אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ב לשבת זכור

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ב לשבת זכור

חלק א - דרוש א לשבת זכור

דרוש שני לשבת זכור פרק מגלה נקראת (יא א כ"ה בע"י) - רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם (משלי כט ב). ברבות צדיקים, זה מרדכי ואסתר, ישמח העם, ומרדכי יצא מלפני המלך וכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ובמשול רשע יאנח עם. זה המן וכן הוא אומר והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה:

ימי הפורים האלה הבאים לקראתנו לשלום נזכרים ונעשים בפרסום על ידי ג' מצות שכללו אותם, והם מקרא מגלה ומשלוח המנות והמתנות ואכילת הסעודה: ואחשוב בכוונת מרדכי ע"ה ובית דינו מאתם היתה זאת לסדר כן, למען תקן את אשר עותו אז ישראל בג' דברים אשר בהם פגמו ג' כחות הנפש:

כי הוא נודע שהחלק המעולה שבה, שהיא המשכלת, תתעצם ע"י המושכלות ותבונת החכמה. כדברי אליהוא - אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם (איוב לב ח), שהרוח הנקראת כן על החלק החיוני שהוא האמצעי מה שפועלת היא בלבד באנוש בענין האנושיות ולא בענין האלהי, כי אינה נותנת אלא החיות שהוא כולל לכל המין האנושי. אבל נשמת שדי, שהיא המשכלת הנקראת נשמת שדי כי נפחה מאפו יתברך, היא נותנת התורה והחכמה שהוא ענין אלהי למעלה מן האנושית. אך לא בכל מין חכמה בשלוח יהיה הדבר כן, אלא דוקא בחכמה האלהית היא תורתנו הקדושה שהעיון בה הוא הנותן השלמות אל הנפש המשכלת. והוא מאמר משה רבינו ע"ה - ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד ו). ירצה כי אצל העכו"ם אשר אין להם חכמה אלא מצד המחקר, לא יצוייר תמצא אומה בכללה יהיו כל אישיה בגדר חכמים כי לא רבים יחכמו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה, אבל אתם עם בני ישראל כיון ששמירת התורה וחוקותיה היא היתה החכמה שלכם, הנה זה הוא ענין כולל לכל אישי האומה כקטן כגדול, עד שכל העמים יקיימו שלא נמצא שום עם שיהיה כלו בכללו חכם ונבון אלא הגוי הזה, עם היותו גדול ורב, מ"מ איש לא נעדר שלא יכנס בגדר חכם ונבון: ואולם הרוח החיוני, העיקר בו הוא הכח המתעורר אל תכונת המדות, ושלמותו תלוי במדות המעולות כנדיבות ורחמנות וכל כיוצא, כי על כן נאמר נדיב לב (שמות לה כב) להיות משכן הרוח בלב. ואמר המשורר ע"ה - השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני (תהלים נא יד). אם מלת תסמכני היא לנכח השי"ת היל"ל בלשון צווי לנכח הסמיכני, כמו השיבה. וכן היה לו להתחיל בפעל ויאמר ותסמכני רוח נדיבה, כאשר אמר תחילה השיבה לי ששון ישעך:

אבל לדעתי יאמר, כי הוא ידוע היות השמחה הגדולה מסוכנה ללב מחמת התקבץ הרוחות, כי על כן יערימו לתת הבשורה מעט מעט. כאשר המליצו על פסוק מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו' (ישעיה נז ב), שבשורת הישועה אין לאמרה תכף ומיד בראשונה כי מרוב השמחה הפתאומית לא יעצור כח הלב ויסתכן. אמנם המשורר ע"ה אמר אני אחלה פניך שתשיב לי (ההון) [הששון] והשמחה המופלגת של ישעך, וכי תאמר ומי יבטיחך שיוכל לבך לסבול זה בפעם אחת מבלי הסתכן, הלא אנכי בטוח כי הרוח הנדיבה אשר בי כי הרגלתי את רוח לבי תהיה לה בקנין מעלת הנדיבות, היא תסמכני ותהיה לי סעד ומשען שיגיע ללבי ששון ושמחת הישע, מבלי שום התפעלות מסוכן: והנפש הצומחת תתקים ע"י ההזנה לתמורת הנתך. אכן העיקר בזה הוא ההסתפקות כדי הצורך והכרח בלבד במה שהוא היתר גמור, ובהתרחק מן המותרות וממה שיש בו סרך איסור. ולנו לעינים דניאל ע"ה באמרו - וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים ויאמר שר הסריסים לדניאל ירא אני וגו' (דניאל א ח י). וכבר נודע מה שדקדקו בזה המפרשים עליהם השלום, איה איפה החסד והרחמים כיון שמאן לעשות בקשתו, ובמקום אחר יישבנו זה. ועתה אני אומר, כי דניאל ע"ה לרוב שלמותו שם על לב על כל פנים לבלתי יתגאל. ולמען יראה שר הסריסים כי יהיה קיים בכוונתו זאת ולא ישוב מפני כל, המציא כי לא יספיק לו לדניאל להמנע הוא עצמו מהתגאל, אלא שלהיות הדבר כ"כ מתועב אצלו הוא מבקש משר הסריסים, לאהבתו אותו, ששר הסריסים עצמו לא יתגאל ויתרחק מהמאכלים ההם להיותם מגואלים. ומעתה, אם אפילו לשר הסריסים יעץ לבלתי יתגאל, כל שכן שהוא עצמו ודאי לא יסכים בשום אופן על כך. וספר הכתוב, כי עם היות היה מקום קפידא רבה בזה לשר הסריסים לחרות אפו מאד על דניאל וליסרו על אשר ערב אל לבו להכנס במחיצת אכילת השר בהיתר או באיסור ולהזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל, מה שלא יאות לעבד לגבי אדוניו גדול המעלה, מ"מ נתנו ה' לחסד ולרחמים לפניו ולא הקפיד על ככה, אדרבא הורה כי הכיר טוב מחשבתו וכי אהבתו אותו הניעתו. וממנה מצא מקום לתת לו טעם לבקש מדניאל וחבריו שגם הם לא ימנעו לעשות רצון המלך, כי מאחר שאתם אוהבים אותי ואינכם חפצים רעתי, איך תמאנו במאכלים אלו כי תהיו גרמא בנזקי ותחייבו את ראשי למלך. ועם כל זה בקש לו דרך אחרת לבא אל כוונתו הרצויה: ואולם ישראל שבאותו הדור של אחשורוש שחתו בשלשתם. כי נהנו מסעודתו של אותו רשע אשר לא כדת. וגם לא היתה ביניהם האהבה הנאמנה איש את רעהו ברוח נכון ולב תמים, אלא פרוד וחלוק לבבות, כדברי הצר הצורר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו', כי העם שהוא אחד לפי האמת, שיש בו בעצמו סגולה זאת המיוחדת להיות עם אחד וזה כל פרי שלמותו, עתה הוא להפך, כי הוא מפוזר מעט הנה ומעט הנה, והיה מן הראוי אחר היותם רחוקים אלו מאלו שאותו המעט שנמצא יחד יהיו לאחדים באהבה עזה בלב אחד לא יפרדו, ואינם כן, אלא הוא מפורד בינו לבינו, כל אחד מתרחק ומתפרד מחברו. וחסר מהם ג"כ עסק התורה בימים ההם, כדרשתם ז"ל (מגילה יא א) על פסוק בעצלתים ימך המקרה (קהלת י יט) בשביל שנתעצלו ישראל מלעסוק בתורה בימי אחשורוש כב"י ימך המקרה הוא יתברך וכו':

ואסתר ע"ה בקשה לתקן את שלשתן באמרה - לך כנוס את כל היהודים וגו' וצומו עלי וגו'. כי על חסרון עסק התורה אמרה, לך כנוס את כל היהודים, שיעשו כנסיות ולהקהיל קהלות ברבים לדרוש להם את דבר ה', כדבריהם ז"ל (ילקו"ש ויקהל) על ויקהל משה. ועל הוראת האהבה אלו לאלו והיותם דואגים ומצטערים מצער חבריהם יותר מצער עצמו, צומו עלי, אתם תצומו בעדי שאני נתונה בצרת סכנה ולא בעדכם. וגם אני ונערותי אצום כן, על צרותיכם ולא על עצמי, ותהיה בזה אהבת הרעים נאמנה. ועל הנאת הסעודה, אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים:

ע"כ ראה מרדכי ובית דינו ע"ה, לעשות זכר לדורות על מעמד שלשת הדברים האלה ביום הפורים עצמו שהוא יום ששון ושמחה. כי על עסק התורה, כיון שעצם היום לא יתן מקום להעמיק בעיון סתרי התורה, יעסקו בקריאת המגלה שעולה במקום עסק התורה. ועל אהבת החברים ברוח נדיבה, ירבו במנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ועל הסעודה, כיון שא"א בתענית שא"כ לא היה יום שמחה, תהיה אדרבא סעודה של מצוה לשם שמים, להכניע החומר במדה זו המכוערת, אשר מימי עולם ומשנים קדמוניות הראנו הנסיון כי רבה רעת האדם בהיותו להוט אחר בולמוס האכילה ובהמשכו למלאת תאות נפשו הבהמית באלו התענוגים והעדונים:

ואבינו הראשון חטא ואחריו כל אדם המשיך בחטא זה, כי נטו אחר עצות אשתו אשר נתפתתה מן הנחש. ועליה אמר הכתוב - ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג ו). וכוונת הכתוב הזה מובנת אצלי כפי מה שאמר הוא יתברך לאדם המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, כי הוא לשון כבד שהיל"ל אשר צויתיך לא תאכל ממנו. אבל אני משער כי מקום פתוי הנחש היה באמרו לא תאכל מכל עץ הגן. כי לאשר שמע היו דבריו יתברך ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, מצא צד להחליף הכוונה. שיהיה זה כעין השקדים המרים אשר בהיותם לחים אין עיקר האכילה הפרי של פנים אלא הקליפה שבחוץ, כן עץ הדעת טוב ורע, עיקר האכילה אשר ממנה ימשך הנזק הוא העץ עצמו ולכן לא אסר אלא אכילת העץ אבל לא הפרי היוצא ממנו כי אין לפרי זאת הסגולה. ולכן אמר כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, כלומר דוקא העץ הוא באסור אכילה לא הפרי. והיא הכחישתו, כי מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו וכו' והכל נכלל באסור, ולא באה מלת ממנו לדיוק למעט הפרי אלא אדרבא לרבותא שאפי' העץ הוא באסור כ"ש הפרי. אמנם כשחזר הנחש להכחישה ואמר לא מות תמותון, דהיינו ממה שאמרת באכילת הפרי, והטעם מאכילת הפרי לא תמשך לכם ידיעת הטוב והרע שהוא מה שחפץ ה' להרחיק מכם. וזה כי הוא יתברך יודע נאמנה שכשתאכלו ממנו ממש מגוף העץ, אז יפקחו עיניכם ותדעו טוב ורע שלא כרצון ה', ולכן מנע מכם האכילה ממנו, ולא מפריו. ספר הכתוב כי האשה העלובה ראתה סימנים בקיום דברי הנחש כי העץ עצמו הוא טוב למאכל שלא כדרך שאר עצים, ומורה בעינו היותו הוא דוקא תאוה לעינים, ושנחמד העץ ולא הפרי להשכיל ולידע, שהוא הדבר אשר שנא ה', מזה גזרה כי ודאי צדק הנחש ביחס האסור אל העץ ולא אל הפרי. ולפיכך לקחה מן הפרי ותאכל בחשבה שאין בו מניעה ואיסור, ותתן גם לאישה, והמשיכתו ופתתו להיות עמה טפל לה לעשות מאמרה עם בלתי הבחינו מעצמו טעם ההפרש, כי בזה היה אוכל לדעתו, אבל זה לא היה אלא עצה נמשך אחר צוויה, ע"ד ולוט עמו הנגבה (בראשית יג א):

והוא מאמרו יתברך המן העץ אשר צויתיך לבלתי וגו', ירצה האם באולי מה שאכלת מן העץ אשר בא עליו ממני הצווי הוא מטעם בלתי היות האכילה ממנו בעצמו אלא מפריו, כי חשבת שלא באה האזהרה אלא עליו ממש. ופתח לו הוא ית' פתח התנצלות להיות זה דיני נפשות שפותחין לו פתח של זכות אע"ג דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה, מה שלא עשה לנחש שאין טוענין למסית, כדבריהם ז"ל בסנהדרין (כט א). אמנם האדם לא חלי ולא מרגיש לא הספיק התעוררותו ית', ובפתיותו אמר כמודה ולא בוש כי לא ידע שום הבחנה בזה, אלא האשה היא נתנה לי מן העץ ומה שנתנה לי אכלתי אפילו בחשבי היותו מן העץ ממש מבלי הבדל בין עץ לפרי:

ואיך שיהיה היה חטאם רב במה שנתרחקו ממדת ההסתפקות, שלא נתפייסו באכילת מה שהותר להם שהיה כדי צרכם, ובקשו עוד מה שלא היה מוכרח להם כדי למלאת תאותם ובזה גרמו מיתה לעולם. לא עשתה כן רות הצדקת ע"ה, כי בבואה אצל חמותה נאמר עליה ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה (רות ב יח), לא אמר את אשר נותר אלא אשר הותירה, כי היא צמצמה עצמה והסתפקה במועט, והיה לה לשובע מה שלא היה מספיק לאחר. באופן שהיא היתה הסבה הפועלת במותר והיא הותירה, ולא שנותר ממילא לרבוי:

וכבר בא לנו הלמוד הנפלא זה במאמרם ז"ל פרק תולין (קמ ב), א"ר חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קא עבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למשתי שכרא ושתי חמרא עבר משום בל תשחית, ולא היא בל תשחית דגופא עדיף. והנה במאי דקאמר גמרא ולא היא וכו' אמימרא דרב פפא, כבר אפשר לומר דהדר נמי אמימרא דרב חסדא. אבל קשה לי מה מקום יש לומר לא היא בל תשחית דגופיה עדיף דמשמע שיותר יש להקפיד על השחתת הגוף שלא יחלה אם ישתה שכר או יאכל פת שעורים, והלא בין רב חסדא בין רב פפא אמרי האי מאן דאפשר וכו' דהיינו מי שאפשר לו, שלא יעשה לו שום נזק, אז יאכל פת שעורים וישתה שכר כדי שלא יתענג ויתעדן, וממילא משמע שאם אי אפשר לו דהיינו ממש בדאיכא השחתת גופו אז יאכל פת חטין וישתה יין. ואפשר לומר דאיכא תרי גווני אפשר בענין האכילה והשתיה, הא' מה שהוא מפאת הבריאות וסכנת החולי והב' מצד תפנוק או איסטניסות, כי יש קצת מאכלים שנפשו של אדם קצה בהם ותתעבם ולא תוכל לאכלם. וע"ז אמרו רב חסדא ורב פפא כי מי שאפשר לו לאכול פת שעורים ולשתות שכר, שיש לו נפש יפה ואינה קצה בהם כדרך קצת מבני אדם אשר לא יוכלו שאתם, ועם כל זה לא יסתפקו בהם, אלא כדי להרבות תענוגיהם ירצו לאכלו פת חטים ולשתות יין עוברים בבל תשחית, אבל ודאי אם לא יוכל בהם כי תתעב נפשו פשיטא שיאכל וישתה מה שיוכל ולא ימות ברעב ובצמא. וכההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה (סז ב) מעשה באנשי גליל שלקחו לעני אחד בן טובים בצפורי ליטרא בשר בכל יום, ומסקינן דהוה משל עופות או כפר קטן ובכל יום היו מפסידים חיותא אמטולתיה. ואמרינן תו ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה א"ל במה אתה סועד, א"ל בבשר שמן ויין ישן, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל עמו בעדשים ומת, אמר אוי לי לזה שהרגו נחמיה, אדרבא אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה, אלא איהו הוא דלא הוה ליה לפנוקי נפשיה כולי האי:

ואיכא למידק כיון דממעשה דאנשי גליל מוכח דצריך להאכילו כפי הרגלו, אפילו ליטרא עופות בכל יום או להפסיד חיותא, ולא חיישינן לומר דלא איבעיא ליה לפנוקי נפשיה, והיינו משום דאסמכינן האי חיובא אקרא דאשר יחסר לו (דברים טו ח) כדמייתי לעיל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, א"כ היכי קאמר רבי נחמיה אוי לו לזה שהרגו נחמיה משום דלא הוה ליה לפנוקי נפשיה. וכן בסמוך לההוא דאתא קמיה דרבא דא"ל שסועד בתרנגולת פטומא ויין ישן השיבו ולא חיישת לדוחקא דצבורא וכו', מאי כולי האי כיון דדרכו בכך, ואנשי הגליל לא הקפידו בזה כלום:

ונראה דהחילוק מבואר, דבההיא דאנשי גליל קאמר עני בן טובים והיינו שזה היה רגיל באותם התענוגים לא מחמת עצמו שהוא התחיל להתנהג כן אלא שהיה בן גדולים וטובים, ומזמן אבותיו הרגילוהו כפי גדולתם ונשאר אחר כך על פי דרכו גם כי זקן לא סר ממנו, ולפיכך נזקקו להאכילו כפי מה שהורגל מימי קדם. כי בכיוצא בזה נאמר אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו, כמעשה דהלל ע"ה שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב וכו'. אבל באינך דרבי נחמיה ודרבא לא היה שום אחד מהם עני בן טובים, אלא ההוא דאתא לקמיה וכו' שהוא בבחירתו התחיל להרגיל עצמו במנהג זה מהתענג ומרוך, ולהכי איקפדו עליה שהיה לו לחוש לדוחקא דצבורא ולא איבעי ליה לפנוקי נפשיה. וע"כ אמרי רב פפא ורב חסדא שאם יכולין לאכול פת שעורים ולשתות שכר, כי לא יכריחם הרגלם הקדמון מאבותיו אל ההפך, נקראו עוברים בבל תשחית. והשתא קאמרי בגמ' ולא היא, שלא נאמר ענין כזה אלא בדברים שאינם מביאים לידי סכנת חולי והשחתת הגוף, אבל בכגון אלו שאכילת פת שעורים ושתיית שכר גורמים נפיחה בגוף וישחיתוהו, בל תשחית דגופיה עדיף, אע"פ שמצד חוש הטעם היה אפשר לו לסבלם מבלי שיקוץ. אבל במה שאין שם סכנת חולי ולא שום נזק לגוף, זה הוא מה שחייבונו מענין ההסתפקות ולהתרחק מבקשת העידונין והמותרות: הלא זה הדבר אשר בו חטאו עם בני ישראל במדבר שנקראו העם המתאוים (במדבר יא לד), שלא היתה כוונתם אלא בקשת המותרות והתענוגים במה שלא היו מוכרחים, וכמה יצדק בזה פי' הרב בעל העקדה ז"ל באומרו שם התאוו תאוה (שם ד) שהיו מתאוים תהיה להם תאוה להרבות עוד ערבות טעם האכילה. ואני מפרש לפי זה אמרם - זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (שם ה ו), לא אמר ואת הקשואים בוי"ו. והכוונה אצלי, כי הם אמרו שהיו קצים במאכלם מרוב ההתמדה בו יום אחר יום עד אשר עברו תאות וחשק האכילה. כי עם היות להם בשר לאכול, מי יאכילנו בשר, מי יתן לחם שיהיו יכולים לאכלו, שהיה נתעב בעיניהם מבלי היות להם איזה דבר אשר יעוררם אל התאוה כמיני חרדל וכיוצא. כי הלא אנו זוכרים אפילו הדגה שאינו מאכל המביא לנפש לקוץ בו, עם כל זה כשהיינו אוכלים אותה לא אכלנוה היא לבדה, אלא אכלנוה יחד עם הקשואים וחציר ובצלים ושומים, שכל אלו הם דברים מרגילים ומעוררים התאוה לאכול עמהם הבשר וכ"ש הדגים, כמו שהוא הענין בסתם ירקות כדאמר רב חסדא (שבת קמ ב) לא ליכול ירקא בר בי רב משום דגריר לבא. אמנם עכשיו נפשנו יבשה בלתי אל המן עינינו, כבר קצה נפשנו במאכל להיות שאין אנו רואים אלא המן לבדו, מבלי היות כאן דבר אחר לשתפו עמו שיביא לידי אכילת המן. ואולם העיד הכתוב שאדרבא המן היה כזרע גד, שהוא כאחד ממיני התבלין המטעימים את התבשיל, וגם היו מבשלין אותו ועושים עוגות, באופן שבמן עצמו היה המאכל והלחם והמעורר התאוה וכל מה שיצטרך. ועכ"ז חפץ ה' למלאות רצונם ואמר בשר אתן להם וגו':

ובתשובת משה ע"ה שאמר הצאן ובקר וגו' (במדבר שם כב) כבר ידענו צעקת המפרשים ע"ה. ושמא נאמר, כי הם אמרו מי יאכילנו בשר ותכף זכרנו את הדגה, נראה שהם חפצים בשר ודגה, והוא יתברך לא אמר למשה אלא ונתן ה' לכם בשר וגו'. על זה משיב משה ע"ה שש מאות אלף רגלי וגו' כלומר יש להם כ"כ דעות ונטיות כמנין הגברים, איש לחפצו פנו ואתה אמרת בשר אתן להם, ולא הזכרת כלום מהדגה, וא"כ מה הועלנו בתקנה זו. כי הלא אם נניח למונח קיים, כאשר הוא האמת בלי שום ספק שצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, האם בעבור זה בנתינת הבשר יאמר שאת כל דגי הים יאסף להם וגו', הרי הם חסרים עדיין הדגה ומי שירצה בדגה לא יתפייס בבשר. אז השיב לו ה' היד ה' תקצר, שבאמרי בשר אתן להם, הנה בזה אתן להם גם הדגה והכל נכלל. וכן עשה בהביאו שלוים מן הים, כי בהיותם שלוים הרי הבשר ובהיותם מן הים הם מטעם הדג. ולא עשה כן יתברך אלא לבל יפקפקו ביכלתו, אבל מיד היו לצנינים בצדם. אכן לא זו הדרך ולא זו המעלה העולה בית אל, כי אלו בלי ספק עברו בבל תשחית בבקשם בלענות יתירה:

וכבר ראינו כי זו היא גרמת מיתת הבן סורר ומורה בעבור היותו זולל וסובא, ועליו יש לקרות פ' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כח כד). כי הזולל וסובא הוא אותו שגוזל משל אביו ומשל אמו כדי למלאת בית הבליעה ואומר אין פשע, כי לפי האמת נדון על שם סופו ולא מפני שיש בו עכשיו פשע משפט מות, אלא שלהיות כל מעייניו ותאות לבו מלוי כריסו לאכול בשר ולשתות יין מה שאינו צריך, הוא חבר לאיש משחית, שעובר בבל תשחית כיון דאפשר לו וליכא בל תשחית דגופיה:

מעתה למען לא יפלו ישראל במכמורת הפחיתות הזה ביום הפורים להרבות הסעודה בהפלגה לתכלית תענוג ומעדני הגוף מפני היותו יום ששון ושמחה, לפיכך תקנו מרדכי ובית דינו ע"ה חיוב הסעודה למצוה, שבהיותם עוסקים בסעודה הגופנית יסתלקו מהנאת החמריות וישתעבדו בההיא שעתא אל הרוחניות, יחשב זה אדרבא לתענית גמור ע"ד (ברכות ח ב) כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי. וזו היא עצם השמחה הבאה אלינו על ידי מרדכי ואסתר ע"ה כאשר במאמרנו: ולי בו דקדוק. כי בחלוקה הראשונה פי' אותה פסקי פסקי, ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ואח"כ אמר ישמח העם כדכתיב ומרדכי יצא וגו', והוצרך לשני פסוקים ומרדכי יצא וכתיב ליהודים היתה אורה וגו', ואלו בחלוקה השניה פירשם כלם יחד, ובמשול רשע יאנח עם זה המן ומייתי קרא דוהמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה, ולפי זה גם בראשונה היה מספיק פסוק ומרדכי יצא שמסיים והעיר שושן צהלה ושמחה, שהוא מקביל ממש לוהעיר שושן נבוכה:

ויראה לי כי רבא ע"ה דקדק אמרו ישמח העם בה"א הידיעה ובסופו יאנח עם בלא ה"א. כ"ש שלא היה צריך לומר בסיפא מלת עם כל עיקר, כי באמרו סתם יאנח ממילא היה חוזר אל העם האמור ברישא. על כן אמרו כי ברוח הקדש רמז מה שנודע מדרכי המפרשים ע"ה, כי המן הרשע כששלח האגרות המפורסמות לכל העמים לא גלה להם בפי' שיהיו עתידים להשמיד היהודים, אלא אמר בסתם להיות עתידים ליום הזה, מבלי הודיעם על מה ולמה, ולא היה הדבר נודע אלא לגדולים שבמדינות ע"י כתבים פרטיים. וגרם זה שהמון העם היו נבוכים, על בלי יודעים למה יהיו עתידים לאותו היום אם להרוג או ליהרג. וזו היתה מבוכה כללית לכל מין עם ועם, וזה הוא והעיר שושן נבוכה, ועל זה נאמר דרך רשעים כאפלה (משלי ד יט). אמנם מרדכי הצדיק ע"ה פתח דבריו האיר בפירוש להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם וזה היה גלוי לכל העמים, וא"כ השמחה לא היתה אלא לישראל העם הנבחר, כי לכל יתר העמים אבל כבד הוא:

ועל כן אמר ברבות צדיקים שהם מרדכי ואסתר, דע לך שישמח בלבד העם הנודע הם ישראל ולא כל העמים:

ותדע שכן אמר הכתוב ומרדכי יצא וגו' ומסיים והעיר שושן צהלה ושמחה. אבל לא תטעה להבין ששמחה זו של שושן היא כוללת לכל יושביה, כי מיד כתוב אחר זה ליהודים היתה אורה ושמחה, כלומר שמחה זו שאמרתי של עיר שושן ליהודים היתה בלבד ולא לזולתם מן העמים. אבל במשול רשע הוא המן הרשע, יאנח עם בסתם מבלי יפרש מי ומי הנאנחים והנאנקים, כי הפסוק עצמו אומר והעיר שושן נבוכה העיר בכללה היתה במבוכה, כל עם ועם ירא וחרד לעצמו. מה שאין כן בעידן חדוה ושמחת עיר שושן, כי לא נאמר השמחה אלא על היהודים בלבד. נפשנו תגל בה' תשיש בישועתו הנצחית ב"ב, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה