בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו
חלק ב - דרוש א לשבת דברי
עת צרה דרושים על רעות רבות וצרות חרבן מקדשי בית ה' וגלות החל הזה דרוש א' לשבת דברי ישראל המוכה אשר הוכה פרק כל כתבי (קיט ב) - א"ר עמרם בריה דר"ש בר אבא אר"ש ב"א א"ר חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנא' היו שריה כאילים לא מצאו מרעה (איכה א ו), מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. א"ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' [בעמו] עד לאין מרפא (דהי"ב לו טז). מאי עד לאין מרפא א"ר יהודה כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו: יום צרה ותוכחה ונאצה היום הבא עלינו בצום החמישי המר והנמהר, אשר בו אנו בוכים תמיד על חרבן פעמים בית קדשנו ותפארתנו, על הרג רב מעם בני ישראל במכת חרב והרג ואבדן כאשר הושאל ע"ז הנושא, העירנו לעמוד על הדבר העיקרי והשגה בכמו אלו הענינים, והוא לבקש לעלות ארוכה ומרפא אל הסבה העצמית אשר ממנה נמשכו כל צרותינו, כי לא יספיק לתקן העלים או הענפים, אבל צריך לשרש אחר העיקר כי ממנו תוצאות כל הדברים:
ובהיותי מתבונן על זה נתעוררתי על אלה הג' שבתות הקודמים ליום התענית שקבעום קדמונינו ז"ל על שמות ההפטרות, שבת דברי, שבת שמעו, שבת איכה. ורואה אני כי בהם נתפרשו באר היטב הדברים הצריכים לתקן כל הרעות כי בהם יוסרו ויבוטלו סבותיהם וממילא תבטלנה הצרות המסובבות מהם ולא תזכרנה עוד. וזה כי במאמרנו הורו לנו שתי סבות עצומות לחרבן העיר הקדושה, הא' העדר התוכחת הראוי מאת השרים ותופשי התורה והב' מניעת קבלת עול הת"ח, כי היו בוזים אותם ומזלזלים דבריהם. והנה כפי הנראה רב יהודה אינו חולק עם ר' חנינא מדקאמר א"ר יהודה וכו', כי כן אמרו שם סבות אחרות שכל א' מוסיף על דברי חברו, וקשה לי כי לכאורה שני ענינים אלו א"א שנמצאו יחד. כי אם היה להם עון ואשם שלא הוכיחו החכמים כפי חיובם א"כ אין מקום לומר שהיו בוזים הת"ח, דהיינו כפי הראיה שמביא שבזו דברי שלוחי ה' דפשטיה דקרא משתעי בבזיון דברי התוכחות, שאם החכמים לא היו מוכיחים איך היו בוזים דבריהם, ואם היו בוזים דברי התוכחות א"כ ממילא היו שם מוכיחים. ואפילו נימא דבזו ת"ח דקאמר היינו בזיון ת"ח עצמו, שלא היו נוהגים בהם כבוד בקימה והדור וכיוצא, מ"מ הא קאמר קרא נמי שהיו בוזים דבריו, אלמא מדברים ומוכיחים היו. ויראה לי לדייק אמרו שלא הוכיחו זה את זה, כי היה מספיק לומר שלא הוכיחו ובודאי שהאחד יוכיח את האחר:
אמנם הכוונה לדעתי, כי היה נמצא בדור ההוא חלול ה' גדול ועצום, במה שהת"ח והשרים המוכיחים בהיותם מנהיגי הדור היו דברי תוכחותם ליסר את כל העם מסביב, בעבור היותם קטנים מהם לא יגורו מפניהם, אבל כשהת"ח היו יודעים או רואים איזה דבר מגונה ובלתי ראוי בת"ח אחרים שכמותם לא היו מוכיחים אותם, אבל היו מחפים עליהם ונושאים פנים אלו לאלו כדי שיהיה הדבר מתהפך גם עמהם. ולכן אמר שלא הוכיחו זה את זה, כלומר שהשרים עצמם הם הת"ח לא הוכיחו זה את זה אע"פ שהיו מוכיחים יתר העם, וזה באמת חלול ה' מפורסם:
והוא מאמר הכתוב - ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף (איכה א ו). הנה חכמי הגמרא היו מתפארים תמיד לומר תיתי לי דאפילו לגברא דכוותך לא חנפי, כההיא דפרק אלו מגלחין (יז א), והוא בלי ספק הוד והדר לגדולי הדור. אמר המקונן, כי בעונותינו יצא מן בת ציון ההוד והדר הזה, יען היו שריה כאילים, שכבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו אלו את אלו, באופן שהשרים עצמם לא מצאו מרעה, חסרו ההנהגה, כי היו חבריהם נמנעים מלהנהיגם ולהדריכם בדרך זו ילכו בה, ולפיכך וילכו בלא כח לפני רודף, בעבור שלא שמו כחם וגבורתם להוכיח וליסר כאשר היה ראוי ע"כ הלכו לפני רודף ורדו בהם שונאיהם. ומזה נמשך המאמר האחר כי במה שהיו מוכיחים את יתר העם נמצא עון הפכי לזה, כי הקטנים לא היו נשמעים לגדולים והיו בוזין הת"ח ובלתי מקבלין דברי תוכחותיהם: נמצא כי שתים רעות עשו ישראל, חסרון דברי התוכחות כפי מה שהיו ראוי, ומניעת השמיעה והקבלה כשהיו מוכיחים. ועם היות העון הבלתי שמוע דברי מוסר ותוכחת הוא עון פלילי, כי בהיותו אוטם אזניו מדברי החכמים אי אפשר לו למצוא רפואה למכתו כדברי רב יהודה, מ"מ הנסיון הורה כי עון כבישת והעלם התוכחת אשר יעלימהו מי שראוי להוכיח הוא יותר עצום ונורא מאד, כההיא דפרק במה בהמה יוצאה (נה א), אמר ליה רב זירא לרב סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, אמר ליה לא מקבלי מינאי, א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רב אחא בר חנינא מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר [וגו'] והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על [כל] התועבות הנעשות וגו' (יחזקאל ט ד), אמר ליה הקב"ה לגבריאל לך וכתוב על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחן של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה, אמרה מדה"ד לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו, א"ל הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע (היו) [היה] בידם למחות ולא מיחו, אמר (ליה) [לה] גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה [וגו'] תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו' (שם ו):
וכבר הורגלו לדייק בזה ב' דיוקים, א' במאי דקאמר אע"ג דלא מקבלי וכו', דהא מהראיה דמייתי מקטרוג מדה"ד מוכח דמשום דלפניהם אינו גלוי מחייבי הא אם גלוי לפניהם שלא יקבלו לא מחייבי, ואם כן השתא דקאמר דלא מקבלו מיניה היכי קאמר רב זירא אעפ"י כן לוכחינהו דאמר רב אחא וכו'. ומ"ש תוס' ע"ה בההיא דלוכחינהו מר היינו היכי דספק אי מקבלין וכו', הוא דוחק מפורסם, כיון דקאמר לא מקבלי מנאי משמע דהוי קים ליה בגוייהו דלא מקבלי ולא שהיה אצלו בספק מדלא קאמר דלמא לא מקבלי, וכן נראה מדמהדר ליה אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו. והב' למה הוצרכו ב' תוים אחד לצדיקים ואחד לרשעים, דמה יהיה מהבינונים שאינם לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים, אם יהרגו עם הרשעים א"כ יכתוב תיו של דיו לצדיקים לבד וכל השאר שאין עליהם תיו יהרגו, ואם ינצלו עם הצדיקים א"כ יושם תיו של דם לרשעים בלבד והם יהרגו וכל השאר ינצלו:
ונאמר בזה כי לענין דקדוק הראשון כתבו התוס', ואף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין ופרק שואל גבי תוספת יוה"כ עכ"ל. ומלבד מה שאמרנו שהוא דוחק דפשיטא דלישני דר' סימון לא מקבלי מינאי מורה דעל הודאי קאמר ולא מספק, קשה לי עוד דמייתו מההיא דהנח להם וכו' דגבי תוספת יוה"כ לומר דהיינו בדודאי אין מקבלין דמשמע דבלאו הכי היה קשה אהך דהכא בהא דלפניהם מי גלוי, ואני בעניי איני רואה שום סתירה מהכא להתם אפילו יהיה שם בספק אם מקבלין כדמשמע מסתמיות הדברים, דלכל מאן דחזינן דקאכלי ושתו עד שתחשך לא אמרינן להו ולא מידי מטעמא דהנח וכו', וכן בשאר מילי דמייתי התם לסתם כל אדם ולא מחלקינן בין ודאי לא מקבל לספק. והחילוק לע"ד הוא מבואר דהתם כל הנהו מילי כי עבדי להו אינשי היינו משום דבעינייהו אין שם איסור דלא ידעי שהתורה צותה להוסיף מחול על הקודש, וכן באחרים שאסרו חכמים סברו דמותרים הם, ולפיכך אמרינן דאפילו על הספק מוטב הוא להניחם על טעותם דסוף סוף שוגגים הם ואינם עושים במזיד כיון דלא ידעי דאיכא איסורא, דאם יאמרו להם שלא יעשו כן מפני שיש איסור בדבר אז אם לא יקבלו איכא פשיעותא גבייהו ותכבד אשמתם שהם מזידים, ולפיכך אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו'. אבל בהך דבי ריש גלותא הנהו לא היו חוטאים בשוגג כי יודעים היו שיש איסור במה שהיו עושים וברשע ופשע היו מזידים, הילכך א"ר ר' זירא דמ"מ לוכחינהו משום דכיון דגם אי לא מוכח להו לאו שוגגים נינהו אלא מזידים גמורים אדרבא מוטב להוכיחם שמא יחזרו בהם ויהיה הריוח גדול מאוד יותר מההפסד אם לא יקבלו, דבין הכי ובין הכי מזידים הם ולא יתחלף אלא בפחות ויתר: ולענין הא דלפניהם מי גלוי דמשמע דאם היה גלוי לפניהם שלא יקבלו ניחא דלא מיחו אף על גב דהיו עוברים במזיד, יראה לע"ד דמעיקרא קושיא ליתא. והדבר מבואר דמה"ד הכי קאמרה בשלמא לפניך יתברך הדבר גלוי באמתות קיים שאין מקום להיות באופן אחר ממה שהוא גלוי לפניך אבל לפניהם מי איכא מידי שיוכל לומר שהוא גלוי לפניהם שלא יקבלו, הא אפי' הוכיחם אלף פעמים וראו בפועל שלא קבלו מכל מקום כבר הוא בחק האפשריות שעתה יקבלו, ואינו גלוי לפניהם באמתות ודאי שלא יקבלו, ולפיכך היה להם לעשות את שלהם להוכיחם עכ"פ כיון שהיו מזידים כאמור ושמא בפעם הזאת יקבלו, ואם לא ישמעו הם את נפשם הצילו. והיינו ממש מאי דקאמר ליה ר' זירא לרב סימון אף על גב דלא מקבלו לוכחינהו מר והוא פשוט: ואולם טעם רשימת התיו לצדיקים ולרשעים הוא, כי ברצותו יתברך להעניש האנשים החטאים ולשמור נפשות חסידיו ממות, ראה בחכמתו כי אולי ימצא בעל דין מקום לחלוק בזה ובזה ויעשה קטגוריא על הצדיקים וסנגוריא על הרשעים לבלתי יענשו, כי על הצדיקים יבא בטענת שלא מיחו ולפיכך הם ראויים לעונש, ולרשעים יבקש התנצלות לדונם כשוגגים מזה הטעם עצמו, כי כיון שהיו שם חכמים וצדיקים שלא מיחו בידם לא עלה בדעתם היות העונות עצומים וחמורים כל כך, ותקל אשמתם לבלתי היותם ראויים לעונש קשה כזה. ונמצא שבצאת ג"ד מלפני בית דינו ית' להמית החייבים מיתה ע"י שלוחי השגחתו שמא יחליפו הכוונה על פי טענת אלו, ואדרבא ימיתו הצדיקים ואת הרשעים יחיו, ע"כ הקדים ית' לעשות גדר על שניהם. כי על הצדיקים צוה לרשום תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה מפני קטרוג זה שלא מיחו, כי הוא יתברך ברחמים היה דן אותם לכף זכות לפטרם מטעם שהיה גלוי לפניו שלא יקבלו מהם. ועל מצחות הרשעים תיו של דם, וזה כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה שלא ימנעו מלשלוט בהם מפאת ההתנצלות שלא הוזהרו על כך, והוה סליק אדעתייהו דהוצרך התיו לצדיקים כדי להצילם מאשמת העון שהיה תלוי בהם וכ"ש שינצלו הרשעים אשר אין אשמם כבד. ואלו היה נרשם לרשעים בלבד יאמרו הוצרכו לכך כדי שלא יועיל להם ההתנצלות האמור אבל הצדיקים שאין שום התנצלות לאשמם מכ"ש שיענשו, כי מה נשתנו אלו מאלו, ראוי הוא שיהיו שוים או לטובה או לרעה. אם ינצלו הצדיקים ולא תחשב אשמתם לכלום גם הרשעים ינצלו לקלות אשמתם, ואם הרשעים יתחייבו ולא יקובל שום התנצלות אצלם גם הצדיקים יאשמו על חטאתם כי כבדה מאד. ועל כן הוצרכו שניהם תיו דיו לצדיקים ותיו דם לרשעים, כי בבית דינו הצדק ית' היה מוצא בחסדו התנצלות לצדיקים ממה שהיה גלוי לפניו שלא יקבלו, ומזה הטעם עצמו חובה לרשעים כי היו יודעים רשעם ולא ישובו מפני כל ואין לדונם כשוגגים. ואולם הבינונים לא הוצרכו לשום רושם כי נשארו כדינם בעלמא. אחרי שבא הקטרוג בפועל ועבר הויכוח ממה"ד והוסיפה טענת לפניהם מי גלוי, הוכרח הוא ית' כב"י להודות ולחזור בו ממדה טובה לרעה. באופן שראינו כמה גדול עונש מניעת דברי התוכחות אשר לא נגרע ערכו מעונש הבלתי שומעים ונמנעים מלקבל תוכחות מוסר:
ואיתא במדרש רבה (דב"ר א ח) ואשימם בראשיכם, ואשמם כתיב, אמר ר' יהושע בן לוי אמר להם משה אם אי אתם נשמעים להם אשמם תלוי בראשיכם, למה הדבר דומה לנחש הזה שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מתהלך תחלה אני אלך תחלה, אמר ליה לך, הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה מצא אש והשליכו לתוכו מצא קוצין והשליכו לתוכן, מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב. כך כשקטנים נשמעים לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה, ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים הם נופלים לאחר פניהם. וראוי לדייק בזה היכן נרמז בכתוב שאמר משה ע"ה לישראל אותם הדברים, ולמה הוצרך למשל, ואיך המשילו לנחש ולא לב"ח זולתו כי בכל מין בהמה וחיה שיש להם ראש וזנב היה יכול לעשות משל זה, ומה הכוונה בג' ענינים אלו גומא של מים אש וקוצים:
ונאמר כי הוא הדבר אשר דברנו היות הסבה העצמית לכל מאורעותינו הרעות היא הרכבת שני החטאים האלה הכבדים, אם מעוט קבלת דברי המוכיחים והמודיעים את העם דבריו יתברך כי אינם רוצים לקבל מהם וקצו בתוכחותיהם, ואם ממה שנתחברה לה סבה הפכיית והיא שהראשים הרשומים אשר היה להם להשיב רבים מעון ולהוכיחם על רוע מעלליהם היו נמנעים מזה והניחו המון העם ללכת על פי דרכם. וכל זה נכלל בפסוק, כי הרגיש בו ריב"ל ע"ה שאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם, שאם אמרו ואשימם בראשיכם הוא שמרע"ה עצמו רוצה לשים ולמנות אותם, איך אמר מתחלה הבו לכם אנשים, שנראה היותו מטיל הדבר עליהם והא לאו בדידהו תליא מלתא. ורש"י ע"ה פי' הכינו עצמיכם לכך והדוחק מבואר. ועוד בסדר שמות אלו חכמים ונבונים וידועים, כי אם ידועים הוא שם נרדף וכמו חכמים, וכאלו אמר יודעים, הרי לעולם מצינו במדרגתם שהתבונה היא בסוף, ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו) והחליטו ז"ל (ילקו"ש שם) לומר גדולה חכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה. ואם ידועים הם דבק למלת שבטיכם ורוצה לומר שיהיו ידועים ונכרים לשבטיכם, ומלבד שהענין עצמו משולל טעם והבנה, יקשה עוד שיראה היה לו לאמרו תחלה הבו לכם אנשים ידועים לשבטיכם חכמים ונבונים:
ולפיכך פי' שכוונת הכתוב הוא כי מלבד עיקר הדבר של שימת הראשים והדיינים כפי עצמה, באה עוד אזהרה פרטית על מה שיתחייבו הקטנים להשמע ולהכנע אל ציווי הראשים, שיקבלום עליהם לגדולים מהם כפי מה שהם במדרגתם, ולא שירצו הם להשתרר על גדוליהם ולהחשיבם לקטנים מהם. וזה הוא הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, תזמינו ותכינו לכם אנשים גדולים במעלה זו. החכמים והנבונים שודאי הם גדולי הערך, הנני מצוה אתכם שהחכמים והנבונים האלה יהיו נכרים וידועים אצל שבטיכם היותם חכמים ונבונים גדולים עליהם, רוצה לומר שיחזיקום לכך, ולא שיתנכרו אליהם לבלתי החשיבם לחכמים ונבונים אלא כקטנים ופחותים כדי שלא להיות נכנעים ונשמעים אליהם, כי אז אשמם בראשיהם, כפי המשל מראש וזנב הנחש. אשר מהיותו מוטבע כ"כ במלאכת ההסתה והפתוי מימי עולם יאמרו ע"צ ההגזמה, כמו שאמרו על הערביים שכשאינם מוצאים לגנוב מאחרים יגנבו משל עצמם להרגלם בגנבות, כן הנחש ל"מ ישתדל לרמות את זולתו להפילו ארצה אלא אפילו את עצמו יסית וידיח מקצתו אל קצתו, כי ירצה הזנב לפתות את הראש לילך אחריו למען יחדו יספו יפלו ואין מקים להם. כן הוא כשהקטנים רוצים להשתרר על הגדולים לעשות כרצונם, אשר אם בעת ההיא היו הראשים אבירי לב ותיכף ומיד יגערו בהם ויסרבו וימאנו לשמוע בקולם, ואדרבא יכריחום להשמע אליהם, אז היו הקטנים נרתעים לאחוריהם ונמצא הכל מתוקן והיו מצילים את עצמם ואת כל הדור עמם. אמנם בהיות הראשים נרפים הם, כי תכף כשיפתח הזנב את פיהו אני אלך תחלה מסכים הראש עמו בלי שום עכוב ואומר לו לך, לכן גרם שכלם כאחד הם יאבדו הקטנים עם הגדולים שימצאו גומא של מים וכו': והם ג' מיני רעות ואבות נזיקין הנמשכים מהרצון ההמוני. הא' ביטול מ"ע, כי לא יתנועעו ולא יתעוררו לקיים המצות ולעשותן אלא ישתעבדו אל העצלה ואל ההתרשלות, ויהיו כמים קרים מבלי שום התקוממות לעבודת בוראם כאלו הם פגרים מתים, ע"ד (וימת לב נבל בקרבו ויהי למים) [וימס לבב העם ויהי למים (יהושע ז ה)] אשר נאמר על בטול התנועה. הב' רעה מזאת, כי יתנועעו אל ההפך, ויבער בם אש היצר להלהיבם אל העבירות קלות וחמורות. והג' חמורה מכלם, כי יבאו גם לקצץ בנטיעות בדיעות נפסדות אצל שרשי הדת, והם הקוצים שהשליכם בתוכן. וכ"ז להמשך הגדולים אחר קטנים ולבלתי הוכיחם, כי קרה לכולם כמשל הראש והזנב:
וכעין משל ריב"ל ע"ה באו סימנים ורמז בדברי הנביא ישעיה ע"ה - ויכרות ה' מישראל ראש וזנב וגו' זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב (ישעיה ט יג). תחלה הניח המשל באמרו דרך כלל שיכרות הש"י הראש והזנב, ואח"כ ביאר מי נקרא ראש ומי נקרא זנב. ואמר זקן ונשוא פנים הוא הראש, כשהזקן דהיינו מי שקנה חכמה יהיה נשוא פנים מהעם, שהעם ישאו פניו ויכבדוהו בהחשיב אותו לגדול מהם, שזו הוראה היותו גם הוא מטיל בהם מורא ואינו נגרר אחריהם, אז הוא באמת הראש ממש וראוי לשם זה. אך כשהנביא אשר יאות לו ליסר ולהוכיח את העם אדרבא הוא מורה שקר, אז אינו מן הראוי לקראו ראש אלא הוא זנב פחות וירוד, ויחדו יכליון. ואולי ראש וזנב שאמר בפסוק הקודם הם שמות לאיש א' עצמו, כי אשר הוא יחד ראש וזנב שחוברו בו ב' תוארים הללו, אשר לא יצדקו אלא בשכל אחד יעמוד בשלו, ראוי להכרתה. ופי' הדבר כי כשהזקן המורה צדק ישאו לו פנים יתר העם מפני שהוא מדריכם במעגלי יושר, הנה זה הוא הראש בלבד ולא יצדק בו ג"כ שם זנב, אבל הנביא אשר מצד נבואתו וחכמתו ראש הוא אלא שאינו נוהג כפי הראוי לו שמורה שקר, הוא הזנב, ועליו יצדק ראש וזנב גם יחד. וממילא נבין גם כן ההפך. כי המון העם המודרכים יקראו זנב כשהולכים אחר הוראת ועצת הראש החכם המוכיח, אכל כשהכת ההמונית רוצה להשתרר, יש כאן קבוץ שני השמות זנב וראש והם מעותדים אל ההכרתה, כי אוי לעיר שכלה ראשים:
ונמשך ע"ז להגזים בענשם באמרו - על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (שם טז). הפליג בעוצם העונש שהוא על בחוריו לא ישמח וגו', אשר בלי ספק היא הגזמה גדולה, וגם הרבה לזלזלם ולספר בגנותם בשמות מכוערים באומרו כי כלו חנף ומרע וכו', וחתם בכל זאת וגו', כלומר עם שמדרכו ית' כשמרבה בהגזמות ובדברי קנטור הוא משכך בזה החמה והחרון אף ואינו מביא לידי מעשה פועל הרעה עצמה, כענין וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו' (שמות לב יד), הנה כאן לא הספיק זה כי עם שדבר הרבה בכל זאת לא שב אפו, לשיספיקו הדברים הרעים מבלי יבאו לידי מעשה, אלא עוד ידו נטויה לעשות בפעל, לחומר הענין:
ומאחר שסבת כל חרונו ית' ונטיית ידו ביסוריו ושפטיו עלינו היתה מפני החטאים האלה, שהם חסרון דברי התוכחה מן המוכיחים וחסרון ההשמעות וקבלת התוכחה אצל העם המאנים לשמוע, מבואר הדבר שתקון הכל תלויה בהשתדל על היישרת שתיהן, שהמוכיחים יכריזו ויפרסמו דברי תוכחותיהם וכל העם ישמעו ויקבלו ברצון כל מוסריהם:
והוא הנרמז בשבתות אלו. כי היום הקדוש הזה הוא שבת דברי, כאלו מכריז ואומר שצריך להרבות בדברים כבושים להוכיח את העם. וענין ההפטרה עצמו עד מוכיח, אשר היא כלה מיוסד על צוויו יתב' לנביא ירמיהו ללכת בשליחותו להודיע כל היעודים הרעים למען ישמעו וייראו ויקחו מוסר, באומרו על כל אשר אשלחך תלך ואת כל וגו' (ירמיה א ז), וזרזו שלא תכנס שום יראה בלבו לדבר אתם קשות אל תירא וגו' (שם). והשבת השני הוא שמעו, כשמו כן הוא, מזהיר לכל העם מקצה שמעו דבר ה' מפי המוכיחים אתכם שלא יקשו ערפם לבלתי שמוע:
והנה עד עתה באו הדברים סתומים וחתומים, כי עם היות השבת הראשון נקרא דברי, לרמוז שצריך מציאות דברי המדברים, והב' שמעו, לרמוז צורך השמיעה לדברים הנ"ל, מ"מ עדיין לא נתפרש בבאור מהו ענין ונושא הדברים שידברו המדברים ושיקבלו וישמעו השומעים. לפיכך בא הבאור והפי' בשבת איכה (ע"ש פ' איכה היתה לזונה וגו') שדברים אלו יהיו תוכחות מוסר וקנטורים קשים על רוע מעלליהם בכל חלקיהם, איכה היתה לזונה (ישעיה א כא), כספך היה לסיגים (שם כב), שריך סוררים וגו' (שם כג), שכל אלו הם דברים מרים המאררים מדאיבים הלבבות ומכאיבים אותם: ונחתום הדבור בזה, כי הן אמת למען יוכל המוכיח להוכיח במישור מבלי שום חשש צריך שיהיה הוא נקי מכל סיג כדי שלא יוכלו לומר לו טול קורה וכו'. והוא מאמר החכם ע"ה - יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו (משלי ט ז), כי מהראוי היל"ל יוסר את הלץ, כמו ויסרו אותו (דברים כא יח), וכאשר אמר בסוף ומוכיח לרשע. אבל ירצה כשיוסר את זולתו מי שהוא עצמו לץ, שיש בו דופי ושמצה, הוא לוקח לעצמו קלון, כי בפתחו פיו לומר דבר על חברו יאמר לו מי אתה הלא לץ גמור, והנה הוא מוכיח לאחרים המום שלו שנמצא בעצמו. לכן הטוב והישר הוא שתחלה יקשט אדם את עצמו, כי בזולת זה לא יוכל להוכיח לאחרים כלל. וע"ז אמר המשורר - ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות (תהלים לח טו), ירצה הנה אני כאיש אשר איננו שומע בקול מוריו, שלא יעשה כמצות מלמדיו להועיל, וזה יגרום שאין בפיו תוכחות, כי לא יוכל להמציא בפיו תוכחות לאחרים על מה שעשו כי איך יוכיח זולתו והוא עצמו לא יאבה לשמוע לעשות הטוב והישר: