אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ב לשבת תשובה

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ב לשבת תשובה

חלק א - דרוש א לשבת תשובה עת תשובת השנה

דרוש ב' לשבת תשובה השיבנו ה' אייך ונשובה חדש ימינו כקדם: בראשית רבה פ' כ"ב - ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך וגו' (בראשית ד ט), משל לאפרכוס שהיה מהלך באמצע פלטיא מצא הרוג ואחד עומד על גבו א"ל מי הרגו א"ל אנא בעי ליה גבך ואת בעי ליה גבי א"ל לא אמרת כלום. משל לאחד שנכנס לגנה ולקט תותים ואכל והיה בעל הגנה רץ אחריו א"ל מה בידך א"ל אין בידי כלום א"ל והרי ידיך מלוכלכות, כך א"ל קין להקב"ה השומר אחי אנכי א"ל הקב"ה הא רשע קול דמי אחיך צועקים וגו'. משל לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי אחד והפשילו לאחוריו והיה בעל המרעה רץ אחריו א"ל מה בידך א"ל אין בידי כלום א"ל והלא הוא (מפנה) [מפעה] אחריך, כך אמר הקב"ה לקין קול דמי אחיך וגו'. מהאותות העצמיות אשר אשר יורו סכנת החולה, וכמעט מרחיקים התקוה באפשרות רפואתו ובריאותו, הוא, כאשר יראה הרופא היות חליו כבד וחזק מאד והוא לא ירגיש שום צער וכאב כלל ומדמה בנפשו היותו כאחד הבריאים ואינו מחזיק את עצמו בגדר חולה. ישפוט בצדק, כי גדל כח הארס בפנימיותו ונתחזק עליו כל כך עד שהחליש ובטל הכח המרגיש אשר בנפש, ולכן אינו מתפעל מגודל החלי, ואין לקוות מזה אלא אפיסת החיים, פתע ישבר ואין מרפא. כי יקרה לו כמקרה השכור וכגבר עברו יין, שאבדו ממנו שפיטת שכלו ונעדרה הרגשתו מלהצטער, אפילו מהמכות אשר דרכם להכאיב (ולהאדיב) [ולהדאיב], שאין לך רעה גדולה מזו. כאשר אמר עליה שלמה המלך ע"ה - למי אוי למי אבוי וגו' (משלי כג כט), ובאר שכל החסרונות האלו יקרו למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך, ירצה כל זה יקרה לאותם אשר הם להוטים כ"כ אחר בולמוס תאוות שכרות היין עד שכשילכו לקנותו לא ימהרו לקחת תכף ומיד מן הראשון הבא לידו איך שיהיה, אלא הם מאחרים ומתעכבים על היין במתון מתון, לבקש ולהשיג היותר טוב ומובחר. ולבאים לחקור ממסך, הם באים לעשות חקירה ודרישה פרטית אם נתנסך במים, כי לא ירצוהו אלא שיהיה חי בחזקו ובתקפו. לאלו נוכל לומר שיש להם אוי ואבוי וגו', לפי שיתבלבלו בהרגשתם ובחושיהם בין החיצונים, כי עיניך יראו זרות (שם לג), כי מן היין ימשך הזנות ויתן עיניו בנשים זרות אצלו, כאמרו - ולמה תשגה בני בזרה (שם ה כ). ובין הפנימיים, ולבך ידבר תהפוכות (שם כג לג). וחתם באמרו - הכוני בל חליתי (שם לד), שלא יגיע לו כאב מהמכות שהכוהו ולא ירגיש בהם, ואף אם הלמוני בל ידעתי כלום מזה, כאלו לא עשו לי מאומה, ואדרבא אתאוה מחדש מתי אקום ואוסיף אבקשנו עוד, שאין לך רעה גדולה מזאת. ואם כן כשכבדות החולי יגרום גם כן בטול הרגשה זאת ומונע התפעלות הכאב, ודאי הוא אות מועד המיתה. לא כן כאשר החולה הוא נכאב ומצטער מהחלי ומרגיש ומתפעל מתוקף חשקו, אז אולי יש תקוה ישוב לבריאותו ע"י התרופות וטוב ההנהגה. וע"ז אמר הנביא ירמיהו ע"ה - מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמיה ח יח), יאמר מה שמבליג לי וגורם אצלי התחזקות להיות לי תקוה על יגוני שאיני מתייאש לחלוטין מן הרפואה, הוא כי עלי לבי דוי, שהלב החיוני בכח הרגשתו הוא דוה עלי, יש לו כאב, והוא מתפעל ומרגיש המדוה וצער החלי הזה ואינו כמי שאינו מרגיש. על כן אוחיל, אוכל לשוב לבריאותי בטוב ההשתדלות:

וכבר ראינו אצל הרפואה במלאכת הידים, כי כשיפול עפוש באיזה אבר אשר קצת מבשרו נשחת ונעדר ממנו הליחות השרשי ונתבטלה הרגשתו, שאפילו ינקבו שם בכמה מחטים לא יצטער כלום, אז האומן הבקי ישתדל שלא יתפשט העפוש ההוא בשאר אותו האבר וביתר האברים. וזה כשיחתוך מן הבשר על ידי ברזל או ישרוף באש או בסמים מקדיחים, עד שיגיע לחלק בשר חי, שיכאב ויצטער בהגיע החתוך לאותו הבשר. ומן אז והלאה, ישתדל לרפאותו על ידי תחבושת וסמים מועילים. אבל כל זמן שהוא רואה שאין האיש נכאב ומתפעל הוא חותך והולך, כי אין סימן להיות הבשר חי ומוכן לקבל רפואה אלא מתוך הכאב. והוא לדעתי מה שאמר אליפז לאיוב - כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה יח), ימשיל יסוריו יתברך אל איוב למין זה מהרפואה, כי תחלה הוא יתב' משתדל להביא כאב בחלק הבשר החי, ועי"ז ההסתכלות יחבוש, ישים התחבושת, כי לולא שקדמה ההכאה לשוא היה התחבושת ולבלתי הועיל. ובאר באיזה אופן הוא מכאיב וגורם הכאב, והוא ימחץ וידיו תרפינה, שהוא מוחץ ומכה ממש במקום שעושה בו חבורה שהוא מרגיש באותו הצער. ונמצא בזה שידיו ממש העושות המחץ ההוא והחותכות הם עצם הרפואה ועיקרה, שאלמלא עשו כן, בבטול ההרגשה והכאב בטלה גם כן תקות השגת הבריאות. וכמה יהיה זה לנו למושכל למודי אצל החלי הגדול הקורה לנפשות החטאים, כי אם הוטבעו כל כך העבירות עד שאינם מרגישים עוד בחסרונם ולא יחשיבו את עצמם לחוטאים והיותם אשמים, אבל ידמו בנפשם כי שלמים הם ולא ימצאו בם עון אשר חטא, אלו ודאי מעותדים אל ההפסד והכליון, מבלי תוחלת ישובו אל גדר הצדקות וכשרון המעשה. כי איך ישוב רשע מדרכו הרעה, אם רעה בעיני אדוניה איננה אלא כמה וכמה טובה:

ועל זה היה מתרעם הוא יתברך על ידי הנביא ירמיהו ע"ה באמרו - כה אמר ה' היפלו ולא יקומו אם ישוב ולא ישוב מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת החזיקו בתרמית מאנו לשוב הקשבתי ואשמע לא כן ידברו אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי כלו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה (ירמיה ח ד ו). והם פסוקים קשי ההתוך ובפרט אמרו אם ישוב ולא ישוב, ומהו משובה נצחת. אבל ירצה כי לפי שאפשר להיות לישראל צד תלונה מתוקף צרותיהם כי יראו בנופלים בלי תקומה אם היותם עושים תשובה מעונותיהם. לכן בא יתברך להודיע כי צדק בשפטו, ולא עביד דינא בלא דינא חלילה, שהם גרמו לעצמם, כי אין תשובתם תשובה של כלום ולאפס ותהו היא חשובה. וזה הוא היפלו ולא יקומו, אם אתם רואים שיפלו ואינם קמים כי מפלתם כבדה מאד, תדעו כי הסבה היא אם ישוב ולא ישוב. היתכן יעשה תשובה, כי נראה לעינים היותו שב ולפי האמת אינו שב כלל, ואותה תשובה היא הבל וריק. ובאר הענין, מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת, למה היתה כזאת שהם השובבים ומהראוי הוא שמחמת משובתם יהיו הם הנצוחים והמתחייבים בדינם, ואדרבה הם שובבים במשובה נצחת, שרוצים תהיה משובתם היא הנצחת ושיזכו בדינם. וזה כי לפי האמת הם מחזיקים בתרמית, נעשה אצלם דבר מוחזק ואוחזים בו וממאנים לשוב, שלא בא מרצונם לעשות תשובה ואינם חפצים בה. כי ישרה בעיניהם דרכם הרעה, כאלו היה התרמית טוב וישר להחזיק בו. זה הוא האמת הגמור מעצמות ענינם. אמנם הקשבתי ואשמע, כשאני מקשיב דבריהם. לא כן ידברו, אינם מדברים כן כמו שאני אומר לא יסכימו להודות לדברי שאינם רוצים לשוב, כי אדרבה הם עושים תשובה ומתחרטים על רעתם. אבל בטוב ההבחנה זאת החרטה אינם באה מחמת הכרת רוע המעשים, שידעו נאמנה היותם רעים וצר להם ודואגים על עצמות דפיים וגנותם. כי אין איש נחם על רעתו, לסבה שיאמר באמת כמתעצב מה זה עשיתי רעה גדולה כזו. כי הם אינם חושבים עשו מאומה רעה אבל הם שבים ומתנחמים לא מרצונם. אלא כולם שב במרוצתם כסוס וגו', היא להם תנועה הכרחית כמרוצת הסוס השוטף במלחמה שע"י אונס ומחמת הכאות הרוכב עליו הוא אנוס ומוכרח למהר במרוצתו. ואם כן היא תשובה גרועה וחסרה מאד ויצדק עליה מה שאמרתי ישוב ולא ישוב, כי הם שבים ואינם שבים בזמן אחד. כיון שלפי האמת אינם מתפעלים מעצם החטאים, כמו שאמר אחר כך - גם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו (שם יב): ואולם אדוננו המלך דוד ע"ה אמר מקביל לזה - הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא ד). ופשוטן של דברים מורה כוונתו שהוא שבקש ממנו יתברך כבוס וטהרה החלטית מעונותיו, כי איננו מאותם שלא ירגישו בחטאם אלא הוא יודע פשעיו ואין חטאו נסתר מנגד עיניו. ולפי שמלת אני נראית מיותרת כיון שמדבר בעדו במלת אדע, אני מבין זה במאמרם ז"ל פרק יוה"כ (פו ב), אמר רב יהודה אמר רב רמי כתיב מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב וגו' (משלי כא יג) וכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים לב א), לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו:

ולכאורה קשה דלא רמי קראי אהדדי, דכי אמר שלמה ע"ה מכסה פשעיו לא יצליח הוא על החוטא עצמו אמר שאם יכסה פשעיו ולא יתודה עליהם ודאי לא יצליח, ואביו ע"ה באמרו אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ידבר אצלו יתברך כי אשריו ואשרי חלקו של האיש אשר חטא ופשע וזכה שאח"כ השי"ת נשא ומחל פשעו וכסה על חטאיו, שלא הזכירם עוד והעבירם מעל פניו, אם ע"י תשובה שלמה ואם ע"י רחמיו וחסדיו. והוא ע"ד - נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה (שם פה ג). שהוא ית' המכסה ולא האדם החוטא, וא"כ אין כאן שום קושיא:

ואפשר לומר, כשנדייק הביאו סיפיה דקרא ומודה ועוזב ירוחם, כי לענין רומיא דקראי אין צורך אלא לרישא דקרא דאמר מכסה פשעיו לא יצליח. אלא שעיקר קושייתו היא, כי מפסוק משלי נראה שכל מה שישיג החוטא בתשובתו וודויו הוא שירחמהו עליו מן השמים לבלתי התאכזר עליו בעונש חטאיו, דהיינו השגת מחילת העון. ולא בלבד כשאין התשובה שלמה אלא אפילו בהיותה בשלם, שבפנים יהיה הדבר כן שאומר מכסה פשעיו לא יצליח וגו'. כי אם ידבר במי שאינו שב כלל אלא מכסה הפשעים בבלתי התודותו עליהם, לא יתכן לומר על זה שלא יצליח, דמהיכא תיתי לו הצלחה. אלא שהכוונה אפילו מי שעושה תשובה אבל היא גרועה ואינה בשלמותה, כי בהזכירו פשעיו הוא מכסה אותם, נותן להם כסות עינים וצד התנצלות למעט באשמה כעין שאול ע"ה, הנה זה יחשוב יהיה מצליח בזה וישיג מבוקשו, ואין הדבר כן כי לא יהיה מצליח בתתו איזה כסות לפשעיו. אכן המודה אותם ועוזבם כמות שהם, מבלי תת להם שום התנצלות ופני ההראות, שאז אין תשובתו גרועה, הנה בזה ירוחם ממנו ית', שיתמלא עליו רחמים. אשר המובן מרחמים אלו הוא שיסלחו לו עונותיו, כאמרו - ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וגו' (מיכה יא יט), כרוב רחמיך מחה פשעי (תהלים נא ג), וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח (ישעיה נה ז), ורבים כאלה. אבל לא שיהיה לו בזה אושר נוסף, שגדר האושר הוא השגת מעלה רמה יאושר בהצלחה יתירה. ואילו דוד ע"ה אמר - אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, שהנשוי פשע וכסוי חטאה הוא מאושר שיזכה למדריגה גדולה זו מהאושר:

והרי זו סתירה מאב לבן. והשיב כי הכל בא במשפט במשקל, כאן בחטא מפורסם, שכשהיה החטא בפרסום שיהיה בזה מעוט כבוד שמים, מלבד עצמות החטא בעצמו, כי לאשר חטא בפרסום הוצרך ג"כ להתוודות בפרסום. והוא מה שאמר הכתוב - כי עוני אגיד אדאג מחטאתי (תהלים לח יט), ירצה כשאני מגיד ומפרסם העון שלי אני דואג ומתעצב מהגדה זו ומהפרסום, יותר מהחטא עצמו, להיות בזה המעטה בכבוד שמים. ע"כ הלואי יספיק לו מה ששב והתודה לשירחמו עליו לעבור על פשע ולמחול אשם, כי היה עונשו כבד מאד. ותדע דבפרק לפני אידיהן (ה א), גבי אם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכן אם חטאו רבים וכו', אמרינן וצריכא דאי אשמועינן יחיד משום דלא מפורסם חטאיה אבל רבים דמפורסם חטאייהו אימא לא צריכא. אלמא היות החטא בפרסום היה מחייב שאפילו כפרה לא תהיה לו, וא"כ רחמים גדולים הם שיתכפר, וכ"ש שאין מקום לאושר. אבל כשלא היה החטא מפורסם שלא היה כאן זלזול כבוד שמים, אז ישיג בתשובתו הטובה לזכות גם כן אל מעלת האושר, בהיותו נשוי פשע: ולדעתי נרמז זה בדקדוק הכתוב, שאם נשוי פשע כסוי חטאה הם שני ענינים נרדפים, הי"ל לומר בוי"ו נשוי פשע וכסוי חטאה, אבל מאמרו כסוי חטאה בלא וי"ו העטף נראה שהוא תנאי, לומר אשריו ואשרי חלקו של הנשוי פשע שכשיומחלו לו עונותיו יגיע גם כן אל גדר האושר. אך זה הוא בהיותו כסוי חטאה, שחטאו היה מכוסה ובלתי מפורסם, כי בזה לא הוצרך גם לפרסמו בוידויו, והיה בזה נחת רוח לפניו יתברך שלא נתמעט בכבודו. ורב זוטרא אמר באופן אחר, כי הוא יתברך מחשיב יותר מה שאדם עושה לחבירו ממה שחטא נגדו. ולפיכך בעבירות שבין אדם לחבירו כשמפייסו ומגלה לרבים מה שחטא לו, מסתייע שנמחל לו ברחמיו יתברך, אבל לא שיזכה גם כן לאושר. ובעבירות שבין אדם למקום היה מחסדיו יתברך, להראות מדת טובו בהוסיף חן וכבוד לשבים אליו, שיהיו גם כן מאושרים:

ואיך שיהיה שטחיות הדברים אינו זז ממקומו, כי דוקא באחד משני ענינים אלו יש מקום להודיע חטאיו ולגלותם. או שאינם נוגעים אליו יתברך כי אם לחבירו, או אם אפילו הם בינו למקום דוקא כשהם מפורסמים וידועים, אבל בהיותם נעלמים אין כבודו יתברך שיתגלו ע"י וידוי. והוא מאמר המשורר ע"ה - כי פשעי אני אדע (תהלים נא ה), ירצה הפשעים שלי אני דוקא אדעם ולא שום אחר זולתי, וחטאי אינם תמיד אלא נגדי ולא נגד אחרים, שאיני מתודה עליהם ברבים, לבלתי פרסמם. כי יש לי סבה לעשות כן ושלא לגלותם, לכל הסברות ואליבא דכ"ע. כי לסברת רב זוטרא שאמר דדוקא בעבירות שבין אדם לחבירו מכסה פשעיו לא יצליח, הנה אני לך לבדך בלבד חטאתי ולא לאחרים. ולסברת רב שמחלק בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם, אני כשעשיתי הרע היה בלבד בעיניך, שאתה לבדך ידעת בו כי אין נסתר מנגד עיניך, ולא שלטה בו עין זולתך. ולכן על כל אלה גם כן איני מפרסמם אלא אני לבדי יודע בם, שלא למעט בכבוד שמים חלילה אם יהיו גלויים:

ובזה אבין פסוק קשה אצלי, כשבא נתן הנביא ע"ה בשליחות אצל דוד המלך ע"ה על ענין בת שבע אמר הכתוב - ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'. ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שמו"ב יב יג). אשר הוקשה למפרשים ז"ל איך אמר חטאתי לה' כאלו לא חטא לזולתו יתברך, והלא גם לאוריה חטא. ולשון העביר חטאתך הוא כבד, שלא אמר נשא או מחל וכיוצא. ופירושם ז"ל ידוע. ומלת גם מה ענינה. וכבר פירשתי הפ' במקום אחר. אך עתה נתחדש לי בו לפי עניננו, כי נתן א"ל בשמו יתברך בסיום דבריו - כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש (שם יב), שיורה עם היות חטאו זה מכוסה ונסתר ובלתי מפורסם היה רוצה הוא יתברך לפרסמו ולגלותו לעיני הכל. ועל ענין זה אמר דוד לנתן, כחס על כבודו יתברך, חטאתי לה', כלומר אילו לא היה כאן חטא אלא לבריות לא הייתי חושש כלום מפרסומו כי סוף סוף אין בזה דבר נוגע אלא לבשר ודם. אבל אשר רע עלי המעשה הוא, כי הרי חטאתי לה' ויש כאן חטא אליו יתברך, וכיון שחטא זה הוא בסתר ולא נתפרסם, האיך רוצה הוא יתברך לפרסמו ולהודיעו לרבים, כי יש בזה המעטת כבודו חלילה, ולמה יסכים שיהיה צד חילול, כי מזה אני דואג מאד יותר מהעון עצמו, כאשר אמרנו למעלה, ויותר ארצה תהיה ידו בי בכמה מיני יסורין מבלי שיתפרסם הדבר. אז השיב לו נתן, גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אבל תצטער על זה בחשבך שהעון עצמו אינו נודע עדיין ברבים, כי אין הדבר כן, והוא שכבר אמרו ז"ל (ע"ז ד ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו': והוא מבואר שאם היה חטא דוד נשאר בהעלמו ובלתי נודע אצל ישראל, לא היה מקום כלל כזה, כי האיך יאמרו כלך אצל יחיד בדבר שהוא מכוסה. על כן היה מההכרח, שעם היות דוד ע"ה כשעשאו עשאו בסתר ולא בפרסום, מ"מ הוא יתברך גלגל הענין, באופן שנתפרסם אצל הכל לבעבור סבב השגת זה התועלת, לתת פתחון פה ליחיד החוטא שילמוד מדוד לעשות תשובה ויתקבל. והם הם דברי נתן, גם ה' העביר חטאתך, אתה חס על כבודו יתברך ובעבור כבוד שמו אתה מבקש שלא יוודע החטא ע"י גלוי העונש להיות החטא נודע לו, ואני אומר כי גם הוא יתברך נתלוה עמך כב"י בהניחו אותך לחטוא והעביר חטאתך, עשה שחטאתך יעבור לפני כל ישראל שידעו כולם שחטאת ונתפרסם הדבר, למען ילמדו ממך, ואם כן לא תמות:

וכמה שמח לבי ויגל בכוונה זאת אשר המצאתי במה שעלה אחר כך בזכרוני דבריהן ז"ל בפ"ק דסוטה (ג א), תניא היה ר"מ אומר אדם עבר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה טו) ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר ויעבירו קול במחנה (שמות לו ו):

ולפי זה יבא על נכון פירושנו, גם ה' העביר חטאתך, שהכריז עליו בגלוי לפרסמו כאמור, אבל פרסום זה היה לכוונה מתחלפת מהפרסום שאמר ר"מ על העובר עבירה בסתר, כי ר"מ ע"ה דבר בעובר עבירה בסתר, כאותה האשה הפרוצה שהיא מסתרת עצמה ומתכוונת שלא יתפרסם הדבר למען תוכל לעשות העבירה בלי שום עכוב ומונע שאם יתגלה לא תוכל עשוהו כאשר תרצה, או למען לא תתבזה ברבים וחסה על כבודה, או מפחד העונש שייסרוה ויחמירו בענשה וכיוצא מהכוונות הנפסדות, הסתר כזה מכריזו הקב"ה בגלוי, למען לא יחרוך רמיה צידו ותגלה חרפתו בקהל וילבש בושת וכלימה: אבל המלך החסיד עליו השלום מה שבקש לעשות בסתר לא היה לשום סבה מאלו אלא לכוונה רצויה. כי להיותו רואה את עצמו נלחם מיצרו בכל תקף וירא כי יכול לו, בחר ברע במעוטו ובקש לפחות שלא יהיה בזה חלול ה' בפרסום העון, שיהיה בסתר ובהעלם שלא למעט בכבוד שמים. ולפיכך זכה שיפרסמנו הוא יתברך ויעביר חטאו נגד כל ישראל לכוונה מעולה גם כן, לפתוח פתח של תשובה ליחיד החוטא. וזה הוא ה' העביר חטאתך, שהכריז עליו, אבל לא כאותו שמכריז עליו בגלוי לרעתו כמו הסוטה כדי להמיתה. כי אתה לא תמות, כי לטובה נתכוונת בהסתר זה. ומכל זה נמצינו למדין, כי התקנה המוכרחת לחוטא היא להרגיש בעצמו היותו חוטא ושנפשו לא מטוהרה. ולא שיחשוב את עצמו לשלם ונקי מן החטא, כי זה הוא עצם קלקלתו ומאביד ממנו התקוה לשוב אל הש"י, עד אשר יכיר חטא וידע ויודה על חסרונו. ולנו לעינים מה שאירע לקין, כי כל עוד שהיה מכחיש ומעלים חטאו באמרו - לא ידעתי השומר אחי אנכי (בראשית ד י), גרם קללה לעצמו שנאמר לו ארור אתה מן האדמה וגו' (שם יא). עד שהכיר והסכים במציאות החטא שאמר גדול עוני מנשוא (שם יג), כי אז רחמוהו מן השמים וגזר יתברך לכן כל הורג קין וגו' (שם טו):

ונבא אל באור הענין במאמרנו אשר הדיוקים בו מבוארים, אם מצורך ג' משלים ואם שלא אמר בשני ובשלישי ד"א, כדרכם במדרשים. כי כן הבין הרב בעל יפה תאר ז"ל שהם ג' משלים נפרדים כל אחד לעצמו, ופירש שבראשון נעשה קין תובע ובאחרים מכחיש ואמר לא אמרתי כלום. ואין זו טענה להפטר, דמ"מ כיון שאתה הרוצח ודאי אדרשנו מעמך וכו' ואני מדייק עוד, שבמשל הראשון אמר המשל בלבד ולא הנמשל מענין קין ובשנים האחרים כך א"ל קין וכו'. ועוד מה איכפת לן אם האפרכוס מהלך באמצע פלטיא או מהצדדים:

ואומר בפירושו, כי הם ע"ה רצו בדרך כלל לפרש אמרו קול דמי אחיך בלשון רבים, מלבד פירושים אחרים. כי להיות הדם הוא הנפש והיתה הנפש האנושית כלולה מהשלשה כחות הידועות, הצומחת והמרגשת והמשכלת. על כן רצה יתברך להגזים ולהפליג בחומר העון שעשה קין בהרגו את אחיו, כי הזיקו בג' כחות נפשו שקראם כולם בשם דמים. ועל זה באו ג' משלים במעמד שלשתם, כלהו איתנהו גם יחד בזה העון. ואין כאן ד"א בהשנות המשל או השתלש כמשל אחר, אלא הם שלשה משלים כל אחד לאחד מאלו הכחות שבנפש. כי על המשכלת, שהיא מה שעליה יקרא האדם אדם, מיוחד ומובדל מיתר בעלי הכחות הנפשיות, אמר משל למוצא הרוג וכו' שהיה המוכה איש הרוג ממין האדם שהוא כן מצד הנפש המשכלת. ועל הצומחת אמר משל לנכנס לגנה וגנב תותים, שהשחית בחלק הצומח. ועל המרגשת והחיונית אמר משל לנכנס למרעה וחטף גדי וכו', שהוא במין הב"ח. באופן שפגם והשחית כל ג' חלקי כחות הנפש, ועל כולם אמר יתברך קול דמי אחיך:

וע"כ על המשל הראשון אינו יכול לומר הנמשל כך אמר וכו', כי עדיין לא יצדק לומר דמי לשון רבים עד בא גם המשל השני. ואמנם בדרך פרט הרגישו אמרו מה עשית, כי מה מקום עתה לדברים אלו, כאלו היא שאלה עוד, יאמר מיד קול דמי אחיך וגו' מבלי הקדימו מה עשית. ויספיק מה שאמר תחלה בדרך שאלה אי הבל אחיך כדי להכנס עמו בדברים:

לכן המציאו שהוא כמשל האפרכוס שמוצא ההרוג וההורג בצדו, שעם היות הדברים ברורים ומוכח מלתא טובא שזה הרגו, עכ"ז הוא כופר ומכחיש בהמצאתו באמרו אנא בעי לה גבך, שאז האפרכוס ודאי מלעיג עליו ואומר לו לא אמרת כלום ואינך יכול להכחיש, והרי יש ראיות ברורות מכריחות שאתה הרגת אותו. ומוכיח לו זה האפרכוס במה שהוא מביא לו משלים על הענין, שאומר האיך אתה יכול להכחיש והרי זה דומה למלקט תותים שרשומן ניכר בידים, וכן לגונב גדי שהוא עצמו צועק בהיותו אחריך, וא"כ גם אתה לא אמרת כלום כי הענין מוכיח את עצמו שאתה היית ההורג. מעתה כך הוא הנמשל אצל קין, כי הוא היה מבקש לכפור באמרו לא ידעתי השומר אחי אנכי, כלומר אתה תובע אותו ממני, בהנחה קיימת שיש לי דין שומר עליו ונתחייבתי לתת חשבון ממנו, ואני אומר כי איני יודע אם אני הוא השומר שלו, כי אולי לא עלי שמירתו. ואגב אורחיה בקש להסתיר ולהכחיש היות הוא ההורג. ועל זה השיבו יתברך מה עשית קול דמי אחיך, ירצה מה זה הדבר אשר עשית בהכחשתך ומה הועלת במה שכפרת, היתכן יאמנו דבריך ותוכל להחזיק בהכחשה, הרי שור טבוח לפנינו ולכלוך הידים ופעיית הגדי יוכיחו כי קול דמי אחיך, שהם הג' כחות צועקים וגו'. ועתה שאתה כופר ובלתי מודה התפעלות מחלי חטאך ראוי אתה לקללה יותר מהפעול עצמו. ודע כי ארור אתה מן האדמה אשר פצתה וגו', ירצה נראה בעיניך שהאדמה היא בעוזרך, כיון שסייעה אותך בזה הפועל שפצתה את פיה והבליעה בתוכה הדמים, אבל דע לך כי אדרבה ארור אתה מן האדמה, תהיה ארור ומקולל שתגיע לך הארירה והקללה מן האדמה עצמה שפצתה את פיה לקחת דמי אחיך שנהנית מזה, הנה ממנה ומאתה תבא לך הקללה. וזה כי אתה תטרח בעבודתה להוציא ממנה פרי, והיא תהיה בעוכרך שלא תוסיף תת כחה לך ושחתה כל טרחך ויגיעך, ותלך נע ונד. עד שנתעורר להודות על הרגשו והתפעלותו באמרו - גדול עוני מנשא, והוקל ענשו: ואכן התעוררות זה לבא אל גדר הרגשה בחטאים כדי לעשות התשובה הנאותה עליהם, יש בו מדריגות שונות זו למעלה מזו, נתבארו בדברי החסיד הרב בעל חובת הלבבות ז"ל בפרק אחד משער התשובה וכללם בד' אופנים:

הראשון ומעולה שבכולם הוא, כשיתעורר האדם מעצמו, מבלי (מונע) [מניע] מחוץ, אלא מטוב תכונתו והכירו כמה נתחייב לבלתי התמיד לעבור את פי ה' בוראו יתברך, לעוצם גדולתו הבלתי משוערת. כי זה מורה יושר לבו, כיון שמרצונו הטוב עושה כן ואינו ממתין לשום מעורר מחוץ. ועיקר הפעולה תתייחס ותתלה אל הפועל אותה מצד עצמו, ותהיה חשובה הרבה מאד, הן לטוב הן להפכו, יותר מאשר היא נעשית מצד התעוררות זולתו. וזה מבואר בשני הענינים, ר"ל בפעולות הרע ובפעולות הטוב. אם ברע נבין בזה ענין קשה בתורתנו הקדושה, כשבאו ישראל בשטים חטאו ישראל בזנות עם בנות מואב וגם נצמדו לבעל פעור הן המדיניות. וראינו הקפיד יתברך לצוות על נקמת מדין באמרו - צרור את המדינים והכיתם אותם וגו' כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו' (במדבר כה יח), ואלו על המואביות לא מצינו שום הקפדה ולא צוה יתברך לעשות להן מאומה, והלא תחלת החטא היה בהם והעיד הכתוב - ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו וגו' (שם ב), ולמה נפטרו מן העונש. וטעמי המפרשים ע"ה כתובים בספריהם:

אבל אצלי הטעם מתבאר מאד בכתוב שאמר - וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור (שם א), כי מה טעם במלת ויחל, יאמר בקצור ויזן העם אל בנות מואב. וגם מה הכוונה בלשון ויצמד, ולא אמר ויעבוד או וישתחו וכיוצא מלשונות העבודה לעכו"ם. אלא שהכוונה, כי אמת הוא שבשתי האומות חטאו ישראל, במואב ובמדין, אבל לא היה אופן וסבת חטאם שוה בשתיהן, כי המואביות לא היו הן המעוררות מעצמן בהתחלת ההסתה לישראל עד שישראל נתפתו אח"כ מדבריהן והדחתן, אלא אדרבה ויחל העם לזנות אל בנות מואב, העם היה הוא המתחיל והמעורר הזנות אל בנות מואב. כי עם בני ישראל התחילו לדבר על לב בנות מואב להשמע להם, וכיון שבאה ההתחלה וההתעוררות מצד העם, אז בנות מואב גם כן עשו את שלהן, ומתוך הזנות שנתעורר מישראל מצאו מקום להביאם לידי ע"א וקראו אותם לזבחי אלהיהן וכו'. אך בבעל פעור לא היה הענין כן, כי לא התחילו ישראל לעורר ולעשות שום פעולה עם המדינים, אלא ויצמד ישראל לבעל פעור, היינו שבעל פעור הם המדינים הם היו עיקר להסית ישראל ואז נצמדו ונטפלו ונתחברו ישראל להם, כטפל הנמשך ונגרר אחר העיקר, ואינם ישראל הפועלים, כי אם ויצמד מהנפעל שהם היו נפעלים מבעל פעור להיות בחברתם. ומאחר שהפעולה תהיה נדונת מצד סבתה, לפיכך למדינים שהם היו המסבבים ומעוררים הרעה ההיא צוה עליהם צרור את המדינים. וביאר הטעם, כי צוררים הם לכם וגם הם הצוררים האמתיים דוקא, במה שהם היו המתנכלים בהמצאות להחטיאכם, משא"כ המואביות שאתם הייתם גרמא בנזקיכם ולא הן, ולכן אין להאשימם כ"כ כיון שבא ההתעוררות מכם. וממילא יתבאר גם כן כמה וכמה תתעלה מדריגת הנלבב אשר מטוב התעוררות יתנועע להכיר חטאיו ולהשתדל בתקון עותתם. וע"ז אמר הנביא הושע ע"ה בשמו יתברך - ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו (הושע יד ה). וכבר הרגישו ז"ל בקושי השנוי מרבים ליחיד, ואמרו ביומא (פו ב) גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם וכו': ולכוונה זו יפורש פסוק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וגו' (ישעיה נה ז). כי בעשותו תשובה מדרכיו המקולקלים מוחלין לו ברחמיו יתברך, וזה הוא וישוב אל ה' וירחמהו, וגם ייטיב לכולנו אנחנו הרבים, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, יגרום שתהיה הסליחה רבתי הכמות לכלנו המרובים כפרטים. וכך הוא לדעתי מאמר המשורר עליו השלום - תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (תהלים צ ג), אתה האל יתברך משיב בתשובה לאנוש בדרכים הידועים אצל חכמתך עד שיהיה נדכא ונשבר לב, ואז ע"י תשובתו של זה הפרטי אתה אומר לרבים שובו בני אדם אלי והכנסו במחיצתי, שבשביל תשובת היחיד מכפר לכל המין האנושי:

אבל לפי דרכי אמר ארפא משובתם וגו' כי ראינו למשורר עליו השלום אמר במזמור רצית ה' ארצך וגומר, אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו (שם פה ד). והקושיא בזה מבואר, כי כיון שכבר אמר השיבות מחרון אפך, שאין חרון אף בעולם, מה זה יבקש עוד והפר כעסך עמנו. והמובחר מדברי המפרשים ע"ה בזה הוא שידבר בשם אנשי הגלות הזה, מחלים פניו יתברך, כאשר שבת שבותינו לשעבר והשיבות מחרון אפך בגלות הקודם, כן עתה בגלות האחרון שובנו והפר כעסך עמנו. ולי אפשר בדקדוק מלת השיבות מההפעיל שפי' הרד"ק ז"ל היות אפך הפעול, והכוונה כי חרון אפו יתברך יסתלק ויתהפך מרוגז לרחמים באחד משני פנים, כפי איכות וערך הזכות אשר במרוחם או במרוחמים. דאי נפיש זכותייהו, אם ע"י מע"ט או ע"י תשובה שלימה מעולה שנעשים מהתעוררותו הטוב כאשר אמרנו, שהיא נקראת באמת תשובה מאהבה, אז החרון אף הבא מצד מדת הדין נסתלק מעצמו, כי גם מה"ד מאליה תתרצה ותתפייס להסכים על המחילה, מבלי יצטרך נצחון כח תגבורת החסד והרחמים שיכריח את הדין על כך. אבל אם התשובה היא בלתי שלימה, ואינה באה מהתעוררות רצוניי פשוט אלא מצד זולתו, אז צריכה להתאמץ מדת החסד כדי לנצח ולהכריח למה"ד לבלתי תנגד על הסליחה והכפרה ותתגבר להסיר האף והחמה אשר אם לא היה בזה ההתגברות במקומם היו עומדים. וזה הוא מה שהורגל לומר שיכבשו רחמיך את כעסך, שהוא ממש שיתקוממו הרחמים על הכעס ויכבשוהו. אפס כי לא תהיה תפארתן של ישראל ולא של השבים, בזה האופן של סילוק האף והחרון, אלא באופן הראשון. והן הן דברי המשורר ע"ה, הלא אתה יתברך אמת הוא שאספת כל עברתך וחמה אין לך עוד, אך אסיפת זו היתה גרועה כי זו העברה, לא הלכה מעצמה אלא ע"צ ההכרח, שאתה השיבות את האף והדין ועשית אותו שלא יחרה, באופן שאתה הוא העושה הכל, ולא יתלה שום דבר בנו לומר שאנו ג"כ מצדנו גרמנו בטול החרון. ואין זה ממה שאנו רוצים וחפצים אלא שובנו אלהי ישענו, כאלו יאמר החזירנו בתשובה שלימה לפניך למען נהיה כלנו שותפים אתה יתברך ואנו בהפרת הכעס, שנזכה להיות לנו חלק בסלוקו, באופן שתפר כעסך יחד עמנו ולא אתה לבדך. והוא מאמרו יתברך ארפא משובתם וגו', אין ספק שע"י תשובתם, כמו שקדם קחו עמכם דברים וגו', ארפא משובתם ואמחל עונותיהם, עם שאני הוא המעיר ואומר שובו וגו'. אמנם מה שאני חפץ מאד ואהיה אוהב אותם הוא נדבה, שתהיה תשובתם נדבה מנדבת לבם מחפצם ורצונם המוחלט, בלי שום סבה אחרת מניעה. כי אז בזה שב אפי ממנו, האף שלי לא אצטרך אני להשיב אותו ע"י כבישת הרחמים את הדין בתנועה הכרחית, אלא שב אפי ממנו ומאליו, ששורת הדין תתן מעצמה הסתלקות האף לטוב זכות להיות תשובתם בתורת נדבה. והיא מדה כנגד מדה, הם שבו אל ה' מעצמם וגם האף מסתלק מעצמו. וזו היא החשובה שבמעלות התשובה. ויש עוד מדריגה שניה למטה מזאת והיא כאשר יבוא התעוררות ע"י אחרים, מצד תוכחה או הודעה או הפחדה שידרשו ברבים ויוכיחו ויזהירו על התשובה, או באיזה אופן אחר חיצוני יניעהו על ככה, כגון בקריאתו בתורה הקדושה ובספרי הנביאים והחכמים ע"ה וכיוצא, גם זה תועיל לבלתי יענש על פשעיו שנתנו למחילה. ומזה הצד היתה תשובת אנשי נינוה, כי אחרי אשר יונה ע"ה הלך שם והתחיל להכריז עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, מיד רעדה אחזתם, ונזדרזו על התשובה והועילה להם כדברי הכתוב - וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה (יונה ג י). והן אמת כי בכל מה שנאמר בטעם חרון זה של יונה ע"ה ומה שהרע לו על שנחם האלהים על הרעה, לא נתקררה דעתי החלושה. וחשבתי בזה בדקדוק אמרו - וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות ולא עשה, כי אחר שנחם מלעשות ודאי הוא שלא עשה. גם בדברי ההכרזה, איך אמר דרך ספק מי יודע ישוב, וכי אין זה פשוט שישוב כל שאין שם מהדברים המונעים קבלת התשובה. והכפל באמרם מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד, כי הוא מבורר שאם ינחם וישוב מחרון אפו פשיטא שלא יאבדו. ומה טעם בכפל מדרכו הרעה ומן החמס. וגם קשה שאמר תחלה איש מדרכו הרעה, כנוי אל האיש היחיד, ואחר כך ומן החמס אשר בכפיהם, בכינוי אל הרבים. ומהראוי היה יאמר ישובו מדרכיהם הרעים וגו' ולא תהיה מלת איש מיותרת. ועוד יש מהדיוק שהם אמרו וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, כי נראה שהם שני דברים דרך רעה וחמס הכפים, ובו יתב' אמר שראה מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ולא הזכיר מן החמס:

ונראה לומר כי בטוב ההתבוננות נמצא היות רעת אנשי נינוה, שעליה נגזרה עליהם גזרה, כעין רעת אנשי דור המבול, כמו שנאמר שם קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) כן אמר כאן כי עלתה רעתם לפני (יונה א ב), וממילא שאם שם היתה הרעה העיקרית כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כאן ג"כ מה שעלה לפניו ית' מהרעה הוא היותם חומסים זה לזה. ועי"ז יצאה ההתראה מאתו ית' - עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (שם ג ד), כי תהיה הפוכה כמו רגע כמהפכת אותם הדורות שנהפכו בעבור החמס, דהיינו מהרעות אשר בינם לבין חבריהם מהעול והחמס, כי על זה היה מקפיד הוא ית'. ואע"פ שהיו בהם ג"כ מהרעות שבינם למקום, מ"מ להיותם בני נח לא חש הקב"ה עליהם כעוברים על דת אלהית אלא בזה שנוגע לאנושית. שלא שמרו המשפט הטבעי והפרו חק ההנהגה המדיניית, המחוייבת לכל מין האדם במה שהוא אדם, אפילו לא יהיה בעל תורה אלהית. ועל זה שלח להכריז עוד מ' יום ונינוה נהפכת, שהוא עונש שייך ומוגבל למדינה בעלת עול וחמס. למען בהפחדה זו יחתו ויתקנו העוות הזה, בתת מקום להנהגה הישרה שיעמוד כל אחד בשלו בהחזרת הגזל והעושק, כי זה כל פרי תכלית התקון בזה. וספרה הנבואה, כי האנשים האלה בשמעם הקריאה, עם היות לא נזכר בה שום דבר מהנוגע במה שבינם לבין המקום אלא לתקון הקבוץ המדיני, מ"מ הם מעצמם שמו על לב לשוב אליו ית' גם מהדרכים הרעים אשר לכל אחד ואחד מצד עצמו, מבלי בחינה היותו משותף עם זולתו במדינה. וזה הוא וישובו איש מדרכו הרעה, שישוב כל אחד כפי מה שהוא איש בפני עצמו, ממה שהיא דרכו פרטית, הרעה שהוא מה שכל אחד ואחד חוטא אליו יתברך, וזה הוא העיקר. ואח"כ גם מהחמס אשר בכפיהם, שזהו בשתוף הרבים, בבחינת היותם מדיניים. ונרויח בזה כי אילו לא היינו משגיחים אלא למה שהעירתנו הקריאה, שהוא בהשבת החמס אשר בכפים, לא הועלנו בזה אלא לתקן הקבוץ שלא ישאר נשחת ונפסד ונצול מענשו יתברך שחרה אפו על זה, אבל עדיין היינו מעותדים אל האבדון, שהוא העונש הנפשיי, בעבור הדרכים הרעים שבינינו ובינו יתב'. ועכשיו בשובנו משתיהם, לא בלבד ישוב האלהים מחרון אפו המעותד לבא עלינו בעברה וזעם וצרות רבות על העול וחמס, כי גם לא נאבד באבדון הנפש לסבת דרכינו הרעים נגדו ית':

ועוד אני אומר בזה כי למדנוה ז"ל בפ"א דר"ה (יז ב), עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בתשובה להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה לה הכל לפי הארץ וכו'. הרי שהגזרה הרעה אינה מתבטלה מכל וכל אלא שהקב"ה מקיימה היכא דאפשר ומגלגל שימשך ממנה התועלת האפשרי, עם שלא תהיה הטובה מוחלטת לגמרי אילו היתה הגזרה מבוטלת לחלוטין, וכמו שאני מפרש בפסוק רגע אדבר על גוי וגו' (ירמיה יח ז). ואין ספק שיהיה כן על הרוב, אבל מ"מ לפעמים כשתהיה תשובה מעולה ושלמה מאד, ובפרט כשיעשנה האדם מעצמו בהתעוררות רצוניי כפי המדרגה הראשונה אשר אמרנו, אז תוסיף תת כחה לגרום בטול הגזרה בהחלט ולא ימשך ממנה שמץ נזק או הפסד כלל. הוא מה שאמרו אלו האנשים בהכרזתם, שתחלה יתחילו לשוב מעצמם ממה שלא הזהירם הנביא ע"ה, שהוא איש מדרכו הרעה כאמור ממה שבינם למקום, ואח"כ מן החמס שהוזהרו עליו. כי מי יודע, אולי נזכה בזה שאע"פ שדרכו יתב' בהתנחמו על הרעה שגזר מ"מ אינו מבטלה לגמרי ולעולם יש שם קצת הפסד ואבדה, שמא עתה מפאת התעוררותנו זה ישוב האלהים ונחם בשובו מחרון אפו ויהיה באופן שלא נאבד כלום, שלא תהיה כאן שום אבדה אפילו קטנה בעבור קיום הגזרה. וכן היה, כי ראה האלהים מה ששבו מדרכם הרעה, מה שראה בפרטות והשגיח בו לא היה שובם מהחמס אשר בכפיהם, כי זה כיון שהוזהרו עליהם בתוכחת מגולה לא היה מוסיף עליהם שום יתרון מיתר הגזרות שאינם מתבטלות לגמרי. אבל כיון שראה כי שבו מדרכם הרעה, כי זה עשו מעצמן בלי תוכחה על כך, שהורו רצון גדול וחשק נמרץ לעשות רצון קונם. לפיכך נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם, והיה התנחמות גמור ובטול מוחלט שלא עשה מאומה לא מעט ולא הרבה. ואלו גבי ישראל בעגל לא נאמר אלא וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד), מבלי יוסיף לומר ולא עשה, כי שם לא היתה התשובה נכבדת כזו. ולפיכך נחם על הרעה אשר דבר לעשות, שלא נתקיימה הגזרה ממש על אופן העונש הקשה שאמר, אבל סוף סוף לא פטרם בלא כלום רק בעשיות איזה דבר ובפירוש אמר וביום פקדי וגו' (שם לד):

המדרגה שניה היא יותר פחותה מזו שבדברים לא יוסר ולא יספיקו תוכחות להחזירו למוטב, עד אשר יראה באחרים כיוצא בו מהחוטאים, יגיע אליהם העונש האלהי ביסורים קשים, יאחזהו רעד פן יהיה נענש כמוהו ושב ורפא לו. כדרך מה שאמר החכם במשליו - על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר (משלי כד ל לב). כי ממה שראה הפסד והשחתת הכרם של האחר, בעבור עצלותו וחסרון לבו, לפיכך לקח מוסר מזה והרחיק ממנו העצלות. וטעם כל אלו הכפלים אחזה אנכי אשית לבי ראיתי וגו', יראה לי שבעברו על אותו השדה והכרם ראה תחלה, בחוש הראות שלו, היותו נשחת ונפסד במלוי הקוצים ובהריסת הבנין, ומיד שת על לבו לדעת הסבה מי גרם ומהיכן בא זה ההפסד. ואז ראיתי והשגחתי הענין, כי בשביל עצלות בעליו ומעוט השקפתו הגיעתהו הרעה הגדולה הזאת, ומזה אני לקחתי מוסר. והבגדים הצואים מהרפיון הסירותי ממני במעט שנות מעט תנומות וגו':

ועל זה נתרעם הוא ית' מבית יהודה כשאמר לירמיהו ע"ה - הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה ותרא בגודה אחותה יהודה וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה ולא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא וגו', עד ויאמר ה' אלי צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה (ירמיה ג ו יא). ואמרו כי על כל אודות וגו', הוא מבואר היתור, כי היה מספיק לומר וארא כי על אשר נאפה וגו'. גם למה הוצרך לומר ותלך ותזן, כי אין העיקר אלא הזנות ומה לו להזכיר ההליכה:

אבל אחשוב שהכוונה במה שהזכיר כאן העונש הזה שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה, כי מה שייכות יש לו לענין היסורין והצרות שהביא ה' ית' על ישראל בעבור פשעיהם. אלא כי הוא ידוע שהרופא הבקי ואומן יבקש לרפאות הסבה הראשונה שמביאה החלי ולשרש אחריה, וממילא החלי מתרפא. כאשר עשה שר הרופאים לאותו שהי' לו כאב בידו, והיו משימים לו שם הרטיות ביד והיה הכאב עובר מעט לשעה ושוב היה חוזר. והרופא הבין הדבר מהיכן בא מעיקרו, שהוא הליחה יורדת דרך השבילים שבגידים ששרשם מאחורי הראש בצד העורף, והניח שם הרטיות הצריכות ונתרפא. כן הוא יתב' יודע שכל רעת ישראל בחטאיהם היה בסבת היותם בועטים מרוב הצלחה וטובה, בהיותן יושבים על אדמתם שאז הולכים לתענוגיהם לטייל בגנות ובפרדסים, וזה ממשיך אחר הזנות ויתר העונות. וכן אמר בפי' הראית אשר עשתה משובה ישראל, אם נסתכלת לראות ולהבין שרש הדבר ממה שעשתה משובה ישראל. הלא הוא, כי הולכת על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן מטיול אל טיול בתענוגות בני האדם, להיותה יושבת שקטה בארצה, ומזה נמשך ותזנה שם:

והתרופה הנכונה לזה היא, להסיר אלו הסבות השרשיות ולגרשם ולטלטלם מהארץ, שלא תשיג עוד נחלת שדה וכרם, כי בזה לא תלך עוד לא אל ההרים ולא אל הגבעות ותחת על עץ רענן, ויבטל גם כן המסובב שלא תזנה עוד. וכן עשה בגלות עשרת השבטים ששלחם מארצם, והיה מהראוי שחלק שבט יהודה וחביריו יראו זה ויקחו מוסר שלא ללכת לאלו הטיולים, כדי שלא ימשכו ג"כ אחר הזנות. ואמר יתברך כי לא כן היה, אלא ראיתי כי על כל אודות אשר נאפה וגו', כי לפי האמת בשביל הסבות העצמיות שגרמו נזקי ישראל, שנאפו ועברו כמה עבירות, שהסבות הן מה שהלכו לאותן המקומות מהתענוגים שאמרתי למעלה. ושע"כ שלחתיה וגרשתיה מארצם ונתתי לה ספר כריתות שהגליתיה לבין העכו"ם, להסיר ממנה אלו העדונים, למען לא ימשכוה אל הזנות. ועכ"ז לא יראה כלום מאלו הדברים ולא לקחה מוסר משלוחי ישראל, להבחין הכוונה בשלוחים אלו:

ותלך, הלכה גם היא באותם המהלכים והטיולים. ואז גם היא זנתה, כי אותה ההליכה עשתה את שלה. וא"כ נתחייבו בדינם יותר בוגדה יהודה וצדקה ממנה משובה ישראל, כיון שיהודה לא נתעורר לשוב גם בראותה יסורי אחותה, עם היות זה מין תשובה בלתי שלמה. והמדרגה הג' שפלת הערך מכלם היא, כשלא הספיק כל זה להעירו עד בא היסורין אל עצמו, בצרות נוגעות אליו מאיזה מין שיהיו, אז יעור משנתו והקיץ מתרדמתו וירוץ אל רפואת התשובה. ועם כל פחיתותם גדלו חסדיו ית' ויקבלנה, והוא רחום יכפר:

וזה הוא לדעתי מה שאמר יתברך למשה רע"ה בסוף ימיו - הנך שוכב וגו' וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים (דברים לא טז יח). וכבר צווחו על זה, אם הם מודים ואומרים הלא על כי אין אלהי וגו', שהוא החלק העיקרי בתשובה, איך בשכר זה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו' שהוא ממש העונש שאמר תחלה והסתרתי פני מהם וגו'. ואני בזולת זה המקום פירשתי בזה פירושים שונים בס"ד. ועתה אומר במה שיש לדייק אמרו הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו', ולא אמר ממי תהיה ההסתרה הזו, כי לעיל אמר והסתרתי פני מהם שפירש ההסתרה תהיה מהם, אבל כאן סתם הדבר:

ויראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, והכתוב פי' ההסתרה ממי יסתיר, ומובנו הוא ממש להפך. והכוונה כי אע"פ שבעבור פשעיהם יסתיר פניו מהם וימצאוהו רעות רבות וצרות, ומפני צוק העתים כי יצר לו אז יתעורר להכיר אשמיו ומרדו ויודה ויאמר כן, ביום ההוא ולא קודם, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ומהראוי היה לא תועיל לו תשובה זו, כיון שהיא שלא בעתה ומחמת ההכרח, אלא שישארו רעותיו ופשעיו בעבודתו הנכרית בתקפם וחזקם לפניו ית' להתמיד בעונשם. מ"מ אמר יתב' אני אעשה בקשת דוד ע"ה - הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה (תהלים נא יא), שהסתר פנים מהחטאים היא ממש מחות העונות, שמעביר מכנגד פניו ולא יביט עוד בהם. כן אנכי הסתר אסתיר פני על על כל הרעה, תהיה ההסתרה על הרעה שעשו, שלא אראה ברעתם שעשו בפנותם לאלהים אחרים ולא יזכרו עוד אותם העונות, כאלו לא היו, כי תועיל תשובה זו ולא תשוב ריקם:

ויש עוד מדרגה תחתונה מכל אלה אשר תרד מטה מטה, והיא אותו אשר כל ימי היותו על אדמתו, בעוד בחיים חייתו, לא נזכר מעולם ולא עלה על לבו לצאת ידי חובתו בהכרת חטאיו ולשוב אל קונו, עד עת בא הנקודה האחרונה. כי קרב קצו ויום מיתתו עומד לנגד עיניו, אז תפקחנה עיניו העורות ועשה יעשה מה שיבא לידו מהתשובה. והיא גם היא לו תצלח ועשתה פרי להשיג ממנו ית' חסד הכפרה, כי חסיד הוא בכל מעשיו. ועל כיוצא באלו אמר המשורר ע"ה - אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם (שם קז יח יט). אמר הביטו וראו מהפלגת טובו יתברך כי אותם אשר הם חטאים בנפשותם, שנקראו אוילים ושוטים מחמת דרך פשעם שאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ואח"כ כשסר מהם רוח שטות זה הם מתענים בעצמם, שיש להם ענוי וצער בדאגה גדולה מהעונות שעשו, כי הם מתחרטים מהם. אלא שהם באים לידי מדה זו בזמן מאוחר מאד כשהם כבר מוטלים על מטתם, קרובים אל המיתה, שבטלה מהם היכולת להתענות מתענוגי העולם. כי כל אוכל תתעב נפשם, וא"כ מה שמתענים על העונות שיושבים בתעניות עליהם הוא מבלתי יכולת לאכול, וכבר באה שעת המיתה, ומשורת הדין אין לקבלם. עכ"ז ויצעקו אל ה' והושיעם מהמצוקות שלהם, כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות, יש לו הרבה אופני פדיון ממינים שונים. שאינו בלבד לבני עליה השבים בכל לבם מאליהם, אלא הוא יפדה את ישראל מכל עונותיו, על כל פנים באופן יהיו נקיים. אלו הם ד' חלוקי כפרה שזכר הרב בח"ה:

ואמנם עם היות כל אלו התשובות האחרונות פחותות הערך ואין להם דמיון עם הראשונה, בהיות האדם הוא הקודם מעצמו והמתעורר אל התשובה, אעפ"כ בהיותנו בטוחים על הפלגת חנינתו יתברך מלאנו לבנו לשאול ממנו שאלה קשה בפסוק אשר התחלנו בו, באמרנו - השיבנו ה' אליך וגו', לומר ידענו ה' כמה וכמה גרע כח ההכרה אצלנו שאין אנו מתעוררים להיות הקודמים והמתחילים לעשות התשובה המוכרחת לנו, אלא אנו צריכים שיבא ההתעוררות מצדך יתברך שאתה תשיבנו כפי הדברים הידועים אצל עומק חכמתך ואז נשוב. ועכ"ז אנו מבקשים מגודל חסדך חדש ימינו כקדם, שנשיג תועלת מתשובה זו בהתחדשות ימינו, לא כשבים באחור ועכוב אחרי שבא התעוררות ממך, אלא כקדם, כאלו היתה תשובה זו קודם בא שום התעוררות ושהיינו אנחנו המתחילים ומקדימים מעצמנו לעשותה:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה