בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו
חלק ב - דרוש ג ליום ש"ק לחג שבועות
דרוש ליום ש"ק שני לחג השבועות עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה נשא רבה (י כא) - מיין ושכר יזיר וגו', הה"ד - הוי גבורים לשתות יין וגו' מצדיקי רשע עקב שחד וגו' (ישעיה ה כב):
תמן כתיב - אשריך ארץ שמלכך בן (חורין) [חורים] (קהלת י יז), אימתי הארץ באשרי בזמן שמלכה עוסק בתורה שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' (שמות לב טז), אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתורה בלבד. ושריך בעת יאכלו (קהלת שם), שקובעים עתים לתורה ואח"כ המ אוכלים לויים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט ז). הה"ד אחריו בגבורה ולא בשתי (שם י יז), בגבורה של תורה ולא כשתיה של יין. לכך אמר ישעיה גבורה של תורה היא באשרי אבל גבורת יין היא בהוי. הגדיל תושיה החכם החבר ז"ל בתת טוב טעם על הצווי הראשון והעיקרי אשר בא בעשרת הדברות אנכי ה' אלהיך, למה תלה הדבר ביציאת מצרים באמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהוא נס פרטי בערך כללות בריאת העולם כלו, ויותר היה נראה להגדיל אלהותו ותוקף ממשלתו בשיאמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים והארץ וכל צבאם. ודבריו ז"ל בזה צדקו יחדו יעויינו במקומם. וכעת אומר כי כבר נודע ההקדמה המונחת מאחרונינו ע"ה היות החפשיות והחירות נכסף מאד בדרך טבע, לא בלבד אל המין האנושי אלא אפי' לחיים בלתי מדברים, וכלם מוטבעים להצטער ולדאוג בהיותם משועבדים תחת יד זולתם ושמחתם לתוגה נהפכה. הלא ראינו קול צפור כל כנף המצפצפים והמהגים בהיותם מעופפים באויר ישמיעו קולם בקול וזמרה, ובבואם תחת יד האנשים בהיותם כלואים ואסורים מזמריהון שבתו בלי נשמע קולם רק קול דממה דקה, עד אשר הזמן יתקן זה בהרגל, ומכ"ש האדם כי לא יוכל שאת עול ההשתעבדות והיותו נכנע לאחרים:
והיא הסבה אשר הגדילה שנאת אחי יוסף עליו, כי תחלה אמר הכתוב - ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז ד), והכוונה ששנאה זו בראשונה לא באה אלא מחמת קנאה שאביהם אהבו מכל אחיו, אך לא היתה שנאה עצומה כל כך עד שיהיו מוכרחים עכ"פ לגלות אותה גם בדבור, אלא עצרו רוחם להטמין אותה, יען לא יכלו דברו לשלום, לא יכלו לדבר ענין זה מהשנאה ולגלותו בפירוש, וזה בעבור השלום, שלא יגיע הדבר לאזני הזקן ויבא עמהם לידי קטטה בשביל ככה. אמנם אח"כ באומרו להם חלומותיו הרומזים שהוא ימלוך וימשול עליהם והם ישתעבדו אליו, הנה בזה לא עצרו כח ולא יכלו עוד הצפינו ובפה מלא אמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו (שם ח). ואגב ארחיהו השתדלו ג"כ אם יוכלו ע"י טענה להתעיב הדבר אפילו בעיני יוסף עצמו שלא ירצה לקבל עליו כך, ואמרו ע"ד שאמר ר"ג ע"ה לרבי יוחנן בן גודגדא ולר' אלעזר חיסמא בפ"ג דהוריות (י א) כששלח להם להושיבם בראש ולא באו חזר ושלח להם כמדומה לכם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם, והם הם דברי אחי יוסף המלוך תמלוך וגו', ירצו גם אם יהיה הדבר כן שתגיע למבוקשך להיות מלך עלינו, התחשוב תהיה לך זאת ממשלה ושררה שבאמת ועצם תמלוך עלינו, הלא הדבר יהיה בהפך, כי המלכות הזאת עבדות תהיה אצלך. ומ"מ היה הדבר רע ומר להם ציור ההכנעה והשתעבדות אל יוסף, ומזה התבאר כמה וכמה יאהב האדם החפשיות:
האמנם יותר ויותר בטוב ההתבוננות, ראוי יהיה נכסף ונדרש ההכנע וההשתעבד אל מי שראוי לכך כי הוא החירות האמתי והחפשיות הגמור, ובטענה זו החניף חושי הארכי ריע דוד ע"ה לאבשלום כאשר אמר לו זה חסדך את רעך למה לא הלכת את רעך, השיב לא כי אשר בחר ה' והעם הזה וכל איש ישראל לו אהיה ואתו אשב והשנית למי אני אעבוד הלא לפני בנו כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (שמו"ב טז יז יט). ופי' הכתובים אצלי מבלי האריך בדקדוקים, כי חושי בבואו אל אבשלום אמר יחי המלך, וחשש אבשלום פן אמר זה על המלך דוד רעהו ולא על עצמו. והוכיחו על ב' דברים, הא' הוא אומר זה חסדך את רעך, ירצה זה החסד שלך שברכת יחי המלך הלא ידעתי כי אל רעך הוא ואותו ברכת ולא אותי וזה דבר רמאות ולא יאות. והב' למה לא הלכת את רעך, למה בגדת בברית האהבה ואחוה ולא הלכת בחברתו, כי מחקי האוהב הנאמן להשתתף עם אוהבו בכל אשר יארע לו ולמה א"כ באת כאן. לזה השיב תחלה לו, אין הדבר כאשר חשבת שדעתי בדברי היה על אביך ולא עליך ודברתי בנפשי שפת שקר ולשון רמיה, חלילה לי מזה, כי אשר בחר ה' וכו', רצונו הדבר אשר הוא יתברך תמיד בחר בו והוא טוב בעיני אלהים ואדם, שהוא האמת הגמור וההתרחק משקר ותרמית, לו אהיה ואתו אשב, אל הדבר הזה אני הוא נתון ומשועבד, ותמיד אשב אתו ולא אצא ממחיצתו, כי אהיה תמיד דבק ומתחבר אל האמת המוחלט שהוא נבחר מה' ומישראל ולא אשקר באמונתי. והשנית ר"ל התוכחת השניה שאמרת לי למה לא הלכת את רעך, אשיבך תשובה נצחת כי למי אני אעבוד, ירצה אלו הייתי איש אחר מאן דהו ודאי כבוד גדול היה לי לעבוד אביך המלך הקדמון לגודל מעלתו, עם שאינו בן מלך כי סוף סוף אין ערכי כערכו, אמנם אני שאני גדול הערך למי ראוי שאני אעבוד הלא לפני בנו כי יהיה מלך בן מלך חמרא בן חמרא ולא לפניו שהוא חמרא בר חלא, שאין זה לפי כבודי. ולפ"ז ימשך כי כאשר לפני אביך עבדתי, שאצלי נחשב לעבדות בעמדי לשרתו, כן ממש לפניך אהיה, ר"ל אקבל הויה ולא יחשב עבדות כי לגדולתך הרמה בהיותי משרת אותך אני קונה הויה. כי כן הוא באמת כפי ההנחה האמורה שהשעבוד למה שיאות הוא הוא החפשיות האמתי:
וכמה נתחכם בזה פרעה מלך מצרים, אשר דרשו ז"ל (ב"ר מה ב) על פסוק ולה שפחה מצרים ושמה הגר (בראשית טז א), אמר רשב"י הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. ועם זה אני מפרש מה שאמר לה המלאך הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת (שם ח), אמר כמתמיה איך עלה על לבך כזאת אחר שזכית להיות שפחת אשה מעולה ויקרת הערך כשרה. הלא תשכילי מאין באת מעיקרא כשנכנסת לביתה, כי היית בבית אביך בת מלך עצום ורב ועכ"ז באת משם להסתופף בצל קורת אדונים אלו, כי ראה אביך היה מוטב לך שתהיה שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. ומעתה אנה תלכי, לאיזה שום מקום אחר תוכלי ללכת שלא יהיה שם ערכך פחות ונבזה יותר מהיות שפחה לשרה. אז השיבה מפני שרי גברתי אנכי בורחת, גם אני יודעת זה כי לא אוכל להשיג מעלה יותר מהשתעבד לשרה, ואיני בורחת חלילה מהיות לה שפחה ואמה לעבדה עבודת עבד, אבל מה שאני בורחת, הוא בלבד מהפנים של זעם וחרון אף של שרה, ולא מפני שהיא גברתי ואנכי שפחתה כי מענין זה לא אצא חפשית לעולם לעבוד ולמשא, אך פני חרונה וזעמה הפתאומי לא אוכל שאת ואני מקיימת בעצמי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם:
באופן שנתברר כי לא יברח האדם מלהשתעבד למי שיאות, אפילו יהיה המשתעבד בן גדולים בן חכמי קדם, כאשר ישער היות מעלת האדון כמה וכמה יתירה על מעלתו. ואם אצל בשר ודם הדבר כן מה יהיה אצל אדון האדונים אשר לו הגדולה המוחלטת ישתבח שמו, כי בהיותו מלך מלכי המלכים אין ספק לא נוכל להשיג שום מעלה וגדולה יותר מהיותנו עבדים לו והשתעבדותנו לתורתו לקבל עלינו עול מצותיו לעבדו שכם אחד, כי זה לנו חפשיות אמתי להוציאנו מתחת יד היצה"ר המושל עלינו בהיותו באמת עבד פחות ונבזה, כאשר דרשו ז"ל (סוכה נב א, ב"ר כב יג) על פסוק מפנק מנוער עבדו (משלי כט כא) שמדבר על היצה"ר שהוא עבד האדם:
והוא מאמר הנביא ע"ה - מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו (ישעיה נ י), רצונו כי אי אפשר לו לאדם להיות עבד של שני אדונים הפכיים ונגדיים מן הקצה אל הקצה ומה שירצה זה לא ירצה זה, ואיך יעבוד את יוצרו אם הוא עבד יצרו. והוא אמרו כמתמיה מי בכם ירא ה' שומע וגו', כלומר מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימצא בכם שיהיה ירא ה' ובמצותיו חפץ מאד, בהיות האיש הזה שומע ומשתעבד אל קול עבדו שעושה מה שאומר וגוזר, אותו שהוא עבד של עצמו. ומפרש מי הוא זה העבד, הלא הוא אותו אשר תמיד הלך חשכים ואין נוגה לו, הוא יצרו הרע אשר לעולם אין דרכיו אלא דרכי חשך וצלמות. ואם זה הוא שומע בקולו לאשר ישאל ממנו, איך יוכל בשום צד להיות ירא ה', כי ודאי הם שני הפכים בנושא א'. אלא מה שראוי לו הוא שמכל וכל יכניע את העבד הזה, ורק בו ית' יהיה מבטחו ואליו ישא את נפשו להשען עליו, כי בלי ספק זה יחייבהו להשתעבד אליו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, וישאר בן חורין מהיות עבד עבדו, ולא יעבוד בלתי לה' לבדו:
מעתה היום טוב המקודש הזה זמן מתן תורתנו, הוא מתחלף מחג המצות שעבר, כי אז יצאנו לחירות משעבוד הגוף ועליו אנו אומרים זמן חירותנו, אך עדיין לא באנו לכלל החפשיית האמתי אל הנפש כי לא קבלנו עול תורה ומצוה, אבל עתה בחג הזה ע"י מתן תורה בהיותנו נכנסים בעבדות והשתעבדות מלכותו ית' והיותנו עבדים לו, קנינו החירות העצמי והגמור. ובזה מתבארת הכוונה באמרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, והיא פשוטה עם האמור אין צורך להאריך בה: ובפ' קנין תורה אמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בת"ת נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם (משלי יא כח), ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות לב טז) אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וכל העוסק בת"ת ה"ז מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות (במדבר כא יט). והמתיישב יותר בפירושו כפי פשוטן של דברים הוא, כי התורה שתתעלה יש בה מעוצם שלמות ממציאה ית' אשר לא יגרע ולא יחסר חלילה אצל גדולת מעלתו מה שיחטא ואשם האדם נגדו, אבל המגרעת והחסרון הוא אל החוטא עצמו ואתו תלין משוגתו, ע"ד שחת לו לא בניו מומם (דברים לב ה): והוא מה שהיה אומר איוב - חטאתי מה אפעל לך וגו' ואהיה עלי למשא (איוב ז כ), יאמר כמתרעם על שהרבה עליו ה' ית' יסורים קשים על עונותיו, כאלו ח"ו יגיע לרום גדולתו מהם איזה דבר ושבעבור זה ינקם ממנו, וזה אינו כי האמת הוא שאם חטאתי מה אפעל לך נוצר האדם, איזה התפעלות חלילה יהיה לך ממה שאני חטאתי, והדבר הוא בהפך. וא"כ למה שמתני למפגע לך, למה אתה שם אותי היותי פוגע בך ח"ו כאלו אני בחטאתי עושה איזה מפגע בעצם שלמותך. מה שאינו כן אלא ואהיה עלי למשא, המשא כבד דהיינו כובד החסרון והעדר השלמות בחטאי הוא עלי על עצמי, ואליך לא יגש מאומה, ולמה תייסרני כמי שפוגע בך חלילה. כמו כן התורה הקדושה, כל העושה לה איזה עלבון אל יחשוב שיש אצלה שום עלבון ממש לגביה דידה, אלא אדרבא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, אוי ואבוי מהעלבון שעושין הבריות לתורה, היא להם בעצמם, כי הם באמת הנעלבים בעצם וחסרים טוב במה שעולבים את התורה, והיא בתמימותה טהורה עומדת לעד מבלי תקבל שום חסרון, שהיא ממש כנזם זהב אשר באף החזיר שבטנפו אותו אין הזהב עצמו מקבל שום חסרון ולכלוך, כי לעולם הוא זהב בשוויו אלא שהחזיר עצמו אובד בטנפו אותו, שעד עכשיו היה מקושט בתכשיט זהב נכר ונגלה ועכשיו שלכלכו אינו מצהיר בו ולא נודע היות בו תכשיט זהב מאומה:
ואולם אני מבין עוד בכוונת הברייתא בנוסח לשון זה אוי להם לבריות וכו' שכל מי שאינו עוסק וכו', כי מהראוי היה שיאמר מתחלה ג"כ אוי להם לכל העולבים התורה שכל שאינו עוסק וכו', ומה לו לזכור הבריות. אבל יראה כי נודע שקיום מציאות כל הנבראים אינו אלא על התורה וזולתה אין להם שום העמדה, כדרשתם ז"ל על נמוגים ארץ וגו' (תהלים מה ד), וכן אם לא בריתי וגו' (ירמיה לג כה), ע"כ אמר כי לא יחשוב העולב את התורה ומתבטל מעסוק בה שהוא מזיק ומפסיד לו לבדו ואין לזרים אתו, כי אין הדבר כן, אלא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, נמשך הפסד כללי לכל הבריות כלם מחמת העלבון שעושה הפרטי הבלתי מתעסק בתורה, כי כיון שקיומם תלוי בה, נמצא שהעולבה גורם לכל הבריות אוי והמעדה שהם מוכנים אל התמוטטות. כי אמנם העולב עצמו, שהוא מי שאינו עוסק בתורה, זה אין שום ערך לכובד ענשו ולא יכנס בגדר אוי גרידא, שכל מי שאינו עוסק בתורה הנה הוא נזוף מנודה מופרש ומובדל ממחיצתו ית' ר"ל, שאין שום צרה בעולם ושום רעה שוה לה: ובאר מעוצם הפסד והשחתת הפחות ונבזה הזה שאינו עוסק בתורה באמרו, ואומר והלחות מעשה אלהים המה אל תקרי חיות וכו'. ואני מבין זה בדבריהם ז"ל פ' אלו נדרים (פא א), אמר רבי יהודא אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת (ירמיה ט יא) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' (שם), ופירש"י ז"ל לחכמים דכתיב מי האיש החכם לנביאים ולמלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי' ה' אליו ויגידה. ויש לדקדק מנלן לכלול נביאים ומלאכי השרת באמרו אשר דבר פי ה' אליו דתפסת מועט תפסת, ואולי אינו אלא על הנביאים שגדרם האמתי הוא שהוא יתברך מדבר אליהם דברי נבואתו ומאן דכר שמייהו דמלאכי השרת, שאין פרטות גדרם שידבר פי ה' אליהם אלא שהם שמשים לפניו יתב' לעשות שליחותו כי ע"כ נקראו מלאכי השרת המשרתים את פני האדון. והר"ן ז"ל כתב מדכתב ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע לאהדורי טעמא אלא קב"ה בלחוד וכו'. משמע דלאו בפי' איתמר בקרא האי דמלאכי השרת, אלא מכללא דלא אהדר אלא קב"ה, ויקשה דא"כ מהאי כללא כלהו אימעטו מלאכי השרת נביאים וחכמים דהקב"ה בלחוד אהדר ולא זולתו, וא"כ למה צריך לפרט חכמים ונביאים ומה"ש, יאמר בכלל דבר זה נשאל ולא פירשו אלא הקב"ה. וקרא גופיה ל"ל מי האיש וגו' אשר דבר ה' וגו', יאמר בקצור מי יבין את זאת ויגידה ויאמר ה' וגו', וממילא הוא דכלהו ממועטים, או אם בא לפרט יפרט ג"כ מה"ש. ובמאמר עצמו יראה זר איך סכלו כלם ולא מצאו מענה, וכי צדיקים היו באותו זמן ואכשור הנהו דרי והלא נודע בפרסום כמה גדלה רשעתם ועצמו חטאתם. ולא יספיק מה שאמר רבינו יונה ז"ל בודאי עוסקים בתורה היו תמיד אלא שלא היו עוסקים לשמה וזה לא נודע אלא ליודע תעלומות בלבד וכו', דתינח מעסק התורה אבל רבוי עונותיהם לאין מספר מי לא הוו ידעי להו דודאי היו ראויים לכמה וכמה עונשים. ועוד דלפי דבריו ז"ל היו עוסקים בתורה שלא לשמה, ומלבד שלשון עזיבה מורה העדר הלמוד בה בהחלט, הוא הפך דברים ז"ל במדרש בפתיחתא דאיכה, דמייתי התם ר' הונא ור' ירמיה האי קרא גופיה דעל עזבם את תורתי וקאמר תו ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקים בה המאור שבה היה מחזירן למוטב, רב הונא אמר למוד תורה אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכו', אלמא מוכח בהדיא דאפילו שלא לשמה לא היו מתעסקין בה, שאלו היו עוסקין בתורה אפילו שלא לשמה היתה מחזירתן למוטב, ואם כן הבינו עזבם את תורתי עזיבה מוחלטת. ורחוק מאוד הוא להעמיד מחלוקת במדרשים על המציאות אם היה שם עסק בתורה שלא לשמה או לא:
והנראה בזה כי שם במדרש הנזכר אמרו, מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאיסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי. והקושי מבואר כי אפי' נניח היות עון מאיסה של תורה עון חמור יותר מהג' עבירות האלו, אכתי איך אמר שלא נכתבו כאן, דתינח ג"ע ושפיכות דמים שלא נזכרו כאן אבל ע"ז בהדיא כתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים וגו', הרי מפורש העון החמור לכתם אחרי הבעלים שהוא גוף הע"ז, א"כ גם על ע"ז נכתב כאן שאבדה הארץ, והיכן נמצא בזה שויתר הקדוש ברוך הוא על כל שלשה עבירות אלו:
אמנם ענין כל זה אצלי, כי הכתוב אומר על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם וגו' (ירמיה ט יא), כי אמרו מבלי עובר יראה ללא צורך מאחר שאמר לשון נצתה והמשילם למדבר ממילא משמע שאין שם עובר. ע"כ הבינו ז"ל כי מבלי עובר זה לא נאמר על העדר העוברים ושבים בארץ או במדבר מפני השממון, אלא הרצון בו על עובר עבירה ונכשל בחטאים ועונות, וחוזר אל תחלת אמרו על מה אבדה הארץ וכאלו סמך לו מבלי עובר. והכוונה כי היה זה מהפלגת שאלתו יתברך מי הוא אשר ישיג וידע סבת אבדת הארץ אשר נצתה כמדבר והיתה לשממה וחרבה, והיה אבוד זה מבלי עובר כלומר מבלי בחינת היות שם עובר על מצותיו ית' וחוטא בנפשו איזו עבירה קלה או חמורה, כי לא היה עובר עבירות ביד רמה סבה עצמית לאבדת הארץ, כי על כלם היה מקום לוותר שלא לאבדה, אלא סבה יותר עיקריית וגרמא בנזקין מכל עבירה שבכולם. וע"ז באמת לא נמצא שום נברא ידע להשיב על דבר כזה, שהוא זר יצוייר עונש כבד ולא יתלה ולא יתייחס לסבת שום עבירה אפי' מהחמורות שבהם כי כלם נכללו באמרו מבלי עובר. עד שהוצרך הוא יתברך בעצמו לפרשו, ואמר על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים וגו', ירצה מה שהבאנו מהמדרש כי עם היות היו בהם כמה עבירות ואפי' היותם חמורה שבהם שהיא הע"ז והליכתם אחרי הבעלים וכ"ש שאר העבירות מ"מ לא היו הם סבה עצמית לאבדת הארץ, כי על העבירות מצד עצמם היה צד שלא להחמיר על עונשם ולדונם כאנוסים בהם, וכאלו לא היו בבחירתם כשעשאום שיצאו חוץ מדעתם ואבדה שפיטתם, וזה לסבה שעזבו את התורה מכל וכל ולא התעסקו בה אפי' שלא לשמה, ובזה נכנסה בהם רוח שטות כי לא היה להם מה שיאיר שכלם וירחיקם מן החטא, אלא נמסרו ביד היצה"ר ונשתעבדו לו כעבדים תחת רבם. כי אם העוסק בתורה יצרו מסור בידו ולא הוא מסור ביד יצרו כמאמרם (ע"ז ה ב) על אשריכם זורעי על כל מים (ישעיה לב כ), אם כן ממילא בהפך, כל שאינו עוסק בתורה הוא מסור ביד יצרו ואין יצרו מסור בידו, ועל כן ישלוט בו להחטיאו כאלו אינו ברשותו:
וא"כ מצד העבירות עצמן יש להם קצת התנצלות מטענת ההכרח. ואמנם העונש הוא על הדרך שאמרו חכמי המדות אצל השכור המשליך האבן וממית, כי על מה שהמית בהשלכת האבן אינו נענש לפי שהיה פועל בלי בחירה בהיותו חוץ מדעתו, אבל יענישוהו על הסבה העיקרית והוא שנשתכר מדעתו הרבה בשתיית היין שהוא גרם לעצמו צאתו מדעתו, עם שידע מתחלה שיאבד שפיטתו ברבוי היין וימשך מזה הפועל המגונה מהשלכת האבן. כן [אמר] יתברך שהסבה האמתית לאבדת הארץ, היא עזבם את התורה ולא שמעו בקול דבריו ית' ולא הלכו בה בתורה, שלא התעסקו בלמודם כלל אפילו שלא לשמה. וזו היתה גרמת נזקיהם, כי מזה נמשך שלבם הרע הוא היצר הצורר נשתרר עליהם ונשארו מסורים ביד לבם עד שהוכרחו ללכת בשרירות לבם, במה שלבם נעשה שר ושליט עליהם בעל כרחם ונפלו ברשת, אפי' בעבירה יותר חמורה שהיא ע"ז שהלכו אחרי הבעלים, וכ"ש שאר כל העבירות הקלות ממנה. וא"כ היה ויתור על כל אלה העבירות מה שלא היה כן על עזיבת התורה:
ורב יהודה אמר רב שאמר מ"ד מי האיש החכם וגו', דקדק ההרגש בכתוב למה בחכם אמר מלת האיש מה שלא אמר אצל אשר דבר פי ה', יאמר סתם מי החכם ויבן את זאת כדברי המשורר ע"ה מי חכם וישמור אלה (תהלים קז מג), וכן הושע ע"ה מי חכם ויבן אלה (הושע יד י). מזה הוציאו שכוונת הפסוק הוא כי לענין החכם שאל לחכם שמבין האנושי בלבד דהיינו החכמים. אמנם יש כאן עוד שאלה שלא היתה בפרטות אל איש דהיינו למין האנושי לבדו, אלא אשר דבר פי ה' אליו, יהיה מי שיהיה בין שהוא איש בן אדם בין שאינו איש, וא"כ נכנסו בזה הנביאים שהם אנשים וגם מלאכי השרת שאינם אנשים, לכלם אמר שיגידוה:
ונמצינו למדים מתשובתו יתב' שהבלתי עוסק בתורה אבדה בחירתו ונשאר כפוף ומשועבד לעשות רצון יצרו בע"כ, והם דברי התנא בברייתא שלנו, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כמדובר. ועוד תשוב תראה הפסד עצמי בו, כי הלא אמר הכתוב והלוחות וגו' אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין וכו', הוא הדבר אשר דברנו כי בהיותו עוסק בתורה הוא חפשי בבחירתו, שהיא תסלק מעליו שלטנות היצה"ר שאינו נמסר בידו ונשאר בן חורין לעשות כחפצו אם ירצה ללכת בדרך טובים, אבל כשאינו עוסק בתורה הוא מסור ביד יצרו ונעשה עבד לו, ויצא מחירותו ומכריעו לחטא שלא בטובתו, ואין לך אבדה גדולה מזו:
וכל דברינו נרשמים במאמרנו אשר הוא בפרשת השבוע. וכוונתו אצלי מבלי דיוקים והערות, כי בכלל האנשים יש ג' כתות שהם שני הקצוות, אם קצה השלמות והמעלה, ואם קצה הפחיתות והרשע, וכת הבינוניים. והוא מבואר היות שלמי המעלה מועטים כדברי רשב"י ע"ה יחיד בדורו וכיוצא, והוא הגבר הוקם על שלמות העיון שאין עסקו אלא בתורה ואין לו שום משא ומתן אחר זולתה. ועל זה אמר אשריך ארץ שמלכך בן (חורין) [חורים], ופירשו הענין באמרם אימתי הארץ באשרי כשמלכך והוא הת"ח המיוחד בדור הוא עוסק בתורה, ר"ל שכל עסקו ומתנו ומשאו הוא בתורה ולא בדבר אחר, כי בזה הוא בן חורין שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בת"ת בלבד, כי במלת בלבד רצו לשלול שום עסק אחר זולת התורה, שאם עוסק בסחורה או כיוצא הנה אינו בן חורין בהחלט כי הוא משועבד לאותו הדבר במעשיו ובמחשבתו ואין דעתו פנויה, אבל בהיותו עוסק בתורה בלבד הוא בן חורין גמור:
ואחר כך דבר מהבינוניים הם כת הסוחרים ואנשי המדינה ובעלי מלאכה וכיוצא, שהם אוחזים בזה וגם מזה, והן רבים עתה מזה הכת, עליהם אמר ושריך בעת יאכלו, שקובעים עתים לתורה, כי אינם מתעסקים כל היום בתורה אבל יש להם עתים קבועים. ונקראים שרים בערך המלך החכם, ומתגברים לתת חלק תחלה לתורה, והיא להם רסן והגבלה לבלתי התגבר בשתיית היין אבי אבות הנזיקים:
ואולם ישעיה ע"ה דבר מכת הקצה האחר שאין פנייתם אלא אל הגשמיות ותענוגות בני האדם, כאמרו הוי גבורים לשתות יין. ופירשו בו שאמר גבורה של תורה היא באשרי אבל גבורת היין הוא באבוי, כי הרגישו שהיל"ל הוי גבורים שותים יין, אבל באמרו לשתות כוון לומר כי אותם שמשימים גבורתם לשתות יין הם באבוי, מכלל דאיכא אחריני שאינם מתגברים בשתיית היין אלא בדבר אחר שאינו באבוי, והם המתעסקים בגבורה של תורה שהם באשרי מצד החירות אשר הם קונים בה כאשר אמרנו. וזה כל פרי שמחתנו בחג הקדוש הזה. והנה אנחנו עתה בעבדותנו בכפלים עבדים לשאור שבעיסה ולשעבוד גליות. ולמען יתקע בשופר גדול לחירותנו, נדע מה נעבוד את ה' אלהינו לשמור חקיו ומשפטיו, כי בם אנחנו נגאלים. ואם השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, אכי"ר: