אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ו לשבת תשובה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ו לשבת תשובה

חלק א - דרוש ה לשבת תשובה

דרוש ו' לשבת תשובה כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים פרק תפלת השחר (כח ב) - ת"ר כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העה"ב, אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העה"ב:

תל שכל פיות בני ישראל פונים אליו בבקשתם ותפלתם, בימים הנוראים האלה, הוא שאלת החיים. ועל קוטב זה סובב הולך עיקר תוספת תקנתם ז"ל על שאר ימות השנה. כי עתה אנו מוסיפים עוד זכרנו לחיים, זוכר יצוריו ברחמים (לחייו) [לחיים], וכתוב לחיים טובים, ובספר חיים וגו'. ומהמבואר שאין להעלות על לב היות הכוונה לבקש החיים מכוונים לעצמם, להארכת הימים כדי לברוח מן המות, כי אין זה ממה שראוי להפליג עליו כ"כ ולהרבות בתחנונים בשרש תפלותינו, והוא דבר פחות נקלה ולאפס ותהו נחשב. ועל כיוצא בזה אולי כוון המשורר ע"ה באמרו - לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (תהלים לד יג), יאמר, מי הוא אשר יצדק ליפול לב אדם עליו, ובמה נחשב הוא האיש אשר חפץ וחושק החיים, וכל מאויי נפשו בתשוקה זו אינה אלא שהוא אוהב הימים שיתרבו כדי לראות בהם טובה הרבה ולהשביע בצחצחות נפשו בתאותו זמן רב, איש כזה בלי ספק ולא כלום הוא. ואמר עליו הלשון ממש שאמר על גלית - מי הפלשתי הערל הזה (שמו"א יז כו), וכן בכאן מי הוא האיש אשר כוונתו באהבת הימים אינה אלא לראות טוב, ודאי נבזה הוא ונמאס. אבל פנימיות הדבר הוא, סור מרע ועשה טוב:

והיה התכלית בדרישתנו החיים הארוכים על הדרך אשר היה חפץ בם משה אדוננו ע"ה בהיותו מסרב למות, כאשר דרשו (ילקוט המכירי תהלים קיח יז) עליו פסוק - לא אמות כי אחיה ובאר מיד למה היה רוצה בחיים והוא - ואספר מעשי יה, ירצה מובטח אני בנטייתי אל עבודתו יתברך, שלא יתכן בי ח"ו מה שנאמר על הרשעים בחייהם קרויים מתים, כי אני לא אמות כשאהיה חי. וזה כי כל משך ימי חיי אתעסק בהגדלת שמו יתברך ובספור מעשיו, וזה כל חמדת לבבי כאמרו, תנתן לי נפשי בשאלתי וחיי בבקשתי כי לא המתים יהללו יה (תהלים קטו יז), ובמתים חפשי (שם פח ו), והיום לעשותם (דברים ז יא) ולא למחר (ערובין כב א):

וגם אנחנו צאן מרעיתו הלא כה יהיה מבטנו בשאלת החיים האלה, כי לאשר הזמן הזה הוא עת האסף האדם בינו לבינו לחשוב בעצמו כמה הוא חסר משלמותו, וירצה לתקן עותתו להרבות מצות ומ"ט לעבודתו, ולא יוכל לעשות כן אלא כל ימי היותו על האדמה, ע"כ נשאל החיים למען יהיה לנו זמן להתעסק במצות ה' ולעבדו שכם א'. והסתכל איך אנו מורים כוונתנו זאת בשאלתנו הראשונה על החיים, פתח שער התפלה, באמרנו זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים, כאלו נאמר הנה אנו מחלים פני אלהותך בכל תוקף תזכרנו ותכתבנו לחיים לאורך ימים, אך אין בקשתנו זאת לצורך עצמנו, למה שנודע לנו מהתענוג והשמחה והטובה ברבות ימינו עלי ארץ, אלא כל תכליתנו וכוונתנו היא לש"ש, למענך אלהים, כדי לעבדך ולעשות רצונך, שאין מקום לזה אלא ע"י החיים. האמנם אחרי אשר חיים אלו אינם נדרשים כי אם למה שנשיג בם מהשלמות בעבודת שמים, נדעה נרדפה לדעת איככה נשתמש מהם, ובמה נעבוד בהם את ה' אלהינו, ולא נשגה בהבלי נכר ללכת אחרי חקירות עורי לב, אשר חשכו האורות בארובות שכליהם ואור לא נגה עליהם מזוהר זיו תורתנו שתתעלה. נרעה את גויותינו על משכנות רועי ישראל, רבותינו הקדושים ע"ה, הלא המה הורונו אמרו לנו אורח חיים ובמה נשתלם בהיות ימינו עלי ארץ: והכל נתייסד בויכוח הבא במאמרנו, כי ממנו תוצאות חיים. וליותר באור פנימיות, לעורר בו דקדודים מה. תחלה, מה שאלו תלמידים אלו לרבי ילמדם ארחות חיים לזכות לחיי העוה"ב, הנעלם מהם ונסתר מנגד עיני שכלם דרך משפטי התורה חוקיה ומצותיה, אשר הוא פשוט היותם ארחות חיים לעלות לזכות לחיי עוה"ב, ועליהם אמר בפי' בפרשת הברית - והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך [לשמר] לעשות את כל וגו' ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח א), אשר לדעתי רמז בבאור השכר הרוחני הנצחי. כאשר נדייק, כי אמרו ונתנך ה' אלהיך עליון כבר הוא מכלל הברכות והתחלתן כמו ברוך אתה וגו', וא"כ למה שם בין הדבקים ובאו עליך כל הברכות האלה וגו', כאלו עכשיו רוצה להתחיל בהודעת הברכות ושעדיין לא זכר מהם כלום, והלא כבר נאמר ונתנך ה' אלהיך עליון, שהוא באמת מהיקרות שבברכות, ומהראוי היה לו להקדים תחלה ובאו עליך כל הברכות וגו', ואח"כ יתחיל ויאמר ונתנך ה' עליון וגו' ברוך אתה וגו'. ואגב אורחין נבין אמרו על כל גויי הארץ, כי ודאי מהארץ המה. אבל היתה הכוונה אצלי, לייעד לשומרי מצותיו שני מיני שכר, א' רוחני ונפשיי בעוה"ב והב' גשמי מטובות העוה"ז. ועל הראשון אמר, כי כשתשמע בקול ה', ויצטרף בזה פרטיות שמירת ועשית כל מצותיו, הנה שכרך אתך. לא בהיותך כאן למטה בזה העולם השפל, אלא יתנך ה' עליון, לצד גבוה מעל גבוה ומרומים תשכון. וזה הוא היתרון האמיתי שיהי' לך על שאר עכו"ם, אשר כל תכלית מה שיוכלו להשיג מרוב ההצלחה הוא בזה העולם, באופן שיקראו גויי הארץ, כי להם לבדם נתנה הארץ לבדה ואין להם צד עליונות במקום הרוחני למעלה. ומלבד זה יהיה לכם עוד שכר אחר גופני, כי יבואו עליך אלו הברכות שאומר מהטובות הזמניות. וזה מצד שתשמע וגו', רצונו ההשמע וההשתעבד לקול ה', דרך כלל, מבלי השגיח אל פרטיות דקדוקי המעשים אשר השתעבדות זה הוא כולל לכל בעלי המצות. יבא עליך ברוך אתה וגו'. ונמצא שהתורה עצמה הדריכתנו אל הדרך והאורח אשר בו נזכה לחיי העוה"ב: ואין לצייר, יסכלו כל זה תלמידי ר"א, עד שיצטרכו לשאול אותו לרבם. הב' כי לכאורה נראה כוונתם בלתי הוגנת, שבאמרם למדנו ארחות חיים ונזכה וכו', מורים היות תכליתם לעבוד ע"מ לקבל פרס לתקנת חיי העוה"ב, וזה לא יתכן בחק שלמים שכמותם. רק לעבוד את ה' מצד העבודה עצמה ולא לשום פנייה אחרת, אפי' לשכר הנפש. ובפי' אמרו בספרי (דברים יא יג) יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאקרא רבי כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב ת"ל לאהבה וגו', הרי שהשוו כוונת בקשת חלק לעוה"ב לבקשת העושר והכבוד. כי אין ראוי תהיה אהבת ה' אלא מצד מה שאנו מחוייבין למעלת גדולתו ית', מבלי שום כוונה אחרת:

ואפשר כי ג' חלוקות אלו נכללו באמרנו, פעמים באהבה, בקבלת עול מלכות שמים - ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (שם ו ה). יראה, צריך שתהיה אהבתך אליו יתברך מכוונת לעצמה ולא להנאתך, אלא תשעבד ותכניע כל מה שיוכל להגיע לך באלו הג' דברים, מודרך הכל לעבודת טוביותו במה שהוא טוב. ואל תפן אל בקשת הכבוד ע"מ שיכבדוך, שזה התפעלות נמשך מהלב בכח המתעורר שבו יגבה לבו וישתוקק ההתנשאות והכבוד, תכניע לבך זה אל האהבה האמתית. גם בכל נפשך, אל תדרוש בכוונה מכוונה אפילו מה שנוגע לנפש שהוא חיי הע"ב, כי גם בנפשך תאהבהו, שלא תשים נגדך מה שיגיע לה מהחיים בעה"ב, אלא האהבה לשמו יתברך. וכ"ש בכל מאדך, הממון, שאין מקום לאהבו כדי שתתעשר. ושם הפסיק ענין הנפש בין שניהם, להורות שהוא שוה וקרוב לכל אחד מהם. ואיך א"כ בקשו אלו התלמידים מרבם ילמדם ארחות חיים לזכות בהם לחיי העה"ב:

הג' בתשובת ר"א, מה מצא באלו הג' דברים שתלה בהם ארחות החייים והשגת חיי הע"הב, מכל מצותיה של תורה:

הד' כיון שהם שאלו ארחות חיים ובארו הכוונה באמרם ונזכה בהם וכו', למה הוצרך הוא ג"כ לחזור ולומר ובשביל כך תזכו וכו', דהא על דא קיימין, יאמר להם בסתם תשובה מה שמוטל עליהם לעשות וממילא ידעו שבכך יזכו לחיי העה"ב. ובכל זה מה שנמצא מהשנוי, שהתלמידים אמרו ונזכה בהם והוא אמר ובשביל כך תזכו, ולא אמר ותזכו. גם מלת בהם שאמרו נרא' מיותרת, והיה מספיק לומר ונזכה לחיי העה"ב: ובישוב כל זה נאמר, כי עם היות אין השגתנו מגעת לידע אמתת מהות העה"ב ועונג הצדיקים שם, כי עין לא ראתה וגו', מ"מ כבר השרישונו גדולי קדמונינו ע"ה כי עיקר התענוג הוא בדרך כלל השגת הידיעה האמתית בכל הדברים, כי זו היא תשוקת הנפש המשכלת ונטייתה הטבעית. וכבר הורגלו לבאר ע"ז מאמרם ז"ל (ברכות יז א) העה"ב אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שהעטרות הם המושכלות המיוחסות אל הראש, כי שם בית מקורם, וזה הוא מה שגורם להם הנאה ועונג אין ערוך אליו. וכבר הורה זה הנסיון בכאן, כי האדם בהיותו מעיין וחוקר באיזה דבר קשה ההשגה, הנה כאשר התבאר אליו אמתתו, יגיע לו כל כך מהתענוג והשמחה כאלו הנפש מתעדנת עדון נצחי, והוא בלי ספק מעין העה"ב. וכל אשר ירבה ויוסיף בידיעות ובמושכלות, יצדק יותר עליו שהוא מרגיש בחייו מעין עדון הנפשות בעה"ב. אמרו בפ' היה קורא (שם), כי הוו מיפטרי רבנן מבי רבי אמי אמרו ליה הכי עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העה"ב וכו', פירש"י ז"ל עולמך תראה בחייך כל צרכך תמצא ע"כ. ולדעתי אפשר, כי לפי שדחז"ל (ב"ר סב ב) על ותשחק ליום אחרון (משלי לא כד), בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מה שמתוקן להם לע"ל, דהיינו שבעת אפיסת כחות הגוף מתגבר הכח השכלי ואז נתוספת באדם ידיעה יתירה, כנודע באמרו - תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט). ובהיות מה שמתוקן לצדיקים לע"הב הוא עצם ההשגה והידיעה, נמצא שבעת ההסתלקות, אשר אז גדלה ידיעתם, באותה שעה הם רואים ויודעים מה הוא השכר המתוקן להם לע"ל, והם שמחים בזה כי נפשם שבעה. ע"כ היו אומרים החכמים לר' אמי ע"ה, יהי רצון שהעולם, אשר מדרך הצדיקים הוא לראותו ולהשיגו בעת פטירתם, אתה תראהו ותדעהו בחייך, במשך זמן ימי חלדך, שהוא רבוי החכמה והידיעה שתשיג בחיים חייתך. כאשר בארו מיד הכוונה באמרם (ברכות שם), לבך יהגה תבונה ופיך ידבר חכמות וגו', שהיא פי' עולמך תראה בחייך. ואע"פ שיהיה לך בעה"ז מעין העה"ב, לא בעבור זה תנכה אז כלום בעוה"ב ממה שזכית דוגמתו כאן, אלא ואחריתך לחיי העה"ב וכו': ונמצינו למדים, כי למודי המושכלות והשגת הידיעה הם באמת ענינים יתייחסו בהם חיי העה"ב. וזאת היתה שאלת ובקשת התלמידים לר' אליעזר, למדנו ארחות חיים, תודיע ותלמד לנו רבינו הארחות אשר נדרוך בהם באלו החיים שאנו חיים בעה"ז, כי במה שתשכילנו ותלמדנו דעת זו נזכה בהם לחיי העה"ב, ונהיה זוכים בהם, ר"ל באלו החיים עצמם עודנו על פני האדמה, נגיע אל החיים של העה"ב. אז השיב להם רבם, אם תרצו לבא עד תכונת גדר זה צריכים אתם להזדרז בג' מיני הנהגות, אשר ירשנום מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ע"ה. אברהם אבינו הוא ראש לכל מנהיגי המדינה וגדול שבמלמדים הנהגה זו, וכי ראינו זה דרכו כל הימים להשגיח על זולתו להדריכם בדרך זו ילכו בה ולהאיר עיניהם וללמדם להועיל לדעת את ה'. ויצחק ע"ה נשתלם בהנהגת עצמו בהתכת חומרו, שפשט צוארו על גבי המזבח והיה עולה תמימה ולא יצא חוצה לארץ. ויעקב ע"ה בחיר שבאבות נתעלה בהנהגת הבית כנודע, תמיד נטפל עם בניו להוליכם אנה ואנה ולהיישירם בדרכיו יתברך, עד סוף ימיו קבצם כולם והוכיחם, ככה יעשה כל הימים:

והתבונן באמרם ז"ל פ' ר"ע (פט ב), אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מ"ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו' (ישעיה סג טז), לעתיד לבא אומר הקב"ה לאברהם אבינו בניך חטאו, אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימא ליה ליעקב דהוה ליה צער גדול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו, א"ל בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, א"ל ליצחק בניך חטאו, אמר לפניו בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל (שמות ד כב) עכשיו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלייהו פשו חמשים, דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה, דל י"ב ופלגי דצלויי ומיכל וכו'. ומה שהורגלו לפרש ימחו על קדושת שמך שחוזר אל העונות, הוא מבואר הדוחק. כי מלת חטאו הוא פעל, אבל שם עונות או חטאים לא הוזכר כלל לשיצדק עליו סתמיות ימחו, שמורה לומר ימחו אותם שנזכרו. והיותר קשה שהרי אברהם ע"ה באמרו ימחו שאל מאת ה' ימחו העונות ולא יזכרו עוד, היש בקשת רחמים גדולה מזו, ואיך אמר ה' אימא ליעקב אפשר דבעי רחמי עלייהו. ולי אפשר לדקדק לפי פשוטן של דברים, כי מאחר שהוא יתב' אמר להם שישראל חטאו, למה הוצרכו האבות לומר העונש וגם הסבה שהיא על קדושת שמך, יאמרו בלבד ימחו שהוא העונש, וממילא יובן שהוא על מה שחטאו. וג"כ למה אמר ימחו ולא מחם, כיון שמדברים עמו יתברך:

אולם הכוונה אצלי, כי הוא יתברך בראותו רוב עונות ישראל וכי עצמו חטאתם, כי חפץ חסד הוא מבקש דרך לרחם עליהם ומתאוה למצא פתח לבלתי הענישם, ועל זה המציאו ז"ל, שמודיע לכל אחד מהאבות כובד משאם של ישראל, לראות אם יתעוררו לבקש עליהם רחמים, כל אחד לפי מה שהוא בשלמותו. ותחלה אמר לא"א, המפורסם בהנהגה האמתית, שהוא מטוב מדיניותו יפתח להם שער רחמים. אז השיב א"א ימחו על קדושת שמך, יאמר, רבון העולמים יודע אני שבני הם רעים וחטאים ולא הטהרו מכל עבירות קלות וחמורות, אך אמנם אחת היא אצלם לטיבותא, כי מעולם לשום סבה לא ימירוך חס ושלום בזולתך ולא תמצא בכללותם יחזירו פניהם מאלהותך. ואם יכריחום וירצו לאנסם, הם כ"כ דבקים בך כי ימחו וימסרו עצמם למיתה ולהמחות בעבור כבוד קדושת שמך. כי כשיבא הדבר לקדוש השם יבחרו מות מחיים, כאשר דרשו ז"ל (ילקו"ש זכריה יג ו) על מה המכות האלה בין ידיך וגו'. וכדברי המשורר ע"ה אם שכחנו שם אלהינו וגו' כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כא). וכיון שיש בידם דבר טוב זה, דין הוא להעביר כל שאר פשעיהם מנגד עיניך. ואמנם בראותו יתברך כי אברהם היה משתדל להצילם בטענת זכות, ולבא על זה בשורת הדין, מה שלפי האמת לא תספיק טענה זו על פי קו המשפט, והם אינם צריכים אלא רחמים ותחנונים על צד החסד. לפיכך אמר אלך לי אל יעקב, כי מתוך היותו מושלם בהנהגת הבית, דה"ל צער גדול בנים, אפשר שמפני זה יתעורר לבקש עליהם רחמים בחסד גמור, ואל יבא במשפט, כי לא יצדק בהשפטו. וגם בזה לא הועיל, כי השיב כתשובת הזקן. עד שהלך אצל יצחק, ומיד נפל בחלוקת האמת לבקש מצד הרחמים בטענת בני ולא בניך, כלומר כיון שהחזקתם לבנים יש לך לרחם עליהם כרחם אב על בנים. ואחר העיקר הזה מהרחמים, להיותו שלם שבשלמים בהנהגת עצמו, חקר עוד ופשפש ודקדק בכל חיי האדם וחלקם לחלקים, עד שמצא שחלק מהם אינם בני עונשים, שהוא עד עשרים שנה, ושאריתה מחציתם הלכו להם בלילות, וגם מהמחצית האחר לא נשארו אלא י"ב וחצי וכו': והתבונן אין איוב מרוב צערו היה מחשיב עצמו לצדיק כל כך שלא יצטרך לבא לאלו החשבונות במספר שנותיו, כי כולם אצלו שוים לטובה, באמרו - הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו, כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו, כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי (איוב ז א ב). איוב מדבר עם אליפז, איך תחזיקני לרשע וחוטא בהיות הדבר להפך, כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ, לכל אדם יש לו זמן מוגבל בעה"ז שיכנס בגדר אנוש, בעל עונשים שהוא בן עשרים שנה, ועוד שאין כל זמן חייו בהמשכו, בהמשך מתעסק בעבודת שלמותו, אלא כימי שכיר ימיו, הוא דומה לשכיר יום שאינו טורח בעבודת בעל הבית אלא בימים, אבל בלילות הוא שוכב על מיטתו בשובה ונחת. אבל אני איני כן אלא בין בשנים הראשונים בין בלילות שנתנו למנוחה, אני הייתי טורח ומתעסק בעבודת שמים בחריצות ושקידה רבה. וזה כי כעבד ישאף צל וגו' כן הנחלתי לי ירחי שוא וגו', הנה העבד שהוא קנין כספו של אדם אין לו זמן קצוב לעבודתו, אלא כל עת שירצה רבו צריך לעבוד ולמשא, ומי שאינו שכיר יום אלא פועל שמשתכר לעשות מלאכה בקבלנות, זה מתאוה שיהיו לו פעולות רבות לעשות, כי כל עוד שירבה פעלו יגדל שכרו, ואם גם בלילה לא שכב עינו והוא טורח בפעולתו, הנאתו וטובתו הוא. ואמר, כי כמו שהעבד מתאוה הצל, שיחפשהו האדון שלא יעבוד עוד, וכמו שהשכיר הקבלן מקוה פעלו, שיהיה לו פועל מה לעשות כדי להרויח, כן ממש ועל אותו האופן עצמו הנחלתי לי ירחי שוא, הירחים של שוא אצל כל אדם שאינם נחשבים לכלום, הם עשרים שנה, טרחתי כ"כ בהם במעשים טובים עד שבאו לי מהם נחלה וירושה שכר וגמול. וגם לילות עמל, מה שבאחרים לא נכנסו הלילות במנין שנותיהם, כי לא יתעסקו בהם, אצלי הלילות שהייתי עמל בהם מנו לי, יהיו מנויים לי, ולא אצטרך שיאמרו עלי כיצחק על בניו דל כ"ה דלילות:

ואחר שסדר יצחק הטענות כפי הדין, הוסיף עוד מחדש, מה שהיה רצון ה' שהוא בקשת הרחמים ובקש חמלה וחנינה, בין על המקצת שנשארו באמרו פלגא עלי ופלגא עלך, בין על כולם באמרו הא קריבית נפשאי וכו'. ובהיותו מליץ יושר על האופן הנזכר, יצדק עליו כי אתה אבינו וגומר. ונמצא כי אבותינו ע"ה, שהוא שרש יחוסנו, נתיחדו באלו הג' הנהגות. ועל זה אמר ר"א לתלמידיו אם תרצו לזכות בחייכם ולטעום מה שהוא חיי העוה"ב השלימו עצמיכם בשלשה דברים אלו:

אם הנהגת המדינה, הזהרו בכבוד חבריכם, זה הוא יתד שהכל תלוי בו, להשגיח תמיד על זולתו ולהיות חס על כבודו, כי יכלול בזה כל מה שיוכל השכל לצייר. אם להטיב עמו, להשגיח עליו שלא יצטרך כלום כי זה הוא כבודו שלא יצטרך לבריות, ואם להצילו מחרפת אדם ובזוי עם אשר יחרפוהו, שהבזיון דבק בנפש, ואם להדריכו במעגלי צדק להציל נפשו מני שחת ולא יראה באותה בושה ובתוכחותיו, יהיה חס על כבודו ולא ילבין פניו, וכאלה רבות הנכנסים בכלל כבוד חברו, שהוא טוב ההנהגה המדינית. וסוף דבר, כל מה שיוכל להזיק לחברך תרחיקהו ממנו, ולא יגיע לו מצדך שום העדר כבוד וחסרון, אפילו בסבה רחוקה, ואפילו יהיה הוא ראוי לכך. הלא תראה מה שהזהיר הכתוב - כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו (דברים כב ח), ירצה, שמא תאמר הרי אין עניני ישראל במקרה אלא בהשגחה, ובלי ספק לא יסתכן אלא מי שנגזרה עליו גזרה של מיתה מבית דינו יתברך, ומלאך המות מה לי הכא ומה לי התם, מ"מ לא תהיה אתה כלי זעמו של הקב"ה, ולא יבא הדבר בסבתך, שעל ידך תבא תקלה זו, אלא יפול הנופל ממנו, אותו שראוי ליפול תבא לו הנפילה ממנו ומעצמו ולא באמצעותך, על דרך מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה (בו) [בך] (שמו"א כד יג) כי מגלגלין זכות וכו' (שבת לב א). וא"כ הזהרו בכבוד חבריכם:

ואם בהנהגת הבית, עיקרא היא בהדרכת הבנים לתורה ולתעודה לעבודתו יתברך, לכן מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי ת"ח כפירוש רש"י ז"ל. ובכלל מנעו בניכם מן ההגיון, שפירושו משיחת הילדים, כי הרמז גם כן למנעם משיחה בטלה אשר אין בה תועלת, שהיא נקראת באמת שיחה של ילדים, אלא ידברו בדברי מעלה חכמות ושלמות שהוא דבור אנושי של איש ולא של קטן. כי על כיוצא בזה אמר התנא ע"ה (אבות ג יד) שיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם, ורחוק היא להבין ששיחת הילדים הוא לדבר עם הילדים, ושזה יספיק להוציא האדם מן העולם. אבל יכוון על אותם שהם מדברים דברים שפלים ונבזים שאין בהם ממש הבלים ורוחות, אשר יתכן לומר שהוא שיחה של ילדים קטנים, לא תאר לה ולא הדר. ולכן מנעו בניכם מן ההגיון, וזולת זה הושיבום בין ברכי ת"ח, לא הספיק לו לצוות שיבקשו להם ת"ח ללמדם תורה אבל הזהיר שיושיבום בין ברכיהן, להורות על השקידה, להיות יושבים תמיד עמהם בחברתם ולא ילכו אנה ואנה בשוקים וברחובות לנפשם, כי ימסרו למי השלוח ויבואו לידי בטלה ומשם לאבדון מתמיד. ועיקר הודאת ר' נחוניא בן הקנה (ברכות כח ב), ביציאתו מבית המדרש היה אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וכו'. ומסקנת דבריו, שהם משכימים לדברים בטלים ולבסוף והם רצים לבאר שחת. והן אמת כי הנסיון הוכיח לנו כמה וכמה רעה כפולה גורם לנו הטיול וישיבת הקרנות, כי ממנו תוצאות מות. ועל כרחם בהיותם ברחובות קריה יפנו עיניהם לכל עובר ושב, ועוד יביטו יראו פני כל אשה העוברת בשוק פנויה וא"א טובה ורעה, ובהכרח יתורו אחרי לבם ואחרי עיניהם. ואל ישעו בדברי שקר לאמר, כי אדרבא בזה מגדילים זכותם להכניע יצרם, כי ההיא (ע"ז יז ב) דניזיל כי היכי דנכפייה ליצרין וכו'. כי אמת הוא שזכות גדול יתייחס לאשר יוכל בנפשו להתאפק בזה, כדברי שלמה ע"ה במשליו - שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע (משלי יט יא). יאמר, היות האדם מאריך אפו וכובש את יצרו בעת בואו להחטיאו, הוא בלי ספק דבר שכלי וראוי לאדם, אך התפארת האמתי הראוי לשבח ולהלל הוא, מי שלכתחלה עובר על הפשע שהולך אל המקום אשר שמה הרשע והפשע מוכן לפשוע ולחטוא ועכ"ז מרחק את עצמו, זה ודאי תפארת לו מיתר האדם. האמנם לא כל אדם יוכל לומר זה, אלא מי שכוונתו רצויה מאד בלי שום תערובת ערמה, ובהיותו מובטח מאד להנצל מן החטא, אבל בדורנו זה בעונותינו, לא זו הדרך, ואין התכלית כי אם ראית העין רחמנא ליצלן והכל נמשך מישיבת הקרנות:

ומפני זה הזהיר לתלמידים על הבנים, והושיבום בין ברכי ת"ח, להתמיד הישיבה בין הת"ח ולא יתחברו עם הטיילים ומפסידי זמנם:

ועל הנהגת עצמם אמר, וכשאתם מתפללים דעו וכו', כלומר על מה שנוגע לעצמיכם, כדי שתשתלמו בהנהגתכם, אין לכם מקצוע גדול להביא האדם לידי הכנעה ושפלות רוח אלא שמירת הדקדוקים הצריכים לתפלה, להסתכל מי הוא ולפני מי עומד. כי בחשבו ובהעריכו שפלת מצבו אל גדולת רוממותו יתברך, הלא יכלם ויכניע לבבו. כאשר אני מפרש אמרם ז"ל (יבמות קה ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכו'. וזה יוליד פרי כל השלמות. ומה לנו ראיה גדולה ממה שאמר המשורר ע"ה - זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא יט). ומלבד הכפל מבואר קושי הפסוק, כי אם הוא אמר שהרוח נשברה חשובה ככל הקרבנות מה זה שאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, כאלו אין כאן אלא שאין ה' מבזהו, ומהיכא תיסק אדעתין יבזהו ה', ומה גם בהיותו מוכפל נשבר ונדכה:

אבל הודיענו כי יש שתי מיני כניעה. הא' מעולה, שמתעורר האדם מעצמו להיות נכנע ושפל בעיניו, מבלי שום סבה תניעהו לזה, אלא מצד הכרתו שפלות ערכו אצל גדולתו יתברך. והב' בהיותו מדוכא ביסורין, נגוע מוכה אלהים ומעונה, אז יכנע לבבו מאימת היסורין אשר ישפילו רום לבבו. אמר כי הזבחים האמתיים, הנרצים ונאהבים אליו ית', הוא רוח נשברה, שהרוח עצמה תהיה נשברה, שנשברה רוחו בקרבו בנפש חפצה ורצון מוחלט. אבל לב נשבר ונדכה, אם אולי ימצא שנשתתפו בלב שני ענינים, שברון הגאוה ויהיה נדכא מהיסורים עד דכדוכה של נפש שזה יביאהו אל השברון, עם היות שאין שברון זה שלם ומובחר, מ"מ לא יבזהו האל יתברך, כי גדול כח ההכנעה איך שתהיה, שמביאה את האדם להכיר את עצמו, ע"י כך עושה מה שמוטל עליו להשלמתו. וע"כ אמר דעו לפני מי אתם עומדים:

והנה ממה שלמדם כל אלו הלמודים והודיעם המושכלות האלה. ממילא נמשך מה שהם שאלו, שבודאי באלו החיים ירגישו ויזכו לחיות חיי העוה"ב. והוסיף עתה להם רבם, שעם היות בזה אתם אוכלים בחיים מה שהוא חיי העוה"ב, עם כל זה דעו כי סוף השכר לבא ולא תאבדו כלום לעתיד. אלא בשביל כך, בעבור כל זה תזכו עוד לחיי העוה"ב ותתענגו מזיו השכינה. ונמצא א"כ שהשלמים וכל צדיק וצדיק, הן בעודנו חי בעוה"ז זוכה ומתעדן מעין העוה"ב על ידי מושכלותיו:

והוא שאמר המשורר ע"ה - הללו את שם ה' הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלהינו (תהלים קלה א ב). אם הם שני מקומות, כאשר הם באמת, בית ה' וגם חצרות הבית, א"כ היה לו לומר ובחצרות בית אלהינו. אמנם נודע, כי העולם הבא הוא הבית האמתי הנקבע לבית דירה והעוה"ז הוא כחצר חיצוני שממנו נכנסים אל הבית, וכאותו שאמרו (אבות ד כא) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכו'. ע"כ אמר שעבדי ה', יראיו וחושבי שמו, יהללוהו תמיד, כי צדיקים אלו יצדק עליהם לומר שהם עומדים ממש בית ה' הפנימי, הוא העוה"ב, בהיותם בחצרות בית אלהינו, שבעוד היותם בעוה"ז, שהם חצרות של הבית הנזכר ומבוא אליו, יקראו עומדים בבית עצמו, ע"י מה שמתענגים במושכלות הידיעות, כי בזה הם עומדים בבית ובחצר ברגע א':

וסוף דבר נחתום במה שסיים משה רבינו ע"ה פרשת קבלת עול מצות באמרו - למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע וגו' כימי השמים על הארץ (דברים יא כא). אשר לא נעלם קושי הבנת דברים אלו, כימי השמים על הארץ. ולפי דרכנו ירצה, הוו זהירים מאד בשמירת המצות ולקבל עולם עליכם, למען בעבור זה תזכו שירבו ימיכם ותאריכו ימים בשנות חיים. ולא בלבד על עצמות הימים העולמיים התלויים בזמן ממש אני מדבר, אלא כימי השמים על הארץ, כוונתו שירבו לכם ימים כאותם הימים של השמים ממעל, בהיות האדם עולה השמימה אחרי יציאתו מן הארץ, שהם ימי חיי העוה"ב. הנה כימים האלה של השמים ירבו לכם על הארץ, בהיותכם עדיין על הארץ קודם עלותכם לשמים, שתראו עולמכם בחייכם. ואלו הם החיים האמתיים אשר ראוי לנו לבקש ממנו ית' בימים אלו, לשנוכל לעבוד בהם עבודתו ושמענו ועשינו, כי בזה נחיה חיי עולם בעודנו בחיי שעה. וכל זה נרמז בנושא - הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים, בכמה פנים מבוארים. הוא ברחמיו יזכרנו לחיים למענו, לעבדו שכם אחד עם כל הכתובים לחיים, אמן:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה