אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש א לשתיקה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש א לשתיקה

חלק ב - דרוש ג לתפלה

עת לחשות דרושים למעלת השתיקה לרסן הלשון בדבורים הבלתי ראויים דרוש ראשון בתרא פרק גט פשוט (קסה א) - א"ר יהודה אמר רב רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל בלשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך, אלא באבק לשון הרע:

החסיד האלהי בעל חובת הלבבות ז"ל, ברצותו להמציא דרך נכונה להביא בם האדם אל הפרישות כפי מה שיאות בחושים הגופניים ובחושים הנראים, כתב בפרק ה' מאותו השער, שיתחיל בראשונה לאסור הלשון ולבלום השפתים עד שתהיה הנעת האבר הכבד שבאברים יותר קלה מהנעת הלשון ולהיות הלשון מהיר בתנועתו וחטאיו רעים מכלם בעבור קלותו וכו'. והמתיק הענין בהמשילו הלשון לשער האוצר, שכשישמור השער יהיה שמור האוצר ומה שיש בו ובהיות השער פתוח יצא מה שאינו חפץ וכו', נמצא אם כן חסימת הלשון ובלימת השפתים סבת שמירה מעולה אל אוצר הגוף לבלתי יחטא ויצא חוץ ממחיצת שלמותו:

ואולי לזה רמז המשורר ע"ה באמרו - אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני (תהלים לט ב ד), אמר כי כשהיה רואה עצמו נרדף מהרשע העצמי, הוא יצרו הרע, ובהיותו לנגדו מבקש להכשילו לבלתי ישמור דרכיו הישרים, הוא לא מצא לזה תקון יותר חזק ובריא ממה שהוא להזהר בשמירת השער, דהיינו הלשון, לבלתי חטוא בה, כי בהמנעו מחטוא בלשון כבר הוא שמור בזה מכל הדרכים, וזה אשמרה דרכי. וכמה זה תהיה שמירה מעולה זו אל הדרכים שלי, מחטוא בלשוני, בהזהר מלחטוא שום חטא בלשוני. ואיך תהיה הזהרה זו, בארו באמרו - אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, שכל עוד שהרשע האויב הזה יהיה לנגדו, שהוא בלי ספק כל ימי חייו, כי בשום זמן לא יתרחק ממנו, לעולם יחסום פיו ויבלמהו מלדבר, כי בזה ודאי יהיו כל דרכיו שמורים ובטוחים. ובאר מתועלת השתיקה באמרו נאלמתי דומיה וגו'. וזה מיוסד לדעתי על מה שאמרו בירושלמי פרק מי שהיה טמא, תני רבי חייא יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים וגם שלמה אמר גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי יז כח), אין צ"ל חכם מחריש. והרגיש מוהרר"י בן חביב זלה"ה, דמאמרו תחלה ק"ו לטפשים יראה שהוא מבואר וצודק יותר בטפשים מבחכמים, ומאמרו בסוף ואצ"ל חכם מחריש משמע שהוא יותר מבורר וצודק בחכמים מבטפשים. והוא ע"ה חלק בין יפה שתיקה לחכם יחשב, וכבר הרגיש הוא בעצמו דוחק הלשון דקאמר וכן שלמה אמר וכו'. ולי אפשר, כי הוא מהמבואר שאין דבורי כל האנשים שוים בנושאיהם, כי כל אחד ידבר במה שמתעסק בענין פרטי מיוחד אליו לפי מלאכתו, שהחכם ידבר בעניני חכמה ודעת, והטפש ההמוני ידבר במילי דעלמא ודברי הבאי. ואין ספק שיותר יצדק בדבורו מי שהוא בעל מלאכת אותו הדבור מזולתו, שאינו מענינו ולא נטה מטבעו אליו. ועתה א"ר חייא כי אפילו החכמים המדברים תמיד בדברי חכמה, תהיה אצלם השתיקה יפה מאד שישתקו מלדבר בדברי חכמתם, כפי הזמן והסבה המתחייבת כן, עם היות החכמה היא מלאכתם הפרטיית, וכ"ש לטפשים, שתאות להם השתיקה מדבר חכמה שאין להם מבוא בה. וכן תמצא ממש לשלמה ע"ה ששמר סדר זה עצמו ללמוד קל וחומר על השתיקה, למי שאינו שייך באותו הדבר ממי שהוא בעל אותה מלאכה. כי אמר גם אויל מחריש, שרצה לומר במלת גם, שאפי' האויל כשיחריש וישתוק מדברי הבאי שהם עסקי דבריו ביחוד יחשב לחכם, ואין צריך לומר לחכם מחריש מדברי בטלה אלא שאין זה מענין החכם וטבעו. ואם כן יש כל כך צורך והכרח בשתיקה זו, כי לא בלבד תצדק בדברים הפחותים והרעים, אלא אפי' בדברים הטובים והמעולים תאות כפי מה שיגרום העת והזמן. והוא מה שאמר דוד ע"ה נאלמתי דומיה החשיתי מטוב, מצאתי כל כך תועלת בשתיקה עד שנדבקתי בה בדרך כלל לכל הדברים ונשתתקתי ונאלמתי. לא מבעיא מלדבר במילי דעלמא הרעים אשר להם דומיה תהלה מטבעם, אלא גם החשיתי מטוב, ממה שהוא טוב ונאות כפי מה שיצטרך. ונמשך על ידי השתיקה זו שכאבי נעכר, הכאב והצער והצרה הבאה אלי לסבת הדבור, הוא נעכר כלה ואבד שאני נצול ממנה בעבור השתיקה. מה שהוא להפך כשאיני מרגיל לשוני לדבר, כי אני גורם רעה לעצמי ולזולתי. וזהו חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, כשאני מדבר בלשוני, כי ממנה תוצאות הקטטות והמריבות בערה בה אש המלחמה מנפש ועד בשר תכלה, וכל רעות שבעולם באות בסיבתה:

ואחשוב להבין כוונה זאת בדברי רב ע"ה במאמרנו כאשר נדייק בו, שלא מצאנו שום סדר מדרגות בחלוקות אלו לא מלמעלה למטה ולא בהפך. כי אם רצה להיות מוסיף והולך, היל"ל מעוט בעריות ורוב בגזל והכל בלשון הרע, ואם כוונתו להיות פוחת והולך יתחיל מהכל ויסיים במעוט. ואגב ארחין נעמוד על דקדוק קטן, ואם הוא חלוש, למה בחלוקות הכל הוסיף אות הה"א, מה שלא בא בחלוקות רוב ומעוט שלא אמר הרוב והמעוט:

אבל ירצה לדעתי כי להיות האהבות ג' כנודע, ואהבת הטוב היא המקווה לאדם שלמות והצלחת נפשו אבל אהבת הערב והמועיל כשיהיה נמשך אחריהם גורמים אבדנו. לכן אמר כי משתי אהבות אלו, רוב בני אדם נכשלים באהבת המועיל ולפיכך לא ינצלו מגזל ומעוטן נכשלין בערב והיינו בעריות. אמנם דע לך כי הכל כאשר לכל, כלומר בין גזל בין עריות, וכל מיני מדות רעות פחותות ומגונות אחרות, כלן נקבצו ונמצאו בלשון הרע וממנו נתהוו. וכאותה שאמרו פרק יש בערכין (טו ב) אמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונותיו עד לשמים. ותניא דבי ר' ישמעאל כל המספר לה"ר מגדיל עונות כנגד שלשה עבירות, ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים כו', הרי דכלהו גופי עבירה איתנהו בלשון הרע. ולפיכך אמר רב הכל בלשון הרע, לומר שכל עבירות שבעולם נמצאו בלשון הרע וממנו נמשכים ומתהוים, ופריך לשון הרע סלקא דעתין, דכיון דקאמר שהכל בא ממנו כאלו הוא סבה ליתר הפחיתות, והרי כמה וכמה יש שאינם בעלי לשון הרע עם היות שיש בהם פחיתיות אחרות. והשיב שאינו דוקא על לשון הרע ממש, אלא אבק לה"ר שאין שום אדם ניצול ממנו בכל יום:

ואחרי אשר דבור הלשון הוא אבי אבות הרעות והעבירות כלן, יחוייב לנו לגלות מצפוניו וסתרי מומיו ברבים, למען נוכל לתקן עותתו בכל הדברים אשר הוא משחית בהם. והן אמת, כי בהכנסי לדבר עם מעלתכם בעניני תוכחות מוסר ולהיישיר את העם ולהדריכם במה שצריך תקון, יראה ורעד יבא בי. יען בא אל זכרוני מאמרם ז"ל פ"ק דברכות (ו ב), אמר רבי חלבו א"ר הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב יג). ועם שפשוטן של דברים מובן מעצמו, שהמוכיח אחרים אם יש בו יראת שמים אז ישמעו ויקבלו דברי תוכחתו, שכשיאמר טול קיסם מבין שיניך לא יוכלו להשיבו טול קורה מבין עיניך. מ"מ מדאפקיה בלשון שמיעה, וגם אמרו בלשון הווה ולא אמר לשון עתיד, שהיל"ל ישמעו דבריו או יהיו דבריו נשמעים וכיוצא, אני מבין בכוונתו על הדרך שאמר איוב לחביריו - מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם, הלהוכח מילים תחשובו ולרוח אמרי נואש (איוב ו כו). והוא כי מצאנו מגדולי שבחי המעלות שימצאו במלך משיחנו מהרה יגלה, הוא מאמר הנביא ע"ה - ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע (ישעיה יא ד). כי באמת יקשה, דבשלמא אמרו והכה ארץ בשבט פיו וכו' ניחא, שהוא ענין נסיי יוצא מחק הטבע האנושי וימצא בסגולה במשיחנו, אבל שישפוט בצדק ויוכיח במישור מאי רבותא בהא, וכי צריכא למימר שלא יעשה עול במשפט הרי מדה זו היא מצויה בהכרח אצל כל אדם בינוני, ובזולתה יקרא איש בליעל רשע מעול וחומץ: אמנם לדעתי ירצה כי התוכחת והיסורין הם שני שמות נרדפים, יורו על שני דברים שונים בענינם. כי התוכחת הוא בפה, ע"י דברים נאמרים בכלי הדבור הפה והלשון והשפתים, שהם דברי כבושין וכיוצא, מגיעים אל לב השומע לא יגעו בגופו כלל. אולם היסורין הם בהפך זה, כי הם נוגעים בעצם ובבשר בגוף המתייסר, ובהכרח יצטרך לזה פעל ממש נעשה בכלי המעשה ואין לדבור גרידא מבוא לזה כלל. ואמר הנביא ע"ה כי מגדולת המלך הקדוש הזה שהוא יהיה בעניניו בהפך מה שהוא בטבע המין האנושי, כי מה שאצל האנשים יצטרך דבור ואמירה יעשהו בפועל ממש בלי שום מוצא שפתים, אין אומר ואין דברים, ומה שיעשה שאר כל האדם בכלי המעשה יעשה אותו בדבור בעלמא. וזה כי הוא ישפוט הדלים לא באמירת הדין ובברור המשפט בפיו, לומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, אלא שהוא בעצמו בכל פעולותיו ובכל מעשיו יעשה תמיד הצדק המוחלט והגמור, וממילא באותו הצדק הנמצא בו יבא לשפוט את זולתו. כי יעשה רושם חזק בלב כל אדם מה שיראו בו מהצדק, ויתרחקו מעשות שום דבר מעוקל, ולא יצטרכו להתקרב למשפט בשביל שום טענה, כי ממנו יראו ונמצא המשפט נעשה מאליו:

כההיא דסוף פרק חזקת (ס א), רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו בני רשות הרבים הוו מעכבי עליה. אתא לקמיה דרבי ינאי, אמר ליה זיל השתא ותא למחר. בלילה שדר קצייה לההוא דידיה. למחר אתא לקמיה, אמר ליה זיל קוץ, אמר ליה הא מר נמי אית ליה, אמר זיל חזי אי קוץ דידי קוץ דידך אי לא קוץ דידי לא תיקוץ את וכו'. ואיכא למידק למה ליה לארוכי כולי האי זיל האידנא ותא למחר, לימא תא למחר, ופשיטא שאם יבא למחר יצטרך ללכת עכשיו. ולמה לא נתן לו שום סבה על מה שמענה דינו, כדאשכחן ברב פפא פ"ק דביצה (ד א) דכי קאמר לאושפיזיכניה כה"ג זיל השתא וכו' קאמר טעמא משום דרב לא מותיב אמורא מי"ט למחר וכו':

וכן באמרו זיל חזי אי קוץ וכו', יאמר בקצור דידי נמי קוץ, וזה יספיק כיון שידע שכבר נקצץ:

ונראה לי כי רבי ינאי ע"ה הבין מזה האיש, שהיה מורה היתר לעצמו לבלתי קצוץ האילן בהיותו סומך על רבי ינאי שגם הוא היה לו אילן כיוצא בזה, תדע שלא באו בני רשות הרבים לתבוע לפניו תביעה זו, אלא הוא הקדים לבא לפני ר' ינאי להציע השאלה בחשבו שיאמר לו שהדין עמו, ושוב לא יוכלו בני רשות הרבים לעכב עליו בפני שום בית דין. וכיון שראה רב ינאי שמעשיו גרמו לזה שיקיים אילנו, היה רוצה שגם ע"י מעשה שלו יתקן האחר עותתו מבלי שיאמר לו כלום. ולכן אמר לו זיל השתא ותא למחר, להורות לו שאין תכלית כוונתו החזרה למחר אלא העיקר המבוקש הוא שילך עתה לחוץ ולא יתעכב כאן, שהוא רומז לו שמההליכה לחוץ תתברר לו שאלתו וישים לב על זה לומר, למה זה ישלחני בלי שום תשובה ויתעכב דיני בלי התנצלות בדבר שהוא בלי ספק פשוט אצלו, והוא מקפיד בפרטות על ההליכה, הלא דבר הוא. ומתוך כך יבין שודאי כוונתו שילך עכשיו לראות מה יצוה רבי ינאי לעשות בשלו, ויעשה כן גם הוא. וכשחזר אליו עדיין עם השאלה חשב שמא כשבא זה לשאול מעיקרא לא ידע כלום מאילנו של רבי ינאי, ולפיכך לא נתן לב על דבריו ללכת לראות מה עשה בשלו, ומפני זה השיב לו מיד זיל קוץ. אך כשאמר לו הא מר נמי אית ליה, אז נכנס בלבו ספק, והוא אחת משתים, אם שזה לא הבין כוונתו ולא הלך לראות מה היה מאילנו של רבי ינאי, ואם שהבין והלך ולא מצאו קצוץ, כי אעפ"י שהוא שלח לקצצו אולי השליח לא עשה שליחותו. ועל כן אמר זיל חזי וכו', למען ישוב להגיד לו שאם לא נקצץ ישוב לשלוח לקוצצו עכ"פ. נמצא א"כ שרבי ינאי היה רוצה להגיד דבר המשפט ע"י מעשה בשל עצמו:

וזה הוא מה שנשתבח בו המלך המשיח, שישפוט בצדק הנמצא בו את הדלים, מבלי שיצטרך לומר להם כלום. גם כשיבא להוכיח לא יוצרך להרבות דברי תוכחות וכבושין, אלא תוכחתו תהיה ע"י היושר אשר ימצא בו, כי כשיראו כל דבריו ביושר ובאמונה ישתדלו להדמות אליו, ולא יצטרכו לשום תוכחות. ובהפך זה היסורין ועונשי הגוף שיצטרכו בהכרח לכלי המעשה, הוא יעשהו ע"י דבור בלבד, כי יכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והוא הוא מאמר איוב מה נמרצו אמרי יושר, כלומר עם היות היושר שעושה האדם הוא דבר נעשה בפעל בלי השמעת קול, כי אין שם הוצאת שום אומר ודברים, מ"מ אמר ע"ד נעימות המשל, שהאמרים היוצאים מן היושר הנמצא באדם הם אמרים נמרצים וחזקים, משמיעים קול גדול כאלו יריעו אף יצריחו ונכנסו דבריהם באזני בני אדם לאמר עשו כמוני:

ומה יוכח הוכח מכם, כמה גדול ועצום הוא התוכחה כשהוא מכם, הבא מצד עצמכם מבלי שום דבור, יהיה הגוף שלכם הוא עצמו מאליו המוכיח מצד המעשים הטובים והישרים הנראים בכם. כי בלאו הכי הלהוכח מילים תחשובו, האם נראה בעיניכם שכדי להוכיח תצטרכו לחשוב מחשבות לחבר דברים ומלין ביופי המליצה למען חקות בלב השומעים כוונת התוכחות. שקר וכזב אתם נוחלים כי באמת לרוח אמרי נואש, להבל ורוח יחשבו האמרים והדבורים הבאים מהנואש, הוא הבלתי מתקשט ביופי המעשים, כי לא יעשו שום רושם בשומעים. ואם כן העיקר המשמיע קול הברה גדולה, הוא פועל היושר והמעלה עצמה. וזו היא כוונת המאמר אשר אנו בו. כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כלומר אף עפ"י שיראת שמים מביאה את האדם לעשות מעשים מעולים אשר הם אלמים דוממים מבלי הוצאת קול והברה, מ"מ דבריו ועניניו הם מעצמם נשמעים, דקלא אית להו כאלו צווחי כי כרוכיא. ובזה יצדק לומר שהאנשים רואים את הנשמע, שהדבר אשר הוא מורגל להשמע בחוש השמע ע"י האוזן עכשיו הם מרגישים אותו בחוש הראות ע"י העין, ועושה רושם כאלו היתה תוכחת מגולה. ודקדק ר' חלבו לומר כל אדם שיש בו יראת שמים, כי בענין התוכחת הבא מכח הלשון וקול דברים אין כל האדם מוכן לזה, כי בהכרח צריך יהיה חכם ויודע ובקי בטוב הדבור, אבל הדברים הנשמעים ע"י המעשים הבאים מחמת יראת שמים יוכללו בזה כל מין אדם המקושט ביראת שמים, חכם יהיה או לא:

והוא מאמר קהלת ע"ה - סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם, יאמר כי המוכיחים ע"י קול ממש, אי אפשר להשמיע כל דבריהם בבת אחת, או שבסוף הדבור יהיה נשמע כל מה שקדם תחלה, כי בהכרח הדברים הם נשמעים זה אחר זה, ראשון ראשון ואחרון אחרון. אמנם יש נושא אשר בסוף הדבר בלבד הוא נשמע כלו לגמרי בבת אחת, והיינו יראת שמים ושמירת המצות. כי עם היות קדמו לאדם כמה הזמנות והכנות לעשות המצות שיצטרכו אליה, הנה כשיבא לגמר המצוה ולתכליתה, היא תכריז בבת אחת כל שלמות הפעל ומה שיצטרך אליו לבא עד תכליתו, ומכריח ומחייב בשתיקה לעשות כמוהו. ולכן אני מייעצך שתשתדל להוכיח ע"י מצות ומעשים טובים, כי זה כל האדם, אופן זה מהשמעת קול הוא מוכן לכל אדם ולא יצטרך לזה חכמה גדולה הבלתי נמצאת אצל כל האנשים. ועוד דרשו כי זה כל האדם, ע"ש: ויצא מכל זה כי עיקר התוכחת תלוי בכשרון המעשים הנמצאים במוכיח, על כן זחלתי ואירא כי עירום אנכי מכל טוב זה וממעשים שולל וריק מכל חכמה וידיעה, ואיך אפתח פי בדברי תוכחות אשר אני צריך להם בכפלים וכפלי כפלים. אך זאת אשיב, כי באמת וישר תוכחת זו לעצמי אני עושה אותה, למען תתעצם יותר ותעשה בי רושם חזק, אני מודיע ברבים הדברים הבלתי מהוגנים הצריכים תקון, כי על ידי זה אתבייש ויחון ה' לשאתעורר לעשות המוטל עלי לעבודתו יתברך, הוא יסייעני על דבר כבוד שמו:

ונאמר כי רב ע"ה במאמרנו הודיענו היות רוב העולם נכשלים בגזל, וכבר הורונו שאין אדם נצול בכל יום מאבק גזל, ודבר ברור הוא כי אין למכשול זה שום תקון אלא בהחזרה ממש, על הדרך שעשו אנשי נינוה שהוכרז להם - וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג ח), כאשר פירשנו בדרושי הימים הנוראים בס"ד יע"ש:

וכמה תצדק גזירה זאת של רוב בגזל, כי יש הרבה מיני גזל. תחלה במה שנמצא בינינו גזל גמור וחמור מקדשי שמים, והוא מעוט ההשקפה בברכות הנהנין אשר עליו נאמר (ברכות לה ב) כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו גוזל לקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו וגו' (משלי כח כד). ואמרו שם, לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א) וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (שם קטו טז), ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ויראה כי הפסוק עצמו מפרש הענין באמרו השמים שמים לה' וגו' לא המתים וגו', לא אמר והארץ נתן לאדם, אלא לבני אדם, הוא שם נאמר על השלמות והצדקות, כאשר הביא בילקוט בתחלת יחזקאל בשם תנא דבי אליהו, בן אדם (יחזקאל ב א), בן אנשים כשרים בן אנשים צדיקים בן גומלי חסדים וכו'. והכוונה שלא נתן ה' את הארץ לכל המין האנושי בכלל שתקרא של כלם בשוה, אלא דוקא לבני אדם, לאותם שהם בני אדם ראוים להקרא בשם זה מצד שלמותם. ובאר ההפרש והטעם למה תהיה לקצתם ולא לכלם, והוא לא המתים יהללו יה וגו', אותם אשר הם נעדרי ההרגש וחסרי ההשכלה כמתים, אינם שמים על לב להלל לה' ממאכל ומשתה ושאר הנאות העולם, ואינם קונים אותו הדבר ע"י הברכה, ולפיכך נשאר לה' והם גוזלים אותו ממנו, כי לא קנאוהו בדמי הברכה. אמנם אנחנו עם תורתו בלבנו הנקובים בשם בני אדם, אנו מברכים להקב"ה על כל דבר ודבר תחלה וסוף, ובזה תשאר הארץ שלנו מקנת כספנו על ידי ברכותינו:

ובדורנו זה מקילים מאד לבלתי הזהר באלו הברכות, ואין מחשיבים הדבר לכלום להתקרב אל חנות מוכרי הפירות ולתת אל פיו אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים בלי שום ברכה, כאלו לא אדונים לאלה חלילה. ובדידי הוה עובדא כי ראיתי א' מחשובי הבעלי בתים שלח ידו ואכל פרי אחד בלי ברכה ראשונה, ושאלתי לו איך תאכל מבלי תברך תחלה, והשיב לי שהורגל כ"כ בזה עד שלא עלה על דעתו לברך. ולפי שעדיין לא השלים לאכול כל הפרי, ברך ברכה ראשונה על הנשאר, ואחר השלים אכילתו היה הולך לדרכו. אמרתי לו תברך ברכה אחרונה, והתחיל לתמוה איך יברך ברכה אחרת, כי הוא מעולם לא ידע ולא שמע שיברכו ברכה אחרונה אלא ברכת המזון אחר הסעודה, והיה בעיניו כנבואה חדשה נוסח ברכת בורא נפשות רבות שאמרתי לו. אוי לאזנים שכך שומעות. וכל זה בא מההרגל הרע לבלתי החשיב לכלום דקדוקי המצות. ומה יעשו הבנים הקטנים, אם הם רואים האבות יאכלו וישתו ושמו יתברך שכחו מלברכו:

ויש עוד מין גזל אחר והוא גנבת דעת הבריות, כענין שאמר לבן ליעקב עליו השלום - מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי וגו' (בראשית לא כו). ואני משער בכוונתו, כי מדרך המבקשים לברוח פתע פתאום, כדי שלא יורגש הדבר כלל קודם היותו הם מרבים באותו זמן להתראות בשוקים וברחובות, למען יחשבו הכל כי הם יושבים שם בטח. ובלי ספק הרוצה לברוח לזמן קרוב, ימנע מכל וכל מלהתעלם או להחבא אפילו רגע אחת, להוציא שום מין חששא מלב הרואים, כי אם ירגישו היותו עושה שום מין שנוי בהתמדת ראות פניו או כיוצא בו מיד יכנסו באיזה חשש, ואולי יעכבוהו המפסידים בהתעלמו. והנה אבינו יעקב ע"ה בהסכימו לברוח מלבן, היה מן הראוי שלא יעשה שום פועל נעלם ונסתר בהחבא כדי שלא יבא לבן לחשוד כלום ויחשוב היותו יושב לבטח עמו. והנה לא כן עשה אלא שלח לקרא לרחל וללאה השדה, כאלו רוצה לשית עצה בנפשו עמהן במסתרים ובמחבואות, ובלי ספק היה זה מבוא גדול לשיקדים לבן להרגיש ויבא להכנס באיזה חשד. ועכ"ז לא חלי ולא מרגיש והיה לבבו שלם כבתחלה, ולא חשש מאומה. וע"ז אמר מה עשית ותגנוב את לבבי, כמתמיה ראה נא איזה פעל פרטי עשית אשר בו גנבת את לבבי שלא ארגיש בבריחתך כדרך הגונבים דעת אחרים, אדרבה עשית להפך, כי לפי דעתך יש לשאול לך למה נחבאת והסתרת עצמך כדי לברוח, כי אדרבה זה היה נותן מקום שלא תוכל לברוח, כי היה מעורר אותי לחשוד בזה ולמנעך, ועכ"ז ותגנוב אותי איסתייעא לך מלתא שגנבת את לבבי, וכ"ש שלא היית צריך כלום, כי למה לא הגדת לי בפירוש ובודאי הייתי משלחך בשמחה. וסוף סוף עתה אפילו לפי שטתך הסכלת עשה, עשית מה שעשית בסכלות ובלי שום השכלה, כי כבר היה מביא לי הפעל שלך בהפך מכוונך, אלא דאסתייעא לך מלתא. נמצא שענין כזה היא גנבה וגזל גמור אלא שאצל יעקב ע"ה אלהים חשבה לטובה ליושר כוונתו, מה שאצל הכל הוא עון פלילי. ונכללה בזה החנופה, בהיות לאדם אחד בפה ואחד בלב ומחשבתו מתחלפת מהוראת הפעל החיצוני:

וזה היה לדעתי אחד מפשעי דור הפלגה, אשר החמיר הוא ית' כ"כ בענשם. כי אמר הכתוב - ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים [וגו'] ויאמרו איש אל רעהו וגו' וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל [וגו'] ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות (בראשית יא א ו). ומבלי האריך בדיוקים אומר בכוונתם, כי הראשונים ז"ל בהרגישם הסתירה הנמצא בדברי רבותינו הקדושים ע"ה, שאצל ישמעאל אמרו (ר"ה טז ב) כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם (בראשית כא יז), שאינו נפרע מן האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא על מה שעתיד לעשות, ואצל בן סורר ומורה אמרו (סנהדרין עא ב) שהוא נדון על שם סופו וכו'. תירצו באחד מן התירוצים, שהבן סורר כבר התחיל לעשות מה שמורה על סופו, וכיון שיש כאן ראשית פעולת זדון נדון ע"ש סופו כאלו נעשתה, משא"כ גבי ישמעאל. והנה האנשים האלה בהשתדלם לעשות הבנין ההוא, עם היות שפרסמו ואמרו בפיהם היות כוונתם טובה, לאהוב הקבוץ פן יפוצו על פני כל הארץ ולעשות להם שם, שאין בכל זה הוראות שום דבר רע, מ"מ בוחן לבות ית' הבין וידע פנימיות מחשבתם, כי כוונתם היתה אחרי תשלום הבנין לכמה רעות נפסדות בארום חז"ל, אלא שלא בארו אותם בפה מלא, באופן שכל מה שאמרו לא היה אלא מן השפה ולחוץ. וזהו ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, שכלם היו מדברים בשפה בלבד ולא בהסכמת לבם, כי בדבור אמרו הבה וגו' ופרסמו באמירתם ונעשה לנו שם פן נפוץ וגו'. אמנם הוא ית' וירד ה' לראות וגו', ירד לסוף דעתם והעמיק בתוכיות מחשבתם לראות את העיר ואת המגדל, ירצה לראות מהותם העצמי ותכלית הכוונה הנפסדת, ואמר ה' שהאמת הוא כי כל דבריהם אלו אינם אלא שפה אחת בחלוף הסכמת מחשבתם שהיא רעה, וראוי להענישם על מה שהם חושבים לעשות בסוף אחר גמר הבנין. וכ"ת הרי אין ה' דן אלא לפי מה שהוא עכשיו, אבל לא כפי מה שיהיה בסוף כאשר למדנו מישמעאל, לזה אמר וזה החלם לעשות, אין המדה ההיא אמורה אלא כעין ישמעאל ממש שלא היתה שם התחלת מעשה, אבל זה החלם לעשות, כבר התחילו לעשות כמו הבן סורר ומורה, כי כעין זה היא ממש התחלת וראשית הפעולה המגונה אשר הם חושבים לאחרונה. ע"כ עתה לא יבצר מהם, לא יהיה נגרע ונחסר מהם מה שיזמו לעשות, היא מחשבתם הרעה. שבענינים אחרים אין המחשבה נחשבת לכלום ועתה לא יהיה כן, אלא יתייסרו עליה כאלו יצאת אל הפעל. וכל זה הוא בכלל גנבת דעת עליונה חלילה:

ונקרא ג"כ גזל מניעת השלום למי שראוי, כדרשתם ז"ל (ברכות ו ב) על גזלת העני בבתיכם (ישעיה ג יד). גם בלתי עשות הדין כראוי קראו הכתוב גנבה, כאמרו שריך סוררים וחברי גנבים [וגו'] יתום לא ישפוטו וגו' (שם א כב). וכמה גופי עבירות אחרות שכלם נקראו בשם גזל:

וצדקו מאד במה שאז"ל (סנהדרין קח א) על דור המבול שלא נחתם דינם אלא על הגזל, עם היות נמצאו בהם עבירות חמורות כי רובם יכנסו תחת סוג זה, אלא שהגזל המפורסם והפשוט מהממון ממש עשה רושם, על הדרך שפירשוהו ז"ל במ"ר (ב"ר לא ה) במאמר האומר - כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו יג), ואיזהו חמס ואיזה גזל א"ר חנינא חמס שוה פרוטה וגזל שאינו שוה פרוטה. וכך היו אנשי המבול עושים היה מוציא קופתו מלאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין. א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה אף אני אעשה עמכם שלא כשורה הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה (איוב ד כו) בלא חכמת התורה. ואולם הרב בעל יפה תואר ז"ל גריס איפכא, חמס פחות משוה פרוטה וגזל שוה פרוטה דהכא חמס כתיב וקאמר א' מהם מוציא קופתו וכו'. וקשה לפי גירסתו אי קאמר מעיקרא חמס פחות משוה פרוטה ואח"כ וגזל שוה פרוטה, היכי סמיך ליה מיד וכך היו אנשי המבול עושים וכו', דמשמע ממלת וכך דקאי אגזל דסליק מיניה, וזה הוא להפך שלא היו עושים כך, אלא בהוראת מלת חמס. ודוחק הוא לומר דוכך לא קאי אדלעיל אלא למאי דמפרש בתר הכי, והנכון היה שלא יזכיר מלת וכך אלא יאמר בסתם, ומה היו אנשי המבול עושים וכו': ובעניותי אני מקיים גירסת הספרים מבלי הכניס עצמנו לשבש במה שנדייק עוד, למה שאלו איזה חמס בפ' זה דכי מלאה הארץ חמס ולא בקרא דלעיל ותמלא הארץ חמס. ונראה כי הם ז"ל הרגישו שנוי הלשון, כי לעיל אמר ותמלא הארץ מבנין נפעל שהוא בלי ספק הצודק בזה, לומר שהארץ נתמלאה מהחמס, וכאן אמר כי מלאה הארץ שהוא מהקל. לכן אמרו כי תובן הכוונה במה שנדע החלוק שבין חמס לגזל, כי חמס נאמר בדרך כלל על ש"פ, וגזל על פחות מש"פ. וכן היו אנשי המבול עושים, כי היה מערמתם לכוין שיהיה גזל בלבד פחות מש"פ כדי שלא יוציאו ממנו בדיינים, נמצא שכל א' וא' מהם בפני עצמו לא היה חייב כלום בדין, כי לא היה אצלו חמס שלם. אמנם הלוכד חכמים בערמם ית' ויתעלה שמו, בראות רוע לבם ורשעת כוונתם לא רצה לדונם כפי הפעל החיצוני אלא כפי תכליתם הנפסד. וזה כי הדבר גלוי ומפורסם שכל ישעם וכל חפץ היה שבין כלם תלך לטמיון קופת אותו העני ויכלה ממונו לחלוטין, ולתכלית זה כבר יצא לפעל מצד כללותם, כי עם היות שכל א' לעצמו אין בידו חמס שלם הנה כבר מלאו הכלל, ויצדק מחובר מה שלא יצדק נפרד. וזה הוא קץ כל בשר, ירצה התכלית של כל בשר הוא מה שבא לפני ועלה לפני בית דיני, דהיינו כוונת כלוי ממון חבריהם, יען מלאה הארץ חמס, הארץ בכללה מלאה החמס החסר לכל א' בפני עצמו, כי בין כלם נעשה חמס מלא ושלם מש"פ ולמעלה. ועל כן הנני משחיתם את הארץ, משותפים יחד עם הארץ בכללה למען יתחייבו ולא לכל א' בפ"ע. נמצא שכל יחיד כפי מה שהוא איש בפ"ע הגוזל פחות מש"פ לא היה יכול להקרא רשע גמור, אך לא יצדק גם כן עליו שם צדיק בתמימות כיון שכבר גזל איזה דבר, ויהיה נעדר הצדקות בהצטרפותו עם אחרים. אבל נח איש צדיק תמים היתה צדקתו בתמימות ושלמות, שלא דבק בידו מאומה בין בבחינת היותו איש מאישי זמנו, ובין בהצטרפו אל דורותיו. ואולם החלק הב' שאמר ומעוט בעריות, נראה שהיה צודק דינו בדורות ההם, אבל בזמן הזה נוכל לומר בטח רוב בעריות. כי הוא מבואר שאין אסור הערוה תלוי בלבד בפעל המגונה, אבל יש כמה דברים נכנסים באסור זה, ומכללם ההסתכל בנשים אפילו בפנויות וכ"ש הנשואות, להיות העין הסרסור הגדול והמסית ומדיח האמתי לעבירה, ודבר זה ודאי צריך תקון גדול. הלא ראינו במה שאמרו בפ' במה (בהמה) [אשה] (סד א) על ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא יד), א"ר נחמן אמר רבה בר איבו אמר להם משה לישראל חזרתם לקלקולכם הראשון, אמרו לא נפקד ממנו, אמר להם א"כ כפרה למה, אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה' (שם לא נ). תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. והכוונה אצלי בפירוש הפסוק לפי דעתם ז"ל, שאמרו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וגו' (במדבר לא מט), כבר ידענו שפירשו מלחמה זו על מלחמת היצר, והנה העבירה הנעשית בפעל בכלי המעשה היא מתייחס אל הידים להיותה הכלים העיקריים שבכל הפעולות, ועל כן אמרו כי בדבר המלחמה השייכא לידים, שהיו מוסתים מיצרם הנלחם בם לעשות בפעל מעשה העבירה, בזה נשאו את ראשם ומצאו בעצמם שלא נפקד ממנו איש, כי שום אחד מהם לא נכשל בעבירה ממש, אך מה שהקרבנו קרבנות אלו היה בלבד על המחשבה, דהיינו לכפר על נפשותנו לפני ה', להיות לנו כפרה על מה שהוא לפני ה' לבדו היודע מחשבות לב, כי מידי המחשבה לא יצאנו. ונמשך זה מפני שזנו עיניהם מן הערוה: ואנחנו לא נדע חומר איסור זה וגרמת נזקיו, ותמיד כל היום ראה ראינו מידי עבור אשה נשואה ברחובות קריה, אליה ישגיחו אליה יתבוננו מכף רגל ועד ראש. אם תצא כלה מחופתה ובאה אל בית הכנסת או אל חמיה ויתלוו אחריה רעותיה, עושים שורות של בני אדם אלה מפה ואלה מפה מפתח ביתה עד פתח בה"כ ומסתכלין בכוונה עצומה בזיו יפיין ובהדור לבושיהן. אוי לעינים שכך רואות. גם על אלה תפקחו עיניכם הטהורות ורק הרחק תרחיקו ללכת מאד מן המקום אשר האשה עוברת שם לבלתי תחטאו אחרי עיניכם. והלואי לא היה האיסור עובר ממצב זה, אבל בעונותינו שרבו גדלה המרידה כי הגיעה הפריצות עד העצומות והחמורות שבעריות, והשחיתו התעיבו עלילה, כאותה שדרשו בב"ר (כו ט) באמרם - ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (בראשית ו ב) אלו נשי אנשים מכל אשר בחרו זה זכור ובהמה. ופי' הרב בעל יפה תאר ז"ל דדייק הכי ממלת נשים שהם הנשואות ונבעלות כבר לבעליהן, דאל"כ לא לכתוב אלא ויקחו להם ונשים למה לי, וזכור ובהמה דייק דאל"כ כל לאתויי מאי וכו'. וקשה דא"כ אמאי תפיס מעיקרא כוליה קרא ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אלו נשי אנשים, והדר תפסו מכל אשר בחרו זה זכור ובהמה, לא היל"ל אלא ויקחו להם נשים אלו נשי אנשים מכל אשר אשר בחרו זה זכור ובהמה. על כן יראה לי שהם ז"ל דייקו אות המ"ם במלת מכל. שאם אמרו מכל אשר בחרו חוזר אל בני האלהים שבחרו כל הנשים שרצו, מאי מכל, לימא ויקחו להם נשים כל אשר בחרו, כי לא יצדק לומר מכל שנראה שמקצת כל אשר בחרו לקחו ולא כלן, וזה אינו כי הנשים אשר בחרו להם לקחו את כלן ולא מקצתן. מלבד שדבר פשוט הוא שהנשים אשר לקחו להם בחרו אותן, שאילו לא בחרו בהן למה לקחון אחרי שלא הוכרחו על כך. אבל הכוונה לדעתם ז"ל כי בני האלהים האלו לקחו להם הנשים מיד ורשות כל אותם האנשים אשר כבר בחרו אותן להיות נשיהם, מהם לקחו את נשיהם ולא חששו היות נשואות לבעליהן. ודרשו עוד ממלת כל שהיה מספיק לומר מאשר בחרו, שכוון אגב ארחיה שגם זכור ובהמה בחרו להם. אוי לדור שכך הגיע לו:

ואמנם מהחלוקה השלישית של הלשון הרע הוא מה שנוגע לענין הדבור, שהוא עיקר דרושנו, נאמר בכללותה בהצעת מאמרם ז"ל בוי"ר פרשה (יו"ד) [טז ב] שאמרו - זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב) הה"ד מי האיש החפץ חיים (תהלים לד יג). מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיי, אודקין עליה. רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בתירקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיי, א"ל תא סק הכא זבין לי, א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך. אטרח עליה, סליק לגביה, הוציא לו ספר תילים הראה לו פ' מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב. א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג). א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא הרוכל הזה והודיעו מי האיש החפץ חיים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע. ועם כי דשו בו רבים ונכבדים, אולי יחנן אלהים לעבדו לחדש איזה דבר:

וכעת נעורר בדבר, למה הוצרכו ז"ל להודיענו שרוכל זה היה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי ואין זה מעיקר המבוקש, יאמר בסתם מעשה ברוכל א' שהיה מכריז וכו'. וכשקראו רבי ינאי למה כפל לומר לית את צריך ליה ולא דכוותך, דמה לו לדכוותיה כיון שר' ינאי היה מבקש לעצמו יאמר לו בלבד לית את צריך ליה. ולמה הוציא לו ספר תילים ולא אמר לו הפסוק מי האיש וגו'. וההרגש המפורסם השגור בפי הכל הוא, כי מה נתחדש לרבי ינאי מדברי הרוכל שאמר כל ימי היית קורא וכו', כיון שהרוכל לא אמר אלא דברים נכתבים מבלי הוסיף על הפסוק רק לשונו כמות שהוא. והמצאת הראשונים ז"ל ידועה בדקדוק מי האיש החפץ חיים שלא לנוכח ונצור לשונך לנוכח: ואנחנו נאמר בבאורו, כי חטא הלשון בשני פנים דרך כלל. הא' שמה שיסכים בדבורו נגלהו עם נסתרו, כי יוציא בפירוש בלשונו מה שבלבו לרע נגד חברו איך שיהיה. הב' שיהפך דבריו מרעה לטובה, כי יוציא מפיו מילין נראים נאמרים לטובה או קלוס חברו, ותכלית כוונתו המסותרת היא ממש להפך. ע"ד תרעומתו ית' ע"י הנביא ירמיהו ע"ה - חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיה ט ז). ובא לדעתי הרמז במאי דכתיב שוחט וקרינן שחוט, כי הרמאי הזה מראה בפיו הכנעה גדולה היותו נשבר ונדכה כאלו הוא שחוט בעצמו, וזה במה שמדבר שלום אל רעהו בהשתחויה עצומה, כן נקרא מלה זו במבטא בהנעת השפתיים. אמנם מה שהוא באמת כוונתו הפנימית, היינו כתיבתו הבלתי נקראת שוחט את זולתו, כי בקרבו ישים ארבו להפילו להמיתו. והוא הנרצה אצלי במאמר המשורר ע"ה - אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהלים קכ ז), ואות הלמ"ד במלת למלחמה היא כבדה, כי כמו שאמר אני שלום בלי למ"ד יאמר ג"כ המה מלחמה, או יאמר בתחלה אני לשלום. אך ירצה כי לפי שדבר על הכת הרעה הזאת מהרמאים ואנשי חונף באמרו - הצילה נפשי משפת שקר וגו' (שם ב), ודמה אותם לחצי גבור כדמיון חץ שחוט, ע"כ אמר כי הוא בתום לבבו אינו כן ח"ו אלא כדבריו כן הוא באמת בתוכו ובקרבו. וזה הוא אני שלום, אני בעצמי תוך לבבי עצם השלום וגם כי אדבר שלום, כן אני אנכי עמדי, אבל המה, אם אולי ידברו שלום אין כוונתם לשלום עצמו, אלא למלחמה שתמשך מדברי השלום כפי ערמותיהם. ועל שני המינים יחד אמר - תסתירני מסוד מרעים מרגשת פועלי און (שם סד ג), יתפלל אליו ית' יצילהו משתי כתות רעות אלו המצירים אותו. והתחיל בכבידה תסתירני מסוד מרעים, תהי לי למחסה ומסתור מאותו הסוד הצפון והמכוסה מהמריעים אותי, שאינו גלוי וידוע לי כי יכחידוהו במרמה. וגם מרגשת פועלי און, מאותם הפועלי און בפועל נגלה ממש המתרגשים עלי ובפה מלא יטיחו דברים נגדי. ובארם אחת אחת, באחרון החל באמרו - אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר (שם ד), שני מינים אלו ידמו בלשונם לשני מיני הכאות בשני כלים משונים החרב והחץ. כי החרב מכה האדם בה עודנה בידו ובשעת המכה ידו וחרבו באים כאחת, ונראה המכה נעשית מהאיש המכה תכף ומיד בה שעתא. כן האיש המדבר בשפה ברורה, נמצאת לשונו שנונה כחרב ובעת הדבור עצמו מקניט את חברו מיניה וביה. אך החץ אינו כן, כשהאדם יורה אותו הנה אינו עושה שום מכה בשעת וברגע אותה הירייה, אלא אחר שיצא החץ מידו הוא הולך ונתחב בגוף שכנגדו ומכהו, ובאותה שעה אין יד המשליך נוגע בו. ככה סוד המרעים המסתירים רעתם, מדברים דברים שאינם מכים מיד, אלא אחרי כן הם עושים את שלהם, וע"כ בא הדמיון בדבריו ית' חץ שחוט לשונם: ומאיזה אופן שיהיה חטא הלשון הוא אבי אבות כל העונות, כי ממנו ימשכו ויתהוו, כאשר אמרנו למעלה והבאנו מאמרם ז"ל פ' יש בערכין (טו ב), ארשב"ל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ (תהלים עג ט). וההרגש מבואר, כי כפי דבריהם שגודל העונות עד לשמים נמשך מלשון הרע, היה ראוי שיאמר הפסוק להפך לשונם הלכה בארץ ושתו בשמים פיהם. ואפשר ירצה, אלו המדברים בפיהם מה שלא יאות, אל יחשבו שלא עשו פגם אלא למטה בארץ, כי האמת הוא שגם בשמים ממעל שתו פיהם מחמת העונות הגדלים עד השמים. והסבה בזה, כי עד עכשיו היתה לשונם טהורה ומעולה והיה לה מקום לעסוק בדברי תורה, שהיא תבלין ליצה"ר ומצילתו מן החטא, אבל עכשיו ע"י דבורו הרע לשונם תהלך בארץ, תאבד מעלתם ורוממותם ותהלך בתחתיות ושפלות הארץ זוחלת עפר, כי לא יאות לעשות פרי בלמוד תורה עם כלי מכוער הוא הלשון מטונפת ומלוכלכת בדברים רעים ולא תצלח למלאכה:

ונבא למאמרנו, כי לדעתי הרגישו מה זה שיחס כאן לשון תורה אצל המצורע, ולא אמר משפט או חקת וכיוצא, או לא יאמר כלום אלא בקצור וידבר ה' אל משה לאמר המצורע ביום טהרתו יובא אל הכהן. ועוד אם על כל פנים ירצה לומר תורת המצורע, מ"מ מלת תהיה היא מיותרת, ויאמר זאת תורת המצורע כמו זאת תורת העולה והרבה כזה. ע"כ אמרו שיובן זה בפסוק מי האיש עם מעשה הרוכל, אשר מתוך מה שהורה מטוב מדותיו והשכלת עניניו בכל מה שעשה, הוציא רבי ינאי פרי למוד הבנת הפסוקים. וזה כי הרוכל המשכיל והעניו הזה, לאשר היה מתאוה להיישיר ולהדריך רבים מעמי הארץ בשמירת הלשון, להזהירם מהדבור הרע לסבת גודל ההפסד הנמשך ממנו, והוא היה מחשיב עצמו לבלתי ראוי והגון לכך. וחשב שאם היה עושה פעולה והכרזה זו בכרכים הגדולים מקום אשר שמה ישבו כסאות למשפט שלומי חכמי ישראל, יהיה זה לו עזות פנים להיות מוכיח את העם במקום גדולים, באלו החכמים ההם לא ישיתו את לבם להוכיח במה שיצטרכו, והיה זה אצלו כענף משרש המורה הוראה במקום רבו. ולפיכך בצפורי שהיתה עיר ואם במדינות גדולה מלאה חכמים וסופרים, לא היה מכריז כלום. אבל בעיירות הסמוכות לצפורי שהם ערי הפרזות, אשר מן הסתם הן מהכת ההמוני, ואין מדרך החכמים השלמים להתיישב אלא במקום תורה, שם היה מכריז להקהיל לו קהלות מאותם ההולכים בתום לבב. ואומר להם להגזימם מאן בעי סם חיי, כי הוא ידע היות הלשון הרע גרמה בשלוח אל כל העונות אשר בהם תחייב נפשו וגורם מיתה לעצמו, נמצא שקיום החיים תלוי בהתרחק מלשון הרע כאשר יבאר מפסוק דהע"ה, ע"כ היה מכריז מאן בעי סם חיי, להפרישם משני מיני נזקי הלשון. וקרה מקרהו שנפל במה שברח כי רבי ינאי ע"ה הוה פשיט וכשמעו הכרזתו קראו, והשיב לו הרוכל לאו את צריך ליה ולא דכוותך, רצה לרמוז לו כי דבריו לא היו אלא לשתי כתות. האחת למדברים ממש לשון הרע, ומזה הצד ודאי אין אתה צריך הכרזה זאת, כי בלי ספק אתה שלם ולא יצא מפיך דבר רע. והשנית לאותם שעם שאינם מדברים רע רק טוב, אינם כמותך בכוונת התכלית, כי מחשבתם הנסתרת היא לרעה. אמנם אותם שהם דכוותך, שבמה שיזהרו מלדבר רע יהיו כמותך וידמו לך בטוב הכוונה, לא יצטרכו לזה. ולפי שלא באר הדברים בפירוש, סרב בו עד שגלה. האמנם כי היה מכוונת צדיק הרוכל הזה להתבונן בעצמו, כי אפילו בדרך אמירה בעלמא לא יאות לו לפתוח פיו בפני ר' ינאי לומר לו פסוק המשורר בבטוי שפתים, כי נראה לו היות זה יוצא מגדר המוסר וחשיבות. אבל לבלתי היות עוד סרבן הוציא לו ספר תלים ובשתיקה מיוחסת הראה לו הפסוק מי האיש החפץ חיים וגו', אשר מתוך הכרזתו מאן בעי סם חיים, וממה שאמר לאו את צריך ולא דכוותך כאשר אמרנו, הוא מובן מה שרצה לדייק בפסוקים ופירושו עליהם. כי מלבד היותו כפול אמרו לשונך ושפתיך, עוד ראוי לדעת למה בלשון אמר מרע ובשפתים אמר מרמה. ועוד מלת מדבר מיותרת, כי כמו שבתחלה אמר לשונך מרע ולא אמר מדבר רע, יאמר גם ושפתיך ממרמה. וכל הפסוק היה יכול לאמרו בחלוקה אחת, נצור לשונך ושפתיך מדבר רע ומרמה:

וגם שייכות הפסוק הבא אחריו סור מרע וגו'. ומפני כל זה יפורשו הפסוקים שאמר המלך החסיד ע"ה, התרצה לדעת מי הוא האיש החפץ להיות חי החיים הנצחיים האמתיים, הלא הוא מי שאוהב הימים כדי לראות בהם טוב השלמות ולהשיג האושר המקווה. ואשכילך איזה הדרך תשיג זה, בהיות בידך המפתח העיקרי להנצל משני מיני חטא הדבור. הא' שהוא בא מהלשון כפי גדר שהוא שליח הלב, שאומר מה שהלב גומר לאומרו, ואז אין הלשון דובר דברים בעלמא אבל בעצם הלב הוא המדבר, וזה הוא כשמדבר הרע עצמו שרוצה לדברו מבלי שום העלם או מרמה, וע"ז אמר נצור לשונך מרע, תזהר מהלשון שלא תאמר בשליחות הלב הרע ממש בפירוש. ועוד מזאת תשמור השפתים, שאעפ"י שלא ידברו רע אלא טוב לא יהיה זה מן השפה ולחוץ בדבור בעלמא במרמה ובערמה מבלי הסכמת הלב, כי אז יתייחס זה לדבור השפתים. ואני מרבה להזהירך כ"כ ע"ז בשביל מה שנמשך מזה והוא סור מרע ועשה טוב, שאם תשמור הלשון והשפתים שהם כלי הדבור, תוכל לסור מעשות כל רע ולעשות טוב ע"י התורה. אך אם אתה מטמא הלשון, גם תורתך תהיה בלתי טהורה ולא תנצל מרשת העונות. והנה ר' ינאי ע"ה כשהראה לו הרוכל הפסוק הזה עם מה שקדם לו מההכרזה והתשובה, שת לבו וירד לעמקן של דברים. ואז נתעורר להבין שאף שלמה ע"ה מכריז כזה שאמר שומר פיו וגו', ואמר שכל הימים שהיה קורא פ' זה וראה אותו כפול בפיו ובלשונו ושדבר דבריו סתומים, מבלי שיאמר ממה ישמור פיו וממה ישמור לשונו, ולמה יחס הצרות לנפשו, היה שופט שבלי ספק שלמה ע"ה נסמך בהבנתו על מה שנתפרש במקום אחר. אלא שר' ינאי לא היה יודע היכן, ירצה לא היה יודע היכן ובאיזה מקום הוא פשוט ומפורש סתמיות פי' זה של שמור פיו, עד שבאמצעות הרוכל ידעו כי מתוך פסוק נצור לשונך וגו', כפי מה שנתפרש מדבריו, יובן ג"כ כאן שומר פיו על מה שאומר בפה מלבד במרמה בלי שליחות הלב באמתות מחשבתו, ולשונו בשליחות פנימיותו שמדבר רע ממש זה ודאי שומר מצרות נפשו. כי כיון שינצל מחטא הדבור, הוא מפתח גדול לסור מרע ולעשות טוב ולבלתי הגדיל עונות עד לשמים, ונמצא מציל את נפשו מני שחת ומביאה אל החיים הנצחיים:

והוא מה שמזהיר משה ע"ה לישראל - זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, יאמר מי שהוא מוציא שם רע שיש בידו חטא זה מהלשון, הנה זה אעפ"י שיש לו תורה אינה כלום והרי הוא נחשבת כאלו לא היתה אצלו. אך זאת תהיה תורת המצורע, זאת התורה תהיה ותקרא תורת המצורע להגין עליו, דוקא ביום טהרתו, כשהוא יטהר מחטא זה וישוב ממנו כי ישמור לשונו מעון הדבור, כי אז טוב לו ותורתו תהיה תורה, ויאמר בו באמת היותו חפץ חיים תחת היותו מתחייב בנפשו בלשונו הרע בשימשיכהו להרבות ולהגדיל עונות וחטאים:

וכבר רמזו זה ישראל שהרגישו בעצמם היות הדבר כן כשאמרו - חטאנו כי דברנו בה' ובך (במדבר כא ז). כי שדברו העם באלהים ובמשה נשלחו בהם הנחשים השרפים ומת עם רב, והם ידעו והכירו סבת המיתה ואמרו חטאנו כי דברנו כו'. וכוונתם לומר העונש שבא לנו חמור כל כך ממיתה משונה כזו, הוא על כי מתוך מה שדברנו בה' ובך נמשך לנו שחטאנו כמה עונות וחטאים. ומקביל לזה אמר החכם ע"ה - מרפא לשון עץ חיים וגו' (משלי טו ד), ירצה המרפא אשר נעשה אל הלשון אשר חלתה מחולי הדבור הרע, וזה מרפא אותה שמחזירה למוטב, הוא ודאי עץ חיים כי את נפשו יחיה וחי לעולם:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה