אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ה לשבת תשובה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ה לשבת תשובה

חלק א - דרוש ד לשבת תשובה

דרוש ה' לשבת תשובה בבוא כל ישראל לראות את פני ה' פרק יום הכפורים (פו ב) - תניא א"ר יוסי בר' יהודה עבר אדם עבירה ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנא' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס ב ו), ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג כח): כאשר הקריב לבא זמן ועת האסף הרועה הנאמן מרע"ה, ברצותו לצוות את עמו וצאן מרעיתו על שמירת חקי האלהים ותורותיו ולקיים כל מצותיו ית', קבץ את כולם יחד מקטנם ועד גדולם לכרות עמהם ברית על ככה, כאשר הובא בראש הפ' שעברה אתם נצבים וגו' באמור להם - לעברך בברית ה' אלהיך וגו' למען הקים אותך היום לו לעם (דברים כט יב). ואחרי אשר האריך להגזים על עונשי הפונים מעם ה' חלילה - לא יאבה ה' וגו' והבדילו וגו' (שם יט כ), חתם המאמר בפסוק - הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (שם כח). וכבר נאמרו בו פירושים שונים:

ואשר אני משער כעת בהבנתו הוא, כי למדונו ז"ל בפ' שלוח הקן (תנחומא כי תצא ב, ילקו"ש יתרו רצח), כי למען לא יהא אדם יושב ומשקל מצותיה של תורה לומר זו ששכרה מרובה אעשה אותה וזו שהיא קלה איני עושה, לפיכך לא גלה הקב"ה מתן שכרן של מצות, כדי שיעשו כל המצות בתום, וכמשל הפרדס, חוץ משתי מצות הקלה שבקלות שהיא שלוח הקן והחמורה שבחמורות שהיא כבוד אב ואם, שגלה שכרן היותו אריכות ימים. נמצא כי בשני ענינים הפכים נתחכם הוא ית' למען סבב שמירת כל המצות כולן, מבלי יפנה האדם לזו ביותר מזו בחשבו היות לזו יתרון שכר מהאחרות. האחד בהעלימו את שכרן, מבלי הודיע הגמול הפרטי לכל אחד ואחד, והב' מקביל לזה, במה שגלה שכר שתי מצות שלהיות א' חמורה והא' קלה ואנו רואין יעד שכר שוה לשתיהן, מזה נבוא להשכיל כי לא נוכל לרדת לסוף דעתו יתברך בתשלום הגמול שיהיה מרובה לאחת מזולתה, שהרי ראינו אשר חשבנוה קלה היה שכרה מרובה כמו החמורה שהיא לבן המכבד את מולידיו:

וע"ז אמר מרע"ה, הלא הזהרתי אתכם על שמירת ברית התורה ומצותיה, ורמזתי מהעונשים המועדים לאשר ימוטו פעמיו מהם ח"ו. ואם תראה שהוא יתברך לא גלה את מצפוניהם, אבל העלים והסתיר ענינם ושכרם וענשן, זולת השתי מצות האמורות, דעו כי היה זה כן, שהנסתרות שנשארו נעלמות אצלו ית' מבלי יתגלה לשום בריה, וגם מה שהיו נגלות שתי המצות בשכרן, הא', לנו המצות, שנעשה אנחנו, והב', לבנינו המצות, שיעשו בנינו בתורת בנים, דהיינו הבנים שיכבדו אב ואם, ואנחנו בשמירת מצות שלוח הקן, אשר לשתיהן נגלה שכרן בשוה אריכות ימים. הנה היה כל זה כדי לעשות את כל דברי התורה הזאת, כדי שאנחנו נעשה בשוה כל דברי התורה כולן, ולא שנעשה קצתן ונניח קצתן כאשר נדמה היות לאלו שכר מרובה על אלו. אבל עכשיו, במה שהיו כולן נסתרות ואלו השתים נגלות, ידענו שלא ידענו מאומה, ושצריך לשמור את כולן בלי שום התחלפות. כי אפילו מה שנגלה לנו מהם אין אנו משיגים בו ידיעה אמתית, והרי אנו רואין בו מהזרות בהשוות שכר הקל לחומר, ומזה נקיש ליתר הדברים אשר הם לעינינו גלוים, כי ע"כ יש בהם מהסוד הנעלם, לא ידע אלא הוא יתברך:

ועל זה אנו אומרים - הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע, רמאי רבותיה שיודע הנגלות, אלא הכוונה, לא מיבעיא הנסתרות, שודאי אין מי יודע אותם אלהים זולתך, אלא גם הנגלות שנראה לנו היותנו יודעים אותם, אין הדבר כן. אלא אתה יודע, אתה יתברך לבדך היודע אותם כפי אמתת סודותיהם, ואין לנו בהן ידיעה מאומתת. והיה א"כ עיקר תכלית כוונתו יתברך, להמציא המצאות לשנרדוף אחר קיום כל המצות ולשמרן בשלמות, מבלי תחסר א' מהן, אם יהיה כן בחק האפשרות. וליותר חזוק ואומץ צאת לפועל כוונה זו, הוא יתברך גזר לדעתי ענין עצמי. כי כבר נודע כמה וכמה יעשה רושם חזק באדם והתפעלות יותר, בהיותו מופחד מן העונש המעותד לבוא עליו ממה שיהיה מתקנת יעוד השכר אשר הובטח להנתן לו. כי זה הוא אחד מהטעמים החשובים שנאמרו, במה שהפליגה התורה כ"כ להרבות בקללות, שעור גדול מאד ממה שעשה בברכות, למען ע"י האיום והגזום ההוא הנורא יתעורר הלב ליראה את ה' מפני פחד ה' ומחמת העונש. ע"כ גזרה חכמתו ית' מה שאמר המשורר ע"ה - אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו (תהלים קיט ג), ומה שפי' בו ז"ל (קדושין לט ב) ישב אדם ולא עבר וכו' הוא נודע. ובקצורי אני מפרש להפך, שכתב רש"י ז"ל על פ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו (שמות כג יג), לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שנתרבה אצל אזהרה הוי במקום לאו, והוא מדבריהם ז"ל. ולפי זה אמר התנא ע"ה (אבות ד ב), הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, כי היה ראוי יאמר וברח בלשון צווי, או כמו שאמר הוי רץ יאמר ג"כ והוי בורח. וגם אות הה"א שנתוספה בעבירה ולא הספיק לו לומר ובורח מעבירה, כמ"ש למצוה קלה, הלא דבר הוא. אבל עם האמור יבא על נכון, שלא יחשוב האדם דדוקא בעשותו גוף עבירה בפעל ממש הוא חוטא ועושה עון ולא בהיותו יושב ובטל מן המצות המעשיות, כי אין הדבר כן, אלא כמו שאמר החכם שלמה ע"ה במשליו - גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית (משלי יח ט). אל תדמה בנפשך שלא יקרא משחית ועושה עבירה אלא העובר בידים על המצות אשר לא תעשינה, כי דע שלא בלבד העובר בקום עשה על מה שאסרה תורה הוא המשחית, אלא גם המתרפה, שמתבטל מלעשות מה שעליו לעשות ואינו פועל מאומה, גם זה הוא אח וחבר ושותף לאיש המשחית ממש, כי יקרא עובר על לא תעשה ועושה עבירה בבטול קיום המצוה. וא"כ מזהיר התנא, בכל כחך הוי רץ לעשות איזה מצוה קלה שתהיה, וממילא בההיא שעתא גופא בהיותך מתעסק בעשייתה, הנך בורח ונצול מן העבירה הקשורה ודבוקה במצוה עצמה, מאיסור הלאו שיש בבטולה ובהמנע מעשות אותה. והם דברי המשורר ע"ה - אף לא פעלו עולה, יאמר לא מיבעי ההולכים בדרכי ה' בקיום מצותיו, שהם פועלים ועושים ממש הטוב והישר בקום עשה, אלא אף יש להם יתרון אחר, שאז באותו הרגע אינם פועלים עולה, שאלו היו נמנעים מלכת בדרכיו, היו עוברים גם על מצות לא תעשה, ולפועלי עולה יחשבו. והיה זה כן מחכמתו ית' למה שידע מטבענו, כאשר אמרנו, שאילו לא נצייר במצוה אלא קיום עשייתה לא ימשך מבטולה אלא העדר קבלת השכר והתגמול המקווה לאשר יטרח ויתעסק לעשותה. ואולי המתרשל ובוחר בבטלה ועצלות, יאמר לא מדבשך בקבלת השכר ולא מעוקציך מטורח העמל והיגיעה לעשותה. לכן הוסיף עליו עוד חומר האזהרה והלאו, אשר כל העובר על איזה לאו לא יוכל למלט מהיותו נענש עליו, ובזה יתעורר יותר לקיים המצוה ולעשותה, מיראת העונש הנמשך מבטולה:

וכמה יבא על נכון בזה מאמר אלהי (אבות א ג), אנטיגנוס איש סוכו ע"ה כו' אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם. כי מה ענין אמרו ויהי מורא שמים עליכם, שהוא עבודה מיראה, אחרי שהזהיר לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, שהיא העבודה האמתית מאהבה:

אלא שאולי נתכוון לומר מה שאמרנו, שלא נחשוב היות במעשה העבודה האלהית קיום מצוה בלבד, אשר נמשך ממנה שאין כאן אלא קבלת שכר בקיומה וחסרון הגמול בהמנע ממנה. כי עבודה כזאת אינה קיימת וחזקה, ושמא יבחר לבלתי עשות מאומה, אחר שאינו מפסיד כלום רק מה שהיה יכול להרויח. אבל מה שראוי בזה, שלא לעשות עיקר מהשכר הבא מקיום העשה אלא ליזיל לאידך גיסא, ויהי מורא שמים עליכם, תהיו יראים ופוחדים ויחת לבכם מעונש בטולה, שבהיותכם נמנעים מלעשותה אתם עוברים על לאו המביא עונש ותוכחות מוסר, ובזה בלי ספק תהיו זהירים מאד לקיים ולגמור כל מצותיה של תורה בשלמות. ועל דרך זה ממש אמר דוד המלך ע"ה - אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (תהלים קכח א), ירצה אשריו ואשרי חלקו של האיש הנלבב, אשר בהיותו הולך בדרכי ה' בקיום מצותיו, לא יצייר בשכלו מציאות המעשה עצמו בלבד אשר לא יפחידהו בטול על בלי היות בזה אלא הרחקת התועלת, אבל יהיה גם כן ירא ה', מפחד ודואג מעונש וקנס, בהניחו בעצמו היותו עובר עבירה ואיסור לאו כאשר ימנע מזה. כי ודאי על ידי יראה זו לא יתן מקום אל ההתרשלות ולא ימיש מעשות המוטל עליו, והוא הוא השבח הגדול שבו נשתבח א"א ע"ה בשם ירא ה'. הן אמת דלכאורה יש מקום עיון בזה מההיא דפ' התכלת (מא א), מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי סדינא, א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, א"ל ענשיתו אעשה, א"ל אין בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. דמשמע דדוקא בזמן ריתחא איכא עונש בעשה אבל שלא בזמן ריתחא לא, והוא הפך כל מה שאמרנו. אכן אין זה אצלי ממה שיקשה, דבכל מ"ע דהוו חובת גברא ודאי יש בבטולן ג"כ איסור האזהרה דבעמוד ועשה קאי, ועליו מוטל החוב לעשות וכשאינו עושה עובר על מה שהוזהר מלימנע לעשות, אבל ציצית שבא עליה המסקנא דחובת מנא היא, וכן כל מצוה כיוצא בה שאין חיובה אלא לכשתזדמן לידו, נהי דכשתבא לידו ואינו עושה אותה יקרא מבטל ועובר על האזהרה כיון שעתה הוא חייב לעשותה נתוסף בה איסור הלאו, מ"מ פשיטא דבשלא בא לידו לא מקרי עובר על אזהרת איסור המניעה אלא הוא בלבד משולל וחסר מהעשה ההוא. ועל כן א"ר קטינא מי ענשיתו אעשה, אפשר כשאין כאן אלא עשה גרידא כי הכא בציצית, שכשאינו לובש מלבוש המחוייב לא שייך בזה שום איסור עכוב על האזהרה, גם בזה אתם מענישים על העשה גופו, על שאין אנו מבקשים לבא לידי חיוב עשייתו כדי לקיימו. והשיב אין, דבעידן ריתחא צריכים אתם להשתדל ולחפש צדדים מן המטמונים להרבות בזכיות ובקיום מצות להנצל מן העונש:

אמנם אני אומר עוד בדיוק לשונו שאמר ענשיתו, וכן בתשובת המלאך ענשינן, למה לא אמר סתם איכא עונש אעשה והוא ישיב אין בעידן ריתחא איכא עונש. אבל מצאנו, כי בזמן המלך דוד ע"ה, כשבא הדבר על ישראל לסבת המנין, ספרה הנבואה - ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי (שמו"ב כד יז). כי הדבר קשה, כיון שכבר נאמר ויתן ה' דבר בעם מהבקר ועד עת מועד וגו' (שם טו), ובלי ספק לא היה נעלם זה מדוד ע"ה, שהרי היה מהבקר עד עת מועד, שנמשך זמן מה ומתו מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש ואי אפשר שלא הגיע הדבר לאזניו, איך לא נתעורר לבקש רחמים על זה תיכף ומיד, קודם תתפשט הרעה כל כך. ונראה חלילה שלא הניעו להתפלל אלא כשראה המלאך שלח ידו בירושלים להשחיתה, כאלו ח"ו משא פנים יש בדבר, שבהגיע הצער לקרובים אליו בעיר המלוכה אז בקש עליהם, שחשש יגיע הדבר אל עצמו ולא חשש על השאר:

ואגב אורחין נדייק כפל ויאמר דוד אל ה' וגו' ויאמר הנה אנכי חטאתי וגו', שתי אמירות הללו למה. ונראה כי הוא מבואר וגלוי כמה וכמה יש מההפרש בין כשהעונש בא ע"י יתב' ממש, אשר ודאי יהיה לעולם על צד החנינה והרחמים, או כשהוא משלחו על ידי שלוחיו ומלאכיו, כי יקוב הדין לגמרי ובאכזריות חמה נקום ינקם לא יתמול ולא יכסה, וכאמרו - ומלאך אכזרי ישולח בו (משלי יז יא). והמלך דוד עצמו ע"ה כשקלל את מבקשי נפשו אמר - יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה' רודפם וגו' (תהלים לה ו), מה שלא יהיה כן בלי ספק בבא הדבר מידו יתברך, כי לעולם יקל מאד מהעונש ויתרצה ויתפייס בחלק קטן ממה שראוי:

ובזה אני מבין דברי הנביא ישעיהו ע"ה באמרו - דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ ב). כי מלבד מה שהורגלו להקשות איך יתכן יתן ה' עונש כפול מהחטאים, עוד יש לדייק אמרו תחלה נרצה עונה, בלשון יחיד, ואח"כ בכל חטאתיה, לשון רבים, וברבוי כל. אלא שהכוונה, כי ירושלים היתה מתלוננת מתוקף היסורין כאלו קבלה יותר מהראוי לה, ואמר יתב' שידברו על לבה, יתיישב לבה עליה ולא תקרא תגר, כי הנה מלאה צבאה, היה הזמן שלה מלא, וכאלו נשלם אע"פ שבאמת עדיין לא הגיעה השעה. והיה זה כן מחסדו ית', שאילו היה מוסר נתינת העונש לאיזה משלוחיו או מלאכיו היה מדקדק כחוט השערה להפרע מכל החטאים והעונות א' לא' אין נקי. אך לא היה כן, כי הוא ית' רצה לעשות הוא עצמו, ונמשך מזה שתוכל לומר שירצה עונה, עון א' שלא היה לרצון, וזה כי עליו לקחה מיד ה' עונש כפלים מהראוי לאותו עון. ונתפייס בעונש זה המכופל על עון א' שיהיה בעבור כל חטאתיה, שכל מה שהיו בה מהחטאים כולם יספיק לעונשם מה שלקחה כפלים על העון ההוא. אשר זה בלי ספק הוא חסד מופלג, היה כן להיות הדבר מאת ה' ולא מיד מלאך:

ולפיכך מעיקרא כשאמר הכתוב - ויתן ה' דבר בישראל (שמו"ב שם טו), שהוא הוא יתברך הנותן ועל ידו בא, אמר איני צריך להיות מטריח לפניו יתברך בתפלה, כי מטובו הגדול חפץ חסד הוא ומידי נגפו יתמלא עליהם רחמים, כאשר אמר תחלה - נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו (שם יד):

אך אח"כ הגידה הנבואה - וישלח ידו המלאך וגו' (שם טז), שנסתלק הוא יתברך מזה ונמסר הדבר אל המלאך. ובזה לא עצר כח, אלא - ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך וגו' (שם יז), ירצה ענין זה שאמר עתה שהמלאך שלח ידו, אמר דוד ע"ה אליו ית', תיכף ומיד כשראה המלאך המכה, כמו שמודיע אליו אבי ראה גם ראה שזה נעשה עתה ע"י מלאך, אשר יש לחוש ולירא לא יחוס ולא ירחם, באופן שהיתה אמירתו הדבר האמור למעלה מהכאת המלאך. וכיון שבא לידי מדה זו, נתוספה לו עתה אמירה אחרת שלא היה מדבר בו קודם לכן, והיא - הנה אנכי חטאתי וגו'. ונמצא שעתה היה צר לו הרבה משני צדדים, שעליהם באו שתי אמירות. אם מצד הנותן, שהיה המלאך. ואם מצד המקבל, שהיו עם בני ישראל אשר לדעתו לא חטאו, והיה חפץ ושואל תתחלף השיטה בשניהם. אם מפאת הפועל, תהי נא ידך, תבא הפעולה על ידך המלאה חסד ורחמים ולא ע"י המלאך:

ואם מפאת המתפעל שהיו עם בני ישראל, תהיה בי ובבית אבי, ולא בעם ה' אלה. ויצא לנו מזה כי העונש הבא ע"י מלאך הוא יותר קשה מהבא על ידו יתברך, וממילא כי בהיות המלאך הוא המעניש יורה היות החטא יותר חמור, כי מהיות החטא קל יענישהו הוא יתברך על ידו בקלות האפשר ולא ימסרהו אל המלאך. ובראות רב קטינא ע"ה דברי המלאך אשר דבר אליו קשות על הציצית, וכאלו ירצה להענישו על ככה, אמר לו ידעתי אני ידעתי כי גם על בטול מצות עשה יש עונש, בעבור מה שבאה עליו האזהרה בלשון השמר כאלו היה לאו, אבל חשבתי שעונש זה לא יהיה אלא על ידו יתברך במדה של רחמים, דדוקא העובר על מצות לא תעשה ממש מפני חומרתו יש מקום למלאך להעניש עליהם, אבל אעשה שהוא קל ענישתו, לא יתכן למסור הדבר לכם שאתם תענישו, כי כפי מהות ענינו עונש זה היה ראוי להעשות על ידו יתברך בלבד ולא על ידכם. והשיב המלאך כי כן הוא הדבר בעלמא, שאין לנו מקום להעניש אנחנו אעשה לפי שאינו כ"כ חמור, אבל בעידן ריתחא ענשינן, אנחנו המענישים והמייסרים אפילו על העשה, כי בזמן כזה קלות שבקלות נדונות כחמורות:

ועתה חל עלינו חובת ההסתכלות וההשערה לצייר בנפשותינו, אם בעבור בטול מצות עשה, מבלי הסתכן בעבירות החמורות הנמנעות ממנו, החמיר הוא ית' להעניש עליהם, מה יהיה כאשר ח"ו המצא ימצא בנו עון אשר חטא לעבור בקום עשה על א' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, כמה מהעונש יחוייב על כך. וכ"ש וק"ו הוא העונש קשה יותר עצום ורב כפי מה שיגדל חומר העבירות. הן לזאת יחרד לב כל חוטא וישים כל פני הסתכלותו, לברוח מפח יוקשי העונות, למען ינצל מלהלכד בעונשיהם. והדרך הנכונה המביאה לידי מדה זו, הוא לחקור על הסבות העצמיות המגדילות העונש ומכבידות אותו על החוטא, כי בבואו לידי הכרה זו שומר נפשו ירחק מהם. וינוח על משכבו אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל, אשר סלק מעלינו הטורח והקל לנו השגת הדברים האלה בפ' מ"ה מהחלק הג', בהעמיד אותנו על ד' דברים אשר יהיו סבה לגודל העונש וחזקתו - הא' בבחינת גודל החטא ואיכותו מצד עצמו, שהפעולות שיבאו מהם הפסד גדול עונשם גדול ואשר הפסדם מועט גם עונשם מועט:

והתבאר זה באור מספיק במה שאמר ית' לא"א ע"ה בענין סדום - זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה (בראשית יח כ). וכבר אתה רואה גזרה כלה כמה היא חסרה, שהוצרך להוסיף מלת אעשה לו. כיוצא בו גם לשון אדעה, יפרשוהו מלשון רחמים ומובנו הפשוט הוא מלשון ידיעה והשגה. ומלת נא היא מיותרת. ועוד יש לי מהקושי, כי נראו דבריו יתברך סותרים את עצמם חלילה, כי באמרו תחלה - וחטאתם כי כבדה מאד, הרי מניח לדבר קיים ומאומת לודאי שהחטאת שלהם כבדה מאד על הצעקה ואם היא רבה או לפחות לא יבצר מהיות החטאת כמו הצעקה ולא פחות, ותיכף אמר כמסתפק - הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא וגו', כאלו יש מקום לומר אולי אין מה שעשו כמו הצעקה ולא תשוה לה. וזה הפך המונח חטאתם כי כבדה מאד. גם מלת כי ללא צורך היא, ויספיק לומר זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כבדה מאד:

ונאמר בזה, כי בחטא דור הפלגה שכתוב שם - וירד ה' לראות וגו' (שם יא ה) תרגם אונקלוס ז"ל ואתגלי ה' להתפרעא וכו', פירשו מלת לראות מענין פורענות ועונש, מה שאינו במשמע, כי לחצוהו דוחק יחס ראיה בו יתברך:

ורז"ל (תנחומא נח יח) אמרו ללמד לדיינים וכו'. אמנם הענין אצלי, כי הוא מפורסם ההפרש הגדול אשר יש בין הרואה הוא עצמו בעיניו איזה דבר לאשר ידעהו מזולתו ע"י שמיעה וכיוצא, כי הראיה עושה רושם חזק ויתפעל בה הרואה, הרבה מאד יותר מה שיעשה היודע מפי השמועה וכיוצא בה, כאשר הורגלו לומר ממשה רבינו ע"ה בשבירת הלוחות. ואין ספק כי הוא ית' ויתעלה שמו רחוק ומסולק מכל אלו ההפעליות, ולא יצוייר אצל גדולתו שום מין הפרש בין ידיעה או ראיה או שמיעה, כי הכל לפניו דבר אחד, אלא שבענותנותו הרשה ורצה להכתיב על עצמו ענינים אלו, כאלו היה כב"י כאחד ממנו, למען נוכל להבין תכלית הכוונה, כפי מה שנוכל בקצורנו ממה שהורגלנו בו. ולכן כשרצה להודיע היות ברצונו הפשוט להתעורר אל עונש עצמי וקשה על חטא אשר עשו דור הפלגה, כי כן חייב קושיו של אותו עון וחומרתו, אמר - וירד ה' לראות וגו'. כי לפי שאצלנו ראיית הדבר הנעשה עושה רושם חזק ותעורר אל הנקמה, גם הוא יתברך ירד כדי לראות ע"י ראיית המעשה הרע ההוא, למען תעורר ראיה זו חוזק הנקמה והעונש. וזה מה שתרגם אונקלוס ואתגלי להתפרעא, לא שהוציא מלת לראות מפשטה מלשון ראיה, אלא פירש כוונת הפסוק בלשון זה של ראיה, כאלו יאמר רצה הוא יתברך להתגלות ולראות ממש, ולא הספיק לו מה שידע מחטאם ומעשיהם, וזה כדי להפרע מהם, כי הראיה מעוררת ההפרע מהם יותר ממה שהוא דרך להתעורר מהידיעה שאינה בראיה:

נמצא א"כ שכשאומר ירידה לראות, הוא כאלו יאמר התחזקות הנקמה והעונש. ולפ"ז אמר בענין סדום - ויאמר ה' זעקת סדום וגו' (שם יח כ), הלא ראינו כי מאז נפרד לוט מאברהם ע"ה ובחר ככר הירדן, העיד הכתוב - ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (שם יג יג), ובלי ספק עברו מאז ועד עתה יותר מעשרים שנה. כי עכשיו היה אברהם בן תשעים ותשע, ובאותו הזמן לא הגיע ודאי לשמונים. וא"כ יקשה איך בכל המשך השנים האלה לא נתעורר יתברך לומר כלום מזעקתם וחטאתם, כיון שזה כמה שנים היו רעים וחטאים מאד. ע"כ אמר הכתוב, שעם היות מימי קדם היו רעים וחטאים מאד וממילא היתה צעקתם עולה, מ"מ החטאת שלהם היה כבד אבל לא הגיע לגדר כבד מאד, וממילא ג"כ הזעקה לא רבתה כל כך אלא כפי ערך החטאת. ולפיכך היה הוא יתברך מעביר והולך, מבלי אמרו כלום על ככה. אולם אמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, ירצה עלתה הסכמתו יתברך לומר ולהגיד זעקתם של סדום ועמורה, בשכבר רבה, שהגיע לשעור רב. וכן החטאת שלהם פרסמה בשכבר כבדה מאד, כי מדת הדין לא יכלה עוד הצפינו. והיו דבריו יתברך ארדה נא ואראה, עתה בעת הזאת לא אתאפק עוד כאשר עשיתי קודם לכן, כי כבר רבתה הצעקה ונתמלאה הסאה. ועל כן אם האמת הוא שכפי ערך הצעקה אשר עתה באה אלי בהפלגה, כן עשו כלה, מכל וכל בשלמות, שהיו מעשיהם כל כך נכרים שהיתה ראויה עליהם אותה הצעקה הרבה שעשו. אז כדי להתעורר בתוקף אל העונש, לא אתאפק מידיעת רעתם, אלא ארדה נא ואראה בראיה ממש, למען הראיה תעיר כל חמתי להתפרעא מנהון בחזקה. ואם לא, שלא היו המעשים כל כך רעים כשעור הצעקה הגדולה ההיא, אז אדעה, אסתפק בידיעה בלבד, ולא אבא לידי ראיה, כי הידיעה לא תעשה כל כך רושם ויקל ענשם. כי מהראוי הוא שכפי גודל החטא או מעוטו, כן יגדל או ימעט העונש עליו:

והבחינה הב' היא רוב המצא העון. כי הדבר הנמצא יותר ראוי למנעו ע"י עונש חזק, ונמצא מעט יספיק מעט מן העונש למניעתו. כי על כן מצינו כמה וכמה הקפידה התורה להזהיר מאד ולהרחיק חמדת ממון הזולת, להיות דבר נמצא מאד אצל רוב האנשים כאמרם ז"ל (ב"ב קסה א) רובם בגזל ומעוטם וכו'. ולפיכך צריך לעשות לזה הרחקה יתירה באזהרה מרובה, ע"ד (ערובין ק ב) בקעה פרוצה מצא וגו', והגדר המוכרח לזה הוא להחמיר מאד בענינו. וע"ז א"ר יוסי הכהן ע"ה בשני דאבות, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וקשר אלו הלמודים יובן אצלי באותה שאמרו פ' במה מדליקין (לא א), מעשה בע"א אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה, א"ל דעלך סני לחברך לא תעבד זו הוא כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור. הנה לאשר היה רוצה ללמוד בנקל, הודיעו הלל ע"ה כי עיקר ושרש התורה והמביא עליו היא יסוד זה, שלא לעשות לחברו מה שלא ירצה לעצמו. אשר בלי ספק הדבר הראשיי בזה הוא ענין הממון. וזה הוא מבוא ומסלול ודרך לבא מתוכו לגמור וללמוד כל יתר דברי התורה, כי אינו אלא פירוש לזה, ובלאו הכי לא יוכל ללמדה על רגל אחד. והיא כוונת רבי יוסי, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, שתאהב את ממונו כאשר אתה אוהב הממון שלך, באופן שלא תעשה בו מה שהוא מתועב אצלך. ובשמירת עיקר זה התקן עצמך ללמוד תורה, הכן לך הדרך ללמוד התורה כולה להיותה פירוש והשגת ידיעה כל פרטי השרש הזה. אבל לא תחשוב כאותו הע"א ללמוד על רגל א', ברגע כמימרא, להיות חכם גדול בפעם אחד בלי שום טורח והמשך זמן, על דרך היורש ממון מורישו אשר בלי שום עמל ויגיעה ברגע אחד מתעשר במיתת המוריש. כי התורה אינה ירושה לך, לבא אליך בהסח הדעת ובקלות. אלא עשה מה שאמרתי להזהר במדה המעולה הזאת, אשר היא מתקנת ומכינה אותך ללמוד כל התורה. אך הזהר והשמר מאד שכל מעשיך יהיו לשם שמים. והכונה כי מצאנו נאמר אצל דוד ע"ה - ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמו"א יח יד). וההרגש מבואר כי כיון שאמר על דוד ב' דברים, א' שהיה משכיל ב' שה' עמו, איך אמר שראה שאול שהיה משכיל ולא הזכיר מאומה ממה שהיה ה' עמו. ואין לומר שזה לא הרגיש שאול, שהרי תחלה אמר ויירא שאול מלפני דוד כי היה ה' עמו (שם יב). ועוד למה אמר שראה שאול היותו משכיל מאד, והכתוב לא העיד אלא שהיה לכל דרכיו משכיל, בלי מלת מאד. ולמה אמר לכל דרכיו בלמ"ד, היל"ל בכל:

אמנם ירצה, כי עם היות שאול ע"ה בחיר ה' שלם מאד שעליו נאמר - בן שנה וגו' (שם יג א), מ"מ היה נמשך הרבה אחר מה שישפטהו שכלו נכון וישר, וזה גרם לו שנפל בטעות פעם ופעמים. אם תחלה כשלא המתין את שמואל ע"ה התנצל באמרו - כי ראיתי (את) [כי נפץ] העם וגו' ואומר עתה ירדו פלשתים אלי ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יא), ובזה לא נשתעבד לעשות מאמרו יתברך ע"פ נביא מבלי התפתות בטענת שכלו. וכן בענין עמלק, שפט היות דבר נרצה ליקח ממיטב הצאן כדי לזבוח לה', עם היות בא הצויי סתמי ומוחלט. וחשב ג"כ להתנהג במדת הרחמנות עם אגג, בהיותה מהמעלות המדותיות השכליות:

אבל דוד ע"ה מדה אחרת היתה בו. כי אם היה לו שכל ישר יודע דעת ומבין מאד ככל בני גילו, והיה לו מקום להתנהג בהשכלה ע"פ שכלו, מ"מ היה נכנע ומשתעבד לבלתי נטות ימין ושמאל מרצון ה' לחלוטין. והוא אמרו - ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, כלומר הן אמת כי דוד היה משכיל בעל שכל והבחנה ויודע דעת מצד עצמו, שעור מה שהיה מספיק לכל דרכיו, לכשיוכל להתנהג בהם כפי השכלתו. אך הוא לא כן עשה אלא וה' עמו, תמיד היה רוצה שיהיה הוא יתברך דבק עמו ומסכים לחלוטין לכל אשר יעשה ולא באופן אחר. ובחלוף זה ראה שאול ע"ה בעצמו, כי הנה הוא לא היתה בו מדת דוד שלא להתנהג בעצת שכלו, אלא אדרבא הוא משכיל מאד, עושה כל דבריו כפי מה שישכיל וישער בידיעתו מאד, יותר ממה שהיה ראוי, כי בזה לא היה משתעבד לצוויו ית'. ולפיכך נתיירא מפני דוד, כי ראה בו מעלה זו יתירה עליו, ושאין מדתו של שאול ע"ה רצויה לפניו ית':

והם דברי המשורר ע"ה - אלהים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים (תהלים נג ג), הוא יתברך צופה ומביט אם יש צדיק מעולה בשלמות זה, שיהיה משכיל בעל השכלה ותמים בשכלו, שהוא בעצמו יהיה מספיק להוציא מהשכלתו מה שיאות לו בהנהגתו, ועכ"ז משליך השכלתו מנגד, והוא דורש ומבקש אלהים, שאינו רוצה להתנהג אלא כפי מה שהוא יתב' יורהו וילמדהו. ובקושי נמצא איש כזה: מעתה אחרי שצוה רבי יוסי ע"ה על הלמוד הזה, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, שהוא שרש כולל כל המעלות המדותיות והוא דבר שכלי מודרך מהחכמה המדיניית, רבו כמו רבו המאריכים לכתוב ולצוות על זה מחוץ לתורה, לפיכך צוה וכל מעשיך יהיו לשם שמים, השמר לך פן יפנה לבבך לעשות שום דבר מזה מצד היותו נאות ומחוייב מן השכל וטוב ההישרה. אלא כל מעשיך יהיו לשם שמים, תעשה הכל לשמו יתברך לאשר הוא צוה כך בלבד ולא לפניה אחרת. ואיך שיהיה הוצרכה האזהרה הגדולה הזאת בזה הענין לרוב המצאו, כאשר אמרנו:

הבחינה הג' היא מרוב ההסתה בדבר. שהענין אשר האדם ניסת בו יותר, להיות התאוה המביאה אליו מאד או לרוב הרגל וכיוצא, בידוע שלא ימנע ממנו אלא על יראת דבר גדול. וכבר למדנו ז"ל בקדושין (מ א) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו'. וגזרה זאת היא כ"כ מבוארת, עד שאפילו הגס שבב"ח נעדר הכח השכלי פרסמוה, והיינו בענין אתון בלעם כשהכה אותה אמרה - מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. והשיב בלעם - כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך ותאמר וגו' הלא אנכי אתונך וגו' (במדבר כב כח), אשר עם היותה דברי ב"ח פחות ודל ההבחנה, ובודאי לא בדעת ידבר, מ"מ אחר היות דבורה ע"צ הפלא ראוי לדעת מה זה אמרה מה עשיתי לך, האם מעט בעיניה מה שעשתה לו ממניעת ההליכה אותן הג' פעמים, פשיטא שעל זה היתה ההכאה, ולא היה לה אלא להתנצל ולומר סבת מניעתה. ודברי בלעם כי התעללת בי, אינם צודקים, שלא יתכן בזה ענין שחוק ולעג שהוא דבר קל, כי כבר היה לדעתו רשע ופשע מפעל רע ומר. ומה הכוונה באמרו כי עתה הרגתיך:

אבל הוא הדבר אשר דברנו. כי טענה לו טענה נצחת, ממעוט השקפת בלעם להעניש עונש הכאה שלא בזמנה. כי הנה בפעם השלישית, או אפי' גם בשניה, היה מקום וצד להכותה כיון שבאה פשיעתה אחרי היותה פושעת פעם אחרת, וכבר היה זה אצלה כדבר מורגל ונהוג, ולא תשוב מעט אלא ע"י עונש חמור בהכאה. אבל בפעם הראשונה, שאז עדין לא קדם שום פועל מגונה אחר, למה יכביד בעונשה להכותה. וזה הוא מה עשיתי לך, איזה דבר עשיתי לו בשכבר, קודם הפעם הראשונה שנטיתי מן הדרך, אשר בעבור זה הכיתני כל הג' רגלים אפי' בפעם הראשונה, הרי אז עדיין לא היה שם שום מעשה רע קודם. זו היתה באמת כוונתה. אך הטפש הזה לא ירד לסוף דעתה, והבין מדבריה שעל הפעמים ההם אמרה מה עשיתי לך, ושהיה דבור זה דרך לעג וקלס, כאשר הוא דרך המהתל ומלעיג שהוא עושה איזה דבר לחברו שמצערו בו ועוד אומר לו דרך ליצנות שהוא לא עשה כלום, כי דברים אלו מצערים אותו יותר מהפעל עצמו. כן אמר בלעם מרוב שיחו וכעסו, כי התעללת בי, יען שבדברך אלה לעגת בי בתכלית הליצנות והקלס כיון שעשית הרע הגדול שעשית ואמרת מה עשיתי. על כן מי יתן והיה שיהיה לי חרב בידי, כי באמת עתה בפעם הזאת, על עזות הלעג הזה, הייתי הורג אותך ממש ולא הכאה גרידא כאשר בתחלה. אז בארה לו כוונתה, שלא אמרה בדרך התול ושחוק אלא רצונה ההסכן הסכנתי וגו', האם הייתי מורגלת מקדמת דנא לעשות דבר כזה עד שבהיות הדבר נמצא בי בהרגל הייתי צריך לאותו עונש. אז הודה ולא בוש ואמר לא: וקיום דבר זה נתבאר במאמרנו, אשר יש לדייק באריכות לשון מוחלין כמה פעמים, יאמר ראשונה שניה ושלישית מוחלין לו, או יותר בקצור עד שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו. גם אמרו רביעית אין מוחלין לו הוא ללא צורך, כי החדוש אינו אלא מה שמוחלין לו בג' הראשונות וממילא ודאי דרביעית, דלא אמר בה מידי, פשיטא דאין מוחלין:

ויראה לי כי יובן זה במה שאמרו עוד שם (יומא פו ב), תנו רבנן עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה לא יתודה עליהם יום כפורים אחר, ואם שנה עליהם צריך שיתודה עליהם יום כפורים אחר וכו'. כי לכאורה יקשה, היתכן יעלה על הדעת שאם שנה ועשה מחדש אותן עבירות לא יצטרך להתודות עליהן עתה משום שכבר התודה אשתקד על אחרות, שעשה כיוצא באלו בשנה שעברה, כי מה יועיל הודוי על הראשונות לאותן שעשה אחר כך. אמנם הענין אצלי כי בהשנות העורון על האדם לחזור על עבירה שכבר עשה פעם אחרת, מכביד עליו החומרא וגורם שחוזר ונעור מחדש העונש הראוי לו על הפעם הראשונה, אע"פ שכבר נמחל, כי לאשר נכשל באותה עבירה ונמחל ע"י ודוי היה צריך תהיה לו אזהרה יתירה לבלתי שוב עליה, ולפיכך כששנה בה צריך שביה"כ האחר יתודה עליה. ולא על אותם שעשה עכשיו קאמר, כי זהו פשוט וודאי הוא, אלא צריך שיתודה מחדש על אותו של אשתקד ויבקש עליה מחילה, כי חזרו לאיתנן במה ששנה עליהן, שהיא הוראה על חלישות עצמות הודוי הראשון:

ועכשיו אמר רבי יוסי בר"י, כי כשעבר אדם עבירה בפעם הראשונה מוחלין לו, וכשחזר ושנה בו פעם שניה, שהיה לו להזהר מאד ממנה, חזרה כמעט למקומה הפעם הראשונה כאמור, ועכ"ז עתה מחדש מוחלין לו הכל, גם את הראשון גם את השני. וכן בפעם השלישית כיוצא בזה. אך בפעם הרביעית, שגם אז חזרו הראשונות ונעורו אין מוחלין לו, ירצה אין לו שום מחילה מכולן, ועל הכל יקבל עונשו. והוכיח זה מהכתוב אשר הדיוק מבואר בו, שאמר - ועל ארבעה לא אשיבנו, שהיל"ל ועל הרביעי לא אשיבנו, אלא שהכוונה כי אחר שעברו השלשה, כבר נמחלו, כשיבא אחריהם עוד אחר, אז יקובצו כולם יחד ועל מעמד כל הארבעה לא אשיבנו:

הבחינה הד' היא קלות עשות המעשה ההוא בהסתר ובהעלם, בענין שלא ירגיש זה זולתו, כי מניעה זה א"א אלא ביראת עונש גדול וחזק. הלא ראינו במעשה דוד ע"ה, כמה הכביד עליו יתברך העונש באמרו - כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך וגו' (שמו"ב יב יא), שהפליג בהגזמת העונש, ובאר מיד הסבה - כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל וגו', כי לפי שהיה הדבר קל אצלך לעשות, לסבת העלמו והיותו נסתר, ע"כ צריך לעשות דבר רשום. והמפרשים ע"ה לא מצאו דבר מתיישב במ"ש - ולקחתי את נשיך לעיניך, כיון שבאמת לא היה זה לעיני דוד ע"ה, בהיותו במקום רחוק. ואולי נאמר בשיטת רלב"ג ורד"ק ע"ה, שאלו הפלגשים לא היו בקדושין וא"כ לא היה בדבר איסור חמור, כי מפותת האב מותרת, אבל היה צד איסור מפני היותן כלי שנשתמש בו המלך, ומזה הצד היה חושב דוד המלך ע"ה לא יגע בהן שום אדם ותהיינה ממש כנשים נשואות לו. ע"כ אמר הוא יתברך ולקחתי את נשיך לעיניך, אותן אשר הן בגדר נשיך נשואות לך לפי מראה עיניך ושפיטתך, אני אתן אותן לרעך ושכב אותן בפומבי ובפרסום לעיני הכל, כי לא יקפיד יחשיבוהו לעבריין ונכשל בא"א. ויהיה לך עונש זה, אשר הוא ודאי אצלך קשה מאד, לפי שגם העון היה חמור במה שעשית אותו בסתר, כי זה ההסתר נחשב לעון בפני עצמו. ומיד הודה דוד ע"ה על הדבר הזה ואמר חטאתי לה', אמת הוא שחטאתי ושהיה חטאתי נודע וגלוי לו לבדו, כי זה יכביד האשם להגדיל העונש: והביא עוד פסוק הן כל אלה, כי יתבאר בו הענין בדקדוק מחודד מאד. כי מה הוא לשון זה, פעמים שלש, בלא אות הוא"ו, שהיל"ל פעמים ושלש. כ"ש שלא היה צריך לומר פעמים, כי בכלל שלש יש שתים. אבל כשנדקדק כאן יש בזה הרבה מחילות. בפעם הראשונה הרי א', ובשניה שנצטרפה גם הראשונה יש שתים, הרי שלש. ובשלישית שנקבצו שלשתן יש ג' מחילות אחרות, ונמצאו א"כ שהם שתי פעמים שלש. וזה הוא יפעל אל פעמים שלש, שהם בין הכל שש. אלא שלהיות מדה טובה מרובה ממדת פורענות, כשעושה הרביעית הוא נפרע על ארבעה, ואינו מכניס בחשבון מה שהיה ראוי ליענש ו' בפעמים שעברו, כפי מה שיחייב ההסתבך וההרגל בחטא:

וע"כ תמצא שהוא מתפלל אליו יתברך - שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך (תהלים יט יד), התחנן על ג' מיני עבירות ינצל מהם. אם על השגגות, כי מי יוכל להבינם ולהשיגם. ועוד מנסתרות, העבירות הנעשות בסתר ובהעלמה, שעשייתן קלה, נקני והצילני מהם. וגם מזדים, שהם הזדונות הנעשות ביד רמה ובפרסום, חשוך עבדך וגו'. באופן שעלה בידינו, שההבחנה באלו הד' סבות המגדילות העונש תביא לידי מורא ופחד מהחטאים ותעורר הלבבות לבקש התקון עליהם ולבקש הכפרה מרחמיו יתברך:

וכמה הפחידנו בימים האלה, המופת העצום והנורא מאותם הזיקים אשר ירדו בתוך חצר מושבותינו, בהכנס האש בכמה בתים ונגוע בקציהם וגם בגופות ברושם מבהיל. והיה מחסדו יתברך לבלתי המית כי אם נפש אחת מישראל. הלא אלה ממה שאמר הנביא ע"ה - ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן (יואל ג ג). ואחרי אשר בעונותינו לשנים עברו יד ה' היתה בנו בבנינו ובנותינו, ויצאו מהם מה שיצאו, ואח"כ ראינו כמה הריגות בבחורי ישראל חללי חרב, ועתה האות האחרון הזה, מאלו הרעמים והזיקין. קורא אני על קהלתנו מה שאמר ע"י עמוס ע"ה - שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם וגו' הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה' (עמוס ד י יא), דכלהו איתנהו בנו. ע"כ נחפשה דרכינו ונשכילה, היום הקדוש והנורא הבא עלינו לשלום אשר בו כל ישראל מזדמן לראות את פני ה', לצאת דינו מלפני אלהי המשפט יתברך. נשתדל א"כ לעשות באופן שנוכל ליראות לפניו, ע"י מעשינו בתשובה שלמה ועצומה, וזה בקיום גזירת מלך נינוה אשר חוייבנו לקחת ממנו מוסר השכל. והוא הזעיק מטעמו וגדוליו האדם ובהמה אל יטעמו מאומה, שגזר תענית. ועוד יתכסו שקים ויקראו אל אלהים בחזקה, לא אמר ויקראו בחזקה אל אלהים, אולי לפי שאז היו ביניהם כמה אלוהות וראה היות כח כולם קלוש וחלוש ולהש"י לבדו הגבורה והחזק, לפיכך אמר יקראו אל האלהים אשר הוא בחזקה, לאותו אשר לו החזקה והכח והיכולת המוחלט. ועוד וישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, כיון שהכפים לא נבראו אלא לעבוד בהם את בוראם יתברך ולהטריחם במעשים טובים, ואלו עושים מעשים רעים נגד רצונו יתברך נמצאו עושים חמס וחומסים את הכפים מטיב תכליתם, וא"כ ישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר להם בעון כפיהם ע"י מעשיהם הרעים. ולא יצא הדבר מפשוטו, שישיבו החמס מכל אשר לרעיהם, להשיב מה שאינו שלו, כי זה עיקר גדול. גם אנחנו נעשה את כל אלה בדקדוק עצום, ונהיה בטוחים ע"י כך נזכה כלנו לראות את פני ה', וכל ישראל עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון ב"ב, ב"י לא"ו:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה