בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו
חלק ב - דרוש א לשבת איכה
דרוש לשבת איכה רב לכם שבת בהר הזה ילקוט - השיבנו ה' אליך ונשובה (איכה ה כא), עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות הוא בעצמו את ירושלים ולקבץ גליות ישראל, בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז ב) התמיה על הדברים מורה על עצם ההפלגה בעניניהם, כי לא יתפלא האדם מהדברים הקלים וקטני הערך, רק על הגדולים והעצומים והיוצאים מן המורגל. ומכאן היה שהדברים אשר יתפלא האדם עליהם יתקיימו וישארו רשומים בזכרון כנודע. ולכוונה זו יפורש אצלי מאמרו יתב' על ידי הנביא ישעיה ע"ה - לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כט יד). יאמר כי יגרמו עונות האומה, שעם שהוא ית' יתן בלב העם ההוא שיתפלא הרבה מאד מסודות עמקי חכמת התורה, כאשר הוא מפורסם שכל אשר יחכם יותר יוסיף עוד להפליא ולתמוה מהפלגתה, והיה מהראוי שימשך מזה ההתפלאות קיום ושמירת החכמה שתשאר חקוקה בלבם, ועכ"ז לא יהיה כן, אלא תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ותתעלם מהם לעונש עונותיהם:
ואחרי היות ההתפלאות הוראה על גודל ההפלגה, ומה גם כשבא בהכפל ופעמים רבות, ראוי לנו לשית לב בכללות מגלת קינות על אשר הורה הנביא ע"ה עצם התמיהה וההפלאה במלת איכה, לא פעם אחת ולא שתים, וחבר על השתוממות זה ד' מגלות רצופות, מה היתה הכוונה בהן:
ואומר כי כאשר נבחן כל הענינים ההווים לאדם, הן לטוב הן להפכו, יחשבו לגדולים או קטנים לא' מג' סבות, הא' מצד עצמם כפי מה שהם אם לרבויים או לאיכותם, והב' מצד הפועל או הנותן, הג' מצד המקבל עצמו אם כפי חשיבותו או איסטניסותו וכיוצא:
ולדעתי כה היו דברי שאול ע"ה בחיר ה' אל נערו כאשר אבדו האתונות אשר לאביו ואמר לו נערו לשאול את פי שמואל ע"ה, השיב שאול - והנה נלך ומה נביא [וגו'] לאיש האלהים וגו' (ש"א ט ז). ולהבין הכוונה נדייק באלו הב' כתובים אמרו כל אלו הכפלים, מה נביא ותשורה אין להביא מה אתנו, והשנוי שתחלה קראו איש ואח"כ איש האלהים, ובתשובת הנער הנה נמצאו בידי ונתתי וגו', למה תלה הדבר בעצמו ולא יתנהו לאדוניו לתתו לאיש האלהים:
אמנם נראה כי שאול ע"ה ראה שלא נמצא אצלו מקום ליתן דבר יהיה חשוב משום בחינה מהג' בחינות שאמרנו, לא מצד המתנה עצמה ולא מצד המקבל ולא מצד הנותן. ולזה אמר ומה נביא לאיש, איזה דבר של ממשות וחשיבות יש להביא שיהיה ראוי אפילו לאיש מאן דהו בינוני, כי אין לנו דבר חשוב מצד עצמו, כיון שאפי' הלחם אזל מכלינו. כ"ש כי מן הצד השני, אין שום מין תשורה בעולם אפי' גדולה שבגדולות, ראוי להביא לאיש האלהים קדוש, כי כפי עצמות ערכו הכל יהיה הבל לפניו. וכי תאמר תהיה המתנה חשובה מצדנו הנותנים, כי אדם חשוב שנותן איזה דבר יגדל ערכו, בעבור חשיבות הנותן, גם זה אבל כי מה אתנו, ירצה מה יקר וגדולה יש אתנו ואיזה חשיבות נמצא עמנו לשנהיה אנחנו מוסיפים כח לתת חשיבות למתנה עצמה. והנה הנער השיב לו תשובה ודנו דין אחר להשקיטו ממבוכתו, ואמר הן אמת כי כאיש גבורתו, ולא יאות לאדם נכבד לתת מתנה כל דהוא, אבל איש צעיר קטן ושפל שיתן דבר מועט כפי יכולתו אין בו צד דופי, ולכן אעשה זאת איפה לעת הדוחק כזאת, שאם היית אתה הנותן הרבע כסף אשר נמצא בידי ודאי חרפה הוא לך כי לא יאות לאיש כמוך לתת דבר מועט כזה, אך אתננה אני בעצמי והוא יראה בעניי כי עבד אנכי ולא יקפיד על מועט המתנה:
והנה כאשר יהיה זה לטובה כן הוא להפכה, שכל מה שיגיע לאדם מהנזק והרע או דבר עלבון וכיוצא יגדל או יקטן ערכו כפי אלו הג' בחינות שאמרנו, אם מצד איכות ורבוי הרעות או קושיים וכיוצא. על הדרך שאמר המשורר ע"ה - כי אפפו עלי רעות עד אין מספר השיגוני עונותי ולא יכולתי לראות עצמו משערות ראשי ולבי עזבני (תהלים מ יג), דבר על רבוי וכמות הצרות ועל האיכות בקושיים, אבל באר הבדל ההתפעלות והרושם שעושה בו האיכות מהכמות, כי הכמות, שאפפו עלי רעות רבות כ"כ עד שאין להם מספר, גורם לי רושם בחושים החיצונים, כי בעונותי המשיגים אותי אני אובד בזה כח הראיה שאיני יכול לראות ובא לי כליון עינים, מפני רוב הבכי או מסבה אחרת, אך לא הגיע הרושם אל הפנימיות, כי לא אבדתי עדיין שפיטת הלב, אבל מה שאתפעל מאד הוא מצד האיכות והקושי שלהם, כי הם חזקים ועצומים יותר משערות ראשי, אשר נתן להם כח מן הטבע בחכמת בוראי ית', כי הושמו בראש לשמירת המוח ולהגין עליו למען יעמוד בשלימות שפיטתו והשכלתו, ואלו הצרות עצמו ונתחזקו יותר מזה, והיה להם כח בחזקם לשיעזבני לבי הנאמר על ההשכלה כאמרו - לב חכם ישכיל פיהו (משלי טז כג). כי מעוצם קושיים נשחת שכלי ומוחי כי לא אוכל שאת:
והב' מצד הפועל, כי ירגיש מאד האדם כשיקבל איזה צער או עלבון ואם קטן הוא, כאשר יבא מפאת אהובו החביב או ממי שהיה מקוה ממנו ההפך, כמאמר הנביא ע"ה - כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ ב), כי לאשר לקחה היסורים ההם מידו יתברך הוא אלהינו מרחם, אשר מצדו לא היינו מקוים אלא שפע שבע רצון, ובא לנו מידו ההפך, זה נחשב לנו לכפלים ממה שהוא הדבר בעצמו, ובא זה לה כן בעבור כל חטאתיה, כי חומרת ורבוי כל חטאתיה חייבו יבוא לה העונש מידו יתברך עצמו לשתרגישהו בכפלים:
הג' מצד המקבל עצמו, אם כפי חשיבותו או היותו מפונק וכיוצא הצער הקטן יהיה אצלו גדול, וכההוא מעשה דמרים בת בייתוס שקדשה יהושע בן גמלא וכו': ואחשוב כי לכוין לשלשתם אמרו בילקוט בתחלת פרשתנו, וחצרות, אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים, אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין ק"ו לשאר בני אדם. ד"א ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה כן נענשה, המדבר במי שגדול ממנו עאכ"ו. ויראה שהמכוון מבואר למה שאנו בו. כי יגדל העלבון מאחת מג' בחינות האלו, אם מצד העושה ואם מצד המקבל ואם מצד העלבון עצמו. ואמר כי שלשתן היו שוים לטובה להקל העלבון שעשתה מרים למשה ע"ה ועכ"ז נענשה, כ"ש בהמצאם יחד להפך. אם מצדה היא היתה צדקת, כ"ש לשאר בני אדם שאינם צדיקים וטובים כמוה. ואם מצד המקבל כי היא לאחיה הקטן ממנה, כ"ש העושה לגדול ממנו. ואם מצד המעשה בעצמו, לא היה בו כ"כ מהקושי כי לא היה ברבים אלא לפניו יתברך ולא שמע הבזיון שום בריה, כ"ש בהיות העלבון בפרהסיא שהוא עצום מאד ודאי ראוי הוא לעונש יותר גדול:
והנה הוא דבר פשוט ומבואר מאד כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים מצד מעמד כל שלשה הבחינות האלו. אם מצד מי שאליו חטאנו, הוא אלהינו ישתבח שמו לעד גבוה מעל גבוה אדון כל הנבראים, אשר במאמרו המציא הנמצאים ותמיד עשה ועושה עמנו גדולות ונפלאות, וודאי כפי ערכו עצמו חטאתנו. וכדברי הנביא ע"ה בשמו ית' - האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיה ה כב), וטעם הכפל ושומו נאום ה' בין הדבקים, הוא לומר אם אולי אין בכם כ"כ הבחנה לירא אותי מצד עצמי ורוממותי שהיא היראה השלמה, הלא אומר ה' כמתמיה, האם אפשר שלא תהיה אצלכם היראה האחרת מפחד העונש, וזה הוא אם מפני לא תחילו, איך לא נפלה בכם חלחלה מחמת הפנים של זעם שלי, בהיות בידי היכולת המוחלט להענישכם עונש חמור, כי שמתי חול וגו'. באופן כי מפאת גדולתו יתברך רבו עונינו. גם בחינת עצם העונות היו רעים ומרים מאד אין ערוך אליהם מכל מיני השחתה, אמר המקונן ע"ה - אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה ז), יאמר ראו כמה כבדה אשמתינו במה שעשינו, כי הלא ידענו כמה הרבו לחטוא נגד הש"י אבותינו, עד שאפילו על מה שחטאו בלבד דהיינו על אותם שהיו חטאים קטנים וקלים נענשו בעונש ההעדר שלא יהיו עוד בעולם, וזה הוא ואינם, ואנחנו הקשינו ערפנו כל כך, ראינו ולא לקחנו מוסר, כי סבלנו אנו סובלים ומסכימים ואין אנו מעכבים שימצאו בקרבנו ונעשה בינינו אפילו עונותיהם הגדולים, והוא דומה למאמר - ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וגו' (איכה ד ו), וא"כ העונות עצמם היו בתכלית הרעה. וכ"ש כי גדלה אשמתנו עד למאוד מצדנו אנחנו החוטאים להיות בנים לה' יתברך, וכמה יגדל העון הנעשה לאב מבנו היוצא מחלציו מאשר יעשהו זולתו, וכאומרו הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך וגו' (דברים לב ו), ואמר בן יכבד אב וגומר (מלאכי א ו). באופן שכל הג' סבות נשתנו לרעה להגדיל עלבוננו אל ה':
הלא זה הדבר אשר דברו הנביא ישעיה ע"ה בהפטרת היום - הוי גוי חוטא עם כבד עון בנים משחיתים וגומר על מה תוכו וגומר מכף רגל ועד ראש וגומר (ישעיה א ד ו). ואין צורך להזכיר הדיוקים כי הם מבוארים, אבל תוכן הכוונה בהקדים מאמרם ז"ל (איכה רבתי א לז) על פסוק חטא חטאה ירושלים (איכה א ח) האומר כן, חטא חטאה ירושלים ואומות עכו"ם אינם חוטאים, אלא אע"פ שחוטאים אינם כלום אבל ישראל חטאו ולקו. והבנתו קשה אצלי מב' או ג' פנים, במה ששאל ואומות עכו"ם אינם חוטאים, מי אמר לו או היכן נזכר שאינם חוטאים וכי בשביל שאמר שירושלים חטאה שלל כל זולתו, והלא כמה נביאים הפליגו בעונות העכו"ם, ועמוס הנביא ע"ה ספר מהרבה מהם על שלשה פשעי דמשק עזה צור אדום מואב ועמון. ועוד בתשובה אלא אע"פ שחטאו אינם כלום אבל ישראל חטאו ולקו, לכאורה נראה שהכוונה לומר שחטאת ישראל עשה בהם רושם שחטאו ולקו וקבלו העונש הראוי להם אבל לעכו"ם אינו כלום כי אינם לוקים, והא וודאי ליתא שהרי לוקים הם כמהפכת סדום ועמורה. וברוב המקומות שמזכיר הנביא עונות העכו"ם אומר עונשם בצידם, ושלחתי אש ואכלה וגומר והכרתי וגו' (עמוס א ד) מלבד מה שאומר וגלו עם ארם (שם) (וגלה) [והלך] מלכם וגו' (שם טו) היש לך מלקות גדול מזה. ועוד לשון אינם כלום אינו מכוון, כ"א חוזר אל מציאות החטא שאינו כלום כלומר שאינו עושה רושם לפי שאינם לוקים, א"כ אינו כלום מיבעי ליה:
אמנם הנראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו כפל חטא חטאה שהיה מספיק יאמר חטאה ירושלים. ועוד אומרו ירושלים הוא ללא צורך, כי בפסוק הקודם כבר הוזכרה באומרו זכרה ירושלים וגו', וא"כ היה מספיק לומר בלבד חטא חטאה ע"כ לנדה היתה ובודאי היה חוזר אל ירושלים הנזכרת. ומחמת אלו ההרגשות היה מקום לכאורה לומר כי כוונת הפסוק הוא לשלול מציאות החטא בעכו"ם ולומר אם יש מציאות חטא בעולם הוא דוקא מה שחטאה ירושלים, אבל שאר העכו"ם אין להם חטא כי אינם חוטאים. ולדחות הבנה זאת אמר, וכי אומות העכו"ם אינם חוטאים, לשנאמר שלשלול זה נתכוון הכתוב באלו הב' יתורים, אלא אין זאת כוונת הכתוב. ומה ששולל ביתורים הוא ענין אחר, כי אומות עכו"ם אעפ"י שחוטאים אינם כלום, ירצה כשהם חוטאים מה שנחשב להם הוא בעצמות העון אם רב ואם מעט, כפי מה שהוא, אבל אינו נערך כפי הערך שלהם, כי הם אינם כלום וכלא חשובין והיותם הם החוטאים לא יוסיף ולא יגרע על גוף העון, באופן שאינם לוקים מצד עצמם אלא מצד העון בלבד. אבל ישראל חוטאים ולוקים, כלומר הם מצד היות ישראל החוטאים, כי נוסף על העון עצמו יש להם עוד מלקות להיותו מאתם כי הם מצד עצמם לא היה להם לחטוא להיותם בגדר מה שהם אצל הקב"ה. וזה הוא חטא חטאה ירושלים, יאמר זולת מציאות החטא עצמו ואיכותו, יש חטא נחשב פרטי בפני עצמו היות ירושלים היא החוטאת, כי יוסיף על חטאתה פשע בבחינתה: וזה יאמר הנביא ישעיהו ע"ה בהכביד עון ישראל מצד כל הג' בחינות שאמרנו - הוי גוי חוטא עם כבד עון (ישעיה א ד), ירצה הוי גוי שאפי' יעשה חטא בלבד שיהיה קל, עם כל זה מכביד עליו העון יותר ממה שהוא במהותו, והוא להיותם זרע מרעים בנים משחיתים, כי מצד היותם בניו ית' מוסיף עון על עונם, וא"כ מצד החוטא הוא גדול עד מאד. ואם מצד מי שאליו חטא, הלא עזבו את ה' נאצו קדוש ישראל, הגבוה ומרומם על כל ברכה ותהלה ישתבח שמו לעד. ואולם העונות עצמם היו בתכלית הכבדות והקושי, אם בדעות ואם במעשים. בדעות, כי הפסידו מחשבתם ושכלם בדעות כוזבות ואמונות נפסדות, וזה הוא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וגומר (שם ה), ירצה מה תועלת יש ביסורין כיון שודאי תוסיפו לחטוא ולמרוד לפי שהעיקר חסר, והמקור משחת, היא האמונה מרוע מושכלי הראש והלבב שלכם. וגם בפעולות ובמעשים השחיתו את דרכם בכל כלי המעשה אשר בגופותם, כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו'. ואם העונות עצמו ראשיהם מאד מצד שלשת הבחינות האלו, גם עונשם ומלקותם גדל למעלה והיה בתכלית הקושי מהג' פנים האלו עצמם: ועל כל אחד ואחד היה הנביא ירמיה ע"ה כמתפלא ומתמיה, בהגזים הענין מאד בחבור מגלה אחת בפני עצמה. וראשונה הרבה לתמוה על הצרות רעות מצד עצמן כפי מה שהן, באמרו איכה ישבה בדד וגו', כי מהגדולות והעצומות שבצרות ההן היתה אבדת הארץ הקדושה, ובפרט העיר המהוללה מכלל יופי, אשר גדר קדושתה בלבד מצד עצמה היה מספיק לתת שלמות ואושר לעם עליה, אם בהיות אוירה מחכים, ואם כי העם היושב בה נשוא עון. וסוף דבר קדושת המקום היתה גדולה כפי איכותו, אפילו בלי שום דבר אחר, ומה גם בהיות שם בית מקדש מלך ית' שמו:
ואל זה רמז הנביא ע"ה באומרו - והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב ג). לא אמר ואל בית אלהי יעקב בוא"ו העטוף כמו במיכה ע"ה, כי אולי רמז לדברי משה רבינו ע"ה במ"ש בנושא שלנו - רב לכם שבת בהר הזה. כי אמר הכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו', ירצה כי כאן במשנה תורה, מלבד הדברים המחודשים על מה שכבר נאמרו, יש עוד דברים נאמרו בשכבר ואין בהם שום תוספות וחדוש אלא לומר הדברים יותר מבוארים להגדיל תורה לישראל ולזכותם, אבל לא שעל כל פנים היו צריכים לכך. ועל זה אמר כי מה שעתה בארץ מואב הואיל משה מרצונו וטוב חפצו לבאר את התורה הזאת, מה שכבר אמר קודם לכן ולא היה בזה החלק אלא כעין באור, עם שהוא מצד עצמו בלתי מוכרח, היה זה כן לאמר, באומרו כי הוא ע"ה למד זה ממנו יתברך. אבל ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וגו', והוא אמרם ז"ל בסדר ההגדה של פסח אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. ולא אכנס עתה בהבנת תוכיות הדברים ויספיק לנו פשוטן, כי כיון שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, כי ההר הקדוש והנורא ההוא מצד עצמות קדושתו היה בו די וספוק להשלים את ישראל אפי' לא היה הוא יתברך ויתעלה דובר ואומר להם דברי התורה הקדושה שתתעלה, ועם כל זה רצה בטובו הגדול לדבר להם דברי תורה להרבות ולהוסיף להם זכות על זכותם. וזה הוא ה' אלהינו דבר אלינו דברי תורתו באומרו לנו שלא היה זה מהצורך, כי רב לכם שבת בהר הזה, כי מה שקרבנו לפני הר סיני דיינו. והיה די לכם ומספיק היותכם יושבים בלבד בהר הזה, הוא חורב הוא הר סיני, מבלי דבר לכם את התורה. אלא שבטובו דבר גם כן את דבריו, להנאתכם ולטובתכם. אף אני אעשה זאת לכם להגדיל כאן הבאור לתורה הזאת במה שכבר נאמרה, עם שאינו צריך, כי בזה תרב גדולתכם בתוספת זכות ושכר. נמצא שהר ה' זה הוא הר סיני היתה בו קדושה עצומה מספקת אל השלמות, אף בלא נתינת התורה:
הוא מה שאמר הנביא ע"ה שיאמר על המקום המקודש בית קדשנו ותפארתנו, היותו ממש הר האלהים הר חורב בקדושתו. וזה הוא לכו ונעלה אל הר האלהים ממש המקודש מצד עצמו בהיותנו עולים אל בית אלהי יעקב, כי הוא עצמו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, אפילו יצוייר תצא התורה מציון חוצה וכן דבר ה' אשר דבר עם ישראל יצא מירושלים ולא תהיה שם תורה ודבר ה', לא יעשה זה שום חסרון והעדר השלמות, כי קדושת המקום מספקת ודיה להשגת שלמותנו:
וכיון שגרמו העונות לראות חורבן ושממון קדושה עצומה כזאת שהיא התקיפה שבצרות, הגדיל התמיהה בדמעות שליש המקונן ע"ה באומרו איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו'. שנית הגדיל התמיהה מצד הנותן והפועל, אשר הוא יתברך אבינו מלכנו אוהבנו נצח מידו היתה זאת לנו. ואמר על זה - איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (איכה ב א). יכוין לפי שעורי, למה שהפליג הוא יתברך ויתעלה להראות עוצם אהבתו לעם סגולתו ואיך נהפך כרגע והיה לאויב להם, הוא במה שלמדונו ז"ל (ב"ר ח ה) בבריאת האדם מה שהיה מחלוף הכתות חסד ואמת צדק ושלום, ואמרו שם מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, ואז אמרו מלאכי השרת מה אתה מבזה תכסיס שלך וכו'. אשר הפירוש המוסכם בו הוא שהשליך הקב"ה את התורה שהיא עצם האמת כאן לארץ שהסכים ליתנה לישראל, וע"י זה נגמרה בריאת האדם. עם היות היתה אז התורה והאמת בעליונים בגדר הרוחניות כנודע, ואעפ"כ רצה להשליכה מן השמים אל הארץ להגדיל מעלת ישראל, נמצא מקום לבריאת המין האנושי בשבילה. וע"ז הוא מתפלא איך אפשר שה' יתברך הוא בעצמו יעיב באפו את בת ציון ויחשיך כעב אורן וגדולתן של ישראל, אחרי ראינו כמה היה להפך. כי הלא באהבתו ובחמלתו השליך מן השמים אל הארץ מתחת מה שהוא תפארת ישראל, היא התורה הקדושה לפארם ולרוממם אל המלאכים, ועתה ביום אפו שכח כל האהבה העזה ההיא ולא זכר הדום רגליו וגו':
ולפי שמטבע הלשון יראה שהיל"ל השליך משמים לארץ או ארצה תפארת ישראל, לכן אני משער עוד בפירוש במה שנודע היות ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה רוחניית, ולפיכך יאות לזו שבכאן שם בת בערך אותה של מעלה, כי היא אמה וממנה נמשכה התחתונה. ויתפלא המקונן איך אפשר שהוא ית' החשיך והקדיר את ירושלים אשר בארץ מתחת, בהיותה בתה של ציון המרוממת הארץ העליונה אשר בשמים ממעל, כי בעבור רוחניות הארץ הקדושה ההיא אשר לפניו היה ראוי שתנצל זו שבארץ מתחת הנמשכת ממנה. והשיב כי ברצונו יתברך להחריב את זו שלמטה מבלי תגין עליה אותה שלמעלה, מה עשה השליך תחלה מן השמים אותה הארץ שהיא התפארת וההוד של ישראל, היא הארץ העליונה הקבועה בשמים השליכה מעל פניו, וממילא היה לו מקום לבלתי זכור הדום רגליו, זו שלמטה הבנויה בארץ שהיא הדום רגליו:
ושלישית הוסיף להפלא הפלא ופלא מצד גדר המקבל, היא כנסת ישראל הרכה והענוגה אשר כפי איכותה היו אצלה הצרות כפולות ומכופלות. ועל זה קונן בשם האומה - אני הגבר ראה עני בשבט עברתו אותי נהג ויולך וגו' (איכה ג א). ירצה הביטה וראה למי עוללת כה לגבר כמוני אשר מטבעי שלט בי כל כך מורך לבב לרוב היותי מפונק ומעונג ורך, כי לא בלבד בבוא עלי היסורין ממש אני מרגיש אותם ומתפעל מהם מאד, אלא אפי' בהראות לי השבט והמטה של העברה הייתי רואה בזה עינוי גדול שנענתי עד מאד ונצטער לבי בקרבי מפני הפחד והדאגה, על הדרך שאמרו חז"ל נכונו ללצים שפטים (משלי יט כט) משל למטרונא שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מגלבין תליין דחלת וכו', ואם בראיית הרצועה ושבט כן מה יהיה ביסורין עצמן. ועם כל זה אותי, בהיותי בגדר הזה, נהג ויולך חשך ולא אור וגו'. ולא עוד אלא בלה בשרי ועורי שבר עצמותי בנה עלי ויקף ראש ותלאה, לא אמר כסדר ההויה עור ובשר ועצמות או להפך עצמות בשר ועור, אולי יכוין לההיא דבהמה המקשה דכשנשבר העצם אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור ומסקי דבעינן רוב עביו ורוב הקפו ובלאו הכי הויא טרפה, ואפליגו לישני אם עור הוא כבשר, ורובא דרבוותא ז"ל פסקו דאם נטל הבשר מתחת העור והעור חופה רוב עביו ורוב הקפו אינו כשר. ע"כ אמר המקונן כי הוא יתברך רצה לשבור העצמות באופן שיהיה בטרפות ולא יתוקן בחיפוי לכ"ע, ולפיכך תחלה קודם כל דבר בלה בשרי יחד עם עורי, שהשחית הבשר וגם אפילו העור עד שלא יוכל לחוף ולהגין אפי' למאן דאמר עור ובשר ואח"כ שבר העצמות, אשר בזה נשאר הטרפות שאינו יכול לחיות. ואם כן במקום שבשאר שבירת עצם יש לפעמים בשר מקיף או לפחות עור, הנה כאן מה שבנה עלי ועשה שיהיה מקיף סביב העצמות הוא ראש ותלאה מרה כלענה, באופן שאין להם שום תקנה. ודאי כל אלו הם דברים מתמיהים לרכה ולענוגה:
ואחרי אשר הרבה לתמוה על כל אחד משלשת הדברים האלה בפני עצמם חבר עוד קינה אחרת להפליג התמיהה על שלשתם בהצמדם יחד, והוא אומרו - איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב וגו' בני ציון היקרים וגו', ביאר מעמד שלשתן הגורמים שממון למסתכל בהם. ועל תוקף הרעה מצד עצמה אמר - איכה יועם זהב, ופרט העצומות שבצרות מחורבן הבית המקודש, כאשר אמרנו, ישנא הכתם הטוב תשתפכנה אבני קדש וגו'. ועל איכות המקבלים, בני ציון היקרים המסולאים בפז, כי הורו יקרותן וחסידותם בהיותם מסולאים בפז, כי הטבע המורגל אצל האנשים על הרוב הוא שבהתרבות זהבן ועשרן מאבדים המעלות המדותיות ושלמות הפעולות, כי הזהב שלהם יסיר את לבבם ויטם להמשך אחר המוחשות ותענוגות העולם והבליו, אמנם אלו היו מסולאים בפז, כי הזהב אצלם אדרבה היה גורם להם שיתעלו יותר במדרגה לא תסולה גדולתם. ולא הועיל זה להם, כי בהדי הוצא לקי כרבא ונדונו לחובה עם הרבים הרעים דסוגהון בישין, וגרמו שלא תסתכל ית' בטובים שבהם. ועל הפועל ית', להיותו הצד המורגש יותר, אמר איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר, איך אפשר שיושפלו כ"כ עד שיהיו נחשבים ומוחזקים לנבזים ושפלים כנבלים, כלומר שהושוו עם הרשעים שהם נבלי חרש ונדונו עמהם. והחשיבו הגרוע והשפל הזה, יהיה מעשה ידי היוצר ית' ובורא את הכל, כי הוא בידו ובדינו הצדק השפילם עד עפר:
ואולם הנביא ישעיהו ע"ה בהפטרתנו הסב פני התמיהה מצד הפועל באופן אחר, באומרו - איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו' (ישעיה א כא), אשר אות הלמ"ד במלת לזונה אינה מתיישבת היטב ויותר היה נכון שיאמר איכה היתה זונה. אכן יתפלא, כי אילו היתה מסורה ביד אשה כבודה בת מלך ומיוחסת, היתה סובלת ההשתעבדות אליה כי אינה נכנסת בחשש פגם כבוד, וסוף סוף אין הבזיון כ"כ מעמק השפלות והירידה לאשר הוא תחת יד אדון מעולה וגדול המדרגה. אך מה שנותן תמהון גדול, איך נתנה ונמסרה לזונה, קריה שהיתה נאמנה, אשר כזו מהבזיון והשפלות מופלג שתהא בתולה צנועה ונכבדת נתונה לאשה זונה פרוצה ונצורת לב, נמסרה בידה תחת שולטנותה לבושת וגם לחרפה, עלבון זה לא תוכל שאת:
והכוונה על שנתנה ביד אומה אחרת ההיא, שעליה נאמר - קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד (עובדיה א ב), ומה גם בהיותם מאז ומקדם אויבים ושונאים לה ומבקשים רעתם, כי בזה נתוסף צערה כאומרו - היו צריה לראש אויביה שלו כי ה' הוגה על רוב פשעיה (איכה א ה). באופן כי מכל הג' צדדים גדול כים שברנו, מקביל ונמדד כנגד חומר עונותינו אשר כבדו מאד מהג' צדדים עצמם כדברינו הראשונים: ואת הכל כללו ז"ל במדרש רבה באמרם, חטאו בכפלים שנ' חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. והכוונה מבוארת לקבץ כל האמור, כי החטא היה כפול מלבד עצמותו מבחינת היותה היא החוטאת, וזה הוא חטא חטאה ירושלים כדפירשנו לעיל. גם המלקות הוכפל נוסף על מהותו, להיותו מאת ה' כדבר האמור, גם הנחמה תהיה כפולה להיותה על ידו ית' עצמו, וזה נחמו נחמו בכפלים, וזה כי יאמר אלהיכם עצמו הנחמה ולא ע"י בו"ד:
ואמנם במאמרנו בארו יותר בשלמות עוצם הנחמה והגדלת השמחה בשוב ה' את שבותנו, כי נשיש ונגיל בכפלים בראות טובות מופלגות מהג' צדדים עצמם. כי על איכות הטובות בגופן, עתיד הקב"ה להפוך ט' באב לששון ולשמחה וכו'. ועל הפועל ית', ולבנות הוא עצמו וגו'. ועל המקבל, ולקבץ גליות ישראל. כי יקיים בנו דברי הנושא - רב לכם שבת בהר הזה, כבר יספיק לכם אורך ישיבתכם בהר המסוכן הזה הגלות המר, ודי לכם כמה מאות מהשנים אשר הבית הגדול והקדוש נעשה הר בחורבנו. אך בתנאי שאתם גם אתם יהיה רב לכם ויספיק מה שעד עתה ישבתם בהר הגבוה ותלול הזה, הוא יצרכם הרע אשר אתם זונים אחריו, רק פנו אלי והושעו, שובו אלי ואשובה אליכם, ותהי זאת נחמתכם: