בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש א לשבת זכור
דרוש ראשון לשבת זכור מתחת השמים לא תשכח אסתר רבתי (פרשה ז) - כיון שהגיע מררכי אצל התנוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך, אמר ליה אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא (משלי ג כה). פתח השני ואמר אני קריתי היום וכזה הפסוק עמרתי מבית הספר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעיה ח י). פתח' השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואנ' אסבול ואמלט (שם מו ד), כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה וכו':
זכרון נסי האל יתברך אשר עשה עם האומה הקדושה בימי עולם ובשנים קדמוניות מועיל מאוד. אם בזמן ההצלחה, לתקוע בלבנו גדולת יכלתו והשגחתו הפרטית, לבלתי נחשוב היות טובותינו באות בטבע או במקרה, רק מפאת רצונו הפשוט היכול על כל. ואם בזמן הצרות והגלות, להצילנו מפח היקוש וממוקש אבדת התקוה ח"ו מפני חמת המציק ותוקף השעבוד, כי תהי זאת נחמתנו אחרי שגם לשעבר עברו עלינו רעות רבות וצרות בידי אדונים קשים והקב"ה הצילנו מידם, עוד יעשה עמנו ככל נפלאותיו כרחמיו וכרוב חסדיו:
ואולי לזה כיון המשורר ע"ה כשאמר - זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה' טרף נתן ליראיו וגו' (תהלים קיא ד). הנה רז"ל פירשו טרף מלשון טרוף, ויאמר על פי דרכם, כי הן אמת הנפלאות עצמם אשר עשה ה' היו מרוב חמלה וחנינה, אכן מה שעשה זכר מהם, כי רצה וצוה שנזכור בכל דור ודור הנפלאות ההם, בלי ספק שבזכר זה הורה הוא יתברך היותו חנון ורחום מאד, לפי שימשכו מזה הזכרון ב' תועליות. אחד, כי כאשר טרף נתן ליראיו, שנתנם ה' לטרף ביד האויבים בגליות וטלטולים, נשים על לב כי מ"מ לעולם יזכור בריתו לגאלנו עוד כאשר בראשונה. וגם בזמן ההצלחה בהורישו אותנו נחלת גוים, נדע נאמנה כי לא כחנו ועוצם ידינו הורישה לנו, אלא כח מעשיו יתברך כי לו זרוע עם גבורה. ושמא כוונתו באמרו זכר וגו', כי הוא יתברך עשה מזכרת כללי לכל נפלאותיו התמידים שיורשמו בכללם בשני תוארים רחום וחנון, שרומזים שני סוגים. הא' ההטבה והבאת ההצלחה, וע"ז אמר חנון, שכל מה שמרבה להטיב הוא מתנת חנם ברוב חסדיו. והב' רחום, כי הוא מצילנו מכל מיני צרות ורעות בהיותו מתמלא רחמים על צרת נפשנו, ולא כעונותינו גמל עלינו. ובמקום אחר פירשם בהדיא באמרו - חנון ורחום ה' ארך אפים (ורב) [וגדל] חסד (שם קמה ח), לא אמר וארך אפים, כי סיפיה דקרא אתא לפרושי רישא, דרחום דסליק מיניה היינו ארך אפים, שמאריך אפו לבלתי הענישם כפי חטאתם. וחנון, היינו גדול חסד, שמרבה חסדיו להטיב עמהם:
ואמנם ראינו כי בא זכרון מעשי הנסים במועדי ה', בענינים שונים ומתחלפים להוראת זכרון הנס, כגון בפסח אכילת המצה והמרור, בחג נטילת הלולב וישיבת הסוכה וכיוצא, והם כלם דברים מתיישבים על הלב אין בהם מהזרות. אך מה שיראה לכאורה קשה אצל השכל, זכרון ימי הפורים האלה אשר אנו עושין ע"י שתיית יין. ויפליא יותר מה שהפליג רבא ע"ה לומר (מגילה ז ב), מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן וכו', איך יצוייר לתלות עצם השמחה וזכרון נסיו יתברך בשכרות, אשר בו יאבד האדם שפיטת שכלו אשר הוא עיקר שבכל חלקיו, כי בעבורו הוא אדם. ובאופן מה נאמר שיניחו ז"ל שלמות מצות היום ויפליגו הזריזות בדבר שהוא נדחה בשתי ידים מאלהים ואדם והוא גרמת כמה נזקין. והנביא ישעיה עליו השלום צווח - גם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו' כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום את מי יורה דעה וגו' (ישעיה כח ז ט). יאמר, כי לכל הדברים יש מקומות מיוחדים בהם יתקוממו כל אחד ואחד לפי מקומו הראוי לו, באופן שיש התייחסות מה למקום עם המתקומם. והנה השלחן נתייחד לערוך עליו כל המאכלים אשר יאכלו ועדיין לא נאכלו, אך מה שכבר נאכל ונעשה ממנו המותרות אשר ידחם הטבע יש לזה מקום מכוסה ומוצנע בו יפנו ויריקו האנשים את מותריהם. ואלו השכורים, אשר הרבו יין משתיהם בלבול בגופים, עד שהשלחנות, שהם מקומות שהם ראויים לסדר ולשים שם המאכלים, נתמלאו מקיא צואה, בלי היותם המקום הראוי לכך. ועוד בלבול יותר עצמי בשכלם, כי את מי יורה דעה וגומר:
וא"כ מה נעשה למה שנאמר בהפך זה, שהוא חיוב גמור לבסומי בפוריא. וחלילה לי להכחיש פשוטן של דברים לענין הדין, אשר בלי ספק השתיה יותר מהנהוג היא מצוה פרטית ממצות היום, כפי הרמזים והסודות הנכללים בזה, והנמנע מלקיימה ח"ו, להיות הדבר מרוחק בשכלו, אין לו חלק בשארית ישראל בקבלת עול דברי רבותינו ע"ה. אולם לאשר ראינו הרבה מהפוסקים ז"ל הסכימו להלכה שעצם השכרות אינו ממה שראוי בזה, רק להרבות קצת על מנהגו בשתיתו, ורבינו אפרים ז"ל דחה מימרת רבא מהלכה מההיא (מגילה שם) דקם רבה ושחטיה לרבי זירא וכו'. יש לנו פתח לבקש איזה צד לפרש דברי רבא שלא יהי בהם כל כך מהקושי. ומה גם שהדבר תמוה, שברצותו לתת שעור השכרות יתלה אותו על העדר הידיעה בין ברוך מרדכי לארור המן, כי כבר היה יכול לתת סימן אחר, עד שתחטפהו שינה וכיוצא:
ע"כ אפשר כי יובן זה במה שנפרש מאמרנו, אשר ראוי לדעת כוונת אלו הג' פסוקים. ונאמר, כי גדולת נס זה תבחן מאד בהשערת הקושי העצום אשר היה בגאולת ותשועת ישראל, בהיות הדבר רחוק מאד משני צדדין, אם מצד המן הרע וסיעתו ואם מצד מרדכי הצדיק ע"ה. כי נודע שהגורלות שהפיל המן היו סובבים על שני ענינים, הא' לידע ולראות כפי המבט השמימיי הזמן אשר יורה על שפלות והכנעת מרדכי כפי רוע מזלו, והב' זמן עליית ככב מערכתו של המן. ומצא היותו אותו הזמן של י"ג באדר נכון ומזומן למלאת חפצו בשני אלו הדברים, כי היה אז המן בגובה רום הוראתו ומרדכי ע"ה בשפל המדרגה, משועבד למדרך כף רגל. והיה מחסד השם יתברך בגודל רחמיו, לבטל כל אלו ההוראות ולשדד המערכות ולגזור ההפך בשני הדברים. כי ודאי זה הוא מעיקרי הנס שראוי לפרסם ביום זה, ואם לא כן היה מקום לחקירת מהר"ם אלמשנינו ז"ל, מה היום מימים אשר אנו חרדים עליו כל החרדה הזאת. כי לפי הנראה כל המאורעות אין בהם דבר פלא יוצא מהמרוץ הטבעי ומדרך מנהג העולם, כי אם נאמר היתה השגחה האלוהית במפלת ושתי ורוממות אסתר ע"ה, הלא ושתי בדת ודין הומתה על עברה מאמר המלך ולא היה מקום שתנצל. הלא תראה אמרו - ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ויאמר המלך וגו', יאמר, כי הן אמת פתע פתאום כראות פשע ושתי ועזותה קצף מאד על כך, אך תכף ומיד מרוב אהבתו אותה חמתו בערה בו. החמה הזו שבאה לו על ושתי היתה אש בוערה בעצמותיו אוכלתו בקרבו, כי נמלך על אשר נתקצף, ואלו היה בא מידו לחפות עליה ולהצילה היה עושה, אך לא היה מקום בזה מפני הפרסום, והוכרח לערוך הדין לפני החכמים יודעי העתים. והסבה בזה, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, ירצה, לפי שדבר המלך ומאמרו בצוותו להביא את ושתי וכל הענין הזה שעבר היה בפני כל יודעי דת ודין לעיניהם בפומבי גדול, וא"כ איך יחריש מבלי עשות בזה שום רושם מפני כבוד המלכות. כי אם היה זה במקום פרטי ולא נתגלה אלא לו, ודאי על כל פשעים תכסה אהבתו לבלתי עשות לה דבר. ומ"מ רמז להם כי עם היותו יודע שמשורת הדין הגמור אחת דתה להמית, עם כל זה לא יאמרו אצלה יקוב הדין את ההר לעשות משפט חרוץ אלא תהיה הגזרה קרוב לדין. וזה הוא כדת מה לעשות, דבר שידמה לדין הוא מה שירצה יעשה לה. אז אמר ממוכן, כי אם היה הדבר נוגע למלך אחשורוש לבדו אז היו יכולים לעשות רצונו, אבל כאן כלם נוגעים בדבר כי היא פגמה בכבוד כלם, לפי שלא יאמרו שושתי לא באה כדי שלא להשתעבד למאמר המלך, אבל יאמרו כי היה כן ממנה לחשבה היות כל השרים והעמים בלתי ראויים שתתראה היא בפניהם. והוא אמרו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהם באמרם וגו', כי כנוי באמרם הוא לשון זכר, וירצה כשהשרים בעלי השרות האלה יספרו להן מעשה זה, מסרוב ושתי על מאמר המלך לבלתי בא לפניו, ימשך מזה בזיון הבעלים בעיניהן, כי אדרבה תאמרנה שמניעת ביאתה לא היתה בעבור המלך אלא לכל שרי המלך, בעבור כל השרים אשר היו שם, שלהיותם הם נבזים ובלתי חשובים בעיניה לא רצתה לבוא לפניהם, כי נדמה זה אצלה לגריעותא בעבור שפלותם, ויגרום זה בזוי וקטטה, ע"כ ראויה היא לעונש מיתה. ומה שנכנסה אסתר כי מצאה חן בעיני המלך אינו מהתימא, כי כזה וכזה תעשה אהבת אשה, וכמה הורה הנסיון מבלבול ממלכות הארץ לסבת אהבת אשה:
ומפלת המן ג"כ אצל המלך נראה שלא היה בזה מהזרות, כי הן אמת הוא טען טענות לפני המלך להאביד האומה באמרו ישנו עם אחד וגו', ובטוב ההתבוננות שקר ענה בם. כי יש להפלא, מה טענה היא זו שטען ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, שהרי אין ענין זה מיוחד לעם ישראל לבדם, כי גם כל אחד ואחד משאר העמים דתיהם שונות מכל עם ואינם עושים דתי המלך. אך לדעתי כיון בעצם רשעתו, להגדיל השנאה ולעורר בלב המלך על ישראל, בהיותו בודא מלבו עליהם דברים אשר לא כן, נוגעים אל עצמות הדת. ונדייק כי אמר ואת דתי המלך אינם עושים, והיה לו לומר בקצור ודתיהם שונות מכל עם ומדתי המלך. וכוונתו להטיל ארסיותו, באמרו כי הדת אשר ישמרו ישראל אינה דת פרטיית מיוחדת להם, שיהיו בו מובדלים ומופרשים מכל שאר מיני הדתות. כי לא היה בזה שום בזוי או העדר כבוד למלך, כי גם ליתר העמים יש דתות מיוחדות לכל א' מהם שאינם כדת המלך. אבל אלו היהודים יש להם דתות שונות, חקים רבים ומשפטים משונים זה מזה, כמו וכלים מכלים שונים, אשר דתות אלו שלהם קבצום כלם משאר כל העמים, שמכל עם ועם לקחו קצת מדתו ומדתות כלם חברו דתותיהם השונות. והיתה רשעתם ורוע לבם שדתי המלך אינם עושים, שלא רצו לקחת שום דבר מדתי המלך לערבם עם האחרות כמו שעשו משאר הדתות, להיות דת המלך נמבזה אצלם וזה ודאי להם פשע גדול, והוא מה שהכניס אכזריות בלב המלך למסרם בידו. ולהיות כי שקר ענה בם, שאדרבה כל שאר הדתות לקוחים מדתנו שתתעלה, כאשר הוא מפורסם. הנה בהתברר אחר כך אל המלך רשעו של המן וכי מפני שנאתו של מרדכי אמר כן, השיב לו גמולו בראשו ואותו תלו על העץ. ונתגלגלו הדברים שע"י נדידת שנת המלך תתגלה הגדת מרדכי ענין בגתן ותרש, ובשביל כך העלוהו לגדולה: וא"כ מה היה גודל הנס בזה עד שהסכים הרב הנזכר זכרו לברכה שהיה זה בטול המערכה שהיתה מורה נגד ישראל להוציא כוונת המן הרשע לפועל, ומה גם על הדרך האמור שהיתה ההוראה עת מעלה רמה להמן ושפלות גדול למרדכי ושניהם ברגע אחד. ולדעתי לרמוז לזה אמר הכתוב - אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו'. כי לפי שספר ממה שהגיד מרדכי כוונת בגתן ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש, אמר כמתמיה, ראה קושי מזל מרדכי ורוממות המן כי אחר שהוא סמוך תכף ומיד שעברו דברים אלו, אשר מהראוי היה לו למלך להגדיל מאד את מרדכי על הצילו את נפשו, ואם שבוקש הדבר ונמצא כן לא עשה עמו דבר, ולכל המרבה נכתב בספר דברי הימים ונשכח כאלו לא היה. ובהאי שעתא בהפך זה, במקום גדולת מרדכי גדל המלך את המן וגו'. ומזה בין תבין תגבורת המשפט השמימיי איך היה מחייב בכח ועוז שפלות מרדכי ועלוי המן, ועם כל זה היכול על כל יתברך ויתעלה שנה העתים והחליף הזמנים בהריסת הטבע. על זה אנו מפרסמים ומגדילים נס זה:
ועוד אני מוסיף להגדלתו, מה שעולה על כל האמור. והוא היות עוד סבה מנגדת מאד לתשועת ישראל מצד הדין האלהי, לסבות עונותיהם כי רבו בימים ההם. כי המשתאות אשר מהם אכלו ישראל באותן הסעודות גרמו להם תקלה עצומה לזנות עם בנות הטמאים, כי כן היה כל זה בעצת המן הרע. וידוע היות זה מהדברים היותר מתועבים בעיני ה' ומבדילים בינו לישראל, כי זה היתה עצת בלעם הרשע, ואומנותו תפס המן הרע הזה. ואולי לזה נתכוונו תלמידי רשב"י ע"ה באמרם (מגילה יב א) מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולא אמרו מפני שאכלו מסעודתו, והכוונה על ההנאה המגונה אשר נמשכה להם מהסעודה הוא הזנות. וא"כ זה יוסיף קושי עצום ומניעה גדולה להציל את ישראל, ועם כל זה הפליא ה' חסדו לכבוש את מדת הדין, כי השעה צריכה לכך. באופן שכאן נמצאו וכאן היו שלש מונעים וסבות מעכבות גאולתן. אם הוראות שפלות מרדכי והכנעתו כפי מערכתו, ואם הוראת רוממת המן כפי מזלו, ואם מסבת הדין הגמור לעוצם פשעי ישראל. הן כל אלה חברו להפחיד את מרדכי בתוקף צרות ישראל, וחש פן יכריעם לכף חובה. על כן בפגעו באותם התינוקות, שם ה' בפיהם ארוכה ומרפא לכל תחלואי שלשה שברים אלו המורים רע על ישראל, ולנחם את מרדכי לדבר על לבו דברים טובים. הראשון דבר עמו בלשון יחיד, אל תירא מפחד פתאום, אתה מרדכי מצד עצמך אל תתיירא מהפחד המורה פתאומיית תנועת הגרם השמימיי לשיבואו רשעים עליך בהמון רב להשפילך ולהכניעך, כי הכל יהיה לאין נגד יכלתו יתברך. והשני דבר עם המן הרשע וסיעתו הבאים עמו, ואמר להם עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, אתם הרשעים, עם היותכם מתייעצים מה שהוא כבר עצה יעוצה בהוראת משפטיכם ותדברו מה שנדבר עליכם בשמים ממעל, הכל יופר ויתבטל, כי גבוה מעל גבוה יתברך הוא עמנו בעזרתנו לבטל הטבע. ועל הנוגע אליו יתברך מאשר חטאו לו, בא השלישי מדבר בשמו יתברך, ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, עם היותכם רעים וחטאים ובלתי כדאים להעשות לכם נס מ"מ אני אשא ואסבול עונותיכם לצורך השעה, ולא יהיה כאשר אמרתי נלאתי נשוא (ישעיה א יד) רק אסבול ואמלט אתכם מהצער אשר אתם שרויים בו: ואיננו רחוק לומר שמא לזה רמזו בפ"ק דמגילה (טו ב) באמרם, בלילה ההוא נדדה שנת המלך, א"ר תנחום נדדה שנת מלכו של עולם, ורבנן אמרו נדדו עליונים נדדו תחתונים, רבא אמר שינת המלך אחשורוש ממש. כי מלבד מה שנרמז בדבריהם ז"ל שבענין זה של הצלת ישראל נתחברו כל הסבות שאפשר לתלות בהן כל דבר שיהיה, אם השגחיית וזה הוא נדדה שנת מלכו של עולם, ואם טבעיית וזה הוא נדדו עליונים נדדו תחתונים שהם כללות הטבע, ואם בחיריית שנת המלך אחשורוש ממש. אפשר עוד לפי ענין דרושנו שיכוונו למה שאמרנו, להורות על בטול שלשת המונעים הגדולים אשר היו בהצלת עם ישראל. כי רבא ע"ה שהיה האחרון הניח הפסוק כפשוטו שמדבר על אחשורוש ממש ומאריך בענינו. אבל רבנן ור' תנחום עליהם השלום הוציאוהו מפשוטו ואמרו כי בא הכתוב לרמוז, שעם היות נמצא קושי והתנגדות לישועת האומה, אם מצד העונש לסבת עונותיהם ואם מצד המערכה שהיתה מחייבת עלוי המן ושפלות מרדכי, מ"מ את הכל ראה אלהים והנידו והפכו ממצבו להושיע את ישראל מפני דוחק השעה. אם מצדו יתברך, כי עונותם גרמו לסלק ולהעלים השגחתו הפרטית מעליהם ולהיות כישן בלתי מביט בם, והן עתה כביכול נדדה שנתו והקיץ ונתעורר להצילם. ואם מפאת המערכה, שהיה המן בגובה רום ומרדכי בשפל המדרגה, גם כל זה נשתנה והיה כאן חלוף ונדידת התנועה, כי נדדו עליונים ונדדו תחתונים, העליונים שהיו למעלה ראש, המן ועדת מרעים מרעיו, נדדו הלכו ואך אל תחתית הורדו. והתחתונים, רוח שפלים, מרדכי עליו השלום וחבריו, נדדו ממקומם הנמוך להעלות ולהחיות לב נדכאים. נמצא לפי כל מה שאמרנו היות נס זה עצום ורב משני צדדיו. אם מהשפלת המן, שהיתה נמנעת כפי ככבי נשפו, ואם ממעלת מרדכי שלא היה לה מקום כפי המבט השמימיי. ובהשנות הפלא בשני הצדדין, לשדד שתי המערכות כל אחד אל ההפך, בהיות לאל לעשות אחת מהנה, כי כבר היה אפשר להציל את העם ולהגדיל את מרדכי במעלה וכבוד נגד הוראתו עם שישאר גם המן חי ובגדולתו, כי היה מספיק להם להנצל מהמיתה המעותדה להם. או להפך, ישדד מערכת המן וישפילנו עד עפר באופן ינצלו ישראל מידו, כי אותה היו מבקשים, ולא שיצטרך ג"כ להגביה למעלה למעלה מדרגת מרדכי ע"ה בהריסת הטבע בשני צדדיו. נמשך מזה, כי כאשר נעלה בכף מאזני ההבחנה שתי קצוות אלה להכריע איזה מהם גובר על חברו ובמה נתגדל הנס, אם בגדולת מרדכי ואם בהשפלת המן, הנה ירבו כל כך הטענות לכל אחד מהצדדין עד כי לא נוכל ולא נדע להכריע ולגזור איזה מהם גדול. וזה הוא לדעתי עיקר שמחת היום הזה ועוצם פרסומי ניסא, להרבות הענין ולהעמיק להשכיל ולהטיב בהבחנת עצמות ואיכות הנסים האלה ולתת פני ההראות לכל אחד מהם בהגדלתו. ולפי שראו ז"ל בחכמתם כי טבע האדם לפרסם השמחה ברבוי המשתה, ומה גם ביום זה אשר באמת השתיה כדת הוא וכהלכה, בהיותה מכוונת למצות ולקיום דבריהם ז"ל לזכרון האמצעיים שהיו בהצלה שרובם באו ע"י היין כנודע. וחששו פן ירבה לשתות וישכח מחוקק, וישים כל מגמתו למלא כרסו יין חמר ממש, שיצא מדעתו לגמרי ויאבד שפיטתו. על כן רוח מבינתם יחלוף באמרי נועם מיחייב איניש לבסומי וכולי, ירצה, החיוב האמתי והנכון הוא שיתבסם האדם ויעמיק עיונו בענין הפורים בעוצם הניסים שנעשו בו. וכל כך יתעצם במושכליו ויראה הטעמים והפנים לכל אחד מאלו הנסים, עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, דהיינו שיעמדו לפניו כמה צדדים לכל נס מאלו. שלא יוכל להבחין ולתת איזה יתרון או הפרש בין הנס שנעשה בברוך מרדכי, הוא מעלת גדולתו שנתגדל ונתברך בשדוד מערכתו, ובין הנס שנעשה בארור המן, אשר נתקלל והושפל עד עפר נגד הוראתו. וכאשר יהיה הכוונה בזה, ודאי קיים מצות פורים כהלכתו: ואי לאו דמסתפינא אמינא, דשמא זה הוא מה שנרמז במאי דשחטיה רבה לרבי זירא. שנתעצמו הרבה בויכוח ורבוי הדרושים והטענות, עד שרבה בלבלו לרבי זירא ונמצא נבוך בטענות משונות לצדדים הרבה, ולא ידע ר' זירא לפנות לכאן או לכאן. עד שליום האחר התפלל עליו והחייהו, ששב שכלו אצלו בידיעת דברים אמתיים בלי בלבול ומבוכה. וה' הטוב יכפר בעדי כרוב רחמיו אם ח"ו יצאתי מן הראוי בזה, ובטובו הגדול ירצה בכוונתי. ויגלה קץ וזמן אשר בו תגלה ותראה אמתת כל הדברים ויאיר עינינו במאור תורתו: