אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ג לשבת איכה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ג לשבת איכה

חלק ב - דרוש ב לשבת איכה

דרוש ג' לשבת איכה לא אוכל לבדי שאת איכה רבתי (א לג) - כי ה' הוגה על רוב פשעיה (איכה א ה) יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה:

גברה כ"כ החולשה בהרכבת מזגנו הטבעי וקצר מצע שכלנו הקטן, עד גדר שהקלה שבסבות תספיק לעכב את הטבע מלעמוד על קו בריאותו ולמנוע את השכל מהשיג די מושכליות, וזה וזה לא יוכלו לעמוד על משמרת קיומם, אם לא בחסד אל המקיים ושומר כל הדברים. ורוענו הנאמן משה רבינו ע"ה מאהבתו את עם בני ישראל, בהיות כל ישעו וכל חפץ לראות התמדת טובתם ושלמותם ותרב גדולתם בהפלגה נוספת, אמר להם - ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם וגו' (דברים א יא). והויכוח שהמציאו ז"ל מתת קצבה לברכה ידוע. ולדעתי כאשר נדייק סדר דבורו נמצאהו מברך אותם לאין תכלית ואין חקר לברכתו, כי לא אמר יוסף עליכם אלף פעמים ככם, שאז היה המובן שיתרבו ויהיו אלף פעמים כ"כ כמו שהם עכשיו, דהיינו שאם הם ששים רבוא יהיו ששים אלף רבוא, וזה בלי ספק הוא סך מוגבל וקצוב והיו צודקין בתרעומתן. אבל מכיון שהקדים מלת ככם לאלף פעמים, בזה ברכם יתרבו לסך עצום עד אין מספר. והוא שחלה פניו ית', לעולם יכפול מספרם מהמצב שהם בו שיהיו כפלים, וזה הוא יוסף ה' עליכם ככם, שיתן לכם תוספות שישוה כמו שאתם בשעת התוספת, כי בהיותכם ששים רבוא כשיוסיף עליכם במספר הזה תהיו מאה ועשרים רבוא. ותוספת זה על הדרך לא יהיה פעם אחת בלבד, אלא אלף פעמים יתמיד להוסיף בכל פעם בכפלים ממה שהיו. כי בפעם השנית שכבר אתם מאה ועשרים רבוא יכפיל מנינכם למאתים וארבעים, ובשלישית לארבע מאות ושמונים, ובהתמיד הכפל הזה עד אלף פעמים מי לא ידע שילך הדבר למנין בלתי משוער, לא יוכל השכל לצייר עוצם רבוי המספר ההוא כי חדל לספור:

והוזקק הנביא ע"ה לכן לאשר היה בדעתו להוכיחם על עונות ראשונים, ולהעלות על מזבח זכרונם חטאת נעוריהם מהשנים שעברו, וידע נאמנה כי זכרון זה יגרום להם עצבון ודאגה, ומזה ימשך להם נזק מורגש בשני החלקים שאמרנו. ע"כ הקדים בתפלה לפני אל, אל יעצים צערם ועצבונם מהתמיד בשלותם ושלמותם, ואדרבא יעזרם אלהים לתת להם קיום תוספת ורבוי. כי באמת הדאגה והעצבון היא סבה גדולה למנוע הטוב מהאדם בכל שני חלקיו, אם מהגוף כי יצטער ותגבר עליו השחורה והלוך ילך ומתמעט עד יגיע אל שערי מות:

ובפירוש אמר דוד ע"ה - כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה וגו' (תהלים לא יא), ובפ"ה דכתובות (סב א) אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנא' ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח (יחזקאל כא יא), ורבי יוחנן אמר כל גופו של אדם שנא' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת על שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים (שם יב). ור' יוחנן נמי הכתיב בשברון מתנים, ההיא דכי מתחלה ממתנים מתחלה. ורב נמי הכתיב ונמס כל לב וגו', שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא. והקושי מבואר היכי קאמר שאני שמועת ב"ה, דמשמע דקרא דהאנח בשברון מתנים לאו בשמועת ב"ה איירי, הלא קרא דעל שמועה כי באה ונמס כל לב וכו' היא תשובה למאי דקאמר וכי יאמרו אליך על מה אתה נאנח וגו'. ותירצו התוספות דההוא קרא קודם לחרבן כתיב, וכן היה אומר הנביא לישראל שהיה נאנח על שמועת ב"ה שהיה עתיד ליחרב ואז ונמס כל לב מתוך האנחה שתהיה אחר החרבן על שמועת ב"ה ע"כ. נראה שרוצים לומר דאין הכי נמי דכלהו קראי איירי בשמועת ב"ה אלא דקרא קמא דשברון מתנים שהוא חצי גופו, הוא על שמועת יעוד החרבן קודם היותו נחרב, וע"ז משיב הנביא לישראל כששואלים על מה אתה נאנח, הוא משיב על שמועה כי באה כלומר בעבור השמועה שהיא משמשת ובאה מהבית שעתיד ליחרב אני נאנח עתה, ואין כאן אלא שברון מתנים, אבל עתידה עוד אנחה אחרת לבא שתשבור כל הגוף ונמס כל וגו', דהיינו אחר החרבן:

ואני מוסיף נופך לפי דרכנו ז"ל שכתוב מסייעתם ומפרש כן במה שסיים וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהייתה וגו', שהפסוק אומר מעיקרא אל השמועה הבאה שעדיין לא יצאה אל המציאות, תהיה אנחה סתמית שוברת חצי הגוף אך תהיה אנחה עצומה שימס כל לב וגו' לשבר כל הגוף, אימתי הנה באה ונהייתה, כשאותה השמועה הרעה מהחרבן תבא לידי מעשה ותהיה לה הויה בפועל. אמנם לע"ד פירושם זה מבואר הדוחק בפשטא דגמרא, דמשמעות הדברים דקאמר שאני שמועת ב"ה דתקיפא, מורה שבא לחלק בין שמועה שהיא של בית המקדש לשמועה שאינה של בית המקדש אלא שמועה על ענין אחר, ולא שיש חלוק בין שמועה של אחר החרבן משל קודם החרבן, דאם כן מה לו להזכיר ב"ה לומר שאני שמועת בית המקדש וכו', הא מעיקרא נמי בשמועת ב"ה איירי, ולא היל"ל אלא שאני שמועה דלאחר החרבן דתקיפא. ועוד קשה לי דאכתי לרב מנ"ל דסתם אנחה שוברת חצי גופו, דמשמע בכל אנחה לאיזה ענין שיהיה, דאי מהאי קרא דהאנח בשברון מתנים איכא למדחי דאפילו תהיה על שמועה שעתיד ליחרב מ"מ כיון שהיא על ענין ב"ה תקיפא טפי, דאפי' קודם החרבן לשבור חצי הגוף ולאחר החרבן לכל הגוף, אבל אנחה של ענין אחר אינה שוברת אפילו חצי הגוף:

ובעניותי אפשר לי לומר כשנדקדק דקדוק קטן על דברי רב ע"ה מה לו להביא סיפי' דקרא ובמרירות תאנח כיון שכל הוכחתו דשברון חצי הגוף היא מרישי' דהאנח בשברון מתנים, כדפירש רש"י ז"ל שהמתנים באמצע הגוף. אכן יראה דכפי המסקנא רב הרגיש בפ', מלבד הכפל, למה מעיקרא אמר האנח בלשון צווי ואח"כ אמר תאנח בלשון עתיד, ולמה בראשונה אמר בשברון מתנים ובשניה במרירות. ומה טעם הוסיף בשניה מלת לעיניהם. ואגב ארחיה יתור מלת ואתה שבראש הפ', כי יספיק לומר בן אדם האנח וגו', כאשר באה כמה פעמים בנבואות אלו. והכל מתישב כפי הסוגיא כריהטא דפשטא דכל אנחה דעלמא שוברת חצי גופו כל שאינה על חרבן ב"ה, אבל אנחה של שמועת חרבן ב"ה תקיפא טובא ושוברת כל הגוף. והכתובים מבארים זה בפי' כי אמר יתברך לנביא ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים, יש ענין שעתה להווה אני מצוה אותך שאתה, בהיותך אתה לבדך ולא תצטרך לפרסום לעיני רבים, תאנח והיה זה בשברון מתנים לחצי הגוף מלבד כי אנחה כזו אינה עושה רושם יותר לכל איזה דבר שיהיה שאינו נוגע לב"ה. ואולם עוד יבא ענין לעתיד שתאנח ולא תהיה האנחה בשברון מתנים לבד, אבל תהיה במרירות מרה כלענה, במרירות לב הפנימי שהוא ממש ונמס כל לב, ואנחה זו תעשה אותה לעיניהם שיראו הכל לפרסום עוצם הענין וקושיו. ועתה אמר כשיאמרו הרואים אותך באנחתך זו אשר היא לעיניהם, כי על הא' שהיית אתה לבדך לא ישאלוך כי לא ראו מאומה, אבל על זאת שיראו בעיניהם היותה במרירות לשבור כל הגוף יתמהו ויאמרו על מה אתה נאנח, ותשיב להם שהיא על שמועת חרבן ב"ה דתקיפא טובא ומשברת כל הגוף כי ימס כל לב וכו'. ויצא לנו מכל זה כמה מהנזק יגיע לגוף מהצער והדאגה:

ואם לחלק השכל, כי בלי ספק בהיותו דואג ומיצר מתבטל ממנו השקט רוחו ולא יוכל להתבודד כי תעיק לו המחשבה הטרודה בזכרון מה שמעציבו ותמנע השכלתו. והגדולה שבהשגות השכליות, היא הנבואה אשר איננה שורה אלא מתוך שמחה, כאמרם ז"ל (שבת ל ב) על קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו). ולדעתי כי מה שהוצרך עתה הנביא ע"ה לזה היה, לפי שנתפעל מאד מראות פני יהורם ורשעתו בהיותו שם לפניו גרמה תסתלק ממנו הרוח הנבואי, כי לא תחול הקדושה במקום שיש שם טנוף מעשים רעים. והיה זה כעין מה שקרה למרע"ה עם הלוחות שאז"ל (ילקו"ש כי תשא שצג) שפרחו אותיותיהן ונשארו כבדות בידיו ולא יכול לסבלן. כי בעודו בהר והלוחות בידו, עם היות ששם נאמר לו מעשיית העגל, מ"מ עדיין הלוחות בקדושתם הן עומדות והיו קלים ביד משה, אך כאשר קרב אל ההר וירא את העגל שהיתה שם הטומאה בפני הלוחות הקדושים, לא סבלה הקדושה ההיא להתעכב שם רגע אחד במקום הטומאה שלפניה ונסתלקה מן הלוחות, ומיד הוכרח משה ע"ה להשליך את הלוחות, כי לא יכול לסבלם בידיו. כן כאן בהיות אלישע ע"ה לפני יהורם לא היה מקום לשתחול שם הנבואה וגם הנביא מתפעל ומצטער מראייתו, וע"כ הוצרך לבקש תרופה לזה בהמשיך אליו השמחה ולסלק מעליו הדאגה באמצעות המנגן. ואולי על שני הנזיקים האלו הנמשכים מההתפעלות והעצבון, אז"ל ביומא פ' יום הכפורים (עה א) דאגה בלב איש ישחנה (משלי יב כה) ר' אמי ור' אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים. מה שהורגלו לדקדק הדרשנים בכמו אלו המאמרים למה אמר תחלה ר' אמי ור' אסי לא יצדק כאן, כי באמרו חד אמר וחד אמר מורה דלא מסיימה ליה מלתא מי היה בעל כל סברא מהן, אבל מ"מ אפשר שבאמת שניהם הושוו בדעת אחד לומר שהדאגה והעצבון רעה גדולה לאדם, וכל אחד לקח מהסבות שאמרנו. והראשון תפס העיקרית מפגם הידיעה, כי ראוי להתבונן בדבריו כיון שהכתוב אומר דאגה בלב איש למה שנה מלשון לב ואמר יסיחנה מדעתו יאמר יסיחנה מלבו, אבל כוונתו לומר שישתדל להסיר ולבטל הדאגה מן הדעת שלו, כי הדאגה היא פועלת ועושה רושם בידיעה שמתמעטת ממנו, ועל כן צריך שירחיקנה מן הדעת ממש. והשני לקח לו הצד האחד מנזקי הגוף, ולכן אמר ישיחנה לאחרים, כדי שיבקשו להקל מעליו דאגתו וימעיטו צרת גופו: הנה כי כן יצא מכאן מקום תלונה מצודקת להרבה מהמחברים ז"ל שקדמוני, אשר הרבו לחקות למה נצטוינו מקדמונינו ז"ל בקביעות כ"כ גדול להעלות מידי שנה בשנה זכרון כל צרותינו שעברו ולהרבות עליהם בכי וצעקה קינים והגה, כי כל זה מוליד עצבון ומעורר אנחה ודאגה בגרמת שני המעיקים שאמרנו. ומה בצע להזכיר מה שכבר היה, כיון שהוא דבר רחוק מן השכר וקרוב אל ההפסד:

ואחרי ההתבוננות נראה כי זאת הזכירה והתעצבות היא עצם הנחמה ועיקר תקות רפואת כל מכאובינו וכל מכותינו, וזה מבחינות שונות. תחלה כי נודע הוטבע בטבע אל האדם יעשה הזמן פעולתו להשכיח מן הלב הדברים ולהעבירם מעל זכרונו, אך לא יהיה כן אלא בדברים שזכרונם לא יעשה שום רושם בהחזרתם שאין עוד תקוה ישובו להיות אחר אשר ספו תמו, כענין המת הנשכח מן הלב לאשר באמת הגיע אל ההעדר והאפיסה מהיותו בעולם. אך אשר עדיין הוא חי ונחשב למת, נראה דרך טבע כאשר הורה הנסיון שלא שלט כח הזמן ע"ז להשכיחו מן הלב, והמצטער עליו הוא עולה תמיד ונרשם על זכרונו. ובחיר שבאבות יעקב ע"ה יוכיח כי על בשורת טרוף טורף יוסף מאן להתנחם, ובאו דבריהם ז"ל (ילקו"ש וישב קמג) ע"ז להשיב למטרונא ששאלה למה לא קבל תנחומין ואמרו מקבלין תנחומין על המתים ואין מקבלין תנחומין על החיים. ושמא נצנצה נבואה בפיו ע"ה באמרו כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה), כי מהראוי היל"ל כי ארד אבל אל בני, אם מלת אבל אמרה אל עצמו, אבל באה גם כן הכוונה שכל עיקר צערי הוא על אבדת בני אשר לא ידעתי מה היה לו, כי אמנם איני חושש לחלוטין שמת ולפיכך איני מתנחם, וטעם זה כי אתם חושבים שכבר הוא מת ושעוד לא יתאבל עלי במותי, ואני לא כן אדמה, אלא יודע אני שבמותי ארד אל שאול על ידי בני בהיותו אבל, כי יתאבל עלי, והוא יתעסק בקבורתי ובסבתו אכנס לקבורה כחפצי. וכיון שעדיין הוא חי בכה עליו אביו, להתחנן לפני בוראו יחזירהו לעיניו, על הדרך שעשה דוד ע"ה בעוד הילד חי צם ובכה וכו':

נמצא א"כ שהדבר הנשכח הוא מה שהתייאש כבר ממנו אין תקוה לראותו, כי מה שאפשר לחזור להיות אינו נשכה לחלוטין. ועל זה היה מתרעם המלך דוד ע"ה מרשעי דורו באמרו - נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד (תהלים לא יג). והכוונה לדעתי שהיה מתלונן מאויביו, כמ"ש מכל צוררי הייתי חרפה וגו' (שם יב). ואמר נשכחתי כמת מלב, הם ברשעתם שכחו אותי בלבם ונשכחתי מהם כאלו אני מת, כי הם חושבים בלבם אין לי עוד תקוה לשוב, ומה תועיל הזכירה. אכן שקר נחלו ואין האמת כן, כי איני כמת הבלתי שב להיות חי בדרך טבע, אבל אני הייתי ככלי אובד, כמי שאובד כלי, כי להיות כלי מסתמא יש בו סימן ומסתמא אין הבעלים מתייאשים מלמצאו ושיחזור עוד לידו, כאותה ששנינו (ב"מ כד ב) מצא כלי כמות שהוא וכו':

מעתה נאמר בעניננו, כי היא סבת וטעם תוקף הזכרון שאנו עושים מהצרות הקדמוניות שעברו עלינו אשר הושיבונו בזה הגלות המר, כי כוונתנו להורות ולהודיע שאין דעתנו מוחלטת להחשב כמתים ח"ו לבלתי ישוב עוד רוחנו אלינו, אבל אנחנו כחולים מוטלים על ערש דוי, ותקותנו על התרופה חזקה ומיוסדת נשוב אל גדר הבריאות. וע"כ אנו מצטערים דואגים ומצירים בזכרון הרעות להיותנו בטוחים שאינם נצחיות: והביטה וראה איך באר כל זה המקונן ע"ה באמרו - זכר עניי ומרודי לענה וראש זכור תזכור ותשוח עלי נפשי זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל (איכה ג יט). הניח בתחלה מה שיראה מהספק כי זכירת הענויים והצרות הראשונות יגרום הפסד מהשני צדדים שאמרנו שיזיק לגוף ולנפש. ואחר כן השיב כדברינו ממש. ואמר זכר עניי וגו', ירצה הן אמת אין ספק בזה כי הזכירה על הענויים והרעות שעברו עלי ובהעלותם על לבבי והיותי מתפעל ומצר עליהם הוא לי מרירות גדול כלענה כי יכאיב גופי ויתיך לחותי. ומלת זכר תהיה מקור ולא צווי. וגם כן ידעתי שיגיע הנזק עד הנפש, כי זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, שכשהנפש זוכרת אלו הרעות ומתפעלת מהם, היא שוחה ומתכנעת ומשפלת גדרה כי תמנע ותחדל מהמושכלות הראיות לה. אך אמנם זאת אשיב אל לבי, זאת הזכירה אשר אני זוכר תמיד פעם אחר פעם אשיב אל לבי, ועל כן אוחיל ואקוה, התרופה וההצלה מכלן. כי אני אומר אל לבי, כיון שאיני שוכח כל מה שעבר, אלא בא זכרונו לפני ולא אוכל לשכחו, הוא מופת מוכרח כי אינני כמת ושעוד יש לי תקוה. כי אלו היו הצרות נצחיות לעולמי עד ובלתי שום תקוה, בהכרח היה צריך שברוב הימים ישתכחו מלבי ולא אזכרם עוד:

וכוונה זו אני מבין בדברי המשורר ע"ה המדבר בשם האומה כשאמר - היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמר אלי כל היום איה אלהיך אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו' (תהלים מב ד). פשט הכתובים ידוע. ולעניננו יאמר, כי צוררי נפשנו כל היום תמיד הם מלעיגים עלינו לומר שאין לנו עוד תקוה כי עוד לא ישוב אלהינו עמנו ח"ו. ובלי ספק היו עושים רושם בי להחלישני ולהצמיח אצלי צד יאוש, אם לא שיש לי ענין אחר תקיף וחזק שהוא זן ומפרנס אותי במזון הלחם, והיא הבכיה שאני בוכה תמיד. הנה הבכיה הזאת, היתה לי במקום לחם סועד ומזין אותי, כשהם אומרים לי איה אלוהיך. וזה כי אני משיב אל לבי ואומר כיון שאני בוכה ומוריד דמעות א"כ אין זה דבר של יאוש, שאלו לא היתה לי עוד תקוה איך אני בוכה יומם ולילה, הי' ראוי שאשכח עצבי כמו המתעצב על המת. אמנם מאחר שאלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, שאני דואגת וזוכרת תמיד אלה הרעות אשר השתרגו עלו על צוארי ועליהם אני שופך את נפשי במר בכיי, מכאן אני מקיים בלי ספק, כי עוד בחסדו יתברך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג וגו' (שם ה):

ויש עוד בחינה שנית שזכרון הרעות הוא מוליד התקוה. והיא מפאת הסבה השרשית. כי אין צערנו על מציאות ואיכות הצרות עצמן, אבל אנו דואגים ומצטערים עליהן לזכור סבת ביאתן שהוא עוצם חטאתינו. כי מתכונת אנשי שקול הדעת ובעלי ההשכל להתפעל יותר על ההמעדה מדרכי המעלה והשלמות, ממה שירגישו צער העונש או היסורין אשר יקבלו ע"ז. כי צער היסורין לא יורגש בעצם אלא בעת היותם בפעל, אמנם ההתפעלות על עצמות הפעל המגונה גופא, הוא הרגש שכלי מתמיד בכל עת ובכל שעה. וכ"ש כשהעונש הוא בזה העולם, כי לא יכאב בו כ"א החומר הגשמי, אבל דאגת עצם העון הוא בשכל ועליו נפשו תאבל. וע"ז אמר הנביא ירמיה ע"ה - תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך ולא פחדתי אליך נאם ה' אלהים צבאות (ירמיה ב יט). כי אמרו ולא פחדתי אליך הוא קצת קשה ההתוך, אבל יאמר דרך תוכחה לאומה כי הן אמת שהרעות אשר עשית והמשובות שהורגלת בהן בלי ספק יביאו אליך יסורים קשים ותוכחות מוסר, כי יגיע לך עונש מכל עונך. אמנם שימי לבך ותסתכלי דעי וראי ענין אמתי בזה, כי היסורין והרעות הבאות עליך בשביל חטאך אינם עיקר הרע להתפעל מהם, עם שלא יסופק שודאי יכאיבוך ותקבל צער בהם כי לא ימתקו לחכך, והם כמו ההרקה התרופיית שיקח החולה אשר היא מרה כלענה לטעם חכו אך אינה רעה כי טובה היא בעצמה להריק הליחות המזיקות את גופו, כן הם היסורין מרים ומצערים הגוף אבל הם עצמם טובים למרק העון. אולם מה שהוא באמת יחד רע ומר, הוא מר מהדאגה ועצבון וגם רע עצמי שאין בו טוביות, הוא עזבך את ה' אלהיך. כי עזוב את ית' והמרות את פיו דהיינו עצמות החטאים עצמם הם הם הרע האמתי מעורב עם המרירות. ולא פחדתי אליך, לא יצדק לומר כן היות רע ומר הפחד שלי הבא אליך, ר"ל מה שאני מפחיד ומגזים עליך מהעונש והיסורין אין זה רע ומר, רק עזוב את ה' עצמו יקרא רע ומר:

ובזה יובן מאמרם חז"ל בב"ר (צג י) האומר ויתן את קולו בבכי [וגו'] ולא יכלו אחיו לענות אותו (בראשית מה ב), אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם חכם של האומות לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא (במדבר כב לא), יוסף קטן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ כא) עאכ"ו. ומפשטן של דברים יראה מה שאמרנו שנתאמת באחי יוסף ע"ה אשר ראינו צרות רבות ורעות סבבום ממינים שונים בכל הפעמים שבאו למצרים, ובכלם עצרו כח ולבם כלב הארי ולא נסוגו אחור. אם בעלילת מרגלים אתם התנצלו בכל יכלתם ואמרו לא אדוני וגו' (בראשית מב יא), ואם בכסף המושב באמתחותם, עם היות שנאמר שם ויצא לבם (שם כח), מ"מ נתחזקו לקחת כסף אחר ולשוב למצרים. וגם כאשר הובאו בית יוסף שנתייראו עדיין נתאמצו ואמרו לאשר על הבית דברי טענותיהם. ואף באחרונה בעלילת הגביע עם שקרעו שמלותם, לא נבהלו בעבורה ועדיין השתדל יהודה ע"ה להצילו על ידי התנצלותו וסדור דבריו אשר נכללו בהם כמה ענינים כדבריהם ז"ל. ועכ"ז בהתודע יוסף אל אחיו ואמר להם אני יוסף, חיל אחזתם ונבהלו מפניו עד שלא יכלו לענות אותו דבר. ואיה איפה אבירות לב יהודה ועוצם רוחו אשר כרגע קטן מפני שמו של יוסף נחת הוא. אין זה אלא הוראות שלמות המעלה והתפעלות שכלי, כי בהזכירו את שמו וביודעם בזה מה שהרעו לעשות עמו חתו לא ענו עוד, כי כסתה כלימה פניהם ונפשם מרה להם, איך יצאה תקלה כזאת מתחת ידם. והיו מתחרטים, לא מפחד העונש אלא מפאת גנות ואיסור הדבר עצמו. והוא מה שיראה לכאורה בכוונתם ז"ל במדרשנו:

וראוי להרגיש בו שכל דרשתם היא בפ' ולא יכלו אחיו, אבל בפ' ויתן את קולו בבכי אינו דורש כלום, וא"כ למה תפס וחבר יחד שני פסוקים אלה. ב' אמרו חכם וכו', דמאי איכפת היותו חכם לענין שלא יכלו לעמוד בתוכחה, כי אין זה תלוי בחכמה או בהעדרה. ג' איך אמר שלא עמד בתוכחתה, והלא השיב דברים כהוייתן באמרו לא, ואין זה באחי יוסף שלא יוכלו לענות כלל. ד' מה הביא מיוסף שהי' קטן של שבטים, דמה בכך הרי מ"מ היה מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך ולמה לא יבהלו מתוכחתו. ה' למה בענין בלעם נקט בלעם שהוא הנוכח ולא אמר אתונו של בלעם לא יכול אדוניה לעמוד בתוכחתה וכו', וביוסף נקט יוסף שהוא המוכיח ולא אמר אחיו של יוסף לא יכלו לעמוד בתוכחתו. ו' אמרו לכשיבא הקב"ה וכו', מאי לפי מה שהוא: ונראה בעיני שאין כוונת אבא כהן ע"ה לומר דהאי נבהלו מפניו הוא מפני הבושה, כפי' רש"י ז"ל, כי לא יצדק על זה לשון בהלה, ולא שייכא אלא לענין פחד ומורא, דומה לאז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד (שמות טו טו). אבל כוונתו לומר כמה קצרה ידיעתנו, ואיך יארע העדר השכלת האמת בשכלנו שלא יעמוד על בוריין של דברים להבין תוכיותם, אעפ"י שיזדמנו לפניו הוראות מה או ענינים כמעט מודיעים תוכן הדבר. ונראה זה מאחי יוסף כי הנה בהתוודעו אליהם ואמר אני יוסף העוד אבי חי, העידה התורה לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו, והיינו כי הם נבהלו מפחד ורעדה שהבינו מתכונתו היות בלבו טינא עליהם ועברתו שמרה להנקם מהם על אשר עשו לו. ויראה לי כי הניעם לזה א' משלשה דברים או שלשתן יחד: א' בשנדייק מה שאמר אח"כ גשו נא אלי ויגשו, כי כפי הנראה שם היו ומה זה הגשה. אבל יראה כי מעיקרא כשאמר יוסף הוציאו כל איש מעלי, מרוב בלבולו שלא יכול להתאפק והוצרך למהר להתגלות, לא הבחין בדבריו לפרש שיוציאו מעליו המצריים בלבד ושישארו אחיו, אלה אמר בסתם הוציאו כל איש, שבזה נכללו כלם אחיו וזולתם. וכן העיד הכתוב ולא עמד איש אתו וגו', לומר ששום איש לא עמד אצלו ואפי' אחיו נתרחקו ממנו בכלל המתרחקים. ובאותו המעמד אמר יוסף לאחיו בהיותם מרחוק אני יוסף וגו', ומפני זה נבהלו אחיו וחשבו שבלבו משטמה ובשנאתו דבר להנקם מהם, כי אם היתה כוונתו לאהבה למה לא הוציא את אחיו מכלל אותם שאמר הוציאו כל איש. מה שלפי האמת סבת קצורו בארו הכתוב באומרו ולא יכול יוסף להתאפק ויקרא וגו', כלומר כי לפי שלא עצר עוד כח להתאפק ונבהל לקרא, לפיכך לא הבחין בדבריו ואמר בסתם הוציאו כל איש:

והב' מפני שאמר להם אני יוסף ולא הוסיף מלת אחיכם, מזה באו לחשדו שאיננו שלם באחוה עמהם, כי בעת כזאת שהיה מתגלה להם ודאי היה מן הראוי שיאמר אני יוסף אחיכם. ולפי האמת גם זה נמשך מהטעם האמור מבלבול המהירות:

והג' כי ראו בהתוודע אליהם מיד שאל על אביו העודנו חי, עם שכבר היה יודע מחייו מכמה פעמים שאמרו לו עתה מענינו, ואילו עליהם לא שאל כלום, ולא אמר להם שום דבור נוגע לעצמם, כאשר היה ראוי בפעם הראשונה שמודיע להם את עצמו שידבר עמהם דברי אהבה ואחוה. ומזה חשבו שבלי ספק לבו בל עמהם, ואין דעתו אלא על אביו אשר אהבו, אבל עמהם עדיין הוא בשנאתו. ואולי חשבו ג"כ ששאל על אביו אם הוא עדיין חי, לענין אם יכול להנקם מהם תכף ומיד או לעכבם ולהמתין עד אחר מיתת הזקן שלא לצערו בחייו ע"ד יקרבו וגו' (בראשית כז מא). מה שאין זה כי אלא המהירות הנזכר גרם כל זה:

עתה ראה כי כאשר מתוך מה שנבהלו אחיו ולא יכלו לענות אותו הבין יוסף שרעדה אחזתם מפחדו, שם על לב שזה בא להם מהג' סבות האלה. על כן רצה להוציא טינא זו מלבם ולהודיעם ההפך בשלשתם באמרו גשו נא וגו'. על הראשונה שנתרחקו מעליו ככל שאר האנשים מבלי שום הפרש, אמר גשו נא אלי, עם שעד הנה הייתם מרחוק ממני מחמת קצורי בדבורי, הן עתה אני אומר לכם שתגשו אלי ותהיו קרובים אצלי, משא"כ ביתר האנשים. ועל הב', אמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם, אע"פ שמעיקרא לא הזכרתי מלת אחיכם הנני מודיע לכם כי אחיכם הנאמן אני. ועל הג' שלא הרביתי דברי אהבה וחבה על עניניכם, ועתה אל תעצבו וגו'. באופן שהם בדברי יוסף הראשונים נבהלו מפניו מפחד ורעדה שהבינו ההפך מכוונתו, וכל זה גרם מעוט השכלה בפנימיות הדבר, כי אילו היו מבחינים מה שקדם לדברי יוסף לא היה נכנס בלבם שום חששת שנאה. שהרי מעיקרא אמר הכתוב - ויתן את קולו בבכי, שבכיה כזו בקול גדול ובפתע פתאום בלי ספק אין לה שום הוראה אלא אהבה עזה תקועה בלב שגורמת בכי זה ברצותו להתוודע אליהם וכי נכמרו רחמיו נתעורר אל הבכי, אבל השנאה ותאות הנקמה לא תגרום בכיה כזו, וא"כ זה היה מספיק לשלא יפחדו ולא יבהלו. וע"ז באו דברי המאמר ויתן את קולו וגו' ולא יכלו וגו', כאלו הוו תרתי דסתרי, איך אחרי אמרו ויתן את קולו בבכי שמורה אהבה עזה יש מקום לומר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו דהיינו מפני הפחד, ודאי אין זה אלא שלא עמדו באמתת תוכחתו של יוסף והשיאו דבריו לענין אחר:

וא"כ מכאן אמר אבא כהן ע"ה אוי לנו מיום הדין וכו', יש לנו לירא מאד ולהתפחד ויאחזנו רעד מן היום הנורא אשר בא יבא אלהינו יתברך לדון ולהתוכח עמנו, כי בלא ספק לא נמצא ידינו ורגלינו להשיב שום מענה, כי לא נוכל לבא עד תכונת עומק תוכחותיו, ולא לעמוד בסוד כוונת עניניו לשנוכל להתנצל. כי הלא ראינו אפילו אצל הגשמים נפל הבלבול והמבוכה בענין התוכחות שלא עמדו בתוכחתן ולא הבינו הכוונה אלא בהפך. וזה בשני נושאים הפכיים ונגדיים, הא' בבלעם שאמרה לו האתון ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, והכוונה שאין זו טענה מחודשת אבל הוא פירוש מה שאמרה תחלה מה עשיתי לך כי הכיתני זה ג' רגלים. אשר עם היותה מהב"ח בלתי מדברים ומגסי המוח שבהם, מ"מ כיון שע"י נס פתחה פיה לא יצדק שתדבר דברי תהו ובהו הבל ואין בם ממש, כי מה טעם לשאלה זו מה עשיתי לך, המעט בעיניה מה שעשתה לנטות מן הדרך וללחוץ רגל אדוניה ולסוף לרבוץ תחתיו. ואם היתה כוונתה לומר שהוכרחה לעשות כן, לא היה לה לתלות הדבר בשאלת מה עשיתי לך, אלא היה ראוי שתאמר התנצלותה ולפרש הסבה שעשתה כן. גם מלת זה שלש רגלים מיותרת, שהיה מספיק לומר כי הכיתני שלש רגלים. אבל לדעתי מה שאמרה מה עשיתי לך, אין הכוונה על העת ההיא, אבל היא תוכחת מוסר להעדר ידיעת בלעם. כי נסכל עשה במה שלא השכיל והתבונן שודאי כל אותם הענינים באו מאיזו סבה מכרחת, ואות על זה, כי מה עשיתי לך לשעבר בזמנים הקודמים, איזו דבר חוץ מהשורה עשיתי לך מעולם כדי שעתה זה שלש פעמים תכני, באלו השלשה פעמים תייסרני הרי אין מנהגי בכך, וכיון שעתה נתחדש לעשותו היה לך לומר הלא דבר הוא:

ואמנם בלעם סכל עוד כוונת האתון ולא הבין דבריה. כי חשב שהיתה אומרת מה עשיתי לך, היינו עכשיו באלו הג' פעמים לא עשיתי מאומה, ולכן אמר כי התעללת בי. עד שהיא פירשה דבריה ואמרה הלא אנכי אתונך ההסכן הסכנתי וגו', ירצה הלא מה שאמרתי לך מתחלה היתה כוונתי שתשיב אם מהזמן הראשון שרכבת עלי עד היום הזה התנהגתי מעולם בענין כזה כדי שתדין זה לרוע לב. ואם כן זה הוא מה שתמה עליו אבא כהן ברדלא, אם בלעם עם היותו חכם גדול שבאומות והיה לו להבין מיד תוכחת אתונו, מכל מקום לא עמד בתוכחתה. כמו מי עמד בסוד ה' (ירמיה כג יח), רוצה לומר לא עמד על אמתת כוונת התוכחת. כי הוא חשבה לטענה חלושה עד שהיא פירשה לו ואמרה ההסכן הסכנתי וגו', שאז הבין היותה תוכחת חזקה וקשה שאין לו עליה תשובה והוכרח להודות ולומר לא:

ונמצא שמה שחשב הוא היה לעזרו, נהפך לנגדו. ובהפך זה קרה לאחי יוסף. עד שהוא אומר אני יוסף העוד אבי חי וגו', שהתכוון להתוודע להם באהבה וחבה וסימנין הראה להם בזה במה שקדם ויתן את קולו בבכי כאשר אמרנו, לא (היה) [היו] יכולים לעמוד בתוכחתו, שנתבלבל שכלם ולא יכלו לירד לסוף דעתו. כי עם היות הוא קטן מהם והם גדולים ממנו שרוב ימים יודיעו חכמה, כי חשבוהו למדבר באיבה ושנאה ונבהלו מפחדו עד שלא יכלו לענות אותו דבר. נמצא שאצל האנשים בשר ודם יפול הספק והמבוכה בחלוף הדברים מרעה לטובה ומטובה לרעה:

מעתה כשיבא הקב"ה להוכיח כל אחד וא' כפי מה שהוא, אם יובחן הדבר כפי ערך גדולתו יתברך הבלתי בעלת תכלית אשר עמקו מחשבותיו, עאכו"כ שנבהל מפניו ולא נמצא מענה כי לא נבוא עד תכונת תוכחתו, ומי יעמוד בסודו. והוא אמרו אוכיחך ואערכה לעיניך בינו נא זאת שוכחי אלוה (תהלים נ כא), הנה אני אציע תוכחתי ואערכהו לעיניך כשלחן ערוך, ועם כל זה אומר לכם בינו נא זאת שוכחי אלוה, נסו נא וראו אם תוכלו בנקל להבין זה על בריו. על זאת ישתוממו הלבבות וישימו נגד פניהם היום ההוא הגדול והנורא, וישתדלו בכל כחם לבלתי בוא לידי דין וחשבון או תוכחת מגולה על עונותיהם. כי אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה אשר היא מרה כלענה, מהכות כסיל מאה. ולא יכנס בערך צער המחשבה על העון עצמו לצער העונש, הקשה כמה וכמה פעמים. מעתה זאת היתה לנו לדאגה ושממון בימים האלה בזכרנו עצמת העונות שגרמו כל הצרות אשר באו עלינו ואנו שמים על לבנו לבקש כל אופני תקוני הדברים המעוותים לכפר על נפשותינו לפני ה':

והוא מה שאני מבין בכלל כוונת מאמרנו הקשה אצל רוב המשכילים, איך יעלה על לב שיסורי ה' באו על מגן, שהוצרך ללמד ההפך באמרו על כל פשעיה. ומה שנאמר בזה יעויין בחבורים אולי אפשר כפי הקדמתנו, שהמקונן ע"ה אומר כי הצרים ואויבים לישראל עלו למעלה ראש בגזרתו ית', וסבב הוא יתב' בזה שהאומה הישראלית תהיה דואגת ומצטערת מאד ונפשה מרה לה, וזה הוא כי ה' הוגה. ועתה אומר המדרש כי מה שכתב עוד על רוב פשעיה, עם היות זה פשוט שהיסורין באו על פשעיה, הוא מפני שאם לא היה כתוב כן אולי היינו חושבים שהדאגה והצער אשר אמרנו שגרם ה' לישראל, היא על מגן על דבר של חנם לבלתי הועיל, דהיינו שהם מצטערים על עצמות הצרות והיסורין הבאים עליהם ועל שלות אויביהם, אשר כל זה באמת היא דאגה לשוא ולדברים של הבל שאין בהם ממש, ומה בצע שיצטערו על דבר שכבר בא להם. ע"כ אמר ת"ל על רוב פשעיה, שהודענו הפ' היות הדאגה וההתעצבות על מה שיועיל, דהיינו על הפשעים שהיו בידה אשר גרמו הרעות והצרות ע"ז היא מצטערת. והיא היא התרופה האמתית, כי בהצטערה עליהם מתחרטת על מה שעשתה, שזה עיקר מעיקרי התשובה, ומעוררת לתקן מה שקלקלה:

ואנו ליה עינינו בנושא המושאל אומרים לפניו - לא אוכל לבדי שאת, רבש"ע אומרת כ"י איני יכולה לסבול עוד נדוד פרידת חברתך מעמדי להיות יושבת אני לבדי והדר גאון עוזך רחוק ממני ואיננו פה עמנו. שובנו אלהי ישענו והפר כעסך בהיותך עמנו בהשיב שכינתך לציון. ויהי רצונך שתדור עמנו במקומנו ב"ב, אכי"ר: קעב עת קץ דרושים לשבת נחמו על הקץ המקוה באחרית הימים -

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה