אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ד לשבת תשובה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ד לשבת תשובה

חלק א - דרוש ג לשבת תשובה

דרוש ד' לשבת תשובה שם ה' אקרא קהלת רבתי (ז ד) - תנא ג' שמות נקראו לאדם הזה, אחד שקראו לו אביו ואמו ואחד שקראו לו אחרים ואחד שקראו לו בספר תולדות ברייתו. רבי פנחס אמר אדם חביב בשמו ואיני יודע כאיזה מהן בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב (קהלת ז א):

לכל הדברים אשר במציאות הוקבעו שמות מיוחדים, איש לא נעדר מלקרוא בשם פרטי המורה כמעט על מהותו וגדרו. לא יתואר כשהוא הסכמיי בלבד, מבלי התייחסות עצמי על הדבר ההוא. וכבר שובח ע"ז אדם הראשון, ביתרון הכשר חכמה על המלאכים, באשר שם שמות בארץ לכל החי ולכל הבהמה ולכל העוף וגו' כדבריהם ז"ל (ב"ר יז ד). כי לא יוכל ודאי לקרא להם שמות אמתיים מבלי התחכם בהכרת טוב מהותם טבעם וגדרם, כל אחד ואחד כפי מה שהוא ובמה יבדל מזולתו. וזו אצלי מכוונת הכתוב שאמר - ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב יט). כי אמרו אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, הם דברים כבדים צריכים הבנה. ולדעתי ירצה, כי עצמת חכמת האדם אשר רצה יתברך להודיע בקריאת אלו השמות, הוא במה שיקרא לכל אחד שם בו יודיע גדרו במה שיבדל מזולתו, אם בסוג ואם במין, ולא שיקרא שום שם כללי יהיו משותפים בו מינים שונים. והמשל בזה כי כל אשר בו רוח חיים, הם משותפים בחיות ולא יבדלו זה מזה אלא בענין אחד פרטי, כאלו תאמר האדם בהשכלה העוף בהתעופפות, וכן כל כיוצא בזה. וא"כ ה' יתברך הביא את כולם לפני האדם לראות מה יקרא לו לכל אחד ואחד, בפרטות שם מיוחד כפי הבדלו. ואמנם כל אשר יקרא לו האדם בדרך כלל נפש חיה, דהיינו בעל חי סתם, בזה לא היה מורה שום חכמה בהכרת גדר המינים. כי הלא נפש חיה הוא סוג כולל לכל הבעלי חיים והוא שמו של האדם עצמו, כי גם בו שייך לומר שהוא נפש חיה, שכן קראו הכתוב - ויהי האדם לנפש חיה (שם ב ז). ובמה יודע איפוא באמרנו נפש חיה, על מי ידבר: אולם הוא נתחכם לפי מה שיאות, ולא קראם נפש חיה סתם, אלא ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית הארץ, שכל מין ומין קרא שם מיוחד יודיע בו הבדלו מזולתו, וזה כל פרי חכמתו. והן האדם אשר היה מתחלף ונבדל מכל החי ומכל בשר במהותו ועצמותו, ידמה בפניו כאחד ממלאכי השרת, כדרשתם ז"ל. נשלם בו עוד הדמיון למלאך בענין השם הראוי לו, כי כמוהו, כמלאך השרת, נקרא בשם משתנה בענייניו מיתר הנבראים. והוא כי במלאך ראינו כשנתאבק עם יעקב ע"ה אמר הכתוב - וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם (שם לב כט), כי מלת נא היא מיותרת והיה מספיק לומר הגידה שמך, ומנוח ששאל ג"כ על שם המלאך לא אמר אלא מי שמך (שופטים יג יז). אך למדונו רז"ל על פסוק זה שאין למלאך שם קבוע תמידי אלא הוא משתנה בשמו כפי איכות הפועל אשר הוא עושה באותו שליחות. ויעקב אבינו ע"ה היה נבוך ומסתפק על איזה ענין נשתלח אליו מלאך זה, ומה יהיה תכלית פעולתו זאת אם לטוב אם למוטב לו. וכדי לבא לכלל ידיעה זה, נתחכם במה שידע שהמלאך נקרא בשם בכל פעם כפי פעולתו, ולפיכך שאל לו הגידה נא שמך, הגד לי עתה השם שיש לך בעת ובעונה הזאת. וחשב בלבו כשיאמר לו השם שיש לו עכשיו, ממנו ידע על מה נשתלח. והמלאך ירד לסוף דעתו ואמר למה זה תשאל לשמי, כלומר למה אתה שואל על שמי בנוסחא זו ולא בסתם, כבר הבינותיך אל תבקש יותר, די לך שאברך אותך ואודה לך על הברכות. אכן מנוח אשר עם הארץ היה לא ידע מאומה מהשתנות השמות, ושאל סתם מי שמך. ואמר לו המלאך למה זה תשאל לשמי, וכוונתו בהפך ממה שאמר ליעקב ע"ה, והוא למה תשאל בנוסח זה על הסתם כי נסכלת בשלא שאלת בל' נא. וכבר פירשו ז"ל (ב"ר עח ז) אמרו והוא פלאי שהשם הוא כפי הפלא, משתנה מפעם לפעם. הלא כה דבר ה' באדם ולא על שם העצם אברהם ויצחק אנו מדברים, שאין לו שום יחס והתקשרות עמו אלא בהסכמה או על איזה מקרה וכיוצא, אבל בשם הראוי לו על מה שהוא מתעצם כי כפי פעולותיו כן יתחלף שמו: והוא מה שאני מבין במאמרנו ושערתי בכוונתם ז"ל, כי האדם יהיה שמו כפי מה שהוא בנטייתו וקנין פעולותיו, אם אל הטוב או אל הפכו חלילה. ואמנם בא האדם לנטות לכאן או לכאן לאחד מג' סבות אשר יתייחסו לחיצוניות:

הא' ממה שהושפע לו מפאת מולידיו, כי כפי מה שהיה בהם מהמעלה או מהפחיתות כך הם משפיעים בולד המתהוה מהם, כי הם מולידים בדומה להם. והתבונן במה שאמר הכתוב - וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית לא ב). כי מלבד הכפל, יקשה אמרו תחלה כל אשר לאבינו, שלא יצא כלום מן הכלל, ואח"כ אמר ומאשר לאבינו, שהוא מקצתיי. אבל ירצה, כי רמאות וערמת לבן היתה נודעת גם לבני ביתו, כאמרם ז"ל (ב"ב קכג א) שאמרה רחל ליעקב אבא רמאי הוא וכו'. ועתה כשראו בני לבן הפלגת עושר יעקב ע"ה, דמו לא היה זה בקנין מעולה וישר אלא שלהיות יעקב בן רבקה אחותו של לבן הארמי, ורוב בנים דומים לאחי האם, השפיעה בו כל רמאות וערמת לבן ונשתתפה על ערמת עצמו, כי הכי קרא שמו יעקב ובזה היה יותר רמאי מלבן, וגזל כל ממונו ממנו. וזה הוא לקח יעקב כל אשר לאבינו, לקח ושאב כל מה שהוא עצמי באבינו שהוא הרמאות, ונמשך מזה שיכול לו. ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה ועשק ממונו, כי נשפעה בו התכונה הרעה מאמו אחות אבינו שהיא הסבה הראשונה:

והב' מצד הוראת המזל. כי כפי מצב הכוכבים בשעת יצירתו או הולדו, כן יהיה בו כח שמימיי לאחד מהנטיות ומפאת ההתמזגות אשר בכחותיו שהם מושפעים כפי העת מצבא השמים. והם מבוא גדול בפעולות, כאשר הוא מפורסם מטבע ההרכבה: והג' ממה שיקנה מחברת האנשים וההרגל בהם, כי ילמוד ממעשיהם בהתמדת השתתפו עמהם. ואמר שהע"ה - גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כח כד), כי היותו נופל בגריעות גדול כזה לגזול אביו ואמו אשר הוא חייב כ"כ להם, ואינו מרגיש בחסרונו שאומר שאינו פשע, זה בא לו מפני שהוא חבר ושותף תמידי לאיש משחית רע מעללים, ומרוב הרגלו אצלו שב בו הדבר לטבע ואינו מרגיש ברעתו:

ואולי נתכוון בזה במה שאז"ל בענין בן סורר ומורה (סנהדרין עב א), וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יצא לב"ד ויסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסופו מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. וע"כ אמר מי שהוא גוזל משל אביו ואמו, ולא משל אחרים, ואומר שאין בזה פשע חמור עם שיש כאן פעולה מגונה מהגזלה מ"מ כיון שסוף סוף הוא כאלו גוזל משל עצמו שסופו לירש אותם לא יקרא פשע ממש להענש עונש מיתה, דע לך שאין הדבר כן, אלא מעתה ומעכשיו הרי הוא חבר ושתוף לאיש המשחית האנשים ומלסטם את הבריות, וחשוב אותו כאלו אתה רואהו בחברתו, כי לא ימלט מהיותו כן:

ואיך שיהיה, על כל אלה הג' סבות אמרו בתוספת' שלנו כי ג' שמות נקראו לאדם, ירצה שמחמת ג' ענינים יקרא האדם שם לעצמו, דהיינו הוראת גדרו ומהותו על פי מדותיו. הא' שיקראו לו אביו ואמו, כי כפי מה שהיה בהם מהטוב או הרע כן השפיעו בבן והולידו בדמותם כצלמם, ולפיכך נקרא לו שם נמשך מהם. והב' מה שקראו לו אחרים, שהוא מה שקנה מצד הרגל חברת זולתו כי התמיד עמהם ולמד ממעשיהם. והג' שקרוי לו בספר תולדת ברייתו, שהוא מה שהוטבע בו מטבע התולדת ומהויית מזגו וזמן ברייתו כפי המשפט המערכיי. ואמר רבי פנחס כי האדם חביב בשמו, ר"ל הדבר היותר יקר ונכבד באדם הוא שמו המורה על גדרו האמתי. שאין לך דבר מעולה מהקנין אשר יקנה בשלמות אשר עליו יצדק שמו האמתי. אבל איני יודע איזה מהם, מאלו השלשה, מי מהם המובחר אשר בו יתפאר בסבת השגת שלמותו. בא שלמה המלך ע"ה ופי' שאינו בשום אחד מהם, כי סוף סוף הן סבות חיצוניות בערך עצמות האדם, כי לא הוא גרם לעצמו מה שבא לו מפאת שלמותו. אבל מה שיתפאר בו ויהיה טוב שם משמן טוב, כשבא ונמשך משמן טוב, הוא השכל, שנאמר בו ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח). כי כשהאדם יגביר שכלו על חומרו, שאפילו יחוברו שלשת הסבות לנטותו מן הדרך הטובה, כי מולידיו לא היו טובים והיה בחברת רשעים וכוכבי נשפו הטביעו בו נטיה אל הפחיתות, ועכ"ז הוא בשמנו הטוב ושכלו הצלול יתקומם על הכל ויכריח את עצמו אל המעלה. זה ודאי קנה שם טוב לעצמו, כי הוא ולא אחר עשה לו את החיל הזה: ומאמר קהלת ע"ה קיים את הגזרה הזאת באמרו - טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה (שם ז יא יב). כבר נודע מה שפירשו הראשונים ז"ל שידבר במיני ההשגה מושכל מקובל ומוחש: ואנו לפי מכווננו נפרש. כי הן אמת, החכמה כשהיא מצורפת עם נחלת אבות, שמטבע המולידים הנחילוה אל הנולד והשפיעוה בו, היא טובה. וכן הוא יותר לרואי השמש, לאשר הם רואים בשמש ראש הכוכבים וחוזים ומביטים בהוראתו, שמצד המערכה נשפעת החכמה בו, יהיה מותר לו. ובענין זה יהיו שוים החכמה והכסף וכצל זה צל זה, כשהם באים מהסבות האלה שהם טבעיות ולא בחיריות. אבל מה שיהיה באמת יתרון דעת החכמה, שתתעלה על השאר, הלא הוא כאשר החכמה תחיה לאשר הוא בעליה ממש, אדון שלה וגביר ושליט עליה, שבא מכחו ועוצם רצונו והשתדלותו ולא כשכח אחר מעורב בו בלבד מזולתו. ע"ד מ"ש במקום אחר - כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (שם ט י), והוא מובן מעצמו. וזה הוא השם האמת שהאדם קונה הוא לעצמו שנקרא שם טוב כפי גדר פעולותיו הרצויות, וידמה בזה למלאך, לבלתי היות לו שם קבוע אלא משתנה ומתחלף הן לטוב הן להפכו באשר הוא שם איכות מעשיו:

על זאת ישתומם כל חוטא והמס ימס לבו בקרבו, כי עונותיו ילכדונו לאבד שמו הטוב, ועשה יעשה לו שמות משונים לבשת וגם לחרפה. על הדרך אשר אמר ירמיהו ע"ה - לא פשחור קרא ה' שמך כי אם מגור מסביב (ירמיה כ ג), כן לכל רשע יורשמו שמות מגונים, יכנו אותם בהם להורות על רוע מעלליהם. אוי לה לאותה בושה. וכאשר חפשנו על השמות הרעים אשר נתגנו בהם הרשעים מצאנום כלולים בששה משמותם. שלשה מהם גופניים מטילים דופי בחומר, וג' רוחניים נוגעים בחלק היקר יותר ונכבד היא הנשמה:

הא' נקרא החוטא נגוע מצורע מוכה אלהים איש מכאובות, ודרך כלל הוא חולה בכל גופו מפני היותו חוטא לאל יתברך, שהוא החולי האמתי אשר אין חולי זולתו נחשב לכלום. כאשר אני רגיל לפרש אמרו - ואומר חלותי היא וגו' (תהלים עז יב), יעויין במקומו. וכבר ידעת מאמרם ז"ל בהשותפין (טז ב), רבי אליעזר המודעי אומר אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם בלבו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו. רשב"י אומר מרגלית טובה היתה לאברהם אבינו תלויה בצוארו, שכל חולה שראה אותה מיד נתרפא, ובשעה שנפטר מן העולם נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. ופי' בו הרשב"א ז"ל שהחכמה דומה לאבנים טובות ומרגליות ואברהם ע"ה הנהיג והרגיל תלמידים הרבה בצוארו, רצוני בדבורו, שכל חולה נתרפא, ששכשלמד אלו הענינים ואמתתן גיירן וכו', דהיינו שרפאם מחולי רעות אמונתם. ואחריו נמשכו רוב המפרשים ע"ה. ואני מדייק כי במאמר ר' אליעזר אמר אצטגנינות גדולה היתה לו לאברהם אבינו בלבו, מה הנה כל הפרטים האלה לו לאברהם בלבו יאמר בקצור היתה לאברהם שכל מלכי וכו':

ואומר בפירושו, כי אברהם ע"ה הורה תכלית שלמותו ונאמנותו עמו ית' בדבקות ואהבה תמימה, במה שהשתדל תמיד בהשלמת בני דורו להטיב להם כפי כח אפשרותו, למה שתהיה הצלחת נפשם, ובקש להשריש בלבם פנת אמתת השגחתו ית' הפרטית, ולהרחיק מהם הטלת הדברים הרמוזים אל הטבע ואל ההוראות המערכיות, ולא מפני סכלו אופן ההשתלשלות מאלו הסבות. ולזה אמר תחלה ר' אליעזר המודעי, כי אדרבא א"א ע"ה נתעלה על כל בני דורו בחכמת האצטגנינות וידע משפט הכוכבים והוראותיהם יותר מכל זולתו. אבל לפי שידיעה זאת היתה מזקת לאחרים, היה מחסידותו להעלים ענינים אלו לבלתי גלותם לאשר היו מבקשים אותם ממנו, אע"פ שהיו גדולי הדור שרים ומלכי ארץ, כי ידע משרש חכמה זו יצא צפע כפירת ההשגחה לאשר לא ישתמש ממנה כראוי. וזה הוא אצטגנינות היתה לו לאברהם בלבו, כלומר חכמת האצטגנינות היתה לו לבדו צפונה בלבו, דלבא לפומא לא גלי, ולא היה מודיעה לזולתו. והיתה כ"כ גדולה, שאפילו כל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו למען ילמדוה ממנו. ואולי אמר מלכי מזרח ומערב ולא אמר סתם, ויותר כולל, כל מלכי העולם, לרמוז שאפילו המלכים החכמים הבקיאים בטיב המזרח והמערב שהם גבולי חכמת התכונה, היו מכירים עוצם יתרון א"א ע"ה עליהם ומשכימים לפתחו ללמוד ממנו. ועם כל זה הוא ע"ה יטמינה בלבו ויכחידנה תחת לשונו:

ובהפך זה באר רשב"י ע"ה, כי במקום העלמת חכמת האצטגנינות היתה לו מרגלית טובה, שהיא ידיעה והכרה אמתית בפרטות ההשגחה האלהית, אשר היכר זה הוא בלי ספק הטוב במה שהוא טוב. וידיעה זו לא היתה טמונה בלבו אלא היתה תלויה בצוארו, מפרסם ומכריז ומודיע לכל, דעו איפוא כי כל הבא עלינו הן לטוב הן להפכו אינו מהכרח מצב הכוכבים ומבטם המושג באצטגנינות, אלא גבוה מעל גבוה משגיח בפרטית על כל דרכי בני אדם ומשכירן ומענישן כרצונו הפשוט. עד שכל חולה מי שבא עליו חלאים ונגעים ממש כשראה אותה מרגלית, שהיה מכיר ומודה כי מידו יתברך היתה זאת לו למרוק עונותיו, מיד היה מתרפא, שלא היה מייחס חליו אל הטבע או המערכה, וע"י זה מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה ומתרפא. וכשמת א"א ע"ה הפליא ה' חסדו לישרי לב שתלה המרגלית הזאת בגלגל חמה, שמאותו הדבר עצמו שהוא המפורסם בהוראות משפט המערכיית, הוא השמש ראש הכוכבים, ממנו יבא להכיר ההשגחה בטוב ההתבונות בכמה פלאי פלאים המורגשים ממנו כנודע, ויבא לכלל ידיעת היותו יתברך אדון ושליט עליו ומשדד טבעו כרצונו. כמו שאמר אליפז לאיוב - הלא אלוה גובה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו (איוב כב יב), וכוונתו הלא לאמונה צריך להודות בהכרח שהאל יתברך הוא גובה השמים שולט עליהם ומכניעם. ולמען תדע זה ראה אותו, שהוא ראש הכוכבים שרמו, הוא השמש, כי מתנועותיו זריחתו ושקיעתו וכל יתר פרטיו תכיר גבהו יתברך עליהם. ולא יצאו הדברים גם מסמל הבנתן הנאמרת מהרשב"א ז"ל, שהחולה הוא שם נאמר לגנאי על החוטאים המתפקרים: וכמאמר הנביא ישעיה ע"ה - מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו' (ישעיה א ו), שהכל נאמר למשל על רבוי החטאים והעונות והפשעים:

השם השני הוא בעל מום וממולא דופי באיבריו בהיותו נקרא עור חרש פסח, וכיוצא מאלו השמות המורים על חסרון נמצא באברים, בהיותו משחתם בהם מום בם, יתייחסו לו מומים כאלו מחמת העונות, כדברי החכם ע"ה במשליו - יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו (משלי ט ז). כי יש מי שפי' במה שאמר אח"כ - אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (שם ח), שרמז למוכיחים את הלץ אשר מדרכו יבעוט בתוכחות כשיוכיחוהו בפירוש לומר שיש בידו עבירות, אלא יוכיח בפניו לחכם וישמע הלץ ויקח מוסר מבלי יהיה לו עליך שנאה:

ואמנם לדעתי בפסוק יוסר לץ הודיענו למוד יותר נכון בהמצאת התוכחה, ולא יצטרך לבקש חכם או זולתו לבדות עליו חטאות אשר לא כן, אלא בינו לבינו יוכל ליסרו ולהוכיחו מבלי יוכל לשנאתו באומר לו מדוע ככה עשית. אלא כשידע חסרונות הלץ והרשע מה הם, אז היוסר והמוכיח יתלה בעצמו החסרונות ההם, כאלו הוא נכשל בהם ומתחרט עליהם. וזהו יוסר לץ, מי שהוא באמת יוסר לץ כראוי, הנה הוא לוקח לו לעצמו ותולה בו הקלון והחרפה שיש ללץ בפעולותיו המגונות, ובזה מבין. וממילא הוא מוכיח לרשע המומים שלו במעשיו הרעים, כי יכנסו דבריו באזניו, בידעו שכל מה שמצטער המוכיח בעבור מה שאומר שעשה, הוא ג"כ עשהו ולו יאה ההתעצבות ההוא כמוהו, וישוב מרשעו עד יסור ממנו מומו. הלא זה דברי צופר לאיוב - אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהלך עולה כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא (איוב יא יד טו). באר לו כי נתגלו מומיו על פניו בהיותו חוטא בעיון ובמעשה ולא יוכל להסירם אם לא בתקנו את שניהם. על המעשה אמר, אם און בידך הרחיקהו, שתרחיק מפעל ידיך מה שהוא און. ועל העיון, ואל תשכן באהלך עולה. האהלים הם בתי העיון, כאמרו - איש תם יושב אהלים (בראשית כה כז), ויששכר באהליך (דברים לג יח). כי אז בעשותך כן תשא פניך ממום, תעביר מהפנים המומים הנרשמים בהם ולא באופן אחר. כי תשאר בעל מום רע בחסרון נכר באיברים, עד שיקראוך בשם עור או חרש ויתר החסרונות כאמור. והנביא ישעיה ע"ה בלעגו על מפתחי הפסילים אמר - לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם (ישעיה מד יח). והדקדוק מבואר, שאם מלת טח חוזרת אל עיניהם שהם טוחות, הי"לל טחו בלשון רבים. ואפשר לומר בכוונתו, כי המשורר ע"ה בהתווכחו עם הכופרים בהשגחה - ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב (תהלים צד ז). כי הם ברשעתם ירחקו הידיעה וההשכלה בו יתברך בטענה מזויפת לקוחה מהטבע המוטבע באדם, אשר לא תבוא לו הידיעה אלא באמצעות החושים. כי תחלה ישתמש מהמוחש החיצוני ומשם אל החוש המשותף, וממנו אל המדמה והמחשבה וכו', עד בואו לכלל ידיעה וחקירה. אבל אם הוא חסר בהתחלת החושים לא יוכל להשיג מהשכל שלם, וכאמרם מי שיחסר לו חוש מן החושים תחסר לו ידיעה מן הידיעות. ולפי זה יאמרו ודאי לא יראה יה, כי כיון שאינו בעל גשם ואין לו החוש לראות בו לא יוכל לראות, וא"כ ממילא לא יבין, כי אין לבא לכלל ידיעה והבנה תמימה אלא בשיקדם הראות. והוא ע"ה השיב להם - בינו בוערים בעם (שם ח), כלומר שוטים שבעולם איך תרצו אתם לחקור ולהתבונן בנפלאות תמים דעים לדעת אופן ידיעתו איך תתהוה. דלא תוכלו לידע בו איזה דבר, כאשר תדעו מעניני העם אשר על פני האדמה. בינו בוערים, ירצה מה שיאות לכם הבוערים להבין להשיג, הוא בעם, באחד העם הגופניים שכמותכם. וכן אתם הכסילים, תחקרו בעצמכם איך ובמה ומתי תשכילו ותבואו לכלל השכלה, אם קודם ראיית החוש או אחר וכיוצא, אבל בו יתברך ויתעלה, מה שמץ דבר תוכלו להשיג, אם תהיה בו או לא כי איך יראה וישמע בלי חושים. די לכם שתדעו דרך כלל בהכרח הטענה, האם אפשר שהוא יתברך שנטע האזן היתכן שלא ישמע, ואם מי שיצר העין היאמן שהוא עצמו לא יראה, ודאי א"א לצייר כן, אלא שנדע נאמנה שהוא רואה ושומע. וכן אמר שלמה המלך ע"ה - אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ יב), יאמר הנח' מאומתת הוא שהעין אשר באדם היא רואה והאוזן בו היא שומעת, וכן היא גזרה מוסכמת שהשי"ת הוא עשה וברא את שניהם האוזן והעין. וא"כ לא נצטרך לבאר התולדה הנמשכת ומוכרחת משתי תולדות אלה, והיא שה' ודאי שומע ורואה, כי לא יתואר באלוה בורא ויוצר האוזן והעין וכן שאר כל החושים, אם הוא עצמו לא יהיה בו הראות וכן השמיעה יותר בעצם וראשונה, וממילא גם כן הידיעה וההשכלה בלי שום חסרון:

ועתה אמר הנביא ע"ה, מתלוצץ על הפתאים הקדמונים עובדי עכו"ם וכו' שיאמרו הצילני כי אלי אתה, איך עלה כך במחשבתם לייחס אלהות לעכו"ם ולא יבינו האוילים האלו האומללים, כי טח, הסמל הזה והוא אטום ונסתם, מראות עיניהם, משיוכל הוא לראות עיניהם וכן מהשכיל לבותם, כי איננו רואה את כל מאומה ואינו משכיל מה שיש בלבותם של האנשים. כי כן הוא מגדולת האל האמתי שנא' בו - אני ה' חוקר לב (ירמיה יז י), וכל יצר מחשבות מבין וגו' (דהי"א כח ט), וא"כ הבל המה מעשה תעתועים:

ואין פשוטן של דברים יוצא ממקומו, שקראם בעלי מומין חסרי ראות העינים וכעורים יגששו קיר. ורז"ל אמרו באיזהו נשך (עא א) תניא א"ר יוסי בא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית, אדם קורא לחברו רשע יורד עמו עד לחייו, והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלהי ישראל. כאלו יאמר אם אותם הרשעים הם מסמים את עיניהם ומעוורים את עצמם מלראות ברעתם, אתה לא תעשה כן, אלא אדרבא בא ופקח עיניך וראה סמיות העינים שלהם למען לא תהיה סומא כהם חלילה:

השם השלישי אמרוהו ז"ל בפ"ג דברכות (יח א), ר' חייא ור' נתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה שדי תכלתיה דרבי יונתן, א"ל רבי חייא דלייה שלא יאמרו למחר הם באים אצלינו ועתה מחרפים אותנו, א"ל ומי ידעי כולי האי והכתיב והמתים אינם יודעים מאומה (קהלת ט ה), א"ל אם קרית לא שנית ואם שנית וכו' ואם שלשת לא פירשו לך יפה כי החיים יודעים שימותו (שם) אלו צדיקים שבמיתתן קרויין חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו' (שמו"ב כג כ) אטו כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי וכו' והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל וגו' (יחזקאל כא ל), ואב"א מהכא ע"פ שנים עדים או (ע"פ) שלשה עדים יומת המת (דברים יז ו), חי הוא אלא המת מעיקרא:

ואיכא למידק, דממה שא"ר יוסי ומי ידעי כולי האי משמע שהוא מודה היותם יודעים איזה דבר אלא דלא ידעי כולי האי, והרי קרא דמייתי הוא אינם יודעים מאומה, וא"כ היל"ל ומי ידעי מידי. ואגב ארחין נדייק ג"כ, מה לו לרבי חייא לדרוש רישא דקרא כי החיים יודעים שימותו, כיון דר' יונתן לא הוקשה לו אלא אסיפא דוהמתים אינם יודעים מאומה:

ואפשר כי ממה שאמר לו ר' חייא כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו וכו', נתכוון למה שאמרו בסמוך גבי אושפיזכתיה דזעירי דשכיבה דא"ל לזעירי זיל ואמרי ליה לאמא תשדר לי מסרקא בהדי פלניתא דאתית למחר וכו', דאלמא ידעי גם העת מתי מסור למיתה מי שהוא מעותד למות. וכלשון הזה עצמו אמר ר' חייא, להגזים הענין על ר' יונתן שלא יהא לועג להם, כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין וכו', כלומר מי יודע אם ח"ו נגזרה גזרה של מיתה ליום מחר, והמתים ידעו ויאמרו הלא מיתה קרובה כי ביום מחר ממש הן באין אצלנו ועכשיו הם מחרפין אותנו. וע"ז הקשה ר' יונתן כי בשלמא לומר שהם מרגישים עתה הלעג העשוי להם בהווה ניחא, אבל מה שאמרת שהם יודעים גם העתיד, ובדקדוק למתי יהיה יום המיתה שיאמרו למחר הן באין אצלנו, אין מקום שידעו כולי האי, כי הכתוב אומר והמתים אינם יודעים מאומה. ואין ספק שעיקר קושיתו היא מדברים אלו שמדברים על המתים שעליהם הוא מקשה, אבל כח הקושיא הוא דסמיך ארישא דקרא דקאמר כי החיים יודעים שימותו, רצונו אפי' החיים כל מה שהם יודעים מהמיתה אינו אלא שימותו, שודאי הם עתידים למות, אבל לא יוכלו לידע מתי ובאיזה יום. אמנם המתים אינם יודעים מאומה, כי אפילו ידיעה זו שעתידים החיים למות אינם יודעים אותה בהיותם מתים, לפי שהוא דבר עתיד. דמסתמא סיפיה דקרא קאי אענינא דרישא, וא"כ איך אמרת שיאמרו למחר הם באים אצלנו:

ור' חייא ע"ה הבין הדברים וקצץ בנטיעות שרש הקושיא שהוא תחלת הפסוק, וביאר שאין הבנתו כמו שחשב, אלא אלו צדיקים שיוכלו להקרא חיים בזמן המיתה, מפני שהמיתה גרמה להם החיים. כי לפי שיודעים שימותו, ונותנין לבם אל המיתה, מושכין ידיהם מהעבירה, א"כ המיתה היא החיים שלהם. ובהפך זה הרשעים, בזמן החיים יוכלו להקרא מתים. כי לפי שלא שתו לב אלא אל החיים, מבלי הרגש ושום שכל והבן במיתה, כאלו לעולם לא ימותו, לא משכו ידיהם מן העבירות. א"כ חייהם היא מיתתם, ויצדק עליהם שם מתים בהיותם חיים, כאשר הביא מפסוק יחזקאל ע"ה - ואתה חלל רשע נשיא ישראל, שמסיים הכתוב - אשר בא יומו בעת עון קץ. והוא מבואר, כי קראו חלל ונהרג להיות רשע, וזה אשר בא יומו האחרון ועת פקודתו להיות מת, לא במיתה עצמה אלא בעת עון קץ, בעת עשות העון והעבירה הוא הקץ והסוף אצלו שאין לו עוד חיים: הסכת ושמע דברי המוכיח הנאמן שלמה המלך ע"ה, בהזהירו להשמר מאשה זרה ומנכריה, הלא היא הסתת היצה"ר כזונה המפתה בני אדם להחטיאם ביפיה, הגזים הדבר באומרו - אל ישט אל דרכיה לבך ואל תתע בנתיבותיה כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה (משלי ז כה). אני מזהירך לבלתי התפתות אחריה, כי הלא זה דרכה בהחטיאה בני אדם, מפלת אותם חללים פגרים מתים, שנקראו בשם מתים בעבור עונותיהם אפי' בהיותם חיים, ולא חללים ממש שנהרגו בפועל וניטל מהם החיות הטבעי וחסר כחם ורוחם ימות ויחלש. כי עצומים הם כל הרוגיה, הרוגים האלה הם עצומים, חזקים כראי מוצק וכחם בריא אולם וחיים הם יותר מהאחרים, אלא שנקראו בשם הרוגים ומתים בהשאלה, להורות גנאי מעשיהם הרעים. כי הם גופים וגולמים הולכים על הארץ בלי חיים וכאלו הם רשעים קבורים ובאו. ועליהם אמר הכתוב יומת המת, המת מעיקרא, שבבא עליהם המות גברא קטילא קטיל. כי לא מת אדם חי אלא אדם מת, שכן נקרא ברשעו:

וכמה נתיירא מזה הנביא יונה ע"ה באמרו - ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי (יונה ד ג). ומלת ממני, מיותרת. וגם איך אמר טוב מותי מחיי. אמנם ירצה כי המתגבר על עצמו וכובש מדותיו, לבלתי התפעל ממה שלא יאות, הנה זה הוא אדון וגביר על נפשו והיא מסורה בידו ונקרא בעל נפש, כאמרו - ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב), כי הוא מונע אותה ומכריחה כפי רצונו הטוב. אבל הבלתי כובש, שהוא נשמע ונכנע אל ההתפעלות, אינו הוא השליט על נפשו והרי הוא ביד זולתו. ע"ד מה שפירשנו בפ' ואכלת ככל אשר תאוה נפשך, דרשהו במקומו. ויונה ע"ה היה חושש כי שמא מרוב הצער וההתפעלות חלילה יצא מגדר שלמותו עד שלא יוכל לשלוט בנפשו, באופן שיעשה מעשים אשר לא יעשו, ויהיה מת בחייו. ע"כ שאל ממנו ית' קח נא, בעת הזאת עתה. את נפשי ממני, בעודה ברשותי, שתקחנה ממני ומידי קודם שתכנס תחת רשות בעל ואדון נכרי, שאז תקחנה ממנו ומידו לא ממני. והסבה בזה, כי טוב הוא לי שיהיה מותי, המות שלי, יהיה נמשך מן החיים, שמתוך היותי חי (אמרתי) [אמיתי] שהוא בעודני מחזיק בתומתי, ולא שיהיה מותי מתוך היותי כבר מת מעיקרא, כמו יומת המת. שאם ח"ו אסרח אקרא מת הן בעודני חי. ולכן טוב מאד זה המות עתה, מבלי שום עכוב. הן אלה קצות דרכי השמות הרעים הנאמרים על הרשעים, והם נותנים טעם לפגם אל הגוף היותו חולה ובעל מום כי הוכה בסנורים, וגם הוא נופל מת כחלל חרב. ואולי לשלשתם רמז הנביא ע"ה כשאמר בשמו יתברך - דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו (ישעיה נז יח). באר כי ע"י התשובה, שעליה דבר למעלה, הקב"ה יתקן שלשת החסרונות האלה. וזה הוא דרכיו ראיתי, הסתכלתי בדרכיו שלו כי שב אלי, כאמרו - שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם יט). וע"כ אתקן מעוותיו והסירותי את שמות המגונים ממנו, כי אם היה חולה אני ארפאהו. במקום היותו סומא ממשש בצהרים כאשר ימשש העור, אני אנחהו בדרך לא יכשל. ובמקום היותו מת, אשר הוא מתחלף משאר מתי עולם, כי כל המתים אחרים מתאבלים עליהם אבל הוא אינו מתאבל על עצמו כי מת הוא, אבל זה בהיותו מת בחייו הוא משתתף עם אחרים באבלותו. והנה אני אשלם נחומים גם לו גם לאחרים המתאבלים עליו, כי אנחמהו:

ואמנם יש עוד ג' שמות כעורים, נוגעים אל העצם ואל השרש העקרי, הוא דופי הנפש ופגם הרוח, אשר אין ספק לא יכנסו אפילו בערך רחוק אל הנוגע לחסרון החומר. וזה כי הנפש והגוף שניהם פועלים ומתפעלים, ומבואר הוא שאין ערך ודמיון לפעל הנמשך מהנפש עם הפעל הנמשך מהחומר. והוא הנרצה במאמר הנביא ישעיהו ע"ה - הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם אז יבקע כשחר אורך וגו' ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיה נח ז י). והנה רז"ל בהשותפין (ט ב) אמרו על זה הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר וכו': ואני מפרש, כי לא בלבד יעד לו בכמות הברכות אלא גם באיכותן, לא ראי זה כראי זה. כי הצדקה עם כל עוצם מעלתה, והיותה נמשכה מהתעוררות הרוח, סוף סוף נושאה היא פועל חמרי יתייחס אל הגוף. וע"כ אמר הלא פרוס לרעב לחמך וגו', כשתעשה כל ההטבות האלו לעניים והמוצרכים, וסוף דבר מבשרך לא תתעלם, כל הבא מפאת חלק הבשר והגשם בכלים הגופנים לא תתעלם מהם, ואתה עושה עמו פעולות גופניות, כי בזה גם הגוף של העני מקבל התועלת, אבל לא תכנה בזה פעולה נפשיית. ודאי שכרך הרבה מאד, אך לא תעצור כח לקבל רוב טובה פעם א' פתע פתאום, אלא מעט מעט בהדרגה. כי יקרה לך כמי שהיה במקום חושך, לא יוכל לצאת מיד למקום אור גדול, כי תכהינה עיניו מראות. וכן אתה יבקע אורך כעין השחר שאחר אפלת הלילה, שאין השמש נגלה מיד על הארץ בתוקף אורו, כי לא יוכלו הבריות לסבלו, אלא הוא הולך ואור קימעא קימעא, כך יהיה האור וההצלחה שלך. אמנם אם תפעל אצל העניים עם נפשך, שתפק לו נפשך ממש, בדברי רצוי ופיוס הבאים מפנימיות הלב והרוח, אשר בזה אתה משביע ג"כ נפשם המעונה והמדוכא ההיא. אז יהיה לך השכר יותר מעולה מאד, כי לא תצטרך לקבל השפע בהדרגה, אבל יגדל כחך, שיזריח לך האור בשלמות בחשך עצמו, ובשעת תוקף האפלה יתהוה מיד תכלית האור, כעצומו של יום בעת הצהרים, ולא כאור השחר שתחלתו הוא מעט ומתגדל והולך. וזה בעבור יתרון הפעל הנפשיי על הפעל החמריי:

וכן ג"כ בהתפעלויות הקורות לכל אחד מהם, מה שראוי להחשיב הוא התפעלות הנפש, כי הנוגע לגוף לאפס ותהו נחשב. ועם היות כי איוב מרוב צערו הוציא מפיהו מילין אשר לא כן, מ"מ בענין זה יושר לבו אמריו בפסוק - נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי (איוב י א). ירצה, ראיתי כי בצרות אלו שתים הנה קוראתי מנפש ועד בשר יכלה פעם א', כי נקטה נפשי ונכרתה יחד עם חיי, שיש כאן אבדת החיים שהיא מיתת הגוף וגם כריתת הנפש. ואגידה נאמנה כי מה שאני דואג ומצטער אינו ממה שנוגע אלי, והוא אפיסת החיים. כי אעזבה עלי שיחי, השיג והשיח עלי למה שנוגע עלי מהעדר החיים, אמרתי לא אזכרנו ואעזבנו. אלא אדברה אזעק ואיליל בעבור מרירות נפשי, כי על דא ודאי קא בכינא. מעתה כמה יתמרמר בלב נשבר ונדכא העצב נבזה החוטא לאלהים, כאשר יסתכל במה שפגם את נפשו, לכנות לו שמות רעים ומגונים המפרסמים בזיון דבק לנפשו:

הא' נלמד ממה שאמר הכתוב - כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא יז ל). וכפלי הפסוק והשנויים וכוונת לפני ה', הכל יובן במאי דתנן בסוף יומא (פה ב), את זו דרש וכו' אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו כה) ואומר מקוה ישראל ה' (ירמיה יז יג) מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. אע"פ שלפעמים מצאנו זה הנוסח בקצת מאמרים את זו דרש ר' פלוני, מ"מ היכא דאפשר לתת איזה טעם לדברים אלו, אשר הם מותר גמור, נכון הדבר. וכן כפלים של ר"ע ע"ה, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, דהיינו הך. ועל השנות הראיות, ראוי ג"כ לשית לבנו: ובישוב הכל אומר, כי כבר השרשנו מסתירת מאמר ר"ל ע"ה גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות, גדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות, שתירצו בגמ' כאן מאהבה כאן מיראה. שבהיות התשובה מיראה נאמר עליה - שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך (הושע יד ב), וכדפי' רש"י ז"ל עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה. ושמא הנביא ע"ה נתכוון לומר פסוק זה בלשון יחיד והפסוק הנמשך בלשון רבים, כי כפי מדת חסידותו ורצונו הטוב על האומה היה חפץ שכשהתשובה אינה אלא מיראה תהיה מועטת ליחיד בלבד, אבל התשובה המעולה מאהבה היא תהיה לרבים. וזה הוא קחו עמכם דברים, אתם הרבים לא תעשו תשובה מיראה, באופן שיכופר מקצת העון ולא כלו, שיסולק ממנו צד המזיד וישאר מכשול ושגגה. אלא שובו אל ה', בגדר שתאמרו לו בטח כל תשא עון וקח טוב. תשא העון כלו פעם א' אפי' חלק השוגג, ובמקום העון קח טוב, שיעשו הזדונות זכיות. כך היה רצונו יתברך ושל הנביא ע"ה שיהיה. אמנם העונות גורמים להפך, כי מעוטא דמעוטא הם שבים מאהבה, ורובא דרובא תשובתם היא מיראה, ונמצא בתשובתם שהעונות נעשו כשגגות. ודבר פשוט ומתקבל אצל השכל הוא, כי להסתלק חלק העון במה שהוא מזיד צריך שיהיה זה מצד האדם, ע"י התעוררותו אל התשובה, כי אז יתהפך לשוגג, ואחר כך בהיותו בגדר זה אשר נעדר ממנו צד רצון שהיה עושה אותו מזיד, ואין כאן אלא פעל כעין מקרה מופשט מהכוונה, אין בו צד חמור, והקב"ה בחסדו מעבירו מכל וכל ומשלים הכפרה המוחלטת, כאשר פירשתי על פסוק יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' (ירמיה נ כ):

ובזה נבא לכוונת המשנה והכתוב, כי אמר התנא פסוק זה ודאי צריך באור. ואתה דע כי את זו הדרשה שעתה אומר לך בו, דרשה בפירוש ראב"ע, ואינה מוצאת מכלל דבריו במקום אחר, דלאו מכללא איתמר אלא על הפסוק עצמו דרש ואמר, שפירושו הוא כי דוקא עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ולא עבירות שבין אדם לחבירו. זה הוא מה שנדרש בו בפי':

אך יש בו עוד דרשה אחרת נלמדת מתורתו של רבי עקיבא ע"ה, ממה שאמר בעלמא במקום אחר, עם שהוא לא דרשה ממש על פסוק זה. והוא כי מצינו שאמר רבי עקיבא אשריכם ישראל וכו', לכלל ישראל המה האומה יש להם אושר גדול, כי מצד תשובתם נמצאו להם שני מיני טהרה, להיותה על הרוב מיראה. הא' היא מפאת עצמם, שהם הם המתטהרים ומתקדשים על ידי התשובה, שמעבירים מהם טומאת המזיד ונשאר שוגג. ואז שוגג זה מי מטהר אתכם הקב"ה, הוא בחסדו הגדול מטהר אתכם מהשוגג הנשאר. ועתה מביא שתי ראיות על שני מיני טהרה אלו. ומתוך סדרם שהביאם בקדימה ואחור יובן פסוק כי ביום הזה, שעליו הביא מימרא דר' עקיבא. הא' אמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, יראה לא תצטרכו אתם להתנועע וללכת אל מקום הטהרה, אלא אתם תעמדו ותשבו שקטים במקומכם ואני אזרוק עליכם מים טהורים שתטהרו בהם מכל גלוליכם וטומאותיכם, שתשארו טהורים מכל וכל אף מהשוגג, באופן שאני אני הוא שאטהר אתכם. אך צריך שתקדם לזה טהרה אחרת הנוגעת לכם, שאתם תלכו אצלה ותעשוה ואתם מטהרים את עצמיכם, והיא עיקר התשובה, דמעיקרא שאתם תשובו עדי ואז אני כמקוה. כי הקב"ה מכפר באותה תשובה באותו האופן שמטהר המקוה, שהיא בלכת האדם ונעקר מקומו ונכנס שם ונמצא שהוא מטהר את עצמו, כך ועל אופן זה הקב"ה מטהר את ישראל. כי הוא יתברך מקבל תשובתם ומסיר מהם טומאת המזיד, ואחר כך ברחמיו הוא מטהר החטא. וזה הוא שאמר הכתוב - מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ ט). מי הוא זה, אלא אחד מעיר שיוכל לומר זכיתי לבי, עשיתי תשובה בזכות הלב שהיא מאהבה, עד שלפי זה טהרתי אפילו מהחטאה, שאפי' מהשוגג טהר עצמו. זה ודאי הוא נמצא על המעט, כי רובא דרובא אינם מטהרים מהם אלא המזיד בהיות התשובה מיראה, והוא יתברך מטהר אח"כ את החטאת:

ועתה אתה המעיין המשכיל בין תבין בזה דרשה נחמדת בפסוק שלא דרשו בפי' ר' עקיבא. והוא כי אמר ביום הזה מה שיכפר ה' עליכם כי לטהר הוא מעצמו אתכם, הוא מכל חטאתיכם, הם החטאות השוגגין שנשארו מהעון המזיד. אכן לא יוכל להיות זה כן שהשי"ת הוא יטהר אתכם, כי אם בתנאי גמור שלפני ה', קודם טהרה זו של ה' שהוא עושה אותה, תטהרו אתם את עצמכם בתשובה גמורה, שתסלקו המזיד וטומאת העון, ואז תחול עליו הטהרה הבאה מאת ה' לכפרת השוגג והחטאת. אבל בלאו הכי אין כאן טהרה, והרי אתם טמאים בנפשותיכם, וטמא טמא יקרא לכל א' מכם, שהוא פגם עצמי לנפש: והנביא יחזקאל ע"ה צווח ואמר - הקרובות והרחוקות ממך יתקלסו בך טמאת השם רבת המהומה (יחזקאל כב ה). והגיע כ"כ מפחיתות זה השם, כי אפי' האומות עכו"ם, להפליג בבזיון וקלס העם הנבחר, ילעיגו עליהם בשם זה. ועליו מקונן ירמיה ע"ה - סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תגעו כי נצו גם נעו אמרו בגוים לא יוסיפו לגור (איכה ד טו). והיא באמת פליאה, מביא מבוכה ובלבול, מהכפלים בבאו בדבריו וחסרון הסדר. ואני מדקדק עוד, כי כפי מה שפירש"י ז"ל אתם הטמאים סורו מכאן וכו' לא יתכן בזה קראו למו, כי זו אמירה ודבור היא להם שיעשו פועל זה מההסרה ואינה קריאה, והיל"ל סורו טמא אמרו למו. ואלו היה כתוב בלבד טמא קראו למו, בלי קדימת מלת סורו, היה צודק לשון קריאה שהיו קוראים להם שם טמא, אבל קריאה אצל סורו ודאי הוא בלתי מכוון, אם לא לפרש מל' צעקה בקול רם, כמו קרא את הקריאה (יונה ג ב). ואני מפרש כי השונאים הרשעים האלה לא יספיק להם הבזיון שמבזים אותם, אבל עוד ירצו להתלוצץ בהם להיות שחוק למו כי חוכא ואטלולא, כי יתעוללו בם באמור להם דברים נגדיים והפכיים לבלבלם, שלא ידעו מה יעשו. והם ג' אמירות נגדיות, נמשך הכל עד אמרו בגוים. כאלו אמר תחלה אמרו בגוים סורו טמא וגו', והוא כי מעיקרא אומרים להם בצווי מוחלט סורו מכאן אתם הטמאים, אל תשבו עוד בארצנו ואל תטמאו אותה. והנה עודם הולכים לצאת מן העיר לא הרחיקו אז תיכף ומיד קראו למו, קוראים אותו לומר שובו אתיו, בואו לכאן, ויהי הם הופכים פניהם לשוב מקול הקריאה והם חוזרים ומבהילים אותם באמירה מכופלת, כמי שרואה בא נגדו אשר לא חפץ בו, סורו סורו אל תשובו הנה כדי שלא תגעו בנו. כל הדברים האלה אמרו בגוים, כדי להלעיג ולהתעולל בישראל דרך שחוק והתול. והם העניים, בראותם כי התלו בם פעם ופעמים, הסכימו שלא להמתין יותר ואפילו יחזרו ויקראום הם לא יוסיפו לגור עוד שם, אפילו דרך גרות, אלא לצאת מן המקום ההוא לחלוטין, לבלתי שמוע עוד השם המגונה הזה של טמא מזכיר עון:

ואולם גרמו העונות עוד שם רע מזה, והוא מה שאמר קהלת - אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך (ז יז). כי כבר נודע מה שנאמר דרך תמיהה, איך אפשר שהאדם אשר חננו בוראו דעה והשכל ירצה לבחור ברע ובמה שהוא חוץ מהנאות, כי הלא הוא יתברך כבש הדרך שתהיה סלולה לכל המין האנושי שיוכל להסתלק מן החטא אם ירצה, מבלי שום מניעה והכרח, ובענין זה הכל שוים ולא יונח שום הפרש או הבדל בין זה לזה:

והוא המכוון לדעתי בדברי המשורר ע"ה - כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו (תהלים קג יא). מה שפי' הרי"ע יעויין במקומו בעקידה. ואני אומר, כי בענין החסד שעושה השי"ת עם היראים בהשפעת הצלחתו עליהם, אין יד כולם שוה לקבלה בשעור אחד. כי מדרגות מדרגות יש, כפי שעור ואיכות זכות המקבל יתחלף זה מזה בפחות ויתר, כי לאשר זכותו רב ירבה חסדו עמו ולמעט ימעיטהו. וזה הוא ממש כעין שעור הגבהות מהשמים על הארץ. כי מצד השמים עצמם הם עגולים וגבהותה שוה מכל צד, לא יהיו יותר גבוהים במקום זולת מקום, אבל מפאת הארץ, עם שבערך השמים הם כנקודה בתוך העגולה, מ"מ היא בעצמה אינה שוה מכל צד, כי יש בה עמקים וגבוהים הרים ובקעות ובערכה השמים הם יותר גבוהים במקום מה מהארץ, כגון מהשפלה, ממה שהם במקום אחר, כגון ההרים הגבוהים, כאשר סופר ממאמר התוכן החכם זקוטו נ"ע למלך ספרד. וע"כ אמר כי על האופן שגבהו השמים על הארץ באופנים שונים, וזה לא מהשתנות השמים אלא מחלוף מצב מקומות הארץ, כן על זה הדרך גבר החסד האלהי והטוב על היראים במדרגות מתחלפות. ואין זה בא משנות ימין עליון חלילה, אלא מחלוף גדר השלימות ביראים. זה הוא בענין השפעת החסד מהטובות וההצלחות, אבל בהרחקת הפשעים ממנו מכלנו, היה הדבר כללי שוה לכל במדה אחת, מבלי היות לזה הרחקה יותר מלזה. כי טבע הבחירה הוא בלתי משתנה מצד עצמו לכל אישי המין האנושי בקצב אחד, כעין המרחק שיש בין מזרח למערב, שהם שני קצוי העולם, אשר במהותם מזרח ומערב מרחקם הוא לעולם שוה, ולא יצוייר ביניהם שום קרוב ורחוק בהתחלפות, כן הוא מה שמרחיק ה' את פשעינו מכלם בשוה בחפשיות הבחירה, ואיך א"כ ימצא קצתם בוחרים ברע וקצתם בורחים ממנו. ע"כ הם אומרים כי המתפקרים להרשיע אין זה כ"א רוע שפיטתם, שאבד שכלם ונעשו סכלים בההיא שעתא:

הט אזנך ושמע דברי חכמים ז"ל בפ"ק דסוטה (ג א), תניא היה ר"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנא' ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה יד) ואין העברה אלא ל' הכרזה שנאמר ויעבירו קול במחנה (שמות לו ו). אמר ר"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה יב) תשטה כתיב. והוקשה לי, כי רש"י ע"ה פירש אדם עובר עבירה בסתר כגון אשה פרוצה עוברת בסתר והקב"ה מכריז בגלוי שנותן בלב בעלה לקנא לה והדבר מתפרסם בגלוי ע"כ, נראה שהאשה היא החוטאת בסתר והרי הראיה שמביא הוא ועבר עליו רוח קנאה, וכפי מה שאמר ואין העברה אלא לשון הכרזה, נשארה הבנת הכתוב שההכרזה באה עליו ולא עליה, כיון שאמר ועבר עליו:

ועל זה אני אומר כי אולי כוון ר' מאיר למה שאמר בראש הפ' (שם ב), כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנא' כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג). אמר ר' יוחנן וקשה לזווגן כקריעת ים סוף שנא' מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים וגו' (שם סח ז). ויש להרגיש אם סברת ר"ל היא מוצאת מפסוק כי לא ינוח שבט הרשע, מה לו להסמיכו בדרשו בסוטה, שאין ממנה ראיה של כלום. ולמה אמר כן כי פתח, דמשמע מיד הפתיחה, ולא אמר סתם כי דרש ר"ל בסוטה. ומה טעם על זה וקשה לזווגם וכו':

אמנם ירצה כי ר"ל ע"ה בא לדרוש על פרשת סוטה, ובפתחו עמד מרעיד על פסוק ראשון, אשר הוא פתח השער, כי מצאו מוקשה באמרו - איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, כי מלבד כפל המעלות היה לו לסמוך יחד ולומר ומעלה מעל בו, כמו נפש כי תמעול מעל (ויקרא ה טו). וכן בכפל איש איש. ומזה הבין כוונת הכתוב שהוא כקורא תגר ומקנטר אל האיש הבליעל, שגורם בעונו שתפול בחלקו הרשעה. וזה הוא טעם כפל איש איש, כמתרעם ממנו, והוא כי כשראינו אשתו של זה שתשטה ותמעול, להרע מעשיה בפריצות שלא כדרך הצניעות, הלא הוא לפי שהוא מעל, ג"כ יש לו מעל, והוא גרם לעצמו שתזדווג לו אשה רעה כזו דומה לו ברשעות, שאל"כ לא היתה באה לרשותו. וא"כ מיד כשפתח ר"ל בסוטה בהתחלת פרשתא בפ' ראשון אמר שיש בו זו הכוונה, שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, כי בלאו הכי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, נמצא א"כ שהם דומים צדיק עם צדקת ורשע עם רשעה. ולהיות ההזדווגות הטבעי מבוא גדול במדות כאשר רמזנו לעיל, ימשך שבהיות זווג זה בדומים במעשיהם א"כ הם ג"כ דומים ושוים במזגם וטבעם. וכבר נודע מה שפירשו על פסוק אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב יט) שכדי להוליד צריך שלא יהיו שניהם שוי המזג לגמרי, כי אם יהיו הוא והיא נוטים אל הקרירות או אל החמימות אל היובש או אל הליחות, לא יוכלו להוליד אם לא יהיו ביניהם התנגדות מה עד שיהיה הא' פועל והאחד מתפעל. ואם אלו הם שוים במעשיהם, וממילא הם ג"כ ממזג אחד, איך יבנו בית ויולידו בנים שהוא נגד הטבע המורגל. לכך אמר רבי יוחנן שהוא קשה לזווגן, שנראה שאין זווגן עולה יפה להחיות זרע ע"פ הטבע, אלא הוא יתברך מתקומם על הטבע ומזווגם ובונה להם בית. עם שכפי המרוץ הטבעי היה להם להיות יחידים וערירים בלא ולד, הקב"ה בכחו מושיב היחידים האלו שיהיו בית ומשפחה ויולידו בנים ובנות, שהוא כעין נס קריעת ים סוף, שהציב מים כמו נד והכריחם הפך טבעם שהם נגרים. ויצא מזה שהסוטה שנשאת לזה, הוא מפני היותו רשע בעל עבירות. אך עדיין כל זה הוא נסתר ונעלם ואין מי שידע כלום מרשעו זה ושהוא עובר עבירות, בא עתה ר"מ ע"ה ואמר דע כי כשאדם עובר עבירה בסתר ואינה מפורסמת, הקב"ה מכריז עליו ומפרסמו, וממי אתה למד מבעל הסוטה, כי הוא היה בו מעל ועובר עבירה, אלא שהיה בסתר ולא נודע אצל הבריות, והקב"ה מכריזו ע"י רוח זו שמקנא את אשתו ומביאה לב"ד, ואז יאמרו הכל למה הלכה רשעה זו להזדווג אצל זה לא מפני שהוא שחור כעורב וממינה ברשעות, ובזה יכירוהו הכל:

ומעתה נתוסף הקושיא, איך אפשר לצייר על ביש גדיא וריע מזלא זה שרואה ויודע כי אע"פ שהוא יחטא בסתר בחדרי חדרים אין רואה הקב"ה יסבב סבות לגלות חרפתו בקהל רב, ועכ"ז הוא חוטא. ובבחירתו, היה יכול להסתלק מן העון ולהיות נקי מה' וענשו ומישראל ובשתו. ע"כ אמר ר"ל אל תתמה על החפץ, כי אז בשעת העבירה אין אדם בדעתו, כי נכנסה בו רוח שטות ולא דעת ולא תבונה בו. א"כ צדק החכם ע"ה באמרו - אל תרשע הרבה ואל תהי סכל (קהלת ז יז):

וכבר הודה ולא בוש קדוש ה' מכובד אהרן הכהן ע"ה אמתת ענין זה, כשאמר - בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר יב יא). כאלו יאמר יד אדוני תהיה בי, שאתה בעצמך אדוני תייסרני כרצונך, ועד זולתך שישלטו בי אחרים למה תביאני, שאלקה בצרעת כאשר לקתה אחותי. כי בעונש זה נמצא העון עצמו חקוק על הבשר, כי מי ראה אותה מצורעת ולא יראה בה מיד העון עצמו, שיכיר היותו לשון הרע. כי זה העונש העצמי שלו, זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע. כאשר נאמר על מרים עצמה ע"ה - השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו' (דברים כד ח ט). וכיון שכבר הושת החטאת עליה, אל תסכים לשיתו שומו על שנינו, שאהיה ג"כ מצורע כמוה, כי יהיה לי לבשת ולחרפה גדולה, אלא בי יהיה אדוני, לייסר אותי כחפצו. יען סוף סוף החטא בא מאולת וסכלות, ודי בזיון בזה להקרא אויל ומשוגע. ובמה שאמרנו לעיל בפי' ומעלה בו מעל, שהיא הוראה היותו גם הוא מועל וחוטא, יובן הפסוק הנאמר בסוף הענין ונקה האיש מעון וגו', שהוצרכו רש"י ורבותינו ז"ל לומר מה שאמרו. אבל לפי דרכנו יהיה כפשוטו, כי זה האיש אשר היה בידו עון אשר חטא, שעל כן נענש באשה זו, עתה עם ההשתדלות הזה שעשה כדי להוציא רשעה מביתו, תקן עוותתו ונשאר נקי מעוונתיו הראשונים. ועם היות שני השמות האלו פוגמים את הנפש, אם הטומאה, שהיא בדבר רוחני בלתי מורגש ומוחש, ואם האולת והכסילות, שמחסר מהנפש הכח היותר מעולה אשר בה שהיא ההשכלה, הא מיהא עדיין אדם הוא ולא ירד מאנושתו: אכן אוי לאזנים ששומעות, שהרשע אבד ממנו שם המין ולא יקרא עוד אדם, כי יקרא לו כנבוכדנצר הרשע - לבביה מן אנשא ישנון ולבב חיוא יתיהיב ליה וגו' (דניאל ד יג), נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יד). וזה שמו אשר יקראו לו, בהמת הארץ וחית השדה. זו ודאי נפילה עצומה מאגרא רמא לבירא עמיקא, מהיותו ברום המעלות כמלאך ה' צבאות, וגם מצד איכות נשמתו יותר ממנו, ירד לשפלות גדול בזה להקרא בהמה בצורת אדם. והיטיבו הקדמונים ע"ה במה שפירשו - תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (תהלים צ ג), שיחזרו להיות בני אדם:

וגם אני מפרש מה שאמר הנביא ע"ה - זכרו זאת והתאוששו השיבו פושעים על לב (ישעיה מו ח), בא' משני פנים. האחד כי האדם יוכל להשאר קיים אם במין ואם באיש, במין ע"י תולדותיו ובניו אחריו ובהיות זרעו משתלשל ממנו משאיר אחריו ברכה ויתקיים במין. אך לא יוכלו ולדות אלו ופרי בטנו להשאירו קיים באיש, כי הוא כבר חלף הלך לו ואיננו. אכן יש לאדם מין תולדות שמשאיר אותו קיים באיש, והם תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים, שעם היותם נקראים תולדות אין זו שהוא מוליד את זולתו, אבל הוא מוליד את עצמו במעשיו הטובים ומקיים אישיותו, וזהו הוא שאמרו אצל נח, אלה תולדות נח שתולדותיהם של צדיקים וכו'. כי יפורש הפסוק לפ"ז, תולדות אלו של נח אינם כתולדות אחרים, שמולידים את זולתו והמוליד עצמו אינו קיים באיש אלא במין, כי דע לך שאלו התולדות של נח מה שהוליד בהם הוא נח בעצמו, שעל ידם ישאר קיים באיש, בהיותו צדיק ובעל מעשים טובים. משא"כ המולידים באחרים, שאינם משאירים לו אלא מינו ולא אישיותו. ועכ"ז יש עוד מין תולדות שלישי, שהוא מוליד אחרים זולתו ותולדות אלו גדול כחם להשאיר את מולידם קיים באיש, והוא המוליד נפשות, שמדריך את אחרים לעבודת בוראם יתברך ומורה להם הדרך ילכו בה להנצל מן החטא, תולדות אלו שהם בניו, ודאי ישאירו אותו בקיום אישיותו. ועז"א, זכרו זאת ושמרו מאד הדבר הזה שאומר לכם ובו תתאוששו, תשיגו הקיום האישי שלא כדרך ההרגל הטבעי, ע"י שתולידו תולדות בבנים זולתכם. ומה הוא זה, השיבו פושעים על לב, תשתדלו ללמד להועיל לפושעים אשר הם ברשות לבם, שלבם מושל עליהם בתאוותיו, אתם תשיבו אותם שיהיו הם על לבם, שיהיו לבם ורצונם ברשותם והם ימשלו עליו, כי אז אתם מולידים אותם. ותולדות אלו גורמים לכם שתתאוששו ותשארו קיימים באיש:

והפירוש השני הוא מיוסד על הלמוד הנפלא (ב"מ קז ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. שאם תראו אחרים נעשו כנבוכדנצר, שאבדו לבם האנושי ולבב חיוא איתיהב להו, ותרצו לנחותם הדרך להשיבם על מצב לבם האנושי ולהסיר מהם הלב הבהמי, צריך שתחלה תקשטו את עצמכם בענין זה עצמו, שגם אתם קודם זה תתאוששו, תעשו עצמכם אנשים, הרחיקו מכם גדר הבהמות והחזיקו בשם האנושי, ואז אח"כ (תשובו) [תשיבו] הפושעים על בקשת הלב. וסוף דבר הורגלתי לפרש ע"ז דברי ירמיהו ע"ה - שוטטו בחוצות ירושלים ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש וגו' (ירמיה ה א) כאשר בא במקומו:

ועתה אנה יוליכו את חרפתם האנשים החטאים בנפשותם, כאשר יעלה בדעתם פחיתות השמות האלה המכוערים, אשר יקראו להם - חולה, סומא, מת, טמא, שוטה, בהמה, וכמה שמות רעים אחרים נכנסים תחת אלו. ואם אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו, כאשר אמרנו, כ"ש בהצמד כולם יחד. אוי לאזנים שכך שומעות. ותהי זאת נחמת', כי הפליא חסדו עמנו בתת לנו תקון התשובה המעולה ע"פ התורה הקדושה, כי ע"י יסולקו כולם ויהפכו לטובה. וקורא לנו שם חדש אשר פי ה' יקבנו. וכב"י נזכה להקרות בשמו ית' בסגולתן של צדיקים. והוא הרומז אצלי בנושא - שם ה' אקרא וגו', יתבאר מאליו:

והמשורר ע"ה באר תקון ששת השמות האלה ע"י התורה שתתעלה, עם שלא שמר הסדר שאמרנו כי היו לו ג"כ כוונות אחרות כשאמר - תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים וגו' (תהלים יט ח). אמר כי מתמימות ותכלית שלמות תורתו ית' שהיא מסלקת כל ששת החסרונות האלה. כי אם הוא כמת ונפשו יצאה ממנו, היא משיבת הנפש אל הגוף וחיה יחיה. ואם הוא בגדר שוטה וסכל שאבדה שפיטת שכלו, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי ונותנת בו חכמה וערמימות להשמר מכל רע. ואם לב חיוא איתיהב ליה ואבד לב האנושית, פקודי ישרים משמחי לב העצב בשיחזיר אותו לבב אנוש. ואם הוא עור וסומא וחשוך עינים, מצות ה' ברה מאירת עינים. ואם הוא טמא ונפשו לא מטוהרה, הנה יראת ה' היא טהורה, כעצם הטהרה העולמית העומדת לעד, ותטהרנו מכל טומאותיו. ואם הוא חולי שהחולי פרוק חבור ונטיה מהשוואת המזג שלא ישתוו יחד לעמוד כל א' בשלו, הנה משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ויביאו האחדות והחבור שהוא עצם הרפואה. ואתם הדבקים בה' הבו גודל לאלהינו:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה