אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ה אחרון לאלול

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ה אחרון לאלול

חלק ב - דרוש ד לאלול

דרוש אחרון לחדש אלול פ' נצבים כל הדברים האלה הברכה קהלת רבתי (יב י) - בקש קהלת למצא דברי חפץ (קהלת יב י) בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצות כדכתיב כי באלה חפצתי נאם ה' (ירמיה ט כג), אמר לו הקב"ה וכתוב יושר דברי אמת הכתבתיהו על ספר הישר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ), ועוד כתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג יב):

הנחה מאומתת ופשוטה מאד היא היות מדת טובו יתברך מרובה מאד ממדת פורענות, כאשר הוכיחו ז"ל מאמרו - פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (שמות כ ה), שעונש החמורה שבכל העבירות שהיא העבודה זרה אינו מתפשט אלא עד הדור הרביעי, ואילו בתשלום הגמול הטוב כתיב - ועושה חסד לאלפים לאוהבי (שם), שנמשך חסד השכר לאלף דורות שהוא חמש מאות פעמים יותר מהעונש, ואין ערך ודמיון לזה עם זה:

ומה' יצא הדבר לקיים גזרה זו כשאמר ע"י הנביא ישעיהו ע"ה - ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף הסתרתי פני וגו' (ישעיה נד ז). הנה הרגע הוא חלק קטן מהזמן לא ישתנה לעולם שעורו בפחות ויתר, אלא תמיד הוא במצב אחד, ולא יצדק בו רגע קטן או רגע גדול, כי אם הוא גדול לא יהיה רגע אלא יותר מרגע, ואם ישוער היות בו קטנות לא יקרא רגע אלא חלקים דקים פחותים מרגע, ואיך אמר א"כ ברגע קטן. אמנם הודיע הוא ית' מדת טובו הרב, כי לא בלבד נתעלית על מדת הרע בכמות, אלא גם באיכות ומהות בחר להם היותר טוב ומועיל להנאתם ולטובתם. וזה כי כל ההווה בעוה"ז, הן לטוב הן להפכו, מהבל ימעט, להיותו חולף ואבד אצל המושג לעולם הבא. ולכן אמר כי כשעזבם ה' היה ברגע בלבד, שהוא זמן מעט הכמות מאד, וזולת זה הוא קטן האיכות מצד עצם ומהות העזיבה, שהיא בעניני העוה"ז כאשר יבאר. וכ"ז ע"צ המשל להורות מעוטו בערך הטוב שלא היה כן אצל הרחמים, שלא בלבד היו רחמים שהם רבים מצד הכמות, אבל היו ג"כ גדולים כפי איכותם שהם לחיי עד. ובאר הענין באומרו בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, הרגע אשר פני הסתרתי ממך, שהוא שיעור הזמן המועט, היה ג"כ בקצף היותר קטן וחסר שהיה אפשר דהיינו בעוה"ז, אבל הרחמים היו בחסד עולמי ונצח שהוא בעוה"ב, כי כן היא מדת טובו: ואולי כך היתה כוונת המשורר ע"ה בתחלת ספרו באומרו - אשרי האיש אשר לא וגו' והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח (תהלים א א). והקושי מבואר איך אמר לא כן הרשעים, כי מאין היה עולה על הדעת יהיו הרשעים מצליחים במעשיהם כמו הצדיקים שהוצרך לומר לא יהיו כן. אך ירצה כי לאיש הצדיק הפליג בספור רבוי מיני האושר יהיו לו, ושפריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, שכל זה הוא להודיע גודל ורבוי השכר במאד מאד אשר יגיע לאיש זה על צדקו נפשו. ועכשיו אמר אל תחשוב כי כפי זה הערך, כמו שהשכר הוא מופלג ועצום לעושי רצונו, כך יהיה העונש בהפלגה לרשעים. כי לא כן יהיו הרשעים בעונשם, נענשים בעוצם ורבוי, אלא עונש קל ומועט כפי ערך מעשיהם הרעים, לא יחשב כי אם כמוץ הנדף מן הרוח, שאין בזה צד הפלגה בקשוי וכבדות היסורין. וע"כ כיון שיש כ"כ הפרש חלוק רחוק בין שכר הצדיקים לעונש הרשעים, שזה בקצה הרבוי וזה בקצה המועט, מזה ימשך שבזמן המשפט והדין לא יקומו הרשעים והחטאים להשפט בעדת וחברת הצדיקים, כי אם ימצאו במשפט אחד אלו אצל אלו יראה דבר זר בקו הדין הישר, והיה מקום למה"ד לקטרג ולומר לפניו יתב' למה לא השוה מדותיו. ע"כ להנצל מזה, היה מחסדו יתב' שלא ישפטו יחד אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, ואין בזה כ"כ מקום לקטרוג. וכי תימא סוף סוף מה טעם יש לזה, וכי משוא פנים יש בדבר חלילה, לזה אמר אין אנו יכולים להשיג עמקו של דבר. אמנם הוא ית' לבדו יודע דרך צדיקים מה הוא, ושראוי לתת להם אותו השכר הרב, ודרך רשעים תאבד, ושיספיק להם אותו העונש המוגבל: ואולם איוב בצערו היה מתרעם שאירע לו בהפך מכל זה שאמר סימן י' - אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי שבע קלון וראה עניי [וגו'] תחדש עדיך נגדי ותרב כעשך עמדי חליפות וצבא עמי, יאמר התנהגת בי בהפך מדותיך בשני החלקים, כי אם רשעתי ויש לי חטאות ועונות אללי לי, כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת באה לי מהפלגת העונש, ובהפך זה כשצדקתי והטבתי מעשי, הנה שכרי אתי כ"כ מועט וקטן שלא אשא ראשי, אין לי נשיאות ראש למעלה למעלה כמו שהיה ראוי, באופן שנשתניתי מכל בריה, וע"כ אני שבע קלון וחרפה וראה עניי ויגוני על כל אלה. כי הלא אתה מחדש עדיך, ונגעיך נגדי חדשים ממש שלא נעשה כן לשום בריה, כי במקום היות הכעס ממועט ויותר קטן על העונות ממה שהוא הרצון והטוב על הזכיות, אדרבא ותרב כעסך עמדי, היה הכעס יותר מרובה, עד שהיתה אצלי מדת פורעניות מרובה ממדת טובה. באופן שחליפות, יש חלוף כפול ותמורה והשתנות, טוב ברע ורע בטוב, שמה שהוא ראוי להיות רב נעשה מועט, ומה שהיה ראוי להיות מועט נעשה רב, והרבית הכח והחיל עמי בלבד, מה שאינך עושה לזולתי, כי לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות:

מעתה לא על חנם דרשו רבותינו ז"ל בראשית פרשתנו, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים וגו', כאשר הביא רש"י ז"ל בפירושיו. ועם כל זה הפיוס אין להתעלם מלחקור אעיקרא דמלתא בברכות וקללות, אשר ראינו משטחיותם לא נשמר בהם הסדר הזה, כי בדבר התורה ביעודי הטובה היא מקצרת ועולה בהם מעט מעט, ובהגיעה אצל עונשי העבירות האריכה כפלים וכפלי כפלים בכמה מיני יסורין קשים ממינים שונים. ולמחברים ז"ל בישוב שלשה דרכים - הראשונה יש אשר בקשו לפרש הברכות באופן מעולה, אשר יראה מהן היותן באיכותן ביתר שאת מן הקללות, עם שהאריך בהן, כי בא בברכות רמזים לשכר הרוחני הנצחי. ולדעתי לכוונה זאת אמרו במאמר אשר פתחנו בו - בקש קהלת למצוא דברי חפץ בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצות וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא וכו', ירצה כי המלך שלמה ע"ה נתעורר בחקירה זו לעמוד על מתן שכרן של מצות, לדעת ולהבין במתן שכר המצות הנזכר בתורה בברכות, כי נפלא בעיניו קצורו ומעוטו, ומה גם בהיותו איכותו מההצלחות הגופניות. על זה באתהו ההודעה האלהית שאין הדבר כמו שחשב, שהם כפשטן יעודים זמניים מעוטי הכמות והאיכות, כי כבר הכתיב פירושם על ספר הישר למלך דוד ע"ה באומרו - מה רב טובך (תהלים לא כ). עם היות לכאורה נראה הדבר להפך שהמדה טובה היא מעוטה, לא כן היא אלא מה רב טובך, כמה וכמה טובה כפולה היא, לפי שאין טוב זה מה שיראה בלבד משטחיותו דבר נגלה ומפורסם מטובות העוה"ז, אלא אשר צפנת ליראיך, הוא צפון ונסתר שגנזת ושמרת ליראים לעולם הרוחני אשר אין קץ לגדלו. ומה שלא גלית כל זה בבאור ובפרסום הוא, כי פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, בהפך ובחלוף בני האדם. כי אנשי האדמה ברצותם להשיג מכוונם מבטיחים הרבה ואפי' מעט אינם עושים, אבל אתה יתברך שמך אומר מעט ועושה הרבה:

ועוד תשוב תראה מעצמת גדולת הטובה הנפלאה הבאה לישראל בשכר המצות שנרמזה בברכות, כי עוד כתיב על ידי חותם הנביאים מלאכי עליו השלום בסופו - ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות, כאן אמר תכלית מה שיוכל הפה לדבר, כי כל מה שיוכל להשיג האדם מרום המעלה וסוף האושר הוא להיות כב"י הוא עצמו משכן ומדור ובית מושב לשכינתו יתברך ומעונה לאלהי קדם. כי הוא יתברך בחר בציון אוה למושב לו הארץ הקדושה ההיא, שעליה אמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, ובה חפץ לשכינת עוזו. ואולם יגיע מזכות ישראל עד שכל הגוים יאשרו אותם ויאמרו שהשיגו תכלית האושר האפשרי, וזה כי אתם עצמכם תהיו הארץ הקדושה אשר חפץ בה יתברך, כי יתן משכנו בכם במקום הארץ הנבחרת, אשר באמת אין לך מדרגה גדולה מזו, כאומרו ונתתי משכני בתוככם (ויקרא כו יא):

הב' בחרו לומר, כי הרבה בעונשים דרך הגזמה להפחידם. כי מטבע האדם יתפעל יותר מפחד מציאות רוב הרעה, ממה שיתפעל מהעדר רוב הטובה כי יאמר לא מדובשיך ולא מעוקציך, וימנע מחטא מחמת העונש כי מפני שמו נחת הוא, ויירא מהגזמת רבוי היסורין. מה שאין צורך לזה אצל עושי המצות, כי בהיותם בגדר המעלה, לא יצטרכו לרבוי הבטחות בהפלגת הטוביות לשיתעורר אל המעשה הטוב, כי ירבו לפעול מצד השלמות עצמו. ואולי ע"ז אמר שלמה המלך עליו השלום במשליו - ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה (משלי א לג). כי לפי שבפסוקים הקודמים הפליג מאד בהגזמות גדולות על הבלתי מקשיבים בקולו יתברך באומרו - גם אני באידכם אשחק וגו' אז יקראונני ולא אענה וגו' ויאכלו מפרי דרכם כי משובת פתאים תהרגם וגו' (שם כו לב), אמר עתה אל תתמהו במה שאני מרבה באלו הגזומים כי אני ידעתי את המחשבות אשר בני האדם רגילים לחשוב. כי הן אמת השומע לי ישכון בטח ויהיה לו שכר טוב, אך דעו נא וראו, כי אם היה שאנן ושקט בברחו מן העבירות ורדפו אחר המצות, לא יהיה זה מפני תקות השכר ותאות הטובה, אלא דווקא מפחד הרעה אשר יפחד תבא לו רעה גדולה אם לא ישמור לעשות ככל התורה הזאת, מזה יתעורר לקיים המוטל עליו על ידי אלו ההפחדות. וכך מפורש אצלי מאמרו בסימן י' - מעוז לתום דרך ה' ומחתה לפועלי און. יאמר מה שהוא מעוז ואומץ לתום שיחזיקהו בתמימותו ויוסיף תת כחו לו אינו מצד השכר, אלא היות הדבר דרך ה' מה שבחר ורצה בו הוא ית', זה הוא לו המעוז להתחזק בתוקף השלמות ולבלתי סור מן המצות. ואולם לפועלי האון מה שהוא מעוז להם למחסה ולמבצר לבלתי יכשלו בפעולות הרעות, הלא היא המחתה, כי מה שיחתו ויפחדו וייראו מאוד ממה שירבו עליהם עונשי היסורין על עונותיהם, זה יהיה להם למעוז לבלתי יחטאו:

הג' אמרו, כי מדרך הכעסני אשר ימעט בהגזמות ולא ירבה דברים לומר אעשה כך וכך, הנה זה הוא שומר המשטמה בלבו לא ישוב מפני כל, וכל אשר יזם לעשות יעשה בכח גדול. משא"כ המרבה דברים, כי יפיג כעסו בהפלגת הגזומים ואין כחו אלא בפיו, ומיד חמתו נתכת. הלא נראה אבשלום כשהיתה לו שנאה עם אמנון, לא דבר עמו למטוב ועד רע למען הוציא לפועל מה שעשה שהמיתו:

וזו היתה רשעת עשו במ"ש הכתוב - וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא). ויקשה אחר שגזומו זה הוא ליעקב על שלקח ברכתו, למה תלה הדבר אל הנותן באמרו על הברכה אשר ברכו אביו, היה ראוי שיטיל אותם על הנוטל ויאמר על הברכה אשר לקח מאביו. ועוד מה הכוונה ביקרבו ימי אבל אבי, אם לומר שימתין עד מות אביו, יאמר בקצור ובפי' ימות אבי ואהרגהו. ועוד מהיכן ידע יהיה זה בקרוב, ויותר היה צודק לומר יבואו ימי אבל אבי. ויראה כי עשו הרשע היתה טינא בלבו, לא בלבד על יעקב אחיו שלקח הברכות, אלא גם על אביו יצחק ע"ה במה שקיים אותם כמה פעמים, שעם שיונח היה תחלתו כעין אונס לא יבצר מהיות סופו ברצון. והנה לא היה יכול להנקם ממנו בפועל ממש לשלוח בו יד, כי סוף סוף מכבדו היה, וגם מטבע כל בן אשר אין בו צד ממזרות לבל יעצור כח להכות את אביו ולהרים יד אליו אפילו אחר מותו. כאשר הובא פ' חזקת (נח א), ההוא גברא דשמע לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לה מאבוך אלא חד. כי שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו שבק, אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חביטו קבורה דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מנייכו שביק. אזלי כלהו, ההוא דבריה הוה לא אזיל. אמר להו כלהו נכסי דהאי, והוא מבואר מפשוטו כאשר אמרנו:

ויש לנו מקום דקדוק על דברי רשב"ם ז"ל שכתב חביטו הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותם שהם ממזרים הם עזי פנים וילכו לחבוט, א"ל כלהו נכסי דהאי שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבהם ומסתברא שלזה אהב יותר, ויפה דן ר' בנאה דלא שייכא הכא אלא שודא וכו'. והוא מבואר הסתירה, כי תחלה פירשו שהנסיון היה לדעת מי הוא שאינו ממזר, כי הממזרים לעזותם יחבטו, אלמא אין הדבר תלוי באהבת האב לזה יותר מזה אלא במי שאינו ממזר, ואח"כ אמר שדן בשודא דדיינא, כי שער בדעתו שלהיותו צנוע אביו אהבו יותר, וא"כ לאו סיפא רישיה. ויראה בעיני כי רשב"ם ע"ה בעומק חכמתו ירד לסוף כוונת הדברים. כי האב הזה היה מסופק בבניו איזה מהם היה בנו וכל השאר ממזרים, אך לא רצה לפרסם הדבר ולהוציא לעז על כל שאר הבנים, אלא בדרך חכמה אמר נכסי לחד ברא, כי ידע יבא הדבר להגמר ע"י ב"ד חשוב, והדיין החכם יבין מאד כי כיון שסלק כל הבנים מהירושה והעבירה לאחד מהם בלבד ולא פי' מי הוא, ודאי מפני צד ממזרות עשה כן, אלא שלא ידע מי הוא הבן האמתי ולא גלה הדבר משום כבודו. ע"כ ר' בנאה דנחית לעמקן של דברים עשה הנסיון ההוא, ובאמת כוונתו היתה לדעת מי הוא נקי מחשש הממזרות, כי העזי הפנים ממזרים ילכו לחבוט, ושמר בלבו דבר זה לתת הממון לבן האמתי. אמנם בשעת מעשה לא גלה להם כלום ולא אמר בפי' שנותן כל הממון לזה, להיותו בן ודאי והם ממזרים, אלא א"ל שהוא עושה שודא דדייני דמסתברא שלזה אהב יותר להיותו צנוע, ולא יוכלו לערער ע"ז כלל אפי' לפי דעתם, כי יפה דן לפי ההוראה החיצונית דלא שייך הכא אלא שודא דדיינא. אך לפי האמת כוונתו היתה לנסות איזה הוא בנו ומי הם הממזרים. באופן שהבן האמתי לא יערב אל לבו לשלוח יד אפילו אל קבר אביו, כ"ש בחייו בגופו:

ולפיכך לא יכול עשו לעשות מאומה בידים לאביו, אבל רצה להנקם משניהם בפעם אחת, במה שיעשה ליעקב לבדו. וזה הוא וישטום עשו ליעקב לעשות עמו רעה על מה שברכו אביו, שהיתה מאת אביו לברכו ברצונו כי סופו הוכיח על תחלתו. והערים בזה כי למען יצא הדבר לפועל לא הוציא מן הפה אופן הנקמה בבאור שהיא ההריגה, אלא היתה משטמה בלי שום פירוש, ובלבו ובקרבו אמר יקרבו ימי אבל אבי, ירצה מהרה אראה שתי נקמות גם יחד ימשכו מפועל אחד. והם שיקרבו בלי ספק ימי אבל אבי, כי בהרגי את יעקב יפליג אבי להצטער עליו ויתאבל על בנו ימים רבים, וגם אהרגה את יעקב אחי ואנקמה ממנו. וכ"ז אמרו בלבו למען יצא לפועל, ולולא ה' עזרו כך היה. והוא מה שאמר באחשורוש ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו (אסתר א יב), כי קצף מאד על ושתי, אבל לא הרבה בדברי כעס להשיב חמה אלא וחמתו בערה בו בתוכו ובקרבו כאש בוערת, וזה הי' סבה ששם מחשבתו לפועל וצוה לסריסים לגמור דינה. ע"כ באהבת ה' לישראל הרבה מאד בדברי תוכחות ומוסר בכמה מיני צרות רבות ורעות, למען ברבוי הדברים האלה ישכך חמתו ולא יצאו לפועל. וע"ד זה פירשו פסוק - וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד). ועל שני טעמים אלו אמר המשורר ע"ה - בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם סלה (תהלים לט יב). יאמר כשבאת לייסר האיש החוטא היה מחסדך שלא יסרת אותו ביסורין ממש שהם פעל ומעשה העונש עצמי, אלא בתוכחות רבות שנתוכחת והרבית להוכיח ולהגזים בדברים על עון יחידי, בזה יסרת האיש כי היו התוכחות הנאמרים בפה תמורת פועל היסורין הנעשים בידים. ועוד נמשך מתוכחות אלו הרבות שאתה מפחיד ומגזים כ"כ לאיש, עד שתמס כעש חמודו, אתה ממיס ומכלה כמו העש כל חמודו מה שהוא חומד ומתאוה מחמדות העולם ותענוגיו. באופן שמפאת ה' ית' ומדבריו, היה לו לאדם להתרחק מהדברים הפחותים, אך אמנם מצד האדם עצמו הנה הוא רודף תמיד אחר ההבל מטבע תכונתו, וזה הוא הבל כל אדם סלה:

ולי אפשר להוסיף טעם ד'. כי ידענו מיסוד התשובה וסגולתה כי בהיותה כראוי לא בלבד תספיק לכפר העונות, אבל תגרום שהעבירות עצמן יתהפכו לזכיות ויקבל עליהם שכר טוב כאלו כלם היו מצות ממש, ודבר זה פשוט בכמה מקומות מדבריהם ז"ל. ובראותו יתברך בחכמתו רוע תכונת האדם, כי מטבעו הוא נוטה אל הרע ואדם אין צדיק וגו', ע"כ באהבת ה' את עמו כי חפץ לצדקם ולהשפיע להם רובי תורותיו, חשב אם ירבה להפליג בברכות ולקצר בקללות, מעט יהיו אשר יזכה להם, כי הם יעודים לאשר ישמור כל מצותיו ולא יחטא וזה כמעט בלתי מצוי, כי הוא יותר מעותד אל החטאים, וכמעט כל הצדיקים יכנסו בגדר בעלי תשובה. לפיכך הרבה להם כמה וכמה קללות לעוברי רצונו, לא לכוונה שיחולו כלם על ראש העובר חלילה, אלא למען יהפכו כלם לברכות לבעל תשובה. כי הוא ית' יחשוב מחשבות על כל איש ישראל לבלתי ידח ממנו נדח ויבקש דרכים שונים להחזירו למוטב בתשובה שלימה, אם ע"י יסורין או גלגול וכיוצא עד ימקו כל העבירות, ואז כל הקללות שופע ברכות הנה לתועלתנו, כי לסוף כלם על כרחם יחולו על ראשם, מה שלא היה כן אם היה ממעט בהם ומרבה בברכות:

וראיתי להם ז"ל (ויק"ר לה א) בריש פרשת בחקותי מאמר אולי יכלול כל הטעמים האלו שאמרו, אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט נט), אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתניה דר' אלעזר בן אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו ו), ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם (שם יח). ר' אבא בריה דר' חייא בשם רבי יונתן אמר חשבתי ברכות וקללות, ברכות מאל"ף עד תי"ו וקללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות. א"ר אבין אם זכיתם הרי אני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי הה"ד אם בחקותי תלכו. והוא מאמר נחמד, אפשר השלמים האלו באו ליישב הקושי אשר אנו בו מקצור הברכות ואורך הקללות, והביאו הטעמים אשר הזכרנו יקל למעיין הנלבב ליחסם אל דברי השלמים האלו ע"ה מבלי שנאריך לפרש אותם:

ואשר אני מחדש עוד ביישוב זה, הוא במה שאדייק בפסוקים. כי בברכות אמר - ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח ב), ומלבד שהוא מיותר אחרי שכבר התחיל לומר והיה אם שמוע תשמע וגו', וגם שאמרו תחלה ונתנך ה' אלהיך עליון וגו' היא מהעצומות שבברכות, ולמה הפסיק בינה לבין האחרות בפ' ובאו עליך וגו', שהיה ראוי להאמר קודם התחלת שום ברכה, כמו שעשה בקללות שאמר ובאו עליך כל הקללות וגו' קודם החלו בשום קללה. ויש עוד מהדקדוק כי כאן אמר כי תשמע וגו' בלשון עתיד, ובקללות אמר למטה ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלהיך וכו' בלשון עבר, והוסיף מלת ורדפוך מה שלא אמר בברכות. אמנם המכוון הוא להודיע ולפרסם עוצם התחסדותו יתב' עם עמו ישראל, בין כשעושים רצונו של מקום בין כשאינם עושים חלילה, בענין גדול הערך ונפלא מאד. והוא מה שאמר בתחלת ראה - את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו וגו', כבר נודע מה שהורגלו לומר בשנוי זה. ולדעתי הוא כדמיון איש גדול הנלבב רודף צדקה וחסד אשר בראותו איזה בן טובים מתרשל במלאכתו ולעת כזאת לא עשה עדיין עמו שום מלאכה לתת לו שכר, ומן הסתם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ועכ"ז חפץ לההנותו כי הוא מכיר בו היותו עתה מוכרח, מה עושה, צרור הכסף לוקח בידו והולך אליו ואומר לו יש ויש אתי מלאכה מרובה להשכירך שתעשה עמי ולחשבון טוב ממה שאתה עתיד לעשות הא לך מעות אלו להוציאם לצרכך לעת עתה, כי אתה בע"ה תעשה את מלאכתי ותנכה מה שנתתי לך ותהא שכירות משתלמת לבסוף מה שאתחייב לך מהמותר. כך הוא ית' ויתעלה עושה עם ישראל, והוא אמרו את הברכה אני נותן לכם אע"פ שעדיין לא עשיתם המצות, אלא אני מניח במונח קיים אשר תשמעו אל מצות ה', שתעשו המצות עד שתזכו אל שכר הברכה שנתתי לך, ועוד יהיה לכם לקבל השאר. אבל בקללה לא תהיה שם שום קדימה בהנחה שתעברו על המצות חלילה, אלא הקללה תבא בתנאי גמור עם כל משפטיו אם לא תשמעו אל מצותי, אם ימשך ממש הבלתי שמוע אל המצות, ובזולת זה לא תהיה לכם שום קללה:

אמנם כאן בפרשת הברכות והתוכחות פירש הענין בבאור שלם בכל האפשר, באמרו והיה אם שמוע תשמע ונתנך ה' וגו', ירצה אם יבא הדבר לידי גמר בפועל ממש ששמוע תשמע בקול ה' בשמירת מדותיו, הנה איני מפרט לך בזה שום שכר לתשלום מה שעשית, רק אומר לך דרך כלל שיהיה כ"כ רבוי הפלגת ההצלחות והטובות שתקבל לשכר פעולתך, עד שאילו יהיו בכף מאזנים כל הצלחות וטובות כל הגוים יחדיו מן העולם ועד העולם והצלחותיך וטובותיך בכף שניה, תהיה אתה עליון וגבוה על כלם, באופן שלא תגיעם ההשערה לעולם הצלחותיך, ואם אספרם מחול ירבון, ע"כ לא דברתי מהם בדרך פרטי. אך מה שאומר לך עתה שיבאו עליך כל הברכות האלה אשר אפרט והשיגו אותך מיד בלי עכוב, והוא כמו ערבון ואות ומופת שאקדים אני לתת לך לטוב חשבון ולהתחלת ראשית קודם שתעשה מאומה, על כי תשמע בקול, למה שאתה עתיד לשמוע בקולו לשמור מצותיו. לפיכך אני מונה עתה אלו הפרטים הנתונים לך קודם עשיה, כי אמנם אחר המעשה יבואוך מה שאמרתי שתהיה עליון על כל גויי הארץ, שזה אין לו שעור וגבול. אכן בענין התוכחות לא יהיה הדבר כן, כי לא תגיעך שום רעה מהרה בקלות, אלא יבאו עליך כל הקללות לא תיכף ומיד כי אם ורדפוך, תחלה תהיינה רודפות אותך, כמי שרודף אחרי איש בורח, לראות אם אולי תברח ותנצל שלא יגיעו עדיך, ואם לא נזדרזת להנצל אז ישיגוך. וזה דוקא על העבר, על כי לא שמעת כבר בקול ה' אלהיך, שקדם לך מעשה העבירות, ועתה בא לך העונש שלם על העשוי. ולפיכך נאמרו כל פרטי היסורין והתוכחות הראויות על העונות, ובכל רבויים לא יהיו כ"א א' מני אלף במה שנכלל בשכר המצות הנעשות כאמרו ונתנך ה' אלהיך עליון וגו', בלי ספק כל זה חסד עצום ונורא:

וכמה יפורש על נכון לפי זה בכוונה שניה המזמור הראשון שהבאנו. כי על מה שהוא כבר במדרגת השלמות שלא הלך בעצת הרשעים ובדרך חטאים לא עמד וגו', לזה אמר בכולל אשרי ברבוי האושרים להורות הפלגה בלי שום פרטיית. אבל למי שלא בא עדיין לכלל פועל כי אם בתורת ה' חפצו, אין לו עד עם להתנשא אדרבא י, ועדיין לא הגיע להוציאו חוצה ובתורתו עתיד להגות, הנה הוא ית' יקדים לו שכר שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'. ואל תחשוב כי כיון שכבר קבל כל זה, א"כ כשאח"כ יעשה הפועל, לא יהיה לו שום יתרון כי כבר אכל שכרו, אלא כל אשר יעשה אח"כ מפעולות טובות יצליח ויקבל הצלחה בשכר מושלם. אמנם הרשעים לא יהיו כן לקבל שום חלק עונש קודם פועל הרע, כי אם כמוץ אשר תרדפנו רוח, כי לא יהדוף רוח את המוץ אלא אחר היותו מוץ ממש, כן הרשעים יהיו נהדפים כשיהיו כמוץ בלתי מועילים. אך על הצדיקים נאמר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ישעיה מ י), שהשכר הוא אתו עמו, והמלאכה והפעולה תבא לפניו ועתידה להיות:

ובזה נבין אמרו - מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא (שם מא ד), שהוא קשה ההבנה. ואני מפרשו כאלו יאמר מי פעל ועשה מראש קורא הדורות, ידבר עם האיש הקורא מעשי הדורות מדור דור ואומר לו, אתה הקורא הדורות שקראת וידעת כל מה שנעשה בכל הדורות הקודמות, הגד נא מי מכלם יאמר עליו שהוא פעל ועשה איזה מעשה מראש, מתחלה וקודם שאני אתן לו שכר הטבה לגמול מה שיעשה, על דרך מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג). אין זה כי כן לעולם אני ה' הייתי הראשון והקודם לו מתחלה לתת לו שכר פעולתו קודם שיעשה, ונמצא הוא אחרון בפועל המעשה. ועל כל זה אעפ"י שכבר קדמה לו קבלת השכר, מ"מ עם האחרונים שנעשה המעשה באחרונה, איני אומר כבר נתקבלו שכרם מקודם, אלא אני עמם לשלם להם שכר משלם, וזה באמת תכלית החנינה:

ואחרי כל האמור, תתקרר דעת המתפלא ונבהל מראות הרחבת הדבור בקללות ומה גם שינוח וישקוט במה שאמרנו, כי היו לתכלית יהפכו לטובה ולברכה ע"י התשובה, אשר לזה נתכוונתי בנושא - כל הדברים האלה הברכה. כי בטוב ההסתכלות כל הדברים האלה הנראים קללות נמרצות הם עצם הברכה הגמורה, בהיות לאל ידינו להפכם לטובה: ולפי שהכתובים האלו מהברכות הם מקצוע גדול בתורה, ותל שכל העוסקים במצותיה פונים אליו, אני מדבר עוד בכוונתם להורות שלא בלבד נזכרו כאן יעודים גשמיים, אבל נתבאר בהם השכר הרוחני הנצחי ג"כ בדבור מפורש. ונקדים לזה כי הפעל המקרי הבלתי נעשה בעצם, אין ראוי להחשיבו למאומה הן ברע הן בטוב. אם בפועל הרע, ראינו כאשר נפקד מקום דוד עליו השלום משולחן המלך שאול עליו השלום, אמר הכתוב - ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור (ש"א כ כו), אמר כי מה שלא חשש המלך על זה ולא דבר מאומה לייחס חסרון ביאת דוד לרוע לב ומחשבת פגול, הלא הוא כי אמר ודאי ענין זה שלא בא, הוא דבר נעשה במקרה ולא עצמי בכוונה מכוונת שיוכל להקרא ממש בלתי טהור וחסר הנקיות וברות הלבב. כי אמנם בלתי טהור הוא, ירצה מה שיקוים שהוא בלתי טהור ויקרא כן, היינו כי לא טהור, כאשר באמת איננו טהור שהוא בעצם כך משולל הטהרה, אבל על פעם א' בלבד שקרה כך לא יאמר עליו שהוא בלתי טהור. אך כאשר ראה שנמשך זה גם ביום השני, אז אמר מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם, כי מה שלא בא היום היא הוראה שגם אתמול היה ענין בלתי טהור מתכונה רעה ולא מקרה כאשר חשבתי. גם בענין הטובה הדבר כן, שאם אינה עצמית בקיום והעמדה, אלא ע"צ המקרה וההזדמן, לא תוכל להקרא טובה. והוא מאמר החכם ע"ה - שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא חכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם (קהלת ט יא). יאמר בעין שכלי ראיתי כי לכל אלו הכתות שבהם מעלות וטובות אלה אשר היה נראה מהראוי ימשך לכל א' מהם התועלת השייך אל בעל המלאכה ההיא, כגון המרוץ לקלים והמלחמה לגבורים וגו', הנה לא יהיה הדבר כן כשאינם עצמיות בהם בקנין חזק, אלא עת ופגע יקרה את כלם, במקרה ודרך עראי, כי בהיותן כן לא יאות להם באמת השם ההוא, ולפיכך לא יקויים בהם הנמשך מהתועלת. כי זה הכלל אין הפעולה נקראת על שמה, אלא בהיותה עצמית לא מקרית. ואולם במה זה יבדל מה שהוא בעצם ממה שהוא במקרה, כבר הטיבו לדבר הקדמונים כי יש ביניהם ג' הבדלים נכרים:

הא' שמה שהוא בעצם יהיה בהתמדה פעם אחר פעם ויתקיים ימים רבים, מה שאין כן המקרה שאין מענינו להתמיד:

הב' בכמות, שהפעולה העצמית תתפשט ברבוי ובשופע, והמקרה לא יהיה אלא על המעט: והג' באיכות הדבר ושלמותו, כי מה שנעשה בעצם ובכוונת מכוון ימצא בו יופי הסדר וטוב השלמות, ומה שבא ע"צ המקרה הוא חסר ובלתי שלם מבולבל וחסר הסדר לא יצלח לכל:

וכמדרמה לי כי ברצותם ז"ל להפליג בשלמות משה רבינו ע"ה העצמי על כל אשר קדמוהו אמר ברבה (דב"ר יא ג) על פסוק וזאת הברכה, זש"ה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה (משלי לא כט) מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד אדם הראשון אמר למשה אני גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקב"ה, א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה כבוד שנתן לך נטל ממך אבל אני זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי הוא. נח אמר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל בני דורך אבל אני הצלתי את עצמי ואת בני דורי כשנתחייבו כליה בעגל. אברהם אמר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ולשבים, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה היית זן בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים, ולא עוד אלא אתה היית זן בישוב ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה אני גדול ממך שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה, אמר ליה משה אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים אל פנים ולא כהו עיני. יעקב אמר למשה אני גדול ממך שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו, אמר ליה משה אתה נפגשת עם המלאך בפלטרין שלך ואני עולה אצלן בפלטרין שלהם והם מתייראים ממני כו': נכללו בדבריהם ז"ל ג' הפרטים האלו המורים על עצמות הפעולות, כי כולם נמצאו באדון הנביאים ז"ל ביתר שאת ומעלה רמה ממה שהיו בזולתו מהשלמים, כי עם היותם גם הם גדולים ומעולים, מ"מ לא הגיע בהם אל מדרגתו העליונה. אם הבחינה הראשונה מהתמדה, המציאו יתרונו על האדם הראשון מבחר כל הנבראים, כי עם כל תוקף מעלתו בהיותו נברא בצלם אלהים, נחשב למאומה בערך גדולת ומעלת מרע"ה, אחרי אשר כבודו של אדה"ר לא התמיד ולא לן עמו, מה שלא היה כן במשה שנמשך כבודו עמו בהתמדה עד יום מותו. ועל הפלגת הרבוי, הביאו הדמיון מנח שלא היה לו אלא כח ממועט להציל את עצמו בלבד, ומרע"ה היה כחו בכמות רב לכל בני דורו. ועל עצם שלמות הדבר בעצמו היותו על הצד היותר טוב ושלם שבפנים, המציאוהו בג' המעלות הידועות חכמה גבורה ועושר, נמצאו בג' האבות ע"ה והיו במשה ביתר עז. כי על העושר, אשר גדרו האמתי ומה שיורה עליו בעצם הוא הנדיבות והרחבת הלב, הביא מא"א ע"ה שהיה ראש הנדיבים כאשר דרשו חז"ל (שה"ש רבה ז ה) על בת נדיב (שה"ש ז ב), עד שהיה פתחו פתוח לרווחה לזון לכל עובר ושב, ועכ"ז אמר שלא היה בתכלית השלמות. לא שחסר בו מאומה מצד אברהם ע"ה, אלא מצד הנושא, כי סוף סוף היה לבני אדם ערלים אבל משה ע"ה היה מושלם בכל צדדיו כי היה לבני אדם מהולים, וגם מצד המקום בהיותם במדבר. ועל החכמה הביא מיצחק ע"ה, כי בשכר שפשט צוארו ע"ג המזבח שזכה לראות פני שכינה, שהיא השגה מה שאפשר בחק השכל האנושי להשיג מהחכמה המעולה האלהית, ואפ"ה גם בה נתעלה מרע"ה במדרגת ההשגה. כי יצחק לא יכול להרוס להביט באספקלריא המאירה כי כהו עיניו, ואלו משה זכה אל השגת פנים בפנים מבלי שום כהיה. ועל הגבורה הביא מיעקב ע"ה, אשר באונו שרה אל מלאך ויוכל, שנראית גבורה נפלאה, ומ"מ עצם ממנו מרע"ה כאשר הלך אצלם בחצריהם ובטירותם ונתייראו ממנו. באופן שנתפרסמה מעלתו בהיותו בו בעצם ולא במקרה, מצד ג' הבדלים האלה: ומעתה במעשה העבודה האלהית וקיום מצותיו יתברך והעסק בתורתו התמימה צריך האדם להתחזק בכל תוקף, שיודע ויוכר ממנו היות הדבר בו בעצם וראשונה ולא במקרה מצד ג' ההבדלים האלה, כי זה כל פרי עמלו. ועליהם הזהיר יתברך אל הנביא יהושע ע"ה באמרו - לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל (יהושע א ח). צוהו על למוד התורה על העיקר הראשון מרוב השלמות שיהיה בשלם שבפנים, וזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, שלא יספיק לו עיון לביי במחשבה בלבד אלא יוציא הדברים מפיו, שאז יהיה לו היופי והנעימות הצריך, כאמרם ז"ל פרק כיצד מעברין (נד א) א"ר אמי מ"ד כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כב יח) אימתי ד"ת נעימים בשעה שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדו על שפתיך וכו', א"כ אין להם הנועם ויופי שלמותן אלא ע"י הוצאותו בפה, ולפיכך אמר על זה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ועל ההתמדה בשקידה אמר, והגית בו יומם ולילה, שהוא המשך הזמן בתמידות. ועל הרבוי בכמות, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בה, שלא תתפייס במעוטן או מקצתן אלא כל הכתוב בו, כי אז תגיע לך הצלחה:

וגם אז תשכיל, שתורה היות הדבר בהשכלה ובכוונה מכוונת ושלא נפל כן במקרה. ואנשי כנסת הגדולה ע"ה לא זזו מלהזהיר על ככה כשאמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. כי הוו מתונים בדין ר"ל שיתמידו בו זמן רב לעשות דין אמת לאמתו, ולא יהיה הפסק בזה. כי לשון המתנה נאמר על העכוב בתמידי, ע"ד אמרם לא המתין בשלותו שעה אחת. והעמידו תלמידים הרבה, על הרבוי. ועשו סייג לתורה, על שלמות ויופי הענין, שיעשה לו סייג לתורה ומשמרת למען תעמוד על עמדה לא יחסר כל משלמותה:

וכל זה רמז להם משה לישראל בהתחלת הברכות, והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות וגו'. כי באמרו שמוע תשמע נתכוון על כפל השמיעות פעם אחר פעם שהוא ההתמדה, ומה גם במלת שמוע מקור שהוראתו על הזמן בלתי מוגבל. ובאמרו (לשמוע) [לשמור] נתכוון על האזהרה בשלמותן, שעושה להם משמרת וסייג, למען יתקיים בהם כל שלמותם, ולא יוכלו להפסל בשום מין פחיתות או גרעון. ובאמרו לעשות את כל מצותי, הורה על הרבוי להשתדל בכלן ועינו לא תשבע בחלק מועט מהן, כי בזה ודאי הוא מתעצם בקיומן בשכיות הלב, ולא בהזדמן ורפיון. וכנגדן בא היעוד על השכר מכוון, שיהיה ג"כ בעצם וראשונה מאתו יתברך, כי יהיה היותר שלם שבאפשרות יען יתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. לא יהיה שכרך בלבד בדברים הגשמים כאשר יבא בהוראה הכתובים הנמשכים, כי בזה תהיו משותפים גם עם יתר העמים, אשר הם גויי הארץ, דהיינו גוים של הארץ שכל קנינם ומה שמשיגים אינו אלא מטוב הארץ מתחת, ולא יתחלפו בזה מכם כי אם בפחות ויתר, ואין להם שום חלק חוץ מהארץ למעלה בשמים. אבל אתם בקיום מצות התורה תהיו עליון עליהם בשכר רוחני למעלה מהארץ, שהוא היותר חשוב ושלם שאפשר לצייר. ועל הרבוי, ובאו עליך כל הברכות האלה בשופע. ועל ההתמדה, והשיגוך, כאלו הם ירדפו אותך וישיגוך, שהרדיפה נאמר על ההתמדה והשקידה, כאמרו ונדעה נרדפה (הושע ו ג), בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טו):

ואולם עם היות שלשת הענינים האלו כלם נכוחים ומוכיחים על טוב התכונות, מכל מקום הדבר העיקרי על כלן הוא מה שהוא מתמיד ושוקד, כי על זה נאמר בעלמא המקרה לא יתמיד, ומה שהוא לפי שעה בלי התמדה לאו כלום הוא. וזה לדעתי כוונת מאמר ז"ל בפרק לפני אידיהן (ה א), ת"ר מי יתן והיה לבבם זה להם (דברים ה כו), אמר משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה לכם לומר תן לנו אתה, כפויי טובה הם דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא ה), בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג יב). אף מרע"ה לא רמזה להם אלא לאחר מ' שנה שנא' ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' (דברים כט ד), ולא נתן לכם ה' לב לדעת (שם ג). אמר רבא ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעים שנין. ונדחקו רש"י ובעל התוס' ז"ל במה שקראם כפויי טובה על שלא אמרו תן אתה ע"ש, וכן באמרו עד מ' שנין שפי' רש"י ז"ל שאף משה לא נזכר הקשו אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר, ותירצו שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא קם אדעתיה דרביה, אבל ישראל שהיו צריכים לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים. ור"י פירש שמשה לא הקפיד עליהם עד ארבעים שנה, כי היה סבור דלסוף ארבעים שנה יעמדו על דעת רבם ויאמרו אתה תן, ולא היה בדעתו שהיו מניחים מלומר אותו משום כפויי טובה, אבל כשעברו מ' שנה שראה שהיה להם לדעת הבין עליהם שהיו מניחים בשביל כפיות טובה ואז הוכיחם:

וקשה לי בתירוצם האם ישראל נתנו לב והתבוננו או לא, אם נאמר שלא נתנו לב אכתי הקושיא במקומה עומדת למה קראם כפויי טובה, כי במה שלא אמרו תן אתה לא פשעו בכפוי טובה אלא במעוט השגחה שלא שמו לב ולא התבוננו במה שהיו צריכים. ואם נאמר שהתבוננו אלא שלבלתי החזיק טובה לא רצו לומר, א"כ מאי האי דקאמרי היה להם להתבונן כו' דמשמע שהיה מוטל עליהם להתבונן ולא התבוננו. כ"ש שהענין עצמו קשה, שאם הוא טבע מוטבע שאין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה, למה בשביל הצורך נאמר שעכ"פ היה להם להתבונן, הרי כך הוא דרכו של תלמיד. וגם על תי' ר"י קשה שאם מרע"ה הבין כוונתו ית' וחשב שמה שלא שאלו ישראל הוא מפני שלא עמדו על סוף דעת קונם, א"כ הוא בצדקתו למה לא העיר להם אזן והיה לו להודיעם שזה דעתו ית' ולזרזם שישאלו ולא למנוע טוב מבעליו. ולי אפשר לדייק לשון אף משה לא רמזה כו', כאלו הוא מוסיף על הנזכר. ואם הוא חוזר על ישראל שכשם שהם לא שמו לב עד המ', אף משה היה כן, זה אינו כי לכל הפירושים אמר שמה לא שאלו היה מפני היות כפויי טובה. ועוד ק"ל במ"ש שרמזה משה באמרו ולא נתן וגו' ופרש"י לא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול וכו', נראה שמה שלא ידעו ישראל לשאול היה שלא נתן להם לב שידעו זה, וא"כ מה פשעם:

אמנם יראה כי הכוונה להם להמציא טעם נכון לאשר ראינו כי הוא ית' פי' שהדבר העקרי בשלמות המעלה הוא התמדתה וקיומה, והוא אמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים וגו', שהיה הוא ית' רוצה וחפץ שלבם הטוב והשלם אשר היה להם אז מוכן ומזומן ביראת ה' יהיה להם כן כל הימים בתמידות, שימשך על האופן ההוא לעולם כמו שעתיד להיות בזמן הגאולה. ויקשה לזה למה הוא ית' בחסדו הגדול לא הכינם לכך, ע"ד רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב ט), והי"ל לתת להם לב שוקד ומתמיד כל הימים בקיום השלמות ביראת ה'. לז"א כי מרע"ה אמר זה לישראל בדרך תוכחה, ובה באר הטעם להמנעו יתברך מזה. והוא כי לפי שהשי"ת ראה שבהיותו מתחסד עמהם לתת להם מה שראתה חכמתו היותם צריכים לטוב להם, הנה הם במקום החזק לו טובה על ככה ולהכיר קבלת החסד אדרבא אחזו מעשה אביהם בידיהם להיות כפויי טובה כמוהו, בהתרעמם וקראם תגר על מה שנתן להם להנאתם ולטובתם. כי הם כשנתן להם המן המעולה כפרו בטובתו ואמרו נפשנו קצה, כמו שעשה אה"ר אשר בהמציא לו האשה להיות לו עזר כנגדו נתרעם ואמר האשה אשר נתת וגו'. ע"כ אמר ה' אם גם עתה אני אתן להם מעצמי המתנה היקרה הזאת להכין לבם שיהיה מזומן אל התמדת קיום יראת ה', הנה גם עתה יבואו היום או למחר להיות גם בזה כפויי טובם כדרכם, כי סוף סוף ישארו בבחירתם ולא מוכרחים, וכדי בזיון וקצף. ולפיכך הטוב היה שהם עצמם ישאלוהו ממנו, שאז בתתי אותי להם מחמת שאלתם ובקשתם לא ישאר עוד להם מקום תרעומת ולא יוכלו לכפור בטובה, כי תשובתם בצדם אתם שאלתם בפיכם ולא עלי תלונותיכם כי אם עליכם, נמצא שהייתם כפויי טובה לשעבר גרם שה' לא נתן להם הלב הזה והיה תאב שהם ישאלוהו:

והוא מ"ש להם מרע"ה אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם וגו' המסות הגדולות וגו' ולא נתן ה' וגו' עד היום הזה, כי למה חזר להזכיר שמו ית', אבל אמר הנה אין ספק שלא תוכלו לייחס שום חלישות או גריעות כח חלילה ביכלתו ית' כי הלא כבר ראיתם נסים ופלאים עצומים לא יציירם השכל, וא"כ היה ודאי יכול גם כן אם רצה לתת לכם לב ועינים ואזנים שיתמידו בידיעה ובראיה ובשמיעה מן אז ועד היום הזה בלי שום הפסק. ועכ"ז לא נתן ה' וגו', לא רצה הוא ית' לתת לכם כן מצדו במה שהוא ה', שיהיה לכם הלב והעינים והאזנים להתמיד עד היום הזה במצב השלמות ההוא שהייתם בעת המעמד הנבחר, הלא דבר הוא. אלא ודאי היה כן מפני היותכם כפויים בטובתו, והיה ממתין מה שהיה מוטל עליכם, שהיה לכם לשאול ולומר תן אתה, וכיון שלא שאלתם אתם הפסדתם לעצמכם. וכ"ת אם הוא ית' לא נתנו מעצמו והיה מצפה לשאלת ישראל, למה מרע"ה שהיה רוען לא הודיע להם כוונתו ית' זאת, והוה ליה לזרזם על כך. לזה השיב שאף משה לא רמזה להם וכו', כמו שהוא ית' לא נתנה להם מפני חשש תרעומתם וכפייתם בטובה אף מרע"ה חשש בכיוצא בזה. כי כיון דלא קם איניש אדעתיה דרביה עד מ' שנין, אמר אם עתה אומר להם שכוונתו ית' היא שישאלו ממנו ויעשו כן, אולי באיזה זמן מן הזמנים בתוך המ' יבעטו בטובה זו ויאמרו לי כי מעולם לא נתכוון ית' לכך ויהיו מתלוננים עלי, ולפיכך לא אמרה להם עד סוף המ', שאז יעמדו על אמתת דעת רבם ויקבלו התוכחה כי יכירו שהדין עמו:

אכן מה שלא היה עד עתה, יעד לנו יתברך יהיה לעתיד באמרו - ועמך כלם צדיקים וגו' (ישעיה ס כא), שייטיב ה' לנו להשלימנו בעצמות ולא במקרה בג' הוראותיו. אם ברבוי, ועמך כלם צדיקים ולא מקצתם. ואם בהתמדה, לעולם ירשו ארץ ולא לזמן מוגבל. ואם בתכלית היופי וההדר באיכות השלמות, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. ועל שלשתם התפלל המשורר ע"ה - תודיעני אורח חיים וגו' (תהלים טז י), שיודיעהו האורח האמתי להיות מכוון ועצמי לא המקרי. וזה ברבוי, שובע שמחות את פניך, לשבוע מרבויו. נעימות בימינך, שיכלול הנעימות האפשרי משלמותו מצד הימין המיומנת שלך שהיא תכלית השלמות. ויהיה נצח, לעולם ועד בהתמדה: ב"ב אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה