אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ג לשבת תשובה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ג לשבת תשובה

חלק א - דרוש ב לשבת תשובה

דרוש ג' לשבת תשובה אשר אז נתקבצו בעירנו בעונותינו מלחמה ורעב וחלאים רעים. ה' אלהיך ההולך לפניך הוא יהיה עמך. נדרים פרק ואלו מותרים (כ א). תניא ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ יז), זו בושה. לבלתי תחטאו (שם), מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני:

מעיקר פרטי החיוב אצל הרופא המבקר את החולה הוא להתווכח ולגלות דעתו על אותו החולי בד' דברים - הא' בהכרת מהות החולי ולקרא לו שם בגדרו האמתי, אם יש שם קדחת יומית או שלישית או רביעית או תמידית או דקה וכיוצא:

הב' לחקור על סבת החולי לידע מאיזו ליחה גוברת נתהוה, אם מהלבנה או האדומה או השחורה וכיוצא:

הג' להגיד וליעד מה שנראה לו יהיה מהחולי ההוא, אם יתרפא בנקל או יתארך, או אם הוא חולי ממית בלי תרופה. הד' לסדר התרופות הצריכות ולתת הנהגה נכונה להבריא את החולה:

ומצאתי את הנביא ירמיהו ע"ה רומז לזה באמרו - כי כה אמר ה' אנוש לשברך נחלה מכתך אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך (ירמיה ל יב יג). המשיל צרות ישראל לחולי כבד, אשר הוא רע ומר בכל הד' צדדין שאמרנו. כי לענין שם החולי וגדרו, זה שמו אשר קרא לו השי"ת, אנוש, שהוא כאב חזק ועצום. ואם לענין הסבה, נחלה מכתך, המכה שלך באה מסבה קשה וכבדה והיא היותה דרך נחלה וירושה מקדמוניך, שהחולי הבא בירושה הוא קשה כנודע. ואם לענין היעוד והשפיטה אם תתרפא או לא, הנה אין דן דינך למזור, אין מי שידין וישפוט שיהיה לך מזור ותרופה עולמית. ואם לסדר לך סמים תרופיים והנהגה נאותה להבריאך, אין מקום לזה, כי רפאות תעלה אין לך, אין מציאות שום מין רפואה שתועיל לך:

והנה אנחנו היום עדת קהלתנו בעירנו זאת, כלנו מחוללים מפשעינו מדוכאים מעונותינו. כאשר אנו רואים בעינינו השנה המשונית הזאת, מטה עז מקל ושבט נוגש ורצועה מתוחה עלינו אין חולי כחולינו. ולהיות עתה זמן רפואות הנפשות בימים קדושים האלה, הנה בשבת זה של תשובה קודם בוא היום האדיר, חל עלינו חובת הרחבת הדבור בארבעת פרטים אלו. אולי יחנן ה' ושב ורפא לנו בהפליא חסדו עמנו להמציא לנו מחילה סליחה וכפרה על כל עונותינו, כי זו היא הרפואה האמתית אשר אנחנו מבקשים. ועם שנתפרסם מאד דבר זה ונתבאר בכמה מקומות, כאשר הבאנו בדרושים הקודמים, היות הכפרה נאמרה על התרופה, מ"מ נזכיר מאמרם ז"ל בשלהי כתובות (קיא א) אר"א כל הדר בארץ ישראל שרוי בלי עון שנ' ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (ישעיה לג כד), א"ל רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה. א"ר ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא) וכתיב וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג):

וראוי להרגיש מה חדש לנו ר"א יותר ממה שהוא פשט הכתוב, כי הוא מבואר מאמרו העם היושב בה נשוא עון שהדר בא"י שרוי בלא עון דהיינו פשטיה דקרא. ועוד כיון שמביא ראיה מפסוק זה למה שנה מלשונו, דקרא קאמר נשוא עון והוא האריך לומר שרוי בלא עון. ועוד במה שאמר אנן בסובלי חלאים מתנינין לה, כי כפי הנראה משמע שבא לסתור ראית ר"א שהיא כמו שפירש"י ובל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון, וע"ז אמר רבא שאין לו מזה ראיה דאנן בסובלי חלאים מתנינן לה, וקשה דמה בכך, הא אפילו יפורש על סובלי חלאים עדיין ראיית ר"א היא מתחזקת מסוף הפסוק שאומר להדיא העם היושב בה נשוא עון, ויהיה הפי' לא יאמר שום אדם שסבל חולי, יען העם היושב בה הוא נשוא עון ולכן אינם באים לידי חלאים. ועוד מאי איכא בין ר"א לרב ענן שאמר כאלו קבור תחת המזבח, דהיינו ודאי שעונותיו מכופרים, וא"כ הוא הוא מ"ש ר"א שרוי בלא עון. ויש לדייק ג"כ על רב ענן, למה הוצרך לג"ש לראית דבריו שהוא כאלו קבור תחת המזבח שהכוונה על כפרת העונות הרי מספיק לזה פסוק וכפר אדמתו עמו, כי ממנו נקח ראיה שהאדמה תכפר על עמו. והמחזיק זה ההרגש הוא מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מלכים וכן הקבור בה נתכפר לו וכאלו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו, הנה שהבין הכוונה כמו שאמרנו ושפסוק וכפר לבדו יספיק לראיה ע"ז. וא"כ למה הוצרך רב ענן לג"ש דמזבח אדמה:

ונאמר בישוב כל זה, כי גודל מעלת הקבור במקום קדוש נתפרסם עד גדר שאין הפה יכול לדבר. ודי לנו להורות זה מה שראינו מהפלגת השתדלות אבינו הזקן ע"ה לבקש אחוזת קבר במקום המעולה מערת המכפלה, כאשר בא באורנו על הפסוקים במקומו בע"ה, ומזה נמשך לכל יוצא חלציו אחריו לבקש ג"כ בכל תוקף להקבר בארץ הקדושה: האמנם יש בזה שתי מדרגות אשר נתבארו שם במעשה הובא מעולא דהוה רגיל דהוה סליק לא"י נח נפשיה בח"ל, אתו אמרו ליה לר' אלעזר אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות (עמוס ז יז), א"ל ארונו בא, א"ל אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה. נתבאר מזה כי מעלה יתרה יש למי שבחייו הוא בא"י על אשר הוא שם אחר מותו: והנה אלו השלמים ע"ה בארו לנו כל אחד מה היא המעלה שיש לכל אחד מהם כפי מדרגתו. כי ר"א אמר כפי שטתו, כל הדר בא"י דהיינו שמחייו דר שם שקולטתו מחיים, הנה זה תגדל מעלתו. כי לא מיבעיא אלו היה חוטא יתכפרו לו עונותיו אלא יזכה עוד שיהיה שלם בלי עון, כי קדושת המקום תגרום לו להצילו מן החטא כנודע מאוירה דא"י, באופן שלא יהיה בו שום רושם של עון לומר שחטא ואח"כ נתכפר כענין הבגדים אחר התכבסם. וזה הוכיח מהפסוק שאמר ובל יאמר שכן חליתי וגו', וראייתו היא מתחלתו ועד סופו בפרשו אותו כלו נמשך. ויראה השוכן ודר בירושלים לא יקרה לו כעין החולה שיתרפא מן החולי, שעכ"פ כבר היה החולי בו קודם שנתרפא, אלא כמי שלא היה בו חולי מעיקרא. כן זה לא יאמר חליתי מחולי הנפשות והעונות והעם היושב בה נשוא ומחול מהעון, אחר היות שם מציאות עון, אלא לא יהיה שם שום עון כלל ועיקר שיצטרך למחילה. הנה שעיקר ראייתו היא מהתחלת הפ' בהיותו מפרש חליתי על חולי הנפש, לכן אמר רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה וא"כ אין לו משם ראיה של כלום, כי ע"כ כיון שחליתי הוא ממש כפשוטו אין סוף הפ' נמשך כדברי האומר, אלא הכוונה לא יסבלו חלאים שם יען העם היושב בה יכופר מעון: ואולם רב ענן בא לפרש זכות אותו שקולטתו ממיתה ולא דר בה מחיים, וע"ז אמר כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח, לומר כי עם היות אינו מאותו הכת אשר לא יחשוב לו עון כלל, לפחות יהיה נשוי פשע כסוי חטאה, ולז"א כאלו קבור תחת המזבח, שאותו המקום מכפר לו. כי שם כפרה מונח היות שם חטא קודם ואינו מורה על ההעדר. והוא מ"ש הנביא ירמיהו ע"ה - בימים ההם ובעת ההיא וגו' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר (ירמיה נ כ). והוא מבואר הכפל, ולמה בעון אמר איננו ובחטאות אמר לא תמצאנה, ומהו כי אסלח לאשר אשאיר:

אבל כבר נודע מכח התשובה שזדונות נעשו כשגגות. ועם היות שזה נאמר בשב מיראה, דאלו השב מאהבה נעשו לו כזכיות, מבואר הוא דמעוטא דמעוטא הם השבים מאהבה ורובם ככלם שבו מיראה, ונמצאו עונותיהם הנעשים במזיד מתחלפים לחטאות אשר בשגגה, דהיינו שהקב"ה מסיר מהם הצד המכביד האשם, שהוא הידיעה והרצון והחפץ, ונשארו בלבד הפעולות עשויות שלא במתכוין בשוגג. וז"ש כי בזמן העתיד, אשר מפני חמת המציק ישובו בני ישראל אל ה' אלהיהם, הנה אז יבוקש את עון ישראל לראות אם יש שם עון ממש במזיד. והנה איננו, אין לו שום ישות והויה כי כבר הלך לו, ונשאר במקומו חטא בשוגג. ואחר היותם במדריגת חטאים יבוקשו ג"כ החטאים, ועל אלה לא אומר ואינם כי ישנם וישנם ולא הלכו להם ממש, אלא שלא ימצאו אותם, עם היותם במציאות. וזה לסבה, כי אסלח לאשר אשאיר, אני אסלח ואכפר לאותו החלק שאשאיר מהעון החמור. כי סלקתי ממנו היותו זדון, והשארתיו חלק מועט שהם חטאים. ולשארית זה אני אסלח, ולפיכך לא ימצאוהו, עם שאינו נעדר כמו שהיה העון. א"כ הסליחה והכפרה היא אות על מציאות החטא אלא שהוא מתכפר. וזה ישיג מי שלא זכה אלא לקבורת א"י:

ולפי שמפסוק וכפר אדמתו עמו אין שום הכרח אם ידבר מחיים או לאחר מיתה, לכן הביא הג"ש דמזבח אדמה, כעין רמז כי המזבח מה שמכפר הוא בקרבן אחר מיתת הבעל חי הנקרב תמורת האדם החוטא, וא"כ גם וכפר אדמתו עמו ידבר אחר מיתת האדם, שאדמת הקדש תהיה לו כמזבח כפרה. והרמב"ם ז"ל לא נחית עתה במימרא זו לחלק בין דר בה לקבור בתוכה לענין כפרה או שרוי בלי עון, ולפיכך הביא הראיה הנראית לו פשוטה ממשמעותיה דקרא, כנודע מדרכו ז"ל. ויצא לנו מזה כי לכלוך העונות יקרא חולי וממילא נשיאת העון וכפרתו היא הרפואה ממש:

מעתה בואו ונחשוב הארבעה דברים שאמרנו היותם ראוים להסתכל בכל החלאים, ונדעה נרדפה לדעת אותם בתחלואינו אלה, ונא' כי הגדר האמתי והשם העצמי הראוי לכנות לחולי הכולל אשר אנו בו, היא הסתרת פניו יתברך ממנו, כי אין לנו חולי מכאיב וצרה גדולה מזו. הלא כה דברו של אדוננו משה ע"ה בפרשת היום - ועזבני והפר בריתי וגו' וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו' (דברים לא טז יח). וכבר דברתי בפי' פסוקים אלו בס"ד וכעת אני אומר מיוסד על משאז"ל פ"ק דחגיגה (ה א) מאי רעות רבות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו. ויש לדייק מה טעם שנעשו צרות זו לזו. אמנם יובן הענין אצלי במה שנדייק בכפל ועזבני והפר את בריתי, וכן ועזבתים והסתרתי פני מהם:

אך הוא מבואר, כי חטאות האדם הם משני סוגים הפכיים ומנגדים זו לזו בב' קצוות רחוקים. הקצה האחד הוא הרפיון והעצלה הבאה מהלבנה, אשר תגרום התרשלות ומניעה מעשות מה שהוא מוכרח ומחוייב לעשותו. והקצה האחר הוא להפך, ההתחזקות והתעצמות הבא מהאדומה, המעוררות לעשות בפועל פעולות בלתי ראויות. באופן שהראשון בא מקרירות יתירה, והשני מחמימות עודף ומרובה. ואולי נמליץ ע"ז מאמר איוב על הרשעים - ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כד יט), כלומר הנה מצד אחד יש להם ציה גם חמימות גדול ונמרץ שהם מתלהבים לעשות רע כאלו אש ידליקם, ומצד אחר יש להם קרירות כ"כ גדול לבלתי עשות שום פועל מעולה וטוב, עד שנראה כאלו הם גוזלים מימי השלג הקרים. ונמצאו חוטאים בשני הפכים אלו, להענש בעונש השאול והגהינום. וכיון שהחטאים הם משני אלו הסוגים, בלי ספק ג"כ העונשים מכוונים על שניהם. כי על העדר המעשה הראוי יעדרו מהרשעים הטובות וההצלחות, ועל מעשה הרע רעה תבא עליהם:

והוא מה שאמר הכתוב כמגיד מראשית אחרית - וקם העם הזה וגו' ועזבני והפר את בריתי. שתים הנה קוראות עונותם, האחת שיעזבוני, שלא ישתתפו עמי לעשות כמעשי ללכת אחרי, והב' והפר את בריתי, שיפר הברית בעשות עבירות אשר לא תעשינה. על כן יחרה אפי בו ביום ההוא, לשלם להם על פי מדותם. כי על אשר עזבו אותי, לבלתי עשות המחוייב להם, גם אני אעזבם והסתרתי פני מהם, שלא אשפיע עוד להם הצלחה ואמנע מהטיבם כאשר בהיותי עמהם. ובהפך זה על אשר הפרו בריתי, שעשו שלא כהוגן, אף אני אעשה זאת להם שיהיו לאכול, שיאכלום אויביהם במכת חרב והרג ואבדן, באופן שימצאוהו לפי זה רעות רבות וצרות. דמדלא קאמר רעות וצרות רבות, מורה שהכוונה בדבריהם ז"ל צרות זו לזו, ירצה ימצאום רעות רבות במספר ובאיכות והרעות הרבות האלה יהיו נגדיות וצרות זו לזו, כדברי התוס' (חגיגה שם) קרירא לעקרבא חמימא לזיבורא. כן הוא יתברך כב"י יהי קר ויתרשל מהם לעזבם ולהסתיר פניו בהעדר הטובה, וחס להמציא להם רעות ושיהיו לאכול. ולפי האמת הרעות הבאות אליהם מהאויבים אינן באות בהשגחתו יתב' בכוונה מכוונת מאתו, אך תגיע מרשעת ישראל שלא ירצו לייחס פרטיות עונשיהם להשגחה רצונית אלהית, אלא יתלו אותם אל המקרה או הטבע או הוראות השמים. ויאמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, שהשי"ת סלק השגחתו ממני, ע"כ באו אלי הרעות האלה בסבות אחרות לא בכוונה פרטיית בגזרה מסודרת ממנו. ולפיכך אז מחדש אעשה הסתרה כפולה בעבור הרעה הזאת אשר עשה עתה, במקום היותו פונה אלי ולהכיר העונש הבא ממני פנה אל אלהים אחרים, דהיינו לתלות הדברים לסבות אחרות זולתי מקריות טבעים או שמימות או בחירות אנושיות וכיוצא. הנה כי כן זה הוא מצב חליינו וזה שמו אשר יקראו לו, היותו יתברך בהסתר פנים עמנו ועזבנו לבלתי השפיע עלינו טובה וכל שפטיו הרעים הדביק אחרינו, חליים רעים וקול תרועת מלחמה מהאויבים ורעב של בצורת, עם הכבדת עולים וארנוניות והיינו לאכול:

ועתה נלכה נא דרך בקשת הסבות וחקירת שרשן ומדוע כל זאת באתנו. ובחפשי על הדבר הזה נזדמן לידי מאמרם באיכה רבתי (א כא) על פסוק שרתי במדינות האומר, כי בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים ואחזו הקב"ה בימינו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, א"ל הקב"ה מה לידידי בביתי, אמר ליה רבוני בני היכן הם, א"ל חטאו והגליתים לבין האומות, א"ל לא היה בהם צדיקים, א"ל עשותה המזימתה, א"ל היה לך להסתכל בטובים שבהם, א"ל סוגיהון בישין דכתיב עשותה המזימתה הרבים (ירמיה יא טו), א"ל היה לך להביט בברית מילה שבבשרם, א"ל חייך כפרו בה שנאמר ובשר קדש יעברו מעליך (שם) ולא עוד אלא שהיו שמחין במפלתן אלו על אלו דכתיב כי רעתכי אז תעלוזי (שם) וכתיב שמח לאיד לא ינקה (משלי יז ה). אם המעשה היה כך ראוי לנו לדייק בו. אחד אם ביאת הזקן ע"ה היתה לדעת על בניו, כי ידע מגלותם, מה לו לילך אל בית המקדש, ילך נא אליו יתברך אשר ידבר עמו ככל אות נפשו בכל מקום שהוא. ב' בשאלתו יתברך מה לידידי בביתי אחר שטייל עמו ארוכות וקצרות, ושאלה זו היתה ראויה לישאל מיד תיכף לכניסתו קודם הטיול. ג' דהבנת טיול זה וכוונת ארוכות וקצרות מה היא. ד' בלשון שאלת אברהם אבינו ע"ה בני היכן הם, כי ה' שואל לו מה לו בביתו והוא משיב בשאלה אחרת. ואם כוונתו להשיב שעל זה בא לדעת מבניו, יאמר דרך תשובה לבקש את בני באתי וישאל היכן הם. ה' אם כשאמר לא היו בהם צדיקים השיב יתברך עשותה המזימתה, מה זו הוסיף עוד היה לך להסתכל בטובים שבהם, וכי לא הם צדיקים לא הם טובים:

ונאמר כי כוונתם ז"ל להמציא כעין ויכוח ומשא ומתן שעשה הוא יתברך בעוצם חכמתו, בינו לבין עצמו, בחלקי הסותר על דברת העונשים שגזר על ישראל בעונותיהם, אשר נכללו בשתי צרות עצומות, הא' חורבן הבית הקדוש והב' גלות וטלטול עמו. ואמר כי בליל תשעה באב, שבו היה מעותד הבית ליחרב, נכנס א"א בבית קדשי הקדשים, ר"ל שנכנס ועלה במחשבתו ית' זכר א"א בענין בית המקדש, ובחכמתו הנוראה תפשו בידו כלומר החזיק בדרוש זה. והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, דהיינו שהיה נושא ונותן בצדדין פעם לזכות פעם לחובה, כי היה מסדר בדעתו הנפלאה הטענות הנופלות בזה. והנה בענין בית המקדש גמר אומר מעיקרא שאין צד ינצל בזכות אברהם כי מה לו בביתו, שלא מצינו הבטיחו הקב"ה כלום על הבית, וא"כ אין לו מקום תרעומת על חורבנו. אבל ראה דיש לו צד תלונה על גלות ישראל מהארץ, כי הוא יתברך הבטיחו להנחילה לזרעו עד עולם, והם חוץ ממנה. וזה הוא בני היכן הם, כלומר יהיה צד לאברהם שיתלונן לומר בני היכן הם, שאינם בארץ כאשר הבטחתני. ושוב אמר יתברך שאין לו לטעון כן, כי תשובתו בצדו, שעונותיהם גרמו הגלות, ובזה האב הזקן יתפייס כי הוא עצמו ברר הגלות. חזר עוד לחשוב, אולי יטעון כדרכו אם יש בהם צדיקים דרך כלל ינצלו השאר בזכותם כמאמרו בסדום, זה אינו, כי עשותה המזימתה, הם רעים וחטאים לפניו ית'. אח"כ בא לפרטים וצדד עוד, אולי יטעון, עם שאפשר לא ימצאו בהם צדיקים שהמשמעות הוא בינם למקום ולפיכך אמר כשולל לא היה בהם וכו', מ"מ היה לך להסתכל באותם אשר הם טובים בהם בינם לבינם, כי בלי ספק מצד האנושית וגדר האדם, חוייב עכ"פ שקצתם יהיה בהם שלמות מדיני בינם לחבריהם לקיום הקבוץ, ויספיק זה להצילם. והשיב סוגיהון בישין, הסוג שלהם הוא רע ומר, כי עשותה המזימתה הרבים, שבמנין הקבוץ שהוא חבור הרבים השחיתו והתעיבו מאד, כי איש את רעהו חיים בלעו ויאכלהו בכל פה. וזה פרט עון אחד. עוד הביא עון פרטי אחר, כי שמא יאמר היה לך להביט בברית מילה שבבשרם, שעם היות תאות חוש המשוש כבד מאד, מ"מ הם שמרו אות ברית קדש ולא טמאוהו, ואתה יתברך תביט הברית שהוא עדיין בבשרם, ולא נסלק בנאוף וזנות. גם ע"ז תשובתו בצדו, כי הפרו ברית חלפו חק ובשר קדש יעברו מעליך. ולבסוף הזכיר עון שלישי, מהשנאה התקועה בלבם עד ששמחין במפלתן אלו על אלו. ובצרוף שלשתם יחד נחתם גזר דינם, מבלי שום התנצלות:

ועתה אליכם אישים, ישישים ובחורים וזקנים יחדו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, לכלכם בשם ה' אקרא, יחדו למשפט נקרבה, נחפשה דרכינו ונחקורה. אם אולי בימים האלו בזמן הזה היה רוצה אבינו הזקן ע"ה להליץ בעדנו לפני בוראנו יתברך, למען סלק מעלינו אפו בשלשת השפטים האמורים, איזה התנצלות היה מוצא עלינו לפניו יתברך. הלא אדרבא שלשת גופי עבירות אשר גרמו חתימת הג"ד לגלות המר הזה, כולם נקבצו באו בקהלתנו. ובטוב ההסתכלות כל אחד מהן היא סבה עצמית לאחת אחת מצרותינו ומכאובינו. כי תחלואי בני עמנו אשר חלה ה' בם, ובעונותינו יצאו מהם מה שיצאו, נוכל לקיים בטח כי הסבה הקרובה היתה העון הפלילי מהפרת אות ברית קדש המחולל בנאוף וזנות, כמאמרם ז"ל (ב"ר כו י) כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורג רעים וטובים וכו' וא"כ מזאת הסבה באו החלאים:

והתבונן מה שאמר שלמה ע"ה בחכמתו - נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה (משלי ו לב לג). ופי' הדברים מיוסד על הא דתנן פ' הכל חייבים (ט א), ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, א"ת בגונב וגוזל יכול הוא להחזירו ולתקן, ותניא ר"ש בן מנסיא אומר גונב אדם או גוזל אפשר שיחזיר גנבתו וגזלתו יתקן אבל הבא על א"א ואסרה על בעלה נעדר מן העולם והולך לו. נראה מבואר, כי בשאר העבירות יש מקום לאדם לתקן את אשר עוות ולהציל את נפשו מני שחת אבל עון העריות אין לו תקנה עולמית, בין הוליד ממנה בין לא הוליד, כי הוא נעדר מן העולם ונפשו עליו תאבל. ולכן אמר נואף אשה מבואר הדבר ונגלה מאד כי הוא חסר לב ואבד שכלו. כי הוא משחית נפש הוא יעשנה, דבר רגיל ונהוג הוא שכל מי שהוא משחית את נפשו באיזו עבירה שתהיה, הוא בעצמו יעשנה, יש בידו לתקנה ויוכל לעשות בריה חדשה בלי שום השחתה, אבל זה שהוא נואף אשה כמה רעות ימשכו לו. כי כאן בעה"ז יהיה ענשו מזומן שימצא נגעים וחלאים רעים עם קלון מתמיד, והיותר קשה הוא כי חרפתו לא תמחה, אינו יכול לתקן והוא נעדר מן העולם ועוד חרפתו לא תמחה, א"א לו להכחיש גוף המעשה כי היא חקוקה באות ברית מילה שבבשרו כי חזרה לו הערלה כשהיתה קודם שנמול. והערלה ההיא אשר חרפה היא לנו, כדברי בני יעקב, א"א למחותה ולהעבירה ממנו. ונכלל ג"כ באמרו וחרפתו לא תמחה, כי לפי האמת חוש המשוש חרפה היא לנו, אלא שע"י מה שיפעול בו האדם בעצם השכל לשמור מצותו יתברך ולקיום המין, זה הוא כסות עינים להסיר ולהעביר החרפה הזו, וזה שהוא נואף אשה אשר לא כדת נשארה עליו אותה חרפה לא תסור ממנו. אמור מעתה כי עון זה אשר איננו מבוער מבינינו הוא היה בעוכרינו לסבב כל החלאים ומיתות אנשים הרשומים, כטבע הזנות ההורגת רעים וטובים:

ואמנם התמעטות הממון בגזרות המסים והארנוניות, אחזה אנכי אשית לבי באה אלינו הצרה הזאת על עון פלילי עצום ורב הורגל בינינו ונעשה לנו כהיתר, והוא האיסור הגדול של רבית המוטבע בהרבה מעשירי דורנו ממינים שונים. וזה דרכו כרקב יבלה וכעש אוכל עצמות הממון, עד בלתי השאיר לו שריד. תנו דעתכם במה שאמרו פרק איזהו נשך (עא א), תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם (תהלים טו ה), הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קחזינן דלא קא מוזפי ברבית ומתמוטטין, אר"א הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין:

אינני רואה שום תוספות חדוש בדברי ר"ש על פי' הפסוק. ואם נאמר שבא לשלול סברת ר"ג באלו הן הלוקין (כד א), שבהגיעו למקרא זה היה בוכה אמר מאן דעביד לכלהו הוא דלא ימוט הא דעביד חדא מנייהו ימוט, א"ל ר"ע אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח כד) בכלהו אין בחדא מנייהו לא אלא בכל אלה בחדא מאלה הכא נמי עושה אלה אחד מאלה, ואתא רשב"א לומר דמשמעותיה דקרא הוא כר"ע דבאחד מאלה לא ימוט, ואהכי קאמר דהמלוה שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו'. א"כ יקשה במאי דכתבו התוס' הא חזינן דלא עבדי הכי ומתמוטטין, וא"ת דלמא משום שאר עבירות הכתובות בפר' ושוחד על נקי לא לקח, וי"ל דחזינן צדיקים גמורים נמי דמתמוטטין, א"נ לר"ע צריך דדריש בסוף מכות עושה אלה עושה אחד מאלה לא ימוט ע"כ: ותירוץ השני הוא תמוה בעיני. דנהי דנוכל לומר שאין כוונתם דגמרא פריך ממש לר"ע גופי' שבא במכות ולא נזכר כאן כלל אלא דפריך לרשב"א דסבר כסברת ר"ע, מ"מ קשה דכפי תירוצם זה משמע דמעיקרא כשהקשו דלמא משום שאר עבירות וכו' היו מבינים דסוגיא דהכא אזדא דעושה אלה ר"ל עושה כל אלה, דאי לאו הכי לא מקשו מידי. ואתמהא איך אפשר לאסוקי אדעתין דרשב"א יבין עושה כל אלה, הא איהו קאמר המלוה מעות שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו' דאלמא לדידיה ע"כ ההלואה שלא ברבית לחודא סגיא לשלא ימוט לעולם, ואיך א"כ יש שום מקום לקושיית התוס'. ובעל לחם אבירים דייק במאמר מנלי' ללמוד שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, דלמא ה"ק קרא כשמלוה שלא ברבית ודאי לא ימוט אבל המלוה ברבית אינו ודאי שלא ימוט דאפשר נמי שיתמוטט אבל אינו מוכרח. ועוד נדייק אריכות זה מי שיש לו מעות וכו', יאמר בקצור המלוה מעותיו שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו':

ויראה לי דרשב"א ע"ה בא להודיענו פירוש הכתוב היותו בזולת מה שיובן מפשוטו, כי כפי הנראה כוונתו הוא לומר שאותו אשר כספו אינו נותנו ומלוהו בנשך ותרבית אלא עושה ממנו איזה משא ומתן אחר, בהיתר שאין בו איסור, זה בריא לו שלא ימוט לעולם. על זה אמר רשב"א שאין הדבר כן לומר שתספיק שלילת ומניעת ההלואה ברבית להבטיחו שלא יתמוטט, אע"פ שאינו עושה איזו מצוה פרטית בהם המגינה על זה. אלא הענין הוא שמי שיש לו מעות מדודין, אשר היה יכול להרויח בהן בהוציאו אותם בסחורות המועילות, והוא לא כן יעשה, אלא מלוה אותם בחנם שלא ברבית וחונן בהם דלים להלותם בשעת דוחקן, ע"ז דוקא הוא שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך לא ימוט, כי הוא נותנו ממש שלא בנשך. אבל לא לומר שיספיק לו שלא ילונו בנשך, דא"כ לימא קרא לא נתן כסף בנשך דהוה משמע שלא נתן כלל, אבל מדקאמר כספו לא נתן בנשך, משמע דכספו אשר נתן לא נתן בנשך אלא בהלואת חן וחסד:

ולפי זה נמצאו בממון ג' חלוקות. הא' הקצה האחד הטוב, שיש לו מעות ועושה בהם פועל מעולה להלוותן מבלי קחת מהם רבית. והב' הקצה האחר הפכו, שמלוה המעות ונוטל מן הלוה רבית, שעושה עבירה חמורה. הג' היא ממוצעת, שיש לו מעות אבל אינו מתעסק בהם להלוותם ברבית אלא נושא ונותן בהם פרקמטיא, שאין בזה לא מצוה ולא עבירה. והנה הכתוב אומר שהעושה מצוה להלוות שלא ברבית שכרו אתו שודאי לא ימוט לעולם. ונפיק מינה דיוקא, שאם אינו עושה מצוה זו בהלואה בלא רבית אין לו ג"כ זה הבטחון שלא יתמוטטו נכסיו, דאפשר הכי ואפשר הכי:

וממילא איכא למידק, דכשהיה בקצה האחר הרע, שילוה ממש בנטילת רבית, צריך ג"כ לילך בהדרגה שודאי יתמוטטו נכסיו, ומש"ה קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין. והשתא הכי פריך, והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין. וע"ז הקשו התוס' דלמא משום שאר עבירות וכו', כלו' נהי דכפי דברי רשב"א דקאמר דהמלוה שלא ברבית אין נכסיו מתמוטטין מוכח דאע"ג דאית ליה שאר עבירות דקרא תספיק חלוקה זו דכספו לא נתן בנשך לשלא ימוטו נכסים, היינו דוקא כשנתן שלא בנשך כדאמרן, אבל כשלא נתן, דהיינו שלא הלוה ברבית שאין כאן אלא העדר, אינו מוכרח שלא ימוט דכבר אפשר דמשום שאר עבירות דקרא ימוט: וע"ז תירצו ב' תירוצים. הא' דחזינן צדיקים גמורים נמי שאין בידם שום חטא ומתמוטטים. והב' דהך דהכא אזדא כר"ע דאחד מכל אלו קאמר, וא"כ כי היכי דבהלואה שלא ברבית תספיק לשלא ימוט ה"נ כל אחד וא' מכל אלו סגיא לאגוני שלא ימוט, ואנן חזינן דלא מוזפי ברבית גורם להם שמתמוטטין אע"פ שהיתה בידם א' מהנך. ותירץ הללו מתמוטטין ועולין וכו', דהיינו הנהו דלא מוזפי ברבית, והללו דמוזפי ברבית מתמוטטין ואינן עולים, אבל הראשונים דמוזפי שלא ברבית עליהם אמר הכתוב לא ימוט לעולם, כלומר לעולם אפילו שעה אחת לא ימוט כלל וכלל לשיצטרך אח"כ לעלות:

אם כן עינינו הרואות סבת אבדת הממון הוא בשביל איסור הנשך ועון התרבית. ואיה איפוא בעירנו זאת טענת א"א ע"ה להסתכל בטובים שבהם, כאשר פירשנו שיסתכל באותם שהם טובים בינם לבינם עם חבריהם, אם מלאה הארץ מציצת דם עניים מוצרכים הבאים לידי הכרח הלואה מן העשירים, ויאכלו בדי עורם בכמה מיני רבית קצוצה מפורסמת וגלויה. והורגלה כ"כ בעבירה זו, עד שדשו בה רבים ולא החשיבוה לכלום. ואלו יצוייר יראו סיעת אנשים ישראלים יקרבו למקולין של נכרים ויראו אותם בפרהסיא אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וסוף סוף אינו אלא לאו אחד גרידא שחייב עליו מלקות, וכאן רואים לעינים כמה מלוי ברבית, אשר נכללו בה שש עבירות למלוה כנודע ומהם ללוה לערב ולעדים ולסופר, והחרש יחרישון אין פוצה פה ומצפצף. ומה נאמר מהמתכשרים בעיניהם לבלתי נגוע בקצה האיסור הזה אך עושים משכנתא על הבתים ומלוים עליהם מעות, והם דרים בתוכם בלי שום נכוי וגם משכירים לאחרים עד החזיר להם כל מעותיהם לגמרי וחושבים היותו מותר לחלוטין, וזה באמת רבית גמור מדאורייתא כפי מסקנת גדולי הפוסקים ז"ל. ואם באנו לדבר בעניני הקאמב"ייוש, עם שיש בקצתם צד היתר, כמה וכמה מינים יש שהם באיסור גמור ובהם נכשלים הכשרים שבסוחרים שלא מדעת. וריב לי עמהם, מדוע בענינים כאלו לא ישאלו פי המורים, יודיעום דרך זו ילכו לבל יכשלו בה. ולחתימת זה יספיק שנאמר מה שאמרו (ב"מ עא א), מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני כפר באלהי ישראל, רחמנא לצלן ולישזבן:

דעו איפוא א"כ אלופי כי צרעת זו היתה גרמא בנזקנו מאבדת הממון ולכתו לטמיון. ואולם הצרה השלישית מהמלחמה המפחדת אותנו כאשר הוא מפורסם הלא סבתה גלויה ומפורסמת בסוף דבריו יתברך, שהיו שמחין במפלתן אלו על אלו. כי גבר בתוכנו שנאה תקועה בלבנו איש לרעהו עד לא יוכל דברו לשלום, רק רע כל היום בקטטות ומריבות קנאה ושנאה ותחרות, אבדה האהבה ונכרתה מפיהם. ונתקיים בנו מאמר שלמה המלך ע"ה - שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), אמר כי הפחיתות הזה של השנאה גורמת עונות נמרצות ופשעים גדולים מהם, כי אולי אם לימים חלפו למו עברו איזה דברי ריבות ומדנים שכבר נשכחו מלב וישנו להם, עכשו השנאה תעורר אותם ותקיצם ותביאם אל הזכרון להגדיל השנאה. ואמנם על כל הפשעים החמורים הנמשכים מן השנאה יש עוד פשע גדול להכנס בגדר הכפויי טובה, שאם אולי לשעבר היתה אהבה עזה ביניהם כאחים ולא יתפרדו, הנה השנאה הזאת תכסה ותעלים האהבה הקדומה ותשכיחנה מן הלב למען לא יתפייס בעבורה להשקיט השנאה, באופן שהרע המזיק תעוררהו והטוב המועיל תכסהו ותעלימהו. היש לנו רעה מזאת כי ימצא בינינו מי שכל פניותיו ומחשבותיו אינם אלא לגרום נזק לזולתו, כאיש צר ואויב, לאשר הוא שונא לו ומבקש רעתו לעשות מה שידע יכאיבהו יותר, ע"ד מה שעשו אויבי ירמיהו ע"ה, שכתוב - לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו (ירמיה יח יח). המתרגם ע"ה ויתר המפרשים פי' ונכהו בלשון, שנלשין עליו ונמצינו מכין אותו בלשוננו, והוא פי' מתוק:

ואני אחשוב כי הרשעים הללו, בשנאתם לירמיהו ע"ה, היו חפצים לעשות הרע היותר גדול שיוכלו, ואלו היה בא מידם להרגו ממש היו עושים אבל פחדו פחד מהב"ד שמא יעשו ע"פ התורה להמיתם או לנקום נקמתם באיזה אופן שיהיה. ע"כ התחכמו לבקש תחבולה לעשות עמו רעה, תהיה לו מרה ממות, מבלי נגוע בו. ולכן אמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות, ירצה מה שיאות לנו כדי להנקם ממנו הוא לבקש רעתו ע"י מחשבת תחבולות בלבד ולא בפועל, כי אם נעשה לו איזו פעולה ממש בידינו, הן לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא, אשר באיזה אופן יענישנו על מה שנעשה לו, אבל על המחשבה מי יוכל להעניש עליה. וא"כ ההכאה שנעשה לו לא תהיה הכאת הגוף להסיר את נפשו, אלא נכהו ממש בלשון, נתן לו הכאה עצומה בלשונו, שידבר בלשונו ואנחנו לא נקשיב ולא נשמע כלום מכל דבריו, נמצא לשונו מדברת לבטלה על העצים ועל האבנים מבלי שומע, ותהיה זו א"כ הכאה נמרצת בלשונו, אשר יצטער יותר ממאה מיתות, כי הוא הפך אשרי המדבר על אזן שומעת:

האמנם כי בחלק השפיטה והיעוד להודיע ולהגיד מה יהיה אחרית ותכלית הצרות והרעות האלה, לא לנו לדבר בכמו אלו הענינים. כי ידיעת אמתת העתיד נעלמה מעיני כל חי בלתי לה' לבדו יתברך שמו, אשר ידע נאמנה מה די ליהוי בתר דנא. אך מה שיאות לנו הדבור בו בהשתדלות האפשרי, הוא לחקור על התרופה העצמי והמכוונת להסיר ממנו כל חולי וכל מדוה ולשרש אחר עיקרי סיבות חטאתינו, ולבקש איזה ענין כולל מועיל ומספיק לכל המצטרך לשלמות נפשותינו:

ונאמר כי בעמדנו על תכונת יסוד התרופות הגופניות, מצאנו בבאור ישתנו הרפואות שנוי עצמי כפי השתנות מזג החולה והתחלפות החלאים למיניהם, לא ראי רפואה של זה כשל זה. ודבר נגלה הוא כי אשר ירצה לשמור קיום בריאותו לבלתי יפול בחולי, והחולה אשר יבקש להסיר חליו מעליו ולחזור על קו הבריאות, אין סדר הנהגתו של זה כסדר הנהגתו של זה, ומה שיועיל לאחד יזיק לאחר. כדברי הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקיו מהאיש ההמוני, כשיראה הרופאים שהשקו לחולה מסוכן סמי הקולוקינט"יה ואיסקמוניא ופסקו מהם המזון ונרפאו מחלים ונמלטו מן המות, יאמר אם אלו הדברים מרפאים החולי כ"ש שיעמידו הבריא על בריאותו. והתחיל לקחת אותם והתנהג בהנהגת החולים, שהוא יחלה בלי ספק. וממנו יובן על ההפך, שהנהגת הבריאות שהוא תלוי בסדר נכון לאכול ולשתות כל המצטרך ממאכלים מספיקים להחזיק כח הבריאות ולהתעמל קצת ולעשות איזו תנועה וכיוצא מהדברים, אם ירצה החולה לעשות כן להחזיר בריאותו אל קדמותו, בלי ספק יסתכן ויקרב אליו המיתה. כי צריך שכל אחד ואחד יעמוד בשלו, החולה בסמי רפואתו והבריא בהנהגת בריאותו, ולא יכנס הא' בגבול חברו:

אכן בענין רפואת הנפש אין הדבר כן. כי אם היות יש מעלות פרטיות להנהיג האדם על קו השלמות, וגם אחרי אשר נשקע בחטאים ובפחיתיות יש ויש אופנים שונים להחזירו למוטב כפי גדר ויחס הפחיתיות והחטא, הנה עוד נמצא מגדולת תורתנו הקדושה תתן סדר והנהגה נכונה והגונה, שאפילו דבר אחד בשיהיה נשמר באופן הראוי יספיק להועיל, בין להנצל מהכנס בחטאים ועונות בין לשוב אל מצב התשובה השלמה בהמעדתו חלילה, ויהיה כולל בתועלתו לכל עון ולכל חטאת מאיזה מין שיהיה: וכבר הראו לנו אמתת זה הדבר במ"ש ז"ל בסוף פ' כ"ז משמות רבה, ד"א שמעו דבר ה' (ירמיה ב ד) הה"ד שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה ג) היאך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם, אמר להם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו וכן בידו וכן ברגלו ובכל אבריו נמצא כולו רטיות, אני איני כן אלא רמ"ח אברים באדם הזה והאוזן אחד מהם וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים הה"ד שמעו ותחי נפשכם, לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב (ירמיה שם):

ומלבד מה שנבין הרגשו בפסוקים ואיך הבינם יחד נדקדק ג"כ מה היא ההקדמה הזאת היאך חביבין ישראל וכו', יאמר מיד בקצור אמר להם אם יפול וכו'. ועוד למה פרט ראשו וידו ורגלו, כי הכל נכלל במ"ש כל איבריו ומה הוא זה שדייק דבידו ורגלו קאמר. וכן מה שלא אמר באברים אלא כללם עם הרגלים, שאמר ברגליו ובכל איבריו. ועוד אמרו נמצא כולו רטיות הוא לבלי צורך, כי ודאי אם נותן רטיה בכל אבריו פשיטא שנמצא מלא רטיות:

ונראה כי הם ז"ל דקדקו אמרו שמעו דבר ה' וגו', דמאי דבר כיון שאח"כ אומר הענין, יאמר בקצור שמעו בית יעקב כה אמר ה' מה מצאו וגו'. ואמרו שידוייק זה עם פסוק שמעו ותחי נפשכם, דקשה בו מאי ותחי נפשכם, שמעו וחיו מיבעי ליה, כמו דרשוני וחיו (עמוס ה ד) וכיוצא. וע"ז פירשו כי הפסוק בא לשלול אופן רפואת הגופות שאין כן ענין רפואת הנפשות. וירצה כי מדרך בני אדם על האדמה כשהם מצוים צווייהם לעבדיהם יצוום בלשון התנשאות, בכבדות גדול וביד רמה, דרך שלטנות, ואינם מדברים דברים רכים להטות לבם במתיקות אל שמירתם. אך הוא יתברך לאשר גדלה אצלו חבתן של ישראל ואהבתן, לפיכך לא הספיק לו הרבות להם תורה ומצות, אלא גם רצה לתועלתם להלהיבם ולהמשיכם בדברים ערבים לשישמרום, וזה ע"י טענות מבוארות, והוא אמרם ראה היאך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם וכו'. כי אמר להם שאדם הלוקה בכל גופו תקשה רפואתו מג' פנים, אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל ואם מן האמצעיים עצמם. כי מצד הפועל, הנה אין החולה הוא בעינו יכול לרפאות את עצמו אלא הוא מוכרח לטרוח לבקש את הרופא והרופא נכנס אצלו. ואם מצד האמצעיים שהם התרופות עצמן, אלו היה מין רטיה א' עצמה מועילה לשים אותה בכל אבר ואבר המוכים היה הדבר קל, אבל אינו כן כי להיות האיברים משונים ומתחלפים במזגם, זה נוטה אל הקרירות וזה אל החמימות זה אל היובש וזה אל הליחות, מזה נמשך שצריך ג"כ מיני רטיות משונות. שנותן רטיה בראשו כפי טבע הראש וכן בידו כפי טבעה, כי כמו שבראש שם הרטיה המתייחסת לו כפי מזגו כן גם כן השניה בידו, וכיוצא בזה ברגל ובכל אבריו. ואם מצד המקבל, כי הוא נמצא כולו מלא רטיות, ובלי ספק אפילו היו כל הרעות כלן ממין א', הוא מתפעל מאד ומצטער בעצמו מהיותו ממולא על כל גדותיו פצע וחבורה. והמכוון בזה בנמשל הוא כי שלמות קיום המצות תלוי בג' דברים - הא' והוא העיקר, הוא הכוונה ותכלית בעשיית המצוה, שתהיה נעשית בהשכלה ובהבחנת חשיבותה וערכה, ע"ד (אבות ב א) והוי מחשב הפסד מצוה וכו', ולש"ש מאהבתו אותו יתברך בלי שום פניה אחרת. הב' פועל המעשה עצמו, שיהיה בשלם שבפנים מבלי שום פחת או חסרון:

הג' ההשתדלות והחריצות והזריזות הנמרץ אשר בו עושה המצוה, זה הוא תנאי עצמי בעשייתם. וכשהאדם מתרחק מדרכי השלמות ונוטה אל הגשמיות ימנעו ממנו ג' ענינים אלו ויחסר כל טוב. וע"ז אמר בדרך משל, כי מי שנפל מראש הגג, דהיינו שהיה בצד העליונות והרוממות בהדבקו בפעולות המעלה, וזה נפל ממדרגה הנשאה הזאת וירד אל שפלות החומר למטה לארץ, יפסדו בו ג' הדברים האלה ויצטרך להם רטיה. אם אל הפסד כוונתו וחפצו ורצונו ושפיטת מחשבתו, שזה הוא בראשו, מושב המוח והשכל המנהיג הגדול לזה. וגם ליד, שהוא הכלי הפועל כל המעשים. וגם ברגל ובכל איבריו, שהם הוראת החריצות וההשתדלות לרוץ במהירות ובחריצות ובהתעסקות כל איבריו. והתבונן במה שאמר המשורר ע"ה - חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך (תהלים קיט נט). והכוונה שלא היה כעשאל שנאמר עליו - ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה וירדוף עשאל אחרי אבנר ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאל מאחרי אבנר ויפן אבנר אחריו ויאמר האתה זה עשאל ויאמר אנכי ויאמר לו אבנר נטה לך וגו' (שמו"ב ב יח כא). זכורני בימי נערותי שמעתי על אמרו קל ברגליו כאחד הצבאים, שהכוונה היות קלותו של עשאל במרוצתו, בהמית מבלי עצת השכל, רק תנועת הרגלים בלבד, כעין הצבאים אשר ירוצו בלי שום השכלה: ואני מבין בזה מה שיש עוד מהדיוקים בפסוקים. תחלה מאי אשר בשדה, דמאי איכפת לן שיהיו בשדה או בעיר. ועוד מה זה שהקדים ויהיו שם שלשה בני צרויה ותכף אמר ועשאל קל ברגליו וגו', כאלו יש בזה איזה התייחסות. ועוד אמרו ולא נטה ללכת אל הימין וגו', ומה הכוונה באריכות זה, כי מאמרו שרדף אחרי אבנר היה מובן שלא נטה לשום צד. ושאלת אבנר האתה עשאל אין בה טעם, האם נחשוב לא היה אבנר מכיר את עשאל. ומלת זה מיותרת:

אבל הכוונה להאשים את עשאל על מרוצתו זאת לרדוף אחרי אבנר, אשר בלי ספק היתה בלי שום השכלה והבחנה, כי הלא שם היו שלשה בני צרויה גם יחד וביניהם יואב ואבישי, אשר כל אחד מהם לבו כלב הארי ומשכילים בכל עצת תועלת המעלה, ולו היה צד ראוי והגון ברדיפה זאת לא היו הם נמנעים מלעשותו. אבל עשאל מה שעשה הוא במנהגו, כי בשגעון ינהג שמדרכו הוא קל המרוץ מהיר ונבהל לרוץ, אך לא שתתיחס המרוצה אל השכל. אלא הוא קל ברגלים בלבד, שהרגלים הם ההולכים והרצים ולא השפיטה השכלית. והוא דומה בזה לאחד הצבאים שהקלות בהם הוא טבעי. ואלו היה כעין הצבאים אשר בישוב, סוף סוף היה מקום לחשוב היות ריצתם נעשית בכוונה ועצה נכונה לברוח מבני אדם הרודפים אחריהם שלא להלכד במצודתם. אבל הוא כצבאים אשר בשדה, כי בהיותם שם במקומם הטבעי בסבכי היער ורודף אין, הם רצים אנה ואנה מבלי שום סבה, רק כפי מנהגם להיותם תמיד במהירות התנועה, כן היה עשאל. וזה סבב שפתע פתאום נתעורר הוא ורדף אחרי אבנר ולא נטה וגו', ירצה לא היה בהליכתו זאת שום צד מחלקי הסותר שנתיעץ וחשב תחלה הדבר והפכו, אם יאות ללכת או יותר טוב להמנע שהוא המכוון בימין ובשמאל, כי הכל עשה בלי שום הבחנה. וכראות אבנר תנועה זו של תימה, אמר האתה זה עשאל. כי מן הפסוקים נראה היות אבנר מתכוין מאד לבלתי עשות שום דבר מעציב את יואב או שיצטער בו, כאמרו - למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך (ש"ב ב כב):

אמנם זה יובן ודאי כל זמן שגם יואב לא יפר ברית אהבה עמו והוא לא שונא לו ומבקש רעתו, אבל אם יתברר לו כי יואב צודה את נפשו לקחתה, כבר הותרה לו הרצועה לבלתי שאת את פניו כלל. ועל זה שאל האתה זה עשאל, יאמר תגיד לי האמת האם עתה במרוצתך זו ובזה הפועל האתה עצמך הוא שנוכל ליחס לך הענין, או אם שלחך אחיך יואב, שאז אינך אתה עשאל, אבל אתה יואב כיון שעל פי צוויו אתה בא ובשליחותו. ואם אתה בא בדבר אחיך איני חייב לו עוד שום אהבה ואככה ארצה ומיד, אך אם באת מעצמך אז אשא פניו ובעבורו לא אשלח ידי בך, כי אחשוב פעולתך כפועל נער קטן ראוי לחמול עליך. ועשאל השיב אנכי, ולא אמר כן או הן וכיוצא אלא אנכי, כלומר אני אני הוא הרודף מעצמי, ולא בעצת צווי זולתי, ואיני צריך שתרחם עלי בעבור אחרים כי ריב לי עמך. אז אמר לו אבנר נטה לך וגו', ירצה חשוב חשבונותיך היטב בחלקי הסותר שיש בזה. אבל הוא לא קבל עצה, כי לא היה שכלו המדריך אותו אלא הרגלים היו הולכים מעצמם. וע"כ אמר דהע"ה כי הוא לא כן היה, אלא חשבתי דרכי, תחלה אני מחשב היטב הדרכים אשר אלך בהם ואח"כ אני משיב רגלי אל עדותיך, שאני הוא המדריך ומניע הרגלים, ע"ד - וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (בראשית כט א), לומר שיעקב ע"ה הוא היה המעלה ומסיע את רגליו שילכו אל המקום אשר היה שם רוח שכלו לילך, ולא היה נשוא מהרגלים כפי הרצון המשולח. והם הם דברי דוד ע"ה - ואשיבה רגלי אל עדותיך, שקודם התחילו אל התנועה היה זה במתון ובמחשבה ראויה, אך אחרי כן בהתעסקו במצוה עצמה אז היה (בזהירות) [בזריזות] ומהירות גדול, כי חשתי ולא התמהמהתי, ירצה כשעלתה ההסכמה ממני ללכת אל המצוה, לא אחרתי שום זמן כלל מלשיב הדבר בפועל, אלא תכף ומיד, מהרה נכנסתי בה, וזה הוא חשתי. וגם בעשייתה שמתי חריצות גדול לעשות בהשתדלות נמרץ ולא התמהמהתי, בהיותי שומר מצותיך:

ועתה אמר מאמרנו במשלו, כי האדם הנאחז בסבך הארציות, שנפל מגג מעלת השלמות, צריך לו תרופה אל ג' הענינים האלו. לראש, בעבור המחשבה. וליד, בעבור המעשה. ולרגלים ושאר כל האברים גם יחד, המורים על ההשתדלות והחריצות. אך לא תהיה תרופתו כעין תרופות מכות בגוף, שיקשה בעינם מפאת הג' דברים שאמרנו, כי כאן לא יצטרך לרופא חוץ ממנו, להיות הדבר תלוי בעצמו בלבד. ולא יוכרח למינים שונים מהתרופות והרטיות, וגם לא שיתמלאו כל איברי גופו מהם, אלא בדבר קל מאד יקבל כל הגוף חיים והוא השמיעה באוזן. וזה שמעו ותחי נפשכם, לומר ממש ההבדל שיש בין רפואת וחיי הנפש לרפואת חיי הגוף, כי הספיק בלבד השמיעה. וזה דוקא לשתחי נפשכם הרוחנים, לאפוקי המכות הגופניות שלא תספיק רטיה אחת או איזה דבר קל להחיותו אלא צריך לרטיות רבות. ונמצא א"כ זה מגדולי סימני אהבתו יתברך לישראל, כי למען המשיכם בעבותות אהבה לעשות מה שייטב להם, רצה מלבד עצם הצווי לצרפו בדברים המושכים את הלב. ולכך אמר - שמעו דבר ה' בית יעקב, שלא בלבד תשמעו מצותו יתברך במה שהוא מצוה אלא שמעו ג"כ הדבר אשר הוא יתברך מדבר לכם. היא הטענה הנעימה והמתוקה אשר בה הוא כאלו מפתה וממשיך אתכם, להכריחכם בדברים המתיישבים על הלב, לעשות רצונו. נמצא א"כ ממה שאמרנו היות לנו ארוכה ומרפא, כולל כל מיני מכות ותחלואי נפשנו, אם נטה אוזן לשמע'. וגדול כחה בב' הענינים, אם להציל מן החטא שלא יבא לידי עבירה, ואם אחר שחטא להביא למוטב להחזירו לדרך נכונה. ואולם התרופה הזאת הקלה וכוללת היא המדה המעולה של הביישנות, כי היא מפתח עצמי ואמתי לכל דלתי השלמיות כלם, מגן וצנה לכל מיני החטאים. יען כי אשר מסוה הבושה על פניו בקנין אמתי אי אפשר לו לחטוא, כי יתבייש ויכלם, אם מהבריות אם ממנו יתברך הרואה אותו במצפונו ובנעלמו:

כי זו היא הבושה האמתית אם הוא ביישן בקנין. הלא זה הדבר אשר אמר במאמרנו וראוי להתעורר עליו, כי כיון שהוא דורש מתחלה יראתו על פניכם זו בושה אלמא הוא מבין דיראה זו היינו בושה, וא"כ היכי קאמר תו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, דמשמע דיראתו דרישא דבק עם לבלתי תחטאו דהיינו יראת חטאו, ולא היל"ל אלא שהבושה מביא לבלתי יחטא או להמנע מן החטא. ומה הכוונה בזה הסימן שאמרו שהוא יפה:

ועוד קשה מאי איכא בין אחרים לת"ק, דמאמרו אחרים אומרים משמע דפליגי, וכפי הנראה כולם אמרו דבר אחד. כי אם הבושה מביא לידי יראת חטא ודאי שנזהר ונשמר מלחטוא, והיינו ממש לא במהרה הוא חוטא שאמרו אחרים:

וכאשר נתבונן בלשון אחרים יקשה אמרו לא במהרה הוא חוטא דמשמע דוקא במהרה ובזמן קרוב אינו חוטא אבל אחר זמן רחוק יחטא, וזה רחוק מאד בסברתם ושנאמר דבהא פליגי את"ק, דאטו מי לית להו לאחרים דרשא דקרא לבלתי תחטאו שאי אפשר להכחיש. ואינהו נמי אמרו (נדרים כ א) מי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו וכו', דהיינו ודאי מדרשא דעל פניכם וכו'. וגם סגנון לשונו לכאורה הוא בלתי מסודר, שאמר לא במהרה הוא חוטא, שהכוונה מבוארת שהבושה תגרום שלא יבא לידי חטא, וא"כ לא היל"ל הוא חוטא בלשון הווה, אלא לא יחטא לשון עתיד. ומה מרבה במלת כל. ולמה נקט לשון מתבייש, ולא אמרו הביישן כלישנא קמא, ואח"כ אומר מי שאין לו בושת פנים ולא אמרו שאינו מתבייש. והנראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו בפ' תחלה מה שהוא מבואר, כי היראה היא מיוחדת אל הלב או הנפש להיותה הפעלות פנימי, אבל על הפנים לא שייך לשון יראה, והיל"ל תהיה יראתו בנפשכם או בלבבם, כמו לא יירא לבי (תהלים כז ג) וכיוצא. ועוד יקשה כי כיון שעתה היה המעמד הנבחר, מקור ושרש לכל עיקר השלמות, ודאי שראוי לתקוע בלבם העבודה ביותר שלם שבפנים שתהיה העבודה מאהבה גמורה ולא מיראה. ומכיון שהם אמרו - ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות (שמות כ טז), שהורו היותם דואגים ויראים מפחד המיתה, איך אמר משה ע"ה שבא אלהים בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, דמשמע שסבת בא האלהים הוא למען לא יחטאו וימנעו מן החטא מחמת היראה שנכנסה בלבם, וזה ודאי ענין בלתי ראוי בעת ובעונה הזאת. לזה פירשו שאין המובן כן אלא אדרבא להפך. כי לפי שהם אמרו פן נמות שהורו מורא ופחד מעונש המיתה, אמר להם מרע"ה אל תיראו אין חפץ לה' בזו היראה שאתם יראים רועדים וחרדים מפחד עונש המיתה, אלא אדרבא בא האלהים למען תחליפו יראה זו במין יראה אחרת הכי נכבר ויקר מאד. והוא בעבור תהיה יראתו על פניכם, שהיראה שתתיראו ממנו לא תהיה פנימית ממורך לבב ופחד שום עונש, אלא מורא חיצונית הנכרת על הפנים, היא הבושה והכלימה מהדר גאונו יתברך, שתחשבו תמיד היותו רואה ומביט בכם ותכסה כלימה פניכם. והיא בושה נאמרה בלשון יראה. לפי שלמדו מכאן שהבושה מביאה לידי יראת חטא, לומר שהיראה האמתית לא תהיה מהעונש הנמשך מהחטא אלא היותה מהחטא עצמו, כי תיראו מפועל החטא למה שאתם בושים ונכלמים ממנו בהעשותו. ועל כוונה זאת, כדי שתקבע בכם בושה זו ויראת החטא, בא האלהים. מכאן אמרו סימן יפה הוא לאדם שהוא ביישן, כי מאחר שהשם יתברך השריש בישראל במעמד הקדוש ההוא מעלה זו של הבושה, א"כ כשנראה אדם אחד שהוא ביישן נשפוט ונדע מיד שהוא מזרע ישראל הנבחר, שנכתר בכתר זה מן הוא והלאה:

אמנם אחרים חולקים עם תנא קמא בזה, שאין לעשות גזרה מקיימת מן החיוב, אלא בהפך מן השלילה. וביארו זה כי אינו מההכרח שכל מי שהוא ביישן יחוייב לומר שהוא סימן אמתי היותו ישראל ולא זולתו. כי הלא מדת הביישנות היא ממעלות המדות שנמצאו ג"כ ביתר האומות, וגם בהם שייך לומר כל אדם, יהיה מי שיהיה בין מישראל בין מזולתו, שהוא מתבייש לא במהרה הוא חוטא. הכוונה כי נודע במדות האנושיות היות המעלה תלוי באמצע ולהתרחק מכל אחד מהקצוות, לא בלבד מקצה החסרון אלא גם מקצה היתרון. כאלו תאמר בנדיבות צריך לברוח מן הכילות שהוא קצה החסרון, וגם מן הפזרנות שהוא קצה היתרון. וכן בגבורה, וכיוצא בה:

אך יש מעלות שהנטיה בהן אל אחד מהקצוות, כאשר למדנו הרמב"ם ז"ל בענוה. ולזה נתכוונו אחרים במדת הביישנות, שהיא קרובה אל הענוה. ואמרו כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ירצה כל המתנהג במדה זו שאינו ביישן סתם, שמובנו הוא הגיעו לגבול מה מהביישנות, אלא הוא מתבייש והולך ותמיד מוסיף בבושה שמתבייש ביותר, אל תחשוב שזה הוא כשאר הקצוות של היתרון ביתר המדות, שהוא חוטא בהיותו אוחז בקצה ההוא, כי זה של הבושת אינו חוטא כ"כ במהרה, בהיותו מתנהג והולך בתוספות הביישנות. הן אמת כי סוף סוף ימצא בא לגבול שהוא בלי ספק חוטא בו, והוא כשיגיע לגדר הבושה בכל הענינים שאפילו בלמוד או במעשה ומצות, זה ודאי קצה רע שיצדיק עליו לומר שהוא חוטא ביתרון ביישנותו, כאמרו (אבות ב ה) ולא הביישן למד, וע"ז אמר (שם ה כג) הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים. אבל בזולת זה, כל אשר הוא מוסיף בביישנות לא נאמר עליו היותו חוטא, כי היא לו גדר וסייג ורסן לבלתי יחטאו, וזה דבר כולל לישראל ולאומות. וע"כ אין להחליט הגזרה שהביישן הוא סימן יפה לאדם להורות על שהוא מזרע ישראל. אולם מה שיוחלט בו המאמר הוא השלילה, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. כי זה ודאי א"א שימצא שום יוצא ירך יעקב ע"ה שיחדל ממנו לכל הפחות בושת הפנים, אשר היה תכליתו יתברך להנחיל ישראל במעמד הר סיני. כי אפילו ימצא שום ישראלי יתקפנו יצרו לחטא ותחסר ממנו הבושה הפנימית המסורה ללב, לכל הפחות לא יבצר ממנו מהיות לו בושה על הפנים. והאיש אשר אפילו בפניו מורה עזותו ולא יכלם מפני רואיו, ודאי לא מזרע ישראל הוא. הא להם זרע ברוכי ה' העם בחר לו יה, כמה גדלה מעלה מדת הביישנות ועד היכן ידה מגעת, כי גדול כחה להרחיק אדם מן החטא ומצילתו שלא יחטא. ומה גם אחר שחטא, כי תכף אחר הודעו מיד יבוש וגם יכלם וחיש מהרה ישוב אל ה' ונמצאת כל רפואתו תלויה בבושה המרפאת כל תחלואיו וסולחת לכל עוניו. הלא זה הדבר אשר דבר עזרא הסופר ע"ה במאמרו - אלהי בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וגו' (עזרא ט ו), כאשר פירשתי במקום אחר בס"ד: בואו אחי, בואו ריעי ותנו לה' אלהיכם כבוד. בושו והכלמו מפניו, וכלנו יחד לכו ונשובה אל ה', כי הוא טרף וירפאנו כאשר נחדל ממעשינו ומעושק ידינו. ועיקר שהכל תלוי בו הוא ההשבון הגמור מן החמס אשר בכפנו, כי זה הוא מה שערב מאד לפניו יתברך באנשי נינוה ואל זה הביט בהנחמו עליהם. כי הסכימו תחלה - וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. כי להיות קשה להשיב גזל הנאכל וכההיא (דפ' הרבית) (ב"ק צד ב) באותו שבא לעשות תשובה שאמרה לו אשתו אפילו אבנטך אינו שלך וכו', לכן היה מהתחכמות מלך נינוה ושריו לבלתי הכריז להמון העם להשיב כל מה שחמסו מזולתם אפילו אינו בעין, כי בזה יחדלו מכל וכל, אבל שישובו לפחות מן החמס אשר עדיין הוא בכפיהם בעין שלא נאכל. אבל הם שהיה לבם שלם, לא עשו כן, אלא אפילו גזל מריש ובנאו בבירה וכו', כדבריהם ז"ל. גם אנחנו נחלץ להשיב ולהחזיר כל אשר בידינו כל איסור:

ואל יקשה בעינינו זה, כי בגדולה מזאת היינו מחוייבין, אפילו לוותר משלנו ומה שהוא ממוננו ממש כדי לעשות לפנים משורת הדין. הלא נראה מה שאז"ל בפ' האומנין (פג א) רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו, אתו א"ל לרב, א"ל הב להו גלימייהו, א"ל דינא הכי, א"ל אין למען תלך בדרך טובים (משלי ב כ), יהיב להו גלימייהו, א"ל עניי אנן וטרחינא כולי יומא וכפינן, א"ל זיל הב אגרייהו, א"ל דינא הכי, א"ל אין ואורחות צדיקים תשמור (שם). כפי הנראה מפשוטו כי כשאמר גם בחלוקה השנית זיל הב להו, הוא מעין הראשונה דהיינו לפנים משורת הדין. וקשה דבשלמא מעיקרא דמייתי למען תלך בדרך טובים ניחא כדפירש רש"י ז"ל לפנים משורת הדין, כי דרך טובים יתפרש כן, כמו ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), אבל מאידך דמייתי מואורחות צדיקים תשמור, הא צדיק לאו חסיד הוא דליעביד לפנים משורת הדין, דצדיק משמע שאינו עושה אלא הדבר המצודק: וכבר היינו יכולים לומר ע"צ החדוד, כי לזה השגיח רש"י ע"ה כשאמר ואורחות צדיקים תשמור סיפיה דקרא הוא. כי כיון שאין זה פסוק זר ורחוק, כמו בדברי הימים, שאז דרכו ז"ל לומר פסוק הוא בדה"י, אבל זה הוא בתחלת משלי ושגור בפי הכל, ומתחלה מייתי רישא, למה הוצרך רש"י להודיענו דהוא סיפיה דקרא. אלא דשמא כוון לזה, שהוקשה בעיניו דצדיקים לא לפנים משורת הדין עבדי, והיכי מייתי מיניה. להכי קאמר דמכריח כן משום דבבא זו סיפיה דקרא הוא ואם איתא דהכוונה היא ממש כפשוטיה, למה שהוא מצודק מן הדין דוקא, יקשה דהא קאמר ברישא שילך בדרך טובים שהוא לפנים משורת הדין, שהזהיר על דבר גדול, ואיך יאמר בסיפיה דבר שהוא יותר קטן ממנו. דבשלמא אם היה אורחות צדיקים תשמור רישא דקרא, היינו יכולים לומר לא זו אף זו קאמר, אבל השתא דהוא סיפיה דקרא, ע"כ לפרושי נמי מלפנים משורת הדין, ורבותא אשמועינן, דל"מ ילך בדרך טובים שלא ליקח מה שהזיקוהו, אלא גם יתן להם משלו אע"פ שאינו מחוייב. ועדיין קשה לי בשתי החלוקות כי הוא שאל לרב דינא הכי, לומר האם מן הדין הגמור יתחייב בכך, והוא השיב אין דמשמע כן הוא הדין, ומייתי מקרא דלפנים משורת הדין ראוי לעשות כן, אלמא לאו דינא היא, וא"כ היכי קאמר אין, לא היל"ל אלא לא ומיהו למען תלך בדרך טובים כתיב:

ואפשר לי לומר, כי כיון ששלמה ע"ה הוא מזהיר לאדם ומייעצו לעשות לפנים משורת הדין, וכשבא להזהיר על כך אמר למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור, כלומר עשה אתה מה שהוא דרך הטובים והצדיקים. משמע שעשות לפנים משורת הדין אצל הצדיקים והטובים הוא דרכם ואורחותם כדבר נהוג. נמצא א"כ שמה שיקרא לפנים משורת הדין הוא לגבי שאר העם, דאלו גבי הטובים והצדיקים הוא דרכם ומנהגם וחזר אצלם כדין גמור. וע"כ אמר לרבה בר בר חנה שהיה אדם רשום, אין דינא הוא לגבך, שמחוייב אתה לעשות לפנים משורת הדין, כיון שעל כיוצא בך אמר שלמה היותו דרך הצדיקים והטובים. ואם ככה הזהירנו ולמדנו שלמה ע"ה וראינו רב שחייב לרבה בר בר חנה לשלם שכר על מה שהפסידוהו, מה נעשה אנחנו במה שאנו חייבים מן הדין המוחלט, מאשר הוא בידינו ממון זולתו אשר לקחנו מהם שלא כדין, ובפרט מעניני הרבית הגמור ומאותם הקאמביו"ש אשר יפול בהם האיסור, כי באמת מאנה הנחם נפשי על עונות כאלה:

ולא אשקוט ולא ארגיע עד אשר בסיוע אלהי ובעזרו מקדש אשתדל בכל כחי החלוש לעקור המעשה הרע הזה מקרבנו. הוא ברחמיו יסייענו לעבודתו על דבר כבוד שמו, כי בעשותנו כל אלה יאר פניו אתנו ולא יהיה עוד בהסתר פנים והעלמת עינים, כי יפיג כעסו ושב מחרון אפו. ויקויים בנו פסוק המשורר ע"ה - אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו (תהלים פה ד). והוא מבואר הקושי, שאם אמר שכבר אסף כל עברתו ושב מחרון אפו, מה נשאר עוד מהכעס שחלה פניו יתברך הפר כעסך עמנו. גם מלת עמנו היא בלתי מתיישב, ויותר היה צודק ממנו או מעלינו וכיוצא. אמנם כבר הבאנו לעיל מכח גדלות התשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, ושוב הוא יתברך מוחל החטא השוגג הנשאר מן העון. כאשר בארנו על פסוק כי אסלח לאשר אשאיר (ירמיה נ כ). והסתכל כי לפי זה בעשות האדם התשובה, נמחק העון לחלוטין מצד שני פועלים. הא' הוא האדם השב, כי הוא בתשובתו מחליפו ממזיד לשוגג ואח"כ הש"י מוסיף עוד מדיליה להעביר ולסלוח גם השוגג הנשאר והוא החטא: וכמה ימתק לחכי לפי זה מה שנאמר אצל דוד ע"ה אחר אמרו אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות (שמו"ב יב יג יד). כי יקשה על זה אטו עון בת שבע ודמי אוריה קרי להו חטאת, גם ה' העביר פשעך או עונך מיהא מיבעי ליה. ומה מרבה באמרו גם ה' העביר. ולמה הוצרך כאן לכנות נאצת את אויבי ה' וגו' כפירש"י ז"ל, והלא כמה פעמים נאמר לשון זה בלי שום כנוי, עד אנה ינאצוני (במדבר יד יא), נאצו את קדוש ישראל (ישעיה א ד), ורבים כאלה: ועם מה שאמרנו הענין מובן. כי כאשר בא נתן ע"ה במלאכות ה', והוכיח את דוד ע"ה בהודיעו לו העונשים המעותדים לבא עליו על כל מה שעשה. ומזה התעורר להודות על חטאיו ולעשות תשובה, כאמרו - חטאתי. אין ספק כי עם היות תשובה זו מעולה עד מאד, מ"מ כיון שהוא ע"ה לא נתעורר עליה מעצמו אלא עתה, אין ספק שאינה בתכלית השלימות הגמור להחליף העונות לזכיות. אבל הועילה לשזדונות נעשו לו ונהפכו לשגגות. והפוך זה, דוד ע"ה הוא העושה אותו תיכף באמרו חטאתי, באופן שלא נשאר כאן אלא חטאת בלבד. ע"כ אמר נתן - גם ה' העביר חטאתך, ירצה כמו שאתה עשית מצדך להעביר העון המזיד, והעמדת אותו בגדר חטאת, גם ה' יתברך עשה את שלו, והעביר החטא שנשאר לך ולא תמות. ומהראוי הי' שלא ימשך מזה שום צד עונש, לא לך ולא לזולתך, כיון שאפילו החטא העביר ממך. אפס כי לפי שאתה מעצמך חתכת הדין במשפט חרוץ, וכאשר המצאתי לפניך משל ההלך עם הכבשה אשר גזלה ממנו האיש העשיר וטבחה, נתכעסת מאד ונתקצפת על אויבי ה' ומחללים שמו בפועל מגונה כזה, באמרו - ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת וגו' (שמו"ב יב ז), באופן שבזה הדבר עצמו נאצת את אויבי ה' וגזרת דין עונש מיתה עליהם. איך יתכן ימשך מזה חלילה חלול ה', לומר משא פנים יש, שמה שהוא עצמו גזר בחשבו עשאו זולתו לא יעשה לו בהמצא היות הוא החוטא. לפיכך לפטרך בלא כלום אי אפשר, אלא גם הבן הילוד לך מות יומת. כמו שחתכת הדין וגזרת מיתה על העשיר. ומסתייך תגרום תשובתך והעברת החטאת כי לא תאונה אליך רעה כלל בגופך. נמצא שע"י התשובה משתתף האדם עם הקב"ה בסלוק כל העון לגמרי. השב, להגיעו לגדר חטאת, והוא יתברך, למחול גם החטא. אבל אם אין כאן תשובה חלילה כראוי, ויגיע הדבר להמחל ברחמיו ובחסדיו יתברך הגמורים, לא יהיה א"כ לאדם שום מגע יד במחילה זו אלא הכל הוא ממנו יתברך לחלוטין, בין הפוך העון לחטא בין מחילת החטא. כמאמר הנביא ע"ה - אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור (ישעיה מג כה). והוא מבואר עם האמור, שהוא יתברך עושה הכל בכפלים, מבלי היות בזה חלק לישראל כלל על בלתי שובם בתשובה. ובאמת אין זה ממה שיערב לנו, כי אדרבא נהיה כמאן דאכיל דלאו דיליה וכו', אבל פנייתינו ותאות לבנו הוא, נכנס גם אנחנו לפחות בשותפות עמו יתברך. והן הנה דברי המשורר ע"ה בשם האומה - רצית ה' ארצך וגו' (תהלים פה ב), יאמר לשעבר כשרצית ארצך ושבת שבות יעקב בימים שעברו, היה זה כן כי אתה יתברך שמך ברוב חסדך ולמען שמך הגדול והקדוש שיתקדש ויתעלה רצית כן, והכל בא מצדך וממך הכל, כי נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה (שם). לא היינו אנחנו מעבירים העון ואתה יתברך החטא, אלא שניהם באו מידך, נשאת עון וגם כסית כל החטא לגמרי. ומזה נמשך, שאספת כל עברתך והשיבות מחרון אפך (שם). וכל זה אינו שוה לנו להגדיל שמחתנו. אבל מה שאנו רוצים ומחלים פניך ית' שובנו אלהי ישענו (שם). החזירנו בתשובה שלמה לפניך למען בזה תבא להפר כעסך יחד עמנו בחברה ובשותפות, כי אתה ית' תכפר החטא אשר ישאר אחרי הפכנו העון לשוגג. וכל אשר אמרנו יובן בנושא שלנו - ההולך לפניך הוא יהיה עמך, בכמה פנים שונים אמרתים להמשיך לבות החרדים אל דבר ה'. הוא יהיה עמנו כאשר היה עם אבותנו להטות לבבינו אליו אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה