אור ברסלב
בינה לעיתים חלק א חלק א - דרוש ד לשמיני חג עצרת

בינה לעיתים חלק א· רבי עזריה פיגו

חלק א - דרוש ד לשמיני חג עצרת

חלק א - דרוש ג ליום ב של סוכות

דרוש לשמיני חג עצרת עצרת תהיה לכם פרק החליל (נה ב) - א"ר אלעזר הנ' ע' פרים כנגד מי כנגד ע' אומות פר יחיד למה כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך:

מחוק האוהבים הנאמנים אשר יחדיו ימתיקו סוד ויתהנו מהתחברותם, בהצמדם יחד, לבלתי הסכים בנקל להפרד איש מעל אחיו. וברצות האחד להרחיק נדוד ולהסתר איש מרעהו, יעשה האחר כל מאמצי כחו לעכבו אצלו כל מה שיוכל, למען ספות אצלו ההנאה מזיו חברתו, באהבתו אותו:

והרחק לא הרחיק ללכת מכוונה זו לדעתי מנוח, אחרי התבשרו מהמלאך על הנער היולד ומעשה תקפו, כאשר ספרה הנבואה - ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לה' תעלנה כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא (שופטים יג טו טז). וכבר נתקשו הכתובים למפרשים ז"ל מכמה דיוקים, יעויינו במקומם. ואני מדייק עוד אות הב' שבלחמך, כי מלבד היותה מיותרת אינה מתיישבת על הלשון, כי אפילו ירצה להוסיף אות א' יותר היה צודק לומר מלחמך. ע"כ אני אומר, כי לאשר מנוח נקשרה אהבתו עם המלאך אשר חשבו לאיש, כי נהנה מאוד ממנו מבשורתו וטוב טעמו בעניני הנער, היה קשה בעיניו שיפרד ממנו במהרה, ורצה לעכבו שם ע"י סעודה. ולפי שהכיר בו היותו איש אלהים וקדוש, ובלי ספק מן החברים הותיקים הוא שאינם מתארחים בנקל אצל עם הארץ, כמשנת (דמאי ב ג) המקבל עליו להיות חבר וכו', ומנוח עם הארץ היה חשש פן ימאן לסעוד אצלו, כי לא יאמינהו בדקדוקי הבשולים ע"צ החומרות היתרות, אשר יקפידו בהם החסידים ואנשי מעשה, ובעיני עם הארץ הם בלתי חשובים והם נוחים להקל בהם. לפיכך אמר לו, כוונתי לעצור אותך שתתעכב מיד מעט בחברתנו ותסעוד אצלנו לאות אהבה. ואם חושש אתה שהמאכלים לא יהיו נעשים כדקדוקי הפרושים, הנה אנחנו לא נעשה כלום בינינו לבינינו בלי שתראהו, אלא נעשה גדי עזים לפניך ועיניך תחזינה אופן עשייתו אם יהיה נעשה מתוקן ומקובל לרצונך, עד שלא ישאר לך שום חשש. אז השיב לו המלאך, והראה לו באמת כי עם הארץ היה. ואמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך, ירצה, מה תועלת בכל החרדה הזאת, הן לו יהי כדברך שכשתעשה הגדי יהיה לפני ותסיר טינא מלבי לבלתי ישאר לי בו שום חשש איסור, מה בכך, הלא אי אפשר כפי המרוץ המורגל לאכול הלפתן הזה מבלי לחם, ואם חבר אני ודאי אוכל חולין בטהרה והלחם שלך הוא לחם עם הארץ ואינו ראוי לי, וא"כ אם תעצרני לאכול הגדי הנעשה לפני הנה לא אוכל אותו יחד עם הלחם שלך, ואתה לא אמרת כלום מהלחם, כאלו הוא מונח פשוט אצלך שאוכל הגדי יחד עם הלחם אשר הוא כבר אתך בבית, וזה אין לו שחר. ואם אולי לא הזכרת הלחם לפי שאין כוונתך על הגדי לאכילה שיצטרך לחם עמו אלא לשם עולה שאינה צריכה לחם, א"כ לה' תעלנה לא לי. ומה שדבר המלאך בלשון הזה כמסתפק שאינו מבין יפה הכוונה, עם שודאי המלאך לא יסכל, תכלית דעתו בלי ספק הוא, כי לא ידע מנוח וכו', שמנוח לא היה יודע היותו מלאך וחשבו כאיש בין האנשים, לפיכך רצה להסתיר ענינו ולדבר כמסתפק ובלתי יודע. ומ"מ כדי לעכבו, לא נמנע מלעשות הגדי אפילו לשם עולה, כי לפחות בכל אותו הזמן יתהנה מהיותו אתו עמו במחיצתו, ולא יהיה כל כך נחפז ללכת:

דרך זה דרכו רבותינו הקדושים ע"ה בטעם חג זה הנקרא שמיני עצרת, באמרם כמלך שזמן בניו לסעודה לימים קצובים כיון שהגיע זמנן אמר בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם וכו', כאשר הביא מוהר"י אבוהב ז"ל בשם ויקרא רבה. ואני בעניי לא מצאתי שם מאמר זה אלא בסגנון אחר בפ' פנחס:

ואולם במאמרנו הורו הפלגת האהבה האמתית אשר לו ית' עם האומה הנבחרת, שהוא אוהב אותם מצד עצמם, שנהנה מעצמותם ממש, ולא משום דבר נמשך מהם שאינה תלויה בדבר:

ולהמתיק הענין המשילוהו לדבר מוחש ומורגל אצל האנשים, והוא כי בהיותם מסובים בסעודה אם יהיו שם רבוי מאכלים, הוא מבואר שאם ימשכו אחרי תענוגי המטעמים ההם יצטרכו זמן רב לאכול מכלם, ולא יהיה להם זמן פנוי להשתעשע יחד הם בהם בדברי רצוי ואהבה וחבה, כי יעצרם הגשם, הוא רבוי הסעודה. ונמצא שעיקר ההנאה למסובים אינה מעצם האהוב המסב עמו בחברתו אלא מהאכילה עצמה. אבל בשבתם יחד לקבוע על דבר מועט, אשר אם נביט אל כמות הסעודה ודאי במעט רגע תכלה, פשוט הוא כי לא עשה עיקר אלא מההשתתף, בהצמדם יחד והם נהנים כל אחד מחבירו בנועם שיח ההתוכחות והשתעשע בדברים זה עם זה. כן עשה הוא יתברך ע"ד המשל והדמיון. כי לגבי העכו"ם, אשר לא יחשיבם מצד עצמם, להיותם בגדר עבדים, אמרו שבקש סעודה גדולה, כי עשה עיקר מהסעודה עצמה, והלואי תספיק בהיותה גדולה, לשישגיח או יביט בהם, כי מצד עצמם אינם כלום. אבל לישראל, שהם בגדר בנים או האהוב החביב, אמר שיעשה סעודה קטנה, שלא לאבד הזמן בעסק האכילה המרובה. ובאר הטעם כדי שאהנה ממך, למען תהיה לי ההנאה הנכספת ממני שהיא ממך עצמך, כי לא אתהנה אלא מעצמותך, מידידות חברותך ונועם פניך, ואילו היתה הסעודה רבה הייתי משליך רוב הזמן לאכול ולא אפנה להשתעשע עמך כנפשי שבעי. ולהתעוררות זה צוה לבלתי הקריב בשמיני עצרת זה אלא פר אחד בלבד, כדי להתעצר ולהתעכב בידידות ישראל עמו: ואני בקיצורי שערתי עוד כוונת העצרת זה ובענין הפר יחידי שבו. כי דקדקתי, בכל הימים אשר בא מין זה מהפרים לקרבן עולה, לא נמצא שיצוה יהיה פר א' לבדו אלא בשלשה. כי בר"ח נאמר - (והקרבתם) [תקריבו] עולה לה' פרים בני בקר שנים (במדבר כח יא), ובפסח - והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים (שם יט), ובשבועות - והקרבתם עולה לריח ניחוח לה' פרים בני בקר שנים (שם כז), ובשבעת ימי החג, כבר ראינו שהפחות שבהם הוא של ז' פרים. אמנם הושוו ג' ימים לפר אחד בלבד, הלא המה ר"ה ויה"כ ושמיני חג עצרת, אשר שלשת קרבנותיהם שוים בפר ואיל וז' כבשים. וזה להעיר לנו אזן על היות עצם שלשת הימים האלה מכוונים לענין אחד, ושלשתם נאחזים ונמשכים זה מזה לתכלית שוה:

והוא מה שלמדנו להועיל המלך החכם ע"ה במשליו, באמרו - בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך (משלי ד יב יג). הודיענו, כי תל שכל בנין השלמות תלוי בו הוא שאחר קנות האדם מעלה מה, איזו שתהיה, לא תהיה אצלו לפי שעה, אלא יחזיק בהתמדה למען תעמוד אצלו ימים רבים. ובאר זה בענין למוד חכמת התורה אבי אבות המעלות כלן, באמרו - בדרך חכמה הוריתיך וגו' בלכתך לא יצר צעדך וגו'. ולדעתי יכוין בזה למה שאמרו ז"ל בפ"ק דברכות (ו ב, כ"ה בע"י), אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כל שכן דרהיטנא. אמר רב זביד מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא, כיון דשמעא להא דאמר ר' טרפון לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת אנא נמי רהיטנא וכו'. הנה שהמרוצה בשבת לשמוע הדרשה וחכמת התורה היתה נראית כעין עבירה ומכשול עון בחלול שבת, ואפילו בשאר הימים הוה אסיק אדעתין שנראה כהולך במרוצה למהר להטיל המשא מעל כתפו, שע"כ הוצרך אביי לומר ולא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כ"ש דרהיטנא כדכתב מוהר"י בן חביב ז"ל:

ע"כ אמר שלמה המלך ע"ה הנה אני דורש ברבים והודעתי חקי האלהים ותורותיו, וזה הוא בדרך חכמה הוריתיך. ולא עוד אלא הדרכתיך במעגלי יושר, הדרכתי אותך, ר"ל למדתיך אופן הדרך וההליכה עצמה באיזה אופן תהיה. ואיזה הוא המעגל הישר והנכון, והוא, שאתה בלכתך לא יצר צעדך, בשעת ההליכה כשתלך אל בית המדרש דהיינו למיעל, אינו כמו למיפק שאין לפסוע פסיעה גסה. כי אדרבא אומר לך אל יצר צעדך, לא תעשה פסיעות קצרות בקושי וכבדות עקב בצד גודל, אלא פסיעות גסות, דכ"ש דרהיטנא. ואם תרוץ במרוצה מהירה באיזה זמן שיהיה, אל (תחיש) [תחוש] יהיה זה לך למכשול, שיתייחס לך היותך נכשל במה שלא יאות, אם בשבת מפני חילולו ואם בשאר ימים בהוראת חפץ השלכת המשא, כי אין כאן בית מיחוש ודאי אדרבא מצוה קא עבדת. אך אמנם צריך שתשמור בזה עיקר גדול, והוא יסוד הכל. החזק במוסר אל תרף, שאחר קנין המוסר אשר תקנה ותחזיק מדברי, לא יהיה אצלך שום רפיון שלא תקחם כי אם לשעה קלה, אלא תשתדל בהתמדה ותרצה שמירה מעולה וקיימת לימים רבים. כי היא חייך, שמירה זו היא עצם החיים:

ואם הדבר כן בקנין המעלות, הוא מבואר מאד כי יותר ויותר צריך התקיימות זה לבעל תשובה, אשר מקדם חטא לאלהיו ושב אליו בכל לבו עד כי הוא נכון בטוח בחסדו יתברך, זכה אל הכפרה ונתן למחילה. עתה הוא צריך יותר ויותר להשתדל בכל עוז, להיות עומד וקיים ולהתמיד במצב זה. ולא ישתנה ח"ו לשוב מעט לחזור אל הראשונות, רק יחזיק בכל תוקף בהעמדת שם טוב אשר קנה לעצמו מבעל תשובה, אל יעזבהו ואל יטשהו:

והנביא ירמיה ע"ה צווח באמרו - נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד היום הזה ולא שמענו בקול ה' אלהינו אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת וגו' (ירמיה ג כה, ד א ב). הנה באו ישראל אז לכלל היכר עונותם, ובדאגה ושממון היו מצטערים עליהם באמרם נשכבה בבשתנו:

ובטעם הכפל והבנת דברי הפסוק אני אומר, כי בשמחת בית השואבה הנעשה ביום המקודש הזה אמרו בהחליל (נג א) ת"ר יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהם אומרים אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. ואמנם ישראל אומרים במר נפשם שאינם לא מאלו ולא מאלו, כי אינם יכולים לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, כי אדרבא נשכבה בבשתנו, ביישה נערותנו אותנו עד שנשכבה עם הבשת הזה. וגם לא נאמר אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו, שהכפרה היא ממש כסות כמו הכפורת והנמחל נקרא כסוי חטאת, כי במקום שהתשובה תכסה עלינו להעלים חרפתנו אדרבא תכסנו כלימתנו. ועכשיו באר שני החלוקות, ואמר - כי לה' אלהינו חטאנו מנעורינו ועד עתה, התחלנו לחטוא מזמן הנעורים ומימי ילדותנו, באופן שלא נוכל לומר ילדותנו לא ביישה זקנותנו, אלא נשכבה בבשתנו. ועוד שנמשך זה עד עתה עד היום הזה, והיום זה בכלל, שגם עתה בזקנותנו הוספנו לחטוא ולא שבנו אליו יתברך לשתכפר על ילדותנו ונהיה כסויי חטאות ראשונים, א"כ תכסנו כלימתנו. והנביא אמר בשמו יתברך, עכ"ז עדיין יש שהות ביום, ואם תשוב ישראל בתשובה, אומר הוא יתברך בחסדו, אלי תשוב, עוד תשוב כימי קדם להיות אלי, עמי בחירי רצתה נפשי. אך בזה יאות להיות כן, בתנאי גמור שאם תסיר שקוציך מפני, ותזהר שלא תנוד ולא תתנועע ולא תמוש מזה אלא תתקע בו יתד במקום נאמן, להתקיים במצב זה מהסרת השקוצים לבלתי שוב אליהם חלילה. ואם ירא אתה שלא תוכל עמוד נגד יצרך, ונשבעת וגו', אסרהו בעבותות השבועה שהיא לדבר מצוה כבועז ודוד ופלטי ע"ה:

מעתה הלא כה מבטו ית' להעירנו על כל זה בג' ימים מקודשים, מכוונים שלשתם לכלא פשע ולהתם חטאת מבינינו. הא' הוא ר"ה, להעיר לנו אזן ע"י השופר לשוב בתשובה שלמה. עד בא יום העשור, אשר בו יתכפרו עונותינו ונזכה אל הנצחון נגד המקטרגים. ולהורות ולפרסם הנצחון הזה, ציונו על נטילת לולב שבעת ימי החג, אשר כולם הם הכרזה כללית להודיע נצחוננו ופדיון נפשנו בידנו. ועתה בסוף הימים האלה, בא היום השלישי שהוא העיקרי הוא חג עצרת שאמר ית' - עצרת תהיה לכם (במדבר כט לה). ירצה, אחרי אשר אתם עתה בגדר השלמות ותקראו עם נשוי פשע כסוי חטאה, עצרת תהיה לכם, השתדלו לעצר ולעכב אצלכם לאורך ימים שלמות זה, אל תרפו ממנו והחזיקו במעוזו להתמיד בו ולבלתי שוב חלילה לאשר הייתם תחלה: והביטה נפלאות מתורת הנביא יואל ע"ה איך באר כל כוונת דרושנו זה במלות קצרות, כאלו אמר ממש מה שאמרנו, באמרו - תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה (יואל ב טו). כי לעורר האומה אל התשובה אשר היו צריכים לה מאד, שם לפניהם שלשת הימים הנוראים האלה, להתעוררות התשובה ולהשגת התשובה ולהתמדת מצב השלמות. על ר"ה אמר תקעו שופר, שהוא העיקר בחג הזה שמצות היום בשופר להקיץ לבות הנרדמים. ועל יו"כ אמר קדשו צום, שעיקר היום הוא התענית להשיג הכפרה. ואח"כ הזכיר קראו עצרה, בואו ונצווח לכל, עצרה, יום חג עצרת, לעצור ולעכב ולהתמיד בזה לבלתי מוט ממנו. וא"כ יפה הודיענו ית' כוונתו זאת, בצוות פר אחד עולה שוה לשלשתם וכן ביתר קרבנותיהם, כי שלשתם לדבר אחד נתכוונו:

ובהפטרת היום אמר המלך שלמה ע"ה - ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו וגו' (מ"א ח נו), וסיים והיה לבבכם שלם עם ה' אלהינו ללכת בחקיו ולשמור מצותיו כיום הזה (שם סא). והוא מבואר הכפל, כיון שאמר שנתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר, כי בזה כלל הכל, מה הוצרך לומר עוד לא נפל דבר אחד, פשיטא שאם נפל דבר אחד לא היה נותן ככל דברו הטוב. גם נדייק אמרו לא נפל ולא תלה הדבר בו, והיל"ל לא הפיל דבר אחד. ולמה תחלה אמר סתם כאשר דבר, ולא פי' ביד משה, ואח"כ אמר אשר דבר ביד משה עבדו. גם מה שמסיים לומר כיום הזה, צריך לדעת מה הוא: ויראה לי כי הוא ע"ה אמר ע"ד שאמר ה' ית' על ישראל אחר קבלתם התורה - מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים (דברים ה כו). שהכוונה, הנה עתה הם בתכלית השלמות דבקים באהבתי ויראתי ולבם נכון עמי, כי הטיבו כל אשר דברו, ומי יתן שלבבם זה הטוב אשר להם ליראה אותי וגו', מי יתן שיהיה להם כן כל הימים, שיתמידו עוד ימי עולם בטוביות לב זה ולא יחליפוהו בלב אחר. כמו כן אמר כאן המלך שלמה ע"ה, כי ראה אז ישראל במצב השלמות הנכסף, שומרים בדקדוק עצום כל דברי התורה מבלי נטות ממנה ימין ושמאל. והורו זה הוראה עצומה בזה הזמן אשר השיגו מאת ה' מנוחה שלמה והשקט ושלוה, והוא נודע כי המנוחה והשבות מביא לידי בטלה, וממנה לידי שעמום או זמה ומעוט הקפדה בשמירת מצותיו יתברך. ואמנם המלך הרבה לתת הודאות ותשבחות ואמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר חנני לראות כזאת, כי הוא נתן מנוחה גמורה לישראל ככל אשר דבר. באופן שהם עתה על מי מנוחות, מעותדים מאד אל ההמעדה חלילה, להמשך בחק הבטלה והטיול לבלתי הטפל בשמירת כל דברי התורה בדקדוקיה ופרטיה, ועכ"ז תהלה לאל יתברך לא נפל ולא חסר מישראל אפילו דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו. הדבר הטוב שדבר ה' וצוה ע"י משה ע"ה, הוא דבר התורה, נשמר ונתקיים מישראל בשלמות מבלי שחסר ממנו אפילו דבר אחד גדול או קטן, כי שלמים הם אתו מכל וכל. ועתה לא נשאר אלא לבקש, יהיה זה לאורך ימים בהתמדה. וזה הוא והיה לבבכם שלם, הלבב השלם הזה אשר לכם ללכת בחוקי ה' ולשמור מצותיו, יהיה כן כל הימים בקיום והעמדה לא תמושו ממנו, כי זה כל פרי השלמות:

ועוד יש לנו להוסיף בטעם יום שמיני חג עצרת הזה. כי בשלש פעמי רגלינו הורגלנו לקרוא בכל אחד מהם א' מהמגלות המתייחס' אל הרגל ההוא. בחג המצות אנו קוראים מגלת שיר השירים, אשר בה המשיל הוא יתברך את הדרת גדולתו עם כנסת ישראל כחושק עם חשוקתו, אשר מרוב אהבתו אותה שאת לא יוכל רחוק נדודה. ולפיכך גאלם ממצרים וקרבם אליו עם היותם מלוכלכים בחמר ובלבנים, כדבריהם ז"ל (שהש"ר ד יז) על אתי מלבנון כלה וגו' (שה"ש ד ח). ובחג השבועות נקראת מגלת רות, כי בזמן ההוא קבלנו עלינו עול תורה ומצות ונתגיירנו ונכנסנו תחת כנפי השכינה במעמד הנבחר, דוגמת רות ע"ה שנתגיירה וקבלה עליה עול היהדות, וכמאמר בעז ע"ה - ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב יב). ויש לדקדק מלבד הכפל, למה תחלה אמר ישלם ה' בסתם ולא תארו בשם אלהי ישראל, ובמשכרתך שלמה אמר ה' אלהי ישראל. ולמה הוצרך לומר שלמה, היתכן יתן ה' השכר חסר וגרוע ובלתי שלם. גם מלת מעם, היא מיותרת ויאמר מה' אלהי ישראל: ונראה כי הפ' הקודם אשר שהגידו לו ממנה שני ענינים. הא' במה שנוגע בינה לחמותה לחמותה מג"ח שעשתה עמה. והב' בינה לבינו ית', ותעזבי אביך ואמך וגו', שנתגיירה וכפרה בע"ז וקבלה עליה עול מלכות שמים לשמור לעשות ככל משפטי התורה מצותיה ודקדוקיה, כאשר דרשו ז"ל (רות רבה ב כג) על עמך עמי (רות א טז), אלו עונשים ואזהרות, ואלהיך אלהי, שאר מצות וכו'. ועתה אמר לה, כי על מה שעשתה עם חמותה מג"ח, ישלם ה' לה הפעל עצמו כפי מה שהיה במעשיה ממש, ואולם ההתגיירות אשר קבלה ע"י עצמה, העונשים והאזהרות ושמירת כל שאר המצות, הנה בזה אעפ"י שלא עשתם עדיין בפעל כלם, כי לא באו לידה. ודברים אלו נשארים ועומדים עמו ית' ותלוים בידו ורצונו, אם יזמינם לידה או יתן לה חיים אורך ימים לקיימם, ואפשר שלא יזדמנו לה. עכ"ז תהי משכורתה שלמה, מושלמת על הכל אפילו ממה שהוא עם ה', שעדיין נשאר אצלו ברשותו ורצונו, שעדיין לא פעלה אותם. ושכר זה יהיה לך מהאל ית' אשר הוא אלהי ישראל, שמתנהג עמה' במדת החסד לצרף להם מחשבה טובה למעשה, גם את תהיי כא' מהם לקבל שכר על קבלתך והסכמתך לעשות, אע"פ שלא עשית, כיון שבאת לחסות תחת כנפיו, מה שאיני עושה כן לשאר העכו"ם (שאינו) [שאיני] מצרף מחשבה למעשה:

ואמנם בחג הסכות אנו רגילים לקרות מגלת קהלת. וכפי הנראה מהעולה מדברי המחברים ז"ל בזה היתה הכוונה, לאשר החג הזה דומה לימי הירידה וזמן הזקנה והישישות, אשר אז האדם מהביל כל דברי העולם והכל כנגדו כאין, לפיכך נקרא ספר קהלת, כי כלו סובב על מרכז זה. ואפשר לומר קרוב לפשט, כי חג זה נקרא זמן שמחתנו מהטעם שאמר הכתוב באספך מגרנך ומיקבך ושמחת וגו' (דברים טז יג). כי להיות עתה זמן שהאדם אסף בביתו כמעט כל צרכי מזונותיו, כי כן קראהו חג האסיף. ומזה נמשך לאדם היותו שמח וטוב לב, כראותו רבוי טובותיו, כמאמר איוב - אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה וכו' (איוב לא כה). והדבר מבואר כי רבוי השמחה והעלצון מביא לידי קלות ראש, ומשכיח מן הלב ההכנעה הראויה לעבודת בוראו, כאשר העיד הנביא ישעיהו ע"ה באמרו - והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר (ושתו) [ושתות] יין אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב יג). וכוונת הכפל אצלי, כי החטאים האלו בנפשותם משבאו לכלל שמחה של תפלות באו לכלל טעות והתפקרות, בשומם כל מעינם ותכליתם האכילה והשתיה למעדנים, לא כדי הצורך ומה שיספיק להכרחיי, אלא אכילה גסה לצבות בטן בהריגת ושחיטת צאן ובקר לאכול בשר ולא פת במלח, וכן לשתות יין ולא מים במשורה. וטוענים, כי יאות להם לעשות כן בעודם בחיים חייתם. כי אמנם אכול ושתה סתם, שהיא האכילה הנאותה והראויה במצוע, בהרחקת המותרות, זו תתכן סמוך למיתה, כשמחר נמות, בהתקרב יום המות למחרת, אבל כשיש עדיין שהות ביום אין לאכול ולשתות בדרך סתם, אלא אכול בשר ושתה יין. וכל זה נמשך מהששון והשמחה:

ואין ספק כי תרופת החולי הזה הוא, להסתכל ולהתבונן בפחיתות וחולשות השמחה מדברי העולם, כמה וכמה ימעט ערכה להיות כלה ונפסדת ואין לה שום העמדה וקיום, כי לא הרבה תמשך אצל האדם. ובהיותו במיטב שמחתו אף גילת ורנן, פתע פתאום שמחה לתוגה נהפכת. ולהזכיר כי זה דרכה כל הימים, מעת בריאת העולם, וישים לטוטפות בין עיני שכלו כל אותם שהביאו ז"ל בפרשת אחרי מות (ויק"ר כ ב) על פסוק אמרתי להוללים אל תהולו (תהלים עה ה), שאמר הקב"ה לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמם ואתם מבקשים לשמוח. ומביא מאדם הראשון, שהיה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה וכו', ואמר ר' לוי י"ג חופות קשר לו הקב"ה [וכו'] כל אבן וכו', ואחר כל הכבוד הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). עוד אמר, אברהם לא שמח בעולמו ואתם מבקשים לשמוח, נולד לו בן למאה שנה ולבסוף א"ל הקב"ה קח נא את בנך וכו' (שם כב ב) ראה ענן נקשר על ראש ההר וכו', עד והיה אברהם מהרהר בלבו ואומר שמא ח"ו נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבנו, יצאת בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך. והוסיפו עוד, ישראל לא שמחו בעולמם, שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח (תהלים קמט ב), עתידין הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבא. כב"י הקב"ה לא שמח בעולמו, שמח ה' במעשיו אין כתיב כאן אלא ישמח (שם קד לא), עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא. אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמה, שראתה חמשה כתרים ביום אחד, יבמה מלך אחיה נשיא בעלה כ"ג ב' בניה סגני כהונה פנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו נהפכה שמחה לאבל, הה"ד אחרי מות שני בני אהרן וכו' (ויקרא טז א):

ואולי רצו ז"ל לכלול בזה, כי עם היות ראינו לצדיקים נתנו להם כל ההצלחות האפשריות שכללום בח' מדות שהם נאה לצדיקים ונאה לעולם, מ"מ לא הוקבעה להם שמחה שלימה. כי על הנוי והעושר, אמר מאדם הראשון שנתעלה בשתים אלו. אם הנוי, שאפילו תפוח עקבו מכהה גלגל חמה ביפיו וזהר קלסתר פניו אעכ"ו, וכמה הפליגו ז"ל ביפיו של אדם. ואם העושר, שקשר לו הקב"ה י"ג חופות ובהם כל אבן יקרה אודם פטדה ויהלום תרשיש נופך וברקת וזהב וכו', אשר בזה בלי ספק נכלל כל העושר האפשרי אין ערוך אליו. ועל הזקנה והבנים, הביא מאברהם ע"ה ואמר עליו נולד לו בן למאה שנה, כי באמרו נולד לו בן נתכוון למדת הבנים שהיה בתכלית השלמות שעליו נאמר (ב"ר סג א) גיל יגיל אבי צדיק (משלי כג כד). ועל הזקנה ושיבה, אמר למאה שנה, וכבר דרשו ז"ל (ב"ר נט א) עטרת תפארת שיבה [וגו'] (משלי טז לא) באברהם. ועל החכמה, הביא מישראל בכלל אשר נאמר עליהם רק עם חכם ונבון וגו' (דברים ד ו). ועל הכח, הביא מאדון הגבורות ובעל היכולת המוחלט יתברך שמו אשר הורה כחו בבריאת העולם, שע"כ נזכר תמיד בבריאה שם אלהים, ועכ"ז לא שמח בעולמו עד לעתיד. ועל הכבוד, הביא מאלישבע אשר כבוד גדול נתכבדה בחמשה כתרים ומעלות שראתה ביום אחד:

ולי בזה מהקושי והמבוכה, שצרפו בכתרים שביום א' פנחס שהיה משוח מלחמה, והרי לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ולא היה משוח מלחמה אלא מזמן מלחמת מדין, וזה היה אחר מיתת אהרן ע"ה, ואיך אמר שראתה אלו הכתרים ביום אחד. ומ"מ כבר הרווחנו בזה תירוץ למה שהקשו הראשונים ז"ל, למה תלה הדבר באלישבע ולא באהרן עצמו. ולפי מה שאמרנו אין שום קושיא ואין מקום לתחלת ההרגש, כי הם ז"ל רצו להפליג במי שזכה לראות שמחות רבות ועכ"ז לא היתה השמחה שלמה. והנה אלישבע זכתה לראות כל חמשה השמחות האלה, ואם היו בזמנים מוחלפים כבר הראתה היות לה זכות לשמחות רבות, ועכ"ז היה לה זמן שנהפכה שמחתה לאבל, משא"כ אהרן ע"ה שלא ראה אלא ד' שמחות, וחסר ממנו כתר פנחס המשוח מלחמה כי לא היה זה בימיו. וצריך שנדחוק שאמרם ביום אחד לאו דוקא, והכוונה בימי חייה שנחשבו כיום אחד. שוב ראיתי בקהלת רבתי (ב ב), לא אמר אלא ראתה ד' שמחות ביום אחד ולא מני הך דפנחס, ואולי מפני הקושיא שאמרנו. ולפ"ז הדר לדוכתיה ההרגש, למה תלה הדבר באלישבע ולא באהרן. ואפשר לומר כי אהרן קדוש ה' לא נתפעל כלל, ולא נתחדש בו שום שנוי עכשיו ממה שהיה קודם, והעד, וידום אהרן (ויקרא י ג), באופן שלא יצדק עליו נהפכה שמחתו לאבל. אבל אלישבע עם כל שלמותה, סוף סוף דרך נשים לה וקבלה התפעלות ובה נאמר שנהפכה השמחה לאבל:

ואיך שיהיה נמצינו למדים, כמה יהביל האדם שמחת העולם בהצלחותיו וטובותיו בהסתכלו מעוט קיומה והתמדתה, כי פתע פתאום הכל נאבד ונשכח, ובזה לא יתפתה ויתקלקל מסבת שמחתו:

מעתה זאת היתה מגמת פני הקדמונים ז"ל, בראותם שמחת החג הזה בפרטות יותר משאר החגים. כי אסיפת הגרן והיקב בצרוף חגיגת הרגל תוסיף תת כח לשמחה יתרה, ויש לחוש לקלקול הבא מהשמחה המיותרת. ועל כן בימים האלו, בתוקף השמחה, נקרא בפינו ובשכלנו נסתכל בספר קהלת, ונבין עומק אמריו בהראותו גנות העולם ושמחתו מתחלתו ועד סופו והזכירו המיתה עם כל פרטיה, וזה יהיה לנו רסן והגבלה לבלתי היות שמחתנו גשמית וגופנית אלא רוחנית ואלהית, מדרכת לעבודתו ית', והיא שמחה של מצוה באמת:

וכבר יש לי ענין נכון, המתיישב בהוראות ההפרש שיש בין שמחת התענוגים הגופניים ושמחת המעלה הנפשיית שעליה אמר שלמה ע"ה - (ושבח) [ושבחתי] אני את השמחה (קהלת ח טו). והוא שיוכר הבדל עצמי ביניהם, במה שהשמחה הגשמית אינה אלא, לכל המרבה, בעוד התענוג מושג, כאילו תאמר בזמן האכילה והשתיה או בעת הטיול וכיוצא, אמנם אחרי כן לא תשאר אצלו שום שמחה ממה שכבר עבר לו מהתענוגות, אדרבה יולד לו עצב מה וכעין חרטה והתנחמות. וזה מוחש מאד דומה לאמרם ז"ל, הרשעים מלאים חרטות. (מכ"ש) [משא"כ] בשמחה של מצוה, כי אחרי עבור סבת השמחה ועילתה עוד ישוב לשמוח ולשוש על מה שהיה לו מהתענוג והשמחה, כי ישמח בעבור שמחתו הקודמת כי עוד תוסיף לו שלמות. וכן הוא אצלי פי' וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה (תהלים סח ד), והוא מבואר:

ובזה יובן מאמר איוב - השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר (איוב ג כב), ירצה, אותם אשר בשכבר שמחו על דבר מה אינם שמחים אח"כ על מה ששמחו שזה יורה היתה אותה השמחה של תפלות ותענוג גשמי, הנה אלה יצר להם מאד וידאגו כאשר לקברות יובלו ויקרב יום מיתתם, כי הם אובדים כל שמחתם וטוב לא יהיה להם. אך אותם אשר הם שמחים על הגיל והשמחה אשר כבר שמחו, שזה אמנם לא יתכן ואין לו מקום אלא בשמחה של מצוה וגיל רוחניי ונפשיי, אלו ודאי ישישו מאד בשימצאו קבר ובבוא עת פקודתם, כי כל מה ששמחו יוסיף להם זכות ומרבים שכרם לפניו ית': וכל מכווננו זה נכלל במאמר ז"ל פ' אין עומדין (לא א, עי' בע"י), אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר בריה דרב הונא לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, א"ל אנן מה נעני בתרך, א"ל אי תורה ואי מצוה דבטלינן מינן. אדהכי קאמר להו, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. ובאורו, כי כשבקשו התלמידים מרב המנונא שישורר להם מיני שירים, שזה יורה היות מבקשים שמחה אף גילת ורנן כדרך ההדיוטות, הוא ע"ה נתפעל מאד מזה ואמר ווי לן דמיתנן, ולא אמר דנימות, כלומר אוי לנו כי ע"י תשוקה זו של בקשת שירים ושמחה וגילה הרי אנו מתקרבים למות בעבורה. כל מה שנמשך מזה מהנזק וההפסד, אז אוי לנו כי אנו הולכין למיתה ואנו עתידין ליתן דין וחשבון מאבדת זמננו באלו ההבלים. וככה יפורש אמרו אכול ושתה כי מחר נמות, ע"ד שמח בחור בילדותך וכו' ומסיים ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת יא ט), כן כאן הנביא עליו השלום אמר על המרבים בשמחה ובסעודת הרשות, וכאלו יכלול את עצמו עמהם, אכול ושתו, השתקעו באכילה ושתיה כי סוף סוף מחר נמות ונתראה לפני אלהי המשפט ושם נתן חשבון ממעשינו אלה. וזה הוא ווי לן דמיתנן. אז כשמעם זה, הכירו טעותם ואמרו, מה נעני בתרך לתקן עוותתנו. והשיב, שאין תקון יותר עצמי מהודאת החטא, באמור הי תורה והי מצוה דמגנו עלן, ירצה, איה איפה כאן איזו מצוה או תורה שיהיה לנו למגן וצנה והתנצלות על השמחה שאנו מבקשים, לומר שאנו רוצים לשמוח בעבור קיום המצוה ההיא. כאותה דאמר אביי תפילין קא מנחנא וכו' (ברכות ל ב). הא ודאי אין כאן כלום אלא שמחה של הבל היא ואשמים אנחנו על בקשתה. ורק בעבודתו יתברך נשיש ונשמח, כי אח"כ נעלוז על השמחה הזאת ולא נוסיף עצב עמה:

ובזה באנו לתת טוב טעם בחג שמיני עצרת זה, שהוא חג בפני עצמו נוסף על חג הסכות וסמוך אליו, משא"כ בשאר הרגלים, והוא לענ"ד טעם נאה ומתקבל להורות על ששמחתנו באלו הימים של הרגל, לא היתה כשמחת הרקים בעבור הבלי העולם, אלא שמחה מעולה על ההצלחות הנפשיות המושגות לנו בחדש זה. הוספנו עליהם בחג הסכות בכמה מצות שעליהם נאמר שבע שמחות את פניך (תהלים טז יא). ומי יעיד על שמחה זאת שהיתה לשם שמים, בא האות והמופת, כי אחרי כן אין לנו שום התעצבות וחרטה ממה ששמחנו, אדרבא אנו עושים מחדש חג אחר של עצרת, שאנו ששים ושמחים מאשר שמחנו וששנו לעבודתו יתב'. כמשוש חתן על כלה ישיש עלינו אלהינו כאשר שש על אבותינו, אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה