיעים כ"כ לבא בעקיפין כאמור, אני נמנע מלהתפלל עליהם, כי נלאיתי נשוא רשעת עצום כזה, ונמצאתי אם כן מפסיד וגורע ממני מה שהייתי מתהנה מהתפללי עליהם:

ואמנם נמצא עוד לאדון הנביאים מרע"ה ענין נפלא ומתמיה בהוראת תכלית המעלה בעסק התפלה על ישראל, כי הן אמת שלומי אמוני ישראל המנהיגים את העם, זה דרכם כל הימים להיות בהם מדעת קונם ית', אשר כל ישעו וכל חפץ להטיב לבריותיו ועל טוב יזכר שמו ואינו מיחדו על הרעה, כנודע מדבריהם ז"ל (ב"ר ג ח) על פ' ויקרא אלהים לאור יום וגו':

ועל יסוד זה אני מפרש מאמר הכתוב - ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני (ישעיה ו ח). כי ראוי לדייק בכפל מי אשלח ומי ילך, ובתשובה אמר הנני שלחני ולא אמר אני אלך. אכן לאשר אחז"ל כי ירמיה ע"ה כשהיה מתנבא דברי נחמות היה מייחד שמו ית' כה אמר ה' זכרתי לך וגו' (ירמיה ב ב), אבל בדברי תוכחות כתיב דברי ירמיהו (שם א א), וכן משה ע"ה על כל דבור ודבור כתיב וידבר ה' וגו', וכשבא להוכיח כתיב אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. נמצא כי דברי ישועות ונחמות יתייחסו אל ה' והם נאמרים בשליחותו, אבל דברי תוכחות וקנטור יתייחסו אל הנביא, כאלו הוא מעצמו הולך אצלם לדבר אתם. והוא ית' היה רוצה למצוא ב' ענינים אלו בנביא ישעיהו ע"ה ולכן השמיע לאזניו דרך התעוררות את מי אשלח, מי הוא אשר יהיה מוכן ומזומן לשאני אשלחהו שילך בשליחותי לדבר בשמי, דהיינו מסתמא בנבואת נחמה. וגם מי ילך לנו, מי הוא שמאליו ילך בשבילי כאלו הוא ההולך שלא בשליחותי, עם היות שבשביל קיום דברי הוא הולך, דהיינו בעניני תוכחות. והנה ישעיה ע"ה אשר מטבע טוב רצונו, לא היה חפץ אלא בנבואות ישועות ונחמות ולא לקנטרם בתוכחות על עון, השיב הנני שלחני, אני מוכן ומזומן לקיים מאמרך ולהיות נביא בינך לישראל אך לא מכל וכל, אלא שלחני שאתה תשלחני בשליחותך לדבר בשמך, כי בלי ספק לא יהיה השליחות כי אם לטובה, אבל במה שאני אלך, שתתייחס ההליכה אלי כאלו אני הולך מעצמי שהוא בדברי תוכחות, כי איני חפץ לקנטרן. אז אמר לו ה' לך ואמרת וגו', כלומר אם שנראה בעיניך שלא יאות לך ללכת מעצמך לדבר אליהם דברי תוכחות מ"מ אני אומר לך שתלך ותדבר אליהם התוכחות האלה שמעו שמוע וגו'. כי עם שלכאורה הם דברי קנטורין סוף סוף לתועלתם הוא, כי לסבה זו ושב ורפא לו, ישוב ויגרום להם רפואה א"כ הוא לטובה:

אולם ביתו שאת הרבה להפליג הרועה הנאמן ע"ה באהבת צאנו עם בני ישראל, שאפילו בזמן שנזדמנה לו שעה להגיע אל קצה רום הגדולה וההצלחה הוא ובניו כל הימים, לא הביט כ"א אל הנוגע אל ישראל להצילם בתפלתו מהצרה הגדולה אשר היתה מתרגשת ובאה עליהם, עם שישאר בזה משולל מהמעלה ההיא מעותדת לו. והוא כשאמר לו ית' - עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו' שאכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו ויאמר משה אל ה' ושמעו וגו' (במדבר יד יא). ובכפל אמרו עד אנה עד אנה, נאמר כי נאצה היא ממש הכעסה במרד ובפשע כעין מנשה המכעיס ואמון ואחאב, והכעסה זו היא שמתכוין לעשות נגד רצונו ית' למרות עיני כבודו חלילה. ועם היותו יודע שעושה הרע בעיניו ושהוא משגיח בכך, מ"מ רוצה לעשות כן להרשיע מרוע תכונת נפשו. אבל לא יצדק כלל שם הכעסה לאשר יכפור בידיעתו והשגחתו ית' ח"ו וכ"ש לבלתי מאמין בו, כי איך יעשה דבר להכעיס למי שאינו רואה ולא יודע בו ובמעשיו. ואלישע אחר אמרו עליו שיודע את רבו ומתכוין למרוד בו, שלא יתכן לומר מתכוין למרוד דהיינו להכעיס אלא בהנחת היותו יודע את רבו ומאמין בו. אמנם כאן נתרעם הוא ית' על ישראל כי הם עושים תרתי דסתרי אהדדי, שאיך אפשר שיעשו שני הפכים, עד אנה ינאצוני שרוצים לעשות לי נאצות להכעיסני, שזה א"א אלא בהנחה היותם מאמינים בי ויודעים שאני מרגיש ומתכעס ממה שהם מכעיסין אותי, ועד אנה יורו בהפך שלא יאמינו בי כלל, דכחשו כל השגחתי עם מה שראו מהאותות והמופתים אשר עשיתי בקרבו, שודאי חוסר האמנה זו מסלק כל מין מחשבת הכעסה. וכיון שהם כ"כ מבולבלים רעים וחטאים במעשיהם אכנו בדבר ואורישנו לעונש עוצם רשעם, ובמקומה אעשה אותך לגוי גדול ועצום וגו'. הנה בעת ובעונה הזאת, היה מרע"ה נכון להצלחה גדולה אלו היה שותק, והוא בצדקתו לא כן עשה ולא שת לבו לתועלתו ולמעלתו אלא נתפעל על צרת ישראל, ומיד התפלל עליהם להשיב חמתו ית'. ובא בטענות יתבארו במה שאז"ל ברבה (במד"ר טז יד) - אכנו בדבר, אמר משה רבש"ע הבט לברית אבות שנשבעת להם שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים, א"ל הקב"ה ואין אתה מבניהם ואעשה אותך לגוי גדול, כיון שראה משה כך עמד במדה אחרת ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. אשר לא נוכל להתרשל מלבקש רמז בכתוב מויכוח זה, כי לא מצאנו שאמר כאן אלא טענת ואמרו מצרים ואילו טענת ברית האבות נאמרה במעשה העגל:

ונראה כי הם ז"ל הרגישו שבעגל א"ל הוא ית' ואעשה אותך לגוי גדול ולא אמר ממנו, וכאן הוסיף מלת ממנו. ועוד שבדברי משה ע"ה התחיל באמרו ואמרו מצרים וגו' עם וי"ו התוס' בתחלת הדבור, לא עשה כן בשאר התפלות שאמר למה ה' יחרה אפך (שמות לב יא), אנא חטא העם הזה (שם לא), אל נא רפא וגו' (במדבר יב יג). ע"כ אז"ל כי הכוונה בכל זה הוא שבענין העגל כשאמר לו הוא ית' ואעשה אותך לגוי גדול, טען בפי' זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם וגו', ועכשיו כשרצה לומר לו ג"כ שיעשהו לגוי גדול נזכר מהטענה הנ"ל, ורצה הוא ית' לכלול בדבריו תשובתם בצדה, וכאלו משה טוען הוא והוא ית' משיב עליה. וזה באמרו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, ירצה אני רוצה לעשות אותך לגוי גדול ועצום במקום עם ישראל, ואם תטעון משבועת האבות כמו שטענת בעגל אין מקום לזה, כי תשובתך מבואר שכשאעשה אותך לגוי גדול ועצום, הלא אתה ממנו, אתה מהעם עצמו היוצא מן האבות, ובך עצמך תתקיים השבועה, והוא המכוין להם ז"ל (תנחומא שלח) באמרם ואין אתה מבניהם. ואז עמד משה במדה אחרת ואמר ושמעו מצרים וגו', ירצה כי באמרו ואמרו באות הוי"ו יורה שהיא מדה וטענה אחרת נוספת על אחרת שקדמה לו, כאלו יאמר השבת על טענת שבועת האבות ומה תאמר עוד על מה שנתוסף ע"ז מכבוד גדולתך במה שישמעו מצרים ויאמרו וגו'. עד שבזה נצחו כב"י והודה לדבריו וכפר על ישראל ולא חש הרועה הנאמן למה שנוגע לו:

והנה הוא ית' נתרעם ע"י הנביא יחזקאל מרועי ישראל אשר בזמנו, כי לא שמרו זאת הכוונה ולא היו משגיחים על תועלת הצאן אלא לתועלת עצמם, באמרו - הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו הרועים את החלב תאכלו וגו' הצאן לא תרעו וגו', וחתם באמרו - כי כה אמר ה' אלהים הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים (יחזקאל לד ב יא), כי אמרו הנני אני, הוא לשון כבד. אבל ירצה כי הרועים נתחלפו בעצמם ממה שהם, כי במקום היות הרועים הם רועים את הצאן ומשגיחים עליהם לכל המצטרך להם ולבקש טובתם, היה הדבר בהפך. כי הלא הצאן ירעו הרועים, הצאן היו הם הרועים והמפרנסים את הרועים כי אתם אוכלים את חלבם ולובשים את צמרם, ונמצא שהרועים אינם הם עצמם והומרו באיכותם שתחת היותם פועלים הם מתפעלים. אמנם הוא ית' מבטיח לישראל הנני אני, לעולם אני אהיה מה אני בעצמי ולא אשתנה ולא אתחלף ממה שאני, כי לעולם אהיה אני הרועה והמשגיח על צאני אשר אדרוש אותם, ואהיה מבקש תועלתם ובקרתים לטובה ולא לכבוד עצמי אדרוש, כי אקבצם מכל הארצות ואביאם אל אדמתם, הכל יקויים בימינו, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה