אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ג לשבת הגדול

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ג לשבת הגדול

חלק א - דרוש ב לשבת הגדול

דרוש שלישי לשבת הגדול בפרק ערבי פסחים (קטז א) - ר"ג היה אומר כל שלא אומר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים:

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. דברים שאין השכל סובלן להבינם כפשוטן ושטחיותן, הן הנאמרים באבינו הראשון - וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן (בראשית ג ח). כי עם שנקיים ונניח שגבר כח החטא לסלק ממנו החכמה העליונה אשר היתה מושפעת בו מתחלת בריאתו להיותו יציר כפיו של הקב"ה, מ"מ לא יצוייר ישאר כ"כ נעדר השכל והתבונה שיחשוב בדעתו יוכל להסתר ולהחבא מפניו, כי מי פתי יסכל ידיעת ההשגחה האלהיית הפרטית בכל מקום: והנביא ירמיה ע"ה צוח בשמו יתברך - אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' (ירמיה כג כד). אני משער בפי' הפ' בטעם כפל נאם ה', כי רצה להפליג בהמנעות מחשבה זאת ולהעריכה אל בלתי אפשרות, אחר שהוא נמנע בחקו יתברך. והוא כי להיותה רחוק הרחקה גמורה מכל מין גשמיות וחמריות לא יתואר בשיתקומם בשום מקום, כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וע"כ לא נמצא מעולם יאמרו מלוי בו יתברך עצמו, שהוא הוראה על היותו ממלא מה שהיה ריק ממנו, וזה לא יתכן אלא בגשם. אמנם דרך העברה יתייחס המלוי אל הכבוד או אל הימין או אל החסד כיוצא, ומלאכי מעלה מכריזים זה באמרם - קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), כאלו יאמרו עם היות אנו מתארים המלוי אל כבודו יתברך, מה שלא יצדק אלא בגשם בעל המרחקים השלשה, הנה הוא יתברך מסולק מכלם ומובדל מהם הבדל גמור. כי הוא קדוש קדוש קדוש, מופרש מגשם בין באורך בין ברוחב בין בעומק, ולכן לא נייחס היותו מלא כל הארץ בעצמו, כי זה מכת הנמנעות. אבל נייחסהו אל כבודו, שהוא מה שנראה מפעולותיו, ע"ז נוכל לומר כי כבודו מלא את כל הארץ, כי הלא זה דברו יתברך באמרו ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר יד כא). ועתה אמר אם יסתר איש וגו', ירצה אם יכנס בגדר האפשרי שיוכל איש להסתר במסתרים ושיהיה נעלם מנגד עיני שלא אוכל לראותו בכל מקום שהוא, אף אני אומר ומקיים שאת השמים ואת הארץ אני מלא, אני בעצמי מבלי אכנהו אל הכבוד או על ענין אחר, אבל זה מבואר ההמנעות ובלתי אפשרות, א"כ הוא ג"כ נמנע שיסתר איש מבלי אראהו. ואיך יאמין פתיות כזה על אדם הראשון, כי סוף סוף כתיב בו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם: ולא יתכן שנאמר היות כוונתו כאותם הרשעים שהתרעם עליהם הנביא ישעיה ע"ה באמרו - הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו (ישעיה כט טו), פירושו אצלי, כי החטאים האלה בנפשותם למען יוסיפו לחטוא כפי חפצם המשולח מבלי יעבירו על פניהם פחד השגחתו יתברך הפרטית, לא יתפקרו בפרסום ליחס חסרון בחק ידיעתו יתברך מצדו, אבל ידינו דין אחר לאידך גיסא לתת לו מעלה ויתרון ע"ד רם על כל גוים ה' (תהלים קיג ד). כי יאמרו לאשר אין שום יחס וערך לגדולתו יתברך, אשר היא בתכלית המעלה אצל אישי האדם אשר הם בתכלית המטה, לא יאות למעלת רוממותו תהיה לו שום ידיעה באלו התחתונים. ע"כ אמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, הוי על אותם אשר הם מייחסים אל עצמם העומק והשפלות אצל רוממותו ית', כי אומרים שהם עמוקים עמוקים במדרגה התחתונה. והיה זה כן מאתם כדי להסתיר עצה, בטענה זו הם רוצים להסתיר מבינתו יתברך עצתם הנבערת בבחירתם ברע. כי אחרי היות מעשיהם במחשך, במקום חשוך ואפל כזה הוא ארץ ציה וצלמות הלזו, יאמרו מי הוא זה ואיזה הוא אשר יראה אותנו וידע ממנו מאומה, אם לא שיהיה שפל ואפל כמונו, לא הרם על כל רמים יתברך שמו. זו היא טענתם הרעועה, ואין ספק כי לא פגע בזה אדם הראשון. כי לפי דרכם על האופן שאמרנו, לא יצטרכו להחבא במקום זולת מקום כי כל העולם החשוך הזה הוא שוה בעמקו, ומכלו בכללו הם מרחיקים ידיעתו יתברך, אבל אדם נחבא כאלו יחשיב אף אם יבקשהו לא ימצאהו וזה רחוק מאד ואין לנו עסק בנסתרות הרמוזות בזה:

אמנם כפי הפשט אפשר לומר קרה לאדם כמו שקרה לנביא יונה ע"ה, כי בהתקיים אצלו לא יבא השפע הנבואיי אלא בארץ הקדושה בלבד ולא בחוצה לארץ רצה לברוח תרשישה למען לא תבואהו שם הנבואה, כן לב האדם אחרי הודעו כי חטא לאלהיו ונתיירא מפניו פן יכנס עמו בדברים ולכה נא ונוכחה יאמר לו. ושמע קולו יתברך כי היה מתהלך בגן, דהיינו שלא היה בא ונכנס גם בתוך העץ אבל כאלו היה מתרחק בגן חוץ מהעץ, חשב בדעתו כי העץ ההוא אשר בו חטא טמא הוא מצד עצמו ולא תכנס שם קדושתו יתברך. וע"כ החביא שם את עצמו בתוך עץ הגן מפני ה', כי שער בציורו לא יגיע לו שם הדבור לחסרון המקום הרע ההוא, כמו שלא תבא הנבואה בח"ל, וינצל בזה לשעה מתוכחות על עון. וכששאלהו ית' על עצמו, גלה לו כי ממנו יתברך נמשך לו התעוררות זה. כי אחרי שמעתי קולך שהיה בגן ולא בעץ, טעיתי בדעתי וחשבתי לא תרצה לבא עד פה במקום הרשע והחטא וע"כ נחבאתי לברוח מדברי תוכחותיך. ועם שודאי לא צדק בזה חפשנו פני ההראות לטענתו, למען לא תאמר עליו סכלות גדולים כזאת שהוא יתברך לא ידע מה בחשוכא במחבואות ובמטמונים:

והנה כי כן בענין הנפלא אשר בו נתעלה השבת המקודש הזה להקרא שבת הגדול, והוא על לקיחת הקרבן פסח אשר האריך בכל חקותיו ובכל משפטיו. ומעיקרי מצותו הוא מה שצוה בנתינת דמו על המזוזות ועל המשקוף על הבתים, ונתן הטעם לזה - והיה הדם לכם לאות [וגו'] וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים (שמות יב יג). וכן אמר משה ע"ה וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף (שם כג). יצדק מאד הספק המפורסם מה ענין האות הזה ומה צורך יש בו, בין שיהיה פי' ועבר ה' לנגוף את מצרים ע"י מלאך בין יהיה הקב"ה עצמו, כאשר בא במאמרם ז"ל המחלוקת הזה לכל האופנים, תרב הקושיא שאין צורך לאות כלל כי הממנו ית' יפלא כל דבר ולא יראה ולא ידע את בתי בני ישראל מי ומי בתוכם בלי שום אות וסימן. ולא יעלה שום ארוכה מה שאמרו המפרשים שהיה זה בעבור המזיקין שלא יחסרו מלכת ג"כ כדברי הר"ן ז"ל, או לסבות אמצעיות וכלים כדברי מהרי"א ז"ל, או שיצא המשחית לנגוף במכת מגפה לשאר המצריים זולת הבכורות שהיתה מכתם ומיתתם נגוף ע"י הקב"ה עצמו כאשר פירשו אחרים. כי הנה לא נוכל להתעלם מפשטי הכתובים, שההגנה וההצלה לבתי ישראל היתה על ידו יתברך ממש כאמרו ופסחתי עליכם, ומשה באר יותר ולא יתן המשחית וגו'. אשר נראה בבאור כי הוא יתב' עצמו הוא המונע ומעכב את המשחית מהכנס אל בית הישראלי לנגוף וא"כ למה יצטרך לאות הדם על כך, כבר יוכל לידע להיות מונע פסוח ומלט מבלי שום אות. ודברי המפרשים ז"ל יעויינו בספריהם: ואשר אני אחזה לי בזה הוא במה שנדייק, כי הוא יתברך כשצוה מצוה זאת באר כמה פרטים ודקדוקים הצריכים לה בענין אכילת הקרבן ומרע"ה כשקרא לזקני ישראל לא אמר להם כלום מזה, אלא ג' פרטים השייכים קודם האכילה. הא' היא הלקיחה שאמר משכו וקחו לכם צאן (שם יב כא), הב' השחיטה כאמרו ושחטו הפסח (שם), הג' נתינת הדם על המשקוף והמזוזות שאמר ולקחתם אגודת אזוב וגו' (שם כב). והזהיר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שם), מה הוא המכוון באזהרה זו, ומלת ואתם לבלי צורך. אמנם י"ל במה שנפרש משנתנו, אשר הגדילו תושיה גדולי מפרשים ע"ה בכוונת אותם הג' חלוקים פסח מצה ומרור למה לא יצא ידי חובתו מי שלא אמרן בפסח. ואני בעניי אבחר דרכי בהבנתה כאשר נעורר בהם, כי אחר היות הפסח והמצה רומזים אל ההצלה והגאולה שהיו בסוף והמרור אל מרירת חייהם שהיה בתחלה למה הפך ר"ג הסדר ושם המרור וטעמו באחרונה, והיה ראוי להיות קודם לאחרות:

ונאמר כי אשר נתבונן בעצמות נס זה של יציאת מצרים נמצא היותו נקרא גדול כ"כ מצד ג' דברים אשר היו גורמים קושי ועכוב היציאה. הא' מעוט זכות ישראל, אשר היו אז חסרי השלמות מבלי היות להם שום מדה טובה מהמעולות. וכבר יורה על זה מה שאמר הכתוב - ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו' (שם ב יב). ויש להרגיש כי ב' בסבלותם אינה נוחה, והיה ראוי לומר וירא סבלותם או את סבלותם כמו וירא את ענינו ואת עמלנו (דברים כו ז). וכפל וירא וירא. גם אמרו מאחיו הוא לבלי צורך, כי נודע הוא שאיש עברי הוא מאחיו, וכבר אמר ויצא אל אחיו. וכן ויפן כה וכה וירא כי אין איש, נודע כמה נדחקו בהבנתו: ויראה כי בא הכתוב לומר שלימות משה, כמה הבדל היה במעלות מדותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה שהתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח ההשכל והידיעה, כי יצא מכלל קטן אשר לא יחפוץ בתבונה, אז יצא אל אחיו ללמוד מהם ולצאת בעקבותיהם. האמנם במקום שחשב למצוא בהם שלמות המדות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך, אדרבא ראה בסבלותם, לא שראה ממש הסבלות ההם אלא היה מסתכל ומביט בענין הסבלות וחוקר בהן בינו לבינו על מה עשה ה' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים. ועודנו מתבודד על זה, ראה מעשה שממנו ידע ההפך ממה שחשב משלמותם, כי איש מצרי היה מכה איש עברי בעול מפורסם. ואילו היו המצרי והעברי שניהם לבדם אין רואה, החריש משה מלהאשים את ישראל שלא נהפכו אל האויב כי לא ידעו מאומה, אך לא היה הדבר כן כי המצרי הכה את העברי מאחיו מבין אחיו של העברי, שהיה בתוכם ומידם לקחהו והכהו. וחשב מרע"ה יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכי חתיכות, ועל כן ויפן כה וכה, בכל סביבות העברים אשר היו שם עומדים על מצפה לראות היאך יתקוממו נגד המצרים, וראה כי אין איש, לא היה ביניהם שום גבר בגוברין ואין שם על לב לעשות פעל מעולה, עד שקם הוא כי רוח ה' נוססה בו והכה את המצרי:

ובלי ספק היה נבוך בדעתו איך נמצא חסרון כזו באומה מעולה כזו לבלתי התפעל מעול מפורסם כמוהו. ואולי חשב שהוא ממורך לבב, מחמת כובד השעבוד לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועול גמור, ולפיכך יצא ביום השני עוד לראות אם יתגלה לו יותר איזה דבר בזה. וכשראה מריבת העברים זה עם זה, ושאמר לו כאשר הרגת את המצרי, כאלו נראה רע בעיניו הריגת המצרי. אז אמר אכן נודע הדבר, עתה ידעתי הסבה למה לא היה מי שיקנא באותו העול, שאינו מפני מורך הלב וכובד השעבוד שהרי לבם כלב הארי להלחם יחד ומה גם כפי עזותם בתשובתם, אלא ודאי הוא טבע מוטבע בהם במעוט השקפתם במה שהוא שלמות המעלה, ולא ירגישו במה שהוא בלי צדק ואינם מתקוממים ליישר העקוב. וא"כ זה היה סבה ראשונה לגרום עכוב גאולתם:

השנית, כי לא בלבד היו חסרי השלמות ממדות מעולות אלא היו ג"כ שטופים בפחיתיות ומלאים גלולים וטנופי עונות עצומים וחמור שבכלם עכו"ם, כדבריהם ז"ל (ילקו"ש) גוי מקרב גוי וכו' (דברים ד לד):

והג' מצד הזמן המוגבל שלא הגיעה השעה של ד' מאות שנה, כי היו רד"ו בלבד כנודע, ואיך יצאו קודם הזמן הנגזר:

והנה כל אלו הזכירום זכרונם לברכה במדרש חזית על פסוק קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח) במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן כאשר הוא מבואר שם. באופן ששלשתם בלי ספק היו מעכבים הגאולה, לולא רחמיו ית' אשר הפליא חסדו לבלתי השגיח בשום אחד מהם וקפץ על ההרים ודלג על הגבעות כדבריהם ז"ל, ומ"מ השתדל ית' לתת קצת תקון לשלשתם עם שאינו תקון גמור. ונתחיל במאי דסליקנא מיניה, מן הזמן הקצוב שנתקרב קצו. כי לדעתי לזה נתכוון המגיד כשאמר, ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד). אשר ראוי להבין בזה מאי עדיפותא איכא אצלו יתברך שהוא שומר הבטחתו, הרי כיון שהבטיח כן ודאי עליו לשמרו ולקיימו, כי לא אדם הוא חלילה להיות מבטיח ואינו עושה. ועוד אמרו שהקב"ה מחשב את הקץ נראים דברים בלי טעם, והעיקר היה לומר שהקב"ה עשה מה שאמר לאברהם אבינו וכו' שהוציאם ברכוש גדול: ע"כ נראה כי נתכוונו בזה למה שאז"ל במדרש שוחר טוב מובא בילקוט על פסוק אל באפך תוכיחני (תהלים ו ב) א"ר אלעזר למה"ד למלך שכעס על בנו והיה בידו חרב הנדיית ונשבע להכותו על ראשו, חזר ואמר אם אכה אותו אין לו חיים מי יירש מלכותי ולבטל גזרתי א"א, מה עשה הכניס החרב לנרתקה והעבירה על ראש בנו, נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל את גזרתו. ר' לוי אמר משל למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה חבלים, אמר המלך אם ילקה בנו מאה חבלים כלום יש לו חיים, מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה, נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל את גזרתו. ורבנן אמרי נטל את החבל ותלאה בצוארו. ר' הונא אמר משל למלך שכעס על בנו ולפניו אבן גדולה ונשבע שהוא זורק בה על בנו, אמר המלך אם זורקה אני על בני אין לו חיים, מה עשה כתתו ועשאו צרורות קטנים והיה זורק בו אחד אחד, נמצא בנו לא הוזק ולא בטל את הגזירה:

וכוונתם ז"ל מבוארת, כי תמיד גבר עלינו חסדו יתב' והוא חושב מחשבות אפילו בעידן ריתחא, למעט בענשנו ולהקל מעלינו כל מה שאפשר למען נוכל לסבלו כפי כחנו. וזה כי הוא בחכמתו משער מה שיקשה עלינו בעול הגלות ומשנה אותו לטוב לנו בא' משלשה פנים. כי הנה אפשר ישוער כבדו אצלנו לאחד מג' צדדים, אם מצד איכות היסורין שכפי עצמם ומהותם אין לנו יכולת לסבלם, ואם כפי קושיים שהם כבדים ועצומים עד לא נוכל שאת, ואם מפאת התמדתם זמן ארוך ואין בידינו לסבול כ"כ שנים צער מתמיד כזה. והוא יתברך ברחמיו מעלה ארוכה ומרפא לכל אחת מאלו כפי מה שנזדמן מקשיו. כי אם יראה יצטערו ישראל מאד מצד אופן מן היסורין שאין טבעם לסבול אותו, יחליפהו באופן אחר קרוב ודומה לו עד שלא יהיה הוא עצמו, עם שתתקיים הגזרה כאלו יהיה המין ההוא עצמו מן היסורין. כמשל החרב, שאם תהיה חרב ממש כבר היה הבן מת אבל נתחלפה הכאת החרב בכסוי הנרתק ונמצאת ההכאה בדבר אחר ובנעימות נבלעה בו הכאת החרב. ואם יראה כי יצר להם מאד התמדת היסורין בשנים רבות זמן אחר זמן, ישתדל להחליף אריכות הזמן בכובד המכות בזמן מועט ויחשב מה שיסבלו צער קשה ימים מועטים, כאלו עברו עליהם כל השנים הקצובות. כמשל החבלים, אשר היה ראוי ללקות מאה הכאות זו אחר זו ויכבד זה על הבן מאד ונתחלפו המאה הכאות בהכאה אחת קשה, בהיות החבל כפול על מאה. ואם יראה הפך זה שאדרבא הצרות הקשות והכבדות לא יתנום השב רוחם מעול השעבוד, אז יעשה להפך, כי יחלקם לזמן ארוך למען יסבלו מעט מעט בכל פעם ולא תכבד העבודה על האנשים. והוא משל האבן, כי בהיותה גדולה פעם אחת שיזרקנה על ראש הבן הוא מת בה, לכן עשאה צרורות קטנות וזרקן זו אחר זו פעמים רבות ואינו מרגיש כ"כ מהצער:

והנה גלות מצרים היה מהמין השני, אשר בהיות נגזר עליהם שעבוד ד' מאות שנה ראה יתברך כי לא יוכלו ישראל שאתו עד סוף הזמן המוגבל. ולמען לא תתבטל הגזרה העמיק בעצתו לתועלת ישראל, שהמצריים יוסיפו לצער את ישראל יותר מהראוי, למען בכובד הצרה יתקרב קצם ויספיק אותם השנים שנצטערו מאד כאלו היו כל הארבע מאות שלמות. ונמצא א"כ שלפי דעתנו להיותנו חסרי הדעת ובלתי משיגים עצמיות הדברים כפי אמתתן, לא ידענו שום קץ אחר לגאולת ישראל רק לסוף ד' מאות שנה שכך היתה גזרת בין הבתרים. האמנם זה הוא מה שחייבנו לשלם תודות אליו יתברך להללו ולברך בשמו, כי בהיותו חפץ לשמור הבטחתו בענין הגאולה לא רצה לחשוב הקץ כפי חשבוננו בעינינו, אלא הקב"ה יתעלה שמו הוא בחכמתו מחשב את הקץ, הוא עושה החשבון אשר יראה בעיניו צודק ומדוקדק לטוב לנו, שהוא על האופן שאמרנו, כי כובד השעבוד עולה לחשבון וסכום הארבע מאות. ואם שלא נתפרש זה בנבואה בהדיא, כבר רמזו ית' בדבריו באמרו - ידוע תדע וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו', כלומר יש לך לדעת שתי ידיעות, אחת פשוטן של דברים שהוא זמן ד' מאות שנה ממש ועוד ידיעה פנימיית שלא יהיו ממש ארבע מאות אלא ועבדום וענו אותם, העבודה והענוי יהיה באופן שיחשבו ד' מאות שנה כפי כבדם, באופן שנתקן חסרון הזמן ביתרון עול השעבוד וכובד הצרות גרם מהירות הקץ:

ואולם המונע האחר מצד עונותיהם, ובפרט מפני ע"ז שהיתה בקרבם בעבודת המצריים, תקנו הוא ית' בקרבן פסח. ורצה יורו הוראה גמורה ועצומה כי שבו מדרכם הרעה הזאת, בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו. וכבר נודע כי אות האהבה השלמה עמו יתברך והסימן הגמור לזה הוא לבלתי יכנס בלבו של אדם שום מין פחד ודאגה מאיזו סכנה שתהיה, אבל ישים נפשו בכפו לעבדו אפילו יסתכן בנפשו ויפשיע בינו ובין המות כל שיש בו סרך ע"ז:

ע"כ צוה יתברך יעשו ג' פעולות בזביחת האלוה של המצריים לעיניהם בפרסום גדול, ולא יחושו ולא ישיתו לב אל הסכנה העצומה המזדמנת בזה פן יחרה אף המצריים כי לא יוכלו שאת ראות עלבון יראתם ויקומו עליהם להשמיד להרוג ולאבד חלילה, כדברי מרע"ה לפרעה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח כב), ועכ"ז עשה יעשו כל ההכעסות האלה בפניהם להקהות את שניהם ויעבור עליהם מה: ואלה השלשה ענינים בלבד הם מה שרצה מרע"ה לומר לזקני ישראל, המעולים והחכמים שבהם, שיבינו תכלית הוראתם שהוא להודיע שלמות התשובה שהם עושים לאהבת ה'. הא' הלקיחה עצמה, משכו וקחו לכם צאן, שימשכוהו ויסחבוהו בשוקים וברחובות בבזוי וקלון עד הביאם אותו לביתו בקולי קולות ולא ייראו מן המצריים הרואים אותם יקומו עליהם להכותם הכה ופצוע. הב' יותר ע"כ היא השחיטה, ושחטו הפסח, שהיתה נעשית בכנופיא ובעסק גדול משפחות משפחות בפומבי, גם ע"ז לא יפחדו ולא ייראו מאויביהם. והג' האחרון הכביד, כי לא די כל זה אלא גם אחרי כן בשעת אכלם אותו ובהיותם נושכים את בשרו יפרסמו זה, לכליון עיניהם ולדאבון נפש של המצריים, בתת מדמו על המשקוף ומזוזות הבית לעיני כל עובר. והיה מדי עברו המצרי פתח הבית יראה את הדם ויאמר מה הדם הזה על פתח הישראלי, וידע כי הושם שם להכעיס להודיע כי שם בתוך הבית ההוא הם עתה חותכים לחתיכי חתיכות את אלהיהם ונושכים אותו ואוכלים את בשרו. היתכן לא ינתקו מורשי לבבם להקהל ולעמוד בפחי נפש ולהכנס בחרבות וברמחים אל תוך בתי היהודים לעשות בהם נקמה וכל אשר ימצא בתוך הבית ידקר בחרב, ועכ"ז לא יכנס בלב הישראלי מורך כלל מזה. הוא ודאי אות נפלא על ששלמות תשובתו והדבקו בו יתב' והיותו כופר בע"ז, וזה הוא והיה הדם לכם לאות, דהיינו הוא אות לכם על טוב כוונתכם ויושר לבבכם עם אלהיכם, וזה ממה שיעוררהו לרחם עליכם ושלא יהיה בכם נגף למשחית כמו שהיה מחייב הדין בעבור הדמותכם למצריים בעבודת הטלה. והנה מרע"ה בעוצם חסידותו אמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ירצה כבר אתם רואים שמצוה זו של שימת הדם היא בעבור שלסבתה הסכנה היא קרובה ומזומנת לבא על המצריים להכות את אשר יהיה בתוך הבית, ולבלתי היותכם חוששים לזה תנצלו ברחמיו ית', ע"כ אומר לכם בבקשה מכם אל ירך לבבכם ולא תיראו שום מגור או חששא מזה שבתתכם הדם בפתח תפחדו מלהמצא שם בבית באותה שעה ותרצו ללכת החוצה למען אם יבואו האויבים בחימה שפוכה לא ימצאו אתכם שם, אל אחי אל תעשו כך, כי עם היות הוא יתברך לא זרזני על זה מ"מ אתם מעצמכם מבלי צוויו יתברך אל תצאו כלל איש מפתח ביתו עד הבקר אלא שבו שמה בתוך בתיכם משועבדים על הסכנה ועם המוטל עליכם לעבודתו יתברך, כי כשהוא יעבור לנגוף את מצרים יכמרו רחמיו עליכם ופסח וכו'. ובמה נתקיים כ"ז בידי, כי ראיתי אחרי כן מה שבא במכילתא מחלוקת התנאים אם היה הדם בפנים כסברת ר"ש וא"ר יצחק לא כי אלא מבחוץ כדי שיראו המצריים ויתכרכמו בני מעיהם. וגם לצד השלישי להכניסם בעול המצות אשר היו חסרים מהם, צוה להם מצות המצות למען ישתעבדו בשמירת צוויו יתברך ויגרום סיוע לגאולה:

וא"כ ג' דברים גם יחד נקבצו באו לקרב גאולתם, הא' הפסח, בעבור מה שהיה מעכב עון הע"ז ויתר החטאים הנמשכים מזה. והב' מצה, להדריכם במצות כיון שהיו חסרים מהן. והג' מרירות חייהם בקושי למען יספיק להחשיב להם תשלום הקץ של הד' מאות שנה, ונמצא המרור כפי כוונתי הוא אחד ממכשירי ומסייעי הגאולה. ע"כ אמר ר"ג ע"ה שמי שלא אמר ג' אלו לא יצא י"ח, כי הם עיקרי ושרשי הגאולה, והושם המרור בסוף להיותו חותם וקץ הזמן המוגבל. ומהם נקח לגלותנו זה, כי בלי ספק אותם העכובים לא חסרו ממנו כי מעוט עסקנו במצות הוא נודע ועונותינו העצומים הם מפורסמים, אך הקץ הנגזר אם הגיע אם לא אין זה ממה שאפשר לעמוד עליו כאשר איננו גלוי לנו כ"א לפני כסא כבודו יתברך, כאמרו - כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני (ישעיה סג ד ה), אמר כי לענין ידיעת הקץ המוגבל ליום נקם הוא סתום וחתום בלב ידיעתו יתברך בלבד, ומה שהוא נגלה הוא ששנת גאולי באה, כבר באה שנה שאנו צריכים להגאל. והוא יתברך ימהר יחישה מעשהו:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה