אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש א לשבת נחמו

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש א לשבת נחמו

חלק ב - דרוש ג לשבת איכה

דרוש א' לשבת נחמו הדברים האלה באחרית הימים ושבת פרק אין עומדין (לב ב) - התשכח אשה עולה (ישעיה מט טו) אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו חיל וכלן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני: המצאה הלציית היתה לראשונים ז"ל בתת התקשרות לשבעה דנחמתא שאנו מפטירין באלו השבתות, שהוא כעין ויכוח בין הקב"ה וישראל והנביאים באופן הנחמה על ידי מי תהיה אם על ידי הנביאים או ע"י הקב"ה, כאשר הביא מוהר"ר אבודרהם ז"ל בשם המדרש:

וכיון שנתנה רשות לדרוש ולקבל שכר נאמר, כי הוא מפורסם ממדת חסדיו יתב' כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. ואצלי זו היא א' מכוונת המשורר ע"ה במזמור הראשון שאמר - והיה כעץ שתול וגו' לא כן הרשעים וגו' על כן לא יקומו וגו', שההרגש ברור איך תיסק אדעתין יהיו כן הרשעים עד שהוצרך לשללו. אבל ירצה כי בצדיק הרבה מאד בהגדלת שכרו שיהיה כעץ וגו', ובאר שתראה הצלחתו בין בפרי בין בעלים בין בכל שאר פרטיו, אחד מהם לא יחסר. וא"כ נאמר שגם עונש הרשע יהיה כן בכל חלקיו בפרי ובעלים ובכל שאר פרטיו, לכן אמר שמחסדיו ית', לא יהיה כן בעונש הרשעים לענוש הכל, כי לא יגע העונש אלא למה שהוא כמוץ, שידפנו הרוח לקלותו, אבל עיקר הפרי ויתר חלקיו לא יענשו כ"כ. לפיכך כשישפוט את כלם, לא יקומו יחד הרשעים והחטאים להמצא עם עדת הצדיקים בחברתם, שלא לומר מה נשתנו וכו', אלא כל כת לעצמה:

וכ"ת סוף סוף אמאי, טעמא מאי אין המשפט שוה. אין לנו עסק בהדי כבשי דרחמנא, וידיעתו בלבד הבב"ת תקיף בזה, כי יודע ה' דרך צדיקים וגו', ולעולם נותן הוא ית' שפע ההצלחה וברכת הטובה פי שנים וכפלים ממה שהיו היסורין ועונש הרע. ועד מוכיח על זה מה שנאמר באיוב - וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מב י). ויש בזה מהדיוק כיון שה' אמר לאליפז - ואיוב עבדי יתפלל עליכם (שם ח), דהיינו עליו ועל ריעיו האחרים כמו שאמר לו - חרה אפי בך ובשני רעיך (שם ז), העיד הכתוב שהלכו כלם ועשו כדבר ה', א"כ ממילא התפלל על כלם ואיך אמר בהתפללו בעד רעהו בלשון יחיד. ואגב ארחין נדייק שאמר ויוסף את כל אשר לאיוב למשנה, כי אמת הוא שכן היה בצאן ובגמלים ובאתונות אבל בבנים ובנות לא היו אלא כבראשונה שבעה ושלש. וידוייק ג"כ שכאן אמר ויהיו לו שבענה בנים וגו' (שם יג) ומתחלה נאמר ויולדו לו וגו' (שם א ב). אמנם יראה כי עם היות הצד השוה שבשלשת רעי איוב שכלם לא דברו נכונה כמאמרו יתברך, מ"מ כיון שהיו שם ויכוחים שונים אין ספק דלא ראי זה כראי זה בעצמות חטאו בדבריו ובדעותיו, כי זה יחטא ואשם בענין אחד מאמונה נפסדת וזה בענין אחר משתנה. וא"כ מסתמא נתחכם ונתחסד איוב עמהם לבקש על כל אחד מהם ממנו ית' בתפלתו כפי איכות חטאו בפרטות, שלא היתה התפלה כוללת לכלם יחד אלא לכל אחד בפני עצמו. ואמר הכתוב כי הוא ית' תכף כשהתפלל איוב על רעהו הפרטי הראשון, מיד שב את שבותו ושלם לו שכרו כי הוסיף כל אשר לאיוב למשנה. ולא אמר את כל אשר לו, כמו שאמר אח"כ ויבואו אליו, אלא הקפיד לומר לאיוב:

והענין אצלי כי דבר מתוקן ומקובל ומוסכם הוא היות כל נשמות עם ישראל עצמים נבדלים נבראו כלם יחד מאז בשעת הבריאה, ושם נמצאו כל הנפשות אשר היו עתידות להכנס בגופים מתחלת העולם ועד סופו, מבלי תחודש בריאת שום נשמה אחרת מן הוא והלאה. וכבר באר ענין זה הוא ית' לפי קצורי באמרו - כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעיה נז טז). כשנדייק בו אמרו תחלה רוח בלשון יחיד ואח"כ נשמות בלשון רבים, ומעיקרא יעטוף לעתיד ולבסוף עשיתי לשעבר. אמנם הכוונה כי אמת הוא שתמיד יום יום הוא ית' מטיל וזורק איזה רוח פרטי באיזה גוף, היום אחד ומחר אחר בשעת ההולדה, באופן שהרוח נמצא מעוטף מהגוף. אבל עצם הנשמה אינו מחדש ובורא אותה, אלא נשמות אני עשיתי, מתחלת הבריאה כבר עשיתי מאז כל הנשמות כלן יחד, ומאז ואילך ועד סוף העולם אין שום חדוש, אלא שכל רוח ורוח יעטוף ויתלבש בגופו. והוא אמרו ז"ל (יבמות סב א) אין בן דוד בא עד שתכלנה נשמות שבגוף. וא"כ מאותה שעה כבר גזרה חכמתו וידיעתו ית' על כל אב ואב כמה בנים יהיו לו שעתיד להוליד מאותן הנשמות שהיו נבראות, כי מאז חלקם לכל אב ואב המוליד, לזה מספר כך וכך ולזה מספר כך וכך, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, ואין אחד נוגע בחלק חברו:

מעתה בטובות החיצוניות צאן ובקר ובעלי חיים אשר בכל יום ויום מתחדשים ובאים ומעולם לא היתה להם שום קצבה, נתן ה' לאיוב כפלים ממה שהיו לו בראשונה, כי בזה אינו נוטל כלום משל אחרים, כי הוא ית' יתן לכל אחד ממון אחר כמו שירצה. אבל בבנים שכבר נגזר לכל אחד כמה יהיו לו כפי מספר הנפשות שהיו נבראות, אם יתן לאחד בנים יותר מאשר נפלו לו בחלקו בתחלת גזרתו ית', א"כ יבא ליקח משל אחרים, שהרי הסכים ית' שלא לבראת עוד נפשות חדשות. ע"כ אמר כי הוסיף ה' למשנה דוקא מה שהוא לאיוב, שיהיה שלו משל עצמו מבלי שיגע בחלק זולתו. וזה לא יצדק כ"א בענין הממונות כגון בב"ח, משא"כ בבנים, כי אין מקום להיות לו בנים אחרים ממה שהגיעו מתחלה לחלקו כי היה נוטל משל אחרים. אבל מה שהטיב עמו הוא ית', כי הבנים והבנות עצמם שנולדו לו בראשונה החזירם לו ע"י הדרך הנודע בגלגול, וזה הוא ויהיו לו שבענה בנים וגו' כי לא נולדו לו עתה כאשר בראשונה, כי שם נולד יתכן על תחלת התחדשות הרכבת הנפש עם הגוף ע"י הולדת האב והאם, אבל אלו לא נולדו לו עתה אלא היו לו, כאלו בהוייתן היו כאשר בתחלה, אך כל שאר הטובות נתנו לו למשנה כדרכו ית':

וכסדר הזה הוא עושה לסובלי הגלות לתת להם בכפלים הצלחות ונחמות מאשר עברו עליהם צרות רבות ורעות, כאשר ייעד ע"י נביאו זכריהו ע"ה באמרו - שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך (זכריה ט יב). ואחשוב שאמרו גם היום הוא דבק עם אסירי התקוה, והכוונה לפי שעורי לדבר על לב בני הגלות הזה אשר ארכו ימיו כל כך. כי בגליות הקודמים אינו מהתימא מה שהיו ישראל חזקים וקיימים בתקותם ותוחלתם, כי מעולם לא הגיעו לשעור גדול מכמה וכמה מאות מהשנים, וכ"ש שלא עברו סף האלף. אמנם בגלות המר הזה אשר רבו בו המאות וחלפו למו ממספר האלף, הוא דבר גדול שעדיין הם מחזיקים בתומת התקוה בכל תוקף ואינם נרפים ממנה מבלי יצמח יאוש בלבותם, בהיות זאת העצומה שבטענות אצל המתנגדים שמקניטין לנו מאורך הגלות כנודע. וע"כ אמר כמדבר עם הדור האחרון הזוכים לגאולה בבא עת לחננה אחרי אשר רבו השנים שעברו - שובו לבצרון אתם אבירי לב וחזקי האמונה אשר אתם אסירי התקוה גם היום, שגם היום הזה בהיות אחרי רבוי השנים מזמן וזמנים שעברו, עדיין אתם אסורים ומקושרים בעבותות אהבה מהתקוה ואינכם יוצאים ממנה כלל אלא אתם מקוים ומצפים בבטחון חזק, בהיותכם נשענים עלי מבלי פנות לשום דבר אחר. הלא בזה זכותכם רב ויספיק לכם מאד, אפילו לא יהיה בידכם זכות אחר, וכדבריהם ז"ל אין ביד ישראל אלא הקווי וכו'. ולכן הנה שכרכם אתכם לנחמכם בכפלים, ואשיב לכם גמול במי שיגיד מהצלחותיכם ושפע טובותיכם משנה פי שנים, למען תשמעו ושש לבכם:

הנה כי כן קדמונינו הקדושים ע"ה יצאו בעקבותיו ית' בענין ההפטרות, להרבות במדה טובה כפלים ממדת פורענות, לאשר מיום תענית י"ז בתמוז עד יום התענית המר ט"ב שהוא זמן בין המצרים, הלא מההכרח להפטיר תלתא דפורענותא כפי מספר השבתות, לכך התקינו אחרי כן להכפיל להם ההפטרות של נחמה שתים על כל אחת של פורענות, ולבסוף אחר כלן הפטרה בשם כנסת ישראל שמקבלת תנחומין בשמחה ובטוב לבב. ואולם לא באו הדברים מכוונים בלבד אל יחס המספר שש לטובה כנגד שלש לרעה, אבל היה בהם ג"כ התייחסות עצמי מצד הענינים ונושאי הנבואות, נחמות שייכות כנגד מהות ואיכות מה שנאמר לפורענות. כי בהפטרת דברי הראשונה באו בה ב' ענינים להכאיב לב ישראל. הא' דרך כלל מה שהתחיל דברי ירמיהו וגו', אשר מובנם המוסכם הוא דברי קנטורין ותוכחות ויעודי רעה, כי ע"כ היה הוא ע"ה מסרב מהתנבאות כאלה. וכנגד זה באה הפטרת נחמו, שאדרבא מצוה אל הנביאים ינחמו ידברו על לב ירושלים דברים טובים דברים נחומים. והב' דרך פרט שאמר - ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע (ירמיה א י), שהפקידו על ההריסה והנתיצה אשר בכלל הגוים יכנסו ג"כ ישראל להרוס ולנתוץ ערי ישובן שישארו חרבה ושממה. ובמה שאמר לבנות ולנטוע בלי וי"ו כמו באחרים, אני אומר במה שהתחיל הפסוק ראה הפקדתיך וגו', כי מה ראיה היא זו, אלא שירמיהו ע"ה בקש התנצלות לבלתי לכת בשליחות זה של אלו הנבואות, באמרו היותו נער ולא יתכן להוכיח בכמו אלו הענינים אלא מי שהוא זקן בא בימים. ע"ז השיבו ית' שאין הדבר כן, אל תאמר נער אנכי, אינך חשוב בערך נער, אלא אתה כזקן מופלג כבן שבעים שנה. וזה לך האות וראיה מכרחת שאני מחזיקך לזקן ולא לנער, כי הלא תראה שהפקדתיך וגו', כי כבר נודע התחלפות שבין זקנים לנערים שבנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין, ואני הפקדתיך היום הזה מעתה ומעכשיו, ולא לאחר זמן לעת זקנותך ממש, אלא היום הזה מניתיך על ההריסה והנתיצה. וזה למען ההריסה עצמה תהיה לבנות ולנטוע, וזה לא ימצא אלא בזקנים בלבד, שהריסתן בנין, משא"כ בנערים שהוא להפך. וא"כ מזה ראה תראה בבירור שאין לך לומר נער אנכי, אלא זקן מלא ימים. ואיך שיהיה עצמות הנבואה הוא יעוד ההריסה והנתיצה בחורבן ושממה, וכנגד זה באה הפטרה ותאמר ציון, שמתרעמת העיר השוממה מפני שעזבה הוא ית' ושכחה כי עיר ההרס יאמר לה והרי היא שוממה וחרבה. ומשיב ה' ית' שלא ישכחנה נצח ויתקן עוותתה בהריסה זו, כי מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו (ישעיה מט יז), ולא יהיה בך עוד מהרסין ומחריבין אלא אדרבא חרבותיך ושממותיך וארץ הריסתך כי עתה תצרי מיושב וגו' (שם יט). וחתם כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וגו' (שם נא ג):

ובהפטרת שמעו השניה הוכיחם על התרחקם ממנו ית' מבלי התנהג בלמוד התורה באומרו - הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי וגו' (ירמיה ב ח). ובאר ענשם על זה, לכן עוד אריב אתכם וגו' ואת בני בניכם אריב (שם ט), שיהיה לו יתברך עמהם ועם בניהם ריב ומדון שהוא ממש העדר השלום. ומקביל לזה אמר בעניה סוערה וכל בנך למודי ה' (ישעיה נד יג), יהיו מלומדים מה' בלימוד תורתו הקדושה, באופן שתופסי התורה לא יעזבוהו. וימשך מזה ורב שלום בניך (שם), שירבה השלום בינו יתב' ובין בניך ולא יריב עוד אתכם ואת בני בניכם. ועוד שנית בא בהפטרת שמעו מה שיבואו העכו"ם בגבול ישראל לבוז בו ולהצר להם, כאמרו - העבד ישראל מדוע היה לבז עליו ישאגו כפירים וגו' (ירמיה ב טו), שהוא משל על העכו"ם המצירות אותם, גם בני נוף ותחפנחס ירעוך קדקוד וגו' (שם טז). ובא הנחמה ע"ז בהפטרת אנכי אנכי הוא מנחמכם באמרו עורי עורי לבשי עזך וגו' כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא (ישעיה נב א), שערל וטמא הם שמות נאותים לשתי האומות כנודע שהאחד ערל לגמרי והאחד עם שאינו ערל שהוא כורת הערלה מ"מ הוא טמא, כיון שנשארה בו טומאתו שאינו פורע:

ובהפטרת חזון אחר שאמר עליהם בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (שם א ב), והרבה להזכיר עונותיהם, אמר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו' (שם א טו), אשר באמת הגדולה שבתוכחות היא העלמת עיניו יתב' ממנו בהסתרת פנים, כאלו אינו משגיח בנו חלילה. ולפיכך באה הנחמה על זה בהפטרת רני עקרה בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך (שם נד ח), כי תחשב הסתרת הפנים והעלמת העין דבר מועט וקטן בערך החסד הגדול אשר בו ירחמם. ולבסוף בפ' חזון מתרעם כספך היה לסיגים שריך סוררים וחברי גנבים וגו' (שם א כב), שהכסף והמתכות הטובים היו מזוייפים ומעורב בהם מהפחותים והרעים ושהיה שם עושק ונלוז גנבה וגזלה, באופן שפגמו במה שהוא כל כך שנאוי לפניו ית' דהיינו מה שבין אדם לחברו. על כן בא התקון לזה בהפטרת קומי אורי, שאמר השם יתב' תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגו' (שם ס יז), לא יהיה שם תערובת סיגים עם הכסף, כי אדרבה יהיה להיפך, שבמקום המתכת הגרוע יבא היותר חשוב, תחת הנחושת זהב ותחת הברזל כסף וגו'. במקום שהיו שם גנבים בעול וחמס, אז לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך, שלא ימצא בתוכם מי שיחמוס או יטול מה שאינו שלו, אלא הכל יהיה בצדק ובמישור. ומזה תבא לקרוא הישועה בחומותיך, כי גדולה צדקה ומשפט שמקרבת את הגאולה. ואחרי שמוע הכנסיה כל הנחמות האלה בתקון כל היעודים הרעים אשר הכאיבו את לבה בפורעניות היא מקבלת אותם בשמחה ובטוב לב ומכרזת ואומרת הריני מרוצה ומפוייסת שוש אשיש וגו' (שם סא י). וכמה החזיק לבבנו דבורו ית' בפסוק הנדרש במאמרנו, התשכח אשה עולה וגו'. ומי יתן ואדע אנה מצאו ז"ל בפסוק כל ענין זה של מזלות וחיל ולגיון וכו'. ויש מקום דקדוק מה הוכחה היא שברא את הכל בשבילם לשלא ישכחם, הרי אפשר שמתחלה ברא את כלם בשביל ישראל אלא שאח"כ בעבור רוב פשעיהם ועונותיהם עזבם ושכחם, וכי אם מלך ב"ו יבנה פלטרין בשביל בנו אשר אהבו, אם אח"כ ימרוד בו בנו ויסרח עליו הוא בלתי אפשר ומהנמנע שיגרשהו מפניו ולא יזכרנו עוד כל ימי עולם מפני שבנה הפלטרין בשבילו. ועוד יש לדקדק כי הוא מסיים ואת אמרת עזבתני ושכחתני, דמשמע שהוא משיב על שתיהן על העזיבה ועל השכחה, והרי הכתוב אומר התשכח אשה עולה וגו' אינו מדבר אלא על השכחה, וכפי דבריהם היה לו לומר התעזוב ותשכח אשה עולה:

ויראה בבאורו, כי שם שכח יאמר על שני פנים. הראשון שאינה שכחה עצמית ממש, אלא המנע מהעלות זכרונו לפניו ית' שהוא לטובה ולהתחסד עמו, על דרך מה שנא' ביוסף ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראשית מ כג), כי לא לנצח ישכח אביון (תהלים ט יט) שלא יהיה נשכח מלהטיב לו ולעזרו לעת המצטרך, ורבים כן. והב' שכחה ממש, שנעדר ממנו בהחלט זכרון אותו הדבר ואינו עולה על לבו כלל לא לטוב ולא לרע, כאלו לא היה בעולם. וכאן במקום הזה אי אפשר לפרש מה שאמרו ישראל וכו' שכחני על אופן הראשון, שהוא על חסרון ההטבה ובלתי הטפל בענינם, שהרי כבר פירשו ענין זה באמרם תחלה עזבני ה' דהיינו שעזב אותם ולא נטפל בהם, שהוא בטול היותו נזכר מהם לטובה. ואם כן בהכרח מה שהוסיפו לומר עוד וה' שכחני, היא שכחה החלטית שאינו נזכר מהם כלל, שהם מתרעמים כי לא בלבד עזבם מבלי השגיח עליהם להטיבם, אלא גם שכח אותם שאינו נזכר מהם שכביכול אבדה הזכירה מכל וכל שלא נשאר רשומה כלל:

ועל זה משיב יתברך כמתמיה על פי דרכם ושיטתם, שאפילו בדרך טבע הוא בלתי אפשר וכמעט מהמנע יהיה זה כן. כי בשלמא העזיבה ניחא, שיש מקום לומר שעזבם במה שאינו מתפרסם בהטבתו אותם בהיותם בארץ אויביהם בצרות צרורות בסבלותם על שכמם, אבל לומר עוד ששכחם שכחה גמורה מבלי היות לו זכרון מהם, האיך אפשר זה. שהרי אחת מההמצאות אשר יחייבנו להשאיר זכרון הדברים ולחקות רשומן לבלתי תגבר בהם השכחה, הוא הזכרון המקומי כידוע, שבהיות לפני האדם אותו הדבר אשר לקח לרמז ולסימן על הדבר שרוצה לשמור ולקיים זכרונו לא יבא לידי שכחה, כי בראותו האות ההוא יעלה על זכרונו מה שרמוז אליו. כאשר נתפרש על זה מאמר יוסף ע"ה כי אם זכרתני אתך וגו' והזכרתני וגו' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, אשר לפי זה באו מדוייקים הכפלים והשנויים יעויין במקומו:

ואמר ית' כי הוא מתחלת הבריאה נתכוון בתכונת העולם העליון השמיימי לברוא במספר חלקים מתייחס למספר שבטי ישראל, י"ב מזלות כנגד י"ב שבטים. ולא בלבד במספר הכללי של המזלות אלא אפילו בכל פרט ופרט מהם דקדקתי בו כמספר השנים עשר בלגיונות ובשלטונים וכו' (שכך היא הנוסחא האמתית), וכל אלה לא בראתים על התכונה והדקדוק הזה אלא בשבילכם מכוון למספרכם. והרי כל אלה הם תמיד לפני, ואני רואה אותם בכל עת ובכל רגע, ובהכרח בראותי כל אלה הפרטים שהם מכריזים ומודיעים במספרם להתייחסות מה נבראו, ואיך אפשר א"כ אפי' דרך טבע שתשלוט בי השכחה, ואת אמרת עזבתני ושכחתני. כי אילו לא אמרת אלא עזבתני, או אפי' שכחתני בלבד, היה מקום לפרש כוונתך על האופן הראשון שאמרנו, אבל זה הכפל לומר תחלה עזבתני ואח"כ שכחתני נראה בבאור הכוונה השנית על השכחה העצמית, ואיך יתכן זה אחרי שיש כאן הזכרון המקומי כפול מכופל עומד תמיד לנגד עיני: ועל זה אמר התשכח אשה עולה וגו' הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד (ישעיה מט טו). כי באמת הוא קשה ההבנה מה הוא חקוי זה של כפים, ומה ענין היות החומות נגדו תמיד, ומה הן חומות אלו. אבל יאמר היעלה על לב שאשה תשכח פרי בטנה ועולה מרחם עליהם, ומכל מקום גם אלה אפשר שתשכחנה מה שאין מקום אצלי לשכוח. וזה כי הלא יש לי מקום עצמי מעורר הזכירה, עד שאוכל לומר שעל הכפים ממש חקקתי אותך ורשמתיך, כדרך הרוצים לזכור איזה דבר שעושים רשמים בראשי פרקים תוך כף היד, ובהביטם בה זוכרים הענין, כן אני בענין זה הריני כאלו על כפים חקותיך. וזה כי הנה החומות שלך, הם כל צבא השמים וחייליהם שהם כלם חומות לך לשמור ולהגן עליך, כי כלם בראתים בעבורך, ובהתייחסות לעניניך כאמור, הם נגדי תמיד ומעולם אינם זזים מנגד עיני. וא"כ בכל עת שאני רואה אותם, מרשימים זכרונך לפני כחקיקה בכפים, ואין מקום לשכחה כי אם זכרון לטובה:

אכן עם היות יש כאן סבת הזכירה האמורה מכל מקום צריכים אנו גם כן להוסיף ההתעוררות בקיום דברי הנושא שלנו, אשר הכוונה המושאלת לנו בו היא במה שנודע כי לכל מין ומין מתחלואי בני האדם יש אופן תרופה פרטית על ידי סמים ידועים, מהם ירכיבו איכות רפואות מתייחסות לאותו החלי הפרטי, ומה שיועיל לזה לא יועיל לזה. אמנם יש עוד מורכב אחר מועיל כמעט לכל מיני הארס, הוא הטריא"ק הגדול כי לעולם לכל מיני החלאים יועיל ולא יזיק. ועל זה המליץ הנביא ירמיהו ע"ה יסוד אבדן מצרים ברבוי צרותיו באמרו - עלי גלעד וקחי צרי וגו' לשוא הרבית רפאות תעלה אין לך (ירמיה מו יא). אמר לה על דרך הלעג והקלס, אם תרצי להתרפא פעם אחת מכל תחלואיכי, תוכלי בנקל לעשותו במה שתעלי הגלעד ותקחי משם הצרי המסוגל להגין על כל החלאים הארסיים, ולמה תחזרי אחר רפואות שונות כל אחת ואחת לכל מין ומין מהחלאים, כי הלא לשוא הרבית רפואות ללא צורך ובלי שום הכרח נכנסת בטורח זה לבקש רפואות רבות, מה שתוכלי לעשות ברפואה אחת בלבד הוא הצרי. ותכף באר היות דבריו אלה על צד הליצנות ודרך התול, כי באמת תעלה אין לך, לא יועיל לך שום מין ארוכה ומרפא, בין כללי כמו הצרי ובין רבים פרטים: ולאשר חלאי הנפש יתייחסו תמיד למדוי הגוף, כאשר בא לנו באורך במקומו בס"ד, הנה יתדמו ג"כ בזה. כי יש לכל א' וא' מפחיתיות הנפש מעלה להקביל ולהנצל מהחסרון ההוא, כאלו תאמר הכילות יוסר בקנין מעלת הנדיבות המנגדתו והאכזריות עם הרחמנות וכיוצא. ואולם לא יבצר מהמצא גם כן בתכונות הנפשיות מעלה מיוחדת, תהיה כוללת בשלמותה כל המעלות כלן ובה יוסרו כל חסרונות הפחיתיות: ויראה בעיני כי זה נכלל באותה ששנינו פ"ד דאבות ראב"י אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. ירצה עם היות גדלה מאד סגולת כל מצוה ומצוה, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין ערוך לשלמות שכר כל א' מהנה, מ"מ כל מצוה ומצוה יש לה שכר מיוחד בפני עצמו פרטי ומסוגל כפי איכות אותה המצוה בלבד, לא יתערב עם איכות מצוה זולתה. וזה הוא העושה מצוה אחת, הנה לכל המרבה קונה לו פרקליט אחד בלבד, יועיל לו כפי הנמשך מאותה המצוה ולא יתערב עם התועלת אשר ימשך מאיזו מצוה אחרת. כמו שגם בהפך בעבירות, העבירה האחת תגרום קטיגור אחד בלבד בעונש פרטי ולא עונש אחר מתחלף ממנו. האמנם כאשר תתחבר עם המע"ט מצות התשובה, זו כחה לעושה אותה, כי עם היותה מצוה ממצות התורה, הלא היא מסוגלת להיות כוללת כל שלמיות בהגנה מרובה לכל המנגדים. כי בה יקנה לא פרקליט אחד, אלא פרקליטים רבים. והיא ממש כעין התריס בפני הפורענות, כי התריס אינו כשאר כלי המלחמה, שכל אחד יציל ממכה פרטית כי הכובע של ברזל יציל הראש והשריון על הגוף, וכן כל כיוצא, ואין הא' משמש תשמיש חברו. אבל התריס הוא להגין על כל מיני ההכאות הבאות מהאויב שכנגדו, כי לכל מקום שרואה החרב באה להכותו הוא משים לפניו התריס ומונע ההכאה. כן התשובה תספיק על כל העבירות. ומצינו להם ז"ל בשוחר טוב אמרו, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע (תהלים לב א), זש"ה אורח חיים למעלה למשכיל (משלי טו כד) מי שהוא מסתכל למעלה מה כתיב עליו ארח חיים למעלה למשכיל, בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו וכן הוא אומר הביטו אליו ונהרו (תהלים לד ו), ואביהם שלא נסתכל למעלה לא נמלט שנא' וירדו הם וכל אשר להם (במדבר טז לג). וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט שנאמר לדוד משכיל (תהלים לב א). וכן אתה מוצא בנבוכדנצר נאמר עיני לשמיא נטלית (דניאל ד לא). מה אם הרשעים שהם חייבים להקב"ה כשמסתכלין למעלה הקב"ה מוחל להם, לישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב אם מסתכלין עאכ"ו:

וכוונת הסתכלות זה למעלה יראה לי, כי המחבב דברי העוה"ז התחתון ועושה עיקר ממנו יפול ברשת הפחיתות ויסתבך בעונות, כי אין מגמת פניו אלא השגת חמודותיו באלו הדברים השפלים החמריים כלים ואובדים. אבל מי שיעמיק בשכלו להתבונן למעלה, לחשוב שאין החיים האלה של מטה בעוה"ז החים האמתיים, אבל עיקר החיים העצמיים הוא למעלה ואליהם צריך שיהיו כל פניות שהוא פונה, אז ודאי בידעו נאמנה שלא יוכל להשיגם אם לא בהרחיק עצמו מאלו הפחיתיות בלי ספק יבדל מהם הבדלה מוחלטת. וזהו ארח חיים למעלה למשכיל, ירצה לאיש המשכיל והנבון מושג אצלו והוא יודע כי האורח האמתי של החיים הנה הוא למעלה בעולם העליון ולא למטה כאן בזה העולם התחתון. ויעשה הסתכלות זה למען סור משאול מטה, כדי שיסור וינצל מעונש השאול של המטה, הבא ונמשך מחמת המטה מהדבק בשפלות ובתחתונות זה העולם. והוכיח כי הסתכלות זה מציל מכל גופי העבירות החמורות אשר בפחיתיותם מוציאים את האדם מן העולם, שביארם ר' אלעזר הקפר ע"ה באומרו (אבות ד כח) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:

ועל הקנאה אמר בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו, כי כל עצם חטאתו של קרח וכל עדתו היה אש הקנאה הבוערת בלבם ממה שראתה חכמתו יתברך להגדיל במעלת משה ואהרן ע"ה כפי זכיותיהם. כדברי המשורר ע"ה - ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' (תהלים קו טז):

ועל התאוה אמר וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט, כי חטא דוד ע"ה אשר עליו נצטער כל ימיו בתשובתו היה מהתאוה בעון בת שבע, ואילו רמז באמרו - ה' נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה (שם לח י). כאלו יאמר מודה אני ומכיר כי כל תאותי הבאה מהנפש המתאוה היא נגד רצונך יתברך בהיותי מתאוה ביצרי מה שלא ישר בעיניך, אכן גם אתה ה' רואה מקביל לזה ואין נסתר מנגד עיניך תוקף אנחתי וצערי על זה, כי נחמתי על אשר עשיתי ותמיד אני נאנח על התאוה הזאת להיותי מסתכל למעלה: ועל הכבוד אמר וכן אתה מוצא בנ"נ שנאמר עיני לשמיא נטלת, כי מה שנטרד וגורש מבני אדם היה מפני גאותו רום לבו בהתפארות מהפלגת הכבוד - עני מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי (דניאל ד כז), שהיה משתבח ומתרומם בעבור היקר והדרת הכבוד שלו ולפיכך עוד מלתא בפום מלכא, נגזר עליו לאידך גיסא להשפיל רום גאותו ביקר בל ילין, ויהיה בזוי מאד כחיות השדה. עד שאח"כ נסתכל למעלה ונשא עיניו לשמים, כי ראה היות עיקר הכבוד והגדולה במקום העליון, ואז חזר לכבודו הראשון כאמרו - וליקר מלכותי הדרי וזיוי יתוב עלי וגו' (שם ד לג):

ויצא לנו מכאן היות הסתכלות למעלה, שהוא עצם התשובה, ארוכה מרפא לכללות כל תחלואי הנפש. על כן אמרתי - הדברים האלה באחרית הימים ושבת. כי לאשר כל הדברים האלה מהצרות והרעות אשר מצאונו באחרית הימים נמצאו והיו מחמת כמה סבות מחבילות חבילות של עבירות, נלך נא אל הצרי הכולל היא התשובה. לכו ונשובה אל ה' למען ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה