בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש ליום ראשון של פסח
דרוש ליום ראשון של פסח כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ב"ר פרשה ע - ושבתי בשלום אל בית אבי (בראשית כח כא), רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אמר לו הקב"ה אתה אמרת והיה ה' ל' לאלהים (שם) חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנ' והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעיה יא יא), והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז יג):
במקהלות רבבות הסודות הרמזים אשר באו במועד הגדול והקדוש הזה בזבח חג הפסח, נטיתי לבי לעשות דרישה וחקירה פרטית באחד מיוחד שבהם, הוא חיוב הארבע כוסות המוטל על כל בר ישראל ואפילו עני שבעניים, ואופן התחלקם, אחד לקדוש היום, שני על ההגדה, שלישי על ברכת המזון, ורביעי על הלל הגדול, מה גם אשר הסמיכו ז"ל על ד' לשונות של גאולה - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. כי בלי ספק צריך לתת קשר והתיחסות אל הענינים, לפי פשוטן של דברים מבלי הכנס אל הכוונות הפנימיות העמוקות אשר אין לנו כעת עסק בהם:
ונאמר כי כאשר נתבונן בכל הצרות והרעות שעברו על ישראל בכל גלויותיהם ושעבודיהם נמצאים כלולים בד' סוגים, אשר בהם השתדלו השונאים תמיד להרע עמהם: הא' לחסר מהם ממונם ולהעמידם רעבים בערום ובחסר כל. כי זו היא מהגדולה שבקללות כמאמר מרע"ה - תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך (דברים כח מז), ופשטיה דקרא ברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל חוזר על ישראל שיהיו רעבים גם צמאים. ולדעתי יאמר ע"ד וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל לכן אשוב ולקחתי דגני וכו' (הושע ב י), כן אמר משה כי לאשר יראה הוא יתברך שהשפעת העושר והטובות לכם גרם היותכם בועטים, כי לא עבדתם את ה' בזמן היותכם בשמחה ובטוב לבב, ונמשך זה לכם מרוב כל עשרכם, לכן גם הוא ית' יסבב להאביד מכם העושר ההוא בענין רע במה שתעבדו את אויביכם. ואלו היו האויבים האלו עשירים ומלאים כל טוב אולי היה מספיק להם היותכם עבדים אצלם, ולא יתנו עיניהם בממונכם כי לא יצטרכו משלכם כלום. אולם לא יהי כן, כי האויבים האלו ישלחם ה' בך ברעב ובצמא וכו', שיהיו עניים מרודים רעבים וצמאים ויחסרו כל טוב, באופן שמחמת רעבונם וחסרונם יצטרכו לתת עול ברזל על צואריך שהוא עול המסים וארנוניות, כדי למלאת חסרון ספוק צרכיהם. ויהיה כן עד גדר שישמיד אותך ויכלה כל אשר לך, שהיא הצרה הא':
השנית היא לצערם בגופם ביסורים קשים ורעים עד שפוך דם עליהם וירדו עמם עד לחייהם להגיעם אל שערי מות, כדברי המקונן ע"ה על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו (איכה ה ה), שזה נאמר על הצער אשר מצערים אותנו אויבינו להחליש כחנו ולמרר חיינו:
השלישית הוא הבזוי והחרפה אשר מחרפים אותנו להשפיל יקרותנו ולהכניע כבודנו. והגיע מגדר שפלות ערכנו בעיני כל שונאינו עד שאמר המשורר ע"ה - תשימנו מדון לשכנינו ואויבינו ילעגו למו (תהלים פ ז). והוא קשה, כי מלת למו מורה על הרבים הנסתרים וכיון שישראל הם המדברים בעדם באומר תשימנו מדון לשכנינו, א"כ היל"ל ואויבינו ילעגו לנו. אבל ירצה, כי מדרך העולם לא יתקוטטו ויחרחר ריב ומדון אדם עם זולתו אא"כ הוא שוה אליו או קרוב למדרגתו, אבל איש גדול המעלה עצום ורב אשר יתקוטט וידבר דברי ריבות עם הפחות שבפחותים נבזה וחדל אישים, לחרפה תחשב לו וכדי בזיון וקלס גדול. ולא מבעיא גדול המעלה שיתבזה מזה, אלא אפילו עריץ שבעריצים ישמור הענין הזה. והוא אצלי מאמר המלך שלמה ע"ה - בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי יח ג). ירצה, מסתמא כשבא הרשע לאיזה מקום בא יחד ג"כ הבוז, כי מדרכו הרעה להיות מבזה את הכל ולחרף ולגדף בדברים קשים לכל אדם. אך אפי' הרשע הזה להתנהג בזה הבוז והגדוף עם מי שהוא נבזה ואיש קלון יראה לו חרפה גדולה, ולא ישים לבו אליו לדבר אתו קשות כי לא יחשיבהו ראוי לכך. לפיכך אמר המלך דוד ע"ה, כי כ"כ אנחנו נבזים ושפלים בעיני אויבינו ונחשבנו אצלם כחרס מחרסי האדמה עד שהש"י מסבב בעונותינו שהשכנים לנו יריבו ויתקוטטו עמנו בדברי ריב ומדון להגדיל צערנו, ואז אויבינו השונאים אותנו הם מלעיגים מאד מהם, מאלו השכנים הרעים, כי היו שחוק בעיניהם לאמר, איך יסבלו השכנים האלה חרפה וכלימה כזאת לעשות מדון ומריבה עם אומה שפלה ונבזית כישראל כי אינם נכנסים בגדר בני אדם ראויים לעשות שום חשיבות מהם אפילו לדבר אתם קשות: והשער האחרון הכביד, היא הצרה הרביעית הבאה אלינו מחמת שעבוד האויבים, והוא חסרון שלמות הנפש מבלתי יכלת לשמור חקי האלהים ומצותיו ככל משפטיהם ודקדוקיהם, כי לא יתנונו השב רוחנו לשמור ולעשות בדקדוק ככל אשר צונו ה' אלהינו וזהו כ"י בכלל כוונתם באמרם (מגילה כט א) בכל מקום שגלו שכינה עמהם, שהגיע הגלות להזיק ולהפסיד במה שהיה בו צורך גבוה לעבודת שכינתו יתברך. ועתה ראה גם ראה כי בד' צרות אלו לקו ישראל במצרים ע"י השתעבדות המצריים. אם בחסרון הממון, הלא באה הגזרה הא' וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ופירושו אצלי, כי לאשר פירשנו לעיל שהאויבים משימים עול כבד עלינו כדי למלאות חסרונם ובספוק צרכיהם, אמר כי הרשעים האלה שמו על בני ישראל שרים שיגבו מהם סך גדול, אבל לא היה התכלית לצורך עצמם ולהנאת המצריים לקבל אותו התועלת, אבל היה מרשעת כוונתם למען ענותו בסבלותם, לא היו חפצים אלא שע"י הסבלות ומשאות העולים הכבדים האלו ישארו ישראל עניים דלים ואביונים מבלי היות להם על מה לסמוך. וכ"כ ממון הוציאו מהם באלו המסים עד שהספיקו לבנות ממנו ערי מסכנות, אשר בלי ספק לבנינים כאלה צריך הון עתק. ואם בצער הגוף ביסורים קשים כמות, באה הגזרה האחרת ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה וגו', שהיו מעבידים אותם עבודה קשה כדי למרר את חייהם ולמרר את גופם. גם בזיונם והעדר כבודם הוא מבואר, כי די לשפלות ערכם היותם נקראים בשם עבדים שאין לך שפלות גדול מזה. ומהנוגע לשפלות נפשם, כבר נודע מה שהפליגו ז"ל בזה עד אמרם (ילקו"ש ואתחנן תתכח) גוי מקרב גוי (דברים ד לד) מה הללו וכו': וכיון שעברו עליהם ארבעת השפטים האלו רצה ית' לבשרם ע"י מרע"ה כי מכלם יצילם ה' ולא יוסיפו המצריים לשעבדם באחת מהנה, וז"א לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וגו' (שמות ו ז). כי על העניות שבא להם ע"י כובד המסים שאמרו ע"ז למען ענותו בסבלותם, הבטיחן והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, אלו הסבלות שמטילים עליכם במסים ועולים לא יהיו לכם עוד. וצער הגופות מפני קושי העבודה שבה מררו חייהם, גם בזה והצלתי אתכם מעבודתם. והבזיון והשפלות להיות בגדר עבדים משועבדים לאחרים, יתוקן במה שאגאל אתכם בזרוע נטויה ותהיו בני חורין. ולמען יהי לכם בגדולה וכבוד, אעשה בזרוע נטויה גלוי לכל העמים למען יתייקר שמכם ותרב גדולתכם. גם הדבר העיקרי הנוגע אל הנפש בענין האלהות בקבלת עול מלכות שמים, אתקן עותתכם במה שאקח אתכם לי לעם ואהיה לכם לאלהים שתקבלו עליכם אלהותי ית'. ואלהינו מרחם שמר הבטחתו וקיים דברו הטוב, לא חסרנו דבר מכל אשר דבר:
והסתכל כי על כל אלה סדר המשורר ע"ה המזמור המשובח על הגאולה הזו, ובו באר אלו הד' חסדים בד' חלוקות שע"כ אחת אמר פסוק ויצעקו אל ה' וגו' בבאור הצרה, ואח"כ בהצלה ממנה אמר פסוק יודו לה' חסדו וגו'. על החסד הראשון מהנוגע אל העניות וחוסר הממון, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב (תהלים קז ח ט). כי תחלה באר צערם באמרו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה' כו' (ה ו), שמחמת רעב וצמא וחסר כל צעקו אל ה' והוא ברחמיו מלא חסרונם. אך היה זה כפי עוצם חכמתו וצדק משפטיו לבלתי תת לכל בשוה, וזה כי לאשר היה נפש שוקקה דהיינו בעלי תאוות שאינם מסתפקים בהכרחי להשיב נפש כדי שבעם אלא הם מהנפש המתאוה שמשתוקקים למותרות בלתי צריכים, לאלו משיב להם כפעלם לבלתי ישיגו רק כדי שבעם ולא יותר. אמנם הנפש שאינה שוקקה והיא בלתי מתאוה, אלא היא באמת רעבה בחוסר מה שהיא צריכה בהכרח, הנה לזאת לא בלבד ישביענה לכל הצריך אלא ימלאנה טוב בשופע ורבוי. ועל החסד האחר מבזיון ושפלות העבדות, יושבי חשך וצלמות וכו' ויכנע בעמל לבם (י יא), שמהיותם אסורים בכבלי עבדות גרם היות לבם נכנע ומדוכא מבזיונם וקלונם וע"כ צעקו אל ה'. והוא יתברך בחסדו הצילם גם מזה, שהוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם נתק, ולפיכך יודו לה' וגו' (טו). ועל החסד הגדול מהצלתם מן העונות אשר היו טבועים בהם, אמר אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וגו' (יז), שמחמת עונותם היו באמת אוילים וסכלים כדרך החוטאים שנכנס בהם רוח שטות, שהוא ממש אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר יב יא). וכשצעקו אל ה' שלח דברו ורפאם, הוא דברו הטוב בהיישרת תורתו התמימה שבה רפאם מחלי הנפשות ומלט אותם משחת הגיהנם, מפני כך יודו לה' חסדו וכו' (כ). כי מכאן ואילך יזבחו זבחי תודה להודות על עונם ולהכיר גדולתו עד יספרו מעשיו ברנה. ועל הצער האחר מצרת הגוף הסובלים יסורים קשים מרים ממות, המשיל הדבר ליורדי הים אשר בלי ספק כפסע בינם לבין המות. הגלים הם רמז להונאות העכו"ם, כנודע מדבריהם ז"ל באמרם על כל גל וגל נענעתי לו ראשי וכו', וכן הוי המון עמים רבים כהמות ימים וגו' (ישעיה יז יב). וגם בזה צועקים אל ה', והוא יתברך משתיק את הכל ומחליש כח האויבים, וזה הוא יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וגו' (כט):
הנה כי כן לזכר הנסים האלו ארבעתם תיקנו לנו קדמונינו ע"ה אלו הד' כוסות, מכוונים ממש כל אחד לא' מאלו ההצלות. ובגדול החלו, הוא השרש העיקרי מפדיון נפשנו והיותנו מקבלים עול מלכות שמים, וכנגדו בא כוס ראשון על קדוש היום שבו אנו אומרים אשר בחר בנו מכל עם וכו' וקדשנו במצותיו, כי זה הוא מה שערב לנו מאד להיותנו זוכים לשיגיעו לנו מצותיו יתברך שנתקדש בהם, כי זו היא מעלתנו על כל העמים. אח"כ בא כוס שני על ההגדה, שהיא ספור הגאולה והוציאנו משעבוד לחירות. ואנו מתחילים בה עבדים היינו לפרעה וכו' וחותמין בגאולה וחרות, כי בוז וקלון לכבוד וגדולה הומרו. אח"כ בא כוס ג' על ברכת המזון, לתת שבח והודאה לחסדו יתברך אשר השביענו כל טוב ומלא כל צרכנו תחת היותנו עניים בחסר מזון רעבים גם צמאים. ועל הצלתנו מרדיפת האויבים המצערים את גופנו ומכאיבים אותנו בהכאות אכזריות, בא הכוס הד' על ההלל, שאנו מתחילים בו שפוך חמתך וגו' כי אכל את יעקב, שהיא בקשת הנקמה על אשר נתאכזרו עלינו לכלותנו:
ומה שהיה הוא שיהיה, כי כגאולה הראשונה כן תהיה האחרונה להושיענו מכל אלו הצרות הד'. והוא המכוון במאמרנו אשר ראוי לדעת בו הכוונה בזה המפתח ומה היא זו השיחה שהחשיבו הקב"ה. וידוקדק לשון אתה אמרת, ואלו הג' לשונות, טובות וברכות ונחמות. ולמה הביא אלו הד' פסוקים. ונאמר כי הם ז"ל הרגישו בפ' מה שהוקשה לכל המפרשים ז"ל, אחרי שה' הבטיחו ליעקב ע"ה שיהיה עמו ויחזירהו לביתו ולא יעזבהו, איך אמר כמסתפק אם יהיה אלהים עמדי וגו'. ובפרט בגזרת והיה ה' לי לאלהים, כאלו הוא מתנה שאם יהיו לו כל אלו ההטבות אז יהיה ה' לי לאלהים ואם לאו לא יהיה חלילה. לזה פירשו כוונתו אמתית שאינה כאשר יורה פשט הענין. והוא כי האל ית' הבטיחו על הג' דברים הראשונים אשר אמרנו, שלא תאונה אליו רעה לא בגופו, וזה הוא ושמרתיך בכל אשר תלך, שישמור גופו מכל נזק וסכנה. ואם בכבוד, והשיבותיך אל האדמה הזאת, שלא יעבדוהו ולא ישתעבדו בו בשום מקום אלא ישיבהו לביתו לשלום מבלי שום מונע, שזה יורה שהכל נושאים לו פנים. זכר לדבר, השתא הכא עבדי לשנה הבאה בני חורין. וגם בענין העושר וספוק הצרכים, כי לא אעזבך וגו' כדבריהם ז"ל (ב"ר פט ד) שהוא על הבטחת הפרנסה, כאמרו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז כה). אך כל זה לא היה שוה לו ליעקב ע"ה, כי סוף סוף אין בכל זה שום שלמות עצמי על הנוגע לנפש ולרוחניות. ומה שהיה מצטער ביציאתו זאת הוא שמא לא יוכל לקבל עליו עבודת אלהיו כראוי לו, ומדאגה מדבר זה להיות כל ישעו וכל חפץ לעבדו שכם אחד, ע"כ הסב פני תפלתו בבקשת זה העיקר הנדרש אצלו, לשאול מאת ה' שיצטרף ויחובר יחד עם הג' חסדים שהבטיחו ית' גם חסד רביעי זה לשלמות נפשו. וזה אומרו אם יהיה וגו', ירצה אם יפליא ה' חסדו לי כי כשיתקיימו שלשת ההבטחות האלה שהבטיחני בשמירת גופי מכל רע ונזק, וזה הוא ישמרני בדרך הזה, וגם בממוני שיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וגם בכבודי שאשוב בשלום אל בית אבי, שהכל ירצו להשלים עמי ולא יעכבו על ידי כלום לגודל חשיבותי בעיניהם, שכל אלו הם דברים יצאו מפיו יתברך, אם יתוסף עוד ע"ז ענין רביעי אשר אנכי שואל מעמו אשר הוא לא הבטיחני על כך, והוא שאשתלם בשלמות הנפש ועבודתו יתברך, דהיינו והיה ה' לי לאלהים, שתהיה מעלת אלהותו עלי לעבדו בלבב שלם שיעזרני אלהי ישעי על דבר כבוד שמו וילמדני לעשות רצונו, אז אני נודר שהאבן הזאת וגו', להורות צד הכרה מהחסד הגדול הזה. נמצא א"כ שחלוקה זו של והיה ה' לי לאלהים, הנוגע ליראת שמים, היא שיחה ודבור שיצא מפי יעקב אבינו ע"ה עצמו בדרישתו ובקשתו, ולא שדברו ה'. והורה בזה יושרו וצדקו, שעשה חשיבות ועיקר מהרוחניות הנוגע לעבודתו יתברך יותר משאר הדברים אשר כל עצמם הם גשמיים: מעתה בגלות המר אשר היה מעותד לבא על בניו בקץ הימין, אשר בו חסרו כל טוב בד' דברים הנאמרים ועונותיהם מבדילים בינם לבין אלהיהם וסוגרו פתחי הגאולה מחוסר זכות וצדקות ודלת הפדות סוגרה ומסוגרת, יעמוד להם זכות זה הגדול של יעקב ע"ה אשר ערב מאד לפניו יתברך צדקו ותום לבבו, בהראותו תכלית אהבתו את ה' בבקשו ממנו מה שלא הבטיחו שהוא קבלת אלהותו. וזכות זה עשאו כעין מפתח, כדי לפתוח בו שער הגאולה לבניו. וזה הוא נטל הקב"ה שיחתן של אבות וכו', כלומר השיחה והדבור שהיא שלו, שהוא נתעורר עליה ואינה שיחתו יתברך, נטלה הקב"ה ועשאה מפתח להקל ולפתוח פתח של גאולה לבניו. כי אמר הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים, ירצה כיון שנוסף על הדברים אשר אני אמרתי ליתן לך, אתה אמרת מהתעוררותך, שמה שאתה חפץ ורוצה ומבקש הוא תקון הענין הרביעי השרשי והעיקרי. לכן חייך, שגם בשלשת ההטבות האחרות שאעשה עם בניך יהיו ג"כ בזה הלשון של והיה, להורות שכלם מודרכות אל השלמות הנפשיי. כי הטובות שהם שפע העושר יהיו בלשון והיה, והוא פסוק והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. והברכות שהוא עלוי הכבוד, שהכל יברכוך ויכבדוך, כענין ברוך תהיה מכל העמים (דברים ז יד) שאמרו חז"ל (דב"ר ג ח) שבחה של מטרונה להיות מתקלסת וכו', ג"כ בלשון והיה, הוא פסוק והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', שהוא פרסום גדול ולהתפאר בשופר של חרות והמלוכה כאמור ויתקעו בשופר ויאמרו [וגו'] יחי המלך (מ"א א לט), שהוא באמת מעלה גדולה ונפלאה להיות הגאולה בתקיעת שופר כי יצא שמעם בכל העולם ותבקע הארץ לקולם. וחצוצרות מרע"ה יוכיחו, כי על הוראת ממשלתו היו תוקעים בהם בחייו וכשמת נגנזו משום אין שלטון ביום המות. והנחמות השייכים על הפגרים המתים אשר מתו בצרת השעבוד והצער הגדול יהיו כמו כן בלשון והיה, הוא פסוק והיה ביום ההוא יצאו מים חיים, שאין לך נחמה נאותה לזה יותר מזו, כי במקום היותם עתה מתים מדוקרים יצאו מים של חיים להחיותם ובלע המות לנצח. כל אלו הג' יהיו בלשון והיה, מעין הרביעי העקרי שהוא והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, שהוא מבטיח לקנותם מחדש בשם עמו ונחלתו כי יעבדוהו שכם אחד והם יהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, כבקשת יעקב ע"ה והיה ה' לי לאלהים. באופן שיצדק לומר באמת כימי צאתך מארץ מצרים, שכל הארבעה דברים אשר חננו ה' ביציאת מצרים, כן יראנו נפלאות בארבעתם בגלות החיל הזה האחרון:
אלא שעונותינו מנעו הטוב ממנו להתעכב כ"כ ואין אנו רואים שום נס מפורסם זה כמה מאות מהשנים. ודניאל ע"ה היה אומר עד מתי קץ הפלאות (דניאל יב ו) והוא מאמר קשה. אך הכוונה אצלי, כי לפי שעבר זמן ארוך כזה מבלי נראה שום נס ופלא אשר עשה עמנו יתב' בפרסום, כשנים קדמוניות, על כן פערו פיהם אויבינו לומר כבר ספו תמו הפלאות שה' היה עושה עמכם ובא קצם וסופם, לבלתי עשיתם עוד. לפיכך אמר כמתאונן על זה, אהה ה' אלהים עד מתי ימשך ויתמיד קץ זה של הפלאות, כלומר מה שנראה שבא הקץ והסוף של הפלאות, למה יהיה זה כ"כ זמן, תן ברחמיך סוף וקץ לקץ הזה, והראה גדולתך בתת התחלה וראש מחדש לנפלאותיך עמנו, יראו שונאינו ויבושו כי לא תמו חסדיך, הראנו נפלאות כמאז ותחזינה עינינו בשובך לציון. אכי"ר: