אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ב על תועלת השתיקה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ב על תועלת השתיקה

חלק ב - דרוש א לשתיקה

דרוש שני על תועלת השתיקה פרק יש בערכין (טו ב) - א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (תהלים קכ ג), אמר הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה:

לבב אנוש יחרד ויתר ממקומו, בהתאמת לו כי הוא יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט חרוץ ודין נחוץ לפעולות אדם בלבד, במה שבא לידי מעשה ממש ומעללי איש, אבל הוא צופה ומביט ורואה גם כן בפרטות מוצא שפתיו ושומר מה מלל ומה היו דבריו, למען מפרי איש ישבע כל אחד ואחד על פי דבורו, הן לטוב הן להפכו. כאשר כן תמה רבי אילא ע"ה בפ"ק דחגיגה (ה ב), דאמרינן התם ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבא בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג), אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ויש בו מהדיוק איך נתעורר עתה ר' אילא להגזמה זו בשמעו פסוק זה מפי הנער, היתכן לא קראו הוא קודם לכן כמה פעמים, ולמה בפעם הראשונה כשהגיע לפסוק זה לא שת לבו לזאת, והלא בזה הפסוק נאמר על כמה שלמים וכן רבים כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי. ואפילו נאמר דכי הוה מטי, דהיינו שבכל פעם שהגיע לאותו פסוק היה בוכה, ומסתמא כן היה דעת ר' אילא ג"כ בפסוק זה, ועכשיו ששמעו מפי הנער חזר לומר מה שהיה מדרכו, מ"מ יקשה מה לנו לתלות הדבר במה שאמר זה עתה בעבור שמעו אותו מהנער כיון שלא היה אומר זה לשום אדם, ויותר היה צודק שיאמר הגמרא כמו שאמר בכל האחרים כי הוה מטי להאי קרא וכו', אם אמת הוא שכבר נתעורר על ככה, כי מאמרו זה ע"י מעשה ליכא שום נפקותא. ואגב ידויק, מה איכפת לן אי סליק בדרגא או נחית:

ואפשר לנו לומר כי פסוק זה הוא בעמוס מתחיל - כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, ומסיים - עושה שחר (ו)עיפה ודורך על במתי ארץ ה' אלהי צבאות שמו. והנה ר' אילא ע"ה כשקרא פסוק זה בין שאר הכתובים, לא נתעורר לשום תמיהה, כמו שיש גם כן כמה פסוקים אחרים, אשר חכם אחד בכה על פסוק זה וחכם אחר על פסוק זולתו, כי אינו מההכרח שכל החכמים ירגישו מה שיש להתעורר בכל הפסוקים. אמנם עתה אירע שרבי אילא היה עולה בסולם, ושמע שהתינוק אשר היה שם בבית למעלה היה קורא מזה הפסוק תחלתו בלבד, שהוא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, והפסיק בזה ולא התמיד בפסוק לסיימו עד סופו. ואין לומר שמא התינוק סיימו ורבי אילא לא שמע אלא תחלתו, ומידי הלוכו נתרחק ממנו ולא שמע לסופו, דהא ודאי ליתא, שהרי רבי אילא היה עולה למעלה בסולם אל הבית אשר שם הנער, וכל שכן שבעלותו מתקרב יותר אליו, ואם שמע ממנו תחלת הפסוק פשיטא שאם אמר גם סופו היה שומעו גם כן בהיותו קרוב יותר מידי עלותו, אלא ודאי שלא אמר יותר מדברים אלו, ומזה נתעורר מאי האי דאפסקיה ינוקא לקרא אשר מדרכו לקרא פסוק שלם, הלא דבר הוא. ושמא מאומרו דהוה קא קרי ולא אמר דקא קרי, נראה שלא אמר דברים אלו פעם אחת בלבד אלא היה קוראם בהתמדה פעם אחר פעם, ע"ד - הוא היה אומר. ושת לבו לזאת רבי אילא ואמר מילדי העברים זה הפקחים, אשר דברים אלו אומר אותם כמשתאה עליהם על כי כל אנשי לבב יאחזמו רעד, באמור עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ואם ארז אשר בלבנון כמוהו אומר כן, מה יעשו אזובי קיר קצרי רוח כמונו היום, פשיטא שחיל יאחז ונמס כל לב בחשבו מה ישיב על תוכחתו ית', כאשר יוכיחנו על אמריו כי לא נעמו בחטאו בלשונו הרעה: וחומרת ענין זה הניעתו למשורר ע"ה להכריז ולומר - לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה (תהלים לד יב יד). והדיוק מבואר איך אמר לכו בנים שמעו, כי הרוצה שאחרים ישמעו דבריו צריך שיקראם יבואו אליו ולא שילכו מאתו, והיה לומר בואו בנים שמעו לי. אמנם יובן זה לדעתי במה שנדקדק שנוי אחד בא בדברי שלמה המלך ע"ה, כי כשמדבר על החכמה שקוראה על גפי מרומי קרת, כתוב שם - מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי וגו' (משלי ט ד ה), ולא באה אות הוא"ו לא במלת חסר ולא במלת אמרה, ואחר כך כשמדבר על אשת כסילות הקוראה לעוברי דרך, אמר - מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם (שם טז יז), הוסיף אות הוא"ו במלת חסר ובמלת אמרה, ובלי ספק לא היה זה על מגן: אבל יראה כי המדבר דברים מגונים ובלתי ראויים מאיזה צד שיהיה, ישתדל בכל עז ישמעם אותו האיש בלבד אשר ירצה לדברם אתו ולא זולתו פן יהיה לבוז, ולפיכך יבקש ממנו יתקרב אליו בסמיכות גדול וישמיעהו דבריו מן הפה אל האזן בלחישה. אך המדבר דבר חכמה ומוסר מודרכים לעבודתו ית', לא יקפיד להשמיע בחוץ קולו וידבר אותם אל חברו גם בהיותו רחוק ממנו, כי מה לו אם ישמעום כל יושבי חלד, אחרי היותם דברים מוצדקים. אדרבה אם האחר ירצה שידבר לו בלחישה יש בזה קפידא, שמא יהיה נחשד למדבר עמל ואון. לפיכך החכמה השלמה היוצאה מתורתנו התמימה תקרא בפומבי על גפי מרומי קרת, שישמעו מרחוק כל השומעים אמריה כי נעמו. ואולם מי שיהיה פתי ובער שכדי לשמוע יסור הנה, ירצה להיות קרוב וסמוך למען לא תהיה שם הרמת קול, אז חסר לב היא אומרת לו, היותו חסר לב ונעדר השכל כסיל ואויל, כי למה תרצה לומר דבריה בחשאי מקרוב, אדרבה לכו לחמו וגו', לכו מאצלי אל מקום אחר ומרחוק תאכלו בלחמי היא קבלת תוכחתי וגו'. ובהפך זה אשת כסילות, אמת הוא שעושה הוראות והמיות כאלו רוצה לדבר בפרסום ובקול רם על גפי מרומי קרת, אך בבוא לידי כך לקרוא לעוברי דרך, היא אומרת מי פתי יסור הנה וחסר לב, קוראה לפתי וחסר לב שיקרבו מאד אליה, ויהיה סמוך פה אל פה לדבר בסוד. ואמרה לו, לכסות קלונה לתת טעם אל רצותה לדבר בסוד, שהוא לפי שמים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, שהדבר שהוא בהעלם והסתר ודרך גנבה יש בו יותר נעימות ומתיקות. והוא לא ידע כי אין הענין כן, ולא זו היא הסבה לדבר בדרך מחבואים, אלא להיות כי רפאים שם, לאשר יש בדבריה סבה שיגרום היות שם בהכרח רפאים והרוגים. לפיכך בעמקי שאול קרואיה, הקרואים ממנה תסתירם ותחביאם בעמקי שאול לדבר בהסתר גדול, כי לא ידוברו דברים אלו כשיוכלו להשמע, כמאמר דוד ע"ה - הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע (תהלים נט ח), ירצה יביעו וידברו דברי חרבות והריגה לפי שאין שם מי שישמע. מה שאין כן החכמה שאדרבה תרחיקם להרים קולה, והוא דברי המשורר ע"ה - לכו בנים שמעו לי, איני קורא אתכם תבואו אלי לשמוע לי מקרוב אלא לכו מאצלי ורחקו עצמכם ומשם שמעו, יען מה שאני אלמד אתכם אינו אלא יראת שמים שהוא עצם השלמות, ואיך לא אקרא בקול גדול:

ובאר הלמוד מה הוא, מי האיש החפץ חיים וגו', שהרוצה יהיו לו חיים ושיאריכו ימיו, וזה לא לתכלית התענוגים במעדני העולם אלא כדי לראות טוב, הנה הדרך לבא לזה הוא שמירת הלשון מכל מה שלא יאות, כי מות וחיים ביד הלשון: ונאמר, כי כאשר נחפש ונחקור על הדבור מאיזה צד יקרא רע ובלתי נאות, נמצאו מגונה ומרוחק מא' מג' פנים - הא' מפני שהוא רע מצד עצמו, מבלי יזיק או יהיה נגד זולתו כלום, כעין הדבור היתר לבלי צורך הנקרא בשם דברים בטלים, כי המעט ממנו הוא המשובח, כאשר גזר החכם ע"ה באמרו - בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג), יאמר כי עם היות המעלה תלויה באמצע ושתי הקצוות מהחסרון או היתרון לא יאותו, מ"מ לפעמים הקצה האחד הוא השלם והטוב, ולפעמים הקצה ההפכי לו. כי הנה בכל מה שהוא עצב, דהיינו ההתעסק בפעולות עבודתו ית', בזה ראוי יהיה שם יתרון ולא תסתפק באמצע ממנו. ואולם בדבור השפתים שאינה אלא שיחה קלה, יהיה אך למחסור, צריך שימצא בו הקצה האחרון של החסרון, כי מעוטו יפה אף נעים ורבויו מגונה מצד עצמו. וכ"ש הדבור אשר יהיה בו נבול פה, שמטמא שפתיו בדבור נמאס, כאותה שאמרו (שבת לג א) הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו': ובפרק שור שנגח (לח ב), אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה, דאלו בכירה דקאמרה מאב אמר ליה הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט), מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהו, צעירה דאמרה בן עמי א"ל הקב"ה למשה (שם יט) וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם כלל דאפילו אנגריא לא תעביד בהו. ודברים אלו נתקשו בעיני, כי הוא אמר שהקב"ה נותן שכר על שיחה נאה, דהיינו שעושה עמו איזה הטבה בשכר דבורו הנאה, מה שלא היה עושה מבלי זכות השיחה נאה, והראיה שמביא מבני עמון שצוה דלא ליעבד בהו אנגריא נראה שאינה ראיה, כי מה שצוה על מואב אנגריא עביד בהו היינו משום פריצות הלשון שדברה, וא"כ לעמון שלא היה שם לשון פריצות אין מקום כלל לענין האנגריא, ונמצא שאין כאן שום שכר על השיחה הנאה. תדע שגם על עשו אמר אל תתגרו בם, דמשמע כלל ואפילו אנגריא לא תעבדו בהו, והרי אין שם שכר שיחה נאה. הא למה זה דומה לשני אנשים שנכנסו לבית גנזי המלך, והא' גנב משם אבן יקרה והאחר מאומה לא הביא בידו, עם שהיה יכול לגנוב, וצוה המלך לתלות את הגנב, האם נאמר שהמלך רצה לתת שכר לאחר על נאמנותו שלא גנב וצוה שלא יתלוהו על עץ כאשר עשה לאחר, הזה יקרא שכר, הרי בלאו הכי אין לו משפט מות כי למה יומת מה עשה. ואם נרצה לתרץ זה במה שכתבו התוס' בגמ' באמרם מואבים עצמם לא כ"ש, וא"ת תינח (אדומים) [מואב אדומי] ועמון מאי איכא למימר, ויש לומר דאיצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרין דאנגריא היו עושין שלא ברשות וכו', דכיון דמסתמא האנגריא הותר שלא ברשות היה השכר לבני עמון מה שנאסרה אצלם. אכתי קשה לי על דברי התוספת, דאם שלא ברשות היה עושה האנגריא מה הוא העונש שנתן לבכירה על פריצות לשונה דקאמרה מאב שיעשו בבניה אנגריא, דמשמע דזה גרמו לה, והא בלאו הכי היו עושים אנגריא שלא ברשות. ואפשר לי לומר, כי אין ספק ששתי האחיות בשמות אלו נתכוונו שישאר הרושם נכר בהם היות הבנים נולדים מאביהן, אלא שהראשונה נתפרצה לבארו בפירוש בלי שום פקפוק, והצעירה אמרה ברמז בן עמי, בן מי שהיה עמי תמיד כדפירש בב"ר (נא יד), דהיינו האב דמקדמת דנא היה אצלה תמיד בבית אחד. ופשיטא שדבר כזה לא ימלט מהגנות, כי מה שהוא מכוער ראוי להעלימו ולאבד זכרו לחלוטין, לא יעלה על לב לעולם. ולפי זה היה ראוי לתת לצעירה עונש כמו הבכירה, כיון שסוף סוף יש בדבור זה כוונת הודעת המעשה הרע ההוא, כמו שנתכוונה גם הבכירה. אבל מ"מ להיותה שיחה נאה נאמר על צד היופי והנאות ולא בלשון פריצות, רצה הקב"ה שיהיה לה שכר ע"ז, שלא תכנס בכלל עונש. הכוונה למען השרישו בלבנו מדת טובו יתב', וכמה ערב לפניו הדבור הנאה, כדי שנתרחק מהמנוול וכעור להיותו נמאס ונתעב בעצמו, משפיל מעלת ושלמות הלשון אשר ראוי לשמרה בטהרה ולא לטמאה: והלא תסמר בשר הרואה דבריהם ז"ל בפ"ב דשבת (לג א), בעון נבלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (ישעיה ט טז). דאיכא למידק מנא ליה דעונשים אלו הם בעון נבלות הפה, הרי הכתוב אומר כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, וא"כ נאמר דבשביל כל אלו העונות הם שהם חנפים ומרעים ודובר נבלה, ולא בעון נבלת הפה בלבד:

ואפשר לומר כי הם ז"ל הרגישו בכתוב אריכות, כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, יקצר ויאמר כלו חנף ומרע ודובר נבלה. ומה גם שמלת פה מיותרת, כי ודאי הפה הוא הדובר, ולא היל"ל אלא וכלו דובר נבלה. וע"ז פירשו כי הורה לנו הכתוב שעון נבלות הפה גורם שכל הסבות אשר מהם יסובב הטוב או הפכו לאדם, כולם יהיו שוים לרעה, והם הבחירה והטבע וההשגחה. אם הבחירה, צרות רבות וגזרות מתחדשות, שאויבינו הצרים אותנו יחדשו בבחירתם גזרות וצרות רעות. ואם הטבע, כי הבחורים אשר כפי הטבע מוכנים לחיות הרבה, יתהפך הטבע נגדם וימותו בקצרות שנים. ואם ההשגחה, במקום היותו הוא ית' קרוב ומשגיח לשמוע צעקת היתומים והאלמנות, עכשיו יהיו צועקים ואינם נענים. והוא למד מהכתוב על כן על בחוריו לא ישמח וגו' ובאר הסבה כי כלו חנף וגו', ירצה כי מדרך החנפים להרע, שרוצים להחניף ולרמות הבריות בדבריהם, הם משתדלים להורות הקדושה מבחוץ להעלים רמאותם בדברים טהורים וטובים למען יחזיקום לברי לבב, ואלו היה מרשעתם בנבלות הפה, כי עם היות כלו חנף ומרע והיה להם לפי זה להזהר מלדבר נבלה, מ"מ הוטבעו כל כך בעון זה של נבלות הפה עד שכל פה דובר נבלה, אעפ"י שירצו שלא לדבר בעבור חנופה להרע, לא יוכלו, כי הפה הוא מאליו דובר הנבלה. ע"ד מחזיקינא טיבותא לרישאי דכי מטי למודים וכו' (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד). יש דברים אחרים נכנסין באופן זה הראשון מהדבור המגונה מצד עצמו. האופן השני הוא הנקרא לשון הרע, שם כולל יקובץ בו כל אשר ידובר נגד רעהו, אשר יזיק לו בלשונו אם בכבודו ואם בממונו ואם בגופו, בין בדברי שקר בין בדברי אמת, וכל מגמתו להטיל מום בחברו ולהתכבד בקלונו. ועל כת זו אמר המשורר ע"ה - ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה, תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ טז כא). הוכיח במישור לאיש הרשע אשר ידע גנותו של לשון הרע, שהוא עצמו מפרסם ומכריז כמה וכמה רעה מדה זו ומכריז להכריתה בלשונו ולגנותה, ועכ"ז הוא אוחז בה ולא ירפנה, וזה הוא פיך שלחת ברעה, הנה אתה שלחת פיך ואמרת נאצות גדולות בענין הרעה הנאמרת מזה על זה, ובי"ת ברעה הוא ממש מעין שתו בשמים פיהם (תהלים עג ט). ולשונך תצמיד ותפחיד המרמה, והנך נאה דורש ואינך נאה מקיים, כי אתה אדרבא אזלת בתר איפכא, תשב באחיך תדבר באמור עליו לה"ר, ובבן אמך תתן דופי ומחפה עליו דברים אשר לא כן, ואולי לא נמצאו בו, וכל כוונתך להבאישו ולמעט כבודו בעיני הבריות, ולכן גלית מסתורין שלו, בין באמת בין בשקר. ואני לא כן אנכי עמדי, כי הנה באמת אלה עשית והחרשתי, אלה הדברים אשר אתה מיחס ומעמיס על אחיך ובבן אמך, אתה הוא שעשית אותם, ועכ"ז החרשתי ולא פרסמתי אותם לשום אדם, ואתה חשבת ודמית אהיה כמוך הולך רכיל ומגלה מומים, כאשר דברת ונתת דופי על בן אמך. אבל אני נזהר מזה, ואשמור צווי רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה, ובמקום פרסום חטאיך ומומיך פי אמלא תוכחות לך להשיבך אל הדרך הטובה. ולא אדבר לך בעיני אנשים אחרים שתתבייש, אלא אערכה לעיניך, שלא יהיו שם אלא עיניך רואות ואין לזרים אתך, למען לא אכשל בעון לשון הרע:

ומכאן יש מקום התבוננות על תפארתן של צדיקים יוסף ע"ה, איך יצאה מתחת לשונו דבר רעה על אחיו בהביאו אותה אל אביו, כי עם היותו בן י"ז שנה, כבר נקרא בן זקונים שקנה חכמה ולא תאונה אליו רעה כזאת לספר לשון הרע. ויראה לי כי הכתוב מצילו מתרעומת זה באמרו יוסף בן י"ז שנה וקרי ליה נער, מלבד דיוקים אחרים אשר בפסוק. ולפי דרכנו יאמר כנותן התנצלות ליוסף ע"ה על מה שספר לאביו מדבת אחיו, כי כוונתו היתה לשמים להצילם מן החטא ולהשיבם למוטב, ולא בא לידי מדה זו אלא אחר ההכרח הגמור שלא ראה להם שום תקנה אחרת. כי הנה הוא מתחלה עשה כל מאמצי כחו לבל תגיע שום ידיעה מזה לאביו ע"ה, אלא להיותו בן י"ז שנה, שכבר הם שנים כדאים ומספיקים לשיוכל להוכיח ולהישיר זולתו במה שיאות, ומה גם באשר היה זקן שקנה חכמה, ולפיכך הוא היה רועה את אחיו, מנהיג ומדריך אותם אל הדרך הישרה בנועם תוכחותיו על מה שהיו עושים. ולא היה זה בבית, מקום שיוכלו הדברים להשמע ולהגיע לאביו הזקן, אלא בצאן, במקום מרעה הצאן בשדה בינו לבינם, כאשר המתיק סוד יעקב ע"ה עם נשיו השדה אל צאנו, והיה זה ע"ד שאמר דוד ע"ה אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ כא). ולא היה מועיל כלום, כי במקום קבלת תוכחותיו בסבר פנים יפות בתקון עותתם, אדרבא היה לבוז בעיניהם בהיותו אתם ואצלם בגדר נער ינוקא פתיא, שאפי' בני בלהה ובני זלפה היו מזלזלים בו וקורים אותו נער ובער, וכ"ש בני הגבירות, באופן שלא היו מקבלים ממנו תוכחות מוסר. ע"כ גמר אומר להודיע הדברים אל אביהם למען יוכיחם ויחזירם למוטב, כי ממנו (שהיה אב שלהם ומוראו עליהם שלכן אמר אל אביהם ולא אל אביו) יקבלו תוכחותיו ואל ישובו לכסלה: וא"כ אין כאן לשון הרע אלא כוונה רצויה, כעין לוכיחנהו מר להני דבי ריש גלותא וכו' (שבת נה א):

האופן השלישי הוא, מה שיעבור מכל זה ויערב אל לבו לשלוח יד לשונו המזוהמת למה שנוגע אליו ית' ולהטיח דברים נגדו באיזה אופן שיהיה. ע"ד שאמר דוד ע"ה שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ (תהלים עג ט), כאלו יתפלא איך אפשר לצייר התפקרו כל כך עד ששתו פיהם בשמים ממעל וידברו באלהים, בהיות לשונם נמבזה ושפלה היא מתהלכת בארץ משוקעת בתכלית המטה, ועכ"ז לא תביט אל שפלותה, ותעיז מצחה לשים פה באשר הוא תכלית העליונות בלי ציור יתברך שמו:

וכמה פער פיו לבלי חק בענינים אלו, מחמת צערו המדוכא, איוב, כנראה מכל ויכוחיו אשר הוכיחוהו חבריו. ויש מקום עיון בענין זה ממה שנאמר בסופו - ויאמר ה' אל אליפז חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, ועתה קחו לכם שבעה פרים וגו' והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מב ז ח). והוא דבר זר, כי כפי הנראה מכל הויכוחים הם בקשו תמיד להצדיק דיני שמים, כאשר אמר בלדד - האל יעות משפט וגו' (שם ח ג), וצופר - החקר אליה תמצא וגו' (שם יא ז), ואליפז - האנוש מאלוה יצדק וגו' (שם ד יז), וכיוצא בזה בכל דבריהם. ואיוב אדרבא פיו מלא תוכחות לומר - חי אל הסיר משפטי וגו' (שם כז ב), וכאלה רבות כפירות מפורסמות, ואיך א"כ אמר לאליפז כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועוד אמרו כי אם פניו אשא, הוא לשון מגומגם, שהוא תנאי בלי גזרה, ויותר היה צודק לומר כי פניו אשא. ועוד מה טעם באלו העולות. ולמה חזר לומר כי לא דברתם אלי נכונה. ולדעתי זה תלוי במה שאמר למעלה - וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו, ויחר אף אליהוא וגו' באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב (שם לב א ג). והבאור הוא כי הנה כל הויכוחים שעברו היו, שאיוב אמר היותו צדיק והיסורין באו עליו על צד העול ושלא כדין, או שאין ה' משגיח, וכפירות כיוצא באלה, והם היו משיבים כי השית"ב משגיח ודיניו אמת ואינו מעניש הצדיק, כאמרו - זכר נא מי הוא נקי אבד (שם ד ז), וע"כ ראוי לשפוט שהוא רשע ולפיכך מענישו, ואם הוא מחזיק עצמו לצדיק אינו כן באמת כי אין אדם רואה חובה לעצמו. והנה אם דברים אלו היו נאמרים ביושר ובאמונה עם הסכמת כוונת לבם, בהיות הפה והלב שוים, ודאי היו מתמידים לעולם ולא ישתקו מפני כל כיון שהדבר חזק בלבם. אמנם יראה שדברים אלו לא היו אלא מן השפה ולחוץ ולבם לא נכון עמם שוה לפיהם, ולא היו מדברים כן אלא להפיס דעת איוב ולהשקיטו מדאגת לבו, כי יצטער מאד בהיות לו יסורין על לא חמס בכפיו. ולכן אחרי אשר האריכו הדברים, כיון שלא היו מיוסדים על אדני מחשבתם, לא ייכלו להתמיד בהם, וסוד לבם לא יוכלו עוד הצפינו, ואם לא גילהו בפירוש הורו עליו בשתיקה שהיא כהודאה. וכבר רמזה להם איוב שהבין כן מדבריהם, כי אחר המענה השלישי שכבר ענו שלשתם אליפז בלדד וצופר אמר להם - כדעתכם ידעתי גם אני לא נופל אנכי מכם, ירצה כפי הדעת והסברא שלכם גם אני ידעתי כי כלנו שוים בדעות ובאמונות, ובענין זה איני נופל מכם, אך ההבדל אשר בינותינו הוא בדברים. כי אולם אני אדבר, גם בדבור חיצוני, ולא דבור מן השפה ולחוץ בלי רצון וחפץ פנימי, אלא והוכח אל אל אחפוץ אנכי רוצה וחפץ בויכוחים שאדבר אל אל, אבל אתם בהפך זה, כי מה שאתם טופלים הוא שקר, שתוציאו מפיכם מבלי גמר הלב, ומי יתן החרש תחרישון וגו' הלאל תדברו עולה ולו תדברו רמיה וגו' (איוב יג ב ו). הרי מבואר כי איוב היה מוכיח על פניהם היותם שקרנים, ושכל דבריהם דברי מרמה ותוך ובלתי מכוונים לדעת לבם, וזה סבב שלא עצרו כח להתמיד בויכוחים, כיון שהיה במקרה ולפנים:

וזה הבין גם כן אליהוא בחכמתו, ומופת שתיקותם הוכיח לו הענין, ואז חרה אפו בכלם, על איוב לפי שהצדיק את נפשו יותר מה', או מסבת ה' שהיה מאמין היותו מוכרח, ובשלשת רעיו חרה אפו על ראותו בהם שני דברים הפכיים. כי לפי האמת לא מצאו ולא השיגו שום מענה ותשובה, כי גם הם היו מסכימים בדעת איוב שהוא צדיק ולא מצאו סבה ליסורין מצדו, ועכ"ז היו מרשיעים את איוב בפיהם הפך מחשבתם ואומרים לו שהוא רשע. ואמר, שעם שהבין כל זה אליהוא מדבריהם, מ"מ חכה להם לנהוג בם כבוד ולא הוכיחם, כי הם זקנים ממנו. אבל עתה שראה אין מענה בפיהם, שאפי' בפה בלבד בלי מחשבת הלב לא ענו כאשר עד עתה, מיד התחיל הוא לדבר - אמרתי ימים ידברו, ראוי הוא שהזקנים באים בימים ידברו, אך בתנאי שידברו בפיהם עם הסכמת הלב והרוח, וזה הוא אכן רוח היא באנוש וגו', אבל הוחלתי לדבריכם ואבין ואתבונן עדיכם (שם לב ז יב), וראיתי שאין לאיוב מוכיח ומייסר שיהיה עונה אמריו מהם ממש, שיהיו הדברים מפנימיותיכם ותוכיות לבכם, כי לא כן היו אלא בפה בלבד. אמנם אנכי לא כן אעשה לדבר אחד בפה ואחד בלב, כי יושר לבי אמרי (שם לג ב), מה שיהיו אמרי הם יושר לבי ומחשבתי וגו'. באופן שדברי חברי איוב לא היו מסכימים עם מחשבתם:

והוא דברי ה' לאליפז, הן אמת כי איוב חטא בדבריו שדבר עלי סרה, אך אמנם דבר מה שהבין ומה שהשיג בדעתו והיה הלשון שליח הלב, ובזה הוא דבור נכון בלי שקר ומרמה כשהוא מכוון עם הלב. אבל בך ובשני רעיך חרה אפי, כי מה שדברת בעבורי להצדיקני, לא היתה אמרתכם נכונה בדעת לבכם כאשר היה דבור איוב עבדי. ונמצא בזה כי שתים רעות עשיתם, הא' בפיכם אשר דבר שוא וכזב, והב' המחשבה הרעה מהדעות הנפסדות שהייתם מאמינים באיוב. ולכן צריך שתעשו שני תיקונים, הא' שתקחו שבעה פרים ושבעה אילים, והב' שתלכו אל איוב וזה כי הפרים והאילים תעלו עולה הבאה על הרהור הלב לכפר על מחשבתכם הרעה, ואיוב עבדי יתפלל עליכם על הדבור שלא היה נכון בלב. ושמא תאמרו אי חשיב איוב כולי האי למה לנו לכל זה, נלך לאיוב והוא יתפלל עלינו על שתיהן. לזה אמר כי לא יספיק הוא לכל, כי אם פניו אשא, אם יספיק הוא לשאשא פניו, הוא בלבד לבלתי אעשה לכם נבלה על עון הדבור שלא דברתם נכונה כמוהו, וכיון שהוא בענין זה צדיק מכם איישר חיליה להתפלל עליכם על דבר שהוא נקי ממנו. אבל בענין המחשבה רעה, כמוהו כמוכם שוים בדעות הנפסדות, והלואי יספיק לעצמו וכ"ש לאחרים, ואולם הוא נתכפר לפי שאין אדם נתפס על צערו וטעמים אחרים. ויצא מזה כמה וכמה יפגום האדם בדברו עתק כלפי מעלה חלילה:

ועל שלשת סוגי החלקים הרעים האלה אשר בלשון הרע יתבאר מאמרנו. כי ראוי להתעורר במה שהרגיש בכתוב ששאל מ"ד, ומה הכוונה בדמיונות אלו, ולמה הוצרכו שתי החומות ושתהיה א' של עצם וא' של בשר. ונראה כי להעירנו על ההזהר מליפול ברשת שום א' ממיני הלשון הרע שאמרנו, המציאו ז"ל במתק לשונם, כי הוא יתב' בחכמתו הנפלאה הטביע בנו אופני השמירה, כאלו יכריזו ויאמרו המלט על נפשך ואל תלכד בפח יוקשים אלו. כי הרגיש בכתוב, כיון שהתחיל לומר הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, למה אחר כך הסב פני דבורו אל הלשון בלבד ולא הזכיר השפת שקר. ומלת לך למה באה כפולה, ולא כלל הכל יחד מה יתן ומה יוסיף לך. ופירשו בזה כי נתכוון להמציא דברים לא יתייחסו אלא אל הלשון בלבד שאינם בשפתים, והוא כאלו השית"ב ידבר עם הלשון כמתמיה ומתפלא עליו, כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל. הנה כי ידעתיך מוטבעת בעזות פנים עד כי יערב אל לבך לדבר גדולות אפי' נגד בוראך כי שתו בשמים פיהם, על כן למען השפיל זדון לבך ולהכניעך עשיתיך מוטל למטה ולא זקוף כשאר האברים, כי בזה יש לך להסתכל איך לשון מוטל ומושכב שפל האיברים ירום ראש ויקום לדבר על המתנשא לכל לראש. וגם למען תשמרנה בטהרה בדבור נאה ולא תהיה מטונפת בטומאת דברי נבלה, עשיתי שתהיה בפנים מעוטפת בכסוי חיצוני, כדרך כל דבר נחמד, שהרוצה לשמרו מטנוף עושה לו מכסה מבחוץ. ולמען לא תצא להזיק הבריות בלשון הרע על חבריך, אשר הוא בא משני פנים או בשקר או באמת, לכן אסרתיך במאסר והפקדתיך בשתי חומות כדרך שעושים לאריות ולחיות רעות. והיתה הא' של עצם בעבור הלשון הרע של כזב שתראה קשיו וחזקו כברזל, וא' של בשר בעבור הלשון הרע שהוא אמת, כי עם שמצד היותו אמת יהיה קל ורך כבשר מ"מ הוא עומד כחומה לפניו להכחידו תחת לשונו, לבלתי יגיע הפסד או היזק לחברו בעבורו. וא"כ מה היה צריך ליתן לך להוסיף לך יותר לשמרך מכל רע:

וכבר היה משבח על זה החושק הנאמן את חשוקתו באמרו - שניך כעדר הקצובות וגו' כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה וגו' (שה"ש ד ב). אמר כי שתי החומות האלה עשו כוונת בוראם ולא שנו את תפקידם, כי היו השנים כעדר הקצובות, סומכות זו לזו בלי חסרון, שלא יצא דבור רע, ונלוה עמם השפתים, עד שהיה מדברך נאה ראוי והגון. ובהפך זה אמר המשורר ע"ה יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו וגו' (תהלים יב ד), ירצה בדין הוא שהוא יתב' יכרית ויעניש כל השפתים החלקות, יען לא עשו המוטל עליהם מהשמירה ללשון, שהרי הלשון היא מדברת גדולות. ואומרים הרשעים כי ירצו עכ"פ להגביר בלשונם כחפצם ומי יעכב, האם השפתים שנתנו לחומה אליה לשמרה, הלא שפתינו הם אתנו, נגררים אחרינו ואנו שולטים על השפתים, לא השפתים עלינו, ומי אדון לנו. ונמצא כי הוא ית' עשה מצדו כל הגדר האפשרי, ועכ"ז לא הועיל כלום, כי פשתה הצרעת בכלן ואין איש נצול מהם בין רב למעט. אשר בלי ספק צריך תקון מופלג ליישר זה המעוות:

ונחתום הדבור במה שבא בירושלמי דיציאות השבת, תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בא"י ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקדש וקורא את שמע בבקר ובערב, מובטח לו שהוא בן חיי העוה"ב. ונפרש בכוונתם ז"ל כי שתים רעות גדולות ונמרצות נמצאות באברי הפה, נמשכות משתי תנועות הפכיות ונגדיות זו לזו, אחת בהכנסה ואחת בהוצאה. רמזם שלמה המלך ע"ה באמרו - שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), כי צרת הפה היא ממה שהאדם מכניס לתוך פיו אכילה ושתיה אשר לא כדת האלהית והטבעית, וצרות הלשון היא מה שמוציא לחוץ בדבור אסור ובלתי נאות. ומי ששומר עצמו מאלה הב' דברים, כבר הוא שומר נפשו מצרות צרורות, כי ינצל מפח יוקשים רבים בהם נלכדים בני האדם. אם מסבת רבוי המאכלים לאוכלים למעדנים, נודע כמה לו עונות וחטאות לאדם הנמשך אחר הבלענות ומתענג באכילה ושתיה למלאת תאותו הבהמית, כי בזה נמשל כבהמות נדמו אשר לא יביט כ"א אל מלוי הכרס, מבלי פנות אל מה שיאות להשלמת הנפש ואשרה באותו המאכל, אם הוא על הקו השוה, ולהתחזק בבריאות לעבודת בוראו:

ואולי לזה אמר החכם ע"ה - כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש אל תמלא (קהלת ו ז), ומובנו אצלי עם מה שצוה משה רבינו ע"ה באמרו - רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב כג). וראוי לשית לב בטעם התחזקות זה ובמלת רק. וגם אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר נראה מיותר, כי כיון שאמר שלא יאכל הדם ונתן הטעם להיות הדם הוא הנפש, ממילא הוא משמע שאינו רוצה שיאכל הנפש עם הבשר. אמנם ירצה כי כיון שהמזון הוא סבת חיי האדם, שהיא העמדת וקיום הרכבת ושותפת הנפש הרוחנית עם הגוף החמרי, נמצא אם כן שבצד מה נאמר היות שני חלקים אלו אוכלים יחד מאותו המזון, ואיך יצדק זה אצל הנפש בהיותה רוחנית והמזון גשמי. אלא שיש במאכל שתי בחינות, הא' עצמות הדבר הנאכל שהוא גשמי וחמרי וממנו נזון הגוף, והב' הכוונה המעולה לשמור את מצות ה' במאכל, והוא אם לבלתי הרבות בתענוג המאכל ואם להזהר שלא יהיה בו צד אסור:

ומזה הצד נזונית הנפש ומעמידה את הגוף באמצעות המאכל, ונמצאת הנפש היא העיקר ואגבה הגוף:

ולכאורה לפי הטבע יראה כי הדם בהיותו תמצית ומיטב הגוף, הנה הרוצה להיות חזק האברים ובריא אולם יאכל ממנו, כי לשלמות איכותו יחזיק ויאמץ כח האדם, כדרך כל אבר מחזיק אבר. ע"כ אמר כי אצלנו העם הנבחר, אשר אין אנו מתנהגים ע"פ הטבע כ"א על כל מוצא פי ה', הדבר הוא להפך, כי אדרבה רק חזק לבלתי אכול הדם, באופן זה בלבד תהיה חזק ואמץ כח בעבור המניעה מאכול הדם, כי הוא ית' מונע אותך מלאכלו לאשר הדם הוא הנפש. אך השמר לך לעשות באופן שלא תאכל הנפש עם הבשר, שלא יהיה עיקר האכילה להנאת בשרך מה שימתק לגוף, שאז תאכל הנפש כטפלה עם הבשר הפך האמור. ואילו היית אוכל הדם נגד רצונו ית', אז תאכל הנפש עם הבשר, לא תהיה הנפש שלך אוכלת ונזונת לעיקר ועמה לטפלה הבשר שלך ממאכל זה, כי אדרבה הגוף הוא נהנה ממנו לעיקר ותשאר הנפש טפלה, ואיך יחזק הגוף כשאין לנפש כדי שבעה. הוא שאמר שלמה המלך ע"ה כל עמל אדם לפיהו, כל היגיעה והטורח והלאות הבא לאדם בחסרון כח ויתרון הצרות, הלא הוא בעבור פיהו, מה שימלא פיהו כל מאכל אשר יאכל, ומאכל זה הוא מאותם שהנפש אינה מתמלאה ג"כ ממנו בחברת הגוף, על בלתי היותו מכוון לשמים אלא למעדני הגוף, זה ודאי יביא לו עמל ויגיעה רבה. וא"כ כששומר פיו מאכילות אלו שומר נפשו מצרות:

וגם בשמירת הלשון הוא מבואר מכל אשר אמרנו, כמה יצטרך האדם להיות זהיר וזריז בה לבלתי עזוב אותה לדבר כאחת הנבלות, כל אשר תחפוץ להטיב או להרע לו ולאחרים. ומאמר דוד המלך ע"ה קיים זה באופן מתחלף ממה שפירשנו למעלה באמרו - אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' (תהלים לט ב), יאמר מריש הוה אמינא והייתי סבור שעם היות יש מקום להיות חוטא באחד משני ענינים בדבור או במעשה, הנה העיקר ממה שאני צריך להזהר, הוא מחטא הפעולות יותר מחטא הדבור. וזה הוא אמרתי לכאורה שיש לי לשמור דרכי, הם דרכי המעשים, יותר ממה שאשמור עצמי מחטוא בלשוני ע"י הדבור. כי אין לתת מחסום לפי ולסגור דלתיו תמיד אלא דוקא בעוד רשע לנגדי, שאז ודאי בהתחבר לרשע יהיה קשר הרשע אמיץ מאד ויזיק בהפלגה, אבל בזולת זה לא יתכן להתמיד בשתיקה מכל וכל. כ"א אולי נאלמתי דומיה ואני עושה עצמי כאלם, אני גורם רעה לעצמי, כי החשיתי מטוב, אמנע ממני הטוב אשר ימשך לי מצד הדבור, נמצאתי מרחיק ממני התועלת, וגם אקריב אלי הנזק. כי בהיותי עוצר בקרבי מה שהייתי רוצה לדבר בזה, כאבי נעכר, כי יש לי צער גדול כנודע, ע"ד אמרתי לא אזכרנו והיה בלבי כאש בוער וגו' (ירמיה כ ט), זו היתה סברתי מתחלה. אמנם שבתי וראיתי כי לא כן הדברים, יען מהשתיקה אם אולי ימשך לי איזה צער לעצמי, סוף סוף לא יזיק לאחרים, אבל מדבור הלשון אגרום רעה לי ולאחרים. והוא אמרו - חם לבי בקרבי, יהיה החמימות נוגע אלי, וגם בהגיגי תבער אש לזולתי, כדרך האש הבוערת מחוץ, כשאני דברתי בלשוני מה שלא יאות. וע"כ צריך לומר אדרבה כי יחוייב יותר להשמר מחטא הלשון, ממה שצריך לשמירת הדרכים הפעליים, ובשתי שמירות אלו יקויים הכתוב על מכונו שומר פיו ולשונו. ולזה רמזו במאמר הירושלמי אשר בו, להדריכני במעגלי יושר המדות המעולות האלה, מלבד פשוטן של דברים כדרכם ז"ל במאמריהם. כי באמרם כל הקבוע בא"י ואוכל חוליו בטהרה, ירצו לא לבד כי האיש הנלבב בהיותו בארץ ערבה ושוחה וחסרת כל יצמצם עצמו בפרישות ממעדני המאכלים, אלא אפילו הקבוע בארץ הקדושה זבת חלב ודבש, מקום מוכן לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ועכ"ז מרסן תאותו שאינו אוכל חוליו אלא בטהרה, דהיינו שאוכל בלבד לשובע נפש הרוחניות לעבודת בוראו ולא יתכוון לתענוגי גופו, נמצא בזה שומר פיו כראוי. וכן בענין הלשון, אינו מרבה דברים אלא מדבר בלשון הקודש, כי יכלול בזה קוצר הדבור כנודע מקדושת לשוננו, וגם טהרתו לבלתי הוציא דבר מגונה מפיו, ויהיה עיקר דבורו בק"ש שחרית וערבית שהם דברי קדושה, כי בזה יצדקו יחד פיו ולשונו בשמירה מעולה, איש כזה מובטח היותו מחיי עה"ב. כן יזכנו יתברך לכך, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה