בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש ב לשבת הגדול
דרוש שני לשבת הגדול הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכול. כל דצריך ייתי ויפסח. השחא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עכדי לשנה הבאה בני חורין:
העצמית שבכוונות אשר בהזכרת פלאות תמים דעים ית' בכל נסי הגאולה הראשונה אנו אומרים תמיד זכר ליציאת מצרים, הלא היא לחקות בלבנו אמונת השגחתו ית' ולדעת נאמנה כי לא בכחנו ועוצם ידינו נוכל לצאת מתוך הפכת הצרות והמאורעות ולהנצל מעול הגלות אשר על צוארנו בדרך טבע, כי אם ע"י יכלתו המוחלט ברצונו הפשוט, כי חפץ חסד הוא, שאם ח"ו יעלה בציורנו היות באפשרות לבא לידי כך ע"פ המרוץ הטבעי, תשאר מחשבה זו נשחתת והיא לא תצלח:
הוא אשר דבר ית' ע"י משה נביאו ע"ה - כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות וגו' (דברים ז יז יט). ומבלי האריך בדקדוקים יאמר, אלו תחשוב שאתה בעצמך תוכל להוריש הגוים ההם, בבטחך על רבוי אוכלוסיך והם מועטים, אז יש לך באמת לירא מהם, כי לא בכח יגבר איש ואין המלך נושע ברוב חיל. אך אם בהפך זה תאמר ותודה בלבבך כי אדרבא כפי הטבע הם רבים וחזקים ממך ואין באפשרותך יכולת להורישם במנהגו של עולם, אז אני מבטיחך שלא תהיה לך שום מורא מהם ואל תדאג כלל שיוכלו לך, כי הנה ה' יוצא בהשגחתו ויכלתו להצילך מידם בדרך נס ופלא. כי הלא תזכור מה שעשה השי"ת ויתעלה כיוצא בזה בענין פרעה ומצרים, שלא היה אלא כדבר נמנע להגיע אל מצב גאולה, אם לא שהיו שם מסות ואותות ונסים גדולים. הנה כי כן יעשה ה' לכל העמים כשאתה מצד עצמך ירא ופחד מהם, אבל אם תאמץ ותחזיק את לבך בהיותך בוטח על עצמך, יעזבך הוא ית', ומזה יש לך לירא במגור מסביב:
ובזה יפורש מאמר המשורר ע"ה - יום אירא אני אליך אבטח (תהלים נו ד). כשאני ירא ואיני מחזיק עצמי לבעל יכולת, אז אני בוטח עליך ית' שמצד זה תתעורר אתה בהשגחתך בנסיך ובנפלאותיך. וכבר נודע כי זו היתה רשעתו של פרעה בחזק לבו על המכות הבאות עליו, כי עם היותן מסודרות מהשגחתו יתר ע"צ הפלא והמופת הוא היה מחשיבן לטבעיות ולא לדברים נסיים. ומה שהטעהו לזה הוא, כי לא היו כלם נסים בענינים הנמנעים בטבע כאשר היה התהפכות המטה לנחש, אבל היו על הרוב בדברים טבעים אפשריים כצפרדע ארבה דבר וברד וכיוצא, שדברים כאלו כבר יארעו בזמן מהזמנים ובמקום מהמקומות, אלא שלפי האמת אותם שבמצרים בדרך נס היו ולא מצד המרוץ הטבעי. ואולם מה שיאמר ויכריח היותם מופתיות מיכלתו ית' ולא היה אז לטבע מבא בהם:
הוא מה שראיתי בדברי אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל באגרת תחיית המתים, שהדברים האפשריים יהיו מופת ונס בא' מג' תנאים. הא' בבוא אותו דבר האפשרות בעת מאמר הנביא ממש, על דרך מה שאמר הנביא שמואל - הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך (ש"א יב יז). וראוי להתבונן מה ראה הנביא לתת מופת זה של מטר מזולתו. ונדקדק לשון זה כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה', והיה נראה יותר צודק לומר ודעו וראו כי בעיני ה' רעתכם רבה אשר עשיתם לשאול וגו':
ואחשוב כי שמואל רצה לרמוז להם עצמות חטאתם מה היה, לשלא יאמרו מה פשענו ומה חטאתנו אחרי אשר שימת המלך היא א' ממצות התורה ומאותן הג' אשר נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, כאשר האריכו בזה קדמאי ובתראי. והמתיישב על הלב מאד הוא מ"ש הרמב"ן ז"ל, כי אין ספק שהמלך הוא ראוי והגון לישראל ומאז בחר ה' בשבט יהודה לכך, כאשר התנבא הזקן לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט י). אבל היה צריך שיהיה זה בזמנו הנאות כשתגיע השעה המתוקנת לכך, שהוא אחרי כלות זמן מלכות העכו"ם שהיו ראוים למלוך לפני מלוך מלך בישראל, באופן תתעכל הקליפה ותתקשט ביני וביני מלכות בית דוד, שאין מלכות נוגעת בחברתה. אבל הם שאלוהו שלא בזמנו ורצו להקדים את הקץ, ואכלהו בוסר ופגה, ובמקום מלכות השבט הנבחר האמתי הוצרך להכנס שאול ע"ה משבט אחרון שבשבטים. וכיון שישראל נכנסו בגבול האומות, גרמו שגם האומות היה להם מקום להכנס בגבול ישראל, בעת מלכותם האמתית, מה שאולי לא היתה אומה ולשון שולטת בהם אילו היו ממתינים לבקש המלך בעתו ובזמנו: ואולי כן רמז להם הוא יתב' בפ' המלך, באמרו - כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה וגו' שום תשים עליך מלך [וגו'] מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא (דברים יז יד טו). כי כמו זר נחשב יצטרך ית' להזהירנו שנשים מלך מאחינו ולהקפיד על המניעה מלתת איש נכרי, היעלה על הדעת למלוך עלינו מלך אשר לא מאומתנו ודתנו. ומאי מקרב אחיך, יאמר מאחיך. ודבריהם ז"ל ידועים בכל זה:
אמנם לעניננו ירצה, אחרי אשר תבא אל הארץ ותתיישב בה בישוב גמור, שהוא בודאי כשתכלה מלכות ז' עממין שלא יהיה להם עוד שבט מלכות, אלא כלם יהיו לך כמשרתים ותהיה אתה בתוכם כמלך והם יסובבוך מכל צד כאלו שומרים את ראשך. כשתאמר אז אשימה עלי מלך, כאשר היה לכל הגוים אשר הם עתה סביבותי, סובבים אותי לשמרני, כי אינם עוד מלכים אלא שומרים משמרתנו, ע"ד מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל וגו' (שה"ש ג ז). הנה אומר לך שבהיות הדבר כן שתהיה השאלה הזאת בזמן הנאות הזה תשים עליך מלך דוקא מקרב אחיך, מתוכיות ואמצעיות אחיך שהוא משבט יהודה, שאינו משום א' מהקצוות אלא מהאמצע שלם וחשוב. שאחר ראובן שמעון ולוי בא יהודה, כי כשנסלק שבט לוי אשר נתקדש לה' נשאר יהודה ממש באמצע ובקרב החמשה שבטים שהם אחים גם יחד מאב ואם בני יעקב ולאה. שאילו לא היתה השאלה בזמנה הראוי אלא במהר את הקץ, אז לא תהיה שימת המלך מקרב אחיך אלא מסופן ומהאחרון שבכלם, כמו שהיה בפעל משבט בנימין. ואזהירך שאינך יכול ולא רשאי לעשות באופן שתתן עליך איש נכרי, שיכנס בגבולך וימלוך עליך, אשר יקרה לך כן כשתשאול המלך שלא בזמנו, ברצותך אתה להכנס בגבול הנכרים והם גם הם יכנסו בגבולך. אלא תהיה השאלה בזמנה הנאות, שאז כל אחד יעמוד בגבולו ולא יכנס זר בתוככם. באופן ששאלת המלך היא הגונה ורצויה בהיותה בזמן הראוי, אבל כשהיא שלא בזמנה, נמצאת שאלה שלא כהוגן ואינה אלא לסימן קללה חלילה. והרי זה ממש כעין שאלת הגשמים, אשר בעתם הם גשמי רצון ברכה ונדבה ושואלים אותם בזמנם, אבל בימות הקיץ אין שואלים הגשמים, ואם שאל מחזירים אותו כי לא לרצון יהיו: והוא המכוון לנביא ע"ה באמרו הלא קציר חטים היום וגו'. כאלו יאמר, הלא תדעו כי שאלתכם המלך בעת ובעונה הזאת שלא בזמנה הוא דומה לשאלה שאני אשאל עתה קולות ומטר בזמן קציר חטים אשר לא תאות שאלה כזאת אלא להלן בזמן החורף שאז היתה שאלה הגונה. כן ג"כ אתם, אלו הייתם ממתינים לשאול המלך בזמנו היה דבר רצוי לפניו ית' וטוב לכם, ועתה בהיותכם מהירים להקדים לשאול אותו שלא בעונתו הסכלתם עשה, כי בזה הוא כאלו אתם מטילים חלילה איזה דופי או מום בהשגחתו ית'. וזה הוא כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' וגו', כלומר אתם עושים רעה גדולה, כענין עיני ה' המשוטטות ומשגיחות תמיד (ע' זכריה ד י), ע"ד אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה וגו', שעיני ה' כנוי אל ההשגחה. ובהיותכם שואלים מלך אתם עושים רעה גדולה בענין השגחה זאת, כאילו אין עין של מעלה רואה ח"ו ושלכן תצטרכו אל הנהגת המלך. ואיך שיהיה ראינו היה זה אות ומופת עם היותו בדבר טבע, לאשר קדמה מהנביא ע"ה הודעת זמנו:
וכזה היה ג"כ בימי ירבעם, בעמדו על המזבח להקטיר בא איש האלהים וקרא על המזבח מזבח מזבח כה אמר ה', וכתוב שם - ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן [וגו'] ויהי כשמוע המלך את דבר איש האלהים [אשר] קרא וגו' (מ"א יג ג). כי עם היות מדרך הבנינים שיבקעו כדברי הרמב"ם ז"ל שם, מ"מ היה המופת ביאת הדבר בעת ובעונה ממש שאמר הנביא. ולנו בזה מהדקדוק, כי ירבעם עם כל רוע מדותיו לא מהסכלים וחסרי הדעת היה, ואיך נסכל עשה במהירות ובבהלה לכעוס ולגזור על תפיסת הנביא, ולא המתין מעט קט לראות היאמנו דבריו ואם יתקיימו. כי הוא לא לימים רבים נבא ולא לעתות רחוקות אלא לההיא שעתא וא"כ ימתין לשעה קלה, ואם לא יתקיים המופת אז יתפסהו, ואם יראה קיום דבריו, מה פשעו מה חטאתו של הנביא הבא בשליחותו יתב':
ויראה לי שיובן זה כשנדקדק אמרו כשמוע המלך את דבר איש האלהים אשר דבר על המזבח וגו'. כי למה הוצרך לומר אשר דבר על המזבח, והיה מספיק כשמוע המלך את דבר איש האלהים. אמנם הכוונה היא, כי המלך מצא עילה מתוך דברי הנביא עצמו לתפוש עליו מצד מעוט חלקו כבוד למלכות, אף שתהיה נבואתו אמת. והוא כי רז"ל דרשו על אמרו ועצמות אדם ישרפו עליך (שם ב) שהדברים נאמרים על ירבעם עצמו, אלא שמפני כבוד המלכות כנה ולא הזכירו בפירוש, וירבעם שהיה חכם הבין תוכיות הענין, וראה כי ברצות הנביא לפרסם נבואתו ולעשות שליחותו ית' היה מן הראוי ידבר עם המלך עצמו הדברים האלה ויאמר לו מה שיארע במזבח והמופת אשר ינתן עליו, כאילו הוא שלוח אל המלך ממנו ית'. אבל לא כן עשה, ולא דבר עם המלך מאומה, אלא הסב פני דבורו עם המזבח עצמו ואליו דבר ואמר לו לנכח, מזבח מזבח כה אמר ה' וגו' וזבח עליך וגו', והורה בזה שאינו מחשיב את המלך לכלום ושאינו כדאי וראוי לשידבר עמו שליחות ה', כי יותר הגון הוא שידבר עם הדומם והמזבח עץ. וע"ז חרה לו, כ"א הוא יתברך רצה לחלוק כבוד למלכות באמרו עצמות אדם וגו' כאמור, אך הנביא עצמו זלזל בו לקרא הדברים למזבח עצמו ולא למלך. וזה הוא שאמר כשמוע המלך את דבר איש האלהים קרא על המזבח וגו', כי כששמע שהיתה הקריאה על המזבח כמדבר עם העצים והאבנים, ולא חש לדבר אל המלך, לזה דנו כמתחייב במלכות וצוה לתפשו. והכתוב מעיד כי המופת היה מאמר המופת ודבורו בשם ה', וזהו ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה', שאומר זה המופת אשר דבר ה' הלא הוא עצמות המופת:
התנאי השני הוא זרות אותו האפשר וחזקו, על הדרך הנאמר בארבה לפניו לא היה כן וכו' (שמות י יד) וכן בברד (שם ט יח), ומה גם בהתייחד הדבר לעם נרמז לו מקום מיוחד מזולתו, כענין וממקנה בני ישראל לא מת אחד וגו' (ט ו) רק בארץ גושן וגו' (ט כו), כל זה הוא מנפלאות אותו האפשר ומזרותו:
וראינו במכת הברד אמר עליה הוא יתב' בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו' (ט יד), וראוי להתבונן מה טעם יתייחס בה כללות כל המגפות מה שלא נאמר בשום אחת מאחרות. ועל מה שכתב רש"י ז"ל למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה ככל המכות, כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי מאן דכר שמה של מכות בכורות כאן, והביא משם ר"ת מאורלינ"ש ז"ל שהיא מכת הברד ונקראת כך ע"ש שלא היתה אלא בדברים האביבים וכו'. והוא דבר זר אצלי, כי השחתת המכה הזאת היתה גדולה מאד כי הברד הכה מאדם עד בהמה וכל עשב השדה ואת כל עץ השדה שבר, ושלא תקרא שקולה ככל המכות על כל אלה [אלא] בשביל הדברים האביבים אשר בא פרטם בפשתה ושעורה, שהם בלי ספק דבר מועט לגבי כל האילנות והעשבים והב"ח, אין ספק לא יסבלהו הדעת. והנה הסברה נותנת שלא אמר רש"י ז"ל מסברתו ענין כזה אלא איזה מדרש הוא, ולא הראה לנו מהרא"ם ז"ל מקומו:
וע"פ פשט הכתוב היה אפשר לומר, כי הוא מבואר שכל מין מכה בין מעפוש בין מהתחדשות איזו בריה לא תתהוה אלא מהתגברות איזה מין מהאיכיות, קור וחום יובש ולחות. כי על צד הפלא יעצים הוא יתברך מה שיראה בעיני חכמתו מן האיכיות האלה עד שיגרום מכה מה, וחוץ מאלו לא נמצאת שום מכה. והנה למכת הברד אשר היתה אש מתלקחת בתוך הברד, שם נמצאו ושם היו ארבע איכיות אלו בקצה האחרון, כי בברד שהוא מים נקפים יש תכלית הקרירות והלחות ובאש יש עוצם החום והיובש, ע"כ אמר יתברך כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וגו', שכל המכות והמגפות אשר פעם היותם מתגבורת איכות אחד ופעם מחמת תגבורת זולתו, עתה זאת הפעם יוכללו כלם יחד מפני הרכבתן:
וע"ז נתעוררו ז"ל בשמות רבה פי"ב באמרם אשר לא היה כמוהו במצרים לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים, אינו אומר ולא יהיה [כמוהו] כמו שאומר במכת בכורות וכמהו לא תוסיף (יא ו), אשר לא היה כמוהו כלומר לשעבר לא היה אבל עתיד להיות להבא אימתי בימי גוג ומגוג הה"ד אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה (איוב לח כג) וכן הוא אומר וגשם שוטף ואבני אלגביש (יחזקאל לח כב): והתמיהא מבוארת אם הכתוב אומר בפי' שלא היה כמוהו במצרים איך רצו ז"ל להעמיס שלא היה בעולם. ויראה בעיני כי סוף דברי המאמר הוא מה שהכריחם לומר מה שאמרו ברישא, כי כיון שלא אמר ולא יהיה כמו במכת בכורות צריכים אנו לומר שלעתיד יהיה כמוהו, וכאשר נתבונן בכתובים היכן הוא רמוז הברד אשר יהיה לעתיד לבא לא מצאנוהו אלא בימי גוג ומגוג, וזה ודאי אינו בארץ מצרים לבדה אלא ביתר מקומות העולם, על כרחנו מה שאמר הכתוב שלא היה כמוהו השולל הוייתו לשעבר הוא במקום עצמו שרומז שיהיה לעתיד מדלא קאמר ולא יהיה:
מעתה כיון שלעתיד לא מצינו שיהיה אלא בעולם בכללו מלבד מצרים דהיינו בגוג ומגוג א"כ בהכרח מה שאמר הכתוב לא היה כמוהו אינו מיוחד במצרים לבד וצריך שתהיה השלילה כללית שלא היה כמוהו בעולם, כי לפי זה יבא על נכון הדיוק אבל לעתיד יהיה כמוהו בעולם דהיינו במלחמת גוג. והשתא מאי דקאמר הכתוב במצרים צריכים אנו לומר דלא קאי אלא היה כמוהו דסמיך ליה, אלא אהנני ממטיר כעת מחר, כאלו יאמר הנני ממטיר כעת מחר במצרים ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו. ובמקראות הרבה יש כיוצא באלו, כמו בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית לט יז) וכן באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז). ואמרו למן היום הוסדה, יחזור אל הברד שמיום הוסד הברד בעולם עד עתה לא נהיה כמוהו, ע"ד רוח גדולה וחזק (מ"א יט יא). ודחקתי עצמי לקיים דברי חז"ל כי הם צריכים באור: והתנאי הג' הוא המשך אותו האפשרי המחודש והתמדתו, כענין הברכות והקללות שאלו היו פעם או פעמים היו תולים במקרה מה שא"א בהתמדה, כענין אם תלכו עמי קרי [וגו'] ויספתי וגו' (ויקרא כו כא), וכל אלו נמצאו בנסי מצרים כאשר הוא מבואר. ועל כן בא זכרונם תמיד להורות על הכרת יכלתו יתברך בדבר פלא וכל כחותינו מאפס ותהו נחשבו. וזאת נחמתנו בענינו בגלות החל הזה כי עשה יעשה עמנו נפלאות כאשר בראשונה להשיבנו לקדמותנו כחתימת דברי המגיד אשר פתחנו בם: ויש להתבונן מה התקשרות יש להתחיל הא לחמא עניא עם אמרו כל דכפין וכו', וכן במה שסיים השתא הכא וכו'. ונאמר בזה כי עיקר החסד הנעשה עם העני הוא מה שישתף עם הצדקה עצמה דברים טובים דברים נחומים, להשיב את נפשו העגומה לבלתי יצטער על בואו לידי מדה זו שיצטרך לבריות, כמאמר המשורר ע"ה - טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב ד). כי דבר טוב וישר הוא בעיני האלהים היות האיש חונן דלים ומלוה לעני בשעת דחקו. אך ישמור בזה תנאי עצמי ועיקרי שיכלכל דבריו במשפט, שידבר לו דברים מסודרים בהשכלה בצדק ובמשפט לדבר על לבו, וכ"ש בהיותו מאכילו משלו אשר רבתה בזה הבושה והכלימה כמאן דאכיל דלאו דיליה. ונודע מאמרם ז"ל (ביצה לב ב) על המצפה לשלחן אחרים. כי ע"כ נתחכם יוסף ע"ה עם אחיו באמרו - אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ כא), כי לפי שהבטיחם לכלכל ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשלחן אחרים נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך, כי לא יחשבו אלא כאוכלים משל עצמם. והיא כוונת המגיד ע"ה, כי להיות מצוה גדולה בלילה הזה להזמין העניים והמוצרכים לאכול על שולחנו, הסדיר תחלה להסיר צער לבם על ככה שלא ידאגו העניים, וע"כ הקדים לומר, אל תעצבו בעניותכם כי הלא מימי קדם אבותינו הראשונים אכלו בעוני במרירות לבם כזה במצרים מעוני ומרוב עבודה ולכן גם אתם עתה כל דכפין ייתי וייכול וגו' מבלי שום בשת וחרפה, כי כלנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו בזה. ותהי זאת נחמתכם, כי עם היותכם עתה כאן אוכלים על שלחני יגדיל חסדו הוא יתברך, שלשנה הבאה תזכו להיות בירושלים בני חורין ומלאים כל טוב ולא תרעבו ולא תצמאו ותאכלו בשובה ונחת: