בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו
חלק ב - דרוש ב לשבועות
דרוש שני לשבועות יוכל העם לעלות אל הר סיני דברים רבה (ז ג) - והיה אם שמוע תשמע וגו', זש"ה - לריח שמניך טובים (שה"ש א ג), רבנין אמרי בחמשה דברים נמשלה תורה במים וביין ובדבש ובחלב ובשמן. במים מנין הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א). ביין מנין שנא' ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה). בדבש ובחלב מנין שנא' דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא). שמן מנין שנא' שמן תורק שמך (שם א ג) מה השמן הזה תחלתו מר וסופו מתוק כך הם ד"ת אדם מצטער בהם בתחלה ועושה בהם אחרית טובה שנא' והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח ז). ד"א מה השמן הזה חיים לעולם אף ד"ת חיים לעולם, מה השמן הזה אורה לעולם אף ד"ת אורה לעולם. ד"א מה השמן הזה אין יכול להתערב במשקין אחרים אף ישראל אין יכולין להתערב בעכו"ם מנין שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיוח לי (ויקרא כ כו), מה השמן הזה אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כלם כן הם ישראל עליונים על כל עכו"ם כמו שכתוב ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח א): התכלית העצמי בין שאר התכליות במעמד הקדוש והנורא אשר היה ביום תת ה' יתברך תורתו שתתעלה כפי מה שיורה ויתפרסם מאמתת ענינו, היה להציב עמודיה על יסודות בריאים וחזקים נמנעי הנפילה ורחוקים מן ההתמוטטות. והוא מה שנודע כי החכמות אשר הן נשענות על התחלות החקירה ובנויות על טענות שכליות, הם מסוכנות ובלתי מאומתות הקיום והחזוק. כי להיות השכל האנושי מוגבל קצר וחלוש, הוא מעותד ליפול בקלות במכשול הטעות והשגיאה והעדר השגת האמת על מתכונתה. אמנם הדברים אשר יעידון עליהם החושים והנסיון הם מאומתים, לא יפול בהם שום ספק או חשש טעות וידיעה כוזבת:
והשגה זאת היא ידיעה קיימת וחזקה אמר עליה החכם בקהלת (ז כג) - כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. יאמר כאשר על ההתווכחות אשר עשיתי ואמרתי עד עכשיו, היה בהשגת הנסיון אשר השיגתני הבחנה נסיונית בעניני החכמה, אז אני בוטח ואומר בלי ספק שאחכם ואדע הדברים על אמתתם, אבל והיא, היא מצד (עצמם) [עצמה] במה שהיא חכמה מחקרית מופשטת ומשוללת מהנסיון החושיי, ודאי רחוקה ממני כי לא אוכל להשיג אמתת הדברים על בוריין:
וע"כ ראתה חכמתו ית' שלא תהיה תורתנו הקדושה מקובלת אצל האומה ישראלית בדרך השגת חכמה בעיון ומחקר וכיוצא, אלא שתגיע הידיעה אצלנו בדברים מוחשים ומורגשים ע"י ראיה ושמיעה, כי בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו קולו ית' מודיע ומלמד לנו תורתו, באופן שנתרחק בזה כל מין ספק וחשש מכשול חלילה: וע"ז היה מתרעם הנביא ע"ה באמרו - למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו (ישעיה מ כז). היתה מרשעת חטאי הדור ההוא לומר שהיה נעלם ונסתר מהם אופן השגת הדרך ילכו בה, ושבא להם העלם זה מסבתו ית' שהטיל הדבר עלינו ולהשגת שכלנו, בהיותו קצר ובלתי משיג על מתכונתו. וע"ז אמר הנביא איך תאמר דבר כזה שנסתרה דרכך ממך, ושהיה זה מצדו ית' ומחמת האלוה ב"ה עבר משפטך ממך ונעלה מנגד עיניך, לפי שלא הודיעך הדברים באופן שתוכל להשיגם. כי הלא תענה ותגיד לי ידעת אם לא שמעת, ידעת שום דבר מן התורה מצד ידיעתך אם לא מה ששמעת מפיו יתב', כי הוא השמיעך את קולו. שלא תקצר ידו וכחו העצום על ככה, כ"א הוא בורא קצות הארץ והמציא הכל יש מאין מבלי שום עמל ויגיעה, כ"ש שיעצור כח להשמיעך דברות קדשו ולהכינך לכך. ושקר הוא שהניח לך השגת ידיעת התורה לחקירת שכלך, כי אין חקר לתבונתו, אין תבונת התורה הנתונה ממנו יתב' מושגת על ידי החקירה. כי הכל עשה יפה ע"י השמיעה החושיית הרחוקה הרחק מכל מין סכנה, וזה היה עיקר התכלית באותו הפרסום הנורא:
האמנם עדיין יש לנו להתבונן מגודל התחסדותו יתב' עמנו להקל מעלינו משא טורח הלמוד והעיון ע"י תורתנו התמימה, וזה בשנעמוד על כוונת מאמרנו. אשר ראוי להרגיש בו כיון שכל עיקר דרשתו היא על פסוק לריח שמניך טובים ואומר על השמן כמה דמויים מה השמן הזה וכו', למה הוצרך להקדים מה שנמשלה תורה למשקים אחרים מים ויין וכו', יאמר מיד נמשלה תורה לשמן מה השמן הזה תחלתו וכו': ונראה שכוונתם ז"ל להודיע כי התורה נמשלה לחמשת מיני משקים וימשך מזה קושי על הפסוק שהביאו משלמה ע"ה לריח שמניך וגו', כי אחר שיתחיל ספרו הקדוש הזה בהוראת שלמות התורה כאשר רמז באמרו ישקני מנשיקות פיהו, מה ראה להמשילה כאן על השמן יותר מלשאר הדברים כי וודאי לא לחנם בחר בשמן מזולתו. וישבו זה באמרם מה השמן הזה וכו', לומר שהמשילה עתה לשמן למה שבשמן נמצאו כל הסגולות יחד אשר בעבור כל אחד מהם נמשלה לאחד מאלו החמשה משקין:
ובאור זה, כי כבר הוא מפורסם מה שלמדנו הרמב"ם ז"ל בביאור הסבות המונעות הלמוד והשגת השלמות שהם ה', עומק המושג וקוצר המשיג ואורך ההצעות ובקשת הצרכים ורוע התכונה מנטיית החמר. ואצלי להם רמז ר"ט ע"ה באמרו (אבות ב טו), היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעה"ב דוחק. ואמר כי אמת הוא דרך כלל יש כל אלו העכובים להשגת השלמות, אם מצורך הצעות רבות וכמה הקדמות מחכמה אל חכמה, עד שיהיה כל זמן חיי האדם קצר וחסר לבא עד קצה כלם. וגם מצד עומק המושג, המלאכה מרובה, לא אמר רבה שיהיה מורה על הכמות, אבל אמר מרובה דהיינו קושי באיכותה. ואם מקוצר המשיג, הפועלים עצלים, הם הכלים הצריכים אל ההשכלה, השכל באמצעות החושיים הם כלם עצלים ונרפים, באופן שקצרה ידם מהשיג. ואם מצורך ספוק המזונות, השכר הרבה, יצטרך הגוף לשכר הרבה מכמה מיני דברים מוכרחים למזונותיו ושאר צרכיו. ואם מסבת הנטיה הגשמית אל החמריות, בעל הבית דוחק, היצה"ר אשר הוא נעשה אדון וגביר לבית הזה הגופני, כאמרו אם רוח המושל (יעלה) [תעלה] עליך (קהלת י ד), ובא אליה מלך גדול וסבב אותה (שם ט יד), ורז"ל אמרו (ב"ר כב יא) בתחלה הלך ואחר כך אורח ולבסוף איש שנעשה בעל הבית. לזה אמר כי בעל הבית הזה צר ואויב, הוא דוחק מאד את האדם ומבקש להכניעו, באופן שכל אלו העכובים נקבצו יחדיו לשתהיה השגת השלמות קשה המציאות: אמנם הוא היה אומר, הוא עצמו היה מתקן כל זה באמרו כי לא נאמרו דברים אלו לאדם במה שהוא אדם מבלי בחינת היותו בעל דת אלהית, אבל אתה הישראלי אשר זכית לאור באור תורת השי"ת, כל אלו הדברים יקלו מאד אצלך, ואין בהם מהקושי כלל. כי סגולת התורה משלמותה, תסייע אותך לסקל המסילה ולהרים כל אלו המכשולות מפניך. אם מצד שכלך שקצר ואין בך כח לגמור ההשגה מפני קצורך, דע כי לא עליך המלאכה לגמור, אין זה מוטל עליך לגמור, כי ה' יגמור בעדך, והתורה עצמה תסייע על ידך לגמור ולקיים ככל הכתוב בו. ואם יקשה לך להתעסק בה מצד עומק וקושי עצמה, לא היא, כי אינך רשאי ואין לך טענה להפטר מלהתעסק בה, ממנה מצד עצמה שתמצאנה קשה ועמוקה, כי היא תתן דודיה לך ותעשה עצמה נוחה ונקלה ללמדה. ושמא תאמר תצטרך הקדמות רבות מחוץ להבינה, זה אינו, כי כל רבוי הלמוד יהיה מינה ובה בעצמה, וכל שתרבה ללמוד בתורה נותנין לך שכר הרבה. ואם יצרך הרע מצערך בנטייתו הרע באופן שתצטרך להתייגע בעמל גדול ומלאכה כבדה להכניע בעל הבית הזה הדוחק אותך, הנה לפום צערא אגרא. ונאמן הוא יתברך, עם היותו הוא בעל מלאכתך זו, שעיקר מלאכת הנצוח הזה נעשית על ידו כאמרם (קדושין ל ב) אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', מ"מ ישלם לך שכר פעולתך בעמלך. ואם תצטרך לבקשת המזונות לרדוף אחריהם לפרנס את הגוף, לעומת זה הסתכל בעין שכלך כי אין ראוי לך לאבד זמנך להשתדל בהבריא חמרך להתענג במעדני העה"ז, כי דע נאמנה שעיקר השכר לצדיקים הנאמנה הוא לע"ל ולא בעה"ז, וכשתשים זה לנגד עיניך לא תהיה בהול אחר בקשת רבוי המזונות: ואדוננו דוד המלך ע"ה באר כל זה בשלמות תורתנו שהיא מספקת לתקן כל אלו החסרונות במ"ש - תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' (תהלים יט ח). אמר תחלה דרך כלל כי תורתו יתברך היא בתכלית השלמות שלא ישיגנה שום חסרון ממה שישיג בלמוד ועיון שאר החכמות, ומזה ימשך שנפש הלומד והמתעסק בה תשקוט בשובה ונחת מבלי תתפעל במחשבתה המעיקים מהמטרידים, יען היא תסלק אותם אחד לאחד. אם לסבת קוצר המשיג וחסרון ידיעתו, הנה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ירצה עם היות הקדמה מונחת ומורגשת כי פתי יאמין לכל דבר ובכל מה שיאמרו לו יתרצה ויתפייס ויהיה אמת או שקר, ולא יתעורר לחקור ולידע אם מה שהעידו לא היה כן באמת או יש איזו ערמה בדבר, מ"מ יקרה בתורת ה' להפך, כי יש בה כ"כ מהנאמנות והאמתות במה שתעיד שעור מספיק ועכ"ז תחכים הפתי, תהיה סבה שהפתי יתעורר להתחכם לידע הדבר על בוריו, וישיגהו השגה מאומתת, ויתקן חסרון קצורו ופתיותו. ואם מפני צורך בקשת המזונות, פקודי ה' ישרים משמחי לב, הלב שהוא מצטער ודואג על מה שיחסר לו מצרכי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו מבלי היות לו די ספוקו דלבא תליא בכיסא, ישמח ויגל באמצעות פקודי ה'. כי ע"י שמירת מצותיו לא יחסרו כל טוב, ולא ראיתי צדיק נעזב, וייטב לבו בכך כאמרו - כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד (משלי טו טו), ואמר יתברך ושמחת בכל הטוב וגו' (דברים כו יא), וכדברי הנביא ע"ה הנה עבדי יאכלו וגו' ומסיק עבדי ירונו מטוב לב (ישעיה סה יג). ואם לקושי הדבר המושג היות עמוק מכוסה ומוצנע, הלא מצות ה' ברה מאירת עינים, נשתנה לעלויא גדר ידיעת מצותו יתב' בתורה הקדושה מידיעת חכמה זולתה. כי לא ישיג אדם שום מושכל אם לא באמצעות החושים, ומן המוחשות יבא אל המושכלות, וכמאמר החכם מי שיחסר לו חוש מן החושים תעדר לו ידיעה מן הידיעות, באופן שלפי זה נמצא שחוש הראות הוא המאיר והמכין הדרך לידיעת המושכל התלוי בו. אמנם תורתנו שתתעלה, היא להפך כי אינה צריכה להארת והדרכת העינים להשיגה, כי היא כ"כ קלה וברורה מצד עצמה, שאדרבה היא תאיר העינים והיא נותנת עוז ותעצומות להשגת החוש. ואם מצד נטיית החומר המתלכלך בטנופת הדברים הכלים ונפסדים מעניני העוה"ז, הרי יראתו ית' מטהרת ומזככת בטהרתה ופרישותה כל כתמי ולכלוכי העונות בענינים הגשמיים, באופן שתעמוד לעד ולנצח נצחים. ואם לסבת רבוי ההקדמות ואורך ההצעות, דע כי לא כחכמות החיצוניות הצריכות זו לזו חכמת תורתנו הקדושה כי החיצוניות לא תצדק אחת מהנה על מתכונתה אם לא בהקדמת זולתה, כי לא יוכל להיות תוכן מי שלא קדמה לו ידיעת ההנדסה והתשבורת, ולא יהיה רופא מי שלא נתעסק תחלה בפילוסופיא הטבעית, ולא ישיג שום ידיעה אם לא הורגל בהגיון וכיוצא, נמצא שהאחת היא המצדקת ומכינה את חברתה שזולתה לא היה לה מציאות. אבל תורתנו אינה צריכה לשום חכמה, שום למוד מבחוץ, דכלא בה ומינה ובה היא מרגלת ומודיעה את עצמה בהקדמותיה התחלותיה ומושכלותיה:
והוא אצלי מאמר שלמה המלך ע"ה - לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), כי בי"ת בלחמי נראית כבדה, והיה ראוי לומר לחמו לחמי, וגם מלת לחמו עם שהכוונה היא על האכילה והושאלה בזה להיות הלחם כעיקר המאכל, מכל מקום למה לא לקח לשונו האמתי והפשוט ויאמר לכו אכלו לחמי. אבל לדעתי הכוונה כי מטבע העולם על הרוב לבלי אכול פת חרבה לבדה כי יקוץ האדם בהתמדתה, אבל יאכל עמה דבר אחר ללפת את הפת, שהמאכל האחר יעזור לאכול הלחם בחברתו. הלא תראה מה שאמר הכתוב - ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה (שמות טז טו). וכבר הרגישו המפרשים ע"ה, אם לא היו יודעים מה הוא, היאך קיימו ואמרו שהוא מן, ופירשו כי מן הוא אמרו דרך שאלה כמו מה. ורש"י ז"ל פירש שהוא הכנת מזון כמו וימן להם המלך (דניאל א ה). ואפשר לומר כי הם בראותם דבר דק כזה על הצורה ההיא, חשבו שאין זה עצם המזון ממש שיאכלו לפרנסתם, אבל הוא דבר נתן להם לאכול בתחילת סעודתם לעורר התאוה אל האכילה או ללפת את הפת וכיוצא, וזה הוא מן הוא, כלומר זה מזמין ומכין התעוררות האכילה, ואמרו כן לפי שסכלו מהותו העצמי כי לא ידעו מה הוא. ואז אמר משה אליהם הוא הלחם וגו', לא כמו שאתם סוברים שזה מביא אל האכילה לגרור התאוה אל הלחם, אלא הוא הוא עיקר האכילה והלחם כי נתנו ה' לכם לאכלה ממש. ע"ז אמר שלמה בפסוק שאנו בו לכו לחמו בלחמי, אל תחשבו כי לאכול לחמה של תורה תצטרכו לחכמות שונות זולתה, שתהיינה אצלם כערך הלפת אצל הלחם אלא לכו לחמו בלחמי, הלחם שלה תאכלוהו עם הלחם שלה עצמו מבלי שום מאכל אחר כי הכל תמצאו בו, כעין המן שנמצאו בו כל הטעמים והוא אמרם ז"ל (מכילתא בשלח) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, ירמזו כי לא תסבול תורתנו שיאבד האדם זמנו ומיטב חייו בעיון החיצוניים כדי להבין מתוכם בתורה, אלא כל חכמה וכל למוד ימצא בתורה עצמה וממנה יטעום כל טעמי הלמודים. וזהו לא נתנה תורה אלא לאותם אשר בהתעסקם בה הם אוכלים המן, שטועמים בלמודה כל טעמי החכמות מבלי מאכל מחוץ, כענין המן. והם דברי דוד המלך ע"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), יאמר לרוב אמתת משפטי ה' לא יוכרחו אליהם הקדמות והצעות מחוץ, אלא הם מצודקים בעצמם אלו עם אלו יחד:
ובזה נבוא אל מאמרנו אשר בעניותי נתעוררנו לכל זה, לומר שנתחכמו הכתובים להמשיל תורתנו הקדושה לחמשה משקין אלו. להעירנו כי היא תתקן מה שעוותו חמשת המונעים הנזכר' בהשגת השלמות. כי להורות קלותה מצד עצמה ושאין בה עומק המושג והקושי הנאמר אצל שאר הלמודים, נמשלה למים, כי מה המים בחנם ונמצאים בכל מקום שאין מציאותם קשה והם ביסודם יסוד פשוט בלי הרכבה, כן התורה קלה מאד להמצא לכל דורש אותה, כי ע"כ מכריז הנביא ואומר הוי כל צמא לכו למים, שכל הרוצה יכול לרוות צמאו ממימיה. ואם להורות על שלא יהא מעיק קוצר המשיג להיותו פתי וגס ההבנה, נמשלה ליין המחדד את השכל ללוקח ממנו השעור הראוי, כאמרם (יומא עו ב) חמרא וריחני פקחין, כן התורה תתן פקחות והרחבת לב להולכים בה. ואם להורות שלא יטרידוהו המזונות בבקשת ספקם, נמשלה לדבש, כי היא תזמין לו כל ההכרחי שיהיו לו מזונותיו מתוקנים בלי צער ותדריכהו אל הנאות כדבש שלא להרבות במעדנים, אלא שיסתפק במה שצריך בצמצום, כי דבש מצאת אכול דייך (משלי כה טז). ואם להורות שלא יעכבהו הגשמיות מנטיית החומר ורוע המזג, נמשלה לחלב, כי באמצעותה החומר העכור וגס אשר עולם חשך בעדו, יתברך ויתלבן ויהיה צח מחלב, כי תדריכהו אל לובן השלמות וטוב המדות, ע"ד בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט ח). ואם להורות שלא תצטרך הקדמות מחוץ כדי להשכיל ולהתבונן בה, נמשלה לשמן אשר לא יתערב בו שום משקה אחר זולתו אלא הוא תמיד עומד בעצמו, כן התורה שתתעלה עומדת בעצמה ואין לזרים אתה:
ועכשיו יקשה מה שאמרנו מעיקרא, כיון שכל אחד מאלו המשקין אשר בהם נמשלה התורה יורה על שלמות פרטי, למה אם כן שלמה המלך בתחלת שירו המשילה לשמן יותר משאר הדמויים. ע"ז השיב כי היה כן להיות בשמן בלבד כלם נקבצו באו יחד אחת מהנה לא נעדרה. כי לעומק המושג, מה השמן תחלתו מר וסופו מתוק כך דברי תורה, כי הן אמת בתחלת ההכנס בהן יראו למעיין קשים ועמוקים אבל עוד מעט בשקידתו יעשה פרי ומוצא בהם אחרית טובה כי יקלו מאד. ולצרכי המזונות, מה השמן חיים לעולם אף דברי תורה חיים לאדם, באופן שתספיק אל הפרנסה לצורך החיים. ולקוצר המשיג אשר שכלו חשוך בעב ענן הסכלות והפתיות והעדר הידיעה, מה השמן הזה אורה לעולם אף דברי תורה אורה, שיאיר אפלת השכל ויפתחו עיני המעיין בהם, כעין אמרו ממש מצות ה' ברה מאירת עינים. ולאורך ההצעות, מה השמן אין יכול להתערב במשקין אחרים כאמור, שלא יצטרכו ישראל להתערב בעכו"ם ללמוד מחכמותיהם להבין התורה שתתעלה כי הכל ימצאו בה כאשר אמרנו. ולטרדת רוע המזג הנוטה אל הארציות, מה השמן עולה על כל המשקין אף ישראל עולין על כל העכו"ם, כי העכו"ם ההם אין פנייתם ונטייתם רק על המטה החלק הארציי אבל ישראל באמצעות התורה הקדושה תהיה פנייתם אל המעלה בתנועת השלמות. וזהו אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' א' עליון על כל גויי הארץ (דברים כח א), כי פשיטא היותם גויי הארץ ולא גויי השמים ויאמר סתם על כל הגוים, אבל הכוונה במה שתשמע בקול ה' אלהיך ותתעסק בתורה הקדושה יתנך ה' נוטה אל הצד העליון מחלק הנשמה, באופן שתעלה על כל העכו"ם אשר הם לטבעם גויי הארץ אין נטייתם כי אם אל האדמה והארציות מרוע מזגם:
וגל עיניך והביטה נפלאות תמים דעים, ממה שבאו סודות נכמסים בכל מעשה המשכן ומקומותיו וכליו אשר מכללם יש הסתכלות נפלא במיוחדים שבכליהם המקודשים. אשר מצאנו היות הראשיים שבהם חמשה, שהם ארון שלחן מנורה מזבח וכיור עם כנו. כי (האופן) [הארון] מבואר מענינו, שבו התורה הקדושה מונחת, יורה על קלות השגתה שאין בה מהקושי וההמנעות. כי על כן כתיב בה ועשו (שמות כה י) לשון רבים כי כתר תורה מונח לכל הרוצה ליטול יבא ויטול, על דרך הוי כל צמא לכו למים. וזו לדעתי אחת מן הסבות שלא היתה קומתו יתירה על רחבו, לרמוז קלותה שאינה עמוקה למטה או גבוהה למעלה שלא יוכל להשיגה:
ובאר אופן השגתה בצוותו על הארון ועליו הכפרת עם הכרובים הסוככים בכנפיהם וכו', כי בעניותי ירמוז היות כל אושר נפשנו תלוי באחוז בכנפות שתי התורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה לומר כי שתיהן עיקר. ולא יוכל האדם להשתלם בעבודת ה' ושמירת מצותיו באחת זולתי האחרת, כי בתוך הארון הושמו הלוחות אשר בכללה כל תורה שבכתב. אך מה שמץ נוכל להבין על בוריו ממצות התורה מבלעדי הקבלה, ואיככה נדע מהות התפילין ואופן כתיבתן ומה יכתבו בהם וכן בציצית וכן מה הוא פרי עץ הדר, אם לא שקבלנוהו עד מפי משה רבינו ע"ה. לפיכך בא על הארון הכפרת עם הכרובים שהם שתי צורות אחד זכר ואחד נקבה שזה משפיע וזה מושפע, כי הוא ממש השתלשלות הקבלה זה מזה. ויש להם כנפים להורות על ההתעופפות לרחוק, כי לימים רבים עד עת קץ תתמיד תמיד קבלת תורה שבע"פ, ובזה הם סוככים ומגינים על התורה הכתובה המונחת בארון, כי זולתה היו כעורים הממששים קיר בהבנתה: והיה הארון מעצי שטים ושני ארונות של זהב אחד לפנים ואחד לחוץ, אולי רמז מ"ש בפ' אין דורשין (טו ב), ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' (מלאכי ב ז) אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה וכו', כי אתא רב דמי אמר אמרו במערבא ר' מאיר אשכח תמרה אכל תוכלא ושדי שיחלא לברא וכו'. ורבא בר רב שילה אמר ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. והרגישו האחרונים ז"ל מאי מתרץ תוכו אכל קליפתו זרק, וכי המקשה הוא אסיק אדעתיה דר"מ אכל גם קליפתו ח"ו, פשיטא דידע דר"מ לא לקח מלמודו ממנו אלא הטוב, ועכ"ז הקשה דאפילו תורה תמימה אסור ללמוד ממנו לפי שאינו דומה למלאך ה', וא"כ איך יתורץ באמרו קליפתו זרק. ובשלמא למאי דתריץ מעיקרא הא בקטן הא בגדול, ניחא דר"מ להיותו גדול ידע להשמר שלא ילמוד ממעשיו הרעים, אבל לאידך תירוצא דקליפתו זרק קשה, והן לתירוצא דתמרא. ועם כי לפי הפשט יש מקום לומר דהיא היא, דדוקא ר"מ היה כח בו לאכול הראוי לאכילה ולזרוק הפסולת שהיה גדול, אבל אחרים הקטנים יאכלו הכל ביחד וילמדו ממנו הטוב והרע:
ואפשר לי עוד לומר ע"פ דרכם כי כוונת אלה התירוצים היו לדקדק בלשון הפסוק ולומר כי מה שאמר הכתוב ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו וכו' היינו דוקא לענין בקשה ממש, לילך האדם לבקש ולשאול ממנו שילמדהו תורה, זה לא יעשהו אלא כשיהיה הרב דומה למלאך ה', כי ודאי לא ילמדהו אלא דרכי ה' ודבריו בפיו אמת, אבל אם אינו דומה למלאך ה' כי רשע הוא, לא יבקש ממנו בבקשה מפורשת שישכילהו וילמדהו דעת. כי בראותו שזה שואל בפיו ומבקש ממנו ללמוד, אז להכעיס ישתדל ללמדו אורחות עקלקלות אם באמונות כוזבות ואם במדות פחותות ומגונות, ויהיה מתעצם על ככה לחקותם בלב התלמיד. אמנם ר"מ ע"ה נתחכם על זה, כי לא היה מבקש ממנו או שואל לו שום ענין, אלא היה אדרבא הוא משתדל בפיו להחזיר את אחר למוטב אלא שאגב אורחין היה אחר אומר מילי דמעליותא מבלי שיבקשם ר' מאיר, כי אחר היה שואל ממנו פי' הפסוקים ור"מ משיב כפי סברתו ואח"כ אחר מאליו היה אומר פירושם. ובזה היה ר"מ מוצא למודים אלו כמוצא מציאה בהיסח הדעת כי אחר היה אומרם מעצמו, ולא היה בזה מתעצם להכשיל את ר"מ לא בדעות הפנימיות ולא במדות החיצוניות. ונמצא בזה כי בענין הדעות, היה ר"מ כמוצא תמרה, כי מה שמוציא לחוץ מהאמונות שהוא אינו מאמינם להשחתת שכלו, היה ר"מ אוכל ומקבל לטוביותם. אבל מה שנשאר בפנימיות, הם האמונות הנפסדות שהיה אחר בדעתו מאמינם, זרקם ר' מאיר לחוץ ולא לקחה אזנו שמץ מנהו. ובענין המדות היה ר"מ כמוצא רמון, כי מה שהיה אחר אומר בפיו ממה שמוציא משכלו במעלות המדותיות היה אוכל ומקבל כתוכיות הרמון, אבל מלבושו החיצוני, הם המדות הפחותות שהיה אחר מתנהג במעשים רעים, קליפה זו זרק לחוץ, ולא למד ממעשיו כלל. באופן שהתלמיד חכם האמתי לשילמדו ממנו צריך שיהיה מסולסל, אם בדעות הפנימיות ואם במעשים החיצונים: ע"כ הארון עץ אשר הוא רמז לת"ח שהוא כלי המחזיק התורה הנתונה בו, צריך שיהיו לו ארון של זהב מבפנים בטהרה וזכות אמונותיו כזהב טהור, וגם ארון זהב מבחוץ במעשים ומדות טובות טהורות ומזוקקות כזהב. ואמנם השלחן נרמז בו תקון בקשת המזונות, כי התורה תזמין לו כל מזונותיו כשלחן ערוך לא יחסר בו לחם פנים לפניו תמיד. והמנורה רומזת אל כללות החכמות כלן מפותחות בתורה עצמה, מבלי שתצטרך לזולתה, כי כלה מקשה זהב ומינה ובה עצמה יוצאים שבעה נרותיה שהם השבע חכמות. ואופן הארת נרותיה יורה בבאור, כי היא הנותנת אורה לשאר החכמות ואין שאר החכמות מאירות אותה. ולרוע התכונה המזגית לסבת החומר, באו המזבחות אשר שם יזבחו זבחי צדק עולה וכליל ושם יותך הבשר והדם, והוא מזכרת עצמי אל האדם הנוטה אחר החומר, ישחטהו וישרפהו בהבל התורה ויכניעהו באופן לא יחטא. ועל קוצר המשיג מעביות השכל, בא הכיור וכנו במראות הצובאות, כי התורה רוחצת חלודת המוח ותעשהו בית קבול, ותתן לו הארה שיפותחו בו צורת הלמודים כעין המראה. אשרי עין ראתה כל אלה בזמנם:
ובכל זה שאמרנו נעמוד על דבריהם ז"ל בחמישי דערובין (נד א), אמר ריב"ל המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן (משלי א ט), חש בראשו יעסוק בתורה שנא' הם לראשך (שם), חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וענקים לגרגרותיך (שם), חש בבני מעיו יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהי לשריך (שם ג ח), חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנא' ושקוי לעצמותיך (שם), חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא (שם). והכוונה אצלי כי עם היות להשגת יתר החכמות יקובצו החמשה מונעים האמורים, הנה תורתנו שתתעלה תספיק היא עצמה לתקן את כלם ולהדיח ממעל לומדיה כל אחד ואחד מאלו המעיקים:
ועל אורך ההצעות שצריך הקדמות רבות לכל חכמה והתחלות לקוחות מחכמה אחרת, אמר המהלך בדרך שהוא העיון כאשר נודע ומורגל מאמרם (מגילה כח ב) הליכות עולם לו (חבקוק ג ו), והוא חסר לויה, כי לא נתלוו ונתחברו אצלו ההקדמות הצריכות מכמה הצעות המלוות כל חכמה וחכמה, דע כי חכמת התורה אינה צריכה לשום הקדמות והצעות זולתה שילווהו אלא הכל בה והיא מלוה את עצמה. וכן אני מבין אמרו - שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה טו), אשר בלי ספק לא נכפל על חנם. אבל מבואר שהבורות והבארות אפילו יהיו ממים נובעים מ"מ ודאי הם מתמלאים מהמבוע והמקור שהוא מחוץ, אשר משם המים נגרים והם נוזלים אל תוך הבורות. וכן כל חכמה וחכמה הצריכה אל הקדמות מבחוץ, יהיו אותן ההקדמות שופכות ונוזלות אל תוך החכמה ההיא והיא מתמלאת מהם. אמנם חכמת התורה איננה כן, אלא שתה מים מבורך, תשתה מי החכמה והידיעה מתוך הבור שלך האמתי היא התורה, ואל תחשוב תצטרך הצעות מבחוץ שיזלו בה כדי שתוכל אח"כ לשתות מימיה, כי אדרבא הוא להפך ונוזלים מתוך בארך, מחכמת התורה ומתוכה יזלו החוצה כל החכמות והידיעות, ע"ד חלונות בית המקדש שהיו שקופים אטומים צרים מבפנים ורחבים מבחוץ כי אורה יצאה מן המקדש להאיר לחוץ, כן מהתורה נובעות ונוזלות כל החכמות החוצה ואין שאר החכמות מריקות אליה:
ועל קוצר המשיג אמר חש בראשו, שאם יש לו חלישות בראש מקוצר השגת מוחו, יעסוק בתורה שהיא תחבר המוח ותתן הכנעה למעיין שיבין בנקל, ע"ד מה שפירשנו בעדות ה' נאמנה מחכימת פתי:
ועל עומק המושג אמר חש בגרונו, אם העיון אצלו היא עמוק עמוק ורחוק ממנו עד שהוא מוצרך לקראו בגרון ולצעוק אחריו בקול גדול ונחר בקראו גרונו, יעסוק בתורה כי היא תענהו בנקל ותכבוש לפניו הדרך שלא תקשה כל כך השגתה: ועל צורך ספוק הצרכים אמר חש בבני מעיו, אם יש לו חולי בבני מעים דהיינו שהוא צריך לתת טרף לבני מעיו במזון ההכרחי מאכילה ושתיה, גם בזה יעסוק בתורה כי היא תצליחנו בנכסיו ותספיק לו די מחסורו אשר יחסר לו. ועל רוע התכונה מנטיית הטבע אל החמריות אמר חש בעצמותיו, אם החולי הוא עצמי ופנימי שיצרו נוטה אל הפחיתיות שע"ז נאמר - אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהלים לח ד), גם בזה יעסוק בתורה כי היא תזכך ותכניע היצר, כאמרם (קדושין ל ב) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. באופן שכל אחד מאלו המעיקים יוסר ויתוקן ע"י למוד התורה. ובאר עוד כי אפילו שיקובצו כלם כאיש אחד תספיק לתקונם א' מהם לא נעדר, וזה הוא חש בכל גופו יעסוק בתורה:
את כל אלה עשה האלהים במעמד הקדוש כי בו נתעצמנו לשכל אחד ממנו יוכל לעלות אל רום הר חכמת התורה, כאשר רמזתי בנושא - יוכל העם לעלות. וגם נכלל בזה שנתרוממנו לעלות מעלה מעלה על יתר האומות עכו"ם ולהבדל מהם, לא בלבד בצורת נפשותינו אשר אין לה ערך ודמיון עם מהות נפשות זולתנו כנודע, אלא אפילו בחלק החמרי נזדככנו כל כך עד שגופנו לא יכנס במין ולא בסוג עם גופם. וכבר הודה בע"כ איש רע עין בלעם הרשע באמרו - כי מראש צורים אראנו וגו' (במדבר כג ט). אני משער בכוונתו שהוכרח לשבח את ישראל שנתעלו על כל העכו"ם בכל הד' הסבות. על הפועלת אמר כי מראש צורים אראנו, אני רואה את ישראל שהוא בא מגזע ויחס שהוא ראש וראשון לכל הצורים וההתחלות כאמרו - הביטו אל צור חוצבתם וגו' (ישעיה נה א), כי מי גוי אשר לו אבות קדושים כמונו. וכי יאמרו ישמעאל ועשו גם אנחנו מבני בניהם, הלא לא נשתתפו עם כל האמהות הקדושות אשר להם קדושה פרטית כנודע, וזה הוא ומגבעות אשורנו. ועל הצוריית אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, שנבדלו צורתם שהם מין בפני עצמו, ולא יכנסו בחשבון וסכום יחד עם גויי הארץ. ועל החמרית אמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, כי אפילו החלק העפריי שבהם, שהוא הגוף והחומר, מי מנה אותו לרשום גדרו ביתר החמרים, ורובע ישראל הם הד' יסודות שמהם הורכב חמרם, האם הוא נכנס במספר להשיג מהותו לומר היותו כחומר וגוף כל המין האנושי, אין זה כן, כי נעשה חומר גופם דק ומעולה במעמד הר סיני. ועל התכליתית אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, מי יתן שיהיה לי אחרית טוב ותכלית שלם במיתתי כאשר יש להם אשר ישיגו מבחר התכליות:
באופן שאפילו מהעצום שבמתנגדים אשר לנו נתפרסמה מעלתנו על זולתנו. כי כן היה תמיד חפצו יתברך, יהיה שבחנו מתפרסם אפילו מפי האומות כאומרו ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך (דברים ז יד) ודרשו ז"ל (דב"ר ג ו) אין שבחה של מטרונא וכו'. ולי קשה בפ' כי מאחר שקדם לומר ואהבך וברכך והרבך פרי בטנך וגו', מה מקום יש עוד לומר לא יהיה בך עקר ועקרה, האם אפשר יהיו מרובים וברוכים מפרי הבטן בהיותם עקר ועקרה, ואם ירצה לאמרו אין מקומה כאן אלא למעלה, שיאמר תחלה לא יהיה בך וגו' ואח"כ וברכך וגו', כי מה שייכות יש לאמרו לא יהיה בך עקר עם ברוך תהיה וגו':
אמנם יראה כי לפי שאז"ל (ב"ר ס יג) בטעם רבקה אמנו ע"ה למה נעקרה שהיה מפני שברכו אותה לבן ובני ביתו אחותינו את היי לאלפי רבבה, שלא יאמרו תפלתנו עשתה פירות וכו'. ע"כ אמר כאן כי הוא ית' יברכם ברבוי הבנים ושכר פרי הבטן, ואפילו מפי כל העמים יבורכו כך, שיברכום על רבוי זרעם. אבל אל תחושו שבעבור ברכתם יגזור האל ית' שיהיה בכם תחלה עקר ועקרה, כדי שלא יאמרו שבשביל ברכתם באה לכם ההשפעה ההיא מרבוי הבנים, ותצטרכו להתפלל עליה ואז יתקיים בכם פסוק זה של ואהבך וברכך וגו' כאשר היה ביצחק ע"ה, כי מיד יהי לכם רבוי הזרע, אלא שרצונו יתברך שאפילו העמים יברכו אתכם ויודו על מעלתכם. כמו שעשה בלעם, בהכירו היותכם מובדלים מן העכו"ם אפילו ביתרון החומר, מפני מעמד הר סיני. והוא יתברך יגלה קץ וזמן שיוכל העם לעלות אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו, אמן: