אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ד לצדקה

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ד לצדקה

חלק ב - דרוש ג לצדקה

דרוש רביעי לצדקה לנדבת חברון מ"ה תוב"ב יום ראשון של פסח יתן ה' לכם כאשר דבר ועבדתם את העבודה הזאת שמות רבה (פמ"ג) [פמ"ד] - זכור לאברהם (שמות לב יג) פתח רבי תנחומא בר אבא גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט) מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים. אלו האבות. וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש כד"א ענני ה' ענני (מ"א יח לז) ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים ואמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל מיד נענה, מה כתיב שם ותפול אש ד'. וכן משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד ולמד עליהם זכות ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים מיד נענה שנא' זכור לאברהם ליצחק ולישראל, מה כתיב שם וינחם ה' על הרעה. הוי כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל. בכלל הטעמים אשר מצאנו לתורתנו שתתעלה ורבותינו הקדושים שהמשילו הצדקה לזריעה, כאמרו - זרעו לכם לצדקה (הושע י יב), וזורע צדקה שכר אמת (משלי יא יח), ואז"ל אשריכם זורעי על כל מים (ישעיה לב כ) אשריהם ישראל כשהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים וכו', יראה בעיני היות דמיון עצמי לזה, כי כאשר אצל הזריעה צריך הזורע לבקש ולבחור קרקע בת זריעה שיהיה המקום דשן ושמן ומוכן לכך, באופן שמקוה ללקוט פירותיה בריוח, וישמור ויזהר מלזרוע בארץ ערבה ושוחה לא מקום זרע אשר פריו לא יתן בעתו, למען לא יאבד פעם אחד זמנו יגיעו וזרעו. כן הזורע לצדקה, ראוי שישתדל בכל הבא מידו לתת אותה למי שהוא ראוי לה, ולא יזרע לרוח בתת אותה לאנשים רקים ופוחזים אשר לא יקוה בה להיות המצוה שלמה במעלתה:

הלא ראינו כי דרך עונש אמר הנביא ירמיהו ע"ה - ויהיו מוכשלים לפניך (ירמיה יח כג). ואמרו בסוף פ' ד' אבות נזיקין (טז ב) דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיהו לפני הקב"ה אפילו בשעה שעושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר. וכתבו רבותינו בעלי התוס' ע"ה לפניך זו צדקה שנא' והלך לפניך צדקך (ישעיה נח ח). נראה שרצו ליישב היכן נזכר בפסוק זה צדקה, ואמרו שבמלת לפניך נרמזה הצדקה ממה שאמר במקום אחר והלך לפניך צדקך, והוי כעין ג"ש. ואם הדבר כן יש מקום דקדוק ואם הוא קלוש, למה הביא סוף הפסוק בעת אפך עשה בהם, כיון שכל דרשתו הוא מרישא דקרא. ועוד אני מדייק אמרו כדי שלא יקבלו עליהם שכר, שזה אינו אלא העדר הטובה כאלו אינו מבקש עליהם שום רע, אלא חסרון הטוב, והלא אמר בעת אפך עשה בהם שזה הוא תכלית העונש והרע המוחלט, והול"ל שיקבלו עליהם עונש. ואם באמת אין כאן מקום לקבלת עונש אלא להפסד שכר, כי למה יענש לפי שנתן צדקה לבלתי הגון, א"כ יקשה לירמיהו ע"ה עצמו איך אמר שיכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים והמשיך מזה שיעניש אותם באפו, וכי עון חמור כ"כ הוא זה לתת צדקה לשאינו הגון שיגרום עונש קשה כזה לעשות באף ובחמה. ולי אפשר כי לפי שאמרו בפ"ק דבתרא (ט ב) גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו ע"ה דכתיב מתן בסתר יכפה אף וכו' (משלי כא יד), דמוכח מינה שכח הצדקה הראויה הוא להיות כופה אפו ית', שהוא א' ממדות דיניו כשיתחייב החוטא מחמת עונותיו, וע"י הצדקה הראויה הזו ממתיק אותו שלא יעשה פעולתו. והצדקה הראויה והמסוגלת בזה היא הנעשה בסתר, דהיינו שאינה ידועה ומפורסמת אצל האנשים, אלא היא גלויה לפניו ית' בלבד היודע כל נסתרות, וזו שכרה לכפות האף. ע"כ דייק רבא ע"ה בפסוק, שאם אמרו מוכשלים לפניך בעת אפך וגו' הם ב' ענינים, א"כ הל"ל ובעת אפך עשה בהם בו' העטוף. כ"ש שאמרו בעת אפך עשה בהם אינו מפרש שום עונש פרטי אלא אומר שיעשה בהם כשהוא באפו, ואינו מפרש מה יעשה, ואמרו ויהיו מוכשלים לפניך הוא מין פרטי מהעונש. וכיון שכן הוא היאך יאמר תחלה המפורש ואח"כ הסתום, ה"ל להקדים תחלה בעת אפך עשה בהם ואח"כ יפרש מה יעשה בהם, יהיו מוכשלים לפניך. וגם מלת לפניך למה. ולפיכך אמר מאי דכתיב ויהיו מוכשלים וכו', ופירש שכוונת ירמיהו ע"ה היא לומר, כי להיות הצדקה הנעשית בסתר לפניו כופה האף שלא יעשה משפט חרוץ כי זה נתן לו לשכר פרטי, מפני זה מחלה פניו ית' שאפילו בשעה שהם עושים צדק כפי גדרה אשר מן הסתם היא השלמה דהיינו בהיותה לפניך בסתר ולא בפני אחרים בגלוי, תהיה בבני אדם שאינם מהוגנים, כי אם תגרע ערכה ואבדה סגולתה ולא יקבלו עליהם השכר הנמשך מזה שהוא כפית האף, אלא ישאר האף בתקפו וכחו. באופן שבעת אפך תוכל לעשות כחפצך ורצונך, בכל אשר תחייב שורת הדין על מה שהם חייבים, מבלי שום כופה. והרי זה כאלו רוח יזרעו וסופה יקצורו, על בלתי היות במקום הראוי. ורבינו הקדוש ע"ה עד מוכיח בזה בפתחו אוצרותיו בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא וכו', דחק ונכנס רבי יונתן בן עמרם וא"ל רבי פרנסני, א"ל קרית, א"ל לא, א"ל שנית, א"ל לא, א"ל א"כ במה אפרנסך, פרנסני ככלב וכעורב. בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ וכו'. שהיה מצטער על אשר חשב שזרע זרע צדקתו בבלתי הגון:

ועכ"ז ראינו כי סוף סוף נכמרו רחמיו אליו, וכשא"ל פרנסני ככלב פרנסני כעורב מיד פרנסו אעפ"י שהוא ע"ה לפי מחשבתו. וזה כי הן אמת שצריך האדם לבקש לתת צדקתו להגונים ולא לבלתי הגונים, אבל לא שבעבור זה יתאכזר אם יבא אצלו מי שהוא מוצרך ואנו רואים אותו היותו נודד ללחם שימנע מהתחסד עמו ויניחהו שימות ברעב לבלתי היותו בן תורה. כי צריך להדמות אליו ית' הנותן לחם לכל בשר ליודעים ולבלתי יודעים:

ואולי על זה אמר המשורר ע"ה - ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך (תהלים עג כב). ירצה כדברי ר' יונתן בן עמרם ע"ה, כי עם היות שלא קרא ולא שנה היה מבקש הפרנסה כמו הכלב שלמעוט מזונותיו שוהה אכילתו במעיו וכענין העורב שלאכזריות האב מזמין להם יתושים מתוך הרעי. ולזה אמר ואני בער ולא אדע, עם היותי מכת עמי הארץ שלא קריתי ולא שניתי, ואיני כדאי למזונות, מ"מ בהמות הייתי עמך, היה מרחמנותך לחוס עלי, והייתי אצלך כעין הבהמות והבעלי חיים שנכללו בהם הכלב והעורב, אע"פ שאחד מהם עוף לא חש להאריך לפרטן בב' שמות, כן הזמנת פרנסתי עם בלתי היותו ראוי. והיה אומר מרוב ענותנותו וללמד דעת את העם אל יחזיקו טובה לעצמם, כי הכל ממנו ית' בחנינה גמורה:

אמנם אם יש צד ואופן שיזדמן לאדם עשות המצוה כתקנה ובשלמות, לזרוע במקום הראוי וההגון. הנה מה טוב ומה נעים, ואיזה מקום מנוחת בקשת התכלית המעולה הזה במצות הצדקה יותר מהעיר קברות אבותינו הקדושים ע"ה היא חברון תוב"ב, אשר חננו אלהים והזמין לידנו ביום זבח חג הפסח הזה, מצות נדבת לבנו, להכין ולייסד מושב הארץ הקדושה ההיא בהעמדת קדושי עליון עובדי ה' וצדקתם אשר תמיד רצו את אבניה ואת עפרה יחוננו, אלהים יחוננם:

ולפרסם שמץ דבר מהפלגת המצוה הזאת אומר, כי לא הוחלט המאמר מכל וכל באותה הגזרה המורגלת בפי חכמינו ז"ל (ב"ר צו ה) חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. כי הן אמת על הרוב יהיה הדבר כן, לאשר המתים המקבלים החסד בטלה מהם כל תנועה ופועל לשיוכלו להשיב שום תגמול אליו. ועל זה היה מתחנן דוד ע"ה - כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך (תהלים סג ד), יאמר ידעתי ה' כי אף אחרי מותי יגדל חסדך עמדי, אכן אומר כי לגבי דידי טוב הוא מאד החסד אשר תעשה עמדי מזמן החיים, עודני חי על האדמה, לפי שהחסד אשר תעשה אחר המות לא אוכל אפילו לשלם תודות לך בפה, כי לא המתים יהללו יה. אבל בעשותך אותו מחיים, הנה לכל הפחות אם לא אוכל להשיב גמול בפועל, הא מיהא שפתי ישבחונך על כך, מה שאין כן אחר המות כי לא יהיה שום תשלום כלל. האמנם לא תתפשט גזרה זו לחלוטין כי יש ויש צד לעשות חסד עם המתים שיצפה ממנו תשלום גמול, והוא במה שנרצה לעשות היום הזה על דבר נדבת השלמים אשר בארץ חברון תוב"ב המה יושבים על משמרת קברי אבותינו הקדושים ינוחו על משכבותם, אשר המה בצדקתם ועוצם זכותם לפניו יתברך יסבבו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו שפע שבע רצון, להרחיק נזקנו ולקרב תועלתנו, ולמהר גאולתנו שיהיה ב"ב, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה