אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש א להספד

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש א להספד

חלק ב - דרוש ד לצדקה

עת לספוד והם דרושים והמסדות על פטירת קצת חכמים קדושים אשר בארץ המה זכותם יגן בעדנו דרוש ראשון להספד על איש אלהים קדוש כמוהר"ר אהרן ן' חיים זצוק"ל אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה סוטה פ' המקנא (יד א, כ"ה בע"י) - א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף ממנ' ואשמידם (דברים ט יד) כמה צדיקים היו באותו הדור וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד ושבעים זקנים ושאר חכמים ותלמידים, ולא עשה בשבילם ולא בטל הגזרה אלא בשביל משה:

כמו שבחלאי הגוף, כפי ערך האבר אשר יחלה ככה יגדל או ימעט שעור הכאב והצער, כן בהעדר איזה אבר ויחיד מאישי הגוף הכללי הזה, הוא המין האנושי, יהיה ההרגש והצער מחסרונו כפי מה שהוא אדם וכפי ערך התועלת הנאבד בהעדרו מבקודם: בארו המשורר ע"ה באמרו - כי כסלי מלאו נקלה ואין מתום בבשרי, נפוגותי ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת לבי (תהלים לח ח). והכפלים והיתורים הם מבוארים. אכן נודע כי כל החלאים נכללו בב' סוגים - האחד, מה שימשך מן הפנימיית אל החוץ כאלו יוצאים מן הנקודה אל המרכז. ובנין אב שבכלם הקדחת, אשר על הרוב הם באים מחמת מלוי ברבוי מאכל מותרי, עודף על ההכרחי. והב', הם פצע וחבורה בבשר האדם מורגשים באברים החיצוניים. אמר כי כאשר יבואו עליו מאלו החלאים האחר שהכסלים הם הקרבים ימלאו מדבר נקלה כפי המפרשים ז"ל אשר כוון לדבר בלשון נקיה לומר שקרביו מלאים מאותו הדבר המאוס אשר מלואו יסבב הקדחת ושאר חלאים. וגם כשאין מתום בבשרו, כי יסובבוהו מכות רבות בבשרו מבחוץ. אין ספק כי בכל אלה יצטער וידאג כי ירגיש התפעלותו, אך יהיה במעט ריוח, כי נפוגותי ונדכתי עד מאד, יגיע משעור היותו נדכה עד גבול המאד אבל לא אל המאודיות ממש כיון שאין הכאב מגיע לאבר ראשיי. אמנם אני שואג כארי וצועק בקול גדול מפני נהמת לבי, כשהצער הוא מכאב לב אשר הוא מהאברים הראשיים וקרוב אל ההרגשה יותר מכלם, אני מוכרח להרים קול כי לא אוכל שאתו, להיות צער הלב מעורר גודל הצעקה. כמאמר הנביא ישעיה ע"ה - הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו (ישעיה סה יד). יורה בבאור כי שברון הרוח, שהוא צער והתפעלות מדאגה מדבר מה שיהיה, יגרום יללה סתמית אשר איננה בקול עצום וחזק כנודע, אבל כאב הלב יסבב צעקה גדולה ומרה. הן אמת, כי לפעמים יגיע שעור הפלגת הכאב והצער עד גדר בוא אל הקצה האחד מהשתיקה מכל וכל. כאשר קרה לרעי איוב כדברי הכתוב - וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד (איוב ב יג). אשר יקשה אמרו ראו כי גדל הכאב, כי הכאב הוא התפעלות נפשיי נעלם מן העין לא יצוייר הרגשתו בחוש הראות, ואלו ידבר על השחין או המכות וכיוצא היה צודק בו לשון ראיה, שהוא דבר מוחש ונגלה, אבל בכאב הפנימי לא היל"ל אלא ידע או הכירו וכיוצא. ואולי יובן עם מה שאמרו בהשותפין (טז ב), תנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה, מנא הוו ידעי, איכא דאמרי כלילי הוו להו ואיכא דאמרי אילני הוו להו כיון דכמשי הוו ידעי. וההרגש מבואר, מאי בעי מנא ידעי וכי הוא דבר נמנע שידעו ע"י עוברים ושבים או אגרות וכיוצא, וכשאמר הכתוב וישמע יתרו ורבים כמוהו האם שאלו ז"ל מנא ידע. ומה הכוונה באלו הכתרים והאילנות: ונראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב, שאחרי אמרו את כל הרעה הזאת, שמורה באצבע היות הרעה דסליק מינה ושדבר ממנה עד עתה, למה הוצרך להוסיף עוד הבאה אליו, כי פשוט הוא שאליו באה. ואם רצה לפרש על מכת השחין שבאה אל גופו ממש, גם זה לבלי צורך, כי מלת הזאת רומזת אליה כיון שהיא אחרונה. ועוד הרגישו אמרו ויבאו איש ממקומו, כי ודאי שאיש ממקומו בא ולא ממקום אחר ומה לנו בזה. ועוד הבינו, כי בלי ספק כוונת הפסוק לומר כי כל הרעה הזאת האמורה לעיל שמעוה ריעיו וידעו בה לא בהמשך הזמן ימים רבים אחרי בואה, אלא הבאה אליו, מאז בואה אליו באותו הרגע ובעת עצמה שבאה תכף שמעוה. והיתה ביאת כל אחד מהם לא מסבת מה שנתעורר לו ממקום אחר כגון שבאה שמועה מחוץ לעיר או ע"י כתבים וכיוצא, אלא כל אחד בא ויצא ההתעוררות ממקומו ממש, כי מאותו המקום אשר הוא יושב נמשכה אליו ידיעה המכריחתו לבא אל איוב לסבת רעתו:

ומעתה באה התמיהה, כיון שהיה המרחק ביניהם כ"כ מג' מאות פרסה ע"כ היה צריך זמן מה אחרי בא הרעה קודם שתגיע אליהם השמועה, ומהיכן ידעוה בזמן ההוא עצמו שבאה אלו ע"י שמיעת מקומו בא כל אחד ולא ממה שהודיעוהו מן החוץ. ותירצו כלילי הוו וכו'. ירצו בזה לדעתי, כי אהבת חברת הרעים הנעימים האלו לא היתה תלויה בשום דבר גשמי מהבלי העולם, לא מהערב ולא מהמועיל, אלא לסבת הטוב במה שהוא טוב הנמשך לכל אחד מהם מחברת כלם בשלמות הנפש, כי היו נוחים זה לזה להשלים את חבריהם, אם בשלמות הדעות והמושכלות ואם בשלמות המדות וקנין המעשים הטובים: ולהורות על תכליתם המעולה הזה, הציבו להם ציונים וסימנים להיות לכל אחד מהם עטרות בשלשה פרצופין עם שמות חבריהם חקוקים שם כפרש"י ז"ל, להורות על תועלת המושכלות אשר ישיג כל אחד ע"י חברת האחרים. והם נרמזים בעטרות הראש כאשר פירשו אחרונינו ז"ל על מאמרם ז"ל (ברכות יז א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהם מה שיזכו להשיג מההשכלה שם לעתיד ע"י מה שעיינו כאן בעוה"ז. ואצלי צדקו מאד בזה, כי בהיות העטרה סובבת את הראש נמצא הראש בעטרה ולא העטרה בראש, ויותר היה צודק לומר ועטרותיהם על ראשיהם, כאמרו - נזר אלהיו על ראשו (במדבר יז), והנביא יחזקאל ע"ה אמר - ועטרת תפארת על ראשיהן (יחזקאל כג מב). אמנם כיון שידבר על השגת המושכלות יאמר בכיון שעטרות אלו יתחלפו מהאחרות, כי אלו הם עטרות בתוך הראש ממש ובקרבו דהיינו מה שירצה השכל אשר משכנו המוח בתוכיות הראש. ולפיכך רעי איוב היו להם עטרות אלו:

ועל המעלות המדותיות שהיו מדריכים אלו לאלו, היו להם אילנות העושים פירות, מעשים טובים שהם תולדותיהם של צדיקים, וצדיק כתמר יפרח. וכשאחד מהם היה באיזה צער, אשר אז לא יוכל להשפיע כחבריו לא בעיון ולא במעשה, מיד היו משתנה הפרצוף ונכמש העץ. ועי"כ ידעו רעי איוב והכירו כי בצרה גדולה הוא, ושמעוה והבינוה תכף כשבאה אליו מאז. ונמצא שממקומו ממש בא לכל אחד ההתעוררות ולא לחוץ ממנו: והתבונן הוראת הרגשתם וחסרונם בשני דברים אלו מחמת צרתו, כי כשבאו אליו געו בבכיה ועשו שני דברים - האחד, קרעו איש מעילו והב', זרקו עפר על ראשיהם. וכוונתם אצלי, כי למה שהגיע להם מההפסד בקנין המדות המעלות קרעו המעיל, כאלו יאמרו כבר נקרע הדר הלבוש היקר שהוא קנין המעלה, כאשר הוא מפורסם - בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט ח), עז והדר לבושה וכו' (משלי לא כד). ולענין המושכלות העלו עפר על ראשיהם, כי במקום היות הראש מעוטר בנזר הדעות המושגות בשכלו, היו לעפר ואפר בהפסד מלמדם להועיל. וספר הכתוב כי כל אלה הפעולות עשו הם למה שנוגע לעצמם, אבל לאיוב לא ערב לבם לדבר אליו שום דבר, יען כבר ראו בעיניהם ממש כובד כאבו וצערו ע"י השתנות העטרות וכמישת האילנות. כי בראותם זה הרי הם רואים ראיה חושיית איכות הכאב שהיו מצטער בו איוב, כי לפי גודל או קוטן הכאב והצער כן היה אופן השנוי והכמישה. ולפי שהיה גדול עד מאד, שערו שאין כאן מקום לדבר אליו כלום אלא לעמוד בשתיקה:

ואם הדבר כן בחלאים הגשמיים, כ"ש שראוי לשער ההספד על חסרון השלמים כפי עוצם מדרגת שלמותם, ולא להשוות כל המדות כקטן כגדול. וכעין מה שמצינו ברבה בר נחמני בהפועלים (פו א), דנפקי אביי וכלהו רבנן לעסוקי ביה, לא הוו ידעי דוכתיה, אזלי לאגמא חזו צפורי דמטללי וקיימו, אמרו ש"מ התם הוא. ספדוה תלתא יומי ותלתא לילותא. נפל פיתקא, כל הפורש יהא בנדוי. ספדוה ז' יומי, נפל פיתקא לכו לבתיכם לשלום. ופשט הדברים מורה בבאור דקב"ה תבע ביקריה דרבה, כי כפי גדולת ערכו ומדרגתו לא היה מספיק שעור קטן מההרגש כזה בהספד ג' ימים בלבד, עד שעשו ההספד הראוי לפי מעלתו. אך יקשה בעיני מאי קא סברי אביי ורבנן דעמיה ע"ה להספידו ג' ימים בלבד, אטו גרע בעינייהו רבה מכל מאן דהוא בעלמא דהוי דינא ג' לבכי ז' להספד וכו'. וחפשתי לראות אם אפשר ליישב זה בהבנת אמרו לא הוו ידעי דוכתיה, וראיתי לרב בעל העקדה ז"ל שער נ"ט פירש שהיו מבקשים לידע מדרגתו כדי להללו בשבחיו וכו'. והוא דבר זר שאביי אשר היה מתלמידיו היותר מובהקים, שכל ימיו יצק מים על ידו, לא יהיה יודע פרטיותו בשלמות ובמה כחו: ואפשר לי לומר כי לפי שהגבילו רבותינו (מו"ק כז ב) זמני הבכי וההספד ואסמכוה אקרא דאל תבכו למת וגו' (ירמיה כב י) שלא יעשה יותר מדאי, ואמרו מכאן ואילך אמר הקב"ה לא תרחמו עליו יותר ממני וכו', שהורו בזה היות היתרון בזה מגונה כאשר לא יאות גם כן בו החסרון. ע"כ חשבו אביי ושאר החכמים, כי גבולי הזמנים של ג' ושל ז' לא נאמר אלא למי שנודע זמן מיתתו, שמתחילין מאז למנות ימי הבכי וההספד, כי הוא בשעת חמום, אבל כשעבר זמן מה לא יהיה הדבר כן. ועתה שנעלם מהם זמן מיתת רבה ע"ה, נמשך מזה שגם כן לא היו יודעים איך יתנהגו בהמשך זמן ההספד, וחששו שלא להכנס בקצה היתרון. וזה הוא לא הוו ידעי דוכתיה, דהיינו שלא ידעו המקום והגבול אשר הוא מן הראוי לספדו אם מעט ואם הרבה. וכשראו צל הצפורים אמרו הא מיהא ידענו שהוא כאן, והסכימו ללכת אל המצוע ולספדו שם ג' ימים, כי חששו מאד לאזהרת ואל תנודו לו יותר מכשעור. ואמנם מן השמים הוכיחו, כי אותם הזמנים המוגבלים נאמרו על אישי המין דרך כלל, אבל האנשים הרשומים, שהם מהאברים הראשים בקבוץ, צריך להגדיל ההרגש ולהרבות ההספד, ולפיכך כל הפורש יהא בנדוי. עד שעשו המוטל עליהם מהפלגת ההתפעלות, ואז נתבשרו לכו לבתיכם לשלום:

ועוד יראה לי בישוב כל זה דרך יותר מרווח, במה שנדייק לשון הפיתקא דקאמר כל הפורש יהא בנדוי, כי מאחר שהכוונה היא להתמיד עוד ההספד למה תלה הדבר בפרישות ולא בעצמות הדבר, היל"ל כל שאינו מספיד עוד יהא בנדוי. ע"כ נראה לפרש לא הוי ידעי דוכתיה כפי פשטן של דברים, מיוסד על דבריהם ז"ל פרק הנושא (קג א) שבשעת פטירת רבי ע"ה כשנכנסו אצלו חכמי ישראל אמר להם אל תספדוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום. ואמרינן בגמרא אל תספדוני בעיירות סבור מינה משום טירחא הוא דקאמר, כיון דחזי דקא ספדי בכרכים וקא אתו כולי עלמא אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. נתבאר מזה, שאין כבודו של ת"ח להיות נספד במקום אשר לא יהיה שם רבתי עם, אבל כבוד הוא שיספדוהו בכרכים הגדולים דקאתו כ"ע התם וברוב עם הדרת הספדו. מעתה, כיון שהיתה פטירת רבה ע"ה במקום מוצנע מחוץ לעיר ושם נעלם שלא במקום קבוץ אנשים, נכנסו בספק אביי וחבריו היוצאים לאיתעסוקי ביה היכן יספדוהו, אם כבודו הוא לספדו במקום אשר הוא קבור שם, כי לכאורה היה נראה ראוי והגון לעשות כן על קברו ממש תיכף אשר מצאוהו, או אם יספדוהו אחר כך בכרכים בשובם אל העיר בכנופיא גדולה ובקבוץ עצום, כי שם על קברו לא היו נמצאים אלא אותם החכמים אשר יצאו לאיתעסוקי ביה. וזה הוא לא הוי ידעי דוכתיה, ירצה שלא היו יודעים ממש מקומו הראוי וההגון להספידו, אם במקום קברו להיותו נמצא שם, אם בכרכים כצוואת רבי. וכשראו שהצפורים היו עושים צל על קברו, שאפילו הבעלי חיים היו מכבדים אותו על קברו, אמרו ש"מ התם הוא, שראוי לכבדו במקומו. ולמען קיים גם כן צוואת רבי בקשו לעשות פשרה בזה, לחלק ההספד קצתו על הקבר וקצתו בכרכים, והתחילו להספידו שם ג' ימים, והיתה כוונתם אח"כ לבוא אל הכרכים להשלים שם ימי ההספד. אז יצאה הפיתקא ואמרה כל הפורש יהא בנדוי, כל החושב שכבודו הוא לפרוש מכאן ולהכנס העירה ולהשלים הספדו טועה הוא כי כבודו במקומו מונח, והואיל וכאן נמצא הוא מקום קברו בהיותו על האופן הבלתי מורגל הוא ודאי יעיר זה הגדלת ההספד בכבוד גדול יותר משיהיה בעיר, אפילו בהיות שם קבוץ עם רב. וכאשר עשו כן שבעת הימים, אז באה הפיתקא האחרת ואמרה לכו לבתיכם לשלום, כבר אתם יכולים ללכת אל העיר, ולא לספדו שם מחדש בקהל עם כאשר חשבתם אלא תהיה ההליכה לשלום, לשתשבו שלוים ושקטים במנוחות שאננות, כי כבר יצאתם ידי חובתכם שעור מה שיספיק להוראת הרגש וצער חסרון האבר הראשיי הזה:

והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חוב הוראת עצם ההרגש אשר הגיענו משמיעת הסתלקות הרב המופלג כמור"ר אהרן אבן חיים ז"ל, נפלנו בספק עצמו אשר פירשנו קרה בהספדו של רבה לידע איה מקום כבודו בהספדו. האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה, או בק"ק ליבנטי"ני שית' אשר בו הרביץ תורה אח"כ כמה שנים. ולצאת מידי הספק, כי אין בידנו להכריע ע"י פיתקא, הלכנו אחר עקבות מחשבות אביי ורבנן דעמיה ע"ה וגמרנו להספיד בשני המקומות. וזה החילנו בקהלנו זה יסכים גם כן אל סדר מקום התחלת דרושיו פה העירה, וחפץ ה' בידינו יצלח אמן:

מגדולי שבחי שלמי הדעת ותמימי המעלה התרחקם מבקשת הכבוד ומאסם ההתפארות וההלול, הן מעצמם הן מצד זולתם, וכצווי התנא ע"ה - (אבות ו ה) אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד, וכל שכן לתבוע בפה ולדרוש מאחרים ישבחום ויפארום להרבות בקלוסם בסתר ובגלוי, כי בלי ספק אין זה ממה שיאות לאנשי מדות מעולות. וכבר הזהירנו בזה שלמה ע"ה באמרו - יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך (משלי כז ב): ולכוונה זאת אני מפרש מה שאמר יוסף ע"ה - והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים [וגו'] ומהרתם וגו' (בראשית מה יב). ורש"י ז"ל הוצרך להדחיק ולפרש והנה עיניכם רואות בכבודי שאני מהול ועוד כי פי המדבר בלשון הקדש. ולעניננו יאמר, ידעתי באמת כי יקשה מאד לזקן לצאת מהארץ אם לא שיאלצהו החשק לראות הפלגת גדולתי ועוצם כבודי כי רב הוא כשתספרוהו לו, והיה צריך לזה שאודיע לכם בפרטות כל שבחי מעלותי. האמנם לא אעשה כזאת, אלא די שעיניכם רואות כל מה שיש לי מהגדולה והכבוד וכאשר תראו כן תספרו. אבל לא יאות לי בעצמי, כיון שפי הוא המדבר אליכם ולא הייתי מקיים יהללך זר ולא פיך, וא"כ מה שאבקש שתגידו כבודי לאבי אינו אלא בעבור שיבא אצלי. ואולי נאמר בטעם הכפל, כוון אל הב' דברים שאמרנו תחלה, יהללך זר לא תהלל אתה בפיך ועוד כי אפילו הנכרי כשיהללך לא יכנסו בזה כלל שפתיך שאתה תתבענו ותאמר לו לשבח:

ומזה נולד מקום זרות, במה שמצאנו לגדולי רבותינו הקדושים ע"ה היו מצוים על התעסקות הספדם ומשתדלים לזרז יהיה באופן יגיע להם ממנו הכבוד הראוי, כרב ע"ה בפ' שואל (קנג א) שאמר לרב שמואל בר שילא אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא, וכן רב אשי במועד קטן (כה ב) רצה לידע מה יאמרו עליו ואיקפד על שלא היו אומרים לפי כבודו. ואפילו נאמר כי כוונתם ע"ה לא היתה לבקשת הכבוד חלילה אלא לחמם את בני דורם שע"י ההספד יתעוררו אל התשובה, מה נאמר באותה של רבי ע"ה דמייתינן בפרק הנושא שאמר אל יספידוני בעיירות אלא בכרכים ומסיק דמשום יקרא הוא דקאמר. וכל זה ודאי ענין ראוי לשום לב עליו:

ומה שאפשר לי כעת בישובו הוא מיוסד על דבריהם ז"ל בפרק בני העיר (לא א), א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים. כתוב בתורה - כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה (דברים י יז), שנוי בנביאים - כי כה אמר רם ונשא וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז טו), משולש בכתובים - סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות (תהלים סח ה). ויש לי להרגיש בזה, כי הוא הניח תחלה שבכל מקום אשר נמצא בתורה שנזכרה גדולתו של הקדוש ב"ה נמצא ג"כ בצדה שנזכרה ענותנותו, והנה לנו כמה וכמה מקומות אין מספר מספרים תהלות ה' עזוזו וגדולתו ולא נזכרה שום ענוה, והוא עצמו לא הביא אלא מג' מקומות. וידוקדק יתור מלת שם, וגם דבר זה, ולמה אמר בלשון אתה מוצא:

אמנם יובן לדעתי, במה שהוא מפורסם כי לשיהיה הכבוד המקובל מזולתו חשוב ויקר צריך שיבא מאנשי גדולי הערך וחשובי המעלה לא מהפחותים ושפלי המצב, כי הנקלים והנבזים לא יכבדו בכבודם ולא יורגש קלונם, להיותם בלתי נחשבים לכלום. והוא מאמר דוד המלך ע"ה למיכל אשתו, כאשר הוכיחתו למה זלזל בכבוד מלכותו לבלתי התכבד בעיני אמהות עבדיו, השיבה - ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (ש"ב ו כב). ומלת עמם מבוארת היתור והכפל, שהיה מספיק לומר ועם האמהות אשר אמרת אכבדה. אבל ירצה, את אמרת כי בהגלותי בענין זה בעיני האמהות נמצאתי נגלה כאחד הריקים וכבודי לקלון הומר, כי היה ראוי להתנהג בכבדות עמהן למען לא יזלזלו בי, דע לך כי הוא ממש להפך, כי אדרבא הייתי מקיל בעצמי יותר והייתי חשוב בעיני לשפל מאד, וגם עם האמהות הייתי מוחזק דל נקל ושפל, אילו הייתי משתדל ומבקש להתכבד עמהם. כי זה היה מורה היות צד לומר שאקבל איזה קלון מבזיונם אותו, כאלו יש בהם כח למעט בחשיבותי כשלא יכבדוני כראוי, וזה היה ודאי ממעט ערכי וחשיבותי, כי מה יתן ומה יוסיף לגדולתי כבוד או קלון האמהות:

וכבר הורה ענין זה הצר הצורר אותנו המן הרע במה שאמר הכתוב - ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי (אסתר ג ו). ולי בכתוב זה שני דקדוקים, הראשון אמרו ויבז בעיניו כי הגידו לו נראה היות כי הגידו לו עם מרדכי טעם למה שאמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, וזה אינו, אלא סבת הבזיון היה לשלוח בו לבדו ובפרטות, ומזה נמשך שבקש לשלוח יד בכל היהודים לפי שהגידו לו את עם מרדכי. וא"כ מה זה שסיים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי, כי מלבד היות עם מרדכי מיותר, הוא חוץ למקומו, כי היה לו לומר את כל היהודים עם מרדכי אשר בכל מלכות אחשורוש:

אבל כפי הנחתנו יאמר ע"ד מה שפירשנו במקום אחר - (היינו) [תשימנו] מדון לשכנינו ואויבינו ילעגו למו (תהלים פ ז), וכדברי שלמה המלך ע"ה - בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי יח ג), כן קרה כאן לרשע הזה. כי אלו לא הוגד לו היות מרדכי מעם היהודים הנבזים והשפלים מכל עם בימים ההם, לא היה מגיע לו כל כך בזיון משלוח בו ידו, עם היותו לבדו, כי סוף סוף מיושבי שער המלך הוא. האמנם בז מאד בעיניו ולקלון יחשב לו לשלוח יד במרדכי לבדו, כיון שהגידו לו היות עמו הגרוע שבכל העמים ואנה יוליך חרפתו בהשמע ששלח ידו וטנפה באיש אחד מאומה שפלה כזו. ע"כ גמר להשמיד את כל האומה בכללה, כי עם כל שפלותה יספיק שם אומה שלמה לבלתי היות לו בזיון ע"ז. ובקש תואנה גדולה להמתיק הדברים אל המלך. והיא אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי, יש בהם מרד עצום כי מלאה לבם בכל מלכות אחשורוש, בכל המקומות אשר הם ממלכותו והוא מולך עליהם, הנה היהודים יקראו בשם עם מרדכי, כי יאמרו היותם עמו של מרדכי נקראים על שמו וסרים אל משמעתו, לא בשם עם אחשורוש, שהוא ממש לכבוש את המלכות עמו בבית. וזה הוא הארס אשר הטיל אל המלך באמרו ישנו עם אחד וגו', אשר כל המפרשים דקדקו מלת אחד ואני מדקדק עוד טעם הסמיכות. והכוונה אצלי, דע שיש עם בכלל מדינות מלכותך אשר אינו שלך ואינך שליט עליו אבל הוא עם של איש אחד אמרתי לא אזכרנו ולא אדבר בשמו לבזיונו ולפחיתותו:

ויצא מכל זה, כי גדולי הלבב והחשובים בעיניהם לגבוהי המדרגה לא יתפעלו כלום ממה שיוכר ערכם אצל השפלים ונבזים, ולא ירגישו בזיונם ולא יתפארו בכבודם, כי אינם נחשבים אצלם לכלום. ואם אצל בשר ודם כך מה היה ראוי להיות אצל עצמת גדולתו ית' הבלתי בעלת תכלית, כי מה לו לפרסמה ולהודיע לשוכני עפר איש האדמה, כלו מלא רמה ותולעה, האם יתן לו או יוסיף חלילה הכירנו זה והחשיבנו רום תפארתו. וא"כ הוד יקרו היה שהוא יתברך בחכמתו הנוראה ישכיל בגדולתו וגבורתו והמון מעלותיו ולא שיפרסמם לנו, באופן שאנחנו נמצא ונשיג שמץ מנהו למען נכיר גבורותיו וגדולתו, ודאי אין זה אלא מענוה יתרה שאינו רוצה להתנהג בתכסיסי הגדולה כפי מה שיהיה ראוי. אלא הסכימה מדת טובו להודיענו ולומר גבורתו וגדולתו, כאלו אנחנו כדאים להיות לו נחת רוח בהשיגנו זה. והוא אמרו כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, ירצה כל המקום אשר נתרצה ית' שאתה תוכל למצוא ולהשיג ולידע גבורת כב"י הודיע לך היותו רם ונשא וספר עמך מגודל מעלתו, הנה שם ממש, ר"ל בהודעה זו של גבורתו, אתה מוצא ענותנותו, כי אין לך ענוה גדולה מזו שיתרצה ויתפייס להחשיבך ראוי והגון שתהיה לך ידיעה מגבורתו להללו ולפארו על דבר כבוד שמו. ואמר שדבר זה שאמר, היות הודעת הגבורה באה מחמת ענוה ולא מחמת התפארות חלילה, תמצאהו כן מוכרח מן התורה ומן הנביאים וכו'. שהרי בכל המקומות כשהזכיר גדולתו תכף ומיד יאמר היות השגחתו בשפלים ובעניים, ואלו היתה הודעת גבורתו מכוונת בעבור ההתגדלות וההתנשאות לא היה מזכיר דבר נגד הרוממות להטפל בשפלים. אלא ודאי פרסום גבורתו היא מעצם הענוה, וזה גורם הביטו אל השפלים:

ונבוא בזה אל מכווננו, כי אין ספק לא יוכל הפה לספר גדולת מדרגת מעלת הצדיק בעודנו חי, כי גדול מעל שמים ערכו וכל כוכבי מרום מאפס ותהו נחשבו לו כי כולם הם מסורים בידו ע"י מעשיו הטובים. וכמאמר משה - ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (דברים ד מ). יאמר, אזהירך לשמור מאד כל חקי ה' ומצותיו, כי מלבד מה שימשך לך מהתועלת בזה שייטב לך ולבניך אחריך עוד תשיג מעלה נוראה שתאריך ימים על האדמה, תוכל לעשות היום ארוך יותר ממה שהוא בהעמדת השמש כפי חפצך כאשר עשה יהושע ע"ה אשר צוה ואמר שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י יב) ואת מצותו לא הפר, כן אתה תאריך הימים על האדמה שתגזור יהיו ארוכים, כפי הצורך המזדמן לך. וטעם זה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים, הקב"ה נותן לך מתנה גמורה ומוסר בידך כל הימים, נתונים נתונים המה לך ועשה מהם כחפצך ורצונך בכל אות נפשך, כי גדולתך למעלה מגדולתם אחרי שמרך מצות ה'. ואם הדבר כן בחיי הצדיקים, יותר ויותר נתעלה מדרגתם אחרי מותם בלי שום ערך ודמיון, כאשר בארו והוכיחו במאמרנו:

וראוי לדייק בו. א', שהאריך בשאלה מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, כאלו עיקר הספק היה למה בא ההעלם אצל עיני בשר ודם, יאמר בקצור ובסתם למה נסתתר קברו של משה. הב', זרות התשובה בזה, כי אין מדרך חסדו ית' עם ישראל למנוע דרך בקשת הרחמים על הגזרות הרעות אדרבא הוא פותח פתח על ככה, כאשר דרשו ז"ל על הניחה לי וגו' (שמות לב י), ואיך אמר שהסתיר קברו כדי שלא יעוררוהו לבקש עליהם רחמים. הג', באריכות לשונו שמא יבאו לקבורתו באותה שעה וכו', כי מה איכפת לן אם תהיה הביאה באותה שעה או בזולתה. הד', למה הוצרך להודיענו שעל שסרחו בעגל קצף על ישראל כשאמר למשה הרף ממני וגו', כי הכל שפת יתר, והיה מספיק לומר בלבד כשעשו ישראל העגל כמה צדיקים היו שם וכו', שעיקר מה שהודיענו הוא שעם היות שם צדיקים לא עשה בשבילם. ואלו מנוסח לשונו נראה שההודעה היא שקצף ה' וכו', ואין זה מכוונתו, והא מיהא לפי דרכו היל"ל וקצף הקב"ה בוי"ו ההמשך. הה', קשה כי מאמרו שחביבין צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שכן אתה מוצא וכו', נראה שרצה להביא ראיה על הנחתו מענין העגל, ואיך הוכיח זה מכאן והרי מרע"ה חי היה באותה שעה, ומנין לנו שבמיתתן חביבין יותר מבחייהם. וכבר היינו יכולים לומר בזה כי אין כוונתו להוכיח שחביבים במותם יותר מבחייהם, כי זה הוא מונח קיים חייבהו השכל, יען אחר מותם נקבצו יחד כל השלמיות והזכיות אשר היו להם בזמן חייהם מיום היותם עד סופם ועולים למנין גדול, מה שאין כן בשום זמן מחייהם כי עדיין לא נמצאו אצלם השלמיות העתידים להיות בהם, א"כ דבר פשוט הוא מעצמו שהם יותר חביבים מיתתן מבחייהם, ואין צריך להביא ראיה עליו. אלא הכוונה לקיים מה שאמר שאילו ילכו אצל משה היה מבטל הגזרה, כי כיון שהוא מושכל פשוט שהצדיקים חביבים במיתתן יותר מבחייהם, ואנחנו ראינו למרע"ה שאפילו בחיים חייתו הספיקה חבתו לבטל הגזרה בדבר העגל, אף כי אחרי מותו שודאי יבטלהו בלי שום עכוב. אלא שלפ"ז נראה שלא היה לו לומר השלילה בשאר הצדיקים שלא עשה בשבילם, כי מה לנו עתה בזה די לנו שבחייו בטל הגזרה כ"ש במותו. ואולי נאמר, כי הכוונה להשיב על קושיא יפול בדבריו, שאם נסתר קברו של מרע"ה לסבה הנ"ל ומטעם שהצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם מה הועיל בהעלם קברו של משה רבינו ע"ה בפרטות, הא כמה וכמה קדושים וחסידי עליון היו בישראל מדור דור הידועים בקבריהם, ומי המונע שילכו לאותם הקברים ומתוך חבתם אחרי מיתתם כפי ההנחה הפשוטה הזאת יבטלו גם הם הגזרה. על כן אמר, כי לא היתה ההקפדה אלא על מרע"ה יען רגיל הוא בכך, וזה מדתו לבטל הגזרות אף מזמן חייו יותר משאר החסידים שכן מצינו שהוא ולא אחר בטל גזרת העגל, ולפיכך יש לחוש שמא גם אחר מיתתו ילכו אליו על כך, מה שאין לחוש על חסידים אחרים. ועם שזה ענין מחודש הנה פשוטן של דברים מורה שאין הכוונה אלא להוכיח מעלת הצדיקים במיתתן יותר מבחייהם ויובן על פי דרכנו. הו', למה הביא פסוק הרף ממני שהם דברי משה ע"ה ולא הביא דבריו ית' בשעת מעשה ועתה הניחה לי. הז', נראה שהוא כסותר את עצמו, כי תחלה אמר כמה צדיקים היו משה ואהרן ויהושע ולא עשה בשבילם וכו', כלל מרע"ה עם האחרים ואמר סתם ולא עשה בשבילם אם כן גם הוא היה כמותם שלא עשה בשבילו, ואח"כ אמר ולא בטל את הגזרה אלא בשביל משה. ומהראוי לא היה לו להזכיר תחלה משה, אלא יאמר כמה צדיקים היו באותו הדור אהרן יהושע וכו' ולא עשה בשבילם. ולכל הפחות לא יאמר לשון ולא עשה בשבילם שכלל את כלם, אלא יאמר ולא עשה בשביל כולם אלא בשביל משה. הח', למה כפל ולא עשה בשבילם ולא בטל את הגזרה, דהיא היא ובחדא מנייהו סגי:

והנראה לי בישוב כל זה, כי הכוונה הכוללת במאמר הוא להורות עוצם אהבתו יתב' את עמו ונחלתו. כי כל מחשבותיו אלינו להיטיבנו, ובעידן ריתחא יבקש צדדים להמעיט העונש ולסבב יתיסרו ברע במעוטו, ודטבא להו עביד להו כדי שינצלו מעונש יותר חמור. וכבר נודע מדרשתם ז"ל (ב"ר מד כד) על מראה בין הבתרים שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ע"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכות, ובאה המסקנא שהובררו המלכיות להנצל מדינה של גיהנם. ואצל חרבן הבית נאמר מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' (תהלים עט א), ודרשו בו (קדושין לא ב) קינה מיבעי ליה אלא מזמור ששפך אפו בעצים ובאבנים ולא המית את בניו וכו'. הנה כי כל ישעו ית' וכל חפץ להקל את העונש בתת להם יסורין ממרקין כי בם ינצלו מהעונש העתיד החמור והקשה יותר, אלא שהבריות עיני בשר להם ולא יחכמו ישכילו אחריתם העתיד לראות את הנולד, אלא ישימו לנגד עיניהם המזדמן בעת ובעונה הזאת, וישתדלו לפרוק מעליהם הצער ההווה ואם מעט הוא בערך הבא, באין מבין כי בחלופו מרה תהיה באחרונה, ואלהינו מרחם מרחיק השגת ההשתדלות הזה לטוב לנו כל הימים: וזה הורה, במה שיש מקום ספק מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, כי הנה ראינו הכתוב הודיענו איה מקום קבורתו באמרו - ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור וגו' (דברים לד ו), באופן שיש כאן ידיעה ציוריית בפרטית המקום אשר הוא שם קבור, עד שאם ישאל איש עליו יאמר אותו במצריו ובסימניו, אלא שבבא אחר כך לידי ראייה חושיית נסתר מנגד עינינו. וכפי אמרו (סוטה יג ב) סימן בתוך סימן ואפ"ה ולא ידע וגו', וספרו ששלחו מלכות אצל גייסתא של בית פעור הראוני היכן משה קבור, עמדו למעלה נראה להם למטה למטה נראה להם למעלה, נחלקו לשתי כתות וכו'. הרי שאעפ"י שהיתה להם ידיעה על מקומו ביחוד, מכל מקום בבואם לידי ראייה בחוש העין היה נעלם מהם ונסתר מנגד עינם. ע"כ שאל מפני מה נסתתר קבר משה מעיני בשר ודם, כי הסתרה זאת לא היתה אלא מהעינים בלבד, דאלו לענין הידיעה השכלית כבר באו לנו כמה סמנים כאמור. וכיון שכבר יש הקדמת ידיעה זאת מה היה שבאה ההסתרה מעיני בשר ודם, שבבואו אל המקום ההוא תתבלבל ראייתו שהעומדים למטה נדמה להם למעלה וכו'. והשיב כי היה זה כן ממנו ית', לפי שגלוי לפניו שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל, אשר לפי האמת הם שני חסדים גדולים לשכך את הדין לטובתן של ישראל לשפוך החימה על העצים ועל האבנים ולא תהיה בהם כליה חלילה ולהנצל מדינה של גיהנם, אלא שהם עיניהם לא לנוכח יביטו מה שעתיד להיות רק יראו לעינים מה שתזדמן להם מן הצער להווה, ויבואו אל משה באותה שעה, כי לא יעמוד בפניהם רק הסתכלות אותה השעה בלבד שמרגישין בה היסורין ובה שעתא יבואו אל משה לבכות, כבכיית הולד כשאמו רוחצתו מטנופו, ויתחננו לו לבקש מלפניו ית' להעביר אותה הגזרה, ויגרום זה שתתחלף לעונש עתיד רע ומר ממנו. ע"כ קדם לסגור הדלת בזה, בהסתיר מן העין קברו של משה, שאם לא כן יבואו לראותו ויעוררוהו על ככה, יוכרח כב"י לבטל את הגזרה לעשות רצונו של משה כיון שהוא באותו מצב אשר הצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם: ומביא ראיה שכן אתה מוצא וכו', לדעתי נתייסד זה על מה שאמרו בפ' במה מדליקין (ל א) על פסוק ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת ד ב) כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות וכמה תחנונים לפניו ולא נענה. ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, נמצא שלא הועיל משה ע"ה עם כל גדולתו לשיקובל בזכות עצמו אלא בזכות הקדושים המתים. והוא מה שרצה רב חמא במאמרנו באמרו שכן אתה מוצא וכו'. כי כשסרחו ישראל מעשיהם במדבר, הנה כיון שנמצאו שם משה ואהרן ושאר הצדיקים היה נראה כפי מעלת צדקת כל אחד מהם, ומה גם משה ע"ה, יתרבה ויספיק זכותם לאחד משני דברים - אם שבשבילם יעבור הקב"ה על חטאת ישראל ולא יקצוף עליהם, ואם באולי אי אפשר שלא להתקצף מצד הדין לכל הפחות יבטל אח"כ הנגזר ויסתור הגזירה בשבילם. והוא ית' לא כן עשה, אלא כשסרחו קצף הקב"ה עם שלא היה לו לקצוף, ועוד שאמר למשה הרף ממני, שאפילו אחר שקצף לא ערב משה אל לבו להתפלל עד שהקב"ה פתח לו פתח:

וזה יתבאר במה שראינו למשה ע"ה שנה במשנה תורה מדבריו ית', כי הוא אמר ועתה הניחה לי ומשה אמר הרף ממני. אלא ודאי הענין הוא מה שפירשו ז"ל (שמו"ר מב י) על ועתה הניחה לי (שמות לב י) וכי תופש הייתי וכו', כי כל ימי נצטערתי על זה איך יתכן שמה שאמר ה' בשלילה שיניחהו ואל יתפלל יפרשו על הפכו, והוא ית' יצוה יניחהו ויערב משה על לבו לעבור על צוויו, כי הלא לירמיה ע"ה אמר ואתה אל תתפלל וגו' (ירמיה יד יא), ובדברו ית' עם משה לבדו שלא היו שם ישראל לא היה צריך לדבר בחירות הפך הכוונה כדי שלא יבינו ישראל כאשר יקרה במשל הפדגוג. אבל הכוונה לפי קצורי, משה ע"ה בארה בשנותו מלשון ועתה הניחה לי ללשון הרף ממני. והוא כי משה דקדק מלת ועתה למה לא אמר סתם הניחה לי, אלא ודאי רצונו ית' לומר מה שאני מצוה לך הוא שעתה בלבד לפי שעה בעידן ריתחא קמייתא תניחני שתפוג חמתי, אבל אח"כ לא תניחני אלא התפלל ותפוס בי. לכך בארה משה שאמר לו ה' הרף ממני, ר"ל לא צוני על ההנחה המוחלטת אלא על הרפיון בלבד שהוא ממש נתינת מעט הנפשה, כעין (השע) [ושית] ממני ואבליגה מעט (איוב י כ). הרי שאם לא היה ה' מעוררו על ככה לא היה בידו של משה להתפלל, ואעפ"י שהיו שם כמה צדיקים ובתוכם משה לא הספיק זכותם כלם יחד, כי לא עשה בשבילם ממילא לבלתי בא לידי גזרה, וגם אחר הגזרה לא היה מי שבטלה אלא בשביל משה, ולא מחמת עצמו אלא בשביל מה שהזכיר לפניו יתברך זכות האבות המתים ע"ה, אלמא הצדיקים המתים הם חביבים יותר מבחייהם. ואם כן ודאי היה מספיק כח מרע"ה לבטל גזרת הגלות והחורבן כיון שהיה אחרי מותו, וימשך מזה רע יותר גדול לישראל חלילה. לפיכך הקדים יתברך הרפואה לזה בהעלים קברו מן העין:

העולה מזה, כי יקרה מאד מאד מעלת הצדיק אחרי מותו ולגדולתו אין ערך עם מה שהיה לו בחייו. והנה כי כן היה עולה על הדעת כי בהעדר הגדולים אשר אז נתעלו בהפלגת המדרגה, מי ומי יהיה ראוי והגון להספיד עליהם ולהתפעל מחסרונם לגודל ערכם. והיה נראה כי ההספד הנעשה עליהם, אם לא יהיה מאדם רשום ויחיד בדורו יהיה זה להם לחסרון כבוד. כאותה שאמרו בפרק הכונס (נט ב) אלעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי והוה אזיל בשוקא דנהרדעי. אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל מ"ש הני מסאני, א"ל דקא מאבילנא על ירושלים, א"ל את חשיבת לאתאבולי אירושלים. סבור יוהרא הוא אתיוהו וחבשוהו. א"ל גברא רבא אנא וכו'. אף כאן היה מקום לומר כי נשיאי הדור יבזו בעיניהם מה שיכבדום אחרי מותם אותם אשר לא היו מערכם, ושתהיה להם דומיה תהלה, באופן שלא ישימו לב ולא יחשיבו לכלום מה שיספדום וירבו בשבחם, ויהפכו עורף ולא פנים. לפיכך רצו להורות ולפרסם ההפך מזה שמדעת קונם יש בם, שבמקום גדולתם אנו מוצאים ענותנותן, וכי אדרבא הם מחשיבים עוד ומחזיקים להם יקר הערך ההספד הנעשה עליהם ואינם מייחסים לעצמם הפלגת הגדולה שלא יספיק לפרסמה שום נברא בעולם. וזה הוא תכלית בקשת שאלתם, ומאמר רב ע"ה קיים זה באמרו אחים בהספדאי דהתם קאימנא, כלומר השתדל להתעצב כל מה שתוכל בהספד שלי, ולא תחשוב שזה לי לבזיון ולקלס שכל מה שתרבה בשבחי הוא יותר פחיתות אצלי, על דרך סיימתינהו וכו', ושבשביל זה לא ארצה להמצא שם כמי שבז לדבריך ואינו עושה חשיבות מהם כלל. אלא דע לך דהתם קאימנא, פני ילכו ואמצא שם לקבל כבוד זה, ואקבל נחת רוח ממנו ואתייקר בו מאד:

וראה אמתות ענין זה ממה שאמר שם בהשואל (שבת קנג א), א"ל אביי לרבא כגון מר דסנו ליה כלהו פומבדיתא מאן אחים אהספידא, א"ל מסתייא את ורבא בר רב חנן. ולכאורה יש לתמוה, דאטו משום דסנו ליה כלהו פומבדיתא, משום דמוכח להו במילי דשמיא, תמשך השנאה לכל התלמידי חכמים הנמצאים שם, אשר בלי ספק כמה וכמה היו, וכלם יחשבו לנטור איבה לבלתי הספידו. אבל הכוונה אצלי, כיון דנפיש זכותיה דמר טפי שמחמת רוב תוכחותיך במילי דשמיא סנו לך כלהו פומבדיתא, ונמצא מעלתך גדולה עד מאד שאין בדור הזה כמותך, א"כ מי יהיה ראוי והגון להספידך. והוא בענותנותו השיב, איני צריך כל כך, אלא יספיק גדולת ערכך ושל רבא בר חנן להספידני כי כבוד גדול אתכבד באותה שעה על ידכם. והיא היא כוונת רבי ע"ה לצוות לא יספידוהו בעיירות אלא בכרכים, כי הדבר אשר יחשיבהו האדם לבזיון ישתדל להרחיק הפרסום ושיהיה בחשאי כל מה שאפשר, אבל ברבי אמרו משום יקרא הוא ירצה צוה כן, להורות שהוא מחשיב ליקר ומתכבד מאד מהפרסום ההוא. והוא ממש ע"ד - כי מכבדי אכבד (ש"א ב ל). וכמאמר דוד המלך ע"ה - הושיענו אלהי ישענו וקבצנו [והצילנו] מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך (דהי"א טז לה), ירצה אנו מצפים תשועתך כדי להודות, ולא מצד מה שיגיע לך אלא אדרבה להשתבח שהוא מההתפעל, שאנחנו נשתבח ונתפאר בעצמנו בתהלה שנתן לך שאנו כדאים לשבחך ולפארך ולרוממך: מעתה כל האמור בצלמו בדמותו יצדק בעניננו על הגדלת מעלת הגאון המופלא הזה. כי בחייו נודע בשערים שמו הפלגת חכמתו, וספריו עמדו ממעל לו, חבוריו המפורסמים מספרים עומק עיונו. ועתה אחרי מותו אשר נתעלה כמה וכמה, כדרכן של צדיקים, מי מקדושים יספיק להספיד עליו ולספר ברבים שמץ תהלותיו. ומה גם יתוש קטן כמוני, האמנם אוכל כבדהו בדלות שכלי. הלא הוא הדבר אשר דברתי, במקום גדולתו שם נמצא ענותנותו, וממדת טובו מובטח אני בו דהכא קאי, במקום הזה שש נעלז בחמימות הספדו, לא להתכבד אלא לכבד מכבדיו ולהחשיבם, בהיותו מתרצה לקבל כבודם. כי הוא מצד עצמו לא יצטרך לכל זה, אחר אשר במקום קדוש יהלך לאור באור החיים את פני ה' אלהיו כמשפט לצדיק עליון. כדברי הפסוק אשר התחלנו בו - אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהלים צז יא). כבר למדונו ז"ל ע"פ הפסוק - הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו (שם קכו ו) כי הזורע אין לבו בטוח, כי הוא ספק קוצר ספק אינו קוצר, ולפיכך יזרע בדמעה כי לא ידע מה ילד יום, אבל הקוצר ירון וישמח כי כבר תבואתו בידו. והנה אמת כי האורה של ששת ימי בראשית גנזה הקב"ה לצדיקים לעוה"ב, והיא ממש גנוזה ומוצנעת נעלמה מן העין, והצדיק ע"י מעשיו הטובים זורע אותה האור בקרקע ע"ד ללקוט ממנה לעתיד לבא רוב תבואות, וזה זרוע לצדיק, אבל לא יקרה להם כענין הזורע שבשעת הזריעה יתעצב מאשר לא יבטיחנו לבו על הלקיטה. אבל הישרי לב, הבוטחים בו ית' ויודעים בלי ספק שמעשיהם הטובים עושים פירות ופירי פירות, הנה יש להם שמחה מעת הזריעה כאלו היא שעת קצירה. באופן כי מעצמו מעלת המאושר הזה אור זרוע לצדיק ובאורו נראה אור, זכותו יעמוד עלינו, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה