בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו
חלק ב - דרוש ב לשבת איכה
דרוש שני לשבת איכה יוסף עליכם ככם אלף פעמים מדרש רבה (דב"ר א יג) - ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' (דברים א י) למה ברך אותם ככוכבים מה הכוכבים הללו מעלות על גבי מעלות כך הם ישראל מעלות ע"ג מעלות. מה הכוכבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל אין להם חקר ולא מנין. מה הכוכבים שליטין מסוף העולם ועד סופו כך ישראל:
אמרו לפניו רבש"ע למה לא משלת את בניך כחמה וכלבנה שהם גדולים מכוכבים. א"ל הקב"ה חייך חמה ולבנה יש להם בושה לע"ל מנין דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' (ישעיה כד כג) אבל הכוכבים אין להם בושה לעולם. מנין שכן כתוב וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד וגו' (יואל ב כז). כאשר נסתכל בפשעי בני האדם נגד בוראם יתב' נמצא כי היותר עצום שבחטאיהם ואשר כב"י הוא יותר נוגע בכבודו, הוא כפירת החטא והכחשת העון לומר זך אני בלי פשע. וזה כי להיותו ית' מקור הצדק ושרש המשפט האמתי יחייב דינו עכ"פ להעניש החוטא ע"פ מדותיו וגמולו ישלים לו ביסורין מתיחסים אל עונותיו, ואם הוא יחזיק עצמו לצדיק וטהור ידים, ויפרסם תומתו כי לא ימצאו לו עון אשר חטא, ימשך מזה לחשוד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה, ושהאיש הזה המדוכא ביסורין הוא נספה בלא משפט, ונמצא פוגם בכבוד דיניו ית':
ועל זאת הכוונה נראה שאמר הנביא ירמיהו ע"ה בשמו - הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי (ירמיה ב לה). כי הוא מבואר היות מלת נשפט בלתי צודקת כיון שהוא מהנפעל, והיה ראוי לומר שופט כאשר דקדקו ז"ל על כי באש ה' נשפט (ישעיה סו טז). אבל ירצה כי באמרך שלא חטאתי כבר ימשך מזה בהכרח שאינך ראוי ליסורין שבאו עליך, ובהיות שהשם יתב' הביאם עליך הנה בזה כב"י הוא יתברך נכנס להשפט עמך, שישאו ויתנו בו הרואים האם צדק בהענישו אותך או לא, כיון שלפי דבריך אין בך שום עון, ואין לך נוגע בכבוד גדול מזה. שאלו היית מודה פשעיך וחטאתיך, היו הכל מצדיקים דינו ית' ויאמרו אמת. וכבר רמזו כל זה החכמים לרב הונא ע"ה בפ"ק דברכות (ה ב, כ"ה בע"י) דאמרינן התם, רב הונא הוו לי' ת' דני דחמרא אתקיף, על לגבי' רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן אמרו לי' ליעיין מר במיליה, אמר להו ומי חשידנא בעינייכו, אמרו לי' ומי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, אמר להו אי איכא דשמע עלי מלתא לימא, א"ל הכי שמיע לן דלא יהיב מר שיבשא לאריסיה, אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה קא גניב לי' כולי', א"ל היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים, אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא להו. א"ד הדר חלא והוה חמרא וא"ד אייקר חלא ואזדבן בדמי חמרא. ולכאורה הדבר מתמיה איך היה רב הונא ע"ה מחזיק עצמו לנקי מכל חטא עד שתמה עליהם מי חשידנא וכו' וכי לאו מקרא מלא הוא כי אדם אין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז כא), וידויק לשון דעביד דינא בלא דינא, וכוונת מחלוקת אי הדר חלא והוה חמרא או אייקר חלא דמאי איכפת לן בהא: ויראה כי כבר למדנו רב הונא גופיה ע"ה (שם ה א, כ"ה בע"י) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו' ופירש"י ז"ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא, נמצא שהפשפוש הוא לבקש בין המון עונותיו איזו עבירה שיהיו אותן היסורין ראוים ומכוונין לה מדה כנגד מדה. ולפיכך שבאו לרב הונא יסורין אלו מהפסד היין, הזכירו לו תלמידיו שישים על לבו איזה חטא פרטי היה לו בענין הנוגע ליין או הקרוב אליו שעליו נתייסר בזה מדה כנגד מדה. ועתה צדק מאד במאמרו מי חשידנא בעינייכו, כיון שאתם מזכירים לי זה הפשפוש הרי אתם חושדים אותי שעבר זה מדעתי או נתרשלתי ואיני זריז מעצמי לפשפש על כך, ואיך יתכן זו אחרי היותי מארי דשמעתתא, ובלי ספק כבר לעת כזאת פשפשתי בכל מעשי וחשבתי דרכי ולא מצאתי עון אשר חטא שיהיה שייך להפסד היין ממש, עם שאחשיב את עצמי לבלתי נקי לגמרי מחטאים אחרים. ואז השיבו לו, לפי שהיו יודעים האמת כדברי התוס' כי סוף סוף אין לחשוב שהוא יתב' יעשה שום דין ומשפט שלא יהיה מצודק ממש כפי הדין השייך והמתייחס לו דהיינו מדה כנגד מדה, וא"כ בהכרח יש כאן איזה דבר פרטי שייך ליין ואיך נעלם ממך, דפשיטא שלא יעלה על הדעת לתלות בראש חכמי ישראל כמוך טעם בטול תורה. עד שמגודל מעלתו הורה הנחתם, ובקש זאת מידם להודיעו במה היתה החטאת המתייחסת לזה, כי הבין וירד לסוף דעתם שזאת היתה כוונתם. ואז הודיעוהו כי אם אינו ביין ממש, הוא במינו מחמת הזמורות שלא היה נותן לאריסים, והיה נעלם ממנו בחשבו שהיה עושה כן בהיתר והיתה כשגגה שיצאה וכו':
וכשחזר בתשובה וקבל עליו שלא לעשות עוד כן יצא הפסדו בשכרו, כי קבלו ית' ומלא חסרונו. אך נפל המחלוקת בענין גדר התשובה עד היכן כחה מגעת אם להעלות השב במדרגת צדיק גמור וכאלו לא חטא כלל, וזו היא סברת האומר דהדר חלא והוה חמרא כי חזר להוייתו הראשונה ולא נשאר שום כתם. או אם הוא כבגד מגוהץ, דסוף סוף יקרא בעל תשובה ששב מחטאו, ומעלתו היא שאין חטאיו פועלים ועושים בו שום רושם ומקבל שכר תשובתו, וזה היא סברת האומר דאייקר חלא וכו'. קרוב למחלוקת (ברכות לד ב) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים וכו' ופליגא דר' אבהו וכו'. ויצא לנו מכאן כמה חוייבנו להכיר סבת היסורין ולהרגיש העון אשר הוא גרמא בנזיקין, ולא להמעיטו או לבקש עליו איזה התנצלות לבלתי יחשב כ"כ חמור וכבד:
ובזה יצא לנו ישוב למה שנתחבטו גדולי המפרשים ע"ה במה שבא בשלהי פרשת הקללות שבתורת כהנים, כי אחרי אמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' (ויקרא כו מ) הוסיף לומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם וגו' (שם מא), שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומסגולתה שאפי' תהיה מיראה לכל הפחות תועיל לשזדונות נעשו לו כשגגות, ובלי ספק מגינה ומצלת מן העונשים ומן היסורין שלא יבואו עליו, וכמאמר התנא ע"ה (אבות ד יא) העושה מצוה אחת קונה לו וכו' תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות, אשר ראוי לדייק מלת אחת שהיא מיותרת. והכוונה לדעתי כי מדרך הלוחמים זה עם זה להיות להם שני מיני כלי זיין, אחד להזיק לשכנגדם בחרבות וברמחים שבהם נוצחים ומכניעים את האחרים לשעבדם תחתם, והב' להשמר מבעלי הריב שכנגדם יחזיקו מגן וצנה, אשר אין כח בהם כי אם להיות להם למחסה ולמסתור שלא תגיע לגופו חרב האויב, אבל לא יספיקו לעשות בהם הנצוח והכבוש. לכן אמר כי האנשים אצל עבודת ה' שלשה מינים. האחד מי שיעשה המצוה כתקנה בכל תנאיה לשם שמים מבלי שום פניה גופנית, כי זה בלי ספק יקרא עושה המצוה כלה שלמה, דהיינו הפועל החיצוני עם טוב הכוונה שהוא לעבוד את ה' באופן שלא יחסר חלק ממנה. אבל העושה אותה לתכלית כוונתו איזו שתהי' חוץ מהעבודה עצמה, אז הוא עושה המצוה חסרה ואין בה אלא קצתה שהוא הפועל החיצוני, ויחסר בה העיקר שהוא הרצון הפנימי. ועל זה אמר העושה מצוה אחת, דהיינו שהיא אחת גמורה עם כל הצריך ולא מקצתית וחלקית, אז אינו קונה בלבד מי שיהיה לו מגין ומציל, אלא יוסיף לקנות פרקליט, שהוא מי שמשתדל דורש מבקש וחוזר אחר טובתו, שזו מלה בלתי נמצאת בלשוננו הקדושה ולא בתרגום אבל היא מהלאטי"ן שנקרא פראקוראטו"ר המשתדל ומבקש טובה. כן זה השלם והעושה המצוה גמורה ואחת בשלמות, יגדל כחו לכל אשר יחפוץ כי ישלוט בכל הטבע ואותו ישתעבד להטותו כרצונו. והב' הוא בהפך זה מי שיעשה עבירה אחת גמורה, כי נטה אחרי התאות הנפסדות ולא פנה אל שלמותו, זה קונה קטיגור, שלא בלבד לא יספיק להביא עליו טובה וגם לא להגן עליו ולהצילו מרעתו, אלא יוסיף כח במקטריגים לשלוט בו ולהזיקו. והג' הוא מי שעושה התשובה והמעשים לא לשמן ולתכלית המעלה עצמה אלא לפי שרואה יסורין באים עליו, הוא ירא מן העונש ומן הפורעניות, וכשרואה אותן לפניו ממשמש ובא אז מתעורר לשוב ועושה מע"ט כדי להנצל, הנה זה הוא מי שנאמר עליו זדונות נעשו לו כשגגות שלא יבא עליו העונש. וזה הוא תשובה ומעשים טובים כתריס, ירצה יהיה לתשובה הכח והיכולת של התריס והמגן, שאין התריס מספיק אלא להגנה ולא לנצח ולכבוש האויב, כן התשובה והמע"ט יגינו על האדם ויצילוהו מהיסורים, כשהתשובה ומע"ט היו מפני הפורענות, שמחמת הפורענות שרואה היותו בא עליו עושה כל אלה, אבל מ"מ הא מיהא תועיל תשובה זו עם היותה מיראה לשיחשבו כשוגג ושיבטל העונש: ומגדולי עניני התשובה הוא הודאת והודעת העון אשר בלי ספק יועיל אל הכפרה, ואפי' תהיה מיראה לכל הפחות תעשה הזדונות כשגגות. וכך היא הכוונה אצלי באמרו - כי עוני אגיד אדאג מחטאתי (תהלים לט יח), ירצה כשאני מגיד לפני קוני ומתודה ומודיע עוני, לא בעבור זה אני משיב כפרה גמורה לחלוטין כי עדיין אני דואג ומיצר מהחטאת, שע"י הודוי נסתלק העון של מזיד ונשאר חטא של שוגג, ועל כן אדאג על בלתי היות התשובה מאהבה לכלא הפשע וגם להתם חטאת:
וא"כ כיון שאמר הכתוב שישראל יתודו עונם ועון אבותם, שזה סימן גדול בתשובה, ואפי' יהיה זה מחמת כובד היסורין לא יגרע כחו מלהועיל ולהצילם מרעתם, ובמקום זה אמר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם וגו', זו תורה וזו שכרה: וכבר חשבנו לומר שהיתה תשובתן כטובל ושרץ בידו כי לא עזבו חטאיהם, וזה הוא במעלם אשר מעלו בי רוצה לומר בהיות עדיין המעל בידם:
ולי אפשר כי עיקר התשובה הוא היות האדם מצייר בדעתו שהוא חטא בהחלט, ולא יבקש על עצמו שום מין התנצלות לתלות עליו החטא כי יהיה סבה שיקל בעיניו עונו ולא יעשה התשובה בשלמות. וכבר נודע כי זה היה ההפרש שבין תשובת שאול ע"ה לתשובת דוד ע"ה, כי שאול כשאמר חטאתי כי עברתי וגו' (ש"א טו כד) לא החליט על עצמו שהוא חטא גמור אבל התנצל עליו באמרו כי יראתי את העם וגו' (שם), ועל כן לא נתקבלה תשובתו. אבל דוד ע"ה לא אמר אלא מלת חטאתי בלבד (ש"ב יב יג), להורות על הכרת החטא בהחלט, ולפיכך מיד נתקבל ברצון ואמר לו נתן ע"ה גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שם):
והנה השרשנו כי יכביד מאד באדם ויגדיל החטא כאשר יראה בקודמים לו הורגלו באותו החטא ולא לקחו מוסר, רק הוסיפו על חטאתם פשע, וכאמרם על פוקד עון אבות על בנים (שמות לד ז) כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכו'. ואולי לזה נתכוון המשורר ע"ה באמרו - חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו (תהלים קו ו), ירצה כשאנו חוטאים יחד עם אבותינו שאנו אוחזים במה שהם חטאו, זה הוא ממה שיכפיל עלינו האשם ויגדיל הפשע, העוינו והרשענו. ועתה ראה דבריו יתברך כמה יצדק בדינו לבלתי עשות רושם תשובתם של ישראל להיותה חסרה וגרועה מאד, כי הנה הדבר עצמו אשר הוא מגדיל חטאם ומוסיף אשמם הם לוקחים אותו להתנצלות להקל מעליהם כובד העון. וזה כי באמת הנשארים בכם ימקו בעונם ואף בעונות אבותם אתם ימקו, יהיו אצלם ב' מיני עונות שעליהם יתחייבו. האחד בעונם של עצמם, העונות המיוחדים להם בבחינת עצמם. ועוד העונות אבותם אתם, בעבור העונות אשר היו עונות אבותם ואח"כ נשארו אתם, שלא סרו מהם הבנים ואחזו מעשי אבותיהם, גם בבחינה זו ימקו זולת עצם העון. ובמקום שהיה ראוי להיות זה סבה להם ברצותם לשוב שיתעצבו מאד וידאגו ביותר על הכפל אשמם, אדרבה הם רוצים בזה להתנצל ולהעמיס משא העון על אבותיהם, לומר שהם היו סבה וגרמא שבניהם יחטאו כי מהם ראו וכן עשו, או מפאת הטבע שהאבות משפיעים בבנים תכונתם בהולידם אותם שמזג האב ימשך אל הבן, באופן שמסירים גודל העון מעצמם ומייחסים הסבה אל האבות: וירמיהו אמר - המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא [וגו'] ולעת מרפא והנה בעתה ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך (ירמיה יד יט כ), והבנת הפסוקים קשה. ונוכל לומר כי היו אומרים ישראל מתחלה אנו גוזרים בלי ספק שנראה היותך מואס וגועל לחלוטין, והוא דבר תימא איך אפשר המאוס מאסת וגו'. והטעם לזה כי אנו רואים שבין בשעת היותנו חוטאים ובלתי שבים אליך, ובין בעת עשותנו תשובה, לעולם רצועת הדין מתוחה עלינו. ולמה היה זה כן מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, כי כשאין לנו מרפא מצדנו, שאין אנו מרפאים חולאי העונות בתשובה, כאמרו ושב ורפא לו, אתה מכה אותנו. וגם לעת מרפא והנה בעתה, אפילו כשאנו שבים אליך ואנו מרפאים העונות הנה בעתה, ואיך יהיו שוים ההעדר והמציאות. משיבים הם עצמם ואומרים ידענו ה' רשענו, כבר ירדנו לסוף הדבר והכרנו האמת. אנו יודעים נאמנה עוצם רשענו ורוע לבנו, כי אשמים אנחנו אפילו בעת המרפא והתשובה. לפי שעון אבותינו כי חטאנו לך, אנו מייחסים מה שחטאנו לך היותו עון אבותינו העון שלהם הוא וקולר תלוי בצואריהם והם גרמו זה כאמור. וכשיש לנו זאת הסברא, שאין אנו מחשיבים עונותינו לעצמיים לנו האיך תקובל תשובתנו:
וזה הוא עצמו מה שהקדים יתברך להודיע באמרו - והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, הגיד מראשית אחרית כי הבנים כשיבאו לשוב יחזרו אחר התנצלות, במה שבודויים לא יעמיסו כל משא המעל שלהם על עצמם בלבד, אלא ישתפו עמהם את אבותם ויתודו ויאמרו שנשתתפו יחד עונם ועון אבותם, בענין מעלם אשר הם מעלו בי והלכו עמי בקרי, כי הם באמת החוטאים ותולים הדבר על אבותם שהם היו גרמא. ע"כ להוציא זה מלבם אף אני אלך עמם בקרי, ואז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם, כי יכירו וידעו שהעון הוא שלהם בהחלט, ולא יוסיפו לחבר גם עון אבותם, ואז אני אזכור את בריתי וגומר:
ולמדנו מזה כמה צריך האדם להיות מכיר עוצם חטאיו ולהכבידם על עצמו מבלי בקש להם שום התנצלות. הלא ראינו נשתלם בזה מאד רבי ישמעאל בן אלישע ע"ה אפילו בזמן נערותו במאמר בא בפ' הנזיקין (נח א), מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורין אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים (ישעיה מב כד), ענה אותו תנוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע. והקושי מבואר איזו חכמה יתרה נמצאת בתנוק הזה בתשובה זאת עד שעליה דן רבי יהושע וגזר מובטחני בו כו', והלא לא אמר אלא לשון הכתוב ולא חדש בו כלום:
ונראה כי רבי יהושע ע"ה בלי ספק לא נעלם ממנו כל הפסוק כי ודאי גלוי היה לפניו, ופשיטא כי שכשאמר תחלתו מי נתן למשיסה כוונתו על הכל ולא חש להאריך, והוא כמתלונן ודואג על עונות הדור שגורמים להיות לבזה ולשביה וצר לו מאד על כך. אמנם כשראה שהתנוק סיים הפסוק ואמרו כלו עד סופו, שלא הספיק לו לומר הלא ה' חטאנו לו כמו שעשה ר' יהושע שלא אמר אלא תחלת הדברים, אבל רצה לסיימו כולו. שם על לב, וכי אפשר שתנוק זה חושד אותי שאיני יודע סוף הפסוק שהוצרך להזכירו, ולכל המרבה יאמר שפיל לסיפיה דקרא וכיוצא או יאמר קצתו ולא כלו מלה במלה, אלא ודאי נתכוון להעירני על איזה ענין בכתוב מתייחס אל הנושא שלו, ולכן דקדק לומר כל המלות, אלא שמדרך המוסר לא באר הדבר בפירוש ועלי דידי קא סמיך דבהערה פורתא סגי. ואז דקדק ר' יהושע שהכוונה כן היתה על ענין מתייחס לנדון שלו. כי הפסוק אומר זו חטאנו לו מדברים בעדם, ואח"כ ולא אבו בדרכיו הלוך בלשון נסתר, היל"ל ולא אבינו בדרכיו הלוך ולא שמענו בתורתו. אמנם בהתעוררות התנוק הבין כוונתו, למה שאמרו התוספות וז"ל כל ממון שפוסקין עליו כי איכא סכנת נפשות פודים שבויים טפי על דמיהם כדאיתא בהשולח כ"ש הכא דאיכא קטלא א"נ מופלג בחכמה היה ע"כ. וקשה לי דמדקאמר ר' יהושע מובטחני בזה וכו' ואח"כ אמר העבודה איני זז מכאן וכו' משמע דמעיקרא לא הוה סבר לפדותו בכל ממון אלא בתר דחזא דמורה הוראות הוא, ואין להעלות על לב דלא ידע ר' יהושע הני חלוקי דסכנה ודמופלג בחכמה. והשתא בשלמא לטעמא דמופלג בחכמה ניחא, דרבי יהושע מעיקרא לא ידע דהאי תנוק מופלג בחכמה הוא ולפיכך לא עלה בדעתו לפדותו בממון רב, אבל לטעמא דסכנה ממה נפשך ידע רבי יהושע מעיקרא שהיתה שם סכנה או לא, אי ידע האיך לא השתדל מיד לפדותו עד לבסוף, ואי לא ידע על מה סמך לבסוף לומר שיפדהו בממון רב והלא לא נתחדש לו עתה שום ידיעה מהסכנה יותר מבתחלה, כי מי הגיד לו עכשיו שהוא מסוכן:
אך במה שאמרנו יבא על נכון. כי מדקדוק חלוף לשון הפסוק שהתנוק אמרו כלו הבין דכוונתו לומר כי באמת הוא מודה בעצמו ואומר שעונותיו גרמו היותו למשיסה וביזה ומקבל עליו דין שמים, וזה הוא הלא ה' זו חטאנו לו, אך שארית ישראל אינם נמלטים מאשמה כאשר אינם עושים המוטל להם, שאינם פודים אותו לפי שמבקשים עליו ממון רב. כי הנה נמצאו בו השתי סבות המחייבות לתת יותר על כדי דמי השבוים. הא' שיש כאן סכנת נפשות, ובענין זה ראוי לרחם וללבוש מדת הרחמים לבלתי ראות באבדן נפש א' מישראל, וללכת בזה אחר מדותיו יתברך מה הוא חנון אף אתה וכו'. וכאן ישראל לא אבו הלוך בדרכיו, כי לא נתמלאו עליו רחמים בהיותו בסכנה עצומה. והשנית לסבת התורה, כי בהיותו חכם אין לחוש על הדמים והם לא החשיבו תורתו לכלום, וזה הוא ולא שמעו בתורתו. וכל זה רמז בכוונתו בסיום כל הפסוק לחכימא כרבי יהושע, והבליע בנעימת הודעתו שהוא מן החברים דשרי ליה לאינש לאודועי נפשיה וכו', ולא פירש הדבר בבאור מענוה, שלא אמר בפרסום על עצמו היותו חכם ומורה הוראות, ואת הכל הבין רבי יהושע ע"ה מעניניו מה שלא ידע מקודם. ואמר מובטחני שהוא מורה הוראה בישראל, לא אמר בלשון עתיד שיורה, אלא כוונתו אני יודע ובטוח בודאי בלי שום ספק שזה גברא רבא הוא וחכם גדול ומורה הוראות, וזה גרם לו לענותנותו לדבר ברמז ולבלתי פרסם הענין, ועל כן אפדנו בכל ממון שעולם: נמצינו למדים מכל האמור, כמה חוייבנו להרגיש ולהצטער מחמת העונות הגורמים עונש הצרות והיסורין, ולבלתי היות דש בעקב חומרת החטאים בבקש להם צד התנצלות וכסות עינים להקל כובד משאם, כי הוא עון פלילי נוסף גם הוא על נושא החטא בעצמותו, ועל הכל יהיה עונשו בכפלים. ולהציל את ישראל מעון חמור כזה אמר הנביא ירמיהו ע"ה בקינותיו - ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו נהפך לבי בקרבי כי (מרה) [מרו] מריתי מחוץ שכלה חרב בבית כמות (איכה א כ). ירצה בשם האומה הקדושה אינני מן הכת המעלימים עיניהם מחטאיהם ואינם מחשיבים אותם לכלום חלילה, כי אדרבא ראה אתה ה' יתברך שמך, כי כאשר צר לי בבא עלי צרה וצוקה מאיזה מין שתהיה, אינו עושה בי רושם עצמי שאתפעל מאד מלב ומנפש. רק מעי חמרמרו לבד, החלק החומרי הוא מרגיש צער הכאב בטבעו מצד הבשר, אבל הלב השכלי אינו מתפעל מזה. אמנם מה שנהפך לבי בקרבי והוא מר וזעף מאד, הוא על כי מרו מריתי כי חטאתי לאלהים, זה הוא מה שיכאיב הלב והנפש, ולא מה שצר לי ביסורין הקשין. ונתן הסבה לזה באמרו מחוץ שכלה חרב וגו', יאמר מה שאיני מחשיב לכלום היסורין אל הגוף ואני מצטער כל כך על המרי והעון, הוא לפי שהיותר קשה שביסורין ואפילו יהיה מכת חרב והרג, הנה אינה ביכולת לתת העדר רק מצד חוץ בחלק החיצוני שבאדם, כי לכל המרבה עד צואר הגיעה ואינה נכנסת כלל אל התוך והפנימי היא עצמית הנפש, ולפיכך לא תחשב כנוגעת אל עצמו אלא כמשכלת האדם בכלוי בנים, כי עם היות צער האדם גדול מאד מ"מ סוף סוף אינם נוגעים אל עצמו. כאשר ראינו באיוב, שאחר כל צרותיו ומיתת בניו ובנותיו אמר השטן עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו' (איוב א ד). וכאן הפריז עוד לומר כי אפילו כשצר לו בעצמו ובשרו אין זה אצלו אלא נוגע בדבר חוץ ממנו, וכאלו תשכל החרב את הבנים והוא עדיין נשאר, כיון שאינו נפגם בפנימיותו האמתי שהיא הנפש. אבל מה שהוא בבית, אל הדבר הפנימי העצמי היא הנפש בהיותה נכתמת ע"י המרי והעון, זה ודאי הוא מר וקשה כמות, ועל זה דוה לבי בקרבי:
וזו היא אחת מהכוונות הנכונות הראויות להיות לנו בעשותנו מדי שנה בשנה יום זכרון, בראותנו הקדמוניות להעלות על לבנו. כי עם שעכשיו אין אנו מתייסרין באותן היסורין עצמן, מ"מ דוה לבנו בחטאינו וגדל צערנו על רוב עונותינו אשר הביאוני לידי כך. ואנחנו מתודים בפינו כי אנחנו גרמנו לעצמנו כל רעותינו ומפלתנו על העצומה שבעבירות, היא מאיסת התורה ובזיונה. וזה באמרנו פתח שער הקינות הפסוק הראשון איכה ישבה בדד וגו', עד היתה למס. ותובן הכוונה בדבריהם ז"ל בפתיחתא שניה באיכה יעיב, א"ר יודן כי מאסו את תורת ה' צבאות (ישעיה ה כד) זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (שם) זו תורה שבעל פה, וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ התחיל ירמיהו מקונן עליהם איכה. ויש לדייק היכא רמיזה בקרא תורה שבע"פ, כי עם שיש בו כפל צריך איזה משמעות. ולמה שנה ואמר וכיון שהשליכו ד"ת וכו', יסיים כאשר התחיל וכיון ששנאו או נאצו:
ומה טעם זו ההתחלה שאמר, התחיל מקונן עליהם איכה. ומנ"ל לפרש איכה קינה על השלכת התורה:
ונראה כי רבי יודן ז"ל הרגיש בכתוב מלבד כפל החלוקות, כי אף אם רצה להזכיר שתי חלוקות למה הוצרך להזכיר פעם אחרת קדוש ישראל, כיון שכבר הזכיר ה' באמרו תורת ה' יספיק לומר בכנוי ואת אמרתו נאצו. לכך רצה לפרש דהאי קדוש ישראל לאו בהקב"ה משתעי קרא, אלא באנשים קדושים וצדיקים שבישראל, והכוונה על תורה שבע"פ כי מסרה ה' לקדושים אשר בארץ המה באמירה ע"פ ונמסרה מדור אל דור ליותר ראויים וחשובים שבדור, כמאמר התנא ע"ה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו', וכן תמיד היו מוסרים ליחיד שבדור. וז"ש מאסו את תורת ה' היא תורה שבכתב, כי תמיד אנו לומדים אותה ממנו יתב' כיון שאנו קוראים אותה מתוך ספרו, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ, הוא ממש מה שנאמר מפי מי שהוא קדוש בישראל כי מפיו אנו חיים בתורה שבע"פ שאומר בפיו לאיש אחר וכן איש מפי איש. וא"ר יודן כי עם היות הם באו במדרגה זו הנשחתת והתחתונה של מאיסה ונאצה בתורה שהוא באמת המצב היותר גרוע שאפשר, כאומר (איכה רבתי ה כד) אם מאיסה היא לית סבר, הנה ירמיה לא המתין לקונן עליהם עד בואם למדה זו, אלא אפילו בראשית רעתם, מיד שהשליכו ד"ת לארץ שהיא תחלת פריקת עול מעליהם אבל עדיין לא באו לידי מאיסה, הנה מאז ומאותה שעה התחיל לקונן עליהם איכה. כי אפילו על ההשלכה בארץ בלבד, שהוא כמי שיש לו משאוי ומשליכה ממנו, נתחייבו בפורענות, ובעודם בשלותם נדונים כאבודים, וכ"ש על המאיסה. והוא אומרו איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו', ירצה לפי האמור, איכה אפשר שהיתה בדד חרבה ושממה העיר בהיותה רבתי עם, כי עם היות בה רבוי עם הרי היא נחשבת כחרבה ובודדת, כיון שעתידה ליחרב מחמת העונות, שכל העומד ליגזז כגזוז דמי ועל החייב מיתה אמר רחמנא יומת המת, כן זו מעתה ומעכשיו היא יושבת בדד והיתה כאלמנה עם היותה רבתי עם. ובאר עתה מה הוא העון הגדול כל כך שיגרום כל זה כמשיב על שאלת איכה, ואמר רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס, ירצה כי במה שהיא רבתי בגוים, דהיינו רבתי בדעות כדפירשו ז"ל שע"י חכמת התורה שבישראל אומרים העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והדבר אשר היה עושה אותה שרתי במדינות, שהוא על תורה שבע"פ כדבריהם ז"ל על פסוק אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו וכו' (הושע ח יב) יעויין במקומו. הלא בכל זה היתה למס, ירצה היא היתה מקבלת כל זה למס ועול כבד עם שבקשה לפרוק עולה מעל צוארה, שהוא ממש השלכת התורה לארץ, לפיכך הנני מתחיל מעתה לקונן איכה:
ואנו מתנחמים כי סוף סוף מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתו יתברך ממנו, והיא שרירא וקיימת כיתד אשר לא תמוט לעולם, להיותה אהבה אמתית ועצמית ולא מקרית חלילה. ובא המופת על זה בכל הוראותיו, ע"פ דברי מאמרנו אשר ראוי לדעת כוונת שלשת הדמויים האלה ולייחסם בכתוב. וידויק למה בב' החלוקות הראשונות אמר מה הכוכבים הללו, ובשלישית אמר מה הכוכבים שליטים וכו' ולא אמר מלת הללו: אמנם נודע כי יתחלף הדבר אשר הוא עצמי מאשר היא מקרי וע"צ ההזדמן, בג' ענינים. הא' במהותו, בהיותו שומר סדר נאות ויחס נכון בחלקיו שלא נפל בהם הבלבול והמבוכה, זה מורה שנעשה ברצון והשכלה והיותו בעצם ולא במקרה. הב' ברבוי, כי המקרה וההזדמן לא יפול על הרוב אלא על המעט וקצת דברים, משא"כ מה שנעשה בעצם וראשונה כי יתרבה עד מאד. הג' בהתמדה ואורך הזמן, שזה יורה על העצמית מה שהמקרה לא יתמיד:
ועתה ראה כי אהבתו ית' לעמו ישראל, היא בלי ספק עצמית ולא מקרית במה שחוברה לה שלשת התנאים האלו, בדמיון הכוכבים. ועל טוב הסדר אמר, מה הכוכבים האלו מעלות ע"ג מעלות כך הם ישראל, לא בא ענינים מבולבל, אבל חפץ ית' יהיו מודרגים מעלות מעלות, אם בכהנים לויים וישראלים וכמה מעלות טובות אחרות ומדרגות יש בהם מיניהו מלכי מינייהו אפרכי וכו'. ועל הרבוי אמר, מה הכוכבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל וכו', כי קיים אהבתו לאבותינו הקדושים ע"ה להרבות זרעם כעפרות תבל. ועל ההתמדה אמר, מה הכוכבים שליטים מסוף העולם ועד סופו כך ישראל וכו', כי הן אמת שמים כעשן נמלחו ואלו הכוכבים הנראים עתה עתידים ליבטל, אבל מ"מ כבר הבטיח ית' ואמר - כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעיה סו כב), כי יהיו שמים חדשים שיתמידו וממילא יהיו בהם כוכבים שיעמדו לעולם, ושכן יעמוד שם ישראל וזרעם לעולם, ע"כ אמר מה הכוכבים בסתם ולא אמר הללו. אבל בלי ספק אצל הכוכבים שייך לומר בהם השליטה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו מתחלת הבריאה עד סוף זמן העולם, שלעולם לא יחסרו הכוכבים ברקיע או אלו או אחרים במקומם, כך ישראל תהיה בהם ההתמדה והקיום. וכאן לא אמר כן ישראל שליטים מסוף העולם ועד סופו, כמו בחלוקות האחרות, כך ישראל מעלות כך ישראל אין להם חקר, יען בענין זה אין הדבר במוחלט כמו בכוכבים, אשר שלטנותם התחילה מתחלת בריאת העולם ומתמדת עד סופו וקצו. אבל שלטנות ישראל אמת הוא שתהיה עד סוף העולם ותכליתו, אבל לא התחילה מתחלת הבריאה, ולפיכך סתם הענין ואמר כך ישראל שדומים להם במה ששייך לזה:
והכתוב מספרן אחת לאחת. כי לענין המעלות והמדרגות, אמר ה' אלהיכם הרבה אתכם, דהיינו שעשה אתכם רבי הערך וגדולי המעלה. ולענין הרבוי במנין, אמר והנכם היום כככבי השמים לרוב, באר שבחלק זה מדמה אותם לכוכבים לענין רבוי המנין והפלגת המספר. ולענין ההתמדה, אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. וכ"ת האיך אתה מבטיחנו להתמדת הברכה כמה פעמים, והרי לשתחול צריכה הכנה במקבלים ומי יודע אם בכל פעם תהיה בנו ההכנה הנאותה לקבלה, לזה אמר ויברך אתכם כאשר דבר לכם, דעו שלעולם חסרון ההכנה לא יעכב מלברך אתכם ברצונו ית', כי הלא תהיה הברכה אשר יברך אתכם בדמיון ודוגמת מה שדבר לכם במעמד הנבחר במ"ת, כי אז עם בלתי היותכם מוכנים לקבל שפע דבורו כנודע, עכ"ז בא לכם הדבור האלהי וכלכם שמעתם קולו. כן יברך אתכם בכל פעם אף בבלתי היותכם מוכנים. אלהים יחננו ויברכנו בנחמת ציון, אכי"ר: