אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש א לתפלה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש א לתפלה

חלק ב - דרוש ה אחרון לאלול

דרושים לזמן תפלה להודות לה' ולזמר לשמו עליון דרוש ראשון לתפלה פרק אין עומדין (לב א) - מבלתי יכולת ה' (במדבר יד טז), יכול [ה'] מבעי ליה, אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקב"ה עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להצילן. א"ל הקב"ה בן עמרם והלא ראו כמה נסים שעשיתי להם על הים. אמר לפניו רבש"ע עכשיו יאמרו לפני מלך אחד יכול לעמוד לפני ל"א אינו יכול לעמוד. אר"י מנין שחזר הקב"ה והודה שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך (שם כ), תנא דבי רבי ישמעאל כדבריך עתידים אומות העולם שיאמרו אשרי תלמיד שרבו מודה לו. ואולם חי אני (שם כא) אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שא"ל הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך: אחת מהטענות אשר המציאו המתפקרים להכחיש מעלת התפלה ותועלתה, היא כ"א קודם שיתפלל האדם לא היה הוא ית' מסכים להספיק צרכיו ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואח"כ בהתפללו נעתר לקולו וחפץ לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, אם כן נשתנה חלילה רצונו ית' בזמנים מתחלפים מלא רוצה אל רוצה, מה שלא יאות בחק שלמותו ית'. ומזה נקיש על הגזר דין ועל היעודים, אם פעם אחת גזר או יעד לטוב או להפכו, לא יצוייר שינוי הגזירה או היעוד בשום אופן מתחלף:

וכבר הכה על קדקד סברה זו הרב בעל העיקרים ז"ל במ"ד פי"ח באמרו, כי כמו שההשפעות השמימיות ישפעו על המקבל בהיותו מוכן לקבלם ואם לא יכין עצמו הוא מונע הטוב ממנו, שאם נגזר עליו שיצליחו תבואותיו והוא לא זרע סכלותו גרם למנוע הטוב ממנו, כן גזרת ה' בטוב ורע, הוא בהיותו בהכנה לטוב או לרע, ואם שנה עצמו במעשים או בתפלה וכיוצא, תשתנה ג"כ ההשפעה מאליה והגזרה מתבטלת, ולעולם רצונו ית' עומד וקיים על מצב אחד בלי שום השתנות. וכמאמר החכם ע"ה - רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (משלי יט כא), כלומר אם יתכן לייחס רבוי והתחלפות מחשבות, הוא בלב האיש דוקא שאינו עומד תמיד על מחשבה אחת, פעם יחשוב זה ופעם הפכו, אבל מחשבתו ית' ועצתו לעולם אינו אלא אחד יחידה והיא עצמה לעולם תתקיים בלי השתנות, עם שנראה הענין מתחלף, אינה אלא עצה אחת היא עצמה בלי חלוף ותמורה, רק הכנת המקבל נשתנית:

וגדולה מזו אמר איוב - הן יעצור במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ (איוב יב טו), ופירשתי בו היות הכוונה במשז"ל פרק ד' ראשי שנים (יז ב), עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה משלחן בזמנן על הארץ הצריכים להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובים לסוף סרחו, לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה וכו'. באופן שבשתי דרכים הקב"ה מייסר לחטאים בענין הגשמים, אם מעיקרא שגוזר עליהם למנעם או שיהיו מועטים, ואם כשכבר צריך לשלחם מפני שגזר כן ומונע תועלתם בהוריד אותם על ארץ מתחלפת מה שהיא ראויה. והוא אמרו הן יעצור במים וייבשו, עוצר את השמים ולא יהיה מטר שכך גזר בעונות הדור, ואם אולי ישלחם לפי שנגזר כן תחלה ואח"כ סרחו, הנה יהפכו ויחליפו הארץ, שילכו לארץ שאינה צריכה עד שלא יועילו. ואם כן לעולם דעתו יתברך ורצונו עומד קיים על מצב אחד וההשתנות בא מהכנת המקבלים, והוא בחכמתו ממציא שיתקיים דברו ואין שם שנוי או חלוף:

והוא המכוון בדברי הנביא ישעיהו ע"ה בשמו ית' שאמר - כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וגו' (ישעיה נד ט), כי לפי שקדם לומר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך וברחמים גדולים אקבצך, שפעם הוא קוצף ופעם הוא מרחם. לא נאמר בזה שאינו עומד בדבורו חלילה, כי הוא ית' יודע איך יוציא כל כוונותיו לפועל כפי ההכנה שבישראל ולא יסתור את דבורו. כי מי נח זאת לי, ענין זה הוא ממש כמו מי נח שאז"ל שפרעה בחר לגזור על השלכת הילדים ליאור ולא נתיירא להיות נענש במים לפי שכבר נשבע ה' שלא להביא עוד מבול, והוא הסכל לא ידע כי ידע ה' לדונם במים ולקיים שבועתו, כי הוא נשבע שלא להביא המבול על הארץ אבל הוא הוליך את המצריים אל המבול, שהם עצמם הלכו אל המים וטובעו בים סוף. וזה הוא כי מי נח זאת לי, כל זה הוא ממש כעין מי נח אשר מה שנשבעתי הוא שלא להעביר מי נח על הארץ, ואני העברתי בני ארץ מצרים אל המים, באופן שלא שניתי בדבורי. כן וע"ז האופן נשבעתי על דבר הגערה והקצף שלך, כי מכל מקום לעולם אני מקיים דברי, ואיני משתנה כלל, רק הכל כפי הכנת המקבלים. כי אדרבא יתכן ויצדק יותר התמוטטות ושנוי בהרים ובגבעות אשר החוש מוכיח היותם עומדים וקיימים לעולם במצב אחד, אבל החסד והשלום שלי שכרתי ע"ז ברית אינו מתמוטט ומשתנה מרוצה לבלתי רוצה, אלא לעולם אני חפץ בו, והכל בא מצדכם, אם מצד התשובה ואם מצד התפלה וכיוצא:

ומהמבואר הוא כי סגולת מעלת התפלה היא נפלאה בעיני כל יודעיה, כאשר יש לה כח גמור ויכולת מספיק שישיג בה האדם כל מבוקשו, בין בהיותו זכאי וראוי לכך בין בהיותו חסר הזכות, כי לא תחזור ריקם בכל עת ובכל שעה, כאמרם (דברים רבה ב ז) שערי תפלה לעולם נפתחים. ואז"ל (שם שם ו) אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים מיד ענה אותם. אמר ליה הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם, דכתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז). ולכאורה הדברים תמוהים כי משמעות אמרו חייך בכל שעה וכו', נראה שהוא יתברך הסכים עם בקשתו של משה והבטיחו לעשות רצונו, והלא הוא בקש שאפילו כשאין מי שיבקש רחמים עליהם יענם מיד דהיינו בלי קריאה, והוא יתברך משיב שיענם בכל עת שיקראו משמע הא לא יקראו לא יענם, וזה שלא כשאלת משה. וידוייק לשון ענה אותם שאם אין כאן בקשת רחמים לא שייך בהא עניה ולא היל"ל אלא הצילם או רחמם וכיוצא. ולמה האריך לומר אין מי שיבקש עליהם רחמים, יאמר בקיצור אין מי שיתפלל עליהם:

אמנם יראה כי הם ז"ל אמרו בתחלת הפרשה (דב"ר ב א) אמר הקב"ה למשה מי שיש לו בידי ורחמתי (שמות לג יט), במדת הרחמים אני עושה עמו, ומי שאין לו בידי וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו. נמצא כי מי שיש לו זכיות אצלו ית' לא יקרא בעבור זה שעושה עמו על צד הדין, כי סוף סוף אם צדקת מה תתן לו, אלא עושה ה' עמו ברחמים להחשיב זכיותיו ולעשות לו בעבורם, אבל מי שאין לו אצלו כלום לא שייך ביה רחמים אלא מתנת חנם, כי אין כל מאומה בידו. וכיון שדבר זה הוא חנם בתורת חן אינו בטוח ומוכרח שיתרצה הוא ית' לתת חנם בכל עת ובכל שעה, כי שמא בזמן מן הזמנים לא יהיה מקום לעשות חנם, ע"כ קדם הרועה הנאמן ע"ה לבקש מלפניו על עמו שכשיהיו בצרה ויהיו משוללי זכיות שאין להם בידו יתברך כלום, באופן שאין מי שיבקש עליהם רחמים דהיינו בתורת רחמים, אשר לא יושגו מאת ה' כי אם לאשר יש לו בידו, אלא בהכרח יוצרכו לבקש מתנת חנם בתורת חן, לא בעבור זה ישיב פניהם ריקם, אלא ענה אותם מיד עכ"פ. והשיבו יתברך כי כן יעשה בכל שעה שיקראו, בין בהיות להם בידו שיזכו אל הרחמים בין כשלא יהיה להם בידו שיצטרכו למתנת חנם, לעולם אענה אותם, ואל יעכב עליהם חסרון זכיות:

ועדיפא מינה נאמר בתפלה כי לא בלבד תקובל גם בלי זכויות אלא אפילו בהיות האדם חוטא אם יתפלל לה' לא תשוב תפלתו ריקם. וע"כ הזהיר שלמה ע"ה באמרו - שמור רגליך כאשר תלך לבית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד יז), הפליג להתרות האדם להשמר מאד במה שיצטרך הליכתו אל בית האלהים מקום התפלה והתחנה לפניו ית', לפי שהוא בחסדו קרוב לשמוע תפלת המתפללים שם בבית תפלתו יותר מכאשר הכסילים החוטאים נותנים זבח ומקריבים קרבנות על חטאיהם, כאמרם ז"ל (ברכות לב א) גדולה תפלה יותר מן הקרבנות. והטעם בזה כי הזבח והקרבן לכסילים האלו, יועיל להם לפי שאינם יודעים לעשות רע, שלא חטאו במזיד אלא בשוגג, מבלי ידעו בשעת החטא שהם חוטאים ועושים רע, אבל אם היו מזידים אין הקרבן מכפר כלל, אבל התפלה תועיל אפילו לחטאים מזידים מעצם סגולתה. ואולם עם היות זו כחה לאלהיה להועיל לזכאים ולשאינם זכאים לטובים ולרעים, מ"מ אין ספק יצטרכו לה קצת תנאים הכרחיים למען תוציא פריה ותוסיף תת כחה, ואם רבו פרטיהם לא נזכיר אלא ארבעה מהיותר עצמיים שבהם: הא' הוא מה שאמר המשורר ע"ה - ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), כי ראוי להתעורר בכפל מלת בקר. וגם מלת תשמע לעתיד, ולא אמר שמע לשון צווי, כאשר התחיל בפסוקים הקודמים אמרי האזינה ה' בינה הגיגי הקשיבה לקול שועי וגו'. אלא שלדעתי נתכוון לדברי משנתנו (ברכות ל ב) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום, כי מהראוי שקודם יתחיל האדם להתפלל דברי תפלתו ישהה זמן מה להכין עצמו ולעורר הכוונה, להשכיל להטיב מה שיוציא פיו שיהיה מסודר ומתוקן יפה, למען יקובל באהבה וברצון. וזהו ה' בקר תשמע קולי, ר"ל הבקר אשר אתה ה' תהיה מעותד לשמוע קולי שארצה להתפלל לפניך הנה אני בקר אערוך לך, אני משכים יותר בבקר ומקדים להיות עורך לך ומסדר ומכוין מה שאומר לפניך, ואצפה ואמתין תחלה ושוהה שעה אחת או איזה זמן ראוי להכנה זו, ואח"כ אתפלל, ולא אהיה נבהל להתפלל פתע פתאום במהירות תכף ומיד בלי שום הזמנה קודמת:

ואם כן זהו תנאי אחד מהכנת האדם עצמו. התנאי הב' הוא, כי עם היות אצלו יתב' כל המקומות שוים, לא ישתנה זה מזה, כאמרו - בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים (משלי טו ג), מ"מ רצה יתב' לתת יתרון מה למקום זולת מקום, בעבור המקבלים יזכו יותר לקבל השפעתו באמצעות המקום ההוא. כמו שהוא הענין בארץ הקדושה, אשר נבחרה משאר הארצות להיות עיני ה' אלהינו בה תמיד, וממנה נתייחדה ירושלים עיר הקודש וממדרגה למדרגה עד בית קדש הקדשים. וכן לענין התפלה רצה ית' יתייחד מקום פרטי להתפלל בו, הוא בית הכנסת, אשר הוכן יותר לקבול התפלה, כי שם יתעורר האדם יותר אל הכוונה, וע"כ צריך להשתדל בהכנת מקום זה. ולזה אמרו ז"ל בפ"ק דברכות (ו א) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה (מ"א ח כח) במקום רנה שם תהא תפלה. ודניאל ע"ה שמר זה מאד כאשר באה המניעה מיועצי המלך דריוש לבלתי התפלל לשום אלוה, הוא ע"ה נאמר עליו - על לביתיה וגו' וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהיה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה (דניאל ו יא). והכוונה כי עם היות היה יכול להתפלל במקום אחר מוצנע ונסתר מעיני הרואים, מכל מקום התפלל בעליתיה וכוין פתיחן וגו', לפי שהיה זה לו מקום קבוע דהוה עבד מן קדמת דנה, היה רגיל מקודם לעשות תפלתו במקום ההוא, וכבר נתקדש ונתייחד למקום תפלה, ורצה לקיים כל הקובע מקום לתפלתו וכו' (ברכות ז ב). והיה כל כך נכון וקיים בחסידות זה לבלתי הבטל כלל מהתמדת תפלתו לשום סבה אפשרי, שאחר אשר הושלך לגובא דאריותא יאמר הכתוב - והיתית אבן חדה ושמת על פום גובא וחתמה מלכא בעזקתיה ובעזקת רברבנוהי די לא תשנא צבו בדניאל (שם יח). ופירשו המפרשים ז"ל שהסכימו בשימת האבן והחתימה כדי שלא ישתנה הרצון, אם למלך להציל את דניאל ואם לשרים להמיתו בידים. ויקשה שא"כ היל"ל על דניאל ולא בדניאל. לכן יראה לי כי הכתוב נתן טעם איך הסכים המלך אשר היה חפץ בהצלת דניאל שתושם האבן שם חתומה, הרי לפי זה אין מקום שינצל דניאל, כי כבר היה אפשר שאם לא היתה שם האבן אולי דניאל עצמו, בראותו את עצמו שם מסור למיתה בהכרח, יצעק ויבקש מחילה על עברו מאמר המלך, ויקבל עליו שלא להתפלל עוד עד עבור ימי גזירה למען הציל נפשו ממות. ואינו רחוק שיתרצה למחול לו בבקשתו זאת, כדרך המלכים לעשות חסד בכמו אלה הענינים. אבל בהיות הבור סתום וחתום באבן, גם כי יצעק וישוע אין קול ואין עונה, כי לא ישמע החוצה כלל. לזה אמר כי מה שעשה כן המלך, ולא שת לבו לזאת החששה, הוא לפי שהיה מכיר תכונת דניאל ע"ה וידעו נאמנה מכשרותו, די לא ישנא צבו בדניאל, לעולם לא ישתנה מרצונו הטוב, ולא ישוב מפני כל צרות וסכנות שבעולם מהתמידו בפרסום היותו אוהב את ה' אלהיו אפי' הוא נוטל את נפשו, וע"כ שער המלך שיותר טוב הוא לשמרו מהשרים ההם למען יד אל ישלחו בו: התנאי הג' הוא גם הכנת הזמן, כי אף אם כל הזמנים שוים לפניו יתברך, עכ"ז יש זמנים מיוחדים ויותר מוכנים. וע"כ נתקנו השעות הראויות ערב ובקר וצהרים, שיזדרז האדם בהשכמה ובחריצות ואל יתעצל בהם, ובפרט בתפלת שחרית לבלתי יאחר אותה כנודע. ובדרך כלל מאחר שאמר המשורר ע"ה - ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט יד), נראה בבאור יש עת שהיא של רצון ועת שאינה של רצון. ומעיקר התנאי הזה שלא להמתין ולהתעכב מלהתפלל עד אשר באו מים עד נפש, ובהיותו טובע ביון הצרות, שלא יאמרו לו כדברי יפתח - מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם (שופטים יא ז). כי ע"כ אמרו ז"ל בפרק נגמר הדין (מד ב) שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו ע"ה תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל וכו', וגזרו לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וילפי לה מפסוק היערוך שועך לא בצר (איוב לו יט):

ועל כיוצא בזה צווח הנביא ישעיהו ע"ה באמרו - דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה ו), כי הוסיף לנו ע"ה למוד ע"ד מה שיש להבין מדברי מסדרי הסליחות באמרנו - עננו העונה בעת רצון עננו העונה בעת צרה עננו העונה בעת רחמים. כי מלבד מה שבא מהרמז בזה לשלשת האבות ע"ה, אולי יכוין עוד לומר לפניו יתברך כי אנו תמיד צועקים וקוראים אליו בכל עת, בין בזמן ההצלחה שאין לנו שום צרה וזה הוא עת רצון, שהוא יתב' ברצון עמנו מבלי שום חרון אף, ובין בזמן הצרה עצמה, וגם אחרי כן בעת רחמים, כשהוא מרחם עלינו להצילנו מצרותינו, אין אנו אומרים עתה הוא זמן הרוחה ולא נצטרך עוד לתפלה ותחנונים, אלא גם אז אנו צועקים, ותפליא חסדך לענות אותנו בכל העתים האלה. והנה לא הוצרך הנביא להזהירנו על התפלה בשעת היותו הוא ית' ח"ו רחוק ממנו שהיא עת צרה ליעקב, כי ודאי ממילא נתעורר על כך מחמת ההכרח המציק אותנו, אבל צונו על שני הזמנים האחרים. ועל הראשון אמר דרשו ה' ובקשוהו בכל לב, כשהוא נמצא לכם ואין שם שום העלמת עין, כי אתם ברום ההצלחות שנראה בעיניכם אינכם צריכים כלום, ע"ז אני מצוה אתכם שתדרשוהו למען לא תבא עליכם שום צרה וצוקה חלילה, ואצ"ל בשעת הצרה עצמה. ולא זו בלבד, אלא גם כשנתרחק מכם והביא עליכם צרות רבות ורעות ואח"כ נתקרב לכם והסיר מכם כל חולי וכל מכה, אל תאמרו מה לנו עתה ולצרה שעברה, אלא קראוהו בקול גדול גם בהיותו קרוב אליכם אחרי התרחקות, והפילו תחנתכם לפניו למען לא תקום פעמים צרה ולא תוסיפו לדאבה עוד. כדרך החולה שנתרפא, אשר הוא צריך אחרי כן לשמור מאד את נפשו בהנהגה נכונה לשמירת הבריאות שקנה שלא יחזור לנפילה שניה, אשר היא יותר מסוכנת מהחולי עצמו חלילה:

וכיוצא בזה אמר המשורר עליו השלום - בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבא באזניו (תהלים יח ז), יאמר כי בעת הצרה שלו בהיותו בצרות נמצא מאד, הוא תופס אומנות אבותיו להרבות שועה ונקרא בשם ה' יושיעהו בעת רעתו. ולא זו בלבד אלא אח"כ כשהוא ית' ישמע מהיכלו קולי וקבל תפלתי ועשה את בקשתי ומכל צרה הצילני, לא אחשה מלזעוק מחדש על התמדת שמירת ההצלה. וזהו ושועתי לפניו תבא באזניו, עם שכבר שמע מהיכלי קולי: ואולי בזה ניישב מה שיש לי מקום דקדוק באותה ששנינו בפ' הרואה (נד א) הנכנס לכרך מתפלל שתים וכו' ומסיים ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. פשוטן של דברים הוא כאלו יפרש השתי ברכות האמורות ברישא דמתניתין, כי אחר אשר ה' הפליא חסדו לו להכנס לכרך או לצאת ממנו לשלום נותן הודאה על מה שעבר שאומר מודה אני לפניך שהכנסתני או שהוצאתני וכו'. אך קודם שיבא לידי כך ליכנס או לצאת, שייך בזה צעקה ותפלה על מה שעתיד להיות, שיאמר יהיה רצון מלפניך שתכניסני או תוציאני וכו'. ואם הדבר כן יקשה למה הפך הסדר ושנה מזמן הוייתם, והיל"ל תחלה צועק לעתיד לבא, שהרי קודם הכניסה אומר יהי רצון וכו' ואחר שנכנס מודה לשעבר. ועוד אני מדייק אות הו"ו במלת ונותן, שאם הוא פי' השתי ברכות האמורות נראה ודאי שאינה מרווחת, ולא היל"ל אלא נותן הודאה וכו'. אכן כפי מה שאמרנו יראה כי לא הוצרך התנא ע"ה להודיענו תוכן הענינים, כי מי פתי לא ידע שההודאה אינה שייכא אלא על מה שעבר והצעקה על מה שעתיד, וכבר שנינו (שם) הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא. אבל הכוונה להוסיף עוד על מה שאמר למוד אחר, כי אפילו אחר שנתקבלה תפלתו ומלא כל משאלותיו וכבר נכנס לעיר ויצא ממנה, לא יסתפק בזה בחשבו שאינו צריך עוד לשום דבר, אלא צריך שמלבד מה שיודה לה' על מה שעבר עוד צריך לו לצעוק ולהתפלל על העתיד מכאן ואילך, כאלו עדיין יצטרך למחסה ולמסתור ושמירה מעולה והגנה מרובה כי לא ידע מה יולד יום, עם היותו נתון בריוח והצלה. ולא ישים כל פני תפלתו וצעקתו בשעת הצרה בלבד, כי תשובת יפתח תצדק מאד על כיוצא בזה:

ולא נוכל להתעלם מלהרגיש באותם הפסוקים שנים או שלשה הרגשים. האחד למה זקני גלעד מעיקרא התחילו לומר והייתה לנו לקצין ואח"כ אמרו ונלחמה בבני עמון (שופטים יא ו), ולבסוף אמרו בהפך, שהתחילו באמרם ונלחמת בבני עמון וסיימו והיית לנו לראש (שם ח), ותחלה אמרו ונלחמה בלשון רבים ואח"כ ונלחמת. הב' בתשובתו למה הוצרך למלת אתם, והיה מספיק לומר הלא שנאתם אותי. הג' אין שום טעם במה שהשיבו לכן עתה שבנו וגו', כי לא נתנו שום ישוב למה שהקשה להם ומדוע באתם וגו':

ונראה כי זקני גלעד חשבו בחכמתם להערים, שלא יחשוב יפתח באו אליו להשתעבד לו מפני צורך השעה כדי שיעזרם לעת כזאת אשר הם לא יעצרו כח לפני אויביהם, כי זה להם קלון מתמיד וחרפה רצופה להורות מורך בלבבם, אבל רצו לכסות דעתם ולומר לו כי מה שהסכימו למנותו לראש עליהם הוא מצד מעלתו והכרתם חין ערכו כי אליו יאתה. וחשבו בלבבם כי לא יהיה רחוק אצל יפתח להאמין כן אחרי אשר המגרשים אותו היו אחיו בני אביו, ולא הם שהיו זקני גלעד. והוא אמרם לכה והיית לנו לקצין, כי כדאי אתה מצד עצמך לכך, ולא מפני צרכנו למלחמתך אנו באים אליך, כי הלא תדע שבענין המלחמה אנחנו נלך ונלחמה בבני עמון ולא אתה כי תכבד ותשב בביתך. והם בלבבם ציירו כי אחר היותו לקצין לא יהיה מעצור לרוחו מחדול להלוך עמהם, אם לכבודו ולתפארתו ואם להיות לבו כלב הארי. אז השיב להם התחשבו שאיני מבין תוכיות לבכם, כי עלה בדעתכם שאאמין לכם היות הדברים כן מפני שאחי גרשוני ולא אתם, אך ידעתי אני כי עם שאחי היו המגרשים בפועל הלא באמת אתם ממש הייתם השונאים והמגרשים בעצם, אחרי היותכם זקנים וראשים ולא מחיתם בידם הסכמתם עמהם ולכם תתייחס הפעולה, ואם כן מבואר הוא שמה שבאתם אלי עתה הוא מפני צרתכם כי צר לכם מאד. וכשמעם דברים אלו הודו ולא בושו ואמרו, לכן כיון שאתה קלעת אל השערה וירדת לסוף האמת, לא נכחידהו תחת לשוננו, ועתה נאמר בפי' הפך מה שאמרנו תחלה, והוא כי תכלית כוונתנו היא שתלך אתה עמנו להלחם בבני עמון הצרים אותנו, כי לך יאות ההלחם להיותך אמיץ בגבורים, ומזה נמשך שבעבור כן תהיה לנו לראש. (באותן) [באופן] שהיה באמת צד תלונה עצומה להורות השתעבדות והכנעה בשעת הצרה והצורך בלבד ולא בזמן הטובה וההצלחה:

ובשמות רבה פ' וארא מאמר להם ז"ל בזה הסגנון - וירא פרעה כי היתה הרוחה (שמות ח יא) כן דרך הרשעים כשהם בצרה הם צועקים ובעת הרוחה חוזרים לקלקולם. כאשר דבר ה', היכן דבר, ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שם ג יט). ועם היות כוונתו מבוארת יש לי בו דיוק במה שאמר כאשר דבר ה' היכן דבר וכו', כי הלא קודם לכן גם במכת הדם אמר ממש כדברים האלה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' (שם ז כב) ולמה לא שאל שם היכן דבר, כל שכן שאין מקום לשאלה כי בפרשה זו עצמה אמר ה' למשה ואני אקשה את לב פרעה [וגו'] ולא ישמע אליכם פרעה וגו' (שם ג). ויותר היה צודק להביא הראיה מכאן כיון שאמרו ולא ישמע אליכם הם ממש הדברים שאמר כאן ולא שמע אליהם, ממה שהביא פסוק ואני ידעתי כי לא יתן וגו', כי עם היות הכוונה אחת מ"מ לא נזכר לשון שמיעה ממש:

אך לדעתי הם ז"ל ידעו כי חוזק הלב הנאמר אצל פרעה, יש מקום לפרשו כמו שהבינו רוב המחברים ז"ל, דהיינו שבמכות יתן הש"י מקום בלב פרעה לחשוב היותם באים דרך טבע או בכח כשפים וכיוצא, ובזה יקשה לבו לבלתי שמוע למאמרו יתברך. על כן כשבאה מכת הדם, והוא צוה לחרטומיו יעשו כמוהו ועשו כן ואחר עבור שבעת ימים חזרו המים להוייתם מבלי בקשו תפלת משה על ככה, היה לו צד לטעון שגם משה ע"ה מה שעשה היה על דרך חרטומיו ולא מאת ה' היתה זאת בכח יכולתו ית', ולפיכך החזיק את לבו ולא שמע אליהם כמו שדבר ה' אל משה שהגיד לו יחזיק את לבו על האופן האמור. אך עתה בצפרדעים אשר לענין ההעלאה גם החרטומים העלו אותם, אבל כשבקש פרעה להסירם לא עלה אל לבו לשאול זה מחרטומיו והוצרך שלא בטובתו להתנפל לפני מרע"ה על ככה, ומתפאר עליו לתת זמן ועת לכל חפצו, נראה בבאור כי אין זה בחק האפשרות, אלא ברצונו יתברך ויכלתו המוחלט, ואין מבוא לשום סבה זולתו על זה. באופן שלא היה מקום אחר זה לבלתי שמוע מצד החזיק את לבו בחשבו לייחס הדבר אל הטבע, או לענין אחר בדברי ה' האמורים. ואיך אם כן אמר כאן שלא שמע כאשר דבר ה' כי היכן ראינו שאמר ה' לא ישמע אפילו בענין כזה, אחרי הראותו שהוא מורה בתוקף ידו החזקה, והשיב כי זה נאמר למרע"ה בתחלת הענין כשאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. כי ידוע מה שהוקשה למפרשים ע"ה להבין אמרו ולא ביד חזקה ונדחקו בביאורו:

ולדברי מאמרם ז"ל זה, בא מיושב. כי אמר ה' דע כי מלך מצרים לא יתן אתכם להלוך כלל כשיחשוב מחשבות להכחיש יכולתי, וגם לא יתן ביד חזקה, אפילו כשיראה וידע בברור ידי החזקה, ובפיו ימלא לאמר כי אני הוא היכול ולא זולתו, אפי' בענין זה לא יתן אתכם להלוך, והוא ממש מה שקרה לו כאן במכת הצפרדעים. וכ"ת איך נסכל כ"כ לסרב מלשמוע בראותו ידו החזקה, על זה הקדים לומר כי זה היה מרוע לבו יען כך הוא דרך הרשעים, כשהם בצרה צועקים ובעת הרוחה חוזרים לקלקולם: והנביא ירמיהו ע"ה ספר משבחי ישראל, כי לא כחלק אלה הרשעים חלקם, וזה שאמר בשמם - קראתי שמך ה' מבור תחתיות קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי (איכה ג נו), והוא מבואר כבדות אמרו לרוחתי לשועתי, ועם האמור יבא על נכון. הן אמת כי מה שצעקתי וקראתי אליך היה בעת צרה בהיותי בבור תחתיות בשפל המדרגה ועומק הצרות, אך איני מכת הרשעים שאחר צאתם מאפלה לאורה ורואים עצמם ברוחה שכחו אל מושיעם וחוזרים לקלקולם ולא יקראו עוד בשמו חלילה, אלא אחרי שקולי שמעת לקבלת תפלתי והצלתני מצרתי והנני עומד ברוחה, חוזרני מחדש לזעוק ולקרא אליך מתוך הרוחה. וזהו אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי, כי אני מקיים המשנה, נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא, כאשר פירשנו. אבל הצעקה בעת הצרה בלבד מעכבת הקבלה, וכן המתפלל שלא בעונתה חוץ מהזמן הנתקן ואינו משכים לעורר השחר וכיוצא: התנאי הד' הוא בתפלה עצמה, שתהיה נאמרת בכוונה נכונה עם הוראת הכנעה ושברון רוח, כי לשניהם רמזו ז"ל באמרם (יבמות קה ב), המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כי שימת עין למטה היא הוראת הכנעה ענוה ושפלות, ולב למעלה היא הכוונה שיהיה הלב דבק עמו ית' ולא יתרחק ממנו:

והוא מ"ש ז"ל פרק קמא דתענית (ח א, כ"ה בע"י), אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים (איכה ג מא). אוקים רב שמואל בר נחמני אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואעפי"כ והוא רחום יכפר עון וגו' (תהלים עח לו), קשיין אהדדי, לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ופי' בו רש"י ז"ל שנפשו מכוונת בכפו מבחוץ דהיינו הכוונה. ומכל מקום לא ישקוט שכל המעיין מלהרגיש, אם אין הכוונה אלא זאת למה יחסו ז"ל הכוונה אל שימת הנפש בכף או הפסוק עצמו נשא לבבנו וגו', שעליו נתיסד מאמרם, ולא בא הדבר בפי'. ועוד יש בו מהדיוק שלילה זו שאין התפלה נשמעת אלא בזה האיך נזכרה בפ', כי הן אמת הוא מזהיר נשא לבבנו אל כפים, כי כך ראוי לעשות לשלמות הענין, אבל שלא תשמע בלאו הכי זו מנין לנו. גם הוקשה בעיני מאי דמשני הא ביחיד הא בצבור, ופי' רש"י ז"ל כדכתיב ויפתוהו בפיהם לשון רבים וכו', נראה כי מאמרו ויפתוהו לשון רבים הוציא דמיירי בצבור, וקשה א"כ גם בפסוק נשא לבבנו הוא לשון רבים והיכי מוקי ליה ביחיד. ואגב ארחין ידויק אריכות לשון רב אמי אין תפלתו של אדם וכו', והיה יכול לקצר ולומר אין התפלה נשמעת וכו':

ואפשר לי כי המכוון בזה הוא מה שאז"ל במדרש (ב"ר לד י), הרשעים. הם ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם. והכוונה פשוטה הצדיקים משעבדים את הלב שהוא מקור הכח המתעורר ושרש התאוה שיכנע אל השכל לשמור משמרתו, באשר השכל הוא עיקר הויית האדם מהותו וחיותו האמתי. והרשעים הם בהפך, כי הם, דהיינו מהותם ועצמותם שהוא השכל והחלק המעולה שבנשמה, משתעבד ונכנע אל הלב המתעורר אל התאוות הגשמיות ויעשה מה שלבו חפץ וכל אשר תשאלנו נפשו הבהמית כחפצה. על כן אמר רבי אמי ע"ה שאין התפלה מקובלת לפניו ית', אלא א"כ יתגבר האדם על עצמו, עד שישים נפשו המתאוה בתוך כפו שתהיה בידו וברשותו לעשות בה כרצון השכל, כמי שיש לו חפץ בכפו שהוא אדון עליו ושליט בו. ודקדק לומר אין תפלתו של אדם להעיר על מה שמתרץ אח"כ הא ביחיד הא בצבור, שלא נאמרה שלילה זו שאין התפלה נשמעת מבלי שימת הלב ברשות הכף אלא דוקא בהיותה תפלתו של אדם יחידי, מבלי השתתפו בצבור, אבל אם אינה תפלתו של אדם פרטי, אלא של צבור, אז היא נשמעת אפי' יפתוהו בפיהם כדרשת רשב"ן, אלא שהמקשן ע"ה לא העמיק לסוף דקדוק זה:

ויראה לי שדברי רבי אמי עם מה שדקדקנו מאמרו תפלתו של אדם לרמוז אל היחיד, נתייסדו על הכתובים שבאו קודם פסוק זה של נשא לבנו. כי אמר תחלה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה וגו', כי על האדם החי היחיד ידבר שאין לו על מה להתאונן ולהתרעם על חטאיו לומר, כי כיון שחטא שוב אין לו תקנה ולא יוכל נקיון, כי הלא בהיותו חי אין לו להתייאש מזה, כי היאוש לא יצדק אלא כשמת בעותתו, אבל בעודו חי הנה כל שעה ורגע יוכל לבקש ולמצא רפואה למחלתו במה שהוא דבר כולל לכלנו, שנחפשה דרכנו ונחקורה וגו', כי שערי תשובה לעולם פתוחים. ואנו חייבים לישא הלב שלנו אל כפים, שיהיה נתון ומסור בידנו להטותו אל דרך הטובה, המכוונת אליו יתברך היושבי בשמים. אך אם נחנו פשענו, שהרבינו לפשוע וגם הוספנו מרי על הפשעים, כי השלטנו את לבנו עלינו ונמסרנו ברשותו מבלי שוב בתשובה, אז אתה ית' לא סלחת ואינך מקבל כלום ממנו. נמצא שעם היות באו הדברים בלשון רבים, היתה הכוונה להוכיח את היחיד המתאונן על חטאיו, כאלו רבי אמי יוכיחו לו מהחיוב הכללי. אמנם פסוק ויפתוהו בפיהם מדבר על מעשה שהיה מקהל עדת ישראל ממש, מורה בפי' שמדבר בצבור, כי אמר שעם שפתוהו בפיהם והלב אינו נכון עמו כי לא נמסר ברשותם, ואדרבא הם נמסרו ברשותו, אעפ"כ והוא רחום יכפר עון, כי הן אל כביר וגו', וע"ד פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם (תהלים קב יח). ומ"מ פי' רש"י ז"ל על פשוטן של דברי המאמר שידבר על הכוונה הנאותה, במקומו יונח:

נמצאת התפלה היא הטריא"ק הגדול כדברי הרב בעל העיקרים ז"ל, היא שעמדה למשה אדוננו ע"ה בראותו ישראל מוכנים לצרה גדולה מפני חרון אף ה' על חטאתם כי כבדה מאד בעון המרגלים, החזיק במעוז התפלה לפניו יתברך, להשיב חמתו מהשחית, ולא חזרה אליו ריקם כי אמר לו ה' סלחתי כדבריך:

ורבותינו ז"ל במאמרנו העמידונו על הויכוח אשר עבר ביניהם. ולכאורה קשה כי כפי הנראה מה שאמר משה ע"ה שיאמרו תשש כחו כנקבה, היינו לומר שהכח אשר לו ית' מקדם לעשות נסים וגבורות עכשיו תשש כחו ונחלש, ואין ככחו אז כחו עתה, וא"כ מה תשובה השיבו יתברך והלא ראו נסים שעשיתי על הים וכו', ומי מכחיש זה, הרי הם יאמרו שמאז מקדם עשה נסים וגבורות על הים כי היה בתוקף כחו, אלא שמן זה והלאה נחלש ועכשיו תשש כחו. ועוד למה יחד ה' לפרט נסים שעל הים ולא אמר בכולל כל הנסים שעשה במצרים, אשר בלי ספק היו רבים ועצומים. וגם קושייתו יכול מבעי ליה מבואר הקושי, כיון דמלת יכולת הוא שם מטעם כל המפרשים:

ונראה בעיני ביסוד קושייתם כי זה יש הפרש בהבנת מלת בלתי למלת בלי, כי בלי יאמר על מי שיש לו העדר וחסרון התואר או איזה דבר, כמו המבלי אין קברים (שמות יד יא) שיש שם חסרון הקברים, בני בלי שם (איוב ל ח) שיעדר מהם השם, ולא תאמר מעולם על המתואר. אבל מלת בלתי, שייכא על המתואר עצמו, כאשר אנו אומרים עליו יתברך שהוא בלתי בעל תכלית דהיינו שהוא אינו בעל תכלית, ועל האיש חסר השלמות נאמר שהוא בלתי שלם שהכוונה איננו שלם. ולא יתכן לומר בלי שלם או בלי בעל תכלית, כי בלי הוא העדר הקנין כמו אין לו או אין בו או אין שם וכיוצא. ובלתי הוא איננו בעצמו, שלא יצדק אלא על המתואר כמו בלתי טהור הוא (ש"א כ כו) וכיוצא. וא"כ כאן שאמר משה ע"ה ואמרו מבלתי יכולת וגו' כוונתו היא שהוא ית' עצמו איננו מתואר בתאר זה, ולפיכך היה לו לומר מבלתי יכול שהוא המתואר, והיתה הבנתו שאינו יכול. ואם יכולת הוא התואר לא היה אומר בלתי אלא בלי יכולת ה', כמו וילכו בלא כח (איכה א ו), שאז היה מובן שחסר ונעדר היכולת ממנו, אבל אחר שאמר בלתי היה צריך בהכרח לומר בלתי יכול כמו בלתי שלם בלתי חכם וכיוצא. לכן פירשו יאמרו תשש כחו כנקבה, ולדעתי לא כוונו לפרש מלת יכולת לשון נקבה מתוארת, אבל רצו לרמוז פי' מבלתי יכולת על הדרך שאמרו בפ"ק דברכות (י א), מאי כי אין בלתך (ש"א ב ב) אמר ר"י בר מנסיא אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך, שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, בו"ד מעשה ידיו מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשה ידיו וכו'. וכבר ידעת פירושו בו שאין בכאן שום פועל מוחלט שלא יהיה ג"כ מתפעל מפעולתו עצמה בהיותו פועל בה, כי הברזל כשיחתוך הוא פועל בעץ שחותך אותו, ובההיא שעתא הוא עצמו מתפעל מהעץ שהברזל מתמעט ומתאכל מחמת החתיכה, עד שבהתמדת החיתוך יתאכל הסכין הרעה וישאר צר וקצר מאד, וכיוצא בזה בשאר הפועלים כלם. ונמצא שאדם כשהוא עושה איזו פעולה, הנה מעשי ידיו הם מבלים אותו ופועלים בו הכליון ותשות כח, מה שאין כן אצלו ית', כי הוא פועל גמור ומוחלט בפעולתו ואינו מתפעל כלום ממנה, שאין מעשה ידיו מבלים אותו או גורמים לו שום התמעטות. וא"כ כאן ג"כ רצו לפרש מבלתי יכולת מלשון כלוי, והכוונה שיאמרו האומות להפך, שמפני היות בלוי תשוש ונחלש היכולת האלהי חלילה, מחמת מה שעשה עד עתה, לשיוכל להביאם אל הארץ אשר נשבע להם, לפיכך הרגם. כי עם היות מעיקרא היה לו יכולת, כבר בלה ותשש, כי קרה לו כמקרה הגבור האנושי שהוא הולך ורפה, ובהתמיד לעשות גבורות ישיגהו הלאות. והשיב לו ה' כי איך יוכלו לומר כן, היות לאות ותשות כח בו יתברך מפני ההתמדה, הרי ראוי נסים שעשיתי על הים, והלא נסים אלו היו אחר שכבר קדמתי לעשות נסים רבים במצרים, אחריהם עשיתי הנסים שבים אשר אין ספק היותם יותר גדולים ועצומים מהראשונים, כי בשל מצרים נאמר אצבע אלהים היא ובשל הים כתיב היד הגדולה כדברי המגיד ע"ה, זה יורה שאין בי לאות, ואין יכולתי כלה ותשש מחמת ההתמדה, אלא אדרבא הוא הולך וגובר. וחזר משה ע"ה לומר כי יאמרו מצד אחר, מחמת המקבלים שלפני מלך אחד יכול לעמוד ולא לפני ל"א. והועילה לו תפלתו שהודה ה' לדבריו ואמר סלחתי כדבריך, ונתקבלו מפני גדולת כחה של תפלה כמאמרו יתברך שלעולם יענם אפילו יהיה על צד החנינה:

ועתה בגלותנו אין לנו משען יותר גדול מזה, ובו אנו נשענים להגאל בשלם שבפנים, כתפלת דוד המלך ע"ה - אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד (תהלים קב יד). ירצה לאשר שני הזמנים לגאולה אינם שוים בענינם, כי אחישנה היא דוקא כשיזכו ובשלא יזכו היא בעתה, וכבר הבאנו שבהיות לנו זכיות אצלו ית' אז הוא מרחם, וכשאין לנו כלום הוא חונן במתנת חנם, ע"כ אנו מחלים פניו אליו יתברך יתן לנו הכנה מספקת לשיקום וירחם ציון, שיתנהג במדת רחמים דהיינו בהיות לנו זכיות, אשר בזה יתקיים אחישנה קודם זמנה. כי אמנם אם תמתין אל המועד הקצוב שיבא, הנה אז הוא עת לחננה, לעשות בחן ומתנת חנם כשבא כבר המועד שלא נהיה זכאים, ונצטרך לשתחננו, ואין זה ממה שנרצה אלא שיהיה לנו זכיות, דמאן דאכיל דלאו דיליה וכו' (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג). ע"כ תקום ותרחם ציון ברחמים ע"י זכיות ותמהר תחישה מעשיהו ב"ב אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה