אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ב לימי חנוכה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ב לימי חנוכה

חלק א - דרוש א לימי חנוכה

דרוש שני לחנוכה ויבא את האנשים הביתה פרק מגילה נקראת (יא א, כ"ה בע"י) - במתניתא תנא לא מאסתים (ויקרא כו מד), בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. ולא געלתים, בימ' המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. לכלותם, בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו. להפר בריתי אתם, בימי ארמיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות: כי אני ה' אלהיהם, לעתיד לבא שאין כל אומה ולשון שולטת בהם. אסירי התקוה המיחלים תשועת אלהינו ומצפים לגאולה שתצמח בקרוב, היה זה להם לסבות מתחלפות ולתכליות שונות, ובכללם בשביל ד' תועליות ימשכו מן הגאולה. הא' למה שנוגע לישראל עצמם, להנצל מצרת השעבוד ולצאת מחשך וצלמות עוני וברזל, גם כל חלי וכל מכה אשר הם סובלים בגלות המר, וכהבטחת הנביא ירמיהו ע"ה אשר התנבא כל כך על כובד ורבוי צרותיהם רצה הוא יתברך כי הוא עצמו ינחמם על ההפך, באמרו - ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיה ל י). יחזיק ביד האומה, לבל יצמח בלבה יאוש חלילה מחמת אורך הגלות, ואומר אל יפחדו ואל ייראו מפני היותו יתברך רחוק מהם, שלא התפרסם בפירוש שכינתו ביניהם, להיותם בעבדות ושביה. כי הנה זה הוא לטובתם, כי בכך הוא מושיעם ומצילם ממה שהיה רע ומר וקשה מכל זה, כדבריהם ז"ל (ב"ר מד כד) שברר להם שעבוד לבל יפלו בדינה של גיהנם. וזה הוא הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, לא אמר אושיעך על העתיד כמ"ש אח"כ ושב וגו', אלא מושיעך, כלומר הנני עתה נותן לך תשועה ופורקן מהיותי רחוק ואני מושיע את זרעך מתוך ארץ שבים, כי על ידי זה הם נושעים תשועת הנפש. והוא ע"ד אומרם ז"ל (סנהדרין צז ב) מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ומחזירם בתשובה וכו'. והוא אמרו ושב יעקב, מתוך כך ישוב יעקב אל אלהיו וירחמהו, ואז ישקוט ושאנן, יתמיד בשלומו לנצח מבלי יהיה עוד מי שיחרידהו:

התועלת השני הוא למה שיהיה להם מהשמחה בראות נקמת האויבים, כי זה אחד מהדברים היותר נכספים אצל האדם. ועם היות הוזהרנו להתרחק ממדת הנקמה אזהרה יתרה, זה הוא לאנשי בריתנו כאמרו לא תקום ולא תטור את בני עמך וגו' (ויקרא יט יח), אבל לאויבים הצרים לא נאסרה תקות וחמדת הנקמה מהם, כאמרו יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך (תהלים עט י). והגיע מחשק הנקמה להניע את יהושע ע"ה שישדד ויבטל המרוץ הטבעי בעבור הנקמה, שאמר שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י יב). והעיד הכתוב - וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו וגו' ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל (שם יג יד). וכבר נודע כמה נתקשה פסוק זה, איך אמר שלא היה כיום ההוא כי כמה וכמה נסים נעשו גדולים כזה ואולי יותר ממנו. ונאמרו בזה דעות שונות:

ואני אומר בהבנת הכתוב, כי עיקר מלחמה זו של המלכים האלה לא היתה על ישראל אלא על הגבעונים, לפי שהשלימו עמם ולפי שאנשי גבעון שאלו עזר וסיוע מישראל ועלו לעזרתם. הנה הוא ית' נתנם לפני ישראל והכום והשליך עליהם אבנים גדולות להמיתם. אמנם יהושע ע"ה כבר הכיר טבע הגבעונים ונטייתם כי לא נתגיירו מאהבה אלא מיראה. ובלי ספק לא מבני ישראל המה להעביר על מדותיהם עם בני עמם, כי הלא בקשו הנקמה משאול ע"ה בחיר ה'. כן עתה בלי ספק לא ישקיטו המית לבם עם מלכי הגוים שכמותם, במה שעשו להם ישראל או השי"ת בעבורם, אבל ירצו הם עצמם לקחת נקמתם בידם. ע"כ לקדש ש"ש, צוה לשמש ולירח יתבטלו או יתעכבו מתנועתם. ובאר בשעת מעשה התכלית בזה, והוא שעמד השמש בגבעון וירח בעמק אילון וזה עד יקום גוי אויביו, לא אמר עד יקום ישראל, אלא גוי אויביו. נתכוין אל הגוי ההוא, בני גבעון, שנתעכבה תנועה זו עד שהגוי הזה ירוה צמאו להנקם מאויביו כגאות לבו. ואין נקמה זו שלא כתורה חלילה, אלא אדרבה הלא היא כתובה על ספר הישר שלא אסר ספר התורה אלא הנקמה מבני עמנו ולא מזולתנו העכו"ם:

ועתה אמר כי באמת לא היה יום כזה מעולם שישמע ה' בקול איש לבטל הטבע, כדי לעשות נחת רוח לאשר לא מבני ישראל המה באמת ובאמונה, זה לא נמצא בשום זמן. כי הוא יתברך מדרכו להיות נלחם לישראל בעבור עמו ונחלתו, זה הוא מנהגו תמיד, וכן עשה כאן מתחלה בעבור ישראל. אבל עתה שעשה כדבר יהושע בעבור הגבעונים, שאינם ממש ישראל מלב ומנפש, ראה זה חדש הוא, אלא שהוא מקים דבר עבדו, וכ"ש יעשה לנו להנקם מאויבינו:

התועלת הג' הוא למעלה מזה, והוא כי אנחנו בעבדותנו לא יכולנו לעבוד את ה' אלהינו בשלמות, אם כי יחסרו ממנו ההכנות הצריכות ואם כי לא יניחונו אויבינו, כאמרם ז"ל (ברכות יז א, כ"ה בע"י) רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שעבוד גליות וכו'. ע"כ אנו מיחלים הישועה, למען נוכל לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם בלי שום מונע ומעכב. והוא מאמר המשורר עליו השלום - תאבתי לישועתך ה' ותורתך שעשועי תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני (תהלים קיט קעד). אמר בשם האומה, כי הוא תאב ומייחל מאד הישועה ימהרנה הוא יתברך. ואין עיקר תאוה זו בשביל הישועה עצמה להנצל מהצרות, אבל השעשועים האמתיים שלי בתשועה הם תורתך, שיהיה לי ריוח ומקום פנוי בלי שום מעיק לשמור התורה בשלמות. באופן שאז תחי נפשי ונשמתי, אשר היא עתה מתה בלא עתה לחסרון שלמותה, ואז אוכל להללך בפה מלא. והמשפטים שלך אשר אשמור לעשות הם יעזרו לי, מה שאין כן עתה בגלות זה, כי אני תועה ומתעתע כשה אובד וחסר כל טוב השלמות. ולכן בקש עבדך, כי עם שאיני עושה ושומר ממש המצות כתקנן מבלתי יכולת, הנה לכל הפחות איני שוכח אותם ותמיד הם רשומות בזכרוני לומר מתי יבא לידי ואקיימם:

והתועלת הרביעי הכי נכבד מכלם, והוא למה שנוגע לקדושת שמו יתברך, כי יתפרסם אמתת אלהותו בכל העמים ואליו גויים ידרושו, כי יודו על גדולתו ועל יכלתו המוחלט, בראותם נפלאותיו עם עמו ישראל. וזה הוא התכלית המשובח בתקות הגאולה, ועל זה אנו אומרים - שיר המעלות בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים (שם קכו א ג). יאמר, עם היות כי בגאולה יש דברים נוגעים אליו יתברך ודברים נוגעים אלינו, שנשוב לשלותנו כבתחלה, מ"מ מה שיגרום הוראת ופרסום שמחתנו בפה מלא, לא יהיה מצדנו בנוגע לנו אלא מצדו יתברך שיתקדש שמו. כי במה שישיב ה' את שיבת ציון עצמה אין זה עצם השמחה והגילה, אלא כחולמים, כמי שחולם חלום אשר ערבותו הוא דמיוני ולא ממשיי. אמנם מה שימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, הוא שיתגדל שמו יתברך בין הגויים, שהם יאמרו בפיהם ויכריזו שהגדיל ה' ונתעלית גדולתו בפרסום לעשות עם אלה, הגבורות והנפלאות שעשה. זה הוא מה שיגרום שהשמחה תתראה חוצה בשחוק ורנה, אבל למה שהגדיל לעשות עמנו, מצד הדבר עצמו בבחינתו היינו שמחים, אין כאן אלא שמחה סתמיית בעלמא, כי סוף סוף אי אפשר שלא לשמוח בלבנו ותגל נפשנו בישועתנו:

ועתה ראה כי אלו התועליות ארבעתם, נתבארו במאמרנו שהיו לישראל בזמנים שונים. אם הראשון בימי כשדים, כי היו בעומק השפלות והכנעה והפליא ה' חסדו להם בדניאל וחביריו ע"ה, תהיה להם הצלה פורתא בהתנשאות למעלה להחזיר קצת עטרת גדולתם ליושנה. ואם השני בימי המן, אשר ע"י מרדכי ואסתר עליהם השלום טעמו טעם נקמה אמתית, שהיה עיקר הנס ההוא להנקם מאויביהם ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא וגו'. ואם הג' בימי יונים, אשר תוקף צרותם היה מה שמנעום משמירת הדת המצות העיקריות, שבת ר"ח ומילה, ונתבטלה גזרתם הרעה ע"י יוחנן וחשמונאים ע"ה, באופן שחזרו לשמירתם והצילו נפשם מני שחת ומלטוה מפח העונות וזכו לשמור את כל דברי התורה. ואם הרביעי בימי ארמיים, כי ע"י חכמת רבינו הקדוש וחבריו ע"ה נודעה אמתת אלהותו יתברך, עד שהגדולים מהם היו מתגיירים כנודע מאנטונינוס ונירון, וכמה מגדוליהם שהיו מוסרים עצמם למיתה כדי להציל את ישראל ולבטל מהם הגזירות:

והנה לשעבר היו אלה הארבעה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר, כי עדיין היו נשארים בשעבוד, אבל לעתיד לבוא כלם יקבצו יבואו יחד, כי אין כל אומה ולשון שולטת עוד בהם וימצאו ארבעתם. מעתה יש כאן מקום התעוררות, כי אחרי גלות בבל אשר עדיין לא הטהרנו ממנו מכל וכל, כי לא זכינו לגאולה שלמה אלא פקידה בעלמא כדבריהם ז"ל, שתים הנה קוראותינו מסכנות עצומות השתרגו עלו על צוארינו ומשתיהן הצילנו ה' בעזוזו ונפלאותיו. הא' בימי המן הרשע, אשר לזכר הצלתנו אנו עושים את ימי הפורים בזמניהם. והב' בימי אנטיוכס, אשר לפרסום אותו הנס הוקבעו שמנת ימי חנוכה האלה. ומה זה היה לבן קיש מרדכי אשר הנס הנעשה ע"י זכה אל כל הכבוד ההוא, מעוצם הפרסום הנעשה עליו ביום הפורים בקריאת המגילה וסעודות ומתנות בשמחה גדולה, מה שאין כן בנס זה של חנוכה, כי לא הוקבעו הימים הללו כי אם להלל ולהודות בהדלקת הנרות ותו לא מידי. ומה גם לפי מה שאמרו בפ' אמר להם הממונה (כט א) א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה דנתנה להכתב קאמינא וכו'. והיא גופא תקשי כיון דהא והא נסי הצלה נינהו, מה נשתנה זה מזה, שהאחד לא נתן להכתב כמו האחר עד שיאמר עליו שהוא סוף כל הנסים. וכבר נקבצו טעמים שונים ליישב ההתחלפות הזה: האחד, כי הנס כל אשר יהיה יותר כללי יחוייב יותר הפרסום והתעצמות הזכרון עליו, כי בהיותו כולל יהיו רבים אשר הגיעה להם ההטבה ממנו ובהיותו פרטי לא יתהנו אלא אותם הפרטים, ולא יתפשט הטוב ההוא לזולתם. ועל זה אמר המשורר - הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה (תהלים קיז א ב). וההרגש מבואר, ראובן בשמחה שמעון מה איכפת ליה, איך יצוה לגוים ולאומים יהללו וישבחו לה' מפני החסד שגבר עלינו, כי מה להם מזה כיון שאין להם חלק ונחלה באותו החסד. אבל יראה כי אדרבא יעוררם על תועלת נפלא יגיע לאומות מהחסד האלהי אשר יגבר על ישראל בגאולתנו ופדיון נפשנו. כי בעודנו בגלות אין השגחתו יתברך מתפרסמת ולא נכר אלהותו האמתי אצל הכל, כי הם נעדרי ידיעתו ואך שקר נחלו אבותם, ותהי האמת נעדרת מאמתת אלהותו. אבל לעתיד ע"י גאולת ישראל תתפרסם גדולתו ויכלתו, וכל העולם יכירו וידעו כי אמת מלכנו ואפס זולתו, כאמרו - אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' וגו' (צפניה ג ט), היש תועלת גדול מזה לעורים לא ראו אור. לזה אמר, אתם הגוים והאומות הללו ושבחו שמו יתברך על כי גבר עלינו חסדו, להוציאנו מאפלה לאורה בפדיון נפשנו, כי הלא ע"י חסד זה אמת ה' לעולם, האמת הגמור מאלהותו ית' מתפשט לעולם בכללי, כי כלם יכירוהו. וכיון שזו טובה גדולה כוללת כל כך גם לכם, תתחייבו להללו ולשבחו. והנה נס חנוכה, עם היותו בעצמו גדול ועצום מאד, לא היה כולל לכל ישראל, כי לא היו כלם במקומות מושבותיהם בסכנה ההיא אלא מקצתם, וממילא לא היה הנס כללי כ"כ ולפיכך יספיק לפרסומו זכרון הדלקת הנרות והלל והודאה. אבל נס אסתר, היה כולל לכל ישראל כי כלם היו תחת מלכות אחשורוש והיתה הגזרה כלליית להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן וגו', והיתה ההצלה כוללת את כלם. ע"כ היה מהראוי יהיה זכר הנס מופלג מאוד, ונתנה ליכתב המגלה עם שאר פרטי הזכרונות לסבה זו:

טעם שני, כי צרות אנטיוכוס היו בזמן היות ישראל בארץ הקדושה ובזמן היות בית המקדש קיים, אשר בלי ספק זכות המקומות ההם וקדושתם סיוע גדול להקל מעליהם הסכנה ולגרום הבאת הנס, כי תמיד עיני ה' אלהינו בה, ואין כ"כ מהתימה יעשה ה' אז נפלאות. אבל בימי אחשורוש, שהיו מפוזרים ומפורדים אנה ואנה רובם בחוצה לארץ, ובזמן חורבן המקדש כי יפליא ה' חסדו לנו, זה ודאי הוא ענין רשום מאד כי נתקיים מאמרו יתברך בהבטחתו - ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' (ויקרא כו מד). וכפל אף גם, מגומגם. ולמה אמר בארץ אויביהם, כ"א אין הכוונה אלא מטעם השעבוד נראה שהי"ל תחת אויביהם או ביד אויביהם. אכן יראה כי בפסוק הקודם אמר אז וגו' יען במשפטי מאסו וגו', שמורה היותם מלאים עונות, שזה ודאי מעיק גדול וסבה עצומה לבלתי יתפייס ה' מהם. ואמר עתה, כי אע"פ שמלבד חסרון זה הנזכר מרבוי העונות יש ג"כ זאת הגריעותא האחרת, והוא בהיותם בארץ אויביהם, ארץ לא מטוהרה שאין שם זכות קדושת הארץ מסייע כלום, עכ"ז לא מאסתים ולא געלתים וגו'. וזה כי אעלה על זכרוני, שגם עיקר הגאולה הראשונה כך היתה, שאזכור ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים מקום שהוא אבי אבות הטומאה. וא"כ מצד זה יגדל נא כח נס של פורים, בהיותו נעשה בח"ל שלא במקום מקודש: והוא לדעתי מה שאמר אדוננו דוד ע"ה - דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך (תהלים מח י). יאמר בשם הכנסיה, מריש הוה אמינא ודמינו מעיקרא היות חסדך שופע ומתגלה בלבד בקרב היכלך, המקום המקודש, כי ע"י קדושתו ימשך שם השפע וחוט של חסד שלך יסובבנו, אבל לא בשאר המקומות הרחוקים, אשר לא מצד הקדושה הם, כי שם לא יתפשט צד חסד אלא צד דין גמור בלבד. אמנם אנחנו רואים ומשיגים השגה מוחשת שאין הדבר כן, אלא כשמך אלהים כן תהלתך, כעין התפשטות שמך אלהים בעל הדין הגמור שהוא כולל לכל הארצות, כן תתפשט ג"כ תהלתך על קצוי ארץ גם מצד החסד והרחמים, כי אפילו בקצוי ארץ שחוץ למקום הקדוש בא הצדק מצד ימינך הפשוטה, שהוא החסד והרחמים כנודע. וזה להוכחת הטעם השני:

ויש עוד טעם שלישי. כי בזמן אנטיוכוס עיקרי הגזרות והסכנה היה על דבר נוגע אליו ית', במה שרצו לבטל מישראל שמירת המצות השרשיות כאמור, וסכנת הגופות היתה טפלה לזה. והוא מבואר כי בהיותם נוגעים בכבודו ית' תקל מאד הנקמה מהם, כי יעשה על דבר כבוד שמו. על הדרך שפירשנו בדברי דוד ע"ה מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי וגו' (שמו"א יז כו), כי מאחר שהפלשתי חרף מערכות אלהים חיים ונגע בכבודו יתברך, מעצמו הוא נופל ואשר יהרגהו וימיתהו גברא קטילא קטיל וכו'. אמנם גזרת המן כל תכלית כוונתו לא היתה אלא ההריגה וכליון הגופות חלילה. ועם שיש רמז בדבריו שהיה רוצה גם כן להעבירם על דת, מ"מ המפורסם מכוונתו הוא להשמיד להרוג ולאבד. ובלי ספק להנצל מזה ע"י נס, היה חסד אלהים עצום ונורא מאד:

ועוד אני מוסיף בזה טעם רביעי מיוסד על מדרש ז"ל האומר בפ' מגלה נקראת (יג ב), ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. א"ר אבא משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היתה לו חריץ בתוך שדהו, בעל החריץ אומר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אומר מי יתן לי חריץ זה בדמים, לימים נזדוגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תלך, אמר לו טול בחנם והלואי. וראוי לדעת בכוונתם, איך יתייחס לאחשורוש היותו בעל התל ולהמן בעל החריץ, כי הלא שניהם הושוו בשנאתם לישראל, ונמצא שגם להמן היו ישראל כתל גבוה ותלול לשכים בעיניו, ואיך א"כ יצדק המשל שנראה שמה שמעיק לזה אינו מעיק לזה להיותם דברים הפכיים, ואין הדבר כן כי שניהם על דבר אחד עצמו נצטערו:

ויראה לי כי הם ז"ל אזלי בזה לשיטתייהו שפירשו (מגילה שם, כ"ה בע"י) על ישנו עם אחד, שא"ל המן לאחשורוש תא ואיגרי בהו א"ל מתיירא אני שכל המתגרה בהם אלהיהם עושה עמו דין א"ל ישנו להם מן המצות א"ל אית רבנן בגווייהו א"ל עם אחד הן וגו':

ותמצית הענין, כי הן אמת בין המן בין אחשורוש כלם שוים לרעה בשנאת העם הנבחר, אבל נתחלפו באופן חשיבות ישראל בעיניהם מן הקצה אל הקצה. כי אחשורוש (היו) [היה] מחשיבם לגדולי הערך ויקרים בעיני ה', ולכן אע"פ שהיה מתאוה וחפץ לאבדם מ"מ יראת מעלת גדולתם היתה עומדת לפניו. והפך זה, היו נבזים ושפלים בעיני המן ובלתי חשובים לכלום, עד שבעבור זה אמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי וגו', כאשר פירשתי במקום אחר כי להיותו מרדכי יחידי וגם ממה שהגידו לו מאיזה עם הוא הנתונים ללעג וקלס לכן היה לבוז בעיניו לשלוח יד בהם, והשנאה מקלקלת השורה והכריחתו למלאת תאותו ולבקש מאת המלך לאבדם. והוא המשל שהניח ר' אבא ע"ה, כי לגבי אחשורוש היו ישראל כתל גבוה מפני היותם חשובים לפניו במעלה יתרה, ואצל המן היו בהפך, חריץ עמוק ושפל לאפס ותהו נחשבו לו, וכל אחד היה מתאוה לכלותם. אבל קפץ בראש המן הרע הזה ועשה השתדלות עם המלך, ומצא מין את מינו ונעור, והיה בעיניו כמוצא שלל רב למצוא מי שירצה להתגרות בהם:

ועתה ראה כמה גדול כח נס של המן מנס זה של החשמונאים בלי ערך ודמיון. כי אז לא היה שם רק מה שהוא יתברך הוסיף תת כח בכהנים הקדושים להתגבר על אויביהם ולנצח שלא כמנהג הטבע, אבל לא היה בזה שום הריסת הבחירה או מניעת הרצון לשום בן אדם. אמנם באחשורוש עשה ה' יתברך מה שהוא חוץ מדרכו ושלא כמנהגו, כי אם היות אחשורוש בוחר ורוצה באבדן ישראל, וכבר יצאה הדת מלפניו להשמידם ונקל בעיניו לעשות כן ע"י המן מבלי שיפחד וירא משום דבר, מ"מ הכריח ה' ית' את רצונו לשיהפך מרעה לטובה, ובדבור קל שבא מאת אסתר הצדקת ע"ה, בטל רצונו מפני רצונה ולא עמדה בחירתו בו. אבל עתה בימים האלו נהללה שם אלהים בשיר ונגדלנו בתודה על אשר הראנו נפלאות אשר עשה, כן יעשה עמנו נסים ונפלאות בקבוץ נפוצותינו אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה