אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ה לשבועות יום ב

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ה לשבועות יום ב

חלק ב - דרוש ד לשבועות דרוש ד' לחג השבועות

דרוש ה' לשבועות יום ב' חג שבועות לה' אלהיך מתת נדבת ידך מדרש שוחר טוב - עושה צדקות ה' (תהלים קג ו), ר' יצחק אמר הכל ברבוי. הצדקות ברבוי, עושה צדקות ה'. הסליחה ברבוי, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח (ישעיה נה ז). הפדות ברבוי. והרבה עמו פדות (תהלים קל ז):

כשנעמיק העיון בהפלגת חסדיו יתברך לעם סגולתו בתת להם התורה ומצותיו כהיום הזה להנחיל אוהביו האושר הנצחיי, נמצא היות ביחוד חסד עצמי ומהיקרים שבהם מה שהסכים בחכמתו הנפלאה ובגודל טובו שתהיה קלה בעינה ונוחה בפעל שמירת המצות שבה, מבלי ימצא אצלה צד קושי ומשא כבד שלא יוכל כל אדם להכנס בלמודה ולשמור ולעשות ככל הכתוב בה מפני קושיה, אלא דרכיה דרכי נועם, וכל הרוצה ליטול בנפש חפצה לעיון ולמעשה ימצא הדרך כבושה ובנקל ישיג מבוקשו:

וכבר נתבאר זה באור מספיק במ"ש ית' - כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו' (דברים ל יא). ובמה ששנה בלשונו דפתח במצוה וסיים בדבר כי קרוב אליך הדבר מאד ולא אמר קרובה אליך המצוה, אפשר לומר כי כבר נודע מה שנחלקו המפרשים ז"ל, אם פסוקים אלו ידברו על התורה בכללה ויקראה בשם מצוה כדרכו, או אם הם מדברים על מצות התשובה שמדבר בה למעלה. ואני אומר דהא והא איתא, כי להיות דבר מוסכם ומבואר שלא יתכן יהיה לחלק שום יתרון על הכל, ע"כ אמר כי המצוה הזאת הפרטית של התשובה אשר עליה אני מצוך היום הזה ביחוד באמרו ואתה תשוב, אין מקום לצייר ולחשוב יהיה בה שום קושי וכבדות, ובלי ספק לא נפלאת היא וגו'. והמופת על זה כי אפי' הדבר הכולל שהיא התורה בכללה הנה הוא קל מאד וקרוב אליך שלא תקשה אליך שמירתה כלל, כי בפיך ובלבבך יש הכנה מספקת לעשותה, כ"ש לחלק ממנה ולמצות פרטית שבה:

ולבאר כל חלקי הפסוקים נאמר כדעת רוב המחברים ז"ל שהסכימו כי על כללות התורה ידבר. והוא כי להורות על קלותה קראה מצוה, כאלו כלה בכללה אינה אלא מצוה אחת בלבד. ובאר שלא יעכבוה הה' דברים המונעים הלמוד, שכבר דברנו בהם. ועל קוצר המשיג אמר לא נפלאת היא ממך, לא יפול בה צד העלם והסתרה מחמת עצמך, שיהיה קצר מצע שכלך מלהשיגה, כי היא נותנת ערמימות ומחדדת השכל שיהיה בו כח והכנה שיוכל להשיג ממנה שעור מספיק ע"ד מחכימת פתי. ועל עומק המושג אמר ולא רחוקה היא, כי היא מצד עצמה במה שהיא אינה רחוקה וקשת ההשגה מפני עמקה, אלא היא נוחה לקבלה. ועל אורך ההצעות לא בשמים היא, כי כל אחת משאר החכמות לא יוכל האדם להשיגה בשלמות אם לא אחרי שיוקדמו לה חכמות אחרות, ואפי במה שיראה אין צד התייחסות לזו עם זה, כאשר נאמר דרך משל ברפואה שצריך הרופא לידע ג"כ קצת בתכונה בתנועות צבא השמים והוראותיהם וההיקש בכיוצא. אמנם תורתנו הקדושה שתתעלה לא תצטרך לזה ולא לשום חכמה זולתה כי אם מינה ובה הכל ימצא בתוכה, וזה הוא לא בשמים היא:

והכוונה על הדרך שהבין שמואל ע"ה במדרש (דב"ר ח ו) שאמר, אין תורה מצויה באיצטרולוגין שאומנתם בשמים, אמר ליה והלא אתה אסטרולוגוס וגדול בתורה, אמר לו לא הייתי מביט באיסטרולוגיאה אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה בשעה שהייתי נפנה לבית המים. והן אמת כי לכאורה נראה שבתחלת דבריו דקדק לומר באיצטרולוגין שאומנותן בשמים, לרמוז מה שהשיב אחר כן שלא היה מביט בה אלא בשעה שהיה פנוי וכו', באופן שאין צד איסור בדבר כשהוא בדרך עראי ושלא בקביעות. ועל כן אמר שאין התורה מצויה באיצטרולוגין, ופי' שלא על כל האיצטרולוגין אמר אלא לאותם שאומנותם בשמים, דהיינו שההבטה בשמים היא להם כאומנות, שעושין עיקר ממנה דרך קביעות, כעין מה שאמרו במשנה (סנהדרין כד ב) במה דברים אמורים כשאין להם אומנות אלא היא וכו'. אמנם לדקדק יותר, שלפ"ז היה לו לומר שאומנתם בכך, דודאי האיצטרולוגין בענין השמים הם עסוקים, נאמר כי לכאורה יש בזה מהסתירה מה שאז"ל פרק כלל גדול (עה א) אמר ר' שמואל בר נחמני מנין שמצוה על אדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד ו) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות. ואין ספק שחשוב תקופות ומזלות הוא מהדברים העצמיים שבאצטרולוגי"אה, ויראה מזה שלא בלבד אינה בלתי ראויה אלא שהיא מצוה חביבה לפניו ית' יתעסק בה כל אדם מישראל אם יזכה לכך, ואיך הרחיק שמואל ע"ה כל כך ההתעסק באסטרטלוגי"אה ושאין להביט בה אלא כשהוא נפנה לבית המים, האם נאמר שהמצוה לחשב בתקופות היא שיחשוב בהם באותה שעה המאוסה חלילה:

אבל הענין לדעתי מתבאר בפ' עצמו שממנו למדו זאת המצוה, כי תחלה אמר - ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (שם ד ה). כי הדיוקים מבוארים מה זו ראיה שאמר ראה למדתי וגו'. ומהו שאמר לעשות כן בקרב הארץ, ודאי יעשו בארץ ולא חוץ ממנה. ולא יתכן לומר שדוקא בא"י יעשום ולא בחוצה לארץ, שהרי בסתם חקים ומשפטים בכלל מדבר אשר רובם אינם תלוייה בארץ ונעשים בכל מקום. ואיך התחיל בלשון יחיד ראה, ונמשך לשון רבים למדתי אתכם. ומה טעם לומר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם. ובאיזה אופן ימשך מזה שיאמרו העמים רק עם חכם ונבון וגו':

ונאמר כי ההבדל בין חכמי ישראל המשתדלים לעמוד על חשבון התקופות והמזלות, ובין חכמי העכו"ם החוזים בכוכבים ומתעסקים בתכונה ואסטרולוגיאה, רב ועצום כפי התחלפות הכוונה והתכלית אצל כל אחד מהם. כי הוברי השמים אשר לא ישגיחו ולא ישימו לב כלל על הצלחת הנפש ואשרה, כי לא יאמינו או לא יחושו להשארותה, כשיתעסקו בחכמת הכוכבים והמזלות לא יהיה זה לבא בכך לידי שום מעשה ופועל בעבור שלמות הנפש, כי אין תכליתם אלא מה שידרוש טבע האנושית שיתאוה לדעת כל מה שיש בשמים, ובפרטות ובדקדוק הן מאיכות אותן הגופות הן ממספרם ותנועותיהם ומהוראותיהם, וכשבאו לכלל ידיעת פרטיים אלו שבשמים כבר השיגו תכליתם ולא יעברו מזה. והוא מבואר כי יבאו לידי השגה זו על פי מה שיגזור השכל האנושי בחקירות ודרישות ובטענות מופתיות, מיוסדות על חכמת ההנדסה והתשבורת, ואם כן לא יוכלו לבא לידי מדה זו אלא מתי מספר, אשר הם דקי השכל וזכי הרעיון, לא כללות הכת ההמוני כל העם מקצה:

אכן חכמי ישראל רחוקים מזה מרחק רב, כי כל פינות שהם פונים אינן אלא למה שיהיה דרך ומבוא להצלחת הנפש להשיג האושר הנצחי בהשראה לעולמי עד, כי לכך נוצרנו ולא לשום דבר אחר אשר לא יתיישר אל זה המכוון:

ולכן באה להם מאתו יתב' מצות חשבון התקופות והמזלות, ולא לתכלית השגת החכמה עצמה לדעת את כל אשר בשמים ממעל, אלא לתכלית מה שימשך ממנה לבא לידי מעשה כאן למטה בארץ בקביעות החדשים והמועדות. למען ישמרו כל ישראל מצותיו ית' בימים הטובים שיהיו בזמנם ובמועדם הראוי, כפי מה שיסדרו חכמי ישראל המומחים והבקיאים בחכמת חשבון התקופות והמזלות. אשר יראה בלי ספק לא היו לומדים אותה מתוך ספרי חכמי העכו"ם, ולא הוצרכו להנדסה של אוקלידי ולא לאלמגיש"טו של טולומ"יאוס וזולתם. אלא החכמה ההיא האמתית קבלוה במסורת איש מפי איש עד מפי מרע"ה שלמדו הוא יתברך אופן מולד הלבנה, כאמרו החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב) כדבריהם ז"ל. וכן כל שאר הפרטים הצריכים לזה לבא לידי קביעות החדשים והמועדים מסרם לו והוא ליהושע ע"ה, וכן מדור לדור. ור"ג כשהיה מראה להדיוטות צורות לבנות וכו', הכל היה כפי מה שקבל. והן אמת כי השגת החכמה עצמה היא קשה המציאות לכל המון העם, כי לא רבים יחכמו אלא אחד מעיר וגו', אבל למה שבכל הדברים העיקר הוא התכלית, ובבואו אל המציאות אינו צריך אל האמצעיים המביאים אותו, א"כ בהשגת התכלית כבר יאמר שהשיג האמצעיים:

מעתה יבוארו הכתובים מאליהם. כי אמר משה ע"ה, ראה למדתי וגו', כי כבר באר רשב"ן ע"ה במאמר שהבאנו איזו היא חכמה שהיא לעיני העמים זו חשבון תקופות וכו', הרי שחכמה זו תלויה בראיית העין, ועליה אמר ראה, ירצה ראה אתה היחיד בדור בראיות בעיניך חכמה זו, כי לא רבים יחכמו להשיגה. ועכ"ז אומר לכללות העם היותי מלמד אתכם לכלכם חקים ומשפטים השייכים בחכמה הזאת על האופן אשר צוני ה' אלהי. וזה כ"א היה התכלית בלמוד מכוון לעצמו בלבד, לדעת מה שיש בשמים ולא לענין אחר, אז ודאי לא היה משיג זה אלא היחיד המיוחד שאני מלמדו. אבל אין הדבר כן, אלא הוא לעשות כן בקרב הארץ, כדי לבא לידי מעשה כאן למטה בארץ ולא שישאר הדבר בשמים ולא יצא משם. וגם נתכוון לומר כי הוא לקבוע חדשים בעבור המועדות ועבור השנים, וזה אין לעשות אלא בא"י שמנדין את הקובען בח"ל כפי שרשי חלוקי הדינים במקומו. וא"כ כיון שבפועל כלכם שוין, כי הכל יעשו המעשה כפי מה שימשך מן החכמה שלמד היחיד ההוא בקביעותו, דהיינו בשמירת המועדות, נמצא שכבר יצדק לומר בכם שלכלכם למדתיה, וע"כ אזהיר אתכם אזהרה רבה שתקפידו מאד על שמירת המעשה. כי הלא זה הוא הבדל עצמי שיש ביניכם ובין יתר העכו"ם, שאצלם אינה נקראת חכמה אלא מה שהשכל משיג בדרכי המחקר ואתם אינכם כן, כי החכמה והבינה שלכם הוא המעשה עצמו להיותה תכלית החכמה. ולפי זה יאמרו על כרחם שלא נמצאת שום אומה ולשון זולתכם, שהעם הגדול עם כל רבויו וגדלו יהיה חכם בכללו, רובו ככלו, אלא אתם. כי הם לפי שאין חכמתם המעשה אלא ההשכלה א"א שיהיו חכמים אלא מעטים, אבל אתם שהחכמה האמתית שלכם היא המעשה הנעשה בארץ יקרא חכם ונבון הגוי הגדול כלו:

ומקביל לזה אמר שמואל ע"ה אין התורה מצויה באסטרולוגין שאומנותם בשמים, רצונו אותם האסטרולוגים שהאומנות והמלאכות שלהם בהתעסקות החכמה היא בעבור המעשה למטה בארץ, וזה תכליתם לקיים מצות ראשי חדשים ומועדות כתקנם, אלו ודאי שומרים הכוונה האמתית והתורה מצויה בהם. אבל אינה מצויה באותן האסטרולוגין שהאומנות שלהם היא בלבד בשמים, שאין פנייתם אלא לבא לכלל ידיעת הגרמים השמימיים במה שהם. וזו כוונה נפסדת לא יחפוץ בה הוא יתברך, כי לא יאות להביט בזה. אלא כענין שהיה עושה שמואל ע"ה בשעה שלא היה אז מקום לעסוק בתורה והיה פנוי ממנה, ולמדנו מדבריו היותו מפרש לא בשמים היא על האסטרוליגין. ולפי דרכנו נאמר שיכוין אל המונע השלישי מאורך ההצעות, שלענין התורה לא יצטרך לחכמה זולתה כעין חכמת התכונה כי בה בעצמה ימצא כלול הכל:

ועל בקשת הצרכים אמר ולא מעבר לים היא, שפירשוהו ז"ל בפ' כיצד מעברין (נה א) לא תמצא בסחרנים ולא בסוחרים, ויאמר לעניננו אינך צריך לעבור ארחות ימים להסתחר ולהיות תגר כדי לבקש צרכי מזונותיך בהשתדלות וחריצות רב באופן שתאבד זמנך, כי לא יחסר כל לך, וה' יתב' יזמין אצלך כל המצטרך כשתסתפק בהכרחי. וכאמרם ז"ל (מכלתא בשלח) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, כנודע מה שפירשו שכונתם על ההסתפקות מבלי רדוף אחר המותרות, וכמו שהיה במן איש לפי אכלו, כי באופן אחר לא יוכל האדם לבא לכלל ידיעה. והוא מאמר הכתוב, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג). ואחשוב בכוונתו כי אמר משה ע"ה, מה שרצה הוא ית' לעשות זאת, שענה אותך והרעיב אותך וכשנתן לך מזונות נתנם ע"י המן והאכילך בצמצום, היה הסבה לזה כי רבוי המאכלים הוא מעיק גדול לידיעה שמטמטמים המוח ונעשה גס השכל, ולא יכנסו בו המושכלות, ולא ידע להבחין כלום. כאשר אמר ברזילי למלך דוד ע"ה - בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות (ש"ב יט לו). כי הדבר קשה אמרו האדע, דבשלמא אם אטעם ניחא שבזקנה ורבוי השנים מתמעט חוש הטעם, אבל לומר האדע בין טוב לרע איך יתכן זה מפני שהיה בן שמונים שנה, אדרבא היא הנותנת שיוסיף דעת ובינה לפי רוב השנים, דודאי לאו מסבי דבהתתא היה מחשיב את עצמו שכל זמן משמזקינים דעתם מטרפת בהם. אבל ירצה לפי שהמלך אמר לו עבור אתי וכלכלתי אותך עמדי (שם לה), שהיה רוצה להאכילו ולכלכלו יחד עמו במאכלי המלכים ובכל פרטיהם, לזה אמר כי זה לגבי דידיה יהיה לו לנזק גדול והפסד עצום. כי בהיותו זקן בא בימים, אשר הוא זמן ראוי להשתדל ולהעצם מאד במושכלות, והנטייה אחר הערב הוא ממפסידי שפיטת השכל, אם כן איך יתכן שאוכל לדעת ולהבחין בין טוב לרע, אם אהיה נמשך אחר חוש הטעם לטעום וליהנות ממה שאוכל ואשתה, או אם אתענג לשמוע קול שרים ושרות כאשר הוא מורגל בחצרי המלכים, כי כל זה לזולתם גורם בטול ההשכלה והידיעה. ועל כן אמר משה ע"ה ויענך וגו', שהביא לך הענוי ולא רצה להאכילך אלא המן בצמצום, לפי שראה היותך חסר הידיעה וההשכלה, כי לא ידעת כלום לא אתה ולא אבותיך ממה שצריך לידע להצלחת הנפש. ולפיכך האכילך את המן למען הודיעך, ולבעבור הביאך לכלל ידיעה, שע"י האכילה המצומצמת והמפסקת בלי רבוי ומותר תוכל לידע ולהשכיל מה שלא היה כן במרבה לאכול למלאות בטנו. ואל תחשבו כי צמצום האכילה ומעוטה יגרום להם חלישות כח או המעטת החיים, כי הלא תדעו שבאכול האדם הלחם לבדו מבלי הצטרפות עדוני מאכלים אחרים ללפת את הפת, אל יעלה בדעתכם שהלחם עצמו הוא הנותן החיים לאדם, שבזה תבואו לספק שמא ימעטו החיים בשביל מעוט האכילה, אלא עיקר מה שיחיה האדם הוא מה שיצא מפי ה' תורתו הקדושה ומצותיו אשר יצא מפיו. ואם האכילה מועטת מביאה אתכם לידי השגה זו א"כ ממנה תוצאות חיים, וממילא אין לכם להרבות בבקשת הצרכים כי אינה צריכה לכך. וזה הוא לא מעבר לים היא:

ועל רוע המזג והתכונה הטבעית אמר כי קרוב אליך הדבר מאד וגו', שאין טבעך מנגד לזה אלא הוא דבר מתקרב מאד אליך, ותקבלהו לא תדחהו להרחיק ממך מאשר אצל פיך ולבבך הוא דבר קרוב מאד לעשות אותו, כי תמיד תאמר בפיך ותחשוב בלבבך לעשות אותו, שאתה מתאוה ומתפרסם בדבריך היות רצונך וחפצך לעשותו, כאשר הוא גלוי שאין לך אדם מישראל אפילו המופלג ברשע שלא היה רוצה להיות שלם שבשלמים אלא שיעצרהו המשכו אחר תאותו הבהמית, וזו הוראה עצומה כי הנטיה אל השלמות היא נטיה טבעית וההמעדה ממה שיאות הוא מקרה חיצוני. דומה ממש כל זה לחום הטבעי עם האש הנכרי, כי החום הטבעי הוא המחזיק הבריאות ומעמיד על עמדו והנפילה בחלי אינה אלא מחמת חום נכרי תתיחס לסבה מקרית ולא אל הטבע. והוא ממש אמרם ז"ל (ברכות יז א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה מעכב. על הדרך שאמר המשורר ע"ה - לעשות רצונך אלהי חפצי ותורתך בתוך מעי (תהלים מ ט), שאפילו הבני מעים שהם החלקים היותר גסים ועבים שבטבע הרכבת האדם אינם מצד עצמם מנגדים את התורה ומתרחקים ממנה, אלא תורתך בתוך מעי, שגם הם נוטים לה, וכל שכן החלקים המעולים כמו הפה והלב. וצדק אמרו קרוב בפיך ובלבבך לעשותו: ואולם נכלל עוד בכוונת קרוב אליך הדבר מאד, כי למען לא תכבד העבודה עלינו תהיה התורה בכלל דבקה בעצמנו ובבשרנו, סדרה חכמתו יתברך תהיינה כל מצות התורה מכוונות במנינה לכל אברי וגידי הגוף. באופן שיצדק עליהם לומר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, שכל אבר ואבר יש לו התייחסות פרטי עם מצוה ממצות התורה, עד שעל ידי שמירת כל התורה כפי האפשרות ישתלמו כל האברים. ומכאן נמשכה התשוקה העצומה אשר ראינו לכל השלמים להשתדל בכל כחם, שלא יחסר מהם קיום שום מצוה: ולנו לעינים אדוננו משה רבינו ע"ה שאמרו עליו בפ"ק דסוטה (יד א), דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ע"ה להכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה רבינו הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי, א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם, שנא' לכן אחלק לו ברבים וכו' (ישעיה נג יב):

ובפשוטו נראה בבאור כמה היה מצטער שלא יהיה חסר מקיום המצות שלא יהיה יכול לקיימן בח"ל. וראוי להרגיש בו על מה נתייסדה שאלת רבי שמלאי ע"ה מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ, האם לא ידענו כמה וכמה גדול זכות הדר בא"י מפני קדושתה, והאבות ע"ה וזולתם מהקדושים לעולם נתאוו לזה ויצחק ע"ה לא הורשה לצאת ממנה להיות עולה תמימה, ואם כן מה זו שאלה מפני מה נתאווה משה להכנס וכו'. גם אמרו יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, יראה דבר זר לייחס לאדון הנביאים ע"ה יכוין לשמש את רבו על מנת לקבל פרס, כי אפי' יהיה לשכר העולם הבא לא יאות כנודע. ואגב אורחין יש לדייק למה האריך לומר הרבה מצות נצטוו ישראל שאין מתקיימות וכו', כי פשוט הוא שהמצות נצטוו לישראל יאמר בקצור עיקר הכוונה הרבה מצות אינן מתקיימות אלא בארץ. וכן אמרו כדי שיתקיימו על ידי, הוא לשון כבד ולא היה לו לומר אלא כדי שאקיימם. ואיך מוכיח מפסוק לכן אחלק לו ברבים שיתן לו שכר כאילו עשאם ושעל תאותו לקיים אותם המצות נאמר, כי אין אנו רואים רמז מזה בכתוב עם שנדרשו כלם על משה רבינו ע"ה:

ונאמר בבאורו כי רז"ל המה ראו בששאל מרע"ה אעברה נא ואראה וגו', משמעות דברים אלו הוא שלא היה מבקש להתיישב שם בדירת קבע, אלא היה מספיק לו לעבור שם עד כדי שיראנה בלבד ולא היה חושש לצאת אח"כ ממנה, נמצא שלא היה שואל אלא הכניסה בלבד לא הישיבה בה. ועל כן חקר רבי שמלאי ע"ה, כי בשלמא אם היה רוצה לעלות שם כדי להשתקע ניחא שהיתה כוונתו לזכות לדירת הארץ הקדושה מפני מעלתה וכתאות יתר האבות, אבל אנו רואים שלא נתאוה אלא ליכנס בלבד ולא לדור. כי אעפ"י שאמרו (כתובות קיא א) כל ההולך ד' אמות בא"י וכו', זה הוא במי שנקבר שם כאשר נתב' במקומו. וא"כ מפני מה נוכל לייחס שנתאוה לכניסה זו בקרבה, האם נאמר שהיתה כוונתו למלאת תאותו לשבוע מטובה ופריה כדרך הרוצים להכנס בגן או בפרדס למלאת כרסם כדי שבעם מפירותיו פעם אחת, אעפ"י שלשעה קלה יצאו ממנו ועוד לא ישובו, זה ודאי לא יתכן חלילה באביר הרועים הנאמן ע"ה:

ולכן אמר שכוונתו היתה רצויה לתכלית מעולה מאד, והוא מה שנודע מטבע עוצם שלמותו של מרע"ה כי לא הספיק לו מה שהשיג להשלים את עצמו אבל השתדל תמיד להדמות לקונו יתברך בהשלמת זולתו, עד שנאמר עליו משה זכה וזכה את הרבים וכו'. ולפיכך כל מהמצוה שהיה יכול לזרז את ישראל לעשותם היה מעוררם ומדריכם על כך, אלא שבהיותו עמהם במדבר לא היה באפשרות לנחותם בדרך ילכו בה, אלא במצות שאינן תלויות בארץ. ועתה אמר משה ע"ה הנני רואה שיש כמה מצות אשר קהל עדת ישראל נצטוו בכללה לעשותם שאינם מתקיימות אלא בארץ, ולפי זה איני יכול לזכות להיות אני עילה וסבה שיעשו אותם ישראל ויקיימום בהיותי חוצה לארץ, ולפיכך שאלתי מאת ה' אכנס בארץ שהכניסה בלבד תספיק לי בזה. לא לשאני אקיימם, שזה אי אפשר אלא בהתיישב שם בהמשך הזמן וכבר נגזרה גזרה ע"ז נגדי, אלא למען יתקיימו על ידי, שבית ישראל יקיימו אותן על ידי בסבתי ובשבילי. כי בהיותי שם עמהם במקום קיומם אפילו שעה אחת אז ארבה מאד לזרזם ולהזהירם על קיומם ועשייתם, באמור להם הנה אתם עתה במקום אשר חל עליכם חיוב קיום מצות אלו השמרו בנפשותיכם לבלתי התרשל כלל בעת בא זמן קיום כל אחד מהן. כי דברים אלו וכיוצא בהן יתרשמו בלבם ויוחקו אצלם בהיותם במקום עצמו, ובלי ספק כן יעשו, ונמצא שיתקיימו מישראל על ידו של משרע"ה ובסבתו. וזו היתה כוונתו ברצותו להכנס שמה:

אז אמר לו הוא יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר וכו', לא ידבר על מתן שכר מהמצות ממש לא מהעולם הזה ולא מהעולם הבא, כי זה ודאי לא היה מבוקש ממנו ע"ה. אלא הכוונה על השכר הפרטי, אשר יזכה אליו המזכה את הרבים, אשר בלי ספק יבקשהו וידרשהו. והוא מה שנאמר על עצמו ע"ה זכות הרבים תלוי בו, שמה שנשתלמו אחרים על ידו מוסיף שלמות על עצמו וכל שלמותם תלוי בו. והיא בקשה יקרה ורצויה אצל גדול הנפש שאינה להגדלת פרס או תועלת, אלא להיות בגדר שלם מוחלט בהיותו משפיע כמוהו יתב' כאשר אמרנו, ושכל מה שיעשו אחרים יהיה נחשב כאלו הוא עשהו. וזה הוא כלום אתה מבקש בתאותך זו לשיתקיימו אותם המצות מישראל ע"י אזהרתך והשפעתך, אלא כדי שתקבל השכר הטבעי לזה, שהוא היות זכות הרבים תלוי בך, וכאלו אתה עשית אותן המצות, הרי אתה עתה בגדר זה והשגת אותו התכלית, כי מעלה אני עליך כאלו כבר עשיתם, כי סוף סוף מה שיקיימום ישראל יקרא שהוא על ידך ממה שהזהרתם ולמדת אותם כאן, וזכות הרבים יהיה תלוי בך:

וכמה נתבאר כל זה בנעימות בפסוק שמביא לכן אחלק לו ברבים וגו', אשר מלת לכן היא גזרה נמשכת מהפסוק הקודם שאמר - מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונותם הוא יסבול לכן אחלק וגו', כי הם באמת דברים קשי ההתוך ומחוסרי הבנה. אבל בדברם על ענין זה של מרע"ה יבואו נכון ככל דברי ר' שמלאי ע"ה. כי הנה ראינו שמשה לא שאל רק אעברה נא ואראה, שהיה שבע מרוצה ומפוייס לעבור בעבור הראיה בלבד, ולא היה מבקש יותר לקביעות דירה שם. וזה הוא מעמל נפשו יראה ישבע, אם העבד הנאמן הזה מעמל נפשו ומרירות רוחו שנגזר עליו שלא יהיה לו חלק בירושת הארץ הורה בתפלתו שהוא שבע ומפוייס במה שיראה אותה בלבד כשיעבור שמה, אודיעך מה שהיה בדעתו בזה וכוונתו הנכבדת, כי לא היתה לתועלת עצמו ממנה מאומה, אלא בדעתו ובפנייתו היה שיצדיק צדיק עבדי לרבים, רצה עבדי זה הצדיק להצדיק את הרבים ולזכותם ולהזהירם ולגרום להם יהיו צדיקים בקיום המצות התלויות בארץ כדרכו כל הימים שזכה וזכה את הרבים. ולכן הנה שכרו אתו אחלק לו ברבים, שהוא ממש זכות הרבים תלוי בו, כי זה כל פרי שלמות הצדיק המאושר. ואין הדבר יוצא מהכוונה שאמרנו, כי כל זה הוא בעבור שכל המצות בכללן, משלימות כל אברי האדם ובכללם ובכל אחד מהם עובד את בוראו יתברך, ובהחסר א' מהנה יחסר השלמת אותו האבר:

והיא הכוונה אצלי באמרו - לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום עיניכם הרואות וגו' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד ב ד). כי נראה כפל מבואר אמרו זה פעמים אשר אנכי מצוה אתכם, ואיך יקושר עם זה ואתם הדבקים וגו'. אבל עם האמור מהתייחסות מנין כל המצות עם כל חלקי האדם, יאמר לא יאות לכם בשום צד להוסיף או לגרוע כלם מכללת הדבר שאני מצוה אתכם בשמירת כל המצות. והטעם בזה כי בהיותי מצוה את המצות דעו שלא בלבד את המצות גופן אני מצוה, אלא אנכי מצוה אתכם, שאת עצמכם ממש אני מצוה שתשמרו את הרכבתם, שהרי כל אבר ואבר וכל גיד וגיד תלויים בכל מצוה ומצוה. והראיה על זה מה שראיתם בבעל וגו', מפני מה שפגמו באיברים התלויים באותן האזהרות. ולפי זה אתם הדבקים בה' אלהיכם, בהיותכם דבקים בו בשמירת כל מצותיו, שזהו דבקות עצמי, אז אתם חיים כלכם, כל החלקים שבהרכבתם הם חיים בשמירת כל מצוה ומצוה השייכת לאותו החלק. מה שלא יהיה כן כשח"ו תגרעו מהם, שאז לא יהיה החיות בכל חלקיכם, כי ישאר כמת החלק אשר נגרעה ממנו המצוה המיוחסת לה:

ועל כן אמר המשורר ע"ה - לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני (תהלים קיט צב), אי אפשר שבשום זמן אבוא לידי שכחת הפקודים שלך לשכוח איזה מהם. כי הלא אתה נתת לי חיים לכל חלקי בהם ולא בזולתם, והרי הם כזכרון מקומי, שבהביטי כל אבר ממני שחיותו תלוי במצוה השייכת לו אני זוכר אותה המצוה. וכבר כתבתי על כוונת זה הכתוב שאמר - אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (משלי ל ו), שהזהיר לבלתי הוסיף על מנין המצות לומר שהן יותר מרמ"ח ושס"ה, פן יעשה הוכחה ויביא מות וראיה על ההפך, בך, בעצמך, מסכום מניני אבריך וגידיך, שכיון שאין בך אלא רמ"ח אברים ושס"ה גידין, וכל מצות הן כנגדן, אם כן תשאר אתה בכזב ושקר במה שהוספת על מנינן:

ואמנם עם היות אמת שכל האברים ושאר חלקי הגוף כלם משתתפים בשמירת המצות או להפך, מ"מ יש בהם אברים ראשיים שבהם מתרשמות הפעולות יותר, והם העיקרים במעשה השלמות ונכללים בארבעה היותר עצמיים. הראשון הוא הראש בכללו, אשר בו השכל והעינים והאזנים והפה עם הלשון ויתר החלקים. השני הלב, שהוא המנהיג הגדול וכמלך לכל אישי הגוף. הג' הידים, שהם כלי המעשה. הד' הם הרגלים, בעלי התנועה בהליכה:

ובמה שנוגע לראש, נודע מעיקר ענינו היות בו ההשכלה להשיג העיון והלמוד בתורתנו הקדושה שתתעלה שהיא תוקף כל השלמות אשר עליו אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז א), צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שפירשוהו על המושכלות המושגות בראש כנודע. ואני מדייק זה מאמרו ועטרותיהם בראשיהם, כי אות הבי"ת שעל הרוב היא בי"ת הכלי מורה על המקום שהדבר המתקומם בו הוא מונח בתוכו. והדבר מבואר שהעטרה היא סובבת את הראש והיא חוץ ממנו, ונמצא הראש מונח בתוך העטרה ולא העטרה בתוך הראש, וא"כ לא היה לו לומר ועטרותיהם בראשיהם, ויותר היה צודק ועטרותיהם על ראשיהם, כמו ועטרת תפארת על ראשיהן דיחזקאל (כג מב), וכן נזר (זהב) [אלהיו] על ראשו (במדבר ו ז), ואקח את הנזר אשר על ראשו הנאמר אצל שאול (ש"ב א י), או לכל הפחות אות הלמ"ד מתיישב יותר כמו תשית לראשו עטרת פז (תהלים כא ד):

אבל הענין הוא, כי כבר התפרסם היות המרכז בערך העגולה יקר ומעולה מאד שהדבר הסובב הוא כמו שומר מה שבאמצעיתו, ואמרו מי גדול השומר או הנשמר וכו'. ולפיכך לגדולתו יתברך אנו אומרים בדרך משל שכל פינות צבאות מלאכי מעלה סובבים כסא כבודו ע"ד ששים גבורים סביב לה, שזה הוד והדר למסובב. ובזה מובן לקצורי הפסוק שאמר זכריהו ע"ה - ואני אהיה לה חומת אש סביב נאם ה' ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב ט), שהם דברים צריכים באור. ומאמר נאם ה' הוא לבלי צורך, כי כל אותם הפסוקים דברי ה' הם ונכנס בין הדבקים. אלא הוא הדבר אשר דברנו, שלעולם הנשמר גדול מהשומר והסובבים את המלך הם קטנים בערכו. ואם כן אין הפה יכול לדבר שהוא ית' סובב את ישראל כחומה לשמרם, כי אינו דרך כבוד כלפי מעלה, ועכ"ז מרוב טובו הכתיב על עצמו אהיה חומת אש סביב לה. וזה נאם ה', כי הוא ית' לבדו יכול לומר כן ומנאומו יצא, שאלמלא לא אמרו ה' אנחנו לא היינו מורשים לומר כן. אבל עכ"ז לכבוד אהיה בתורה, עם היות שאני הוא הסובב ובגדר העגולה והם הגדר המרכז שהוא בתוך ואמצע העגולה, מ"מ ברבות הכבוד שלי וליקר תפארת גדולתי אהיה בתוכם, אצמצם שכינתי להיות בתוכם ושהם יסובבו אותי, כאלו אני באמצע והם סביב סביב לי, כענין המלך המסובב מעבדיו, ולפ"ז אני הוא המרכז ועגולה הסובב והמסובב כב"י הכל בו ית':

ונאמר לעניננו כי הצדיקים להיותם עושים עיקר מהאושר האמתי הוא השגת המושכלות בעוה"ב, והא תכלית ההצלחה הנפשיית. לכן אמר שהצדיקים יש להם העטרות הפך העולם, שהמלכים ישימו העטרות חוץ לראש וסביב לו להתכבד בהם, אבל הצדיקים העטרות שלהם הם כמרכז בתוך ראשיהם מבפנים שהם ההשגות השכליות אשר במוח והשכל שבתוך הראש, כי בזה השלימו את ראשם בעוה"ב:

ומהחשובים שבאברים אשר בכללות הראש הוא הפה שבו הלשון, וממנו תוצאות חיי השלמות או הפכו, כדברי החכם ע"ה במשליו - מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה (משלי יח כא). ולא בא בדקדוק אמרו אוהביה בלשון רבים ואח"כ יאכל לשון יחיד, והיל"ל יאכלו פריה. מלבד שהוא כפל מבואר, שכיון שאמר מות וחיים ביד לשון דהיינו שהלשון גורמת המות והחיים אם כן זה הוא הפרי שאוכלים אוהבי הלשון והכל אחד:

ונראה שיפורש על פי דבריהם ז"ל בערכין (טו ב) שהלשון נקראת שלישית לפי שהורגת שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. ואין ספק שמי שנאמר עליו אינו אוהב הלשון הרע ההוא, כיון שמוציאים עליו שם רע ומזיקין אותו, אבל השנים האחרים האומרו והמקבלו הם אוהבים אותו ומתהנים ממנו זה לאמרו וזה לשמעו. ועל מיתת שלשתן דבר הכתוב, כי תחלה המיתה הפשוטה והמזומנת היא של הנאמר עליו, כי המקבלו הולך להמיתו, וזה הוא מות וחיים ביד הלשון, שהלשון גורמת בידים מיתת האיש שעליו ספרה הלשון הרע, ולא תהא נידונית כגרמא בנזיקין, אלא כדינא דגרמי שמזיק בידים. וזולת זה גם את שני אוהביה שהם האומר והמקבל שאוהבים וערב להם אותו הלשון הרע, גם אתם יאכל ויכלה הפרי של הלשון, כי הפרי אשר יצמח מהלשון ויוצא ממנו ימית גם שניהם, וזה פריה. ולפי זה אוהביה פעול ופריה הוא הפועל, באופן שיש ללשון מבוא גדול להצלחת האדם או להפסדו:

ובזה איישב דקדוק אחד שיש על פשט מוטעם שהובא משם רשב"י ע"ה בספרו הקדוש על מה שנאמר ביוסף ע"ה ענו בכבל רגלו וגו' (תהלים קה יח), עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו, דברו דמאן דברו דיוסף, ואיתבחן ההיא מלה אי איהי מלה דכשרא הה"ד אמרת ה' צרפתהו כדין שלח מלך ויתירהו. ודקדקו על זה למה באה ההבחנה והצרוף בדבור והיה יותר ראוי במעשיו, ותירצו מה שתירצו. ולי נראה כי אמת הוא כל דרכיו יתברך הן מכוונות תמיד מדה כנגד מדה, אבל מצינו נתנהג כן ביחוד עצמי עם יוסף ע"ה. וכדבריהם ז"ל (ב"ר צ ג) על פסוק ויסר פרעה את טבעתו (בראשית מא מב), יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק וכו' גופו שלא נגע וכו' צוארו וכו':

וכך מתבאר לי מאמר קשה ההתוך בפרק המקנא (יג ב), אמר ר' יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו, מפני שלא מיחה בכבוד אביו דהא א"ל עבדך אבינו ולא מחי ולא אמר להו ולא מידי. והקושי בזה מבואר, מה מקום יש לשאלה כי כיון שיוסף ע"ה מצוה לאחיו על דבר שיעשו לו כשיגאלם הוא ית', שכבר ידע תהיה גאולה זו אחר עבור מספר גדול מהשנים אחרי מותו, הרי לא היה אפשר זה אלא כשהוא כבר גל של עצמות יבשות מאורך הזמן, שכבר אין שם זכרון כלל מיתר חלקי הגוף כי הכל נאכל ושב אל העפר, ובקושי יוכל להיות ישארו העצמות קיימות, וא"כ בהכרח היה שיאמר שיעלו את עצמותיו, ולא היה מקום לומר והעליתם אותי מזה שמשמעותו הוא שישאוהו כמות שהוא בכללו:

וגם צריך לראות מה התייחסות יש לעונש זה עם המעיטו בכבוד אביו ע"ה. ונאמר כי כל זה הוא מיוסד על העיקר שעליו סבב כל אותו הפרש' במדה שאדם מודד בה מודדין וכו', ואמרו שם יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה וכו'. נראה שבשכר מצוה זו שעשה עם אביו אחרי מיתתו בהתעסקו להעלותו ממצרים ולקברו בארץ ישראל זכה גם הוא בעסקי קבורה, שיתעסק בו מרע"ה להעלותו משם כדי שיקבר בא"י. ולפי זה יש מקום חקירה, אם כן למה לא היה השכר שלם מדה כנגד מדה, וכמו שהוא העלה את אביו מיד תכף למיתתו אחר עבור אותם הימים בהיות גופו שלם ולא העצמות בלבד אחר כלות בשרו, כן היה מן הראוי יזכה יוסף שתכף אחרי מיתתו יעלוהו ויקברוהו בא"י בכל גופו. והוא ית' הי"ל לשים בפיו בצואתו יצוה את אחיו באופן עצמו שצוה אביו שיאמרו להם ישאוהו ממצרים מיד ויקברוהו מקברות אבותיו, ולמה לא ערב אל לבו אלא לצוות על עתים רחוקות ולזמן ארוך שע"י הזמן ההוא לא יוכל לומר אלא שיוליכו עצמותיו: וזה הוא שאמר רב יהודה, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו, הוצרך להקרא כן בהיותו מצוה להקבר לזמן הגאולה, היה מן הראוי יצוה על הדבר ההוא שיעשוהו מיד אחר מותו אשר לא היה קורא את עצמו עצמות אלא כלו שלם. כי מה שפי' רש"י ז"ל בפרשת בשלח אני יש בידי ספק לעשות מה שאי כן באחי שלא יניחום, לא ס"ל לרב יהודה, כיון שעתה אנו בענין השכר מדה כנגד מדה, והואיל והיה זה הזכות ממה שעשה עם אביו בענין זה כבר יגדל כח הזכות הזה לסתום פי המצריים שלא יעכבו ויסכימו למאמר יוסף באותה שעה שהוא סמוך למיתתו שעדיין היתה אימתו מוטלת עליהם, ואין סברא שמיד בההיא שעתא יתנו כתף סוררת. והשיב דממקום שבאת לתת סבה לשלא היה ראוי להקרא עצמות, היא הנותנת שהיה ראוי להענש על זה. והוא כי עם היות כבד את אביו בכבוד גדול אחרי מותו, מ"מ יש בידו זה החטא מפגמו בכבוד אביו. אמר ודאי זה יהיה לו לקטרוג עצמי שלא יזכה להדמות ממש ולהיות מכל וכל שוה לאביו בענין הקבורה שיוליכהו מיד בכל גופו להקבר אצלו, והלואי יהיה מקום להעלות העצמות בזמן הגאולה. ולפיכך קרא עצמו עצמות בחייו כנגד מה שהוא אשם על אביו בחייו. וכמה יבא נכון ע"ז מה שפירשתי על אנכי אעשה כדברך (בראשית מז ל), יעויין במקומו:

נמצינו למדים שהנהגה זו של מדה כנגד מדה הוחלטה בפרטות בעניני יוסף ע"ה ברוב דבריו. ונודע כי הסבה אשר לעבד נמכר יוסף, היתה בעבור לשונו מה שדבר על אחיו, ובפרט על שהיו מזלזלים בבני השפחות וקורים אותם עבדים. וא"כ כדי שיצא מעבדות לחירות ויתבטל העונש, צריך שיתקן עותתו באותו הדבר עצמו שעליו נענש בדבור ובלשון, ולפיכך נמשך עבודתו וברזל באה נפשו, עד עת בא דברו של יוסף. וצרף הוא ית' והבחין דבור של יוסף דהוה מלה דכשרה והחזירו למוטב, ואז נסתלק העונש ושלח מלך ויתירהו. ונמצא הלשון סבבה הצלחתו בהיותה בשלמות, כמו שגרמה צרתו מעיקרא בנטיתה מזה:

ומחשובי האברים שבראש הם העינים, אשר נתנו בחלק העליון שבו למעלתם והם מצרנים שכנים אל השכל, כי מן המוחש מהם בא האדם אל המושכל, ולא הושמו בו אלא לעיקר הראייה באותיותיה של תורה ולעיין בהם להשכיל ולהטיב. וע"ז אמר המלך שלמה עליו השלום בחכמתו - חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם (משלי כו טז). ופשוטו של מקרא במספר זו של שבעה, הוא על הרבוי ברוב המקומות שבמקרא, והוא שהעצל יראה בעיניו ומחשיב את עצמו היותו הוא חכם יותר מהרבה חכמים שמשיבים דברי טעם ועיקר, והעצל מחזיק את עצמו בעיניו לחכם יותר גדול מהם:

ולדעתי יפורש באופן מתחלף, כי אז"ל במדרש בסדר נצבים (ח ז), רבנן אמרו ז' דברים אמר שלמה על העצל, כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו, והוא משיב אותם ואומר אני מתיירא מן הארי שבדרך שנאמר אמר עצל שחל בדרך (משלי כו יג), א"ל הרי רבך בתוך המדינה, א"ל מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות, א"ל הרי הוא דר אצל ביתך, א"ל הארי בחוץ, א"ל בתוך הבית, א"ל ואם אני הולך ומוצא את הדלת נעולה אני מחזיר ובא, א"ל פתוח הוא, לסוף שלא ידע מה להשיב אומר פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט, עמד משנתו בבקר נתנו לפניו לאכול הוא מתעצל לתת לתוך פיו. והנה הם ז"ל אמרו שמה שאמר משה ע"ה הוא גדול מכלם, באמרו בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל יד). ואני בעניי אומר כי שלמה ע"ה עצמו אחר אלו הפסוקים שמביא המדרש אמר עצל שחל בדרך וגו' שבאר בהם אלו העצלים השבעה, אמר מיד שיש עוד עצל אחר גדול מכלם. והוא כי בכל אלו שהזכיר מדבר במי שהוא צריך ללמוד מן הרב בהיותו נעדר החכמה והוא מוכרח לבקשו, ולפיכך הם מתעצלים מלטרוח בעשיית שום פועל או תנועה ולהתנצל מהתרשלות משיבים תשובות בתת טעם וסבות להמנעם, אבל מה נאמר לעצל אחר, בשאינו צריך לבקש מי שילמדנו ולא לעשות שום התנועעות או פעולה בענין הלמוד, רק בעיניו יביט ויפתח העינים בלבד לראות הדברים מתוך הספר והוא מעצמו ישיג הבנתם בשכלו הטוב, ועכ"ז הוא מתעצל בהם ואינו רוצה להלאותם שיראו מאומה מתוך הכתב, ודאי אין לך עצל גדול מזה, ואין לו שום מענה לשון. וזהו חכם עצל בעיניו, ירצה האיש החכם ויודע ספר שא"ל לרב כשהוא עצל בעיניו, שמתרשל בעינים שלא לכוונם אל הספרים ואינו רוצה לראות שום כתב, זה ודאי הוא עצל אמתי יותר מהשבעה שאמרתי עד עתה היותם עצלים, שהם משיבים טעם וסבה לבטול תנועתם וזה לא יוכל להשיב מאומה, ומפסיד התכלית היקר לעינים אשר נבראו להביט ולראות באותיות המחכימות:

וגם הושמו בראש האזנים, והם בלי ספק אברים ראשיים להשגת השלמות לשמוע את דבר ה' לקחת חכמה ומוסר. ויספיק להוראת זה משז"ל בש"ר פ' כ"ז שמעו דבר ה' (ירמיה ב ד) הה"ד שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה ג) איך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה וכו' עד אני איני כן אלא רמ"ח איברים באדם הזה והאזן א' וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים שמעו ותחי וכו', וכבר פירשתי מאמר זה במקומו בס"ד. והסתכל במה שאמר החכם ע"ה - אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי טו לא), באר דבר גדול מהיתרון שיש במה שישמע מפי סופרים ממה שיש לאשר יקרא מפי ספרים. כי הכתוב בספר עם כל קדושתו, סוף סוף אין שם אלא עצמות הדברים הנכתבים, ולאשר אין בגוילים שום חיות, אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש שיהיה נוסף ומשתתף עם תוכן הענין להעיר לב הקורא. אבל השומע מפי המלמדים והמוכיחים, לאשר הם חיים ומתנועעעים, הנה מלבד תוכן הדברים עצמם, נתוסף כח בדבור המורגש, הן מקול ההברה הן מהתנועות וענינים אחרים, עד שיתחקו מאד בלב השומע ויתפעל מהם ויבואו לידי מעשה. והוא אמרו אזן שומעת התוכחת של המלמדים החיים המוציאים מפיהם דברי כבושין ותוכחות מוסר ישיגהו שעור רב מהתועלת, יותר ממי שיספיק לו בראותו הדברים כתובים בספרים אשר אינם חיים ממש. והוא כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים, היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוכיות החכמים, שעושה בהם רושם חזק לא תסור מקרב לבם כ"כ בנקל. הן כל אלה הפרטים נקבצו באו בחלק המעולה הזה הוא הראש, להנאת ולטובת אושר האדם:

ואחר זה בא האבר היקר הוא הלב, אשר נוכל לקיים היותו הוא העיקר בכל הפעולות וזולתו הן בלתי מושלמות, כי כבר נודע שכל פעל וכל מעשה שלא נשתתפה בו הכוונה הרצויה לא יחשב למאומה. והנה ההוראה העצמית בטוב הכוונה היא השמחה אשר ישמח האדם בהיותו מתעסק בפעל המעלה לעבודתו יתברך. והוא מבואר היות הלב מקור השמחה וממנו תוצאותיה, ולזה תמיד תתייחס השמחה אל הלב כדברי המשורר ע"ה - התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה' (תהלים קה ג). ואחשוב לחברו עם הפסוק הקודם לו ושלאחריו, כי תחלה אמר שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו ונמשך התהללו וגו' ואח"כ דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. והכוונה בו כשאנו מהללים שמו יתב' ומשבחים אותו, לא נוכל לומר בשום צד שאנו נותנים שום כבוד או הגדולה חלילה אל רום קדושתו, כי מה יתן ומה יוסיף לעולם שלמותו הבב"ת כל שירות ותשבחות שבעולם, אבל אדרבא אותו השבח וההלול הוא לנו שאנו כדאים וראוים וזכינו לזמר לשמו, והוא מתרצה ומסכים לשמוע הלולים מפינו כאלו מחשיב אותנו כב"י לנותנים לו כבוד וזה לנו לתפארת אצל כל העמים. והוא מ"ש במקום אחר - הושיענו אלהי ישענו וגו' להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך (שם קו מז), אנו מחלים פניו יתב' יקבצנו מן הגוים כדי להודות לשמו המקודש יתב', וזה לא לשיגיע לו שבח ממה שאנו מהללים אותו, אלא אדרבא להשתבח מההתפעל, לקבל אנו שבח ומעלה בהלול שאנו נותנים, כי יהיה לנו לגדולה וקלוס אצל הגוים ההם שאנו הגענו למדרגת הלל לשמך הקדוש והנורא. ולכן אמר כאן שירו לו וגו', ובשיר הזה שתזמרו לו התהללו בשם קדשו, שתהיו אתם המתהללים שתוכלו להתפאר היותכם ראוים להזכיר ולשורר שם קדשו ית' המרומם על כל ברכה ותהלה:

ואמר ישמח לב מבקשי ה' דרשו וגו', כי הלא ידענו אין שום מבוא לשכל האנושי להשיג כלום מאמתת מהותו ית', ולא נתן לנו לדרוש ולחקור כ"א בפעולותיו, כאשר יסד הפייט ע"ה חקור פעליו רק אליו אל תשלח ידך. וכבר הוזהר ע"ז רבן של נביאים ע"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, שנאמר אחורים על הפעולות הנמשכות ממנו יתברך והפנים על עצמות מהותו ישתבח לעד. ודבר מפורסם הוא כי המשתדל להשיג איזה דבר, הנה בעודו עסוק בבקשת הדבר ההוא הוא דואג ואין שמחה נכנסת בלבו עד שימצאנו וישיג אותו, כי אז שקטה נחה המיית לבו והוא שמח בהשגת מבוקשו. ועתה אמר כי אצל בקשת השגת מהותו יתב' אין הדבר כן אלא ישמח לב מבקשי ה', כי להיות תכלית מה שנדע שלא נדעהו נמצאת ההשגה האמתית הוא שנבא לכלל ידיעה שאין אנו יכולים להשיגו, ושלעולם אנו עדיין בגדר הבקשה. ובקשה זו היא מה שתשמח הלב, הפך שאר הבקשות שהן מעצבות, ולפיכך ישמח הלב של המבקשים עצמות הויתו ית', וזה לפי שדרשו ה' ועוזו, כי מה שנתן לכם ויש בידכם לעשות בו דרישה וחקירה ולהתווכח עליו, הלא הוא ה' ועוזו, ההסתכל בו ית' בהצטרפות עוזו ויכלתו המוחלט, דהיינו מה שהוא פועל בכחו הבב"ת שזה נקרא אחורים. אבל לענין הפנים שהוא המהות, אין לכם בו צד דרישה והתווכחות, אלא בקשו פניו תמיד, צריך שתמיד לעולם ועד תהיו במדרגת הבקשה ושא"א לכם לבא לכלל מציאה והשגה, כ"א תחשבו שכבר מצאתם והשגתם אותו נפלתם בטעות גדול ושקר נמרץ, אבל בהניחכם שאתם תמיד מבקשים ושא"א לכם להשיג ממנו מאומה אז הטיבותם אשר חשבתם:

וראוי שהלב יזכה במה שנוגע לו שישמח מאד בבקשה זו כי הוא חלקו, והיא שמחה של מצוה שידע שאינו יכול להרוס לעלות אל ה':

ובענין זה יוסכמו אצלנו פסוקי קהלת ע"ה אשר היו נראים כסותרים את עצמם, בראשון אמר - אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב א), אשר בזה מגנה השמחה ומראה שהיא בלתי ראויה. ושוב אמר - ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגו' (שם ח טו), שנראה מזה שהשמחה היא משובחת ושאין טוב ממנה. והיותר מתמיה שאמר זה בענין האכילה והשתיה, ונראה דבר זר. אלא שהוא ע"ה אמר דבריו בדקדוק עצום בו הורה כוונתו הנכונה, כי בפ' הראשון אמר לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, שהקדים השמחה אל ראיית הטוב, ובאחד אמר לאכול ולשתות ולשמוח, הקדים האכילה והשתיה אל השמחה:

והענין הוא כי בדברי הרשות והתענוגים הגשמיים הנוהג בעולם הוא שקודם בואם לידי מעשה, בעוד שהוא מזמינם ומכין עצמו לכך, מתעלס האדם ומרבה בשמחה ולבו עלז שש ושמח, לאמר במו חלב ודשן תשבע נפשי ואתענג באכילה ושתיה כנפשי ורצוני. וכן בטיולים ויתר תענוגות בני האדם, כל תוקף השמחה הוא לכל המרבה עד שעת גמר השגת התענוג ההוא, אבל אחר שהשלים למלאת חפץ תאותו, הורה הנסיון כי שמחה לתוגה נהפכה ונולד לו צד דאגה ולבו בקרבו המס ימס, כי כל מעדנות כלה כענן וילך ויעבור והנה איננו, וכמעט שהיה חפץ שלא עבר עליו מה שעבר, וכמאמר ז"ל הרשעים מלאים חרטות:

אמנם בעניני המצות ומע"ט הדבר הוא להפך, כי אפי' במצות שיש בה תענוג גופני כגוף בסעודה של מצוה והמענג שבתות ויו"ט באכילה ושתיה יתרה, עיקר השמחה היא אחר המעשה וכשגמר לאכול ולשתות אז הוא שמח שמחה גדולה, במה שזכה לקיים אותה המצוה, אשר ידע נשארה קיימת בידו והנה שכרו אתו. ולכן אמר כשאמרתי אנסכה בשמחה, שהייתי מתחיל בשמחות וגיל ואחר זה נמשך וראה בטוב, שבא לידי פועל התהנות מהטוב, אז ודאי אמרתי שזה שחוק של הוללות ולשמחה כזו מה היא עושה, כי היא שמחה של חפלות ואינה מתמדת, כדברי צופר לאיוב - כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע (איוב כ ה). אך מה שאני משבח את השמחה אינה השמחה שהיא קודם המעשה אלא המאוחר, כי ודאי אין דבר יותר טוב תחת השמש כלומר שאפי' בדברי העוה"ז שתחת השמש נאמר שאין יותר טוב ממנו, והוא לאכול ולשתות ולשמוח, שאחר האכילה והשתיה לא באה לו שום חרטה או עצבות עליה, אלא אדרבה שמח בלבו שמחה גדולה על מה שאכל ושתה שזו הוראה גמורה שהיתה האכילה בכוונה רצויה לש"ש בלב שלם, ולכך שמח לבו ויגל. וכל זה נמשך משלמות הלב הטהור בטוב הכוונה וזכות המחשבה:

ואמנם לאשר תועי רוח הבוחרים בחיי הבטלה וההתרשלות הם נסמכים על יסוד רעוע ונפסד, באומרם כי הכל הולך אחר כוונת הלב ובה בלבד תלויה השגת האושר הנצחי מבלי יצטרך שום פועל חיצוני דרחמנא לבא בעי. ע"כ בא אלינו ההערה האלהית להורות על ההפך מזה, במה שקבע בנו הידים שהם כלי המעשה, אשר ודאי לא בראם ית' במין האנושי להשתמש בהם בצרכי הגוף בלבד, אלא בעבור ישמרו חקיו יתברך בפעל ועשיה ממש וישיג בהם ההצלחה הנפשיית. ואיוב הורה היותו קרוב לאמונה זו ורחוק מאד מסברת הסכלים הכוזבת שהזכרנו, והוא כמ"ש סימן כ"א בשם הרשעים שזכר מדוע דרך רשעים צלחה, יחיו וגו' (כא ז), שאומרים מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו הן לא בידם טובם עצת רשעים רחקה מני (שם טו טז), שהרשעים האלה יאמרו שאין צורך אליו יתברך אלא הכוונה והמחשבה, אבל מהעבודה והמעשה אין שום תועלת לא בבחינתו יתברך ולא בבחינת עצמם. כי לגבי דידיה מה שדי כי נעבדנו, מי שהוא מושפע כ"כ מצד עצמו, עד שאפי' העולם שברא אם לא שא"ל די היה מתפשט והולך לאין תכלית, מה יהיה יותר ממה שהוא כשנעבדנו בעבודה מעשיית, כי מה יתן מה יוסיף לי טורח עבודתנו. ולגבי דידן מה נועיל, מה בצע ומה תועלת יגיע לנו כשנפגע בו. ולפ"ז מסיק איוב הן לא בידם טובם, הנה אלה רשעים מקיימין שאין בידם טובם, אין הטוב והשלמות שלהם תלוי עכ"פ ביד שלהם לצרף המעשה למחשבה. אך אני חלילה לי מחשוב כזאת, כי עצת רשעים רחקה מני, וידעתי נאמנה כי צריך המעשה והפועל הנעשה בידים והעבודה היא העיקר ושרש כל התכלית:

וע"ז אמר דוד ע"ה - יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה (תהלים כב לב), כי תחלה אמר זרע יעבדנו וגו', כי זרע ישראל צריך שיעבוד עבודתו ית', הפך שאמרו מה שדי כי נעבדנו, ולפיכך יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד, יוכלו לבא ולהגיד צדקתו של הזרע האמור אל העם הנולד לבנים יולדו אחריהם למען ילמדו מהם. ומה היא צדקתם זה שיגידו, הלא הוא כי עשה בפעל מעשה הצדק והיושר ונתעסק בידים בעשיית המצות. ולא נאמר שתספיק הכוונה ושהמחשבה הטובה הקב"ה מצרפה למעשה, אלא כשיש איזה המנעות או עכוב שאינו יכול לעשות מה שלבו חפץ, שאלו יוסר המונע לא היה מתבטל מן המעשה, אז הוא ית' מקבל רצונו הטוב, ובלאו הכי לא המחשבה הוא העיקר אלא המעשה:

ויש עוד ענין אחר יקר וחשוב מאד במעשה המצות והוא החריצות והזריזות אשר ישים האדם בעשייתן, ועיקר ההוראה בזה הוא באברי הרגלים, הממהרות לרוץ לטובה ללכת לקראת מצוה ולבקש אותה ירוץ ולא ייגע ילך ולא ייעף כאשר היה עושה א"א ע"ה, וירא וירץ לקראתם (בראשית יח ב), ואל הבקר רץ אברהם (שם ו), וצוונו ז"ל (אבות ד ב) הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ומאמר דוד קיים זה באמרו - חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך (תהלים קיט נט). כי לפי שאליפז אמר לאיוב - כושל יקימון מיליך [וגו'] כי עתה תבא אליך ותלא וגו' (איוב ד ד), כאשר פירשתי במקומו שאיוב היה אומר לאחרים שעל דבר השלמות אין לו לאדם להמתין שיבא אצלו אלא צריך הוא לטרוח לנכח לבקשו, ואפילו הכושל והחלש היה עושה במיליו שיקום ויתהלך אחריו. ועכשיו שאדרבא הוא בא אצלך שנזדמן לידך פעולה, מעלת מדת הסבלנות שהיא נכנסה אצלך בתחומך מבלי שתבקשנו, אתה לואה. לכן אמר המשורר ע"ה כי הוא לא כן עמדי, אלא חשבתי דרכי, עשיתי חשבון ביני לבין עצמי מה הוא הנאות, והעליתי והסכמתי שלא יתכן אמתין עד שתבא המצוה לידי כדי לעשותה, אלא אני אשיבה רגלי אל עדותיך שהרגלים ילכו ויתייגעו ללכת לבקש ולרדוף אחריהן, ולא בתנועה נחה ומאוחרת אלא כאותה שאמרו, הוי רץ למצוה קלה שמצוה גוררת מצוה, שהשתדלות הריצה בזריזות גורם לעשות עוד מצוה אחרת, אם בטבע ואם בהשגחה כדברי המפרשים ע"ה. לפיכך אני בהשבת הרגלים שאמרתי, השתדלותי תהיה שם ריצה במהירות, חשתי ולא התמהמתי, וזה לזכות אל השכר האמור שהוא גרירת מצוה אחרת, וזה הוא לשמור מצותיך:

ומכל מה שאמרנו בדרך כלל נמצינו למדים שכל חבור והרכבת חלקי הגוף האנושי משתתפים בהשגת האושר והשלמות, מהצד העליון שבו שהוא הראש, עד היותר שפל והתחתון הם הרגלים, ובאמצעותם הם הידים על עיקר המעשה והפעל כי בו תלוי הכל. ולתכלית נבחר זה נתנה התורה ביום חג השבועות הזה למען הלמוד יביאנו לידי מעשה בידים הנתנות בנו לכך, והוא הרמוז בנושא - חג שבועות לה' מסת נדבת ידך, ומעצמו הוא מתבאר. אכן גרמו עונותינו העצומים בחלוף כל זה, כי אדרבה נתקיימה בנו נבואת ישעיה ע"ה - מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו' (ישעיה א ו), ורבו משובותינו וחטאתינו בכל האברים האלו א' לא'. וכאן מצאתי מקום להוכיח על העבירות הנמצאות השייכות לכל אבר ואבר, איני מעלה זכרונם בכתב: ותהי זאת נחמתנו אמרתו הצרופה של ר' יצחק ע"ה במאמרנו הכל ברבוי וכו'. ומבלי האריך בדיוקים נאמר בדרך כלל, שהכוונה לומר שאלו לא היה שם אלא צד אחד בלבד לקבל ממנו ית' מה שנצטרך, דהיינו על קו הדין הישר ולא באופן אחר, אז ודאי היתה תוחלתנו מסופק מהשיג ידי כפרנו, כי בחטאינו הרבים יש ויש מקום למה"ד לחלוק ולעכב. אבל אמרנו יש לנו תקוה, לאשר הרבה דרכים למקום להשפיע מטובו, כי מלבד הדין יש עוד מדת הרחמים ונוסף עליהם ג"כ יש מדת החסד הפשוט, באופן שאם לא יוכל לבא הטוב מצד אחד יבא מצד אחר:

והנה כל מה שנצטרך שאת הטוב נקבל מאת האלהים נכלל בג' דברים, אם בממון ואם בנפש ואם בגוף. ועל זה אמר ר' יצחק שהכל ברבוי, כל ההשפעות הצריכות באות ברבוי באופנים שונים ורבים, אם בדין אם ברחמים אם בחסד, שאם לא יספיק הא' יועיל האחר. ובאר ג' הפרטים האלה. כי לענין הממון הצדקות ברבוי, אין ספק שכל מה שיתן לנו הוא יתברך מהממון וההצלחה, אפילו היו בידינו אלף אלפים מיני זכיות ומע"ט, לא נוכל לייחס כלום אל יושרנו אלא הכל הוא צדקה גמורה ממנו יתב'. וצדקה זו שעושה עמנו בנתינת הממון, היא ברבוי באופנים שונים, פעם תסכים מה"ד בצד מה ופעם יצטרכו הרחמים ופעם לא תהיה אלא ע"צ החסד הגמור. ולענין הנפש הסליחה ברבוי, מחילת העון שהוא עיקר רפואת הנפש והצלחתה גם היא ברבוי, אם שיזכה לה בתשובה גמורה ושלמה, או כשתהיה גרועה יספיקו הרחמים, או אם תחסר עוד תבא בחסד, וזהו כי ירבה לסלוח. ולענין הגוף הפדות ברבוי, כי בעבדותנו ובגלותנו אנחנו אסירי עוני וברזל וגופנו שרוי בצער שעיקר הגלות הוא צרת הגוף, ויש עמו הרבה מיני פדות וכאמרם ז"ל (סנהדרין צח ב) זכו אחישנה לא זכו בעתה. ועז"א בפ' יחל ישראל אל ה', שעכ"פ ישיג הפדות והגאולה, שאם אין בנו זכות שתהיה בדין הלא יש מדת הרחמים בשמו ית', וגם משתתף עם ה' החסד שהיא המדה האחרת, באופן שהרבה עמו פדות. כן נוחילה לאל על גאולתנו ועל פדיון נפשנו:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה