בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש א לשבת הגדול
עת צאת דרושים לפסח לחג הפסח מועד צאתנו ממצרים דרוש ראשון לשבת הגדול מסכת אבות (ד כח) - רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:
קנה שם טוב לעצמו השבת הקדוש הזה מיתר מקראי קדש, כי יקראוהו שבת הגדול, כאלו יגדילוהו על שאר שבתות ה', מטעם הנס הנעשה בו מלקיחת פסח מצרים כדבריהם ז"ל. והן אמת כי היום אשר בו נעשים נפלאים ונסים ראוי להקרא גדול, והיום המקווה לפדיון נפשנו בגלותנו זה יוכיח שנאמר עליו - הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג כג). וראוי לנו לדעת מה הכוונה בהשבת הלב הזה:
ונראה כי העצומה שבנפלאות היום ההוא המקווה תהיה ההכרה הכוללת לכל בני העולם באלהותו יתברך וידיעת העכו"ם הבלי עצביהם וכי שקר נחלו אבותם, וכאמרו - כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' (ו)לעבדו שכם אחד (צפניה ג ט). והנה גרמו עונותינו בטלטולי הגלות, להוציא מן הכלל רבים מבני עמנו ונשקעו בטומאה בידי לא יוכלו קום וצאת מתוך ההפכה מפני חמת המציק. האמנם לא גברה השכחה לחלוטין בכלם כי קצתם ידעו את קונם ובלבם תקוע אהבתו ויראתו, אך לא עצרו כח ולא יכלו דבר איש אל אחיו עד שלפעמים אב לבנים לא יודיע מה שבלבו בענין אמונת האלהות, מדאגה מדבר שמא ישמע החוצה ונמצא מתחייב בנפשו. וכיוצא בזה לפעמים נפש הבן יודע מאד מי אדון לנו ואביו ואמו לא ידעו מאומה. על כן למען שארית ישראל לא יעשו כמעשה יתר העכו"ם לבא לכלל ידיעת הסבה האמתית יתב' ביום הידוע הכללי, לפיכך מקדים להם שליחות אליהו זכור לטוב, ללמדם ולהדריכם אל האמת, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, וזה יהיה קודם בא יום הגדול וגו' הכולל לכל האומות. וזה כל פריו של הנביא ע"ה, כי ישיב לב האבות על הבנים, שהבנים אשר אין להם לבב כאביהם, כי לב האבות הכיר לב אביו שבשמים והם לא הכירוהו כי נשכח מהם, ישיבהו על בניהם להיות לבם כלב אבותם. וגם לב הבנים, היודע אמתת מציאותו ית' שנעלם מלב האבות, ישיבהו אל האבות, עד שכלם מקטנם ועד גדולם ידעו את ה' כנפש האב וכנפש הבן, קודם היום הכולל. ואח"כ יבא היום הגדול שכל האומות יראו את ישראל מאמינים בני מאמינים ומהם ילמדו כל העולם. באופן, שלסבת התפרסם שם ה' והתפרסם יכלתו כי זה הוא יום ה' ר"ל יום המתייחס ונוגע אליו יתברך, לפיכך נקרא גדול. ובהיות המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ארון ה' מצינו שאמרה לו מיכל - מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום [וגו'] כהגלות נגלות אחד הרקים (שמו"ב ו כ), והשיב ע"ה לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות וגו' (שם כב). ומלת היום היא מבוארת הכפל. ועוד כיון שתאר נכבד חוזר אל המלך נראה שהיל"ל מה נכבד מלך ישראל היום. על כן אני אומר, כי לפי שבהעשות איזו פעולה רשומה בזמן מהזמנים, הנה אותו היום יקנה שם לעצמו שישאר זכרונו על שם הפעל הנעשה בו. כאלו תאמר, יום הכפור הכולל יקרא יום אדיר בימי שנה לקדושתו אשר בו הוא ית' מוחל וסולח לכל עונותינו, ור"ה נקרא יום הדין כי בו ידין עמים, וכן כיוצא בזה. לכן מיכל כמתלוצצת אמרה למלך, הנה באמת כמה וכמה נמצא היות יקר ונכבד היום הזה שישאר זכרונו רשום לדורות ליום נכבד, בעבור הפעולות הנכבדות הנעשות בו. ואמרה מלך ישראל הוא שמדברת עמו ואמרה לו, אתה מלך ישראל ראה גם ראה, כמה נתכבד זה היום מכל הימים שהרי זכה שנגלה היום לעיני אמהות עבדיו וגו' וכאלו רצתה לומר להפך. והוא ע"ה השיב כי בהיותו עושה זה לפני ה' לכבוד יחשב לו: ונמצא א"כ גם בעניננו, בשבת זה שהיה פרסום יכלתו יתב' עצום מאד, בלקיחת ישראל אלהיהם של מצרים לעיניהם ויאסרוהו בעבותים ואחרי כן יגררוהו בקרקע יקשרוהו בכרעי מטתם וכו', ראוי גם הוא להקרא גדול:
ועם היות נס זה היה אז בי' לחדש שאירע באותו הזמן להיות בשבת, וא"כ היו לנו לעשות זכר לזה הנס ביום יו"ד לחדש, כיתר הימים הנזכרים ונעשים יבא באיזה יום שיהיה מימי השבוע, ולא לעשותו ביום השבת אשר ברוב שנים אינו בי' לחדש. כבר תירצו האחרונים ז"ל, כי היה זה כן לפי שזכות שמירת יום השבת הוא מה שהגין עליה שלא נתנם טרף לשיניהם של אויביהם. ולי אפשר בתת טעם להקדמת ה' ימים אלו לנטילת השה ודברי ר' מתיה בן חרש (מכילתא פרשה ה) ידועים:
ונראה לי למה שעיקר כוונת נס זה היתה להורות ולפרסם טעות המצריים בעבודת יראתם לכוכבים ולמזלות ובפרט למזל טלה, והיה השה שם כולל לטלה וגדי כאמרו שה כשבים ושה עזים (דברים יד ד), וא"כ ממילא נשמע כי שני המזלות אשר בשמים טלה וגדי שניהם היו נעבדים להדמות ועל שניהם באה מצות קרבן פסח מן הכבשים או מן העזים תקחו (שמות יב ה). לכן רצה הש"י להורות הכנעתו והשפלתו ביום ממשלתו ורום מעלתו, הוא יום השבת שמזלו גדי וטלה, שעם היותו שולט באותו היום בהיות נוסף עליו כח ככב שבתאי, עכ"ז צר כחו ונפל שדוד לפני בני ישראל ובידם יקחוהו ויאסרוהו עד לטבח יובל. וא"כ באיזה יום אחר שאינו משליטת המזל לא היה הנס כ"כ גדול. ואם תשאל לפי זה, תהיה א"כ הלקיחה ביום ג' שמזלו טלה. התשובה מבוארת, כי דבר פשוט הוא שלקיחה זו היא מכוונת לעצמה שאינה לתכלית השחיטה כי לזה היה מספיק יום אחד, אלא לקיחת עבודתם וקשירתו וכו' הוא ענין בפני עצמו. ואלו היה הוא יתברך מצוה יקחוהו ביום ג', שהוא יום אחד קודם י"ד שישחט בו, לא היה נראה היות הענין מכוון אל תכלית הלקיחה עצמה, אלא שהיא הכנה לשחיטה הבאה ביום האחר ולבקור המומין וכיוצא. באופן, שלפי הטעם האמור, היה צ"ל הלקיחה ביום י' לחדש שהיה בשבת שבו מזל גדי גובר. ולכך נקבע זכר הנס הזה הגדול משנה לשנה ביום שבת קדש להקרא שבת הגדול, להודיע שעצומו של יום השבת מגדיל אף מרומם מהות הנס: ועוד יש לשם זה טעם נכון. כי הזמן קונה שלמות והויה כפי מה שקונה בו האדם מהשלמות בהוציאו אותו בענין המושכלות ולמוד תורתנו שתתעלה. והוא אצלי מאמר שלמה ע"ה - כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים (משלי ט יא). ומלת ימיך אינה נוחה לי, כי הכנוי מורה שהם כבר לו, ואיך יאמר שירבו הימים שהם שלו, היל"ל ירבו לך ימים. וגם שנות חיים קשה. אך יאמר, מדברת התורה על עצמה דע לך כי בהיותך עוסק בי ומוציא זמנך בלמודי, תעשה שהימים שלך לא יחשבו כימי שאר האנשים המוציאים ימיהם בבטלה שמאבידים אותם והיו כלא היו. ואתה להפך, בהתעסקך בי יהיו ימיך רבים, שאפילו יהיו מצד עצמם מעטים אתה ע"י הלמוד תעשה אותם רבים וארוכים, שמקבוץ הימים יוסיפו לך שנות חיים, רצונו החיים שאתה חי בהם יהיו נוספים ויתרים יותר ממה שחיית. כי אם דרך משל חיית שבעים שנה, לא יאמר עליך שחיית שבעים שנה, אלא כיון שנשתלם רוב זמנך בעסק התורה כבר יצדק לומר עליך שחיית יותר ממאה שנה:
ולהיות שברגל הזה הבא עלינו לשלום רבו בו עד מאד פרטי עניניו, אם בהפלגת דיניו ואם בהשכלת דרושיו ועוצם הספור במהות נפלאותיו. והי' זה סבה לתופשי התורה להאריך עליהם ביום השבת הקדוש הזה, וכל העם מקצה יטו אזנם לשמוע בלמודים זמן נוסף יותר משאר השבתות. ע"כ נקרא שבת הגדול, כי השבת הזה מתארך ומתגדל בדברי תורה הנאמרים בו. מעתה אלופי וגבירי אם דברי אלה יצאו מעט מזער ממחיצת קצורי הנהוג אל אהיה על מעלתכם למשא ועלינו יזרח ה' במאור תורתו: והיה מהשקפת גדולי חכמינו ע"ה הראשונים והאחרונים להשתדל בכל עוז לתת טעם וסבה אל גלות אבותינו במצרים, כי לא מצאנו יתפרסם להם בתורתנו שום עון אשר יענשו עליו אותו הגלות הקשה. ולא אאריך לשון בזכרון כל סברותיהם, אשר קצתם יחסו זה לעון אברהם ע"ה, אם לצאתו מהארץ בעבור הרעב ואם בענין שרה שהכניסה בתגר הלקחה בבית פרעה. וקצת יחסוהו לעון אחי יוסף במכירתו. ואחרים אמרו שלא היה זה צד העונש אלא להכינם ולזכך חומרם לקבלת התורה. ובעניותי היה ענין זה כיתר משפטי ה' הצדיקים דלא עביד דינא בלא דינא ואין יסורין בלא עון בעל היסורין עצמו:
ולדעתי הכתובים יורו על סבות מספיקות שבשבילם נענשו ישראל, מיוסד הכל על דברי ר"א במשנתנו. כי לאשר צורת האדם כוללת ג' כחות הידועות, היה מחכמת התנא להזהירנו מהפחיתיות אשר יקרו בשלשתן, למען נבא אל תכלית הבריאה להבדל מהב"ח ולהיות נודע אשר הוא אדם. הצומחת שממנה ההזנה והגידול, היא נוטה אל המוחשות והתאוות הגופניות. והמרגשת שממנה הרוח החיוני, בא הקנאה והשנאה והתחרות ורדיפת הממון. והמשכלת העולה למעלה, תתנשא לכל לראש בבקשת הכבוד המדומה. אמר רבי אלעזר, כי הנוטה אל שלשת דברים אלו הוא משחית נפשו, שמוציאין אותו מן העולם. כי ראוי לאדם להתרחק מבקשת הכבוד, ומהיות לו רקב עצמות קנאת איש מרעהו ילהוט אחר העושר ורבוי הטובות זמניות, ומתאות התענוגים והעדונים הזמניים: הלא תראה שלמה התפלא עד מאוד מהמשוקע בג' פחיתיות הללו באמרו - תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה (משלי ל כא כג). והוא מבואר הדיוק, למה עשה שתי חלוקות משלש ומארבע, ולא אמר תחת ארבע רגזה ארץ ולא תוכל שאת כיון שבאמת הן ארבע. ולמה לא אמר תחת הרביעי. ולמה אמר בכלן לשון עתיד ימלוך וכו' ולא אמר מולך. אמנם יאמר בהפלגת התמיהה, כי יש ג' דברים מרגיזים ארץ ממקומה להיותם מדות מגונות וחוץ מהמכוון בתכלית האנושי. הא' הרדיפה אחר הכבוד כ"כ, שיגיע גדר רום לב האדם שאפילו העבד השפל אשר הוא ראוי להיות נכנע לכל כפי מדרגתו אדרבה מתנשא לאמר אני אמלוך. הב' הלהוט אחר הממון כילי ונבל, כי לפי נבלותו כל פנייתו ומגמתו הוא שישבע מהלחם ולא יחסר כל טוב שזה משל לשופע ההצלחה, זה ודאי מקום תימה. והג' הנטיה אחר התאוות הגשמיות, כי נמצא מי שאחזהו בולמוס מלאת רצון יצרו עד שלפי שעה יהרהר ויתאוה לבעול אפילו השנואה בעיניו לצורך שעה, כי לא יעצור כח לרסן תקף תאותו הבהמית המשולחת בלי הגבלה. ויש עוד ענין הרביעי אשר בו נכללו ונמצאו שלשתן, והיא השפחה כי תירש גברתה, כי בהיותה שפחה חושבת מחשבות וחומדת להכשל בשלשתן. כי במקום גדר השפחות שבה, נשא לבה אותה להיות גברת ושלטת. ובמקום היותה חסרת ממון כי קנאוה בכסף, תפצה לירש ממון ועושר גברתה. ובמקום שמצד עבודת פרך שלה לא היה צד להיות לה שום מחשבת תענוג גשמי ותאות היצר, אדרבא היא מבקשת להכנס במקום הגברת להיות לאשה לבעל גברתה למלאת תאותה. נמצאו בזו השפחה ארבעה דברים יחד, דהיינו שלשת המדות האלה כל אחד בפני עצמה, והמורכב משלשתם בהצמדם יחד בנושא אחד נחשב תמיד לענין בפני עצמו, ולכן אמר עליה ותחת ארבע לא תוכל שאת:
וצדק התנא ע"ה בלמודיו אלה, כי ראינו רמוז מפיו יתברך היותו מרוחק מרחק רב מהנופלים ברשת שלשתם. והוא מה שאמר לאליהו זכור לטוב - צא ועמדת בהר [לפני ה'] והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה ויהי כשמוע וגו' (מ"א יט יא יב). וכבר נאמרו דברים רבים בכוונת אלו הג', רוח רעש אש. ואני מרגיש, למה ברוח אמר לפני ה' מה שלא אמר ברעש ובאש. ונראה בעיני כי לפי שאליהו ע"ה בדרך ההוא היה בורח מפני איזבל ומהיותו קץ בחייו שאל את נפשו למות, ע"כ באתה הנבואה לחזק את לבו ולהבטיחו אל יחשוב לכלום המון רודפיו ומקולם אל יחת, כי לא יועילו ולא יצליחו, יען היותם רחוקים מאד מהשגחת ה' עליהם לטובה כי יעזבם למקרה ופגע להיות נשחתים בדרכם בכל הג' הפחיתיות אשר שנא ה'. ולרמוז זה, תראה ה' עובר. ובהיות רוח גדולה וחזק מפרק הרים, הוא רוח גבהות האנשים אשר נשף בהם רוח הגאות להשתרר על זולתם, ואפילו על הגדולים רוצים להתגדל וזה הוא מפרק הרים ומשבר סלעים לפסוע על ראשי עם קדש. ומלאם לבם לעשות כן לפני ה', ירצה מבלי הביטם כי כב"י הם נכנסים בגבולו יתברך ובפניו רוצים ללבוש לבושו אשר גאות לבש, וע"ד אמרם ז"ל אין אני והוא יכולים וכו' (סוטה ה א). דע נאמנה לא ברוח ה', לא בחר ה' בגסי הרוח האלה ואין להם חלק עמו. עוד תשוב תראה הנבלים הקנאים רודפי הממונות לא ינוחו ולא ישקטו, וברעש גדול בוקעים ושוקעים בתחתיות ארץ לחתור להם עושר רב ויחפרוהו במטמונים, לא ברעש ה', גם עצת החטאים האלה רחקה ממנו יתברך. ועוד בה שלישית תראה אש זרה וחום נכרי יקד יקוד בקרב איש התאוני וינקפהו יצרו כאש בוער, כההיא (קדושין פא א) דנורא ביה רב עמרם, וזה לא ישקוט עד יצא לפעל תגבורת רצונו הבהמיי, גם זה הוא חוץ ממחיצתו יתברך, לא באש ה'. אך אחרי האש קול דממה דקה, כאשר יהיה שם דקות הקול ושתיקה רמז אל ההכנעה וכבישת היצר וההסתפקות, הנה שם כבוד ה' חונה: ומתחלת ברייתו של עולם היתה כוונתו יתב' להשלים המין האנושי ולהבדילו ולהרחיקו מאלו הרעות. והוא מה שכלל בברכה באמרו - פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים (בראשית א כח). ירצה, אל תהיו משולחים במדותיכם לנטות אל מה שמפסיד שלמותיכם. כי לבלום התאוה אשר עיקרה בחוש המשוש, אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ, יהיה תכליתכם בחבור לקיום המין לפרות בארץ ולמלאות אותה, כי לא תהו בראה לשבת יצרה. ולגדור גדר לבקשת הכבוד והשלטנות אמר ורדו בדגת הים וגו', ירצה, תשימו בדעתכם כי הרדוי והממשלה שלכם תהיה על החיים בלתי מדברים הפחותים. ועל ההסתפקות בהכרחי ולבלתי רדוף אחרי מותרות הממונות אמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' (שם כט), כי יספיק לניזון באכילת הצומח מן השדה וכו':
והיתה כוונתו ית' יתקיים זה בשלמות בזרע אברהם אוהבו מבחר המין. וככה היו האבות ע"ה מדריכים את בניהם ומלמדים אותם במעלות מדותיות, הפכיות ממש לאלו המשובשות. אכן אחרי אשר נתגלגלו הדברים והיתה נסבה לרדת ישראל מצרימה לא שמרו בני ישראל השלמות הזה ונשתקעו בשלשת המדות המגונות הנ"ל, עד שנתחייבו הגלות לכלה הפשעים ההם ולהתם חטאתם:
וזה ממה שמתבאר אצלי מספור הפסוקים הבא בתחלת ואלה שמות אשר רבו בו ההרגשים, ולא נזכיר כי אם קצתם היותר מוכרחים. תחלה מה צורך לומר כאן ואלה שמות וגו', אחרי אשר כבר נזכר כל זה למעלה בפרשת ויגש וביותר אריכות. ב' אמרו הבאים מצרימה את יעקב ולעיל לא אמר את יעקב. ג' איש וביתו באו, הוא שפת יתר ולמעלה לא נזכר. ד' ויוסף היה במצרים, ידענו קושיו. ה' בפסוק ובני ישראל באו הדברים כפולים ומכופלים בכמה מינים. ואיך באה בין הדבקים מלת וישרצו בין פרו ובין וירבו, אשר תמיד הושמו יחד בהרדפת פריה ורביה, ומה טעם בזו ההשרצה. גם ב' במאד כבדה והראוי לומר מאד מאד:
על כל אלה יראה לע"ד כי כוונה התורה, קודם שתספר גלות מצרים ושעבוד ישראל, להודיע ולפרסם סבת גלותם וכי עונותיהם הטו אלה, וזה כי שחתו את דרכם הדור ההוא הגולים והמשועבדים ולא הלכו בדרכי הדורות הקודמים להם. כי הנה מתחלה היו שלמים כלם כאחד אנשים ונשים וטף דומים אל הדור אשר ממנו חוצבו וסרים אל משמעתו. הלא תראה אלה שמות בני ישראל, הסתכל בשמותם המורים על שלמותם בבואם מצרים. אשר באמת את יעקב, עמו ועם שלמותו באו, כולם דומים אליו. איש וביתו, לא מיבעיא האנשים אלא גם ביתו, אלו הנשים וכל הטף היו שומעים את דבריו נגררים אתו ולומדים ממעשיו. וגם אחרי כן שמת יעקב הזקן ע"ה לא סרו משלמותם, נשאר יוסף ע"ה במצרים והיה מספיק בטוב טעמו להנהיגם ולהדריכם אל השלמות הצריך להם. אמנם אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא יראי ה' וחושבי שמו, אז קם דור אחר אשר לא שמרו חק השלמות הראוי להם והרעו מעשיהם ונתלכלכו בטנופת שלשת המדות המגונות האל המוציאות את האדם מן העולם. וזה, כי בני ישראל פרו וישרצו, כאשר באו לכלל פריה, לא היתה פעולתם אל התכלית המכוון בבריאה לקיום המין ואל הפריה עצמה, אלא היו כשרצים וכפחותי הב"ח, אשר אין מגמתם רק מלוי התאוות והרצון המשולח, מבלי פניה אל ההולדה. גם נלכדו ברשת בקשת הכבוד והגדולה וזהו וירבו שבקשו רבוי יתרה ונתגדלו על זולתם בגאוה ובוז. ועוד נתוסף עליהם סמל הקנאה בחמדת הממון בלא לשבעה, כי נתעצמו במאד מאד. הממון נקרא מאד כאמרו ובכל מאדך (דברים ו ה) דרשוהו ז"ל (ספרי שם) בכל ממונך, ונקרא מאד להיותו מותר ותוספת מאודיי על מה שהאדם מוכרח לשלמותו. ואמר כי בני ישראל נתעצמו בענין המאד, שהיו להוטים בו ורודפים אחריו מאד חוץ מהגבלת השעור הצריך:
ונמצאו אם כן שקועים בג' גופי עבירות אלו, וגרם זה שהמשפט האלהי עשה את שלו וגזר עליהם השעבוד תכף לזה עד שקם מלך חדש והביא עליהם ג' דברים לעונש מכוונים כנגד מדותיהם הרעות. תחלה שמו עליהם שרי מסים למען ענותו, אחר שהם היו כל כך אדוקים בממון ומתייגעים להעשיר יהיו פורעים מס ויתחסר ממונם. למען ענותו, ר"ל למען יהיו עניים מרודים ודלים ויחסרו כל טוב. ולאשר היו מעדנים גופם בתאוות גופניות ובתפנוקי הגשמיות, ע"כ העבידום עבודה קשה בחומר ובלבנים. ולהשפיל גאון לבם ובקשתם השררה והכבוד, היו לעבדים נבזים ושפלים משועבדים לנוגשים פחותים וירודים. באופן שהיתה גזרת הגלות מצודקת על קו המשפט הישר על פשעיהם ועל חטאתם. וההודעה בברית בין הבתרים, היתה כיתר ידיעותיו ית' העתיד: ובין תבין, כי כפי מה שאמרנו נבא לכלל השגת מה שנאמר כמה פעמים אצל יציאת מצרים כח גדול ויד חזקה. ובמדרש שוחר טוב אמרו בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א) ראה מה כתיב או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד) א"ר חייא בשם רבי ירמיה משל לגבור שיורד למלחמה אם לנצח אם להנצח. ואנו מוכרחים להסתכל בהבנת דבריהם ז"ל, כי היכולת האלהי אשר הוא מוחלט בו יתברך לא תשיג ההשערה האנושית ציורו, כי אינו עושה מה שעושה בפעל ממש ע"י עשיה פעליית, לשיצטרך כח או חוזק או שעור זמן או הכנת כלים וכיוצא מהדברים הצריכים לכל פועל טבעי או מלאכותי, כי פעולתו ית' תצא אל ההויה בלי פעל ומעשה רק בחפץ פשוט ומחשבה דקה, נעלם ענינם מההשגה השכלית. והוא מה שאמר החכם ע"ה - באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה (קהלת ח ד), יאמר, דבורו ית' מלכו של עולם הפשוט דהיינו רצונו היינו דבורו, הוא הוא העושה השלטנות והממשלה לצוות על הויית הדברים ויציאתן לפעל, ע"ד כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג ט). מבלי יצטרך לפעל חיצוני, כי מי הוא אשר יהיה אצלו מקום שיאמר אליו מה הדבר הזה אשר אתה עושה בעשיה ממש, כי הלא באמת אינו עושה כלום ע"י מעשה. וזו היא מכוונת הנביא ע"ה שאמר - מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון וגו' (ישעיה מא ד). רצונו, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יוכל לומר שפעל ועשה מבלי פעל ומעשה, הלא בהיות בלבד קורא הדורות מראש, שבקריאה זו בלבד עושה ופועל, הלא אנכי ה', הוא הראשון לענין הגדול הזה, כאמרו אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ (תהלים נ א), ואפס זולתי יתהלל בכך. כי את אחרונים אני הוא, כמו שהייתי הראשון בזה כן אני הוא האחרון ופועל בלי מפעל לא יהיה זולתי. וא"כ מבואר הוא, כי לא יאות להבין פשוטי הדברים כפי שטחיותן, כאשר יחסו הכתובים אליו יתב' כח וגבורה והתחזקות או התעצמות וכיוצא, לחשוב חלילה הוצרך להתאמץ בכחו על מה שהיה בו מהתנגדות או מצד הטורח וקושי הדבר וכדומה. הס כי לא להזכיר ליוצר הכל הפעליות כאלה ישיגו לבד לבעלי הלאות והיגיעה:
ואולם בענין זה של יציאת מצרים שנאמר בו יד חזקה וזרוע נטויה וכיוצא, היה לכוונה נכונה בפרסום גודל חנינתו ית' ורוב חסדיו על עמו בחירו. כאשר נתעורר בכוונת המאמר אשר אנו בו, כי יחשב קצת לזרות המשל אשר אמר לנצח או להנצח. אכן הם ז"ל הרגישו בכפלי הפסוק ושנויו, ואמרו אל תתמה ממה שתראה קראו אותם תחלה ישראל ואח"כ בית יעקב, ומתחיל במצרים ומסיים בעם לועז. כי הלא ראה גם ראה מאמר הכתוב או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, והבן תוכיות כוונתו וממנה תדע פי' בצאת ישראל וגו'. כי כבר ידעת שאמרו גוי מקרב גוי, הוא שהיו ישראל דומים למצריים בפחיתיותיהם מה אלו וכו', והם הם הדברים שאמר המשורר ע"ה בצאת ישראל ממצרים, דע כי כשיצאו ישראל ממצרים לא היו ראויים לשם השלם הזה של ישראל, אבל היו בית יעקב, פחותי הערך. והיה זה להם מעם לועז, כי נתערבו בם ונמשכו אחר מעשיהם, וכמו שהם היו עם לועז, שהוא שם גנאי על מדות הרעות, כן היו ישראל עושים כמעשיהם ולפיכך צדק להם אז שם זה של בית יעקב ולא ישראל. והנה לפ"ז, אם ישפטו הדברים ע"פ שורת הדין לא היה מקום להוציאם משם. כי אם סבת גלותם העצמית היתה פחיתות מדותיהם, ובמקום שהיה להם לתקן עוותתם נגררו עוד אחרי גלולי מצרים להיות כמוהם, ודאי גאולתם תהיה מעוכבת וכמעט נמנעה. אבל גבר חסדו ית' ובכח גדול וביד חזקה נצח את מה"ד אשר היתה מתנגדת בכח המשפט הישר. וע"ז בא המשל, כגבור היורד למלחמה שהוא לנצח את מה"ד או להנצח ממנה. אבל הוא ברחמיו כבש את כעסו ונצח, וזה הוא הכח הגדול הנאמר בענין זה. וכבר היה רחוק אצל מרע"ה שיגאלו מצד הענין הזה כאשר אמז"ל ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל (שמות ג יא), שאמר כי אוציא את בני ישראל על חוסר זכות. אלא שהפיס הוא ית' דעתו באמור לו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שם יב), דהיינו לומר כי עם היות כעת בלתי כדאים מ"מ מוציאם בשביל מה שיקבלו התורה לעתיד שא"א מבלי היציאה:
ובזה אני מבין כוונת הכתוב הנאמר לבן שאינו יודע לשאול - והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך וגו' (שם יג ח). וההרגשים מבוארים. ונאמר בישובן, כי לאשר בן זה הוא פתי יאמין לכל דבר הנאמר מבלי שום הסתכלות אחר, כי אפילו לשאול אינו יודע, לא רצתה התורה לאמר לו שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, עם בלתי היותם ראויים, על סמך מה שיקבלו התורה אח"כ. כי לחוסר דעתו לא יעמיק בדברים אלא יחשוב דעביד קב"ה ניסא לשקרי ואל יעכב שום עון מלקבל חסדים טובים ממנו יתב'. ע"כ להסיר מלבו זה, למען יהיה מזדרז בעשיית המצות ויתרחק מן העבירה, אמר ית' מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ וגו', שנכללו בזה שמירת מצות עשה באכילת המצה והאזהרה מלא תעשה מענין החמץ. והגדת לבנך וגו', ירצה, בהיותך עסוק במצות אלו אז תגיד לבנך הבלתי יודע לשאול ותאמר לו בעבור זה, דהיינו בעבור הדבר שאנו עושים משמירת אלו המצות לעבודתו ית' לפיכך עשה ה' לי, למעני ובזכותי הוציאני ממצרים, שאלמלא כן לא היה מוציאני משם. ובזה יתחקה בשכלו שצריך להתעסק במצות כדי להשיג חסד מאת הש"י וישתדל בשמירתן, וזה הוא מה שתאמר לבן הפתי הזה. אמנם לך, כי איש משכיל אתה וידעת לחקור הדברים בעמקן ולא ישיגך שום חסרון מידיעת אמתתן, תהיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, כי לא היתה היציאה מחוייבת מסבת הזכיות שקדמו לה שגרמו להם הגאולה, אלא בעבור העתיד היה למען תהיה תורת ה' בפיך, שתקבל התורה, כאמרו למשה ע"ה תעבדון את האלהים וגו'. כי אמנם מצדם אדרבא היה הדין מחייב שלא להוציאם, עד שהוצרך כח גדול ויד חזקה להתקומם נגד מדת הדין. כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, כי לא נשתנו ישראל מהמצריים, ועדיין לא הטהרו ממעשיהם הרעים הראשונים לולא חסדיו הרבים. כן יטה אלינו חסד תמיד: