בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו
חלק א - דרוש א לפורים
עת נקמה על היותו יתברך נוקם את נקמתנו מהמן הרע בימי הפורים דרוש ראשון לפורים מחצית השקל בשקל הקדש פרק מגילה נקראת (יג ב) - אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול (אסתר ג ט), אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד זה המן הרשע לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים: הוקבעו ארבעה שבתות, קודם בוא הרגל המקודש מזבח חג הפסח, והם שקלים ביום הקדוש הזה שהוא שבת ור"ח, ואח"כ שבת זכור קודם פורים, ושבת פרה, ושבת החדש. ומעט ישר היו לפנינו מהמחברים ראיתי נתנו אל לבם לתת רמז או התייחסות להם בענינם וסדרם, זולתי לאחד מיוחד שבאחרונים מוהרר"ש הלוי ז"ל, יעויין בספרו דברי שלמה. ואני בקצורי אומר, כי אין ספק היות נטיית כל האדם לדעת מה הוא התכלית האמתי לו, למען ישתדל בהשגתו כפי יכלתו, וכמאמר המשורר ע"ה - הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני (תהלים לט ה). כאלו יאמר, חפץ אני לידע שני דברים מוכרחים להשגת הצלחתי, הא' הקץ והתכלית שלי מה הוא שעורו, כלומר כמה מהשלמות היה מה שנקבע עלי לתכליתי, והב' כמה היא מדת ימי וסכום שני חיי. כי באלו השני דברים אבוא לידע מה שאני חסר עדיין וחדל ממה שאני צריך. כי אעשה חשבון לומר, עד עכשיו השגתי כך וכך מהשלמות בכך וכך מהשנים נשאר להשלים השארית עד תכליתו שהיא כך וכך, וצריך להשלימו ביתר שנותי שהם עדיין כך וכך. כי ודאי חשבון כזה יתכן לכל איש נלבב להעלותו על לבבו תמיד, בידעו שעל כן שולח הנה לטוב לו:
והוא מה שרצה קהלת ע"ה באמרו - ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג יד). אם מלת לעולם היא כפי משמעותה על הנצחיית, יקשה, כי עם היותו הוא יתברך נצחי ובלתי בעל תכלית יתעלה שמו, מ"מ אין כל מעשיו ופעולותיו כלם קיימים לעולם ונצחיים, כי כמה וכמה יש מהנבראים שאינם עומדים אלא כלים ונפסדים. ואפילו יאמר זה על ההשארות המיניי, אין הדבר כן, כי לא כל המינים ישארו בהכרח לנצח נצחים. ולדעתי מלת עולם כאן תאמר על המציאות בכללו, כמו עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). והכוונה מה שהוא נודע מתכלית הבריאה, שלא היתה ממנו יתברך לצורך גבוה כדרך הפשט חלילה שישלים גדולת מעלתו עם הנבראים, אבל היה להפך לתועלת הנבראים עצמם שיהנו מהיות להם מציאות לזכות מחלק שלמותו ית' הבלתי משוער. וזה הוא שאמר ידעתי כי מה שהוא יתברך עושה בכלל אינו אלא לעולם, בעבור העולם עצמו ולתועלתו, אבל לא להוסיף שלמות אל שלמותו ית' ח"ו. כי אמנם עליו ית' אין להוסיף שום מין תוספת, אחרי תת מציאות לנבראים, וגם ממנו אין לגרוע ולהחסיר אילו לא עשאם והיו נעדרי המציאות. אלא האלהים עשאם כדי שייראו מלפניו, בהשגת עוצם גדולת בוראם. וע"י מורא זו המעוררתם לעבדו ולעשות רצונו ישיגו שלמות, אשר לערכה אין למעלה ממנו:
האמנם כי לא רבים יחכמו להשכיל להיטיב בידיעת אמיתת התכלית הזה מה הוא, כי היו מאמינים אשר חשבו שכל תכלית ההצלחה שיוכל להשיג האדם הוא העושר ואסיפת הממונות. ועל בקשת ההצלחה המדומה הזאת כבר הרחיק זאת הפנים החכם ע"ה במשליו, באמרו - אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים (משלי כג ד ה), אמר אין ראוי לך להיות עיף ויגע לאצור הון להתעשר. כי דע לך שהתכלית האמתי בעושר הוא ממש להפך, כי אתה חושב שלשמירת העושר ולקיימו שלא יכלה צריך שיהיה תמיד לפניך נגד עיניך ולא יתעלם או יתרחק מראייתך, שאם תרחיקנו ממך הרי הוא אבוד ולא תראנו עוד. ואדרבה איפכא הוא, כי כשתרצה להעמידו אצלך שתשלוט עיניך בו תמיד, וזה הוא התעיף עיניך בו. אז איננו, אז יקרהו ההעדר והאפיסה, בהיות אצלו יתברך כמה וכמה דרכים להאבידו ממך, אחרי אשר הוא כל כך דבק עמך שלא הוצאת ממנו לעבודת שמים, על דרך עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה יב). אך אם אתה תפזר אותו בדברים מעולים העולים למעלה, שעשה יעשה לו כנפים לנתר בהם אל העניים והאביונים ושאר הוצאות מכוונות לעבודתו יתברך, אז העושר ההוא יעוף כנשר אל השמים מעל, לפניו ית' להיות לך שם קרן שמור ובטוח עם פירותיו שלא תשלוט בו יד הכליון, על דרך מה שאמר המלך מונבז (ב"ב יא א) אבותי אצרו וכו' ואני אצרתי וכו':
וכת אחרת שמו תכליתם השגת הגבורה, לכבוש ולהכניע כל זולתם תחתם, וכל אשר ייראוהו אנשים מפחד גבורתם הוא אצלם המאושר האמתי. וכמה וכמה הודיע התנא ע"ה גדר הגבורה הנאמנה היותה מנגדת לכל זה, באמרו (אבות ד א) איזה הוא גבור הכובש את יצרו וכו'. ואצלי זו היתה אחת מכוונות השיר המקודש, באמרו - הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות (שה"ש ג ז ח). ויש בזה כפלים, גבורים מגבורי ישראל, שהיה מספיק לומר ששים מגבורי ישראל סביב לה. וכן אחוזי חרב ואיש חרבו על ירכו, אחד מהם הוא למותר. גם מלת על ירכו אינה נוח לי:
ונראה לומר בכוונתו שהגבורים האלה היה להם ב' מיני גבורה, האחת הגשמית כדרך העולם, חזקי הכח והאבירות, אבל לא היתה זאת אצלם לעיקר אלא הגבורה האחרת והאמתית, להתגבר על עצמם ולשלוט ברוחם, שנתייחדה גבורה זאת לאומה הישראלית. וזה הוא ששים גבורים סביב לה, שהיו ממש גבורי כח. אמנם מה שהיה בהם מהיתרון הוא כי היו מגבורי ישראל, מהגבורים אשר בשם ישראל יכנו, שעוצם גבורתם תלוי בכבישת יצרם. ובאר הדבר באמרו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, הן אמת כי הם גבורי חיל במלחמת הרשות, שהם אחוזים מהחרב המורגשת לגבורים מברזל ונחשת, אכן העיקר באלו הוא כי כל אחד מהם היתה חרבו שלו, המיוחסת אליו, מונחת על ירכו, כאלו היא מגזמת שיכנס חודה אל ירכו ותנעוץ אותו. על דרך (סנהדרין ז א) יראה הדיין כאלו חרב מונחת על צוארו. וכמאמרם ז"ל (שם יט ב) אצל פלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה. שהכוונה היותו מעביר לפניו עוצם עונש וחומר העבירה ומפחדו יתברך יסוגו אחור ויכבשו יצרם מלחטוא, וזה הוא איש חרבו על ירכו. והטעם מפחד בלילות, מפני הפחד מהרהורים רעים והמחשבות הבטלות אשר יקרו בלילות, שהן מעותדות לכך ולכל המעללים המגונים. ובהיות החרב הזאת מונחת להם על ירכם כאלו היא נכנסת במעיהם להרגם, כובשים את יצרם ונמנעים מהחטא: והיותר מתכשרים אמרו כי ההצלחה האמתית היא החכמה המחקרית וההתעצם במושכלות בידיעת והשגת כל הדברים וחלוקי המציאות. וגם אלו לא קלעו אל השערה בנקודת האמת. כי החכמה האנושית המושגת בשכל כלה מוטעת, אין בה דבר יאמר עליו שהוא האמת המוכרח, זולתי חכמת התורה הקדושה המושפעת ממנו ית' מקור הידיעה ושרש האמתי:
ועל ג' אלה אמר הנביא ישעיה ע"ה - הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו (ישעיה ה כא כג). זכרם כפי מדרגתם מלמעלה למטה. כי על השמים תכליתם בחכמה המושגת מהם, אמר הוי חכמים בעיניהם, אוי לאותם שמחזיקים עצמם לחכמים עם היות שיש לפניהם ונגד פניהם נבונים. כי המחזיק עצמו לחכם בפני נעדרי החכמה, עם היותו רע כבר יש לו קצת התנצלות, כי בערך הנעדרים והחסרים חכם יחשב. אבל בהיות נגד פניו ובעיניו נבונים, שהם ממדרגה יותר גדולה מחכמים כנודע כי הבינה יותר מהחכמה, זה הוא רחוק. ועל אשר שמו אותה בגבורה, אמר הוי גבורים לשתות יין, כי במקום היות הגבורה האמתית כבישת היצר, להכניע התאוה לבלתי תתעדן בתענוגי העולם, אדרבה אלה הם גבורים לשתות יין, שהוא משל אל כל התענוגים הנמשכים מהערב. ועל הלהוטים אחר העושר והממון, אמר מצדיקי רשע עקב שחד, שהגיע כל כך להם מרדיפת הממון ובקשתו, שלא בלבד ידרשוהו בדרך ישר אלא אפילו בארחות עקלקלות ושלא כדין ברשע ועול יחפשוהו, עד שהם מצדיקים הרשע בעבור חמדת השחד ויטו אחרי הבצע. ובמקום שהיה להם לעשות לעושר כנפים, להוציאו לצדקה וגמילות חסדים, כאשר בארנו בפסוק משלי, אדרבא צדקת צדיקים יסירו ממנו, יסירו הצדקה והחסד שעושים הצדיקים כי רוצים שלא יתנו ולא יתנו אחרים, מאשר ידבקו כל כך בעושר:
ועתה זאת היתה מהכוונות הרמוזות באלו הפרשיות, להרחיק התכונות האלו שלשתם. כי על העושר באה פרשת שקלים, להעמידנו על היות הצלחת הממון ותכליתו ליתן ממונו לעבודת ה'. ולההביל ענין הגבורה באה פרשת זכור את אשר עשה עמלק, כי לא בכח יגבר איש, כי היו בך הנחשלים ואתה עיף ויגע, רק כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', ושהגבורה האמתית היא כבישת היצר ובלתי רדוף אחר בולמוס התאוה. כי סבת ביאת עמלק היתה על נסותם את ה' וגו', במה שנתאוו. ועל החכמה הן זאת פרשת חקת התורה, להורות שאין חכמה ואין תבונה אלא לבלתי הרהר וחקור דבר על סודות התורה אשר עמקו ונתעלו טעמם, רק לשמור ולעשות את מצות ה' בתמימות לב, כענין הפרה אדומה. ואולם השלמות האמתי הוא החדש הזה, להתחדש כנשר ולהחליף כח היותו כי עיר פרא אדם יולד כבהמת הארץ. וזה הוא אחד מן היתרונות אשר למין האנושי על כל יתר הנבראים. כי כל המון הנמצאות בעת הבראם, מאז הטביע הוא ית' בהם כל יקר שלמותם השייך להם, ומן הוא והלאה לא הוצרך שום נברא להוסיף בעצמותו שום דבר לגמור שלמותו, ויספיק לו להשתדל שיתקיים על מצב השלמות ההוא אשר בו נברא ולא ישתנה ממנו. כי בהחליפו אותו יפול אל ההפסד באיזה ענין שיהיה כפי מה שהוא, לאשר בשעת בריאתו הוטבע בו מהשלמות כל מה שהיה אפשר בחקו. ולזה נמצא בכל מעשה בראשית נאמר כי טוב, לפי שנשלם בכל אחד הטוביות הראוי אליו. זולתי ברקיע הנברא ביום שני שלא נאמר בו כי טוב, כי לפי פשוטו, מלבד דרשתם ז"ל, היה כן לפי שמלאכת הרקיע המבדיל בין מים למים לא באה עדיין אל תכלית שלמותה, כי סוף סוף היה צריך עדיין לקוות המים התחתונים אל מקום אחד שתתגלה היבשה. וגם ברקיע עצמו העיקר היה חסר, שהם המאורות וכוכבים. וכשנשלמו ענינים אלו אז נאמר בהם כי טוב, שכבר באו לתכלית טוביותם. והיה תכלית שלמותם קיום המצב ההוא ושלא להחליפו באחר:
וע"ז אמר המשורר ע"ה במזמור הללו את ה' מן השמים וגו' - יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור (תהלים קמח ה ו). וכבר היינו יכולים לפרש שירמז לדבריהם ז"ל (שבת פח א) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. כי כיון שתכלית הבריאה היתה התורה נמצא קיום העולם תלוי בזה. ולכן אמר כי תחלת הוויתם ומציאותם של כל הנבראים שהזכיר למעלה, השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה, היה מהחסד האלהי ולשמו הגדול ראוי ההלול והשבח, יען הוא צוה ונבראו, בצוויו ומאמרו יהי אור יהי רקיע וגו'. אך העמדתם וקיומם אחרי כן לדור דורים, זה תלוי בענין אחר, שהעמידם לעד לעולם במה שחק נתן, הוא חק ומשפט התורה הקדושה שלא יעבור על רצונו, ומזה הצד יצדק לומר ויעמידם לעד לעולם: אולם לפי הפשט השטחיי נתכוון למה שאמרנו. כי הוא יתברך צוה בבריאת כל הנמצאים והעמידם לעולם, שיהיו על מצב אחד שנתן להם חק וטבע מוטבע לא יעברוהו ולא ישנו אותו, להיות זה עצם שלמותם. אמנם המין האנושי היה בהפך זה, שגם בו בפרטית לא נאמר בבריאותו כי טוב. יען הסכימה חכמתו ית' שבעת בריאתו לא יצא מושלם מכל וכל בכל תכלית שלמותו שיתקיים כך תמיד, שא"כ היה בזה שוה לכל יתר הנבראים, ומה בצע או יתרון לו עליהם. לכן רצה שמתחלה עיר פרא אדם יולד, ובתחלת בריאתו יהיה כאחד מהבעלי חיים בלתי שלמים רק בעניני החומריות. אך שם בכחו שיוכל הוא מעצמו לשנות ולהחליף מצבו אל מציאות יותר עליון, עד שיקנה שם האדם בגדרו האמתי, באופן יהיה תכלית שלמותו תלוי בו בעצמו. ובזה חסרונו הראשון הוא ממש יתרונו, שאלמלא כן נמשל כבהמה. ואולי יומלץ על זה מאמר החכם ע"ה - ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג יט), שהיתרון אשר לאדם על הבהמה הוא האין וההעדר וחסרון שלמותו מתחלת בריאתו, למען יהיה הוא עצמו סבת הוית שלמותו ולא יתלה בזולתו: והתבונן כי נבין בזה מה שאמר הכתוב - זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זכר ונקבה בראם [וגו'] ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה א). והכפלים מבוארים, וגם אמרו בסוף ביום הבראם הוא כבד, כי למה לא תלה הבריאה אליו יתברך כמו שאמר תחלה ביום ברא אלהים. אבל ירצה לדעתי, כי עתה יספר מתולדות האדם. ואל תחשוב, כי בהיותו נקרא אדם היה זה שמו הראוי לו מתחלת וראשית בריאתו, כי אין הדבר כן. אלא לפי שביום שבראם האל יתברך בראו שיהיה דומה לו, במה שכאשר שלמותו ית' הוא בעצמותו כן שלמות האדם יהיה מיניה וביה, שהוא ישלים את עצמו. ולא בדמותו ממש, אלא בדמיון רחוק כביכול כי אין הענינים שוים, לפי ששלמותו יתברך אשר הוא בעצמותו ולא בא לו מזולתו אינו שלמות קניני, הבא אחר ההעדר או החסרון חלילה, כי מעולם לנצח נצחים היה הוא ית' ושלמותו הכל דבר א'. אבל באדם אינו כן, כי תחלה זכר ונקבה בראם, לא נבראו ממש אדם שלם כפי גדרו, אלא זכר ונקבה ככל שאר הב"ח שיש במינם זכר ונקבה. אכן קרא את שמם אדם באמת ביום הבראם, ביום שהם מתפעלים בעצמם, ע"ד והבית בהבנותו (מ"א ו ז): שבוראים את עצמם ע"י החליף נטייתם אל נטיה שכליית אלהית, שאז יקראו אדם בעצם. ומתחלה נקראו כך על שהיה זה בכחם:
והביט נפלאות מחכמתם ז"ל שאמרו על פ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב ד) אל תקרא בהבראם אלא באברהם. כי זו כחם להוציא הפסוק ממשמעותו, שמלת הבראם היא מההתפעל ומורה שהם בוראים את עצמם, וזה לא יתכן אלא באדם שעושה את עצמו בריה חדשה, לא בשמים ובארץ שהעמידם לעד לעולם על המצב שבראם, לפיכך פירשוהו באברהם:
ואליפז הוכיח את איוב בזה באמרו - הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת (איוב טו ז). שאם הוא כפשוטו, כיון שאמר הראשון אדם תולד, שהיה אדם אחרון בבריאה, מה מקום יש עוד לומר ולפני גבעות חוללת, פשיטא וכ"ש שלא חולל לפני הגבעות שקדמו לאדם. אבל יאמר, הנה בתחלת הויתך ולידתך לא היה בך שום קדימה, לא קדימת מעלה ולא קדימת זמן. אם במעלה, הראשון אדם תולד, שמא בראשון כשנולדת מעיקרא נולדת ממש אדם בגדרו שהוא שלם ושכלי פועל כפי המעלה האלהית, ודאי לא. ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד (שם יא יב) כדברי צופר, שהכוונה ממש כפי דברינו, האיש שהוא מתחלה נבוב, ריק וחלל חסר הלב והשלמות השכלי, הוא ילבב, הוא ישים בקרבו הלב והפועל השכלי, כי מקדם עיר פרא וכאחת האתונות הוא בהמה ולא אדם. וא"כ צדק אליפז באומרו הראשון אדם תולד, על חסרון קדימת המעלה. וגם קדימת זמן אין לך, כי לא חוללת אפילו לפני הגבעות שהם דומם, המדרגה היותר שפלה מהכל, וא"כ צריך אתה לבקש להשתלם ולהחליף מצבך הראשון:
ולפיכך המלך החסיד אדוננו דוד ע"ה היה מקלל פושעי דורו החטאים בנפשותם ואמר - ישמע אל ויענם ויושב קדם סלה אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים (תהלים נה כ). חלה פניו ית', ישמע תפלתו לענות אותם ולייסרם בכחו הגדול שהוא יושב קדם סלה. ונתן הסבה לזה, אשר אין חליפות למו, אלו אינם מחליפים את עצמם בהתחלפות ושנוי טבעם הראשון הבהמית, אלא עומדים על מצבם הקדום כחיות היער ולא נכנסה יראת אלהים בקרבם ולכן ראוי שתענם. ובהפך זה אמר הנביא ישעיה ע"ה - וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו' (ישעיה מ לא). יאמר כי הבוטחים בה' ורוצים להדבק בו הם מחליפים וממירים הכח שלהם מאשר היה בתחלה, כי במקום היותם נוטים מראשית טבעם אל הגשמיות הם קונים בעצמם טבע חדש להטות נגד פני עליון. והם ממש כנשרים אשר הם מחליפים הנוצה הראשונה ומעלים אחרת תחתיה, באופן שנתחדשו כנשר:
וכן אלו אינם עומדים על מצבם הראשון אלא הם רצים ללכת לפנים, ממדרגה אל מדרגה יותר עליונה ואינם מחשיבים זה לטורח ויגיעה. וכל זה כללוהו ז"ל בויקרא רבה (לה ו) ועשיתם אותם (ויקרא כו ג) א"ר חנינא בר פפא אמר הקב"ה לישראל אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם את עצמיכם. והוא מבואר עם מה שאמרנו, שע"י שמירת התורה הרי האדם עושה את עצמו מה שהוא השלמת עצמותו, אשר תחלה היה נעדר וחסר ממנו מטבע הוויתו. ואל זה ההתחדשות בא הרמז בפרשת החדש, אחרי שמירת הכוונה בג' השבתות הקודמים על האופן אשר אמרנו:
ואמנם בפרטות פ' שקלים המיוחדת ליום הזה יש לנו לדבר עוד ביחוד, כאשר נבין במאמרנו איזה התייחסות עצמי יש למצות השקלים עם שקלי המן, כי לא יספיק היותם אלו ואלו ממתכת הכסף. ונאמר, כי כבר חקרו קדמונינו ז"ל בטעם מצוה זו של מחצית השקל, למה לא באה לתת שקל שלם, והקפיד יתברך יהיה דוקא מחציתו בין לדל בין לעשיר. ומחשובי המפרשים ז"ל אמרו, כי לאשר שלמות האומה הנבחרת תלוי בהתאחדם אלו עם אלו התאחדות נמרץ, כאומרו יחד שבטי ישראל (דברים לג ה), וכאשר דרשו ז"ל על האספו ואגידה לכם הקבצו [וגו'] ושמעו וגו' (בראשית מט א). לכן צריך שיחשוב כל אחד מאישיהם שהוא מצד עצמו אינו שלם, אם לא בחברת ושותפות האחר, כי חברו משלים מה שהוא חסר. ונמצא א"כ שכל איש ואיש מיחידי האומה ישראלית הוא כמו חצי חברו וחצי חברו הוא חצי האחר, ובין שניהם בהצמדם יחד עושים אחד שלם. וע"כ צוה ית' יתן כל אחד מחצית השקל, למען יחשוב כי הוא לבדו לא יוכל להשלים את עצמו עד ישלימהו האחר. והגזרה הזאת בעצמה היא אמתית:
ותובן בזה אצלי משנתם ז"ל (אבות א יד) בדברי האלהי הלל ע"ה, הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. הורה צורך זה ההתעוררות אל האדם לחשוב שיתרחק משתי קצוות בהשגת שלמותו. האחת שלא יטיל כל השלמת חסרונו על זולתו, לומר שעל ידי אחרים ישיג כל מה שיצטרך, עם שהוא לא יעשה מחלקו כלום. וגם לא יחזיק את עצמו לשיספיק הוא לבדו להשתלם, מבלי בחינת זולתו, כי אין הדבר כן. אלא צריך לאחוז בשניהם, תחלה אם אין אני לי, אם איני עושה כלום מצדי למה שנוגע לי, אלא אני מטיל הכל על אחרים, הלא שקר אני נוחל. כי מי לי, מי הוא אשר בהחלט יהיה לי בהיותי יושב ובטל. וגם כשאני לעצמי, כשאחשוב שאני לבדי אספיק לעצמי מבלי הצטרפות זולתי, מה אני, מה זה אשר אני אוכל לעשות שיגיע אל גדר השלמות. אם כן איני יכול להשתדל אלא בהצטרפותי עם זולתי, כי אז בין שנינו נשלם תכליתי. ואין מקום לשום הארכת זמן לזה, כי אם לא עכשו אימתי. באופן שצדקו ברמז מחצית השקל להורות על כוונת התאחדות הזה: והוא הנרצה במאמרנו. כי יסוד רשעת המן הרע, אשר עליו בנה בנין שאלתו מאת המלך לשימכור לו היהודים בעשרת אלפים ככרי כסף, הוא מה שהתחיל לטעון ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו'. שהטיל זוהמתו לומר, היות האומה ההיא ראויה לאבוד, לאשר שלט בהן הפרוד ביניהם, וכלם מלאים קטטות ומריבות ולבם רחק אלו מאלו. ואולם הוא יתברך הקדים רפואה למכה זו במצות השקלים, אשר היא ממש הוראת הפך כל זה, בהיותו מזרז לישראל על התאחדות ודבקות אלו עם אלו להיות כלם אחדים כאיש אחד. והיא שעמדה להם להצילם, כמאמר הצדקת ע"ה לך כנוס את כל היהודים וגו': ורבותינו הקדושים ע"ה דנו היות המצוה הזאת של שקלים בעבור מעשה העגל, אשר לדעתם היה מוקדם, ורצה הוא יתברך יתנו כופר נפשם למען יתכפרו מאותו עון. ולכן היתה המצוה לבני ישראל בלבד שחטאו אבל שבט לוי שלא היה בהם חלק באותה העבירה לא הוצרכו לכופר נפש. וע"פ דרכם ז"ל אולי נתן טעם למחצית השקל, בשנדקדק בכתוב מה שנקרא לזה כופר נפש ולא קראו סתם כפרה, ואח"כ קראו תרומה לה'. וגם אלו הכפלים, בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ועוד דיוקים אחרים: אמנם נודע כי בעגל היו ד' כתות. הא' שעשו בלא עדים והתראה, ולאלו השקה משה ע"ה כהשקאת סוטה. הב' אשר היו בעדים והתראה, ואלו נהרגו מיתת ב"ד ע"י בני לוי. הג' בעדים בלא התראה, והם העם אשר נגף ה'. והד' אשר לא חטאו כלל בפועל, אבל נחשב להם חטא על אשר לא מיחו, ואלו נשארו. ובלי ספק עליהם אמר ה' - לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב לד), כי השתי כתות הראשונות כבר ספו תמו. ועל הג' אמר מיד ויגוף ה' את העם וגו' (שם לה). א"כ מה שאמר נחה את העם וביום פקדי וגו', על הזמנים הבאים, בהכרח על הבלתי מוחים ידבר:
ובראותו ית' כי נשארה להם זו האשמה, ובאמת לא חטאו כלל בגופם כי הם לא עשו שום מעשה אלא בשכלם ובנפשם, אשר היו רכי הלבב שלא נתאמצו ואזרו חיל להתעורר למחות ביד האחרים. ע"כ רצה לתקן בעדם, למען לא יעניש אותם בעת פקדו עליהם, כאשר אמר וביום פקדי וגו', או שלא יהיה העונש בקושי, וזה בתת כופר על הנפש אשר הוא לבדה חטאה ולא הגוף, ובזה יכופר כובד עוונם. ומאשר חבור והרכבת הנפש והגוף הוא האדם השלם, וכל אחד מהם הוא חצי דבר, לכן היה הכופר נפש מחצית השקל ולא שקל שלם, כי חצי כל איש מהם החוטא ולא חציו האחר. ולזה אמר כאשר תבא למנות את בני ישראל כמה נשארו מאותם שמתו בעון העגל, לפי שהיה זה מזכיר עון לאלו שלא מיחו, לזה יתנו כופר בעד נפשם החוטאת בקוצר רוח ובלתי התעוררות למחות. וזה למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כשירצה הוא יתברך לפקוד אותם על עונם כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי, לא יהיה בהם נגף להשחיתם. ואמר שיתנו לכופר זה מחצית השקל ולא שקל שלם, ובאר הטעם לזה והוא, מחצית השקל תרומה לה', ירצה מה שלא צויתי כי אם על מחצית השקל הוא לפי שהמחצית האחר של השקל כבר הוא תרומה לה', לרמוז שחלק הגוף שהוא חצי האדם הוא תרומה לה', מופרש ומובדל לו מחטא כי לא חטא בזה כלל. כל זה ע"פ דרכם ז"ל. ועוד אפשר לי לומר בכוונת המחצית הזה, בפירוש מאמרם ז"ל בילקוט על פסוק - צרור עון אפרים צפונה חטאתו (הושע יג יב), כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפנה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומעשים טובים:
והוא קשה ההתוך בכוונת חלוף זה של דבר העבירה במעשה הטוב, ואם הוא שבמקום העבירה יעשה מעשה הטוב למה אמר מעשה הטוב בה"א הידיעה. והתימה בזה הוא, כי אם מתבייש לעשות תשובה מה תרופה נתן לו שיעשה מעשה הטוב ותשובה, הרי מזה הוא בוש לומר היאך יעשה מעשה הטוב ותשובה אחר שחטא. ובמשל יקשה מה שסיים, אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומ"ט, דערבינהו ותנינהו לתשובה ומ"ט בלשון יעשה, ולא ייחד החלוף למעשה הטוב וכדמעיקרא. וגם מעיקרא הקדים המעשה הטוב לתשובה וכאן הקדים התשובה למ"ט. אך אמנם גזרה מוחלטת היא מחכמינו ע"ה, שהאדם צריך שלא יחזיק עצמו לאחד משני קצוות או לצדיק גמור או לרשע גמור. כ"א יחזיק עצמו לצדיק, יחשוב שכבר בא לתכלית שלמותו ויתרשל מלהוסיף עוד כלל בשום שלמות. ואם יאמר היותו רשע מוחלט, אולי יתייאש מן הרחמים ולא יבקש מחילה יוסיף על חטאתו פשע, כענין אלישע אחר. והנביא ירמיהו ע"ה צווח באמרו - מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת החזיקו בתרמית מאנו לשוב הקשבתי ואשמע לא כן ידברו אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי וגו' (ירמיה ח ה ו). יאמר, מה היה שהעם הזה התמידו במשובתם זמן רב בכח ותעצומות מבלי שמו לבם לשוב בתשובה, האם באולי נותנים איזה התנצלות לסירובם זה. ובאה התשובה, כי לפי האמת לא היה זה אלא מרוע תכונתם וקשי ערפם כי החזיקו בתרמית, ונעשה בהם קנין רשעות ברצונם באופן שמאנו לשוב, במרד אינם רוצים לשוב, מבלי שום סבה תמנעם. אמנם הגיע מרשעתם, כי עם היות בא זה מהעדר החפץ ומאון החלטי, הנה כשאני מקשיב ושומע דבריהם אינם מדברים כן, אינם אומרים שאינם רוצים אבל מראים פני התנצלות כי אינם מתנחמים מרעתם, באמרם מה עשיתי אוי לי כמה וכמה גדל פשעי אין ערך למעשה הרע שעשיתי ואין מקום אל התשובה, ואומרים שבעבור זה הם נמנעים. ואני הבוחן לבות יודע שאינו כן, אלא שמאנו לשוב. ומ"מ ראינו שהחושב היותו בתכלית הרשעות גורם לו מניעת התשובה וכאמרם (אבות ב יח) ואל תהי רשע בפני עצמך:
והדרך הנכון הוא שבארו בפ"ק דקדושין (מ ב) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. וזו בלי ספק דרך בטוחה כי בחשבו תמיד בכל שעה ובכל רגע היותו לחצאין, שקול בשוה בין הזכות והחובה, ישתדל תמיד להוסיף זכות ולברוח מעבירה. ועל הבלתי שמים לב על זה אמר המשורר עליו השלום - ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך (תהלים נה כד). ירצה בלי שום ספק אותם הישעים שעליהם מדבר הם מעותדים לשתורידם לבאר שחת על רוע מעלליהם ואין תקוה ישובו מן החטא והחמס אשר בכפיהם. והסבה בזה, כי אנשי דמים ומרמה אלו לא יחצו ימיהם, אינה מחצים הימים שלהם, לחשוב שמחציתם הם לזכות ומחציתם לחובה, כדי שישתדלו להכריע לכף זכות. אלא הם מחזיקים עצמם לאחד משתי קצוות, או לבלתי חוטאים כלל שלא יצטרכו לתשובה, או לרשעים גמורים שאבדו תקותם ונתייאשו מן הרחמים. אבל אני איני כן, כי אחזיק עצמי לבינוני שאצטרך לרחמיך, כי איני בתכלית השלמות, ואבטח בך שיגיעונו, כי איני בתכלית הרשעות בהיות בידי מזה ומזה:
מעתה יאמר מאמרנו, כל מי שיש בידו דבר עבירה שחטא לאלהיו ומתבייש לעשות תשובה, בחשבו איך ירים ראש להראות את פני האדון הקדוש אשר חטא לו כי לא תקובל תשובתו. הנה תרופתו היא, שיחליף העבירה ההיא עם המעשה הטוב אשר בידו מאשר עשה כבר, דהיינו שישים המעשה הטוב כנגד המעשה הרע הזה ויחליף זה בזה, כאלו בא האחד תמורת האחר ונמצא שהוא שקול שוה בשוה ואז יעשה תשובה, שיוסיף בזה אל צד המעשה הטוב ויתקבל כי יכריע לכף זכות. ולפי שלא יחשוב יספיק לו עשות תשובה על האופן האמור מבלי עשות עוד מעשים טובים אחרים, לכן הוסיף משל ע"ז, לומר, כי אותו אשר לו הזוזים הרעים כבר אפשר לו לתתם לחנוני ויתן לו תחתם טובים אבל לא יועיל לומר שהחליף ממש הרעים בטובים, כי אם דרך משל נתן לחנוני אלף זוזים רעים יחזיר לו במקומם עשרה טובים שישוו כנגד האלף הרעים, אבל שיחליפם ממש שיהיו כל כך טובים כמו הרעים במנינם צריך שיתן לו תוספות עוד מלבד הרעים שנותנם בשווין. כן זה שיש לו מעשים רעים לא יספיק לו עשות תשובה בלבד, אבל צריך שיוסיף עוד לעשות ג"כ מעשים טובים:
ולפי כל מה שאמרנו ממה שצריך האדם לראות את עצמו היותו חציו זכאי וחציו חייב, באנו לטעם מחצית השקל. כי להיותו לכפר על נפש החטאים שהוא התעוררות אל התשובה, צוה יתברך יתן כל אחד מחצית השקל לכופר נפשו, להורות כי הוא יודע בעצמו היותו חציו חייב ושצריך כפרת החצי הזה כדי להיותו מוכרע לכף זכות. כי המחצית האחר כבר הוא תרומה לה', שחציו זכאי, ויש לו מקום להשתדל שיהיה כלו זכאי. כן ה' אלהינו יזכנו להיות תמיד נקיי כפיים וברי לבב ומוכרעים כלנו לכף זכות אמן: